שיעור בוקר 21.05.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטע ממאמר הרב"ש "ענין למעלה מהדעת", ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 285

אנחנו ממשיכים לעבוד באמונה למעלה מהדעת, זה בעצם הקו שלנו, כי זה נקרא שאנחנו מעלים את עצמנו מדרגת הנברא לדרגת הבורא.

אנחנו נקרא את הקטעים האלו ונתאר לעצמנו שזה מה שעומד לפנינו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. המעבר הזה הוא המעבר הכי רגשי, הכי קשה, הכי מיוחד שיש לאדם בחיים שלו. במקום שמרגיש את כל המציאות ברצון לקבל שלו שבו נולד, הוא עובר למציאות שהיא כולה הכוח העליון, הכוח המשפיע, ודרכו ובו הוא מתחיל להרגיש מה זה נקרא להיות במציאות שקיימת, לא בבועה שלו האגואיסטית שחי כמו עובר שנמצא בבועה בתוך אימו, אלא כשנולד הוא יוצא מהבועה הזאת ונולד לעולם החדש. כך אנחנו, כשאנחנו עוברים מהרצון לקבל שלנו לרצון להשפיע, מזה שאנחנו מרגישים את המציאות בחושים שלנו למציאות בחוש של הבורא, בחוש של השפעה במקום חוש הקבלה, אז נקרא שעוברים מדעת לאמונה שהיא למעלה מהדעת ואז מתחילים בה להתקיים.

קריין: נקרא את קטע מספר 2, ממאמר "ענין למעלה מהדעת" של הרב"ש, נמצא גם בספר כתבי רב"ש כרך א', עמ' 285 בטור ב', דבר המתחיל "ואי לזאת, אם האדם מאמין,".

"אם האדם מאמין, שבלי חברה אי אפשר להתקדם להגיע לאהבת ה', כי זהו קרש קפיצה לצאת מאהבה עצמית לאהבת ה', אז אין לו עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיאמר להגוף שלו, כי זה שאתה רואה, שהם לא כל כך עומדים במדרגה של השתוקקות להגיע לאהבת ה', כמו שאתה משתוקק, היינו היות שאתה הגוף שלי, אני רואה בך, שאתה יותר קדוש משאר גופות החברים, היינו שאתה רוצה להיות עובד ה', כמו שאני רואה, כפי שאתה מייעץ לי לעזוב את החברה, משום שהגופות שלהם ניכר בחוץ את שפלותם, ואין להם כח להצניע את תכונותיהם המגונות, היות מדרך העולם, שכל אחד מסתיר את הרע שיש לו בפני השני, כדי שהשני יכבד אותו, משום שיש לו תכונות חשובות.

וכאן, הרע שלהם כל כך גדול, שאין בהם כח להתגבר על הרע, ולהסתירו שהשני לא יראה אותם. אם כן בודאי לפי ראות עיני הם בודאי שפלים. אבל בלי חברה אני לא ארויח כלום, עם כל התכונות הטובות שיש לי. אלא למעלה מהדעת אני אקיים, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו למעלה מהדעת אני מוכרח ללכת ולהאמין, שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. ואז, כפי אמונה שלי, אני יכול לקבל עידוד וחיזוק מהחברה, ולקבל מהם מה שהחברה מסוגלת לתת. נמצא, שכל מה שהוא מקבל את אהבת חברים למעלה מהדעת, הוא מטעם הכרח, היינו אין ברירה, אבל בתוך הדעת הוא רואה שהצדק עמו.

אולם דוקא כאן, היינו בענין חברים, בתוך הדעת הוא יותר חשוב מדרגת למעלה מהדעת. מטעם, שהאמת הוא, בזמן שהאדם רוצה להתקרב את עצמו לדביקות ה', אז הוא ע"י עבודתו, שרוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל להתגלות אצלו הרע. וענין הכרת הרע, אין זה ענין שכלי, אלא זה הוא ענין הרגשה בלב.

זאת אומרת, שהוא צריך להרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע ויותר שפל מכל העולם. ואם עוד לא הגיע לידי הרגשה זו, אלא שנדמה לעיניו, שיש עוד מי שהוא יותר גרוע ממנו, בטח עוד לא הגיע לידי הכרת הרע. היינו עוד הרע שהוא טמון בלבו של אדם, עוד לא נתגלה אצלו. כי לא יכולים לראות רע, אלא שיש לו קצת טוב. כדוגמא, בחושך, לא רואים שום לכלוך בבית. אלא בזמן שמדליקים שם מנורה, אז יכולים לראות שיש שם לכלוך.

כמו כן אם אין האדם עושה מעשים טובים, היינו שאינו עוסק בתורה ותפלה ורוצה להתקרב לה', אין לו שום אור שיאיר את לבו, ותהיה לו היכולת לראות את כל הרע הנמצא בלבו. ולפי זה יוצא, מדוע אין הוא עוד לא רואה, שיש בלבו יותר רע מכל החברים. הוא משום שחסר לו עוד טוב. ומשום כך הוא חושב את עצמו, שיש בו מעלות יותר טובות, ממה שיש לחבירו.

ובהאמור יוצא, שכל זה שהוא רואה, שיש חברים יותר גרועים ממנו, הוא משום שחסר לו בחינת אור שיאיר לו, שיראה את הרע שבקרבו. נמצא, שכל ענין רע, הנמצא באדם, הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", שהוא אהבה עצמית. אלא כל ההבדלים הם בהגילוי של הרע. זאת אומרת, שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה, שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה "אהבה עצמית".

אולם בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, שע"י זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו".

ולפי זה אנו רואים, שהאמת הוא, שהאדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת. וגם יש להבין את ענין שחז"ל אמרו "קנאת סופרים תרבה חכמה". זהו דוקא בתוך הדעת. מה שאין כן למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו כך, מסיבת הקנאה.

ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של רבי יוחנן "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור", שנאמר "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ופירש רש"י "פזרן בכל הדורות" להיות שתות וקיום ויסוד לקיום תבל (יומא ע"ח ע"ב). "מעוטים" משמע, שמתמעטים והולכין. לכן מה עשה "עמד ושתלן בכל דור ודור". היינו, שעל ידי זה שתלן בכל דור ודור, ע"י זה יתרבו. ויש להבין, איך, אם פזרן אותם בכל דור ודור, יתרבו. שיש להבין, מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפזרן בכל הדורות, כמו שמובן מדברי פירוש רש"י, שע"י זה שפזרן בכל הדורות, יתווספו צדיקים.

והוא זצ"ל אמר, ע"י זה שיהיו צדיקים בכל דור, אז יהיה מקום לאנשים, שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא ע"י זה שיתחברו לצדיקים, שיהיו בכל דור, אז ע"י הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות, מצד הצדיקים שיהיו בכל דור. לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים.

ובהאמור, אותו דבר יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.

ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"."

זה קטע גדול, ארוך ולא כל כך פשוט, אמנם מאוד רגשי.

מה הוא בסופו של דבר מבטא? כולנו נולדים ברצון לקבל, אך לקבל לעצמו. אנחנו כמו חיות קטנות. ואפילו אלו שיש להם נקודה שבלב שהיא מושכת אותם לדבקות בבורא, לגלות את כוח ההשפעה, להיות מסודרים, דבוקים, אפילו שיש להם נקודה שבלב, מאוד מאוד קשה להם לאתר למה הם נמשכים.

בדרך כלל אדם שיש לו רצון לקבל ולידו יש נקודה שבלב, תחילת הרצון להשפיע, נקודת הבינה שבו, אז הוא מרגיש את עצמו לא בנוח ומחפש. הוא לא רואה את עצמו כל כך קשור לעולם הזה, יש לו איזו מין הרגשה כזאת שהוא מעורפל בכל מה שקורה בעולם הזה. הוא רואה אחרים שהם שקועים בעולם הזה, ולפי הטבע של כל אחד ואחד, לפי סוג הרצון לקבל שבכל אחד ואחד, כל אחד מבטא את עצמו במשהו. אחד הולך למוזיקה, אחד למדע, אחד להיות פועל רגיל, אחד למכניקה, לכימיה, לפיזיקה, למה שלא יהיה, כל אחד רואה איפה הוא יכול עם הרצון לקבל שלו להצליח יותר, זאת אומרת להתחבר לכל מיני עסקים שבעולם הזה שיבטיחו לו להיות מחובר לחיים. מה שאין כן אדם שיש לו נקודה שבלב חזקה הוא לא כל כך מרגיש את עצמו מחובר לחיים, הוא כאילו קצת מרחף מהחיים, לא יכול למצוא בדיוק במה להיות עסוק, במה להתחבר. אמנם הוא הולך, עושה משהו, אבל בכל זאת יש לו תמיד תסכול פנימי שהעיסוק שלו הוא לא אמיתי.

עד שמגיע לאיזה זמן, רגע בחיים, שפתאום פותחים לו מלמעלה שיש איזה מקום שמספרים על האמת, בשביל מה חיים, למה חיים, לאיזו מטרה חיים, סוד ומהות החיים. ואז ודאי שהוא רץ, נדבק לזה. אם זה מקום אמיתי, הוא שומע שמדובר על משהו מיוחד, אבל גם לא מבין, ועד שמתחיל להבין את זה, זה לוקח זמן. אם הנקודה שבלב שלו היא חזקה שדורשת התפתחות, הוא לא יכול לעזוב וממשיך, כמה שנראה לו שזה מלאכותי בצורה כך או אחרת.

כעבור זמן מה הוא מתחיל להרגיש איפה יכולה להיות האמת, שהאמת נסתרת ונמצאת מהצד השני של הטבע שלו, לא ברצון שלו שנקרא "רצון לקבל" אלא ברצון שנקרא "רצון להשפיע". הוא לא יודע מה זה, אבל להתקרב לרצון להשפיע מסבירים איך אפשר. אם אתה נדבק לקבוצה, לכמה אנשים שהם רוצים אותו דבר כמוך, ואתה שהולך איתם, משייך את עצמך אליהם, לאט לאט אתה מתחיל להרגיש שמצטיירת אצלך ההבנה מה זה נקרא להיות בצד ההפוך מהשכל, באמונה, שאמונה היא למעלה מהשכל, למעלה מהדעת. כך הוא ממשיך. וודאי שלא בזכותו, אלא על ידי הכוח העליון, הבורא שמושך אותו, שמקדם אותו, שמסובב אותו, פעם מפיל אותו, פעם מעלה אותו בהרגשה, או לפעמים בהבנה, עד שאדם מתחיל יותר ויותר להשיג את עניין האמונה למעלה מהדעת. שצריך להיות דבוק לכוח ההשפעה, לעליון, ומה שהוא יעשה, אדם יסכים, ודווקא על פני הקבלה, על פני כוח הרצון לקבל שיש בו. ועל זה כאן מסופר.

שאלה: רב"ש כותב במאמר לגבי אנשים צדיקים שנמצאים בכל דור ודור, שיכולים לתת לדור את האפשרות ללמוד. האם הוא מדבר על המורים שמעבירים את חכמת הקבלה בכל דור ודור? מהי מטרת הדור האחרון, האם הולך להיות דור של צדיקים?

המטרה "לקבל נידחים", זאת אומרת רחוקים. אנשים שלא היו, ולא שמעו, ובכלל לא היו אף פעם במגע עם כוח ההשפעה של הבורא, שהוא העביר אותם וודאי בכל מה שבחיים, מצד אחד ומצד השני, הוא לא נתן להם להבין את זה שהוא מנהל את כל החיים שלהם. אלא עכשיו הוא רוצה להתגלות בהם ככוח המנהל, ככוח המשפיע, ככוח המארגן להם את כל החיים, ושהם צריכים בלב ונפש להתחבר אליו כך שהוא מנהל להם את הכול, אז זה נקרא "מקבל נידחים", רחוקים, וזה בעצם מה שאנחנו עושים, "בני ברוך", כלפי כל העולם וגם כן מה שהבורא עושה איתנו, אנחנו מושכים את הרחוקים, בני האדם הרגילים להיות קרובים לכוח העליון, להיכנס למצב שיכירו אותו, שיתחברו עימו וכך ימשיכו בעליות הרוחניות, זו העבודה שלנו.

זה שייך לכולם. אתם הייתם מנותקים כולכם מהכוח העליון, ולאט לאט עכשיו, על ידי זה שמתחברים לקבוצה ולומדים את השיטה, אתם מתקרבים. והכול תלוי עכשיו בכם, עד כמה שתהיו צמודים יותר למה שאנחנו לומדים מדברי בעל הסולם ורב"ש, ותרצו לקיים אותם בכל רגע בחייכם. זה מה שקורה לנו, זו העבודה שלנו. נקווה שאנחנו מהר מאוד נעבור את הזמן הזה של המעבר וניכנס להרגשה שאנחנו נמצאים ממש ביחד עם הבורא, בכוח השפעה, בכוח האמונה שלמעלה מהשכל הארצי שלנו, הגשמי של העולם הזה, וכך נתקדם.

שאלה: יש כזה פרדוקס. ככל שאני יותר נכלל בחברים כך אני מרגיש את עצמי יותר נמוך וגרוע מהם. האם זאת המשמעות של מה שהרב"ש אומר שחסר לנו את הטוב שבלב כדי לראות את הרע שבנו?

עד כמה שאני יותר משקיע בחברים, כך אני צריך לראות את עצמי יותר גרוע. וכך אנחנו מתקדמים. כמה שאני מתקדם למטרת הבריאה של אהבה, של חיבור, של השפעה, של אמונה, אני יותר ויותר מגלה את עצמי שאני נמצא בצורה הפוכה, שאני נמצא ברצון לקבל, בכלים גרועים. אני לא רואה בעצמי בכל הרצונות והמחשבות שלי שום דבר טוב, אלא ההפך. אין בי משהו שלפחות אני יכול לאחוז בו ולהגיד, "או, אבל אני משהו". כלום. אני לא יודע, אמנם שלמדתי, נגיד ארבעים שנה, אני לא מבין, לא עשיתי שום דבר טוב עם אף אחד. אני גרמתי לכולם נזק, אני רע, בקיצור, ואת זה מרגיש כל אחד ואחד במידה שמתקדם.

שאלה: אמרת שאנחנו מתקדמים למצב שבו נהיה בדבקות לבורא. בשביל זה, מה צריכה להיות הרמה של אמונה מעל לדעת? כי כל פעם אתה מגלה איזושהי מגבלה חדשה שעד אותו רגע אתה עדיין יכול ללכת בעיניים עצומות ואחר כך כבר לא.

מחר אתה תלך עוד יותר רחוק באמונה למעלה מהדעת. מחרתיים עוד יותר רחוק. וככה תתקדם. עד שיתנו לך כניסה לאמונה למעלה מהדעת, לא קצת בשכל ואולי קצת בהרגשה, אלא ממש תתחיל לרכוש את התכונה הזאת בצורה שאתה תחיה כבר בזה.

יהיו גם מזה ירידות ועליות בחזרה, אבל הן כבר בצורה מאוד מעשית, מאוד ממשית. זה יבוא. רק סבלנות. אין לנו כאן מה לעשות אלא רק להיות צמוד לשיעור יום יום. את המנה הזאת חייבים לקבל. להיות קשור בעשירייה יום יום, וכך להתקדם.

שאלה: למה רב"ש אומר שזה יהיה יותר טוב אם הוא יכול לראות בתוך הדעת שהחברים בדרגה יותר גבוהה ממנו?

כי זה יותר קרוב למציאות. שבאמת בכל הכלים שלי אני מרגיש את הכלים של החברים, ולכן רואה אותם שהם עומדים בצורה יפה וטובה, סימן שאני תיקנתי את עצמי ויכול להיות איתם בחיבור. והחיבור איתם זה האמצעי להגיע לחיבור עם הבורא.

שאלה: למה בכל זאת כשאני רואה את החברים בתוך הדעת זה טוב? הרי אין לי אז עבודה.

זה מפני שזה סימן. אם אתה רואה את החברים שלך טובים בתוך הדעת, זה סימן שעכשיו אתה יכול ללכת למעלה מהדעת בדרגה יותר עליונה.

שאלה: רב"ש כותב וגם אתה אמרת, שככל שאנחנו עובדים יותר עם החברים יתגלה יותר הרע. מצד שני, הפתרון הוא דבקות בחברים. זה קצת מבלבל שני הדברים האלה ביחד. אם תוכל קצת לפתוח?

לא רוצה לפתוח לך את זה. אלא תהיה מבולבל ואז מהבלבול הזה דווקא תהיה לך הבנה. הבנה טובה מגיעה רק אחרי בלבול טוב.

שאלה: כשאדם עושה מעשים כלפי החברים, כלפי העשירייה, אז מתגלה לו הרע, והוא מגלה שהוא אשם בכל, והוא הרע. זה מאוד מרחיק את האדם מהחברים, מלעשות עוד צעד. השאלה שלי, מה בעצם שומר עלינו בחברה, בעשירייה שמצד אחד האדם ימשיך לעשות את היגיעה, ומצד שני ייתן לו כוחות. שזה לא יבעט אותו החוצה, למרות כל הדברים שמתגלים לו? איך האיזון הזה? מה זה "איש את רעהו יעזורו" בעניין הזה?

החברה צריכה לעזור ולחזק כל אחד ואחד שהוא יהיה קשור אליה לחברה בכל הכוחות כמה שאפשר, מצד אחד. מצד שני, האדם צריך לפעמים להרגיש שזורקים אותו והוא לא רצוי, וכך להתקדם. כמו שכתוב, "חוץ מצא". שאתה חייב לקיים את כל מה שאתה שומע בחיים מהבורא, מהחברים, מהמורה שזורקים אותך או נותנים לך מחשבות או רצונות כאלה, או אפילו אומרים לך את זה, אז חוץ מצא. לצאת מהדרך אתה לא יכול, אתה לא רשאי, אתה חייב.

ויש לנו הרבה מצבים בחיים שאנחנו צריכים לקבל אכזבות, פגיעה חזקה באגו שלנו שזו דווקא הזדמנות להתעלות למעלה ממנו. ואם אדם מחזיק בזה, אז מתקדם, ואם לא מחזיק אז נופל עד הגלגול הבא. מה לעשות? הגלגול הבא יכול להיות בחיים האלו, והגלגול הבא יכול להיות באמת אחרי שימות. קשה לי להסביר את הדברים האלה בינתיים, אבל ככה אנחנו צריכים לקבל. לכן אדם צריך לעבור הרבה מצבים שכביכול פוגעים בו, ושהוא לא רצוי ולא ראוי וכאן הוא צריך להשפיל את עצמו ולהגיד אני פחות שבכולם, ואני סמרטוט ואני שום דבר ממש, אבל כך ברא אותי הבורא ואני מתקדם ממה שאני.

ובסופו של דבר מה אני צריך, אני צריך להגיע למצב שאני מתקן את הנקודה, אני בן האדם יש לי נקודה שבלב, אני קשור לבורא במשהו אז אני צריך לממש את החיבור שלי, עכשיו אני רק נקודה ואני צריך לעשות ממני פרצוף.

שאלה: בהמשך לשאלה של החבר, אם החברה עוזרת לאדם כזה אבל האדם עדיין ממשיך באותן הטעויות, מה עלינו לעשות במצב כזה, האם אנחנו צריכים לרומם לו את מצב הרוח, לתת לו דוגמה של חברים אחרים וכן הלאה? הוא עדיין ממשיך באותן טעויות, מה עלינו לעשות עם חבר כזה?

בכל זאת להשתדל כמה שיותר ללוות אותו בדרך, גם מצד הרע וגם מצד הטוב. צריכים להראות לו איך אתם מתקיימים, קשורים זה בזה בצורה יפה וטובה, והוא לא כל כך איתכם, להראות לו שאתם כן רוצים שהוא יתחבר אליכם עד שתיראו. יכול להיות שיהיה באמת מצב שתרגישו שבלתי אפשרי לסבול אותו, כי הוא ממש בצורה רוחנית וגשמית מבטל את החברה, ואז צריכים להתרחק ממנו, זאת אומרת להגיד לו שהוא לא רצוי. קורים גם דברים כאלה, בהיסטוריה כבר קרו. אנחנו צריכים להבין שכך הבורא מסדר את הדברים. לפעמים הגורל של האדם המיוחד הזה שכל כך לא יכול להשתלב בחברה, הגורל שלו כל כך מיוחד שמוציאים אותו מהחברה, מרחיקים אותו. וזה לא אומר שהוא לא רצוי בעיני הבורא, אין דבר כזה שהוא לא רצוי בעיני הבורא, אלא שהוא ילך בדרך קצת אחרת מהקבוצה, הקבוצה תתקדם כמו קבוצות אחרות, והוא אולי ילך בצורה אישית שלו, כנראה יש לו תפקיד מיוחד יותר.

שאלה: תיארת בצורה מדויקת מאוד את כל אי הוודאות שכל אחד שיש לו נקודה שבלב עובר עד שהוא מוצא את הקבוצה. בהמשך, לאחר שהוא מצא את הקבוצה, מִמה שאתה אומר ניראה שהכול צריך להתייצב, אבל אם הברורים ממשיכים ושינוי הערכים, שינוי המקצוע בחיים, זה סימן לאי התקדמות נכונה, מה לעשות אם זה ממשיך?

זה טבעי מאוד שבזה שאדם מגיע לקבוצה, הוא רק מתחיל את הדרך הרוחנית שלו, וזו רק ההתחלה של ההתחלה, יהיו לו עוד הרבה שינויים. אבל הכול תלוי עד כמה הוא שם את ההתקדמות הרוחנית שלו כדבר החשוב ביותר לעומת כל החיים האחרים. לא שהוא צריך לזלזל בחיים הגשמיים אבל בכל זאת העיקר זה התקדמות רוחנית יום יום, יותר חיזוק בקבוצה, יותר שיעורים, יותר הפצה, להיות דבוק יותר בזה, וכל יתר הדברים. כמו שכתוב, תעשה לך קבע את ההתקדמות הרוחנית ומכל יתר החיים תעשה לך ארעי.

שאלה: החכמים אומרים שאני צריך להגיע להבנה שאני השפל ביותר בכל העולם. האם אני יכול להשתמש בזה איכשהו בשכל כבדיקה עצמית בדרך או שאני פשוט צריך להשתוקק לאהבת החברים ואני לא צריך להחזיק את זה?

נכון. אני צריך להשתוקק לאהבת חברים ולחיבור איתם ומתוך החיבור איתם, איפה שאני רואה את עצמי, כך מזה אני צריך להתקדם הלאה.

שאלה: מה זה להיות צודק בעבודה שלנו בעשירייה?

להיות צודק בעשירייה זה כמו שכותב בעל הסולם ובמיוחד רב"ש במאמרים שלו, שאני מרכין את עצמי עד שאני אפס לעומת כולם כדי להתחבר איתם, וכדי להשפיע עליהם אני צריך להרגיש את עצמי כאחד לעומת האפסים, כי יש לי כוח מיוחד שאין באף אחד. ובצורה כזאת, ועוד מה שכותב לנו שם רב"ש איך אנחנו צריכים להתחבר, להיות בסביבה בצורה שאני דואג רק לשלום החברה, רק לשלום הסביבה עד למסירות נפש, ובסביבה אני מתחשב ומתקרב כמו לבורא. אין שום דבר אחר מיוחד כאן.

תלמיד: כי כל אחד רואה את המצב מנקודת המבט שלו, ויוצא שמהרבה מצבים כאלה אנחנו מגיעים למצב של כמעט שנאה.

כל אחד מבטל את עצמו כלפי העשירייה או לא, כולם מבטלים את עצמם? אם לא, אז ודאי שישנה שנאה, והשנאה כל פעם תתגלה כדי שאתם תוכלו עוד יותר לבטל את עצמכם. מה אתה רוצה, אתה רוצה להגיע לכך שיהיה חיבור יפה והכול יהיה טוב ויפה? זה לא יהיה, כי אתם תתקדמו כל פעם. אלא כל פעם תהיה לכם אפשרות לבטל את עצמכם יותר ויותר.

תלמיד: אתה צריך להגיע להרגשה משותפת, להבנה, איפה אנחנו כן צודקים.

אתם צודקים בזה שכל אחד מבטל את עצמו כלפי האחרים, זה הכול.

שאלה: כותבים פה שהאדם צריך להרגיש שהוא גרוע יותר מהאחרים, וגם יש להבין את העניין שקנאת סופרים היא דווקא בתוך הדעת. למה העבודה בלהרגיש את הקנאה היא בתוך הדעת או למעלה מהדעת?

כי זו הדעת שלו שיוכל ללכת למעלה ממנה, אז צריך כך להתנהג.

שאלה: אתה נותן לנו כל הזמן את העצה של "הכול חוץ מצא", וניראה שאנחנו צריכים לפתח מיומנות של יכולת לספוג מכות ולא לצאת מהזירה, ובסופו של דבר להבין שזה מקדם אותנו. רציתי לקבל ממך עצה איך לראות את זה שאנחנו נמצאים בזירה הזו וחוטפים מכות וזה מקדם אותנו, איך המנגנון הזה פועל?

זה פועל כך שאני מקבל בחשבון רק דבר אחד, שליטת הבורא בכל המציאות ועד כמה שאני קרוב יותר לזה. אבל זה שאני קובע שהבורא הוא הקובע והוא השולט בכל המציאות ואני מרגיש אותו דרך כל החברים, דרך כל העולם, דרך כולם, והכול שליטת הבורא, וכלפי כל הדברים האלה אני צריך להתבטל, זו הנקודה שיום יום אני צריך להתחיל ממנה.

שאלה: מצד אחד, הבורא בחר את החברים של העשירייה. ומצד שני, יש חברים שהם אדישים. ובצדק אתה אומר שצריכים לראות את החברים גדולים ולקנא בהם ו"הכול חוץ מצא", אבל איך אתה יכול לראות את החברים כגדולים אם הם אדישים?

מצד אחד, אני רואה אותם גם חלשים וגם לא בסדר, ומצד שני, אני צריך לראות אותם כגדולים. זה כל עניין היחס שלי אליהם ש"עיניים להם ולא יראו". אני מסתכל עליהם בעיניים גשמיות, הם נראים לי כרגיל, אפילו עוד יותר גרועים מבני אדם ברחוב. אם הייתי מחליף את כל הקבוצה שלי, מאנשים שברחוב הייתי אוסף כאלה חזקים, חכמים ולא כמו אלו שנמצאים בקבוצה שלי. אבל אני צריך להבין שהקבוצה שלי, דווקא הבורא אסף אותם, הבורא כיוון אותם, והבורא הוא שסידר לי אותם, אז אני למעלה מהדעת חייב להתחבר אליהם ולראות אותם למעלה מהדעת, לראות אותם כגדולים. ואחר כך אני צריך להשתדל, שאפילו מתוך אהבה, מתוך חיבור לראות אותם בתוך הדעת כבר בצורה הפוכה שהם הכי חכמים, הכי טובים, הכי מתוקנים מכולם.

תלמיד: זאת אומרת שאני צריך לתמוך בהם אפילו שהם אדישים.

כן.

שאלה: הייתה לי שיחה עם חבר, לא מהעשירייה שלי, שהתרחק קצת, והוא אמר לי שהוא ברוגז עם הבורא. הוא פוחד לדבר איתו יותר כי כל פעם שהוא מתקרב אליו הוא דורך עליו, יורק עליו, בועט בו, הוא מפחד ממכות. מה חסר לעשירייה, איך אפשר לעזור לחבר שכך מרגיש?

לתת לו הרגשת ביטחון שאתם מגינים עליו כלפי הבורא, שאתם מתפללים עליו כלפי הבורא. אבל זה יעבור, זה חייב לעבור, אלה דברים כאלה שעוברים.

שאלה: אם אני לא מזהה בעיות בעבודה בעשירייה, זה אומר שמשהו לא בסדר בי, ואם כך, איך אני יכול לתקן את זה?

כל התיקונים שלנו הם רק במעשה שאנחנו יכולים לבצע בין החברים בקבוצה, מעשה פיזי, והעיקר זה בתפילה שלנו לבורא שיתקן אותנו מלמעלה. אם הבנתי את השאלה.

שאלה: אני ממשיך את השאלה של החבר. בזה שאני רואה פגמים בחברים, כל פעם זה יכול להתחיל מחדש ולהרגיש תסכול גדול, כי על אף כל המאמץ אני עדיין רואה פגמים, אני רואה דברים שהם לא בסדר. איך לעבוד עם ההרגשה הזאת, איך להתקדם?

אתה חייב להרגיש את עצמך הכי גרוע מכולם, ולכן אתה הולך לשרת אותם ולעשות כול מה שהם דורשים רק כדי להיות ביניהם. מצד אחד. מצד שני, אתה צריך להרגיש שאתה גדול וחזק מכולם, שיש לך כוח מיוחד שאתה חייב להשקיע אותו בחברה. כי כמו הכוח שלך אין לאף אחד, כל אחד הוא מיוחד, ולכן אתה הולך ומשקיע כל מה שאפשר בחברה כדי לתמוך ולעזור להם כי חסר להם הכוח שלך. אז גם מלמטה וגם מלמעלה, בשני הכיוונים האלה אתה צריך להתכלל בחברה ואז תראה עד כמה שתצליח.

שאלה: איך פגיעה חזקה באגו מועילה להתקרבות לחברים ולא מרחיקה אותי מהחברים?

כי את הפגיעה הזאת עושה הבורא, והוא יודע בדיוק איזה מכות לתת לך כדי שמצד אחד אתה תיפגע מאוד וממש כמעט תשתגע מהמכה הזאת, ומצד שני שלא תברח. מודדים את זה טוב מלמעלה, אל תדאג. כול מה שאתה מקבל זה מדוד ומגיע מהבורא, ומה שיקרה לך זה יקרה בדיוק בכוונה שלו. בסופו של דבר מה שנראה לך שזה נעשה על ידי בני אדם, זה לא על ידי בני אדם, זה על ידי הבורא שכך עושה דרכם את הפעולות איתך.

שאלה: ענית קודם שבעתיד יהיו נפילות גדולות יותר, אבל הן יהיו יותר פרקטיות. האם תוכל לפתוח קצת יותר, מה זה נפילות פרקטיות ביחס לעשירייה?

אנחנו מתקדמים ממצבים מעורפלים למצבים יותר קונקרטיים. אתם תתחילו להרגיש בכל מצב ומצב הבא יותר ויותר הבנה, הרגשה, יחד עם זה עם בלבול יותר גדול. אבל הבלבול יהיה כך שאתם תבינו שגם הבלבול הזה הוא יותר ברור, בכל זאת אין חכם כבעל ניסיון, וכך אנחנו נתקדם.

שאלה: שינוי הכיוון בתחילת הדרך במעלה אחת מביא לסטייה מאוד גדולה בהמשך. עכשיו מתחברים אלינו חברים חדשים מהקמפוס. האם הכלל הזה עובד בעבודה רוחנית, והאם תוכל לתת לנו עצה מה המעשים הכי אפקטיביים בתחילת הדרך, ומה אנחנו יכולים לעשות עבור החברים בקמפוס כדי להאיץ את הדרך שלהם?

אתם צריכים לראות את הקבוצה שלכם, את העשירייה שלכם כעשירייה אחת, איך מהר מאוד לבנות ממנה עשירייה אחת, אגודה אחת, חברה אחת, קבוצה אחת, כך שלכולם יהיה אותו כיוון, שכולם יסכימו עם אותה מטרה, שתראו את עצמכם המתקדמים יחד כל פעם, ובזה תרגישו כמה אתם מתחברים זה עם זה.

לכן, לעשות יום יום פעולות פרקטיות, לקרוא כמה פעמים ביום פסוקים כאלה שמובנים, פסוקים על החברה ולא על למעלה מהדעת, אלא שמדברים על החברה, מאמרי החברה של הרב"ש, וכך להתקדם.

שאלה: יש לנו סוגים שונים של הפרעות, בגשמיות, ברוחניות בעשירייה. האם ניתן להגיד שאם האדם מתקדם נכון אז ההפרעות שלו כולן עוברות להפרעות שבעשירייה, ביחסים עם החברים ולא אמורים להיות הפרעות בגשמיות?

לא, זה לא אומר שלא חייבות להיות אצלו בעיות בחיים הגשמיים, אלא הוא לא כל כך מקדיש להן תשומת לב, זמן, חשיבות כמו לבעיות רוחניות. אבל בעיות גשמיות אף אחד לא מבטל. אנחנו צריכים להבין שבהתאם לעד כמה שמתקדמים, כל אחד לפי שורש הנשמה שלו, חייבים להרגיש בעיות או גשמיות או רוחניות. ישנם כאלה שאין להם שום בעיה גשמית, לא בכסף, לא בבריאות, לא במשפחה, אז יש להם בעיות רוחניות כאלו שיותר טוב שיהיו בעיות גשמיות, וישנם הפוך. כל אחד חייב לקבל מה שיש לו ולהבין שאין כאן חלוקה בין גשמי לרוחני, אלא הכול לוחץ על האדם כדי להביא אותו למטרה.

שאלה: אם אני לא מרגיש את עצמי כל יום ויום יותר גרוע מהאחרים, האם זה אומר שאני תקוע ולא מתקדם?

זה מפני שאתה לא משקיע מספיק כוחות בחברה. לא כל כך אכפת לך שאתה קשור אליהם או לא.

שאלה: אתמול ראיתי את השיעור ב-13:30 ושלשום בפתיחה לחכמת הקבלה, הרמה הייתה מדהימה. כל יום מצטרפים חברים חדשים, האם זה לא פוגע בהתקדמות של כל הכלי? יש כאלה שלומדים חמש עשרה, עשרים שנה. לפעמים אני מרגיש שאנחנו כאילו הולכים אחורה, ממש. כי אתה עושה הכול מההתחלה. ופעם אמרת לנו שאתה לא מחכה לאף אחד, אתה מתקדם קדימה ומצידך שכולם לא יתקדמו. איך אפשר לשלב ולהבין שאנחנו מתקדמים?

האמת שאני לא מרגיש כל כך צורך בפתיחה לחכמת הקבלה. כי את הדברים האלה אפשר ללמוד באמת בשיעורים נוספים, ב-13:00 בצהריים או ב-18:00 בערב שאנחנו מעבירים. ומעבירים תלמידים שלי יותר טוב ממני. כי אני כבר די שבע מזה, עברתי, בשבילי זה מדי ברור, אני לא נכלל מזה. אלה דברים קטנים, זו בעיה. תביא איזה פרופסור גדול להעביר שיעור חשבון לכיתה א' או ב' בבית ספר, הוא ייכשל, כי הוא לא יידע איך להסביר להם את זה בצורה הכי פשוטה, שיהיה מעניין להם, שזה יצור רצף יפה בשיעור. זו בעיה.

ואני מרגיש את עצמי כך כשאני מעביר את הפתיחה. אתם רואים איזה פתיחות היו לי פעם, יפות, טובות, עם כל מיני שרטוטים, עם כל הדברים, והיום אני לא כל כך מסוגל לזה. ולכן יש לי כאן בעיה. כשהגעתי לרב"ש למדתי מהר פתיחה עם המורה הילל גלבשטיין, אבל רב"ש לא לימד פתיחה. אחר כך לימד אותה פעם, וגם לא משהו אלא לימד תלמוד עשר הספירות.

לכן העבודה שלנו החדשה במה שאנחנו עכשיו מדברים, בבריאת החברה ובאמונה למעלה מהדעת. בזה אנחנו לומדים ועושים פעולות פרקטיות יומיום על עצמנו. זה העיקר. ואם מוסיפים איזו חצי שעה ללימוד פתיחה זה כדי לצאת ידי חובה. כי באמת כולם נמצאים במצבים שונים כלפי הפתיחה. זה מעניין אותם וזה לא והם כבר יודעים, ואלה עדיין לא מבינים על מה מדובר. לכן אני מאוד סומך על הקורס שמעבירים אחר כך התלמידים שלי ב-13:00 בצהריים ואולי בערב. מי שלא למד חייב את זה ללמוד, שייקח משם את השיעור יומיום וילמד אותו בשעות שמסוגל לעבוד. אבל בבוקר אנחנו חייבים להיכנס קודם כל לבניית עצמנו כדי להתקרב למטרת החיים.

שאלה: האם זה שמצטרפים תלמידים חדשים, כל יום ממש, לא מעכב אותנו מלהתקדם מבחינה רוחנית?

מבחינה רוחנית ודאי לא מעכב אותנו כלום אלא ההיפך, כמה שנולדים חדשים בינינו זה מקדם אותנו יותר ויותר. ואם אתה חושב על עצמך בצורה כזאת אז אין לך מה לעשות בינינו, כי כך אתה לא מתקדם בכל זאת למטרת הבריאה אלא אתה רק תחשוב על עצמך יותר ויותר וחבל שאתה נמצא, ממלא משבצת. אני אומר לך בשיא הרצינות ובצורה גסה.

מי שנמצא כאן קיים כדי לקדם את כל המציאות, את כל העולם לבורא ולא את עצמו.

תלמיד: איך, מה אני צריך לעשות, לוותר, לבטל את עצמי מול הקבוצות?

קודם כל לבטל את עצמו.

שאלה: עכשיו מהמצב שאני רואה את מעלת החבר בתוך הדעת, מה זה אומר ללכת למעלה מהדעת?

אתה צריך לראות שמה שאתה רואה אותו בתוך הדעת זה לפי הרצון לקבל שלך, ואתה צריך להאמין שהוא הרבה הרבה הרבה יותר גבוה, גדול מזה בלמעלה מהדעת. להעריך אותו הרבה יותר ממה שעכשיו.

שאלה: האם השפלות שלו היא מזה שרואה את החסרונות שלו בחברים ולא רואה שזה טיפול של העליון או מזה שלא יכול להשפיע?

כמה שאדם יותר מתקדם ויותר חושב נכון, הוא יותר ויותר מבין ומרגיש את עצמו כאפס ממש, יותר גרוע מכולם. כי אף אחד לא קיבל טיפול מהבורא כמוהו, כך הוא מרגיש, ויחד עם זה נמצא נבזה, שפל, גרוע, מלוכלך כמוהו. כך אדם מרגיש וזה נכון. מצד אחד מה שיש לו זה הכול בגלל שהבורא נתן לו, טיפל בו. ומצד שני, יחד עם זה, מכל הטיפול של הבורא הוא עדיין נמצא בהרגשת הזבל, נמוכה, ירודה כל כך.

(סוף השיעור)