שיעור בוקר 12.06.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 795,

מאמר "מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים"

mlt_o_rav_2023-06-12_lesson_rb-1989-03-shinui-shaar-dmaot_n1_p1_9U0N7tIJ

זה באמת דבר מיוחד מאוד שממשיך את העניין של תפילה, בקשה, שרק על ידה אנחנו יכולים לזכות לזה שהבורא פותח לנו כניסה לעולם העליון ולכל השערים שבו. נראה מה עוד אנחנו צריכים לעשות כדי להיכנס לעולם העליון.

מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים

תשמ"ט - מאמר ג'
1988/89 - מאמר 3

"הנה חז"ל אמרו (ברכות נ"ט) וזה לשונו "אמר רבי אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה. ואף על פי ששערי התפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו", עד כאן לשונו. ומקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, ובשביל מה צריכים שערים, אם הם לא ננעלין.

אנו רואים, שבזמן שילדים קטנים בוכים, בזמן שהם משתוקקים לאיזה דבר, או שמי שרואה שילדים משחקים במשחקים, וילד אחד חוטף מהשני איזה דבר, והילד בוכה, מכל מקום אנשים שעוברים על ידם, מי שם לב לזה, היות שכולם יודעים, שעכשיו הם מתקוטטים זה עם זה, אמנם אח"כ שוב יעשו שלום ביניהם. אם כן הבכיות של הילדים, אף אחד לא שם לב להם.

מה שאין כן אם אדם הולך ברחוב, והוא איש מבוגר, ורואים שהוא בוכה, מי שעובר על ידו מתעוררת בו תשומת לב, לדעת מהי הסיבה שהוא בוכה. שבטח אדם מבוגר אינו בוכה על שטויות. לכן הבכיות של אדם מבוגר גורם התעניינות, אולי הוא יכול לעזור לו.

וכמו כן בעבודה, יש אנשים כשמקיימים תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, והם חושבים בעצמם שהם יראים ושלמים. אבל בטח צריכים לקיים מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". וזה גורם להם עבודה רבה, היות שהם צריכים לחפש בעצמם איזה חסרון, שתהיה להם היכולת לומר, שהם שפלים.

למשל שמעתי מאיש אחד, ששאל לתלמיד חכם, איך הוא אומר, שהוא שפל ויש לו עבירות, בו בזמן שהוא רואה בעצמו, שאין בעולם הרבה תלמידי חכמים ויראת שמים כמוהו. נמצא, בזה שהוא אומר, שהוא שפל, הוא אומר דבר שקר. והוא השיב לו, שהוא מאמין בחז"ל שאמרו "אין אדם ניצול מאבק לשון הרע". לכן כבר יש לו חסרון. נמצא, שאדם דוגמתו, שהוא יודע בעצמו, שהוא אדם שלם, וכשהוא בוכה, שה' יתן לו כח לעסוק בתורה ומצות, אין הוא בוכה על דבר עיקרי, שה' יקרב אותו לתו"מ, אלא שחסרה לו איזו תוספת על מה שהוא בעצם אדם שלם. והגם שהוא בוכה בדמעות שליש, היות שהוא בוכה על מותרות, אין מי שיסתכל על בכיותיו.

נמצא, לפני אדם זה יש שערים של דמעות, והם סגורים, ולא נותנים להכנס את תפלתו. והטעם הוא כמו בגשמיות, על מותרות לא בוכים, אלא על דברים הכרחיים נהוג ענין של בכיות.

וזה דומה לפי המשל, שאדם אחד בא מחוץ לארץ ונכנס לאיזו עירה, או לאיזה מושב. והועד של המושב רוצה ממנו למשל עשרת אלפים דולר, בכדי שיתנו לו מקום לגור בהמושב. ואין להיהודי הזה את הסכום הדרוש. הוא נכנס להרב ומספר לו כל לבבו, והרב הבטיח לו, שבשבת לפני קריאת התורה, הוא ידרוש לפני הקהל, ובטח עם ישראל נתבעין ונותנים. וכך היה. הרב הרים קולו בבכי, איך אדם מטופל בילדים, ובא מרוסיה, ועד כמה שהאדם סבל, ועכשיו הוא נמצא במצב של חוסר דירה וחוסר פרנסה, ואנחנו יכולים להציל את האדם הזה. והבכיות של הרב עשה רושם על הקהל, ונותנו לו את הסכום הדרוש.

וכעבור חצי שנה בא עוד הפעם הרב להקהל לפני קריאת התורה, ושוב התחיל לבכות, וצועק, יהודים רחמנים, אני זקוק עכשיו גם כן לעשרת אלפים דולר, היות שהרבנית שלי היתה באיזו חתונה, ושם באה איזו רבנית מאמריקה, שהיתה לה טבעת עם יהלום, ששוה עשרת אלפים דולר, והרבנית רוצה, שאני אקנה לה גם כן דבר כזה. והרב הרים קולו בבכי. ואף אחד מהקהל לא רוצה להתנדב עבור הטבעת בשביל הרבנית. והרב מתחיל יותר לבכות, עד שהקהל פרץ בצחוק מהבכיות שלו. והוא טוען להקהל, מדוע כשבאתי לאסוף כסף בשביל אדם פשוט, כל אחד נתן כפי נדבת לבו. ועכשיו אני מבקש כסף בשביל תלמיד חכם, ואני גם כן רב, ואיפה כבוד התורה, ומדוע אין אתם עוזרים לי.

והנמשל הוא, כי בזמן שהאדם בוכה והדמעות שלו הם על הכרחיות, כלומר שהוא צועק ובוכה לה', שיעזור לו בכדי שיהיה אדם פשוט, אפילו לא רוצה להיות תלמיד חכם, אלא פשוט יהודי פשוט שיאמין בה', שתהיה לו האפשרות לקיים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", ושלא יהיה שקוע באהבה עצמית, אלא רוצה להיות איש פשוט, כלומר שיהיה לו תמיד רצון לאהוב את ה', ולא לעבוד לתועלת עצמו, והוא רואה, שאין לו שום כח, שיהא בידו להתגבר על אהבה עצמית, אלא כל מה שהוא עושה, הכל הוא לתועלת עצמו, ובמה הוא נקרא "יהודי", בו בזמן שאפילו קריאת שמע אין בידו לקיים, אלא כשהוא אומר "ואהבת את ה' אלקיך", הוא רואה איך שהוא רחוק מזה, ועל זה הוא בוכה, וכבר הוא רואה, שכבר עשה הכל בכדי שיזכה למשהו אמת, וכבר היה אצל כל השערים עם התפלה שלו, וכל השערים, הוא רואה שהם ננעלים.

אז מרוב צער הוא מתחיל לבכות. הדמעות האלו, בזמן שבאים לשער הדמעות, הוא רואה שהשער הזה לא ננעל, מטעם שהוא לא מבקש מותרות, כלומר הוספה על מה שיש לו כבר רכוש של תורה ומצות, אלא הוא מבקש שהוא רוצה להיות פשוט יהודי, שיאמין בה' ולאהוב אותו, ולא להיות שקוע באהבה עצמית, ולתועלת ה' אין הוא מסוגל לעשות שום דבר, אם כן הוא מרגיש, שפשוט אין הוא יהודי.

כלומר, הוא שואל לעצמו, אני מאמין בה', והוא גדול מאוד, ומכל מקום הוא רואה, שאין הוא מסוגל לוותר על תועלת עצמו בפני תועלת ה'. אם כן הוא צועק ובוכה פשוט שחסר לו ענין אמונה, להאמין בה' באמת, ולא משפה ולחוץ. וזה דומה אצלו, כאילו הוא אומר איזה לחש, שהוא מקבל על עצמו אמונת ה', ולמעשה, אין לו התפעלות ממה שאמר "הריני מקבל על עצמי עול מלכות שמים", והוא עושה הכל לתועלת עצמו, ולתועלת ה' אין לו שום כח - בפני אדם כזה אמרו "שערי דמעות לא ננעלו", מטעם כי הוא מבקש הכרחיות ולא מותרות, כמשל הנ"ל, מהרב התלמיד חכם, שביקש שיתנו לו כסף עבור יהלום להרבנית שלו.

ולפי זה יוצא, שמה שאמרו, ששערי הדמעות לא ננעלו, ושאלנו, אם לא ננעלו למה צריכים בכלל שער. התשובה היא, ששער הדמעות ננעל בפני אלה שבוכים על מותרות. שהדמעות שלהם דומה לילד, שבוכה על דברים של מה בכך, או כנ"ל במשל של הרב. מה שאין כן מי שבוכה על הכרחיות, שהם דברים שנוגעים לכל האדם, שהוא רואה, שעומד בין החיים והמות, היות שהוא מאמין מה שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", משום שאין להם דביקות בה', אלא הם משוקעים באהבה עצמית, שזהו נבחן לבחינת פירוד מחיי החיים, לכן נקראים "מתים", נמצא, שהוא בוכה שיתנו לו פשוט חיים. ובטח מי שמתפלל על חיים, שהוא מפחד מפני המות, הוא בוכה מעומק הלב, והתפלה שלו היא לא סתם בכיות.

אולם בחיצוניות אין האדם יכול להבחין בין שהוא בוכה על דברים של מה בכך, כדוגמת הילדים שבוכים, או כנ"ל במשל הרב. אמנם למעלה יודעים על מה שהאדם מבקש, בכדי שימלא לו מבוקשו. כי אין נותנים מלמעלה דברים של מותרות, כי בטח לא ישמור את מה שנותנים לו, והס"א יקבל את הכל. לכן אם האדם רואה, שתפלתו לא נתקבלה, אז עליו מוטל לעבור על הבקשה שלו, מה שהוא מבקש, ולראות, אם באמת הוא זקוק לרחמי שמים, או סתם שחסר לו דברים של מותרות. והאדם צריך להאמין, שבזמן שהוא יסדר תפלתו על הכרחיות, אז תפלתו תתקבל, כנ"ל, ש"שערי הדמעות לא ננעלו", בזמן שהאדם מבקש שיצילו את חייו, ולא ישאר במצב של "רשעים נקראים מתים", אלא שיזכה לדביקות ה'.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על מה שכתוב "ששערי התפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו". שהפירוש "מתי שערי הדמעות לא ננעלו", בזמן שהאדם כבר עבר על כל השערים, והוא רואה, שהכל ננעלו עבורו, אז במצב כזה האדם מתפרץ מתוך לבו הבכיות והדמעות האלו שנתגלו אצל האדם, לאחר שהוא ראה שכל השערים ננעלו, ואין לו שום תקוה להגיע להתקרבות ה'. הדמעות האלו פועלים, ששערי הדמעות לא ננעלו.

מה שאין כן סתם דמעות, מטרם שהאדם ראה, שכל השערים ננעלו, אין הדמעות האלו יכולים להתקבל בשער הדמעות. לכן נגדו כן השער הדמעות ננעלו, היות שעדיין אין לו חסרון אמיתי, שירצה שה' יקרב אותו, אלא הוא חושב, שגם מכוחו עצמו הוא יכול להתקרב לקדושה. אם כן, אין תפלתו שלימה, שיהא באמת נצרך לה', שיעזור לו.

ובהאמור נוכל לפרש, מה שאנו מבקשים (בתפלת נעילה) "פתח לנו שער בעת נעילת שער". ויש להבין, מדוע דוקא בעת נעילת שער, אנו צריכים שיפתח לנו שער. הלא התפללנו כל היום, ומדוע זה לא מספיק שתתקבל בקשתינו, אלא שאנו מבקשים, שיפתח לנו רק עכשיו בעת נעילת שער, וכאילו רק עכשיו אנו יכולים להתפלל, מה שאין כן לפני זה לא היה מספיק התפלות שלנו.

והענין הוא, שיש לנו להתפלל ב' מיני תפלות:

א. הוא כשהאדם בא להתפלל לה' על צרכיו, הוא עוד לא יודע מה שחסר לו, כנ"ל. יכול להיות שהוא בוכה בדמעות שליש לה', שיתקבל את מבוקשו, אבל הוא מתפלל על דברים של מה בכך, כנ"ל במשל של ילדים או במשל של הרב התלמיד חכם. לכן התפלה הראשונה של האדם היא, שה' יודיע לו, מה שחסר לו באמת, בכדי לדעת על מה לבקש.

וכמו שאנו אומרים בראש השנה וביום הכפורים בתפלת מוסף "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, העומדים לבקש תפלה ותחנונים מלפניך על עמך בית ישראל, הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו, ידעם איך יפארו".

ידוע כשמדברים מבחינת עבודה, כל אדם הוא "עולם קטן". לכן "עמך בית ישראל" יהיה פירושו, האדם בעצמו. "השליח של עמך בית ישראל" יהיה פירושו, זה שהאדם מתפלל ומבקש, שה' יושיע לו, המתפלל נקרא "שליח" עבור האדם בעצמו, שהאדם בעצמו הוא נקרא "עמך בית ישראל", כנ"ל. ואנו צריכים להתפלל, שהשליח שלנו ידע על מה להתפלל, היות שאין האדם יודע מה שחסר לו באמת, אלא הקב"ה צריך להודיע לאדם, מהו עיקר ומהו תפל. כלומר, מה נקרא "הכרחיות" ומה נקרא "מותרות", כנ"ל.

לכן ניתן לנו להתפלל עבור בעלי תפלות, הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו. וזה אנו מתפללים, שה' יודיע לנו מה להתפלל. ובעת נעילת שער אנחנו מאמינים שכבר יש לנו הידיעה, כלומר שאנחנו כבר מבינים על מה להתפלל, היינו שאנו כבר יודעים להתפלל על העיקר מה שחסר לנו.

ב. אז מתחיל מין הב' של התפלה, ששם שייך, שהוא נותן דמעות אמיתיות, כלומר על צורך אמיתי. ועל זה אנו מתפללים "פתח לנו שער בעת נעילת שער". בעת נעילת שער אנו מאמינים, שכבר אנו קבלנו את הידיעה מלמעלה על מה להתפלל. לכן אנו אומרים: אל תסגור את השער. כאילו עכשיו, בסוף היום של כל התפלות, אנו יכולים עכשיו לבקש על תפלה אמיתית.

ובזה יש לפרש, מה שאנו אומרים בראש השנה ויום כפור "וכל מאמינים שהוא עונה לחש, הפותח שער לדופקי בתשובה". ויש להבין, למה צריכים להתפלל לפתוח השער. הלא השער פתוח, כלומר בשביל מה צריכים להתפלל, שיפתח לנו השער. הלא יש עצה פשוטה מאוד, שיתן דמעות על התפלה שהוא מתפלל. וידוע ששער הדמעות לא ננעל, אם כן יש עצה להאדם לבכות, ואינו צריך לבקש, שיעשה לו טובה, שיפתחו לו השער. אם כן מדוע האדם צריך להאמין על זה, כמו שכתוב "וכל מאמינים, שהוא עונה לחש, הפותח שער לדופקי בתשובה". הלא יש לו עצה טובה, שיבכה הבעל תשובה עם דמעות, והשער הזה לא ננעל.

אלא כנ"ל, שהאדם צריך להתפלל מקודם, שידע מה הוא באמת חסר לו. ואז מודיעים לו מלמעלה, שלא חסר לו דברים של מותרות, אלא כמו שאמר הזה"ק על פסוק "או הודע לו חטאתו", שהקב"ה מודיע לו החטא. אז הוא יודע, על מה הוא צריך לעשות תשובה. כלומר, להשיב לו מה שחסר לו.

נמצא, בזמן שהאדם כבר יודע שהוא רשע בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", שכבר בא לידי הכרה, שזה שהוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, אם כן הוא נפרד מחיי החיים, ועל זה הוא דופק עכשיו ורוצה לעשות תשובה. כלומר, שהוא רוצה עזרה, שיתנו לו מלמעלה, שתהיה לו היכולת לצאת מאהבה עצמית, ותהיה בידו היכולת לאהוב את ה' בכל לבבך. נמצא, שהוא מרגיש שהוא רשע, היות שבמקום שצריכים לאהוב את ה', הוא אוהב את עצמו.

נמצא, שהדפיקות שלו, מובן לנו, שהוא עושה מה שביכולתו, שה' יקרב אותו, ולהוציאו משליטת הרע שלו, זה נקרא "דמעות אמיתיות". וזהו כנ"ל, שביארנו "פתח לנו שער בעת נעילת שער". היינו היות שרואה, שכל השערים הם סגירות, ואז הוא מתחיל לדפוק. נמצא, בעת נעילת שער, היינו שכבר התפלל והודיעו לו סיבת החטא, אז הוא מתחיל לתת הדמעות האמיתיות, כלומר שהוא רוצה אז פשוט להיות יהודי. אז הדפיקות שלו נבחנות לדמעות. וזהו "הפותח שער לדופקי בתשובה"."

שאלה: היכן עובר הגבול בין השתדלות לתפילה? כי אנחנו אומרים "כל מה שבכוחך לעשות עשה", אז אנחנו צריכים לעשות קודם כל את המקסימום שאנחנו יכולים ורק אז להתפלל? איפה עובר הגבול הזה?

אני לא חושב שאדם יכול להגיד מראש, אלא אנחנו צריכים כל הזמן לבדוק האם התפילה שלנו היא מכל הלב, האם כל הרצונות שלנו מכוונים לבורא, כי אנחנו רוצים להגיע לדבקות בו ועבור זה אנחנו מתפללים.

תלמיד: במאמר הוא כותב תפילה על הכרחיות ותפילה על מותרות.

את זה האדם קובע.

תלמיד: נניח לצורך העניין, אם אין לאדם עבודה שזה הכרחיות, הוא צריך לעשות השתדלות, הוא צריך לחפש עבודה, הוא צריך לעשות הרבה דברים. השאלה היא, מתי הוא מתחיל להתפלל? האם אחרי שהוא עושה את כל מה שהוא יכול בכוחו, והוא מגיע לתפילה של חוסר אונים או מההתחלה הוא צריך גם להתפלל?

תלוי איך האדם חושב. אני צריך להגיע להרגשת הכרחיות, שמה שאני רוצה להשיג זה הכרחי בשבילי זה דבר ראשון. דבר שני, על ידי מה אני יכול להשיג את מה שאני חייב, ומה הסדר הרצוי כדי להשיג זאת.

תלמיד: האם בסוף הסדר הזה צריכה להיות תפילה או שתוך כדי המעשה צריך לשלב אותה?

יכול להיות שהיא תהיה מההתחלה ועד הסוף. אני כל הזמן מלווה את התשוקות שלי, את הנחיצות שלי בתפילה. את כל זה אנחנו צריכים להרגיש ולהחליט.

תלמיד: בסוף הבירור צריך להיות אם אותו רצון הוא הכרחיות או מותרות, מזה מתחיל הבירור?

כן.

שאלה: רב"ש כותב, "התפלה הראשונה של האדם היא, שה' יודיע לו, מה שחסר לו באמת, בכדי לדעת על מה לבקש." נראה לי שהרבה פעמים אני מדלג על השלב הזה וישר מבקש "תן לנו להשפיע לחברים, תן לנו יכולת להתחבר בעשירייה, לעשות לך נחת רוח". זאת אומרת, 99% מהפעמים זאת התפילה שאנחנו מביאים לשולחן, ונראה שאנחנו מדלגים על השלב של "רגע, מה חסר לנו, מה בתוכנו לא מתוקן". איך פונים לבורא ומבקשים שיגלה לי מה לא מתוקן אצלי, מה באמת חסר לי?

שאדם ירגיש שזה באמת החיסרון שלו, שאת זה הוא רוצה לדעת, מה באמת חסר לו כדי להגיע להיות בקרבת הבורא, בחיבור עימו.

תלמיד: נניח שאני מוציא בקשה כזאת מהלב או העשירייה מבקשת את זה, מתי יודעים שמוכנים לשלב הבא של התפילה, לאחר שכבר הבנו מה חסר לנו. כמה זמן להיות בתפילה של השלב הראשון?

כשאנחנו כבר יודעים שדווקא זה חסר לנו. יש לנו קשר עם הבורא, השגנו אותו במשהו, ומה הלאה? זאת אומרת, אני כבר יכול לבקש.

תלמיד: אז עם העשירייה נכנסים כדף חלק בבוקר ומבקשים מהבורא שיודיע לנו מה שחסר לנו באמת בכדי לדעת על מה לבקש.

כן.

תלמיד: ביקשנו, זה הכיוון שלנו. מה קורה עכשיו, כמה זמן נמצאים בזה, כמה מצבים צריכים לעבור עד שעוברים לשלב הבא?

עד שנרגיש חיסרון אמיתי.

תלמיד: מתי זה קורה?

אני לא יודע, מתי שהבורא נותן.

תלמיד: אז יושבים מחכים עד שהבורא נותן?

לא יושבים ומחכים. אנחנו צריכים לבקש, לדרוש, לבכות.

תלמיד: רק על זה, רק על השלב הראשון?

כן.

תלמיד: לא לנגוע בכלל ב"אני רוצה להשפיע לחברים", וכולי.

אני לא יודע אם זה העיקר ואת זה אני צריך את זה וכולי. אני רוצה לדעת מה חשוב, מהי הבקשה החשובה ביותר שצריכה לצאת ממני כלפי הבורא. אנחנו גם צריכים להתפלל על זה שיהיה לנו על מה להתפלל. זה נקרא "תפילה לפני התפילה".

תלמיד: זה מאוד ברור. מה שקצת מעורפל, זה כמה זמן נמצאים בזה, עד מתי, מה זה עד שיודעים?

אין לזה שיעור.

תלמיד: אז איך יודעים שאנחנו לא מבזבזים זמן פה?

עד שמקבלים ידיעה ברורה, הרגשה ברורה שזה בדיוק מה שחסר לי ועבור זה אני חייב להתפלל, כי אחרת אני לא אשיג.

תלמיד: מה זאת ידיעה ברורה בעשירייה?

שלכל אחד ולכולם יחד יהיה ברור מה באמת חסר לנו כדי להגיע למטרת הבריאה.

תלמיד: אבל זה לא קורה, המצב הזה שהכול ברור, זה תמיד מעורפל, לפחות בהרגשה שלי.

בזה נותנים לך אפשרות להוסיף מעצמך. חייבת להיות כאן השתוקקות משלך. אתה מחפש, אתה מבקש, אתה רוצה שהבורא ישלים לך, יסביר לך.

שאלה: מתי צריך להיות הבירור הזה של "מה חסר לנו", לפני השיעור, לפני המפגש שלנו או אחרי, יש איזשהו זמן?

תחליטו לפי העניין.

תלמיד: הרבה פעמים כשאנחנו מסיימים את השיעור שלנו, אנחנו מעלים חסרונות בשביל להתפלל לבורא, לבנות תפילה. ואני מוצא את עצמי לעיתים, אומר סתם, זה לא בא מהלב, אלא מפני שאנחנו מדברים על זה כל הזמן. מה קובע את החיסרון האמיתי עכשיו כשאני נמצא בשיעור, מה יגרום לי לבקש נכון את החיסרון הזה?

זה שאני מברר את החסרונות שלי ורוצה למצוא בחסרונות שלי מהו החיסרון העיקרי.

תלמיד: כשאני נמצא עכשיו בשיעור אני עושה כל הזמן את הבירורים האלה מה באמת חסר לי כשאני שומע את השיעור?

כן, יכול להיות שזה בזמן השיעור.

תלמיד: ואז אני מביא את זה לעשירייה בסוף השיעור?

כן.

שאלה: האם עשירייה שלומדת לסדר תפילה חוסכת לעצמה שערים נעולים או שבכל מקרה נעבור את כל אותם שערים ורק בזכות זה שעברנו אותם תסתדר התפילה?

אני לא יודע מה מספר השערים, אני לא יודע מהם השערים, אני לא רואה אותם, אני לא כל כך מגלה אותם לפניי, אלא אני צריך לעשות מה שממליצים לי.

שאלה: רב"ש כותב פה שאדם שמרגיש שהוא ביראה ובשלמות ומקיים את כל המעשים ומדקדק, אז הוא מתפלל על מותרות, אבל אדם שמתפלל שיהיה פשוט, יהודי פשוט ולא תלמיד חכם ולא שקוע באהבה עצמית, הוא מגיע לראות שהשער נעול. האם הוא נותן פה איזו עצה לאדם שמרגיש איזו גאווה בעבודה או שיש לו מעשים?

הוא רוצה להיות יהודי פשוט. יהודי זה מי שיש לו מטרה להיות באיחוד עם הבורא, זה לא תלוי בלאום ובכלום, זה כבר ברור לנו. ולכן זה מה שהוא מבקש - אני רוצה להגיע לדבקות. זה נקרא להיות יהודי.

תלמיד: מה זה יהודי פשוט?

שרק את זה אני רוצה בלי כל החכמות והתוספות.

תלמיד: אבל יש לו תוספות, יש לו חכמות, הוא לומד, הוא מלמד, הוא מפיץ.

הכול דווקא כדי לברר את האמת.

שאלה: אני אשאל את זה אולי הפוך. מה זה אדם שלם?

אני לא יודע.

תלמיד: רב"ש אומר פה שאני צריך להרגיש חיסרון בשביל להיות אדם שלם, על זה לבקש. אז מה זה אדם שלם?

כנראה שאדם שלם זה מי שנמצא בדבקות עם הבורא.

תלמיד: וזה חיסרון שאני צריך להרגיש בכל רגע ורגע?

זה רצוי, רק השאלה איך מגיעים לזה. אבל ודאי שזה טוב שאדם כל הזמן חי מחיסרון שיש לו חוסר בשלמות, זאת אומרת בדבקות בבורא.

שאלה: לגבי הדוגמה של הרב שבוכה על טבעת היהלום לאשתו.

כן.

תלמיד: ברור לו מה חסר לו, זה החיסרון האמיתי שלו, חסר לו טבעת יהלום לאשתו.

כן, אז את כל החסרונות האמיתיים צריכים למלא?

תלמיד: אני לא יודע לגבי למלא, אבל מצד בירור החיסרון, לא חסר לו בירור החיסרון, מבורר לו מה חסר לו.

את החיסרון הכי גדול יש לילד קטן שרואה איזשהו צעצוע אצל ילד אחר ואז הוא מתפרץ, צורח מתוך חיסרון אמיתי.

תלמיד: נכון. אז איך לעשות כך שבתוך הלב שלי יהיה חיסרון בעוצמה כזאת כמו אצל הילד או הרב שחסר לו יהלום, לדבקות בבורא. איך לשדרג את החסרונות שלי?

אתה צריך להיות בסביבה שמעריכה דבקות בבורא, יודעת איכשהו איך לבטא אותו, וזה בשבילה הדבר הכי יקר. אז אתה מתפעל מהחברה ומוכן לשלם על חיסרון כזה מה שידרשו.

שאלה: האם אני צריך להרגיש שחסר לי להשפיע ורק אז לבקש, או שאני צריך לבקש להשפיע על אף שאני לא מרגיש צורך?

אנחנו צריכים לבקש את מטרת הבריאה, את מטרת החיים האמיתיים שעליה המקובלים מספרים לנו, אפילו שאין לנו לזה צורך.

תלמיד: וכך מתבררת בי התפילה הנכונה?

כן, כך אני מעורר את הדברים, זה נקרא "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

תלמיד: מה בעבודה שלנו נחשב תפילה הכרחית?

תפילה הכרחית היא כשהאדם כנראה לא יכול להתקיים בלי זה, הוא חייב את זה.

תלמיד: אבל מהי תפילה הכרחית שתקדם אותי למטרה, לא סתם משהו שחסר?

שבכל כוחי אני רוצה להתכלל במרכז העשירייה שלי ולהיות איתם בשלמות הקשר.

תלמיד: מה יכול לכוון את התפילה שלי, שלנו, להכרחיות ולא למותרות?

בזה שאנחנו מבררים את החיסרון של העשירייה ורואים שאנחנו מגיעים לקביעת החיסרון האמיתי לכולם כאחד, ובודקים עד כמה אנחנו יכולים להעלות את החיסרון הזה שלנו ולכוון אותו לבורא.

שאלה: בכל המאמר הזה רב"ש לא ציין שום תירוץ לגבי הדוגמה של הרב שביקש בתחילה עבור הזולת ואחר כך עבור אשתו, אלא נתן פה הסברים מסובכים איך לבנות תפילה, אבל דווקא בתירוץ הזה הוא לא השתמש. מה ניתן להבין מזה?

כשהוא מבקש עבור אשתו הוא בוכה.

תלמיד: אז הוא מבקש עבור עצמו.

נגיד, כלומר יש בקשות שלנו שהן הכרחיות כשאנחנו באים אל הבורא לתיקון.

תלמיד: זו הבקשה הראשונה של האדם הפשוט?

נגיד שכן. ואז יש בקשות שאנחנו רואים שהן מכוונות בקו ישר אל מטרת הבריאה, והן לחיבור שלנו בתוך הקבוצה, להתקרבות בינינו, לדבקות, ואז אנחנו כבר נמצאים בקו ישר.

תלמיד: אז כבר ניתן להגיד שהכול נמצא בתוך אדם אחד?

כן.

שאלה: הרב"ש אומר שאנחנו צריכים לבקש מהבורא שיראה לנו את הבקשה הנכונה, את ההכרחיות. יש הבדל בין זה שאני מחפש בתוכי ואז מכוון, לבין זה שאני מכוון לבורא ומבקש ממנו?

כן, יש הבדל, כי בזה שאני יכול לפתוח את עצמי ולראות בי כל מיני חסרונות שאותם אני מעלה, מכוון לבורא, יש שאלה, האם זה נכון. לעומת זאת, אם אנחנו מבקשים מהבורא חיסרון, שהוא יעזור וייתן לנו את החיסרון הנכון, אז בכך אני כבר בטוח מכוון את עצמי לפי מה שאני צריך להיות, ולפי מה שהבורא מתכוון כלפיי.

שאלה: מה זה אומר להגיע לשלמות הקשר בתוך העשירייה?

זה אומר שכולנו מרגישים שלכולם חסר דבר אחד, ואנחנו יחד יכולים לבקש אותו ויודעים איך לבצע.

תלמיד: מה זאת אומרת שאנחנו יודעים איך לבצע את זה?

שאנחנו יודעים איך להתחבר בינינו, איך לשלב יחד חסרונות פרטיים לחיסרון אחד כללי.

תלמיד: זאת אומרת, מכל החסרונות הפרטיים, כולנו מגיעים לנחיצות אחת, הרצון להיות בדבקות?

כן. והנחיצות הזאת כוללת בתוכה גם רצון מצד הבורא.

שאלה: האם פתיחת שער הדמעות זה תיקון ל"ב האבן?

לא, זה לא שייך.

שאלה: אמרת ששלמות בעשירייה היא, שכולם מבקשים דבר אחד החסר לכולם. אם עשירייה מנסה שוב ושוב לחפש דבר אחד החסר לכולם ולא מצליחה, מה לעשות?

להמשיך לעבוד, להמשיך לחפש, להמשיך להתחבר, עד שזה יתברר יותר.

תלמיד: מתגלה לנו אפילו, שכשאנחנו מחפשים דבר אחד, זה יוצר איזה פירוד בינינו.

נכון, אז מה לעשות?

תלמיד: אז לא לפחד מזה ולהמשיך לחפש?

כן, הדרך להתקדם, היא לחבר יותר ויותר נתונים מנוגדים.

שאלה: אם למשל חסר משהו לאחד החברים בעשירייה, קל לבקש, אבל אם הוא יגיד שמה שחסר לו, זו השפעה לבורא, אף אחד לא יאמין לו, איך נוכל להגיע לבירור כזה שמה שחסר לנו זו באמת השפעה לבורא?

אני לא חושב שאף אחד לא ירצה להתחבר לזה, אבל ישנם חברים שמרגישים זאת כדבר נחוץ וישנם כאלה, שזה לא נמצא אצלם במרכז המחשבה והרגש, המוח והלב, אלא במעומעם וצריכים לעבוד על זה. אין משהו אחר.

שאלה: הוא כותב "לכן התפלה הראשונה של האדם היא, שה' יודיע לו, מה שחסר לו באמת, בכדי לדעת על מה לבקש." מה זו תפילה ראשונה, למה זו תפילה ראשונה?

מפני שזה וקודם כל זה מה שחסר לי, כלומר לדעת מה הבורא רוצה ממני, מה הוא רוצה לראות שאני מבצע.

תלמיד: אז לפי סדר העבודה, האם יש טעם לעסוק במשהו אחר חוץ מתפילה ראשונה, אלא אם כן כבר השגתי מה זה?

אם השגת, תמשיך הלאה.

תלמיד: אם לא השגתי?

אז תעשה את זה.

תלמיד: רק את זה?

כן.

תלמיד: ותפילה היא הכרחית, כך שמעתי בשיעור עכשיו, שאדם לא יכול להתקיים בלי זה, איך להגיע ולעשות כך שהתפילה הראשונה תהיה מורגשת כהכרחית?

תבקש עוד ועוד, תבקש עד שתרגיש שזה באמת מה שחסר לך ולא כמו שדמיינת קודם שאולי זה חסר לך. כך מגיעים לחיסרון האמיתי.

תלמיד: למה הוא כותב על ידיעה בתפילה הראשונה, ולא על הרגשה. יכול לקרות שה' נותן לו להרגיש, בכדי להרגיש על מה לבקש, אבל הוא כותב רק על ידיעה, למה?

כי זה מה שאדם מחפש.

שאלה: התהליך הזה מברר מה באמת חסר לי מול הבורא. האם מדובר על תהליך פרטי שאדם באופן אישי מברר מול הבורא, או שאנחנו בעשירייה צריכים לברר?

גם פרטי וגם כללי, איך שתסכימו.

שאלה: בתהליך הבירור שחבר עושה הוא שומע תפילות של חברים, כל אחד אומר משהו, ושמענו היום וגם אתמול, שלפעמים נגרמים חיכוכים כי לא כל כך מסכימים. האם החבר שעכשיו מברר את החיסרון האמתי, כשהוא יגיע אליו, הוא פתאום ישמע שכולם מבקשים על אותו חיסרון והוא צריך פשוט לחבר את החסרונות כמו פזל?

אם כולנו נברר את זה, אז וודאי שכן.

תלמיד: הוא צריך לחכות שהחיסרון יהיה ברור לכולם, או שהוא פתאום ישמע שהם מבקשים אותו דבר?

יכול להיות שהוא ישמע שכולם מבקשים כבר אותו דבר. זו כבר התקרבות לחיבור ממש.

שאלה: נאמר בתחילת המאמר על מהו השינוי שבשער הדמעות משאר השערים. מה מייצגים שאר השערים? לא שער הדמעות. הם לכאורה אמורים להיות פתוחים, אבל מצד שני אנחנו צריכים גם לדמעות כדי לפתוח אותם.

יתר השערים אלה מדרגות ההשגה.

תלמיד: האם כדי לפתוח אותם גם צריך דמעות?

בדרך כלל, כן.

תלמיד: אם כך אנחנו יכולים לומר שאין באמת הבדל בין השערים, אלא אנחנו צריכים תמיד לחפש מהו החיסרון האמיתי כדי לפתוח את השערים.

נכון.

תלמיד: בעצם המאמר מראה לנו שאין הבדל אלא אנחנו חייבים ליצור הכרחיות לחפש את החיסרון האמיתי שהכרחי עבורנו ואלה הדמעות שיוצאות מהלב.

כן. אמרת יפה.

שאלה: כתוב שהבורא צריך לבשר לאדם מהו העיקר ומהו השולי, כלומר מהו ההכרחי. אז איך הוא יבשר לי מה ההכרחי ומה שולי?

כשאתה מחפש - אתה עובר כל מיני מצבים. וודאי שהבורא מעביר אותך בכל המצבים האלו. לכן בסופו של דבר אתה מגיע לאיזה מצב שאתה מקבל אותו כמצב שלך ושל הבורא יחד.

תלמיד: כשאני מזהה את עצמי בתור אותו רב'ה שביקש עבור אשתו, כך גם אני כאגואיסט מבקש. איך אני אעביר את עצמי למצב הראשון שבאמת אני אהיה בקשר עם הבורא ועם ההשפעה?

על ידי שאתה נמצא בחברה - הערכים שלך ישתנו.

שאלה: בתחילת המאמר, בסיטואציה עם החכם שמרגיש את עצמו כל כך שלם שזה הופך לבעיה שלו. כאילו כבר לא צריך שום דבר, יש לו הכול מהבורא. גם כתוב שהחטא שלו בכך שהוא מאמין לחכמים שאדם לא מסוגל להינצל מלשון הרע. מה זה שהאדם לא מסוגל להינצל מלשון הרע?

בכל זאת משהו מהגאווה שלו נשאר בו.

שאלה: קראנו במאמר שהאדם צריך לפנות לבורא ולבקש ממנו שיגלה מהי התפילה האמיתית שעליה הוא צריך לבקש. איך לעשות את זה נכון בעשירייה?

אנחנו לומדים את זה בהרבה מאמרים. צריכים קודם כל לשבת יחד ולהשתדל לבנות סדר.

שאלה: המטרה שלנו כבני ברוך היא להתחבר זה לזה ולהיות דומים לבורא. האם אפשר לומר ששערי הדמעות כבר פתוחים עבורנו?

אנחנו צריכים לגלות ששערי הדמעות נעולים ואחר כך הם נפתחים. עדיין אנחנו לא מרגישים מה זה ומה זה. לא מרגישים. זה יבוא בקרוב.

שאלה: כתוב - המתפלל נקרא שליח עבור האדם בעצמו ואנו צריכים להתפלל שהשליח שלנו ידע על מה להתפלל. מה זו ההפרדה שהרב"ש עושה בין אני לבין השליח שבתוכי שמתפלל?

הוא מבדיל שיש הרבה מקורות בלב שמתוכם אנחנו פונים לחברים, לבורא, לעולם, לעצמנו, ואנחנו צריכים לברר מהו השליח האמיתי הנכון שמביא אותנו למטרת החיים.

שאלה: כתוב, הוא רוצה לדעת מה באמת חסר לו. האם זה אומר שמה שאני מרגישה בכל רגע ומבינה בכל רגע זה לא מה שבאמת חסר לי?

לא. יכול להיות שזה מגיע מחיסרון זר. שמעת באיזה כלי תקשורת, מחברים שלא מהקבוצה שמביאים לך כל מיני חסרונות. לא בהכרח אנחנו חיים נכון, דווקא אחרת.

תלמידה: איך אנחנו יודעים אם מה שאנחנו מרגישים זה מה שבאמת חסר לנו?

אנחנו יותר ויותר צריכים לקרוא מאמרים, לסדר את הקבוצה שלנו שבה אנחנו מלבנים את מטרת החיים שלנו, ושהיא תהייה מקובלת על כולם, על כל החברים.

תלמידה: האם זה כך עד גמר התיקון, שמה שאנחנו מרגישים זה לא מה שבאמת חסר לנו?

כן, את מה שאנחנו מרגישים אנחנו מרגישים בינתיים, הכלים שלנו מקולקלים.

תלמידה: אז התפילות והיגיעות שלנו הן כדי להגיע למצב שהבורא ייתן לנו את מה שבאמת חסר לנו?

כן, וודאי שאת כל מה שנקבל, אנחנו נקבל מהבורא.

שאלה: האם לפני שאדם פונה לבורא ומבקש ממנו את החיסרון הנכון הוא צריך לברר מהו החיסרון שיש לו עכשיו, או שהוא לא צריך להתעסק בחסרונות שלו, אלא לפנות ולבקש חיסרון נכון?

הוא צריך קודם להתכלל עם החיסרון של העשירייה, ואחר כך להתחיל למיין איזה חסרונות שלו יכולים להיות דבוקים בחסרונות של העשירייה.

תלמידה: מה החידוש בהתכללות בעשירייה? הרי אנחנו כל הזמן מתכללים בה, וכל הזמן יש בתוכנו חסרונות שדורשים מילוי, לפעמים שנים אותו חיסרון דורש מילוי, אז מה החידוש שאני יכולה לעשות עכשיו כדי להגיע לחיסרון יותר נכון?

הבירור הוא חדש, אני לא מדבר על חסרונות אני מדבר על בירורים.

תלמידה: מה זה חיסרון בעצם?

חיסרון הוא בעצם, שמה שחסר לי טוב לי מותי מחיי אם אני לא משיג אותו.

תלמידה: זה כוח שמגיע מלמעלה או מתוך האדם?

זה כוח שמגיע מתוך האדם.

תלמידה: רק חיסרון נכון זה מה שמפריד את האדם מנצחיות?

כן.

תלמידה: אז איך הכי נכון להגיע לחיסרון הנצחי?

אנחנו קודם כל צריכים להיות מחוברים עם החברים שלנו ולברר יחד איתם מהו החיסרון המשותף בינינו הכי גבוה, הכי חזק, העליון. זאת בעצם העבודה שלנו.

תלמידה: האם זה ודאי שיש בכל החברות בעשירייה את החיסרון הזה, ואנחנו רק צריכות לברר אותו ולהעלות אותו מעל לפני השטח?

תחפשו, תבדקו.

שאלה: הבורא סוגר את כל הדלתות כעזרה, כדי שנגלה את החיסרון האמיתי, והוא פותח את הדלתות כדי שנבקש את הכלים להשפעה?

כן, כדי שנבקש כלים דהשפעה, את צודקת.

שאלה: האדם מבקש חיסרון שהוא יידע שהוא רשע, שהוא יבוא לידי הכרה שהוא בשליטת אהבה עצמית במקום אהבת ה', ובמקביל הוא מבקש עזרה מהבורא שהוא ייתן לו את הכוח לצאת מאהבה עצמית, שתהיה לו יכולת לאהוב את ה'. האם האדם מקבל את החיסרון ומקבל גם את התשובה?

לא, אני לא יכול להגיד שזה כך. הוא צריך לעבוד, כדי שאחרי החיסרון שהוא מגלה הוא יקבל גם עוד תשובה.

שאלה: כתוב שאם אדם מבקש על הכרחיות והוא לא מקבל את זה, אז הוא צריך לבדוק אם זה באמת הכרחי לו.

כן.

תלמיד: כשיש משהו שבאמת הכרחי לו, כמו נגיד שהוא חייב עכשיו סיגריה, הוא לא יכול להתקיים בלי זה ולחשוב על משהו אחר. יכול להיות שזה לא מקרב אותו ישירות לבורא אבל אחרת הוא לא יכול, והוא מבקש את הסיגריה ולא מקבל אותה. אז ברגע שהוא נמצא בתוך חיסרון גדול, חזק, איך הוא יכול בכלל לפנות לבורא ולהגיד לו, תראה לי מה באמת חסר לי, כשהוא מרגיש במאה אחוז מה חסר לו והוא לא מקבל את זה?

אז הוא לא יכול לפנות. צריכים לסדר את החסרונות כך שהם יהיו נכונים לפי החשיבות.

שאלה: זה נראה כאילו בכל המאמר הרב"ש מכוון אותנו לדעת מה באמת הכרחי ומה זה מותרות. מהו העומק עליו מדבר איתנו הרב"ש, ההכרחיות כדי להגיע לדבקות, והמותרות כדי להגיע לדבקות?

בדרך כלל לאדם זאת לא הכרחיות להגיע לדבקות, אלא הדבקות היא כבר משהו מעבר לדרישה הרגילה.

תלמיד: נראה כאן שהתפילה בסך הכול צריכה תמיד לחזק את האמונה שיש לנו בבורא. הוא גם אומר שבסופו של דבר חסרה לו אמונה, ואז הוא מתחיל לדפוק, וזה בעצם הבכי שפותח את שער הדמעות. איך אנחנו עוזרים בזה אחד לאחר, איך אנחנו עובדים בפועל?

אתם תקבלו הכול מהניסיון. תתחילו להתחבר, אחרת זה יהיה סתם פילוסופיות.

תלמיד: מה זה "להתחבר" באמת?

תנסו להתחבר כדי להשיג מטרה אחת, כדי להשיג רצון אחד, כדי לדעת לחקור מיהו הבורא. תנסו, זה רק מתוך הניסיון, רק מתוך העבודה.

תלמיד: כשאנחנו נפגשים בעשירייה ואנחנו חושבים שאנחנו עכשיו עובדים על החיבור, אנחנו עובדים על חיבור או שאנחנו באשליות?

לא, זה בדרך.

שאלה: אני בוכה עבורי, אני בוכה בגלל החסרונות, או שאני בוכה בגלל שהבורא קורא לנו ואנחנו לא מסוגלים להשיב על אותה האהבה שהוא נותן לנו? עבור מה אני צריך לבכות?

מה זה אומר "צריך" לבכות, תלוי עבור מה אתה בוכה? אתה לא יכול ללחוץ על כפתור ועכשיו אתה בוכה שחסר לך כדור, אופניים, גלידה, או ללחוץ על כפתור אחר וחסרה לך מטרת הבריאה, תיקון הבריאה, דבקות בחברים. אם אלה היו שני כפתורים סמוכים זה היה טוב.

תלמיד: אם כך, האם לא מספיק לדעת מה הבורא רוצה ממני? האם אני צריך להרגיש שאני סובל ואז אני צריך להעלות את החיסרון הזה?

כן. בלי שהאגו סובל אני לא אמצא פתרון, אפילו בערך הנכון.

שאלה: איך האגו יכול לסבול מהעבודה בחיבור, הרי זה טוב לאגו שלא מצליחים להתחבר.

כן.

תלמיד: אז איך אני יכול להגיע לסבל מזה שאני לא מתחבר?

על ידי החברים שכל אחד חושב בצורה משלו מה זה חיבור, מהי מטרת החיים, מטרת הבריאה. אתה מסתכל עליהם, ואתה רואה שאתה לא מזדהה איתם.

תלמיד: האגו שמח מזה שבסופו של דבר שהוא מכשיל את האדם שבי.

לא, אל תגיד. אם אתה רואה שאתה שונה מכולם, זה לא נותן לך הרגשת ביטחון ושאתה מיוחד. זה לא אותו מקרה.

תלמיד: אז בסופו של דבר, הנקודה הזאת באדם שרוצה להתחבר גוברת על האגו שמכשיל אותי כל הזמן?

כן.

תלמיד: איך זה קורה?

בזה שאני מתחבר איתם אני מרוויח משהו גדול, ואם אני מממש אותו על ידי האגו שלי, אני לא רואה שאני מרוויח משהו בגדול.

תלמיד: וזה שהוא כל הזמן מכשיל אותי זה תורם לי להתקרב לחברים?

קודם כל אני לא בטוח שזה הוא שמכשיל אותי.

תלמיד: אז מי, הבורא?

איפה ראית?

תלמיד: הוא נותן סיבות לא להתחבר, תירוצים. יש בשפע.

אז למה זה לא טוב?

תלמיד: כי הוא מכניע את האדם.

במה הוא מכניע, האדם דווקא מתגאה. הוא מיוחד, שונה מכולם.

תלמיד: אז איך כן ללכת ולהתחבר, אפילו שהוא רואה שהוא שונה ומתגאה בזה? מה כן אפשר לעשות?

אנחנו לא בטוחים שבחיבור אנחנו משיגים את המטרה, זו כל הבעיה.

תלמיד: מה זה הביטחון הזה?

איזה ביטחון?

שאלה: על מה מסתמך הביטחון שבחיבור אנחנו משיגים את המטרה?

רק לפי מה שהמקובלים אומרים. אין לנו שום הבטחה שבחיבור בינינו אני מוצא את מטרת החיים.

תלמיד: האמונה בדברי המקובלים אמורה להספיק לנו?

אם דרכם אנחנו מתקדמים ונדבקים בבורא אז ודאי שכן.

שאלה: אדם יוצר את התפילה הראשונה שלו בזה שהוא מבקש, "תראה לי מה אני צריך?" ואז רואים את הצורך שלו והוא מגיע לתפילה אמיתית. במקרה כזה איך אנחנו יכולים להגיע ולממש את זה בפועל בעשירייה?

כן. כך מממשים.

שאלה: יש פעמים בעשירייה שאנחנו מגיעות לתפילה מעומק הלב בגלל סיבות גשמיות, בגלל צורך של חברה בעשירייה, או בגלל איזשהו אירוע קטסטרופי שקרה. איך מגיעים לתפילה רגשית עמוקה כשאנחנו עוד לא יודעות, או לא מרגישות למה אנחנו משתוקקות ויש לנו איזשהו חיסרון רגשי להתחבר עם הבורא. מה יביא אותנו לאותו עומק רגשי שיש לנו כשאנחנו מתפללות על חברות?

נגיד את מגיעה לעשירייה ובוכה לפני כולן שראית טבעת משגעת, ואת חייבת לרכוש אותה, כי אחרת אין לך חיים. תנסי לעשות את זה לפני החברות, שהן יראו שיש בך הרצון הזה והוא בשבילך חיים או מוות. ואז את פונה לחברות ומבקשת לעזור לך, כי את לא יכולה בלי הטבעת הזאת. בסך הכל מה זה בשבילן שכל אחת תיתן אלף דולר?

בואו ונראה כמה זה ייתן מקום עבודה לכל חברה ולכל העשירייה יחד. ואז בעוד שלושה ימים אתן קובעות להיפגש כדי לדבר על ההתקדמות בעניין הזה. הרי רשמתן בפגישה הראשונה שאתן צריכות להתייחס נכון וברצינות למה שחברה מרגישה. אז מה תעשו? תראו איך לעשות את זה.

זו צריכה להיות השקעה חשובה, נגיד אלף דולר מכל אחת, ומאידך זה לא כל כך נורא. תנסו את זה לעשות.

תלמיד: אני מבין שבקבוצות ברחבי הכלי העולמי יתחילו בלגנים סביב ההמלצה לתרגיל הזה, כי אנשים יתחילו לאסוף כסף, להתווכח.

לא לאסוף כסף ולא להתווכח וכלום, אלא אנחנו בסך הכול צריכים להגיע למצב שאנחנו מבררים את הרצונות, הכוונות, היכולות שלנו, לא יותר מזה. אף אחד לא מדבר על זה שאנחנו צריכים בפועל עכשיו לאסוף כספים.

שאלה: מה הקשר בין דמעות למאמץ מעל הדעת?

זאת באמת שאלה גדולה ולא פשוטה. זה כמו שישנם מצבים כמו נגיד בשחמט או במשחק אחר, שאתה לא יכול בבת אחת להגיע למטרה, אלא אתה צריך לעשות כמה צעדים ואז אתה מגיע לפתרון.

לכן אנחנו עוד נדבר על זה. אנחנו גם עושים את זה בחכמת הקבלה, אנחנו באים למיון הרשימות ולהעלאת הרשימות ולזיווג דהכאה, ועל ידי זיווג דהכאה אנחנו מייצבים את המסך ואור חוזר, מלבישים זה על זה ויש הרבה פעולות פרטיות ופרטי פרטיות, עד שאנחנו מגיעים למעשה עצמו.

שאלה: קרוב לארבעים שנה אני הולך לישון עם השאלה, מה אני רוצה ולא קיבלתי תשובה. מאז שהתחלתי ללמוד הקבלה, שאלתי "מה הבורא רוצה ממני". והיום בשיעור אני מגלה שני דברים, אחד, שיש פחד אמיתי לגלות זאת, ודבר שני, שיש הסתרה בעבורי כדי להגן עלי. אתה יכול לפתוח את שני הדברים האלה?

אתה צריך לפתור אותם, לא אני.

שאלה: הוא אומר, ש"יש לנו עצה פשוטה מאוד, ש”יתן דמעות על התפלה שהוא מתפלל." מה זה שאנחנו יכולים להוסיף דמעות בעשירייה?

זה סימן שאנחנו באמת מבררים את החיסרון האמיתי שלנו.

תלמיד: מה זה הפעולה מצידנו שאנחנו מוסיפים דמעות?

זה סימן שיש לך עכשיו התפרצות הרצון.

תלמיד: זו עצה, וחשבתי שזו פעולה שאנחנו יכולים לעשות, "יש עצה פשוטה מאוד, שיתן דמעות על התפלה שהוא מתפלל וידוע ששער הדמעות לא ננעל, אם כן יש עצה להאדם לבכות, ואינו צריך לבקש, שיעשה לו טובה, שיפתחו לו השער."

כן.

תלמיד: אז כדאי גם שיהיה ציור שהשער פתוח ושלא יסגור אותו? זה ציור שאפשר לעבוד איתו?

יכול להיות, אני לא יכול לתת תשובה שהיא כוללת את הכול. עוד נברר.

תלמיד: אפשר להגיד איפה אנחנו? אנחנו באים לשיעורים, שומעים את הרב, קוראים בספרים, עושים פעולות לפתיחת הלב בכל האמצעים, אז איפה חסר שהלב ייפתח, שהשמיים ייפתחו?

לבטוח בבורא. כולם יחד, כל העשירייה, לבקש שהבורא יפתור את הכול ויגלה את הכול וייקח אותנו ויעביר אותנו דרך כל הקושיות הללו.

שאלה: האם אפשר למתוח קו ברור בין מותרות להכרחיות ברוחניות?

מותרות הן מותרות שאדם מגלה, והכרחיות זו הכרחיות שגם אדם מגלה. אם ברור לו בדיוק שאלו מותרות ואלו הכרחיות והוא לא יכול לוותר עליהם, אז כך יש לו בירורים.

שאלה: כתוב "הפותח שער לדופקי בתשובה", מה הפירוש של לדפוק בתשובה?

כאלו בני אדם לא עוזבים את הבורא וכל הזמן דורשים ממנו תיקונים, השתתפות וכן הלאה.

שאלה: איך לבכות בדמעות אמיתיות על מה שעוד לא חסר באמת?

על ידי התחברות עם העשירייה.

שאלה: איך הופכים רוחניות למצב שבלי זה "טוב לי מותי מחיי"?

זה טיפול יומיומי. אדם כל הזמן קורא את הרצונות שלו, דן אותם, מבליט ומגדל אותם, עד שמגיע למצב שאם הוא לא מקיים אותם, אז "טוב לי מותי מחיי".

שאלה: האם השערים הסגורים מורגשים כסגורים בזכות המאמצים שלנו לחיבור בעשירייה?

כן.

שאלה: מה זה שאני רואה ששער פתוח או סגור?

זה כפי שהוא קורא למאמר, "מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים". ששאר השערים ננעלו ושער הדמעות לא ננעל.

שאלה: האם הסבל האמיתי הוא כשאני לא יכול לברר ולתקן את המצב הנוכחי שלנו למצב מושלם?

אנחנו לא יודעים מה זה מושלם ומה זה לא מושלם. אם אני לא מצליח, אז איך אני יודע שאני צריך להצליח וזה יהיה טוב? אולי דווקא ההיפך, מזה שאני לא מצליח ואני נמצא בצער, בבכי ובאכזבה, אולי זה המצב הרצוי.

שאלה: איך העשירייה יכולה לבנות בפועל היום רצון להשפיע?

כרגיל, אין שום הבדל בחוקים רוחניים מלפני אלפיים שנה והיום. אני לא מבין למה דווקא היום יש איזה שינוי. היום יש לך יותר אפשרויות להתחבר עם אחרים, לבנות קבוצה וקבוצות, ובסופו של דבר בונים חברה רוחנית.

תלמיד: כי מורגש שיש בירור על הנקודה שהיא להבין ולדרוש מה חסר לנו, לגלות מה חסר לנו בעבודה.

לא חסר לנו חוץ מחיבור ופנייה לבורא מתוך החיבור שלנו. ואז מה שנבקש ונדרוש, זה יקרה.

שאלה: כשאדם מגלה את המצב הזה שהוא רוצה טבעת יהלום, מה הוא צריך לעשות עם זה? האם הוא צריך לצמצם את הרצון זה, או לפנות לבורא, לחברים?

האדם צריך להבין שהתשובה שלו מצטרפת לשאלה של הבורא וכך הם פועלים.

תלמיד: לא הבנתי את התשובה. אם אדם רוצה טבעת יהלום, מה הוא צריך לעשות עם זה, האם לפנות לבורא, לפנות לחברים?

אני לא יודע לגבי לפנות לחברים בעניין טבעת יהלום. אבל מדובר כאן על רב שכבר עמד לפני אותם אנשים שמתפללים יחד, והם נתנו לו כזאת מתנה גדולה, אז הוא מגיע אליהם ומבקש כסף לדברים אחרים.

תלמיד: הוא לא מבין שאלו מותרות, מבחינתו טבעת יהלום זה מה שהוא צריך.

גם אנחנו מבקשים כך מהבורא דברים שלמעשה אנחנו לא צריכים.

תלמיד: אותו רב שרוצה טבעת יהלום, מה הוא צריך לעשות, האם לבקש מהבורא לברר לו את הנחיצות הזאת?

הוא לא יודע שצריך לברר כאן משהו, הוא יודע שאם הוא מבקש הוא יקבל.

תלמיד: נניח שיש לי רצון כמו לטבעת יהלום, אז האם לבקש שהוא ייתן לי את הטבעת או שיברר לי את המצב, או שיבטל את הרצון הזה?

לבקש. הוא לא יכול אחרת. הוא עשה פעולה נכונה, הוא ביקש מהם עזרה לסיוע לזולת, קיבל את הכסף הזה, אז עכשיו במקום הזולת הזה אשתו דורשת טבעת.

תלמיד: מה הוא צריך לעשות עם בת הזוג הזו?

שום דבר, לבקש כדי לתת לה את מה שהיא מבקשת.

תלמיד: זה בכלל לא ברור. הרי הטבעת לא קשורה לדרך, לא קשורה להשפעה.

מה זה משנה? היה לו רצון לעזור לזולת, הוא מימש אותו. עכשיו יש לו רצון לעזור לזוגתו, אז הוא רוצה לעשות אותו דבר.

תלמיד: וזה נכון?

מה זאת אומרת זה נכון?

תלמיד: שהוא רוצה להשתמש בבורא, בכוח ההשפעה, כדי לקבל טבעת יהלום.

ברור שלא.

תלמיד: אז מה עושים? הוא הרי צריך לתקן את עצמו איכשהו.

הוא הולך ומבקש כסף לטבעת, אבל הקהל לא מבין אותו, אנשים לא מבינים אותו, צוחקים עליו, וגם הוא לא מבין אותם, איך הם יכולים לצחוק עליו, כי יכול להיות שזאת דרמה משפחתית שמתחוללת אצלו, והוא אפילו לא יכול לחזור הביתה כי היא תפגוש אותו עם מחבט ביד.

תלמיד: איך לתקן את המצב?

לא יודע, הוא הרב הגדול, הוא צריך לדעת איך לפעול. מה אתם רוצים ממני? אנחנו פוגשים בדוגמאות כאלה כל יום, בכל אחד מאיתנו. בכל אחד יש בתוכו אישה, את אשתו שדורשת ממנו, והוא רוצה לתת לאשתו את מה שהיא דורשת. זו דוגמה שהיא לכולם, לכל אחד מאיתנו, הרי מדובר על האגואיזם שלנו.

תלמיד: האם אי פעם יהיה מצב שהוא יקבל את טבעת היהלום הזו על מנת להשפיע לבורא?

אם זו הכרחיות למישהו בעולם והוא עושה את זה כדי לספק את אותו הכרח, וזה כבר באמת נכנס לרצון, לכוונה, לתיקון, אז כמובן שהוא יקבל. הטבעת הזו תתפוס את המקום הנכון שלה במערכת הכללית של אדם הראשון.

שאלה: למה נראה שהמצב שלנו נהיה הרבה יותר גרוע מאי פעם? פעם רב היה יכול להגיע לבית כנסת ולבקש משהו והקהל היה נענה. היום הרב יכול להגיע למיליונים.

הקהל לא עשה שום חשבון, אלא יש אמונת חכמים. אם הרב אומר, "אני צריך עשרת אלפים דולר כדי לעזור למשפחה, אחרת יזרקו אותם החוצה, לא יהיה להם איפה לחיות", אז ודאי שכולם יתרמו וירצו לעזור. היום כשרב אומר על דברים כאלה, אז קודם כל, לא מאמינים לו. חושבים שהוא צריך את זה לעצמו, לרבנית שלו.

תלמיד: אני חושב שאין לנו הרגשה כזו. היום, פשוט כל הדוגמה הזו של משהו שאפשר להרגיש, למשש, להסתכל בעיניים, אין לי ספק בכלל שהרב או כל אחד מהחברים כאן, הם לגמרי שונים.

אתה מדבר על החברה שלנו?

תלמיד: בכלל אני מדבר על היום, לעמוד מול קהל ולהגיד "תתחברו, או תתעסקו ב"ואהבת לרעך כמוך"", זה כאילו שולח איזה מסר באוויר שלא נוגע באף אחד. פעם רב היה אומר מילה בבית כנסת, כולם היו עומדים דום. היום זה ככה, תשלח.

אתה שמעת על סיפורי סבתא.

תלמיד: זו דווקא לא היתה סבתא, אלא זה היה סבא.

אבל כך אומרים. אין לנו מה להגיד. גם אנשים היו חיים אחרת ובכלל החיים היו אחרים.

תלמיד: אני רואה שהיינו קרובים יותר פעם. וככל שעבר הזמן התרחקנו.

אנחנו לא הרגשנו את זה. הכול מתגלה לפי הכלים שלנו.

שאלה: דיברנו על כך גם מקודם. איך מתקנים או מחסלים גאווה?

זה עסק לכל החיים, לכל הגלגולים עד גמר התיקון. אז אל תחשוב שאתה יכול עכשיו בארבע בבוקר לכסות את הדברים האלה עד הערב, וכבר תצליח. זו עבודה ארוכה בגלגולים רבים.

תלמיד: ואתה רואה איך חברים שכן יש להם כזו יכולת.

אז יש להם יכולת, כך אתה חושב והם חושבים עליך שיש לך יכולת ולהם אין.

תלמיד: אני מדבר על להוריד גאווה, לא להשתמש בדברים כאלה.

אין דבר כזה. אף אחד לא יכול, את הגאווה שלו להעמיד. על משה היה כתוב שהוא "היה ענו". זו הדוגמה היחידה.

תלמיד: ואתה לא מכוון לדברים כאלה? זה לא טוב לכוון לזה?

טוב לכוון לזה, אבל במידה שמסוגלים להתמודד עם זה. זה כל העניין של חמישה עולמות מעלינו ואור העליון פועל שהוא כולו בהשפעה, פועל דרך כל המסכים האלו, כל הרשתות האלו, עד שמגיע אלינו הוא אור קטן מאוד ומעורר בנו רצון אגואיסטי קטן מאוד. אחרת לא היינו יכולים לסבול.

תלמיד: מה שאמרת זו התחלה, אבל יש בורא, יש אין סוף, יש עוד דברים בדרך.

כן.

תלמיד: אנחנו מכוונים לתיקונים.

נכון. ואנחנו עושים תיקונים.

תלמיד: אז איך מחסלים את הגאווה, ואת הגסות.

יום יום כך עושים. פשוט מאוד. בעבודה יום יומית. אם אתה מרגיש שאתה יכול להיות יותר קרוב לחברים מאתמול, בלב קצת יותר פתוח, בלי להסתיר את עצמך, אתה יכול להיות לפניהם כך כמו שאתה. גם זה לא סוף. אבל כבר יותר מאתמול.

תלמיד: אתה יודע כמה זה כואב שיש חברים שאתה אוהב אותם, ולא משנה כמה אתה עושה, הם לא מרגישים בכלל. הם לא מתרשמים מזה.

אתה צריך להבין את זה, לסלוח להם. זה הבורא ברא ככה.

תלמיד: אבל הם צריכים להרגיש את זה? אם לא, אז מה שווה ההשפעה? זו לא השפעה.

אתה לא יכול לחייב אותם לעשות מה שהבורא עושה.

תלמיד: אתה אומר לו, "אני דואג לך. תגיד לי אם אתה צריך משהו".

לא. הוא לא מרגיש, והוא לא רוצה והוא לא צריך. אתה לא יכול להכניס לשני מה שנראה לך שטוב שיהיה לו. איך אפשר? אפילו בילד קטן, אתה יודע כמה זה קשה לנו לסדר משהו משלנו שיהיה לו במחשבה או בלב?

תלמיד: אבל יש לנו מטרה כללית, פעולות משותפות.

כך כתוב, אבל לא כתוב בלב. כתוב בספר.

תלמיד: אז אני שואל אותך. איך מתרגמים את זה? בסדר שזה כתוב בספר.

מיום ליום, משך הרבה ימים ושנים, ואפילו גלגולים. זו הבריאה.

תלמיד: שהולכים באמונה ולא בידיעה?

"לך לאומן שעשני". אתה מבין מה שאומרים? "יש מישהו שעשה אותי, יש לך טענות אליי? לך בבקשה אליו. כך הוא עשה אותי".

תלמיד: אם אני משפיע והוא לא מרגיש את זה, אז לא השפעתי. זה העניין שאני מנסה להגיע אליו. הרי אין בורא בלי נברא, לא?

זאת אומרת, אתה רוצה לשלוט על השני.

תלמיד: לא לשלוט. לעזור לו.

אבל הוא לא צריך את העזרה. זאת אומרת, העזרה שלך היא בלחץ. אתה רוצה לחייב אותו מפני שיש לך עכשיו רצון.

תלמיד: אבל זה אמור היה להיות הרצון.

אפילו שאתה רוצה מכל הלב לעזור לו, אבל אתה יודע. זה כמו אימא שרוצה לדחוף עוד כפית לילד שלה והוא לא רוצה. והוא צועק, ואומר ש"אימא רעה" וכן הלאה. היא רעה? הכול צריך להיות לפי הרצון. המקבל הוא תמיד צודק.

שאלה: אז בעצם, הטבעת היא לא נעלמת. היא נשארת. הרצון הזה לטבעת נשאר.

בטח.

תלמיד: אבל רק את הכוונה של הרב, הקהל לא מזהה. זה כאילו העניין פה? שאת הכוונה של הרב לא מזהים, בשביל מה הוא צריך את הטבעת הזאת?

לא. הוא מסביר את זה. הוא לא מסתיר את הכוונה. הוא אומר שאז הוא צריך לעזור שם למשפחה אחת שהיא חייבת באמת עזרה ועכשיו הוא צריך את זה לאשתו.

שאלה: אם עשירייה עושה בירור ומזהה שלחבר חסרה הכרחיות, אחרי הבירור. היא מתפללת על זה וזה לא נענה. מה חסר?

מה לא נענה? מלמעלה לא נענה?

תלמיד: היא מתפללת עבור אותו חבר על ההכרחיות וזה לא נענה. מה חסר?

חסר שהם צריכים לעשות אפילו, כנראה בצורה גשמית. אני זוכר שהייתי קונה ארגזי עוף בקרטון כבר מוכנים לבישול והייתי מביא לכמה משפחות. זה היה מזמן.

תלמיד: נניח שהשקיעו גם במעשה מה שאפשר, משהו חסר בתפילה, בחיבור? איפה עוד אפשר אולי להוסיף? בכל זאת, עשו מה שאפשר לעזור במעשה, התפללו, איפה עוד צריך לדייק אם זה לא נענה?

מה זה נקרא "לא נענה"?

תלמיד: עדיין הוא לא קיבל את ההכרחיות.

מי?

תלמיד: אותו חבר שהתפללו עליו וניסו לעזור לו.

זה כבר העניין של הבורא. אנחנו צריכים לעשות את החצי שלנו, ואת החצי השני צריך לעשות הבורא.

תלמיד: בסדר. כלומר להמשיך באותו כיוון מבחינתנו, זה מחצית השקל.

וכל היתר תשאיר לשמים.

שאלה: לכל אדם יש את הרצון הזה בתוכו שדורש את הטבעת לעצמו והוא שבוי בפני הרצון הזה. אז איך הוא יכול לברר את הרצון האמיתי כלפי מטרת הבריאה? כי הרצון הזה לאו דווקא יהיה מכוון כלפי מטרת הבריאה?

לאט לאט, עם החברים הוא מברר איך צריכים לברר ומגיע לפתרון. אבל זו עבודה לתווך ארוך.

שאלה: אני רוצה להמשיך את הבירור הקודם, כי זה בירור יומיומי. בירור שאם הוא בא מתוכי, מהרצון שלי להשפיע, או לעזור לחבר, זה דבר אחד, אבל יש דברים שאנחנו מאוד מסכימים עליהם בחברה, גם חבר מבקש את העזרה הזאת, נגיד להגיע לשיעור בוקר, להתעורר וכדומה. אבל יש מצבי ביניים, שאתה לא יודע להכריע. אפילו בבירור, לא במעשה.

יש לך חברים, תברר איתם וביחד סך הכול אתם תגיעו להחלטה. ואפילו אם ההחלטה תהיה תיאורית לא נכונה, אבל אתם מקבלים אותה כולם, כולכם, הבורא מקבל את זה.

תלמיד: זאת אומרת הבירור צריך להיות שצריך לשתף את החברים ולהגיע להחלטה ביחד, שם התשובה?

בטח.

שאלה: נראה שאנחנו שוכחים את העיקרון הזה שכל העולם נוצר רק בשבילי, בשביל התיקון שלי. נראה לנו שיש אחרים, שיש את האגו שלהם, שיש כוח באגו שלהם ושהוא מפעיל אותם, אבל אנחנו כאילו לא רואים שזה נוצר רק בשביל התיקון שלנו.

כדאי שאנחנו נראה את עצמנו ואת הכול כמנוהל מלמעלה, החברים, העולם הכול. ואני רק צריך להתבונן בזה ולייצב את עצמי כלפי זה. ומעל זה אנחנו עוד מנסים לכפות על אחרים, "זה טוב לך", "אתה תעשה ככה, אני יודע מה טוב לך" וכל מיני כאלה. איך אפשר לראות שהכול מלמעלה והוא זה שמפעיל את הכול ופועל כאן?

גם את זה אי אפשר לקבוע, רק בתוך החברה.

תלמיד: אז האם אני יכול להגיד שבחיבור עם החברים אני ארגיש שיש עבודה פנימית שהם עושים ושאני היחיד שלא רואה? זה כאילו שיש איזו שפה נסתרת כאן, סודית, שכולם מדברים אותה חוץ ממני. אני היחיד שמחוץ לזה.

כך כל אחד חושב. כן.

תלמיד: אז איך אני יכול להשפיל את עצמי כדי לראות שאני החלק היחיד שחסר לתיקון?

אתה צריך לעבוד על זה.

תלמיד: בפועל יש חיבור בינינו, לפעמים יש בינינו התנגדות, כמו ששמענו מתלמידי רשב"י שרצו להרוג זה את זה. יש קנאה, יש שנאה, אף אחד לא רוצה להסתכל בפנים, החבר הזה היה גס איתי אתמול, ואני אהיה יותר גס כלפיו מחר, ואני אנקום את נקמתי. זה אגו שפועל ואני לוחץ על זה וכולי. בפועל, האם אפשר לומר שלהתבטל בפני החבר זה להתבטל בפני הבורא שמפעיל את כל הסיטואציה הזו?

כן. ביטול זה העיקר.

פעם היינו כמה חברה באנגליה אצל איזה סופי, וכשאמרתי לו, אני רוצה ללמוד אצלך, הוא אמר, "ללמוד? אתה חייב לאהוב אותי". זהו. בצורה פשוטה. פשוט, ככה. בלי שום פשרות. יש הרבה שיטות אבל תלוי כלפי איזה רצון לקבל, כלפי איזו עביות הן פועלות.

שאלה: איך אנחנו הנשואים והנשואות נכוון את תפילתנו עבור הפנויים והפנויות, שיתחתנו במהרה בימינו כאן ועכשיו?

תחבר כזאת תפילה.

שאלה: האם כל השערים נסגרים על ידי האדם עצמו ואת שערי הדמעות פותחים על ידי הבורא?

כן.

שאלה: איך להבין את מה שרב"ש כותב כאן, הוא כותב למשל "האדם צריך להתפלל" על כך וכך, וכדי להתפלל צריך לראות שיהיה לו קודם חיסרון לזה, הוא לא יכול להתפלל בלי שיהיה לו חיסרון? זאת אומרת שהוא כותב אתה צריך להתפלל כך וכך, התפילה שלך הראשונה צריכה להיות כך וכך, צריך קודם להגיע לחיסרון הזה?

וודאי שכן.

תלמיד: עכשיו הוא אומר פה כזה דבר, "התפלה הראשונה של האדם היא שה' יודיע לו," כך וכך, מה זה "שה' יודיע לו", שמלמעלה יקרה לו שינוי מסוים שהוא ירגיש?

כן.

תלמיד: אבל אנחנו לומדים שהשינויים באדם זה רק כתוצאה מהשפעת המאור המחזיר למוטב. אז מתוך זה אני צריך להבין שהוא אומר לי, תלך תעשה מה שמביא לך המאור המחזיר למוטב ואז יקרה לך השינוי הזה.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, את העצות שהוא כותב, בלי ההסברים שלך אי אפשר להבין.

תודה רבה.

שאלה: יש כאן שתי תפילות להשפעה, אחת עבור הזולת והשנייה זה היהלום עבור הבורא, וזה מעורר בכולם צחוק, והקהילה שלו לא עומדת בזה.

הוא מבקש את זה עבור אשתו.

תלמיד: בעיקרון לאדם כזה כמוהו הם היו חייבים לתת ממש לעשות תחרות מי ייתן לו את הכסף, אבל הם לא נותנים.

אף אחד לא נותן סתם ככה.

תלמיד: אדם גדול, כתוב שם שהוא לומד תורה והם לא מכבדים אותו, איך זה יכול להיות?

בדיוק, הוא קורא להם לעשות את זה, לתת כסף לטבעת לאשתו ולזה אף אחד לא נותן כסף.

תלמיד: ואם להשוות את זה למה שקורה בקבוצה?

צריכה להיות מטרה אמיתית בדרך לתיקון השלם, כלומר נגד האגו.

תלמיד: אבל צריך להיות לנו אמון בינינו, איזו הסכמה?

לא יכולים להיות שום אמון ושום הסכמה, אנחנו צריכים לבנות את זה.

תלמיד: זאת אומרת, הקבוצה לא השלימה עבודה מסוימת כשאדם אחד אומר משהו וכל השאר צורחים עליו?

כולם אגואיסטים, כולם עושים נכון.

שאלה: רציתי לשאול משהו אחר אבל אחרי כל השעתיים שלמדנו ושמענו את כל השאלות ותשובות, מאוד התפעלתי. עכשיו, מה עושים עם זה?

מה בדיוק הסיכום?

תלמיד: הסיכום הוא שאני עדיין נמצא בכלא, אני לא יכול לצאת מהכלא של האהבה העצמית ולהתפלל עבור החבר.

אז מה אתה צריך?

תלמיד: אני רוצה להתפלל.

להתפלל עבור החבר?

תלמיד: כן.

מה חסר לחבר?

תלמיד: אני לא יודע.

אז איך תתפלל?

תלמיד: זה המצב, בסוף התפילה יכול להיות שארצה להתפלל עבור החבר, אבל כרגע אני רוצה לצאת מאהבה עצמית ולעבור לאהבת החברים.

כן.

תלמיד: אבל אני עושה את זה בשבילי, זה לא בשביל החבר שחסר לו משהו, אלא מה שחשוב לי זה שאני אצא מאהבה עצמית.

אז השאלה בינתיים היא לדעת מה צריך להיות החיסרון האמיתי שלי. בסדר, זאת תפילה, צריכים לממש אותה, תתגבשו בעשירייה ותפנו לבורא.

תלמיד: מה אנחנו מבקשים מהבורא?

אנחנו מבקשים מהבורא שייתן לכל אחד ואחד מחשבה ורצון נכונים, וכך נמשיך.

שאלה: החיסרון האמיתי שלי הוא החיסרון של החבר?

בסופו של דבר הוא צריך להיות כך, אבל לא בתחילת הדרך.

תלמיד: זאת אומרת, עבור החבר אני כן יכול לבקש טבעת יהלום נניח, אבל עבור עצמי אני מבקש שאני רק אוכל לבקש עבורו?

כן.

שאלה: עכשיו ענית לחבר שעבור החבר אני כן יכול לבקש טבעת יהלום.

עבור החבר אתה יכול לבקש מה שאתה רוצה.

תלמיד: אבל זה יכול לעשות לו נזק.

זו כבר עבודה שלך. אם חסר משהו לחבר, באמת חסר, ואתה רוצה למלא לו את החיסרון, אז תבקש עבורו.

תלמיד: מה זאת אומרת שזאת עבודה שלי? הוא רוצה משהו שיעשה לו נזק.

מאיפה אתה יודע?

תלמיד: אני חושב שזה יעשה לו נזק.

אתה חושב שזה יעשה לו נזק, אבל הוא לא חושב כך.

תלמיד: זה ממש לא ברור כי יכול להיות שהוא רוצה משהו שלא לטובתו.

אתה לא יותר גבוה מהחבר ולכן אתה לא יכול עכשיו לעשות חשבון אם יהיה לו נזק מזה או לא. יש לו רצון לזה, זהו. עכשיו השאלה, עד כמה אתה יכול למלא לו את הרצון.

תלמיד: אז אני צריך ללכת איתו עד הסוף?

אני לא אמרתי עד הסוף. אני אמרתי שכרגע, לעת עתה, יש לפניך בעיה אם למלא את הרצון של החבר או לא.

תלמיד: אז מה אני עושה עם זה?

כנראה שאתה צריך למלא את הרצון. אם אתה יכול לקנות לו יהלום בעשרת אלפים דולר כמו שכתוב, אז אתה צריך לעשות את זה.

תלמיד: אני מבין שהוא רוצה משהו, נגיד שאני חושב שזה יעשה לו נזק, אז אני מתגבר על זה והולך איתו בכל זאת וזה כבר לא על חשבונו?

אני לא נכנס לפילוסופיות. אני רואה שאנחנו עדיין לא בשלים לזה.

(סוף השיעור)