שיעור בוקר 19.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטע מס' 18.

"אין האדם יכול לעשות משהו לשם שמים. ורק ע"י מאור התורה יתקן הלב, שהלב נקרא רצון. ומצד הטבע הוא רצון אך לקבל. ואיך האדם יכול ללכת נגד הטבע.

לכן אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה לא בשביל המוח, להבין. אלא זה שלומד להבין, הוא כדי להגיע לדביקות עם הקב"ה, המלובש בתורה, שזה שייך להלב. וע"י המאור שיקבל, הוא מחזירו למוטב. כלומר, שהרצון לקבל לתועלת עצמו יכול לקבל כח מלמעלה, שיהא בידו לעשות מעשים לשם שמים."

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

אדם לא לומד כדי להיות חכם אלא כדי להיות דבוק, הוא מחפש כל פעם איך להיות דומה לבורא. מאיפה הוא יודע איך להיות דומה לבורא? לכן מחוסר ברירה הבורא היה חייב לברוא לא אדם אחד אלא אנשים רבים, ועל ידי הקשר ביניהם האדם לומד באיזו צורה, באיזה דרכים הוא יכול להידבק, להתקרב לבורא, וכך עושה.

לכן כל הלימוד שלנו הוא כדי להתקרב זה אל זה, ובדביקות בינינו, בצעדים שעל ידם אנחנו מתקרבים זה לזה, אנחנו נלמד את חוקי הטבע הרוחני, נלמד איך אנחנו מתקרבים לבורא. כי אחרי כל חבר עומד הבורא ואם אדם מתקרב לחבר שממש נמצא כביכול בהישג ידו, אז כך הוא מתקרב לבורא.

לבורא אין דמות ואין צורה, ואין לאדם שום אפשרות לתאר באיזושהי צורה את הבורא, אלא רק מתוך זה שמתקרב לאחרים, שלצורך זה הבורא שבר את הכלי הכללי לחלקים רבים, מתוך זה שהאדם אוסף אותם, מתקרב אליהם, הוא בעצם לאט לאט בונה את דמות הבורא. לכן זה נקרא בורא, "בוא וראה".

האדם מגיע לאוסף של דמויות מנוגדות לו ונמצאות בקרבתו, שאותן הוא יכול להבין, להרגיש להשוות עם עצמו, וככל שמתקרב אליהן, כך הוא לאט לאט מזהה שאלו לא בני אדם, אלא אחרי בני האדם עומד הבורא. התקרבתי לחברים ולאט לאט אני מרגיש, דבר שמראש לא היה ידוע ומובן לי, שאחריהם אני מגלה את הכוח העליון שמייצב לי את החברים, מייצב לי את התנאים, מייצב הכול, ועל ידי זה שאני מתקרב אליהם ונעשה איתם "כאיש אחד בלב אחד", אני בעצם מגלה לעצמי את המערכת שנקראת "בוא וראה", "בורא".

לכן העבודה שלנו בעצם נמצאת לפנינו, וכל אחד מוזמן לעשות אותה, לכולם זו אותה העבודה. והעיקר שאנחנו מתאספים בבוקר, ביום, בערב, מתי שיוצא השיעור הזה, וכולנו מתאמצים להתקרב זה לזה, אבל בכוונה שאחרי ההתקרבות שלנו לחברים תהיה לנו התקרבות לבורא, שזה אותו דבר, רק בפועל אנחנו מתקרבים כביכול לחברים, וכתוצאה אנחנו מתקרבים לבורא עד שהוא מתחיל להתגלות.

זה כמו שאנחנו עושים פוקוס בעדשה, אנחנו מסובבים את העדשה עד שהצירים של העדשות מתחילים להיות מכוונים יחד, ואז אנחנו רואים את הדמות שאותה אנחנו מתכוונים לזהות. כך גם בינינו, אם אנחנו מקרבים את הלבבות שלנו זה אל זה, אז אפילו אחרי שני לבבות, כי "מיעוט הרבים שניים", אנחנו כבר יכולים לזהות את הבורא שעומד אחרי זה. כי הוא שבר את הכלי והוא עיצב אותו בצורה כזאת שאם אנחנו חוזרים לדביקות, להיות יחד, אז אנחנו מגלים אותו, את הסיבה למצבנו.

שאלה: כשאנחנו מתחברים עם החברים, מה אנחנו מגלים כבורא בעומק החיבור בינינו?

בקשר בינינו אנחנו ממש מגלים תכונות עליונות בהדרגה עד שאנחנו מגלים אותה הצורה של הכוח עליון שמנהלת את היחסים בינינו, גם מצורה טובה וגם מצורה רעה כביכול, בעד ונגד, ולכן אנחנו קוראים לצורה הזאת בורא, בוא וראה, וזה מה שמגלים.

תלמיד: נניח שיש פה חיבור של החברים שבו נכלל האדם, ויש את האדם עצמו. כשאני פוגש שם בפנים בעומק העשירייה את הכוח הזה, מה אני חייב לכוח הזה או איך אני צריך לבנות את היחסים שם?

אתה צריך להמשיך להתחבר לחברים כי אם תעזוב אותם אז גם צורת הבורא תפסיק להתבהר לפניך. אתה צריך להשתדל כל הזמן להתחבר עם החברים כך שמושג הבורא יתבהר יותר ויותר, ולכן דווקא בציר "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", אתה צריך להיות כל הזמן מכוון, אי אפשר אחרת להגיע לגילוי הבורא.

שאלה: אם הבנתי אותך נכון, איפה שיש התקרבות קטנה ביותר בין החברים מתחיל להתגלות הבורא ואנחנו כבר צריכים להבחין בסממנים של הבורא, מצד אחד. מצד אחר, למדנו פעם שרק בהצטברות סאה שלימה של מעשים נכונים אנחנו יכולים לגלות את הבורא. האם אנחנו מגלים את הבורא בהדרגתיות, ואם כן איזה סממנים ראשונים של הבורא אנחנו מגלים?

אנחנו מגלים את הבורא בהדרגה, ודווקא הגילוי הראשון שלו הוא הכי קשה, כי אנחנו באים ממצב שאין שום קשר נכון בין התכונות שלנו כדי לבנות את דמות הבורא כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", אלא אנחנו ממש מרכיבים אותו מהתכונות השבורות שלנו שכולן אגואיסטיות, כולן לא בנויות בצורה שיכולות להביא לנו איזו הכרת הכוח העליון, ולכן זמן ההכנה הוא הזמן הכי ממושך.

אנחנו רואים אפילו בעולם שלנו כמה זמן לוקח לנו עד שאנחנו רואים אדם שעומד כבר בכוחות עצמו ויודע לסדר את החיים ולשלוט בחיים, להתייחס נכון לסביבה ושהסביבה תתייחס נכון אליו. זה לוקח 20 ואפילו 30 שנה עד שהוא מעמיד את עצמו נכון בעולם ומתחיל להיות ב"תן וקח" עם העולם, זאת אומרת לחיות בצורה עצמאית. ולזה אנחנו צריכים להגיע, אלו כבר דרגות הערבות. עוד לא למדנו את זה כל כך, כי זה עוד לא כל כך אקטואלי בשבילנו, אבל נגיע לזה.

תלמיד: העשירייה מגלה את אותו הבורא, את אותה הדמות, או שלכל עשירייה דרך משלה וכל עשירייה מגלה איזה חלק משלה בבורא?

אנחנו לא יכולים לדבר על זה כי אף אחד לא יכול לזהות בדיוק מה הוא מרגיש ומה הוא צריך להרגיש ומה מרגישים האחרים, ולעשות איזו השוואה בין הדמויות האלה, בין הצורות האלה. בינתיים אין לנו שום אפשרות למדוד את זה.

נניח אני שותה עכשיו כוס קפה, איך אני יכול להשוות את הטעמים שאני מרגיש, לא את סמיכות הקפה וממה מורכב המשקה הזה, אני לא מדבר על דברים חיצוניים לי, אלא איך אני מקבל את המשקה בתוכי, איך הוא מזמין בי טעמים, איך הגוף שלי מגיב. אנחנו לא מסוגלים לזה, בינתיים זה עוד רחוק מאוד מאיתנו.

אבל כשאנחנו משיגים את הבורא, לאט לאט אנחנו מתחילים להשיג אותו על כל הפרטים, כי בעצם הוא ברא ושבר על מנת שנגיע מהשבירה ונאחד את החלקים האלה, נאתר אותו בצורה כזאת דווקא. זה לא רחוק כל כך, כל ההבחנות האלה יבואו עכשיו בצורה מאוד מהירה ורציפה.

שאלה: גילוי הבורא תלוי בעוצמת החיבור בתוך העשירייה או במספר האנשים שמתחברים תחת אותה המטרה בכל העולם?

על זה יש עניין "גיבור בכמות וגיבור באיכות". כמו שאנחנו רואים גם בעולם שלנו, כמו איינשטיין ולעומתו עוד מאה מיליון מדענים שגם עושים הרבה דברים, יש גיבור בכמות ויש גיבור באיכות, צריכים גם את זה וגם את זה. לכן אנחנו צריכים להשתדל כל אחד לעשות כמה שהוא מסוגל בצורה אישית כלפי העשירייה וכלפי הבורא שעומד אחרי העשירייה, שזו בעצם בינתיים הצורה הנכונה שבה אנחנו מתייחסים למציאות.

שאלה: כשמשיגים את העשירייה בינינו, כל חבר משיג את הבורא באותה רמה?

אנחנו לא יכולים להשוות איך כל אחד משיג את הבורא כי זו כבר תכונה פנימית של האדם, רצון לקבל שלו, ואפילו אם אנחנו מגיעים להשתוות, לאותה דרגת העביות, לאותה דרגת המסך, לאותה פעולה, אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו מבינים זה את זה בצורה כמו שאתה אומר שזה ממש אותו דבר. זה לא אותו דבר ואף פעם לא יהיה אותו דבר, אלא כל אחד משלים את ההתפעלות שלו מהאחרים ובצורה כזאת אנחנו משיגים את הבורא כך אנחנו מרכיבים אותו, "אתם בניתם אותי", כך זה מגיע.

לגבי גמר התיקון, אני לא יכול להגיד, אני לא יודע מה זה, אבל כנראה שכשמגיעים לגמר התיקון, שם אנחנו עולים לרמה שאנחנו מתחילים להרגיש לא כל אחד את עצמו, ואת ההתכללות שלו באחרים, אלא אנחנו מתחילים להרגיש את הרמה האחרת של הרגש והשכל המשותפים כמו שהיו באדם הראשון לפני השבירה, לפני החטא. ואז כנראה שקורה כך שאין הבדלים ואין התקרבות ואין הבחנות, אלא הכול מושג כאחד. המעבר הזה מכולנו יחד ומחוברים יחד ופועלים יחד, לאחד, את זה נגלה יחד. זה דבר מאוד מיוחד, זו קפיצה לדרגת הבורא בעצם.

שאלה: למה הבורא הוא מחוצה לי בעשירייה ואני לא יכול לגלות אותו בתוכי בעולם הפנימי שלי?

הבורא לא מחוץ לעשירייה, אלא בתוך העשירייה ומתגלה רק בתנאי שאנחנו מתחברים בינינו. אין שום אפשרות לגלות אותו כי הוא ברא את העשירייה ושבר אותה על מנת שאנחנו דווקא בלגלות אותו נוכל להכיר אותו, כי אנחנו כנבראים בנויים בצורה כזאת שתופסים את המציאות דרך שתי ההבחנות בעד ונגד ובקשר ביניהן אנחנו תופסים את המציאות בין שחור ללבן. אנחנו צריכים קונטרסט. כי אם לא, אין הבדל אנחנו לא יכולים להבחין בשום דבר כי אנחנו באים כתוצאה מהשבירה. אם יש שבירה אנחנו יכולים לגלות במשהו את אופני השבירה, אבל כשאין שבירה אז רק דבר אחד מופיע ואנחנו לא יכולים לגלות, הוא לא מושג לנו. אנחנו משיגים לא את הדבר בעצמו, אלא את הפער בין הדברים ולכן כך הקיום שלנו.

לכן לגלות את הבורא אנחנו יכולים אך ורק ככל שאנחנו נמצאים בהתנגדות בינינו, התנגשות, ריחוק, וככל שאנחנו משלימים את הריחוק הזה, פלוס לעומת מינוס, בפער בין הפלוס למינוס, בהבדלים ביניהם אנחנו משיגים את הבורא. אנחנו שמים איזו התנגדות ביניהם, ואז עליה אנחנו מגלים את הבורא. העיקרון הזה מופיע בכל צורות ההיכרות שלנו במציאות, בצבעים, צלילים, לא חשוב במה ובכל הרמות גם הגשמיות גם הרוחניות. העיקרון הוא אחד.

שאלה: כשאנחנו מתחברים האם אנחנו יוצרים כמו איזה כלי נגינה שמאפשר לנו לתפוס את הרגשות של החברים, סוג של רזוננס, תיבת תהודה?

נכון, כי בלי שאנחנו ננסה להתחבר אנחנו לא נרגיש את ההתנגשות, הניגוד, הפערים בכל מיני אופנים ברמת הצלילים, באופן, בגישה, בשום דבר.

לכן אנחנו חייבים להתקרב בינינו ואז אך ורק בהתקרבות בינינו אנחנו כן נרגיש פער בין ריחוק לקירוב וזה ייתן לנו את כל המעמד, את כל ההבחנות בינינו, כי אנחנו קיימים רק בהבחן בין זה לזה.

הבורא הוא כללי, הוא ממלא את הכול והוא שלם, ואנחנו כדי להתקיים ולהיות שייכים לשלם עוד לא מבינים איפה אנחנו יכולים להיות קיימים אם הבורא הוא הכול ואנחנו גם מגיעים למצב שאנחנו מגלים אותו, דבוקים בו, נמצאים מתלבשים בו. איפה אנחנו, איפה יש כאן מקום בכלל לנברא? זו פילוסופיה מאוד מיוחדת אם אפשר לקרוא לזה "פילוסופיה", אבל אנחנו נראה, נגלה את הדברים האלה.

שאלה: איפה נקודת ההיפוך הזאת שאדם שומע עם הלב ולא עם השכל?

מתי שמתייאש מהשכל שלו ומתחיל יותר ויותר להבין שהלב מבין, שכל מה שהוא הולך להשיג הוא משיג בכל זאת ברגש, ואחר כך מתחיל להשוות רגשות, ולעבוד בהם, וכל הרגשות שלו הם לא אותם הרגשות שיש לו עכשיו, כי הרגשות שהוא צריך לאתר, לסדר לפניו, הרגשות האלו הם רגשות של השתוות הצורה או חוסר השתוות הצורה בינו לבורא, כך הוא מרגיש, כך מפתח חוש חדש, שהוא כולו למעלה מהדעת, למעלה מהחשבונות הרגילים וכך מגיע.

שאלה: בחיבור בינינו אנחנו צריכים להחזיק כל הזמן בכוונה כדי לגלות את הבורא או שאנחנו פשוט מתחברים?

בחיבור בינינו אנחנו חייבים להביא את כל המרכיבים של החיבור. מאיפה אני מתחיל? ובשביל מה אני עושה את זה? מהם המרכיבים של החיבור ברגש ובשכל? איך אני רואה תוצאה מהחיבור את החיבור בין החברים? איך אנחנו בחיבור הזה מגיעים למצב שבתוך החיבור מתחילה להתגלות דמות הבורא, שזה משהו חדש שלא נמצא באף אחד מאיתנו אבל יכול להיות שיתגלה מבינינו.

זאת אומרת איפה שהיה מקום הדחייה, איפה שהיינו במצב שאנחנו לא ראינו, לא רצינו להיות שם, דווקא אם אנחנו נכנסים לשם, ואת ההבחנות האלה אנחנו הופכים לעיקר וזה בינינו, אז בהן אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא, ואז מביאים אותו מאפס לדרגת חשיבות של מאה אחוז ובצורה כזאת שם אנחנו דבוקים. ורק בצורה כזאת במידת הדבקות בינינו אנחנו יוצרים תנאים כדי שהבורא יתגלה.

שאלה: האם נכון לראות כך שתמיד ההתנגשות מתרחשת ממצב שלם יותר, והמצב היותר שלם הזה, זה מצב העשירייה ואני דווקא מוצא את עצמי בהתנגדות ביחס למצב העשירייה שנמצאת במצב שלם יותר ממני?

כן נכון, כך זה קורה, כל פעם ההתנגדויות, ההתנגשויות, גילוי השבירה שהיא יותר עמוקה ויותר איכותית, וכנגד זה ודאי שאנחנו מגיעים לחיבור יותר איכותי.

שאלה: האם אנחנו יכולים בכלל באיזו דרך להבין מה הוא אותו איבר חישה שבו אפשר להרגיש את הבורא, הרי הוא לא קשור בשום דרך לגוף, או שהוא בלתי נתפס, הוא מושג בדיוק כמו הבורא בעצמו?

אנחנו כן יכולים לתאר ולאתר את החוש שבו אנחנו מגלים את הבורא כי את החוש הזה אנחנו בונים, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי". לא מדובר על הבורא עצמו אלא על הכלי שבו אנחנו מגלים את הבורא, והכלי הזה דווקא נמצא בידיים שלנו, בהישג שלנו, ואנחנו מרכיבים את החלקים השבורים שבינינו, ורוצים שהם יתאחדו, ודווקא שם באיחוד ביניהם, בין כל השברים האלו אנחנו מגלים את הבורא.

איפה שכל פעם היה שבר, בכל מיני צורות, כי יש הרבה רמות של שברים, אנחנו על ידי זה מגיעים לצורה שנקראת "תקיעה שלמה", תוקעים בשופר, זה קורה שכמגיעים, ואז מתגלה הבורא מתוך הדינים האלו.

שאלה: אמרת בהקדמה ש"מיעוט הרבים שנים", אפילו אם שני לבבות מתחברים אז אפשר לזהות את הבורא שעומד אחרינו.

לא אני אומר, כך כתוב.

תלמיד: מה זה בדיוק קירוב הלבבות, צריך לצייר בדמיון שאנחנו אחד, מה בדיוק החיבור שנדרש מאיתנו בשיעור, איזה ציור לצייר כל הזמן?

אנחנו צריכים להשתוקק לחיבור הלבבות כדי לגלות את הבורא והבורא מתגלה במידה שאנחנו שונים, ואפילו שונאים, ואפילו רוצים להרוג זה את זה כמו תלמידי רבי שמעון, ועם זה אנחנו נמשכים לחיבור.

מצד אחד מגלים לנו תנאים רעים מאוד לחיבור - יותר ויותר. מצד אחר אנחנו בכל זאת בזעה ובמאמצים גדולים רוצים להתחבר בינינו, ואחד לא מפריע לשני. זאת אומרת זה מפריע ועוד איך אבל זה לא מקרר אותנו מהעבודה שלנו. כשאנחנו - יחד עם ההתנגדויות שמפריעות להתחבר - בכל זאת מגלים את הנחיצות שלנו לחיבור, אנחנו מגלים את הבורא בינינו בעוצמתו היותר גבוהה.

שאלה: כשאתה אומר שאפילו שני לבבות מתחברים. האם אני יכול בזמן השיעור לחפש חבר או שניים בעשירייה ולהתחיל איתם את הקשר, את החיבור או לחפש בכל העשירייה, או בכל הכלי העולמי, מה נקודת ההתחלה הנכונה?

לא. לא צריכים לצאת מהעשירייה בכל החיפושים לאתר את הבורא. צריכים לעשות בתוך עשירייה. אבל זה מגיע מזה שכל חברי העשירייה או חלק מהם מבינים שאין ברירה, חייבים להיות מחוברים כך שצורת החיבור תיתן להם את גילוי הבורא.

תלמיד: להתחיל מחבר-שניים בעשירייה שקל לי או ללכת על כל העשירייה?

אפשר גם כך. רב"ש כותב שאדם צריך לקחת אולי לעצמו חבר או שניים ואיתם לעשות את התרגילים האלו. אבל בסופו של דבר הוא יצטרך לקבל את החברים האחרים ודווקא ההיפך, כשהוא רואה שיש לו שם בעיות הוא לא יפחד אלא על ידי זה הוא יגלה יותר ויותר אופנים בגילוי הבורא בשבילו.

תלמיד: כשאומרים שהבורא עומד מאחורי כל חבר ולכן זה קל יותר, מה אני מחפש מאחורי כל חבר, במה אני נדבק?

אני רוצה להתחבר עם החבר עד כדי כך שיתגלה הבורא אחריו.

שאלה: ההבחנה ש"אתם עשיתם אותי", שאנחנו בונים את הבורא. מה זה, איך יוצרים את דמות הבורא על ידי התקרבות, איך נוצר דבר שנקרא דמות הבורא?

מדבר והיפוכו. במידה שהחבר נמצא מולך ובמידה שאתה רוצה להיות עימו בלב אחד, בגוף אחד, כאיש אחד. בהתאם לזה אתם רוצים לחבר שני דברים הפוכים לאחד ויוצא שכך אתה מגלה צורה חדשה. היא מעל הרצון לקבל שלך ואז אתה מתחיל להשיג מה זה נקרא רצון להשפיע והרצון להשפיע זה הבורא, כך אתה מגלה אותו.

תלמיד: מה הופך את העבודה שלנו על החיבור לעבודה שפתאום כאילו יצרנו בורא, איך מגיעה התוספת שפתאום יש בורא בעבודה בינינו?

אין לי מילים. אני עכשיו אמרתי לך אבל לא תפסת. אני רוצה להגיע לחיבור עם החבר, עם זה אני מגלה כמה אנחנו מנוגדים ואז אנחנו מרכיבים את הפירוד שיהיה לנו ברור יותר ויותר דווקא על פני זה שאנחנו משתוקקים לאיחוד. ואז נעשה לנו ברור גם זה וגם זה, גם הפירוד וגם האיחוד, עד כדי כך שאנחנו רואים שהם מגיעים ממקור אחד, מסיבה אחת והסיבה הזאת נקראת "בוא וראה" וכך אנחנו מגלים אותו.

תלמיד: האם נכון להסתכל כך שהיכולת שלנו להיות דבוקים אחד בשני זו הדבקות שלנו בבורא?

לא. דבוקים זה בזה - יכול להיות בכל מיני אופנים, מצבים, זו לא דבקות בבורא.

תלמיד: אז מה נקרא דבקות בבורא?

דבקות בבורא זה שאנחנו בינינו מוציאים כאלו מצבים שמנוגדים ושונאים זה את זה ומתעלים למעלה מזה ונמצאים גם בשנאה וגם בחיבור ואהבה יחד. אז יש לנו כאן את שני האלמנטים - בוא וראה.

תלמיד: אז את הבורא אנחנו יוצרים תמיד בהפכים. האם חייבים להיות הפכים כדי שיהיה בורא?

כן. אחרת לא תבדיל. איך אתה יכול לראות משהו שלא נבדל ממשהו?

שאלה: אנחנו מדברים להיות במאמץ לקלוט את הבורא דרך החברים, מה עם המאמץ לשדר את הבורא לחברים?

לא לקלוט את הבורא דרך חברים אלא יותר נכון לבנות את הבורא דרך חברים.

תלמיד: איך אני עושה את המאמץ עכשיו לעזור לחבר לבנות את הבורא?

איך אני עוזר? בזה שאתה משתדל לתת דוגמה, אין לנו יותר מה לעשות רק לתת דוגמה.

שאלה: למה הכוונה שאני צריך לתקן את השברים, איך לתקן אותם אם אני יכול רק לבקש מהבורא?

זה נקרא לתקן, שאני מאתר את השבירה ומבקש מהבורא.

שאלה: אמרת שבמאמץ הזה להתחבר עם החברים ולהרגיש שם את הבורא, לא מספיק סתם חיבור אלא צריך גם איזושהי צורה מנוגדת, איזו התנגדות. איך אנחנו כוללים את הצורה המנוגדת הזאת בתוך דמות הבורא?

אין משהו שאנחנו יכולים לאתר כתכונה אחת, ואפילו כשאתה מדבר על תכונה אתה מתכוון למשהו שהפוך ממנה. אנחנו לא בורא אלא נבראים ולכן אנחנו יכולים לאתר כל הבחנה והבחנה רק במידה, בהתאמה ובניגוד למשהו אחר. אחרת אין לנו הרגשה, ההרגשה שלנו היא תמיד בין שניים.

תלמיד: אתה לא מגלה איזו שנאה מיוחדת כלפי החברים אלא פשוט זורקים אותך או שאתה מתנתק למשהו אחר או שהרצון פשוט נעלם ושוב חוזר. איך אפשר לכלול את הצורות הכביכול הפוכות האלה בהרגשת הבורא?

אתה לא מכניס אותן להרגשת הבורא, אלא מתוך כך שאתה מרגיש דבר והיפוכו אתה מרכיב את דמות הבורא ולפני כן הוא לא היה. זה יתגלה ויתווסף וייתן לך את הכרת הדמות. זה כמו שאתה מזהה דמויות בחושך ואחר כך לאט לאט הן מתבהרות ומתבררות יותר ויותר.

שאלה: אתה כל הזמן מבדיל בין הבורא לבין הנבראים אבל אני מרגיש שהבורא הוא הצורה השלמה של הנבראים. האם דמות הבורא כאילו מסתכלת מתוך מראה, והבורא הוא הצורה השלמה שלי?

אני לא הייתי אומר כך. אני לא בורא אלא אני רואה את הבורא כצורה שאני משיג מתוך כך שאני כל פעם מתעלה מעל עצמי ומגיע לשתי צורות הפוכות, וכשאני מתחיל לשייך אותן למקור אחד אז אני משיג אותו והן הופכות בשבילי לגילוי האיחוד שלו. כך אני מרגיש את הבורא, מדבר והיפוכו, הכלול משתי צורות הפוכות, אור וחושך.

קריין: ציטוט מרב"ש על כך שמאחורי הפנים של בני אדם עומד הבורא.

"אלא האדם צריך להאמין, כנ"ל, ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה.

פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין."

(רב"ש, מאמר "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה")

שאלה: מה זה אומר לקחת חברה אחת או שתיים בעשירייה ולעשות איתן תרגילים, מה עם יתר החברות? האם זה לא יכול להפריע לעבודה של העשירייה?

אם אני לא מסוגלת להיכנס עכשיו למגע יותר הדוק עם כל העשירייה ואני לוקחת מאין ברירה רק כמה חברות שאיתן אני מסוגלת לעבוד בקשר בינינו כדי לגלות את הבורא, כדי להתקרב אחר כך לאחרות, לכולן, ולא שאנחנו עושים איזושהי קבוצה בתוך קבוצה, אז את זה מותר לעשות. הרב"ש גם כותב על כך בכמה מקומות.

לכן אדם לוקח איזשהו חבר ומתחיל לעבוד עימו על החיבור ככל האפשר כדי לזרז את ההתפתחות. אומנם זו התפתחות מצומצמת אבל בכל זאת אחר כך הוא יכול להגיע ממנה להתרחבות.

שאלה: שמעתי ממך שעדיף להיות בקשר מועט אבל עם כל החברות בעשירייה, ופה אמרת שעדיף להיות בקשר יותר איכותי עם מעט חברות. מה עדיף, איך להחליט?

אם אני לא יכול להיות בקשר שווה עם כל העשירייה, אז אני צריך לנסות להיות בקשר עם חבר אחד או שניים או כמה, עם חלק מהעשירייה, העיקר שאני אתחיל לזוז לחיבור עם החברים. יכול להיות שעשרה הם הרבה מדי בשבילי ושניים שלושה זה יותר טוב, רק רצוי שהקבוצה הזאת שאנחנו בונים בתוך הקבוצה לא תהיה מנוגדת לקבוצה השלמה אלא תתקיים רק כדי שתהיה לנו אפשרות להיכנס.

אנחנו עושים כך גם בעולם שלנו. כשאני כילד מגיע לבית ספר אז אני מתחבר עם עוד כמה חברים ואנשים ואחר כך אני מכיר את הכיתה וכן הלאה. טבע האדם שהוא נמשך למשהו שמאוד קרוב ודומה לו וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אבל תנסו בכל זאת להבין למה אתם עושים זאת כי "סוף מעשה במחשבה תחילה", אנחנו צריכים בסופו של דבר לראות את עצמנו כלולים בכולם, מחברים את כולם ושכל המציאות, שכל העולם נעשים כקבוצה אחת, כאחד בכלל.

תלמידה: זאת עבודה פנימית או שהחברות האלה צריכות לדעת שאני בחרתי אותן?

לא, אנחנו צריכים לדבר על זה, לא צריך להיות כאן משהו בהסתרה. בהסתרה כל אחד מאיתנו הוא צדיק גמור ומוכן לאהוב את כל העולם.

תלמידה: האם זה יכול לגרום לקנאה בעשירייה?

צריכים לראות, ודאי, ואז צריכים להיזהר.

שאלה: אם אנחנו לא יכולות להשוות השגה רוחנית זו עם זו, אז איך אפשר לקבוע שההרגשות הרוחניות שלנו הן מה שהמקובלים כתבו במקורות?

אנחנו צריכים להשתדל להגיע למצב כמו שהמקובלים כותבים, ולאט לאט אנחנו נגלה בפועל איפה אנחנו באמת נמצאים. אבל לשחק בזה אנחנו חייבים.

שאלה: איך להפסיק להתנגד לשליטת הבורא ולהתחיל להרגיש את השליטה שלו בצורה יותר מדויקת?

הכול תלוי עד כמה אנחנו נתחבר בינינו, וכך נגלה את יחס הבורא אלינו אפילו בצורה גשמית.

שאלה: אם אנחנו משיגים רגש ושכל משותפים רק במדרגה הבאה, אז איך ניצור את התנאים לגילוי הבורא בינינו כאן, ברמה הנוכחית שלנו?

ככל שאנחנו רוצים להיות מחוברים למרות הניגוד שבינינו ודווקא בזכות הניגוד, הדחייה, השנאה, חוסר ההבנה וחוסר הסבלנות זה לזה, אם למרות זאת אנחנו משתדלים להרכיב שדה משותף, אז אנחנו בונים בהתאם את התנאים לגילוי הבורא, כי הבורא מגיע אלינו מתוך הרכבת השלמות משני הפכים.

שאלה: למה אני לא רואה את השבירה ביני לבורא אבל אני רואה אותה ביני לבין עצמי?

כך זה בינתיים, זו עדיין לא הצורה הסופית.

שאלה: מה היה היחס של אדם הראשון לבורא לפני השבירה, האם היה ירא ה', האם אהב את הבורא?

היחס של אדם הראשון לבורא לפני השבירה היה שהוא היה דבוק בו ולא היה שום הבדל בינו לבין הבורא, ממש כעובר בתוך הרחם.

שאלה: האם אנחנו יכולות לומר שעל ידי תפיסה, השגה של הרגשות של החברות אנחנו יכולות גם לתפוס את הבורא, להרגיש את הבורא?

כן, לאט לאט אנחנו מתקרבים לזה.

שאלה: האם הרגשת הבורא היא נטייה של הלב להתחבר עם העשירייה מעל ההתנגדות שלי? איך אני מגיעה לנטייה כזאת?

אני צריך להתגבר ככל האפשר על ההפרעות ולהבין שההפרעות האלה הן לא הפרעות, אלא הן מכוונות אותי להגברת הקשר, כי בלי הפרעות אני לא אתקדם. אלו לא הפרעות כמו כשאני נוסע במכונית ורוצה להגיע לאיזשהו מקום ומשהו מפריע לי בדרך, אלא הפרעות ברוחניות הן שאני אתקן את עצמי ואז אוכל להתקדם בדרך, אחרת אני לא אוכל להתקדם. לכן ההפרעות בעצמן הן המרכיבות לי את הדרך, כך אנחנו צריכים להבין. בלי שאני אחבר את ההפרעות האלה אליי ואמשיך איתן יחד, אני לא אתקדם.

שאלה: האם לנסות להתכללל בחברה עם שאלות פנימיות "מה את, מה הכוונה שלך?", יכול לעזור לחיבור שלנו?

עלינו להבין שכל מה שמתגלה גם בעד וגם נגד אלו חלקים של הכלי השלם שלנו שבסופו של דבר עומד להתחבר, רק בצורה נכונה להתחבר אלינו, ואז אנחנו מרכיבים את דמות אדם הראשון, את הצורה השלמה המתוקנת שלנו. אין שום דבר מיותר בבריאה, אפילו קליפות, כל מיני דברים שעליהם כתוב "לשרוף ושלא יישאר מהם זכר", זה כתוב כך בצורה ששלילי הופך להיות לחיובי. אבל לכל דבר שהבורא ברא יש זכות קיום, ואנחנו צריכים רק לאתר את המקום הנכון שלו בכל המערכת של האדם.

שאלה: מהי הגדרה של שבר? האם לתיקון השבר מספיקה התפילה שלי בלבד?

חוץ מתפילה אין לנו מה לעשות, זה לגמרי מספיק לתיקון. אלא שהתפילה צריכה להיות רחבה ועמוקה ככל האפשר, אבל היא מתקנת הכול. כי אין לנו שום כוחות לתקן את החיבור בינינו, להביא את עצמנו למצב שהבורא יוכל להתלבש בחיבור, זאת אומרת להתאים את עצמנו בכלי שלנו שיהיה מתאים למילוי שזה הוא, אין לנו שום אפשרות, אלא רק על ידי התפילה - אנחנו מבקשים והוא עושה.

שאלה: האם חיבור הוא מסך?

חיבור הוא לא מסך. חיבור הוא תוצאה מזה שיש לנו עביות ומסך שנמצאים בהשתוות ובעבודה הדדית, ומעל העביות אנחנו יכולים להתחבר.

שאלה: האם אפשר להגיע לתפילה בלי להתחבר בעשירייה ובלי לעשות מעשים של השפעה בעשירייה?

אם אני לא מתחבר בעשירייה, אז על מה אני אבקש? העשירייה היא הכלי שבו אני מקבל את גילוי הבורא, והמטרה שלי היא לגלות את הבורא, לבנות לו כלי, בית, "בית המקדש" מה שנקרא. אם אני לא עושה את זה, אז אני לא עושה, בסדר. אבל אם יש לי הזדמנות ואני רוצה לגלות את הבורא, לבנות לו בית, אז אני בונה מתוך העשירייה, אלא מתוך מה עוד? אני צריך להרכיב עשר רצונות שהם יהיו כעשר ספירות וכך אני מגלה את הבורא בהן. עד שכל העולם, כל המציאות תתחבר לזה יותר ויותר ויהיו עשר ספירות שלמות, זו כל המציאות. והבורא הוא האור המקיף סביב העשירייה הזאת.

שאלה: אני מרגישה בלב שאם אני בוחרת שתי חברות מתוך העשירייה, אז בזה אני כאילו מתנתקת מהיתר, איך לתקן יחס כזה?

צריך להגיע למצב שעם אותן החברות שאני עכשיו מגיעה לחיבור, אנחנו עושות את החיבור כדי אחר כך להביא את עצמנו לשימוש, לשירות כל העשירייה, ולעזור, לתת להן דוגמה, תמיכה, לשרת אותן כדי שיתחברו כולן.

כי "סוף מעשה במחשבה תחילה", אנחנו צריכים לראות לְמה אנחנו מגיעים. אם אנחנו מגיעים לצורה שלמה - גמר תיקון, לא חשוב איך אפשר לתאר זאת, אומנם אנחנו עכשיו עוד רחוקים מזה מאוד, אבל אם אנחנו מתקרבים לצורה שאנחנו עכשיו בונים, אז הצורה היא נכונה.

שאלה: אם אני מרגישה שנאה וקנאה לחברה מסוימת בעשירייה, איך להתמודד עם זה?

לעבוד על זה בעדינות. במידה שאני יכולה להתקרב לחברה מסוימת, אז אני מתקרבת. במידה שאני לא יכולה להתקרב אליה, אז אני צריכה להיות בהתקרבות לכל יתר החברות שיכולות לעזור לי להתקרב לחברה השנואה, וכך אנחנו מתקרבות. גם בחיים שלנו כך אנחנו עושים, אם אני רוצה להתקרב לאיזה אדם, אז אני פונה לאנשים שמקורבים אליו ודרכם אני מתקרב אליו.

(סוף השיעור)