שיעור בוקר 29.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", פתיחה לחכמת הקבלה, אות כ"א

קריין: אנחנו לומדים את ה"פתיחה לחכמת הקבלה" של בעל הסולם. אנחנו נמצאים באות כ"א.

כן. נקרא לאט לאט.

אות כ"א

"וכבר ידעת שחומר המסך בכללו מתבאר בשם קשיות, שפירושו כמו דבר קשה מאד, שאינו מניח למי שהוא לדחוק במשהו תוך גבולו,"

מה זה נקרא שמסך עומד לפני המלכות, רצון לקבל, ולא נותן לשום דבר להיכנס לרצון לקבל. זאת אומרת, האדם כאילו נתן לעצמו מילה לא לקבל משהו, ואז הוא מגביל את עצמו, זה נקרא שעומד מסך, שהוא ברא, בנה את המסך, והמסך הזה מפריע לכל הדברים שרוצים להיכנס לתוך הרצון לקבל שלו שהם לא יכנסו. זה מה שבעל הסולם אומר.

"וכבר ידעת שחומר המסך בכללו מתבאר בשם קשיות, שפירושו כמו דבר קשה מאד," המסך "שאינו מניח למי שהוא לדחוק במשהו תוך גבולו, כך המסך אינו מניח משהו מאור העליון לעבור דרכו אל המלכות," האור העליון לא יכול לעבור דרך המסך למלכות, כביכול לא יכול להיות מגע בין האור העליון שזה רצון להשפיע לבין המלכות שזה רצון לקבל, זה יהיה כמו קצר בחשמל.

שני דברים הפוכים ברוחניות לא יכולים להיפגש. הכול ברוחניות מגיע רק לפי השתוות הצורה. אם המסך יעמוד באמצע בין האור העליון ובין המלכות, אז המסך הזה יצטרך להיות בנוי בצורה כזאת שהוא משווה את האור העליון למלכות, ואז הם כן יכולים להיפגש ואפילו למלאות זה את זה. אבל אם זו תהיה רק מחיצה נגיד, לא תהיה כניסה וקבלת האור בתוך המלכות, אבל לפחות מתחילים מזה. אז המסך מפריע לאור העליון להיכנס לתוך המלכות. "כן המסך אינו מניח משהו מאור העליון לעבור דרכו אל המלכות," שהיא בחינה ד' "שעם זה נבחן, שכל שיעור האור הראוי להתלבש בכלי המלכות, מעכב עליו המסך ומחזירו לאחוריו. גם נתבאר שאותן ה' בחינות העביות שבבחי"ד נכללות ובאות במסך ומתחברות במדת הקשיות שבו."¹

זאת אומרת, ככל שיש לנו עביות בתוך המלכות, המסך צריך להיות כנגד זה בקשיות לא לתת לאור העליון לעבור לאותה עביות, לאותם הרצונות לקבל שיש במלכות. אז ככל שיש רצונות לקבל יותר גדולים במלכות, המסך צריך להיות יותר קשה. זאת אומרת, העביות שבמלכות צריכה להיות מאוזנת עם הקושיות שבמסך.

שאלה: אמרת שהמסך צריך להשוות את עצמו למלכות ואז לקבל החלטה. איך זה קורה?

איך נעשה שמלכות והמסך מקושרים ומאזנים זה את זה, את זה אנחנו נלמד הלאה. למה אתה קופץ קדימה? תשאל על מה שעכשיו אנחנו קוראים.

שאלה: מי בונה את המסך?

האור העליון לפי בקשת התחתון, שמלכות לא רוצה לקבל על מנת לקבל כי בזה היא לגמרי לגמרי תהיה הפוכה מהבורא, ולכן היא מגלה בתוך מה שהיא מתמלאת עם האור העליון בבחינה ד', היא מגלה את כוח הצמצום שהיא יכולה לעשות, שהיא לא רוצה לסבול את האור העליון בצורה כזאת שהיא הפוכה מהבורא.

צריכים כאן להבין שהגילוי, כמה שהרצון לקבל בבחינה ד' מגלה את עצמו שהוא מלא כולו בתענוגים אינסופיים, שאין גבול לכמה שיש בבחינה ד', מצד אחד, אבל יחד עם זה הוא מגלה כמה הוא הפוך מהבורא בזה שמקבל והבורא הוא המשפיע, זה כמו האורח מול בעל הבית, שהאורח לא מסוגל לקבל מבעל הבית. הוא מוכן למות, רק לא לקבל, כי הקבלה שלו, הוא מרגיש שהיא מוחקת אותו. מוחקת אותו לגמרי. את האישיות שלו, את ההרגשה העצמית שלו, הוא לא קיים אז.

זאת אומרת, אם הוא יורד מדרגת האדם לדרגת בהמה, לבהמה אין בושה. אין בושה. לכן היא מקבלת ואוכלת ואין לה שום בעיה. אבל ברגע שמהבהמה אנחנו נגיד מגדלים אותה הבהמה שתהיה לה הרגשת הבושה, במידה הזאת היא לא יכולה לקבל, אלא רק בתנאי שבטוח זה שלה, שמגיע לה. כמו שאנשים לפעמים אומרים, "מגיע לי ולהם לא ולי כן" וכן הלאה. אבל חייב להיות כאן כיסוי על מה שאדם מקבל.

תלמיד: כשיש את ההבחנה הזאת בדרגת האדם אז מה שאמרת עכשיו נשמע ברור והגיוני, אבל איך לייצב את זה לפני זה?

לכן אנחנו מקבלים איזו השתוקקות לרוחניות, לגילוי הבורא, וההשתוקקות הזאת היא אגואיסטית כי אנחנו נמצאים לא בעולם אין סוף אלא בסוף המדרגות, והן מסודרות בצורה כזאת שאנחנו יכולים לאט לאט לגדל כך את עצמנו.

שאלה: בתחילת ההסבר שמעתי אותך אומר שהאדם כאילו נותן לעצמו מילה לא לקבל ומגביל את עצמו וזה נקרא שהוא בונה את המסך. ועכשיו שמעתי אותך אומר שבעצם רק האור העליון בונה את זה לפי הבקשה של האדם. איך לייצב את היחס הזה בין המשמעת העצמית והיכולת של האדם לא לקבל תענוגים, לבין חוסר היכולת שלו לעשות את זה בכלל ולהיות תלוי לגמרי בבורא?

לקבל דרך העשירייה השפעה, ואז להרגיש עד כמה אני הפוך מרוחניות, ואם אני רוצה בכל זאת להגיע לרוחניות אז אני צריך לייצב את עצמי כלפי העשירייה ולקבל דרכם, דרכם בלבד, לא לבד, לא בצורה אישית, אלא רק דרך העשירייה אני יכול לקבל כוחות השפעה שהם, הכוחות האלה, יכולים לייצב אותי נכון כלפי האור העליון, כלפי הבורא. רק בזכות הערבות מהעשירייה.

שאלה: יש הבדל רב בין צמצום על קבלת תענוג לבין דחייה של קבלת תענוג?

צמצום ודחייה זה שני דברים שונים. צמצום זה שאני מצמצם את עצמי, ודחייה זה שאני כבר עובד מחוצה לי, באור חוזר, שאני כבר מתייחס למקור של התענוג. ובצמצום אני כביכול מתייחס רק לרצון לקבל שלי.

שאלה: תיארת את הפעולה הזאת של הקצר הזה שנוצר אם לא היה מסך, האם המצב הזה של הקצר הוא לא מה שהיה במלכות דאין סוף? למה שם לא היה קצר? אין שם מסך.

כי עוד לא הייתה השגת ההפכיות בין הרצון לקבל לבין האור העליון, שם היה אפשר לקבל בעל מנת לקבל, כמו שמלכות בעצמה, את האור העליון בתוכה, אבל ברגע שמלכות מתחילה להרגיש מה היא לעומת האור העליון אז מתחילות להתרשם בה ההבחנות האלה גם בדרגות שורש, א', ב', ג', ד' ואז בבחינה ד' שבמלכות שהתפתחה לשורש, א', ב', ג', ד', נעשתה החלטה שאני לא מסוגלת לסבול אותו בי וההרגשה הזאת, הרגשת הבושה, היא מחייבת את המלכות לצמצום.

תלמיד: זאת אומרת שהרגשת הקצר הזאת היא של הנברא, המלכות החליטה על זה? זה לא האור, לאור אין בעיה להיכנס לתוך המלכות למרות שהיא הפוכה ממנו.

מצד הבורא אין שום בעיה, רק מצד הנברא, הנברא לא יכול לסבול את זה. זה בעצם מה שרוצה הבורא, הוא רוצה שהנברא יחליט שהוא עושה צמצום ואף פעם לא יקבל על מנת לקבל, בצורה כזאת הוא הכין את כל הכלי.

שאלה: מה יעזור לנו לעשות את ההחלטה הזאת שאנחנו לא מוכנים לקבל בעל מנת לקבל?

גם בושה. תתאר לעצמך שהחברים שלך יודעים מה מתרחש בך בלב שלך, היינו ברצון לקבל שלך, עד כמה היית מתבייש.

תלמיד: יש אולי איזה תרגילים, משהו שנוכל לעשות כדי לעורר את הבושה הזאת? כי נראה שבלי הבושה הזאת אנחנו תקועים איפה שאנחנו נמצאים.

נכון, בינתיים אנחנו מתקדמים על ידי האגו שלנו ש"איך זה יכול להיות שאני נמצא נגיד כבר עשר שנים בלימוד ואין לי כלום" וכולי וכולי. זאת אומרת אני עדיין מתקדם בהבחנות דלקבל, אלה הטענות שאני שומע מהחברים. איך להתקדם בצורה יותר נכונה? זה רק על ידי ההשפעה, שאני כל הזמן משתדל ומשתדל להעלות בי חשיבות בהשפעה כלפי הקבוצה, מקבל מהם תגובה עד כמה חשובה ההשפעה ולפי זה אני כבר רואה את ההתקדמות שלי.

תלמיד: יש טעם לאדם לבייש את עצמו לפני החברים?

למרות שרב"ש כותב שזה טוב ונכון, אבל אני חושב שאנחנו עוד לא יכולים לעשות את זה בצורה אמיתית אלא זה יהיה כשקר, כחנופה.

שאלה: אתה יכול להסביר את המשפט האחרון? "ה' בחינות העביות שבבחי"ד נכללות ובאות במסך ומתחברות במדת הקשיות שבו".

כי אותו רצון לקבל שיש בבחינה ד' חייב שיהיה לפניו מסך באותו כוח שיש ברצון לקבל למשוך את התענוג כך שיהיה במסך כוח לדחות את התענוג ואז המסך כביכול ינטרל או יגן על המלכות.

שאלה: אני עדיין נדהם מכך שיש איזה כוח שמונע מהאור העליון לעשות את מה שהוא רוצה, כלומר שהמסך מונע מהאור להיכנס. איך דבר כזה אפשרי שמשהו מונע מהאור לעשות את מה שהאור רוצה? כי האור רוצה להשפיע ואילו המסך או הנברא אומרים "לא", מדהים.

אני מבין, מה שאמרת בסוף המשפט, אם האור רוצה להשפיע איך אנחנו יכולים לעצור את ההשפעה שלו? הרי זה כמו שאני בועט בבורא, אני דוחף אותו, דוחה אותו החוצה, אל תתקרב אלי, זה נכון. למה? כי אני לא יכול לסבול. הרצון לקבל שלי לא יכול לסבול את השפעת הבורא, זה מביא לי כאב כל כך גדול בזה שאני מקבל את השפעת הבורא, ואנחנו הפוכים, הוא ואני, זה כבר לא מאפשר לי לעשות משהו אחר.

זאת אומרת, הצמצום שמלכות עושה, זה לא שהיא בוחרת בצמצום, זו פעולה הכרחית מתוך זה שהיא מגלה את יחס הבורא אליה והיחס שלה לבורא והתענוג שהיא מקבלת. תנסו ותראו כמה כשהבושה מתגלה בצורה נכונה, עוצרת אותכם מכל דבר ודבר. אתם תצטרכו לעשות איזה תיקון על הבושה. כמו שאנחנו אומרים, "זה שייך לכולם, מגיע גם לי, גם הוא עושה ככה" וכן הלאה ואז אנחנו משתמשים בכל מיני דברים לא שלנו.

אבל באמת אם מתגלה הבושה בצורה גלויה, אנחנו לא יכולים לעשות עם זה שום דבר. כי הרגשת הבושה זה פגם אפילו לא ברצון לקבל שלי, רצון לקבל יש גם לחיות, אלא זה פגם באני שלי, זה שיש לי איזו נקודה מדרגה יותר עליונה מדרגת החי, בדרגת המדבר, ואז בזה הרגשת הבושה מבטלת בי את היסוד להיות אדם ומורידה אותי, ממש מורידה בצורה פנימית לדרגת בהמה.

אם אני מסכים עם זה, אז אין שום בעיה. כמו שאנחנו רואים אנשים שהיו בכל מיני מצבים או במחנות ריכוז או בעוד איזה מקרים קשים בחיים, אז יורדים לדרגת חי. אבל אם נשאר משהו מדרגת האדם, לא יכולים להתמודד עם הבושה. תלוי ודאי באיזו צורה ובאיזה גובה הבושה מופיעה בהם. הכול תלוי משורש הנשמה, מאיפה הנשמה בכלי הכללי דאדם הראשון, שלפי העוצמה ולפי האופי של הנשמה כך אדם מרגיש את זה. עוד נדבר על זה.

שאלה: לגבי המסך, האם זה כמו איזו מלכודת שאפשר לומר שהיא נסגרת כשאנחנו מקבלים לעצמנו ונפתחת כשאנחנו מקבלים על מנת להשפיע ונותנים את הקרדיט לבורא על השפע שקיבלנו?

נגיד שכך, בערך, כן. המסך זה גבול מיוחד בין הרצון להשפיע של הבורא והרצון לקבל של הנברא שהוא ממש משנה את כל היחס של הנברא כלפי הבורא. יכול לא לקבל, יכול להתחיל לקבל בעל מנת להשפיע, אז המסך הופך להיות קבלה להשפעה. וכאן אנחנו צריכים להבין שהמסך זו לא מחיצה, המסך זה מערכת שלמה, עבה, ממש עבה, במידה שהיא מסוגלת להפוך את הרצון לקבל שבנברא לרצון להשפיע, היא מתאימה את הרצון לקבל לרצון להשפיע, את הנברא לבורא, וכך ההתאמה הזאת עובדת. דבר מאוד מיוחד. כל החיים שלנו הם בזה שאנחנו צריכים להרכיב מסך. הוא כולל עביות מהנברא הוא כולל השפעה מהבורא והתקשרות ביניהם בקשיות ועביות שבמסך וכוונות וכל הקשר. מסך זה בעצם המרכז של כל העבודה הרוחנית, ההתקשרות הרוחנית, נקודת הקשר בין הנברא לבין הבורא, הכול עבודה במסך.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו מתפתחים באופן הדרגתי בכל מדרגה כדי לצמצם את הרצון ההכרחי לחוות בושה, מה עושים עם הפחד מפני הבושה?

אני צריך להבין שגדלות המטרה, שאני צריך להגיע להשפעה לבורא ועד מסירות נפש, היא יותר גדולה מהבושה. ולא שיהיה לי אחר כך אפשרות לכסות את עצמי ולהצדיק את עצמי לפני כולם. לא חשוב לי שאני אתגלה כלפי כולם עם כל הרצונות והמחשבות וכל מה שיש לי והיה לי, לעומת שאני אוכל להגיע להשפיע ולמסור את עצמי לבורא, כך אנחנו מגיעים לקיום הרוחני שלנו.

שאלה: הוא מדבר על הקשיות של המסך איך אנחנו משיגים את הקשיות הזאת?

זו כל העבודה שלנו, אנחנו משיגים את זה לפי הצורך שלנו, ככל שאנחנו יכולים לעורר את הבורא לבנות בנו את המסך.

שאלה: אני זוכר איך שהייתי הולך לאימא היא הייתה מכינה לי אוכל בעבודה בהשפעה היא ידעה בדיוק מה אני רוצה וכמה אני רוצה, אכלתי והמטרה שלי הייתה שתהיה לה תחושה נעימה, איפה כאן הבושה?

אין, אין כאן בושה דווקא ההיפך אם אתה לא תקבל ממנה מהאימא שלך, מה שהיא הכינה לך, אז תהיה לך בושה. אלא שם אתה עובד כי אתה נמצא באהבה מהעליון ולכן כלפיו כמה שאתה מגלה שאתה נהנה ממנו, אז אתה בזה מהנה את העליון. אצלנו לא, אנחנו עוד נדבר על זה, אצלנו לא, אם אתה תיפטר מהרצון לקבל שלך, שאתה תהנה רק בגלל שהבורא רוצה ליהנות לך כמו שאימא אליך, אז אתה באמת תוכל לקבל ממנו כול מה שהוא נותן לפניך, כל העולם כולו.

שאלה: הייתי רוצה לדייק ולהמשיך בשאלה לגבי הפחד לחוש בושה, מהו השורש של כל פחד, מה תפקידו במערכת הכללית של התיקון, ואיך נכון לעבוד איתו?

שורש לבושה זה פגם עצמי, פגיעה עצמית, שבזה כביכול מוחקים את האני שלי ולזה האגו שלנו שהבורא אומר, בראתי יצר הרע, האגו שלנו, לזה האגו שלנו לא יכול להסכים.

שאלה: הבושה שחשה המלכות היא מורגשת בכל מדרגה?

בכל מקום איפה שמופיע הרצון לקבל שם גם נמצאת, היא מגלה את הבושה.

שאלה: רציתי לדעת מהו הפער הזה שאתה מדבר עליו הפער בין הנברא לבורא?

הפכיות הצורה, הפכיות הפעולות הכוונות.

שאלה: אני לא הבנתי עדיין, באות כ"א הוא כותב, שנתבאר שאותן ה' בחינות העביות שבבחינה ד' נכללות ובאות במסך ומתחברות במידת הקשיות שבו, אני לא כל כך הבנתי מה זה שהן נכללות ומתחברות בקשיות?

אנחנו עוד לא למדנו על הדברים האלה, זו פעם ראשונה אתה קורא על זה אז תתאפק קצת, אפילו אנחנו לא גמרנו אות כ"א, יהיה לך.

שאלה: איך לקבל את הלימוד בצורה נכונה, בלי לרצות לדעת ולהבין כל הזמן?

אתה צריך לדעת ולהבין, יחד עם זה אתה צריך להפעיל את עצמך, כמו שאנחנו דיברנו בחלק הראשון של השיעור, באמונה למעלה מהדעת, גם זה וגם זה.

שאלה: כשאנחנו מתרגלים את העבודה בגדלות החברים בעשירייה, אני רוצה שהתרגיל הזה יסתיים מאוד מהר, אני מרגיש בושה ביחס לחברים שלי, האם זו בושה אמיתית שאני חש?

לא, זה בושה אגואיסטית, זה בינתיים רק בושה אגואיסטית.

שאלה: איך אנחנו יכולים לבנות קשיות ומסך אם בבקשות שלנו הכוונה עדיין לא נכונה?

אנחנו לא יכולים, אנחנו משתדלים נמצאים בדרך זה נקרא לא לשמה.

תלמיד: אז בהשתדלות הזאת נבנה בכל זאת מסך?

מתקרבים, מתקרבים לזה.

שאלה: איך אנחנו מיישמים את זה, בו בזמן שאנחנו לומדים כמו שאמרת לדעת את המבנה של המערכת והכול, איך אנחנו מממשים את זה בעשירייה, האם זה בעזרת צמצום ביטול שאנחנו רוצים רק לעבוד לקראת מרכז העשירייה?

כל העבודה שלנו היא בעצם לייצב את המסך.

קריין: אות כ"א מתחילתה שוב.

אות כ"א

"וכבר ידעת שחומר המסך בכללו מתבאר בשם קשיות, שפירושו כמו דבר קשה מאד, שאינו מניח למי שהוא לדחוק במשהו תוך גבולו, כן המסך אינו מניח משהו מאור העליון לעבור דרכו אל המלכות, שהיא בחי"ד, שעם זה נבחן, שכל שיעור האור הראוי להתלבש בכלי המלכות, מעכב עליו המסך ומחזירו לאחוריו. גם נתבאר שאותן ה' בחינות העביות שבבחי"ד נכללות ובאות במסך ומתחברות במדת הקשיות שבו.

ולפיכך נבחנים בהמסך ה' מינים של זווגים דהכאה ע"פ ה' שיעורי עביות שבו:

שזווג דהכאה על מסך שלם מכל ה' בחינות העביות, מעלה או"ח המספיק להלביש הע"ס כולן, דהיינו עד קומת כתר.

וזווג דהכאה על מסך החסר מעביות דבחי"ד, שאין בו רק עביות דבחי"ג, הנה האו"ח שהוא מעלה, מספיק להלביש הע"ס רק עד קומת חכמה, וחסר מכתר.

ואם אין בו אלא עביות דבחי"ב, הנה או"ח שלו קטן יותר ואינו מספיק להלביש הע"ס רק עד קומת בינה, וחסר מכתר חכמה.

ואם אין בו אלא עביות דבחי"א, הנה האו"ח שלו מוקטן יותר, ומספיק להלביש רק עד לקומת ת"ת, וחסר מכח"ב.

ואם הוא חסר גם מעביות דבחי"א, ולא נשאר בו אלא עביות דבחינת שורש, הנה ההכאה שלו קלושה מאוד, ומספיק להלביש רק לקומת מלכות בלבדה, וחסר מט"ס הראשונות, שהם כח"ב ות"ת".

זאת אומרת אנחנו רואים כאן שאם יש לנו מסך מותאם לעביות, אז מסך ועביות פועלים בזה שהנברא או האורח אצל בעל הבית, יכולים להחזיר לבורא או לבעל הבית את כול מה שמקבל. ובעצם הוא לא מחזיר מה שמקבל, אלא הוא מחזיר אותו היחס לשני וזה מאפשר לו להמשיך לקבל וליהנות, ובזה הוא מביא תענוג כמו שסיפרת על זה שאתה אוכל אצל אימא. זאת אומרת כמה שיש יותר תיאבון כמה שיש יותר הרגשת רעב ויכולת לאכול, אתה מקבל מבעל הבית ומתמלא עם תענוגים שלו, ובזה אתה ממלא אותו בתענוגים שאתה מקבל ונהנה ממנו. אלה דברים מאוד לא פשוטים יש בזה הרבה מהות פנימית, אנחנו עוד נדבר על זה.

שאלה: איך נעשית ההתאמה בין העביות למסך, מה שהסברת עכשיו?

התאמה בין העביות למסך היא נעשית על ידי אותו הכלי שהוא מזמין את הכוח העליון שיתקן אותו, שהוא רוצה להיות בהשתוות הצורה עם האור העליון עם ההשפעה, ואז אותו אור העליון שהולך למלאות את הכלי, להשפיע לו, הוא קודם כל משפיע לכלי כוח המסך, כוח ההתנגדות התנגשות.

והתנגדות הזאת שהוא בונה בתוך הכלי היא בדיוק מותאמת למה שהוא צריך לתת לתוך הכלי, ואז יוצא לנו שהדחייה מצד הכלי כלפי התענוג הגשמי בוא נגיד, כלפי הרצון לקבל, מעלה את הכלי לדרגת המשפיע, במקום לקבל שהיה קודם. ואז הוא הופך להיות שותף לבעל הבית, בעל הבית נותן לו תענוג והוא נותן בחזרה תענוג לבעל הבית.

הבעל הבית משתמש ברצון לקבל שבו כדי לגלות בו רצון לתענוג ובעל הבית מעורר בו בושה בזה שהוא נותן לו, ובעל הבית מעורר בו רצון לקבל מסך כוח הדחיה, ותגובה בחזרה כלפי בעל הבית שנקרא אור חוזר. ובצורה כזאת הם מתקשרים, כי הוא נעשה בזה המשפיע לבעל הבית, ועוד יותר שהמשפיע לבעל הבית, כי אם הוא לא היה נגיד מקבל מבעל הבית לא היה משפיע לבעל הבית כי בעל הבית היה בחסר.

ולכן הנברא כאן הוא נמצא בעצם במצב שנמצא באותו גובה כמו הבורא, או אפילו יותר. כמו שאנחנו רואים מהחיים אם ילד לא רוצה משהו לאכול או לא רוצה משהו האימא סובלת, כך האהבה היא ממש מחייבת את העליון לשרת את התחתון. יש בזה הרבה דברים אבל בדרך זה יתבהר. העיקר זה יתבהר בתוך הלב של האדם הלומד.

שאלה: עכשיו מה שקראנו זו מין התפתחות של מסך אז הקושיות מאיפה מתחיל המסך בכלל זה מבחינת שורש צריך להיות מאוד עדין מאוד דק כזה?

המסך מתחיל מהמלכות ונגמר במלכות ורק ברצון לקבל שבמלכות הוא נמצא, אבל הפעולה שלו היא כלפי הבחינות הקודמות, איפה שמתגלות השפעות הבורא לנברא.

תלמיד: אבל במלכות עצמה יש ארבע בחינות.

כן, ושם עובד המסך.

תלמיד: הוא מתחיל לעבוד כבר לפני הבושה, בושה היא כבר אחרונה, היא המסך הכי גדול. מאיפה הוא מתחיל?

אתה לא שומע מה שאני מסביר. האור בונה את הרצון לקבל בבחינה ד', הוא נכנס ובונה עביות דשורש א' ב' ג' ד'. רק בבחינה ד' יש הכרת הבושה, הפכיות הצורה מהאור שממלא אותה ואז בחינה ד' בהכרח מחליטה שהיא עושה צמצום. אחרי הצמצום זה לא מספיק, כי הצמצום הוא רק על פעולת לקבל, אבל על היחס של העליון לתחתון כאן אין פעולה עדיין מצד התחתון ואז תחתון מפתח את היחס הזה, מפתח את המסך, אחרי הצמצום יש גם מסך, המסך מבטא את יחס התחתון לעליון, שהוא מתייחס אליו באותה צורה כמו העליון אליו.

הוא רוצה ליהנות לעליון ולכן למרות שהוא רוצה לקבל ולמרות שהוא עשה צמצום על עצמו והוא שונא לקבל, הוא עכשיו מפתח פעולה שהוא מחזיר את התענוג הזה לעליון מצידו וכך הם מתקשרים, העליון משפיע לו תענוג והוא משפיע לעליון תענוג. במה הוא משפיע לעליון תענוג, בזה שמקבל ממנו כמו אורח אצל בעל בית ואז הם משתווים. ובמידה שמשתווים ביניהם, אז הם דבוקים זה לזה. אתה יכול להגיד, אבל הבורא בכל זאת הוא הראשון והוא עשה את הכול והוא ייצב את הדברים האלה, כול זה נכון, אבל בסופו של דבר אחרי שהתחתון עושה צמצום, מסך ואור חוזר ומתקשר באור חוזר בחזרה לבורא, הם קשורים יחד ללא שום שינוי בדרגות ביניהם, ממש שווים.

שאלה: האם אפשר לתקן את הבושה על ידי כבוד ויראה כמו לאב?

אני לא יודע למה אתה מתכוון בזה. מדובר בתנאים כאלה שצריך לפרש.

שאלה: אם לא יצרתי את הפכיות הצורה הזאת, לא היה לי כל קשר לזה, איך אני יכול להרגיש בושה אם כך?

את זה שאלתי את רב"ש והוא אמר שהבושה היא בריאה בפני עצמה, שלא צריכה להיות כי יש רצון לקבל, יש רצון להשפיע, זה נותן, זה מקבל, מסתדר. מהי הבושה? הבושה היא בריאה בפני עצמה בתוך הרצון לקבל, שהרצון לקבל מרגיש בזה הבדל בינו לבין הנותן. היא לא נמצאת בדרגות דומם, צומח וחי אלא רק במין המדבר וגם במין המדבר היא לא נמצאת בדרגות דומם, צומח וחי אלא רק במין המדבר דמדבר, בהם נמצאת הרגשת הבושה. והרגשת הבושה הזאת שמתעוררת במין המדבר שבמדבר היא שדוחפת את האדם לגלות את מקור החיים שלו, הקיום שלו. ולכן כאלו אנשים באים לחוכמת הקבלה ולא יכולים לעזוב את זה, כי אם יעזבו, הם יעזבו את מה שקושר אותם לדרגת האדם שבהם, הם לא מסוגלים. ולכן שלושים וארבעים שנה, לא חשוב כמה, הם נמצאים עד שמשיגים את התיקון.

תלמיד: האם נכון שכשאנחנו מרגישים בושה זה מראה לנו סוף כל סוף מי אנחנו, אנחנו לא יודעים את זה עד שמגיעים לבושה?

בושה אנחנו מרגישים גם בעולם הזה, אבל בעולם הזה הבושה שמרגישים היא כנגד, להבדיל בינינו לבין החיות, והיא תלויה במידת ההתפתחות של האנושות הכללית והתפתחות האדם שבתוך האנושות. אבל הבושה שאנחנו מרגישים ברוחניות, שייכת רק לאלו המשתוקקים לבורא, לישר-אל, בהם ישנה בושה. לכן אלו המגיעים לחכמת הקבלה, בטוח שאפשר להגיד שהם הרגישו, בתת הכרה הרגשה כזאת של בושה, אומנם שהם לא מודעים לה ולכן הם באים כדי לעשות השלמה, איזה פיצוי פנימי על ההרגשה הזאת.

שאלה: לפעמים יוצא מצב שמביישים מישהו אחר ואתה בעצמך מרגיש בושה. האם אפשר להשתמש בזה איכשהו בעבודה שלנו?

אני לא רוצה לדבר על כל מיני צורות או אופנים של העבודה שלנו, בפרט שאם אני אגיד כן או לא יפרשו את זה אחר כך לכל מיני כיוונים. אל תשאלו אותי בצורה כזאת.

שאלה: האם הרגשת הבושה מלווה את הכלי גם בתפקוד המסך או שבושה שייכת רק לפעולת הצמצום?

הרגשת הבושה מלווה את הכלי עד גמר התיקון שלו. כמו שהיא באה מאין סוף, כך היא מלווה אותנו עד החזרה לאין סוף. ודווקא בזכות הבושה אנחנו מתקנים את עצמנו, בונים בנו את דרגת האדם, הדומה לבורא, כי זה מה שמבדיל בין האדם לחי.

שאלה: מה נבנה קודם, העביות שבבחינה ד', כאילו כל הדרגות של עביות בבחינה ד' ואז המסך, או קודם המסך?

אני לא מבין, אתה לא שואל על הבושה ועביות ומסך?

תלמיד: כן, מה נבנה קודם?

ד' בחינות, ואדם מרגיש או הכלי מרגיש בכל ד' הבחינות האלה את העביות שלו, ואחרי זה הוא מתחיל את התיקונים שלו, צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה.

תלמיד: אז קודם מתגלות כל הבחינות בתוך בחינה ד' ורק אז המסך?

כן, ודאי. המסך לא יכול להיות בלי שהכלי ירגיש בושה, זאת אומרת בלי שירגיש שהוא מקבל, שהוא הפוך מהבורא, שהוא מתבייש ושהוא חייב לעשות הכול כדי לעשות תיקון הבושה, ומחליט איך לעשות תיקון הבושה, זה על ידי מסך ואור חוזר. ואז הוא מחפש איך לעשות זאת, על ידי קבלת האור המחזיר למוטב וכן הלאה. כל הפעולות האלה נעשות בהדרגה. עוד נלמד את זה, אבל תנסו לעשות סדר בפעולות הכלי, מה שאתם חושבים שצריך להיות לעת עתה כמו שאתם לומדים, ואנחנו נדבר ונשלים את הרשימה הזאת. אני זוכר שפעם, לפני הרבה שנים עשיתי את זה וזה עזר לי מאוד.

שאלה: מדוע המסך הוא עצמאי מהבורא ומהנברא?

מסך הוא תוצאה מהבורא ומהנברא, הוא לא עצמאי. הוא נמצא בנברא לפי בקשת הנברא ובכוח הבורא.

שאלה: בושה זה הגילוי שאנחנו לא מספיק טובים בפני המערכת הגדולה יותר?

כן.

שאלה: אם הבושה היא זאת שהביאה אותי לדרך, מדוע מורגש שכל מחשבה, דיבור ומעשה הוא כדי להתחמק מהרגשת הבושה?

כי כך אנחנו עושים לפי הכוח ההגנתי שבנו. אנחנו לא רוצים להרגיש את הבושה. אפשר להגיד שכול מה שאני עושה בכול מקום, בהכרה או ללא הכרה, איך שאני זז, מתלבש, עושה פעולות, בונה בית, משפחה, כל ההבחנות שלי, כל ההחלטות שלי הם רק כדי להימנע מהבושה. כל מה שאנחנו עושים בחיים שלנו זה להימנע מהבושה. תראה מה עושות מדינות, כמה הן משקיעות, בחימוש, במה לא, כדי לא להתבייש, "תראו מי אנחנו", "תראו איך אני" וכן הלאה, איזה שטויות אנחנו עושים, כמה אנחנו משקיעים בחיים שלנו רק כדי לא להרגיש את הבושה. ובחכמת הקבלה זה ההיפך, תגלה את הבושה כדי שהיא תחייב אותך לעשות תיקונים.

(סוף השיעור)

---

1. הוקרא רק חלק מאות כ"א↩