שיעור 30.04.2004 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", עמ' 584

מאמר ע' "ביד חזקה ובחימה שפוכה

כותב בעל הסולם, צריך "להבין מה שכתוב "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם"." כי כאן עולה שאלה, הרי כתוב אין כפיה ברוחניות, לכן איך אפשר לחייב אדם בדרך או לדחות אותו ממנה? כי אם אין כפיה, היא לא אמורה להיות, לא לטובה ולא לרעה, אסור ללחוץ. אם כך, למה דווקא בזמן שאדם כבר בוחר ללכת בדרך ורוצה להתקדם, הבורא מפעיל עליו לחצים, ולא חשוב אם הם חיוביים או שליליים? יותר מזה, הוא שולט כנראה ביד חזקה ובחימה שפוכה ומפעיל לחצים דווקא על אלה המתקדמים, הרוצים להגיע למטרה, העקשנים בדרך והמוכנים לוותר על הכול. למה צריך כל כך להכביד?

עוד הוא אומר "ויש להבין, הלא יש כלל, אין כפיה ברוחניות, על דרך" שכתוב ""לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל"." "וידוע "הפירוש של המגיד מדובנא ז"ל." כלומר, ההולך בדרך הנכונה למטרה, מרגיש תמיד התרוממות וקלות והתפעלות, הולך באור ה'. ורק במידה שהוא סוטה מהדרך לכיוון כלשהו, מתמכר לאיזו הַפְרעה, הוא מרגיש שקשה לו כבר לכוון את עצמו למטרה. "אם כן מהו הפירוש ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם?"." מתי הבורא מפעיל את הלחץ שלו, כי אם אני הולך נכון, לא ארגיש אף פעם לחץ.

אבל, ממשיך בעל הסולם, "צריכים לדעת, כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה'," זאת אומרת, לתקן את עצמו, "בכדי להדבק בו" להגיע להשוואת הצורה לבורא, "באמת ולהכנס בהיכל המלך," להיות באותן התכונות כמו הבורא, באותה הרגשה, באותו המעמד, כי זו מטרת הבריאה ומטרת הקיום של כל אחד ואחד, או בטוב או ברע, או בדרך תורה או בדרך ייסורים. "אז לא נותנים" אפילו למי שרוצה "להכנס כל אחד ואחד." למרות שזו ודאי המטרה לכולם, לא נותנים לכל אחד ואחד להמשיך בדרך ומיד להיכנס "אלא בודקין אותו, אם אין לו רצון אחר, אלא רצון" רק "של דביקות."

רוחניות נקראת "שלמות", והכוונה בשלמות, שלא יכולים להיות באדם שני רצונות. רצון שלם נקרא רצון אחד, אי אפשר שיהיה לידו עוד רצון אחד ולו הקטן ביותר, זה כבר לא נקרא שלמות. ולכן הבדיקה היא דרך כל מיני הפרעות שנותנים לאדם, רצונות צדדיים, ואם הוא מתמכר אליהם, רץ אחריהם, סימן שהוא עדיין לא מכוון למטרה. ודאי שבודקים את האדם בהתאם למידת התפתחותו, לפי דרגתו, כמה הוא כבר חייב להיות בהליכה לעבר המטרה, להיות קשור אליה, אבל בכל הדרגות ובכל השלבים תמיד בודקים אותו, ומטרת הבדיקה היא לא כדי להסיט את האדם מהדרך אלא כדי לחזק אותו, לתת לו להבין באיזה מצב הוא נמצא ואיפה מקום חולשתו. "לא נותנים להכנס כל אחד ואחד. אלא בודקין אותו, אם אין לו רצון אחר, אלא רצון של דביקות. אותו נותנים להכנס." לאותו אדם נותנים להיכנס להיכל המלך.

"ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? זהו שנותנים להאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי להפריע לו, שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ." ודאי שהבורא לא מעוניין שאדם יסטה מהדרך וכן מעוניין שהוא ימשיך לקראת המטרה, אבל זה אפשרי רק על ידי שאדם ישתמש באותן הפרעות ועל פניהן יעשה צעד ועוד צעד לקראת המטרה. אי אפשר לעשות צעד קדימה אם אדם לא משתמש באותן הפרעות כמו בחומר, שאם אדם עובד עליו, מתקן אותו, ההפרעה הופכת למדרגה עליה אדם קם ומתרומם.

"אם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה' ולא בדבר אחר." ככול שאדם מתקדם יותר וחזק יותר בדרכו, נותנים לו הפרעות יותר גדולות כדי שיוכל להתגבר ולבנות מדרגות יותר גבוהות. במקום אחר הוא מבהיר מהו האמצעי להתגבר על כל ההפרעות. בזמן שאדם נמצא תחת הפרעה ומבולבל, מרגיש רצונות זרים ובכלל מסתלקת ממנו ההכרה בשביל מה הוא חי ומהי המטרה, ונופל לגמרי מההכרה מה צריך להיות בחיים, אז רק הסביבה יכולה להחזיק אותו ולתת לו כיוון, להחזיר אותו מהר ככול האפשר למסלול. כלומר, הכול תלוי בהכנה, כמה הוא קשור לסביבה, נמצא בה בסדר היום שלו, בסדר הלימודים, בדברים המחייבים אותו להיכנס לקשר עם הקבוצה לפי שעון, לפי סימנים של העולם הזה הנקרא דומם, כי אז בטוח יגיע הזמן והשעון יצלצל, החברים יעירו אותו, והוא יהיה חייב לעשות מעשה כלשהו בעבודה שלו בקבוצה לפי תורנות או סדר אחר ואז על ידי כך הוא חוזר למסלול וממשיך הלאה.

לכן הכול כאן תלוי בהכנה, כי יש הפרעות בהן אדם לגמרי שוכח בשביל מה הוא ומה הוא, ונופל לגמרי לתוך חיים בהמיים של העולם הזה, כך שאין לו שום זכר ממה שהיה קודם ולשם מה הוא קיים. "וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו". כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו," כי הפרעות קלות אדם איכשהו עובר בעצמו ולא כל כך זקוק לתמיכה וממשיך בדרך, אבל מזה באות רק מדרגות קטנות. כדי להגיע באמת לקפיצת מדרגה גדולה ולעבור את המחסום נניח, אדם צריך באמת לקבץ הרבה עקשנות ונכונות להגיע למטרה ולהכין את הסביבה כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד", אחרת לא יהיה לו הכוח הפוטנציאלי לקפוץ ממדרגת העולם הזה למדרגת העולם העליון. ואם "משון שיש לו רצון גדול להידבק רק בה', ולא להידבק ברצונות אחרים." הוא כבר עושה את הקפיצה.

"אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק," להגיע למטרה "כשהשם ית' רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאוה גדולה לגשמיות." אז "כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש." עבודת הקודש משמעה להגיע לצורת הבינה, צורת ההשפעה, להשוואת הצורה לבורא ואז "לא צריכים לדחותו ביד חזקה." כי "ביד חזקה או בחימה שפוכה" הבורא פועל על אנשים חזקים, על אלה שרוצים באמת להתקרב אליו, הקרובים אליו, אותם הוא מכבד ומעריך.

"מה שאין כן כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום [הקדושה]," ממקומו, בהתקדמות לעבר המטרה "ורוצה דוקא להדבק בו ית' באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה'," זו תוספת יפה, "חימה שפוכה עליו מצד ה'", הוא מגלה שהבורא עומד כנגדו ומפריע לו להיכנס להיכל המלך. "לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו ית'."

"נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו," והוא בכל זאת עקשן ורוצה להמשיך "היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק ע"י התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להכנס פנימה בהיכל המלך."

זאת אומרת, הוא מרגיש שהוא ממש נלחם נגד הבורא. אצל בעל הסולם יש הרבה דוגמאות יפות כאלה, על המלך שרצה לקרב את עבדו, ונתן דוגמה לשר שלו להתלבש בדמות רוצח, גנב, כל מיני צורות כאלה, ועל ידי זה בודקים האם העבד הזה מוכן, נאמן ובאמת רוצה להיות בהיכל המלך.

הבדיקות האלה הן לא על מנת לבדוק את האדם, כי הבורא מבין, מרגיש ומכין את האדם בעצמו, ומה שיש בתוך האדם בא ממנו, "אין עוד מלבדו", אלא ההפרעות האלה באות רק כדי ללמד את האדם, רק כדי להוסיף לאדם עביות, ללמד אותו איך להתגבר על זה, לבנות בו כוח רצון אדיר אמיתי, שלם, לכיוון אחד בלבד. ודווקא על ידי ההפרעות האלו, כשהאדם מגיע אדם למצב שהבורא מתייחס אליו "ביד חזקה ובחימה שפוכה", אז בהחלט נבנית באדם הנכונות, היכולת להיות בהיכל המלך, זאת אומרת להיות בהשתוות הצורה עם הבורא.

צריכים להזכיר שהדברים האלה נבנים בעצם על ידי הקבוצה. שההפרעות האלה שבאות לאדם, כל כך מוציאות אותו מהמסלול הרגיל, מהחיים הרגילים, כך שרק הקשר שלו לקבוצה, לתורנויות בקבוצה, לעבודה בקבוצה, לכל מיני דברים שאין בהם כל כך סימנים רוחניים בחיצוניות, אלא דווקא סימנים גשמיים, שהוא חייב לבוא, חייב להשתתף, חייב להיות בין החברים, אלו אותם הסימנים, אותן הנקודות שעל ידן הוא שוב מוצא קשר לחברה. ואז הוא מתגבר, מתקשר לחברה, מקבל מהחברה כוחות, נזכר למה הוא קיים ובאיזה כיוון הוא הולך בחיים, וכבר ממשיך על ידי המחשבות הנכונות להתגבר על ההפרעות. אחרת ההפרעה לוקחת את האדם וזורקת אותו לגמרי מהמסלול.

נקווה שנגיע לגילוי השגחת הבורא עלינו, ש"ביד חזקה ובחימה שפוכה" הוא בעצם ימלוך עלינו. זה סימן של מדרגה גדולה.

תלמיד: למה ההפרעה מחזקת, הרי זו פעולה הפוכה, היא דוחה את האדם, לפי ההיגיון היא צריכה להחליש. למה פעולה כל כך הפוכה דווקא מחזקת?

למה הפרעה שדוחה את האדם מהדרך מחזקת אותו בדרך? כי מלכתחילה לאדם יש רצון קטן מאוד לרוחניות שנקרא "הנקודה שבלב". מכאן אנחנו מתחילים לדבר, לפני זה הוא נמצא בהתפתחות שהיא לגמרי מתחת להכרה, הוא לא מרגיש שיש איזו מטרה מעבר לעולם הזה שהוא נמשך אליה. אנחנו מתחילים לדבר מהרצון הראשון שיש לאדם, שמתחיל אחרי שהוא התפתח בגלגולים עד לרצון להגיע למשהו מעבר לעולם הזה. זה רצון קטן מאוד שנקרא "נקודה שבלב".

מה לעשות? איך לחזק את הרצון? רצון זה חומר הבריאה, זה לא סתם "אני רוצה". זה חומר, זה כוח פנימי שלי למלא את עצמי. חוץ מזה יש רק מילוי. יש לנו שני דברים בבריאה, רצון ומילוי. מילוי זה הבורא, ורצון זה אני, הנברא. היום אני בסך הכול נקודה קטנה שנקראת "נברא", נקודה שבלב, רצון להידבק, להגיע למשהו, שאני עדיין לא מכיר אפילו, כי זו נקודה, אין בתוך הנקודה איזה נפח, איזה חלל, כמה רצונות בפנים כך שאני כבר יכול לאבחן שם פרצוף, ראש, תוך, סוף, כל מיני רצונות, שאני רוצה כך וכך. אני עוד לא מבחין בשום דבר ברוחניות, אני רק רוצה משהו. אז איך אני יכול עם הרצון הזה להגיע? אני לא יכול להכיר ברצון הזה שום דבר. הרצון הזה חייב להתרחב, להיראות גדול, להיות מורגש אצלי כגדול, ככולל הרבה מאוד פרטים, הוא חייב להיות ממש פרצוף. אז אני יכול לקבל בו מילויים, ממה שאני רוצה ליהנות, ואני ארגיש את ההבחנות, אפילו הבחנות ניגודיות זו לזו, ומתוך זה אני אכיר את המציאות הרוחנית.

איך אני אנפח את הנקודה הזאת לאיזשהו כלי? אני חייב להוסיף רצונות חדשים, את חומר הבריאה, כמו שמזרע מתפתח אדם. זה מה שקורה, אלו ההפרעות שהבורא מוסיף לנו. מה זאת אומרת הפרעות? רצונות מכל מיני סוגים, רק לא למטרה. ואם את כל הרצונות שהוא מוסיף לי, אני מכוון לאותה מטרה, זה נקרא שאני לא מוסיף את הרצונות שלי ללב, אלא לנקודה שבלב, שהיא מכוונת מלכתחילה, זו מתנה מלמעלה, שהבורא נותן לי, מגלה לי נקודה שבלב שקשורה אליו, מכוונת אליו.

ואם אני מוסיף לנקודה הזאת כל רצון ורצון מהלב שמתגלה, רצון לכסף, כבוד, מושכלות, מין, משפחה, בעיות, לא חשוב מה, אם אני מכוון את זה למטרה, אז לאט לאט אני מוסיף לנקודה שלי עד שהיא הופכת להיות איזה כלי. סדר הגדילה הוא מהדברים הקלים ועד לעביות, לרצונות יותר גדולים, כבדים, שמורגשים אצלי כיד חזקה, שהבורא באופן קצר מה שנקרא, שולט עלי.

הוא נותן לי פתאום כאלה מחשבות וכאלו רצונות, שאני נזרק לגמרי מההבנה איפה אני נמצא, שיש מטרה, שיש משהו, ההיפך לגמרי. וכאן, רק קבוצה יכולה לעזור לנו, כמו שבעל הסולם מסביר לנו במאמר "בחירה חופשית", שאדם שנזרק מהדרך, שעל ידי ההפרעות התנתק מהנקודה שבלב, זאת אומרת מהמטרה, הוא כבר לא נמצא בזה.

איך הוא יכול להחזיר את עצמו לזה? או על ידי הבורא שיאיר לו בכל זאת אחרי זמן מה, ואז אדם נזכר שיש מטרה והוא לא חי סתם כך בעולם, ואם לא הבורא, שמי יודע מתי ואיך הוא יעורר אותי שוב, אז רק על ידי הסביבה.

תלמיד: יש אפשרות לפעול במצב יזום ולמנוע את הדברים האלה, או שההפרעות האלה חייבות להגיע?

ההפרעות חיבות להגיע, אי אפשר למנוע אותן. אני מבין שאחרי כמה הפרעות שאדם כבר התנסה בהן, הוא אפילו מפחד מהן. לפעמים הן מאוד מאוד כואבות ויש פחד, לא רק להתנתק מהדרך, אלא ההפרעות בעצמן הן הפרעות כאלה שאדם מתבלבל, הוא שוכח שהוא נמצא בדרך, הוא שוכח שזה מגיע מהבורא לצורך התקדמות, וכשהוא שוכח הוא מקבל פחד מההפרעות האלו, הוא רואה שהעולם הפנימי שלו מבולבל, שהוא לא יודע איך לצאת מזה.

הוא נמצא בפחדים וחרדות מכל מיני דברים שאחר כך הוא רואה שהם שטויות, אבל הבורא מכניס לו כאלה דברים, אין מה לעשות. התרופה לזה היא רק לזכור שזה נמשך מהבורא לצורך המטרה האמיתית הנכונה. בזה אדם ממתיק את המצבים שלו, בזה הוא מיד מתקן את היחס שלו להפרעות, הוא רואה בהן סיבתיות ומטרתיות, ומרגע זה והלאה הוא כבר כגיבור, הוא מוכן לדרוך עליהן.

הבעיה היא לא בהפרעה, הבעיה היא שההפרעה מביאה לו שכחה, הוא מרגיש רק את ההפרעה מול עצמו, והוא שוכח שהבורא מתלבש בתוך ההפרעה, כמו שבעל הסולם אומר, שאת הילד מפחידים בזה שאומרים לו, "אסור לצאת בלילה, יש דוב בחוץ".

זאת אומרת הבעיה היא לא ההפרעות, הבעיה היא ניתוק מהמקור שלהם. את חומר ההפרעה אנחנו צריכים, רק אנחנו צריכים להשתדל, כמה שיותר מהר להתקשר בחזרה למי ששולח את ההפרעה. וכאן האדם בעצמו לא מסוגל לעזור לעצמו. כי אם אני מנותק, אז איך ממצב שאני בחוסר הכרה, אביא את עצמי להכרה? אז או שהבורא מזכיר לי או שהקבוצה מזכירה לי.

וגם אז, מתי תבוא העזרה הזאת, מהבורא או מהקבוצה? יכול להיות ששניהם משתדלים ואני בכל זאת לא מתעורר. החברים יכולים לפעמים לצעוק עלי ולהגיד לי דברים ואני בכל זאת לא שומע, אין לי משהו שנותן לי הרגשה בחזרה אליהם, אז מה לעשות?

כאן הכול תלוי בעבודה שעשית קודם. אם הכנסת בחברה יגיעה, נתת משהו לחברים, התקשרת אליהם. אם תרמת לחברה אז יש לך כבר הכנה, ועכשיו אתה תשמע ממנה בחזרה במה הם רוצים לעזור לך ולעורר אותך. אבל אם לא השקעת בהם, הם יצעקו, ואתה לא תשמע.

תלמיד: מה ההבדל בין תאווה גדולה לגשמיות, לבין הפרעות ומחשבות זרות?

אין הבדל, זה אותו דבר.

תלמיד: יש פה התייחסות לרצון פחות חזק, שאז יש תאוה גדולה לגשמיות, ורצון יותר חזק, שאז יש הפרעות ומחשבות זרות.

יש מטרה, יש אני, ואני חייב להגיע אליה, להגיע אליה זה לעלות על ההר, וההר הזה הוא בעצם כל ההפרעות שהבורא שולח ואני מתגבר עליהן. כאילו קופץ עליהן, הופך את ההפרעה דווקא להזדמנות להתעלות ולמרות ההפרעה להיות קשור אתו. אז כל הפרעה אם הייתי מודע לה, מיד הייתי צריך לקבל אותה בשמחה ועלי רק למצוא כוח להפוך אותה למנוף שאני עולה ומתקדם.

זה כך גם בעולם הזה. נגיד אדם שרוצה להיות חזק הוא לוקח משקולות ומתחיל לעבוד איתם. וכך גם כאן, בלי הפרעות, תרגומים, תרגולים, כל מיני בעיות שאתה פותר בבית ספר, בלימודים או עובר מבחנים, אי אפשר לבנות את האדם.

יש הפרעות גשמיות זאת אומרת בעולם הזה, אלה הפרעות גופניות, מה שהגוף שלנו רוצה, והפרעות אנושיות שמגיעות על ידי החברה, כמו עניינים של כסף, כבוד ומושכלות, שבפנים יש כל מה שאנחנו מקבלים מהסביבה.

ויש הפרעות מצד הבורא שזה כבר כשאדם עובר מחסום ונכנס להכרה רוחנית, להרגשה רוחנית, אז כבר יש לו גם הפרעות מסוג אחר שהן הפרעות רוחניות, שם זה מצד שמאל, מעולמות הקליפות, שמתגלות אליו, הפרעות כנגד הבורא ממש.

כאן אצלנו אנחנו לא מרגישים שההפרעות הגופניות והאנושיות הן באות כנגד הבורא, אנחנו מרגישים אותן מנותקים מהבורא. כי מה בסך הכל רוצה האדם, כסף, מין, כבוד, אני לא מרגיש שזה כל כך מנוגד לבורא. אבל כשעוברים מחסום, אז שם המדרגות וההפרעות הן ביד חזקה ומאוד רציניות. זאת אומרת, ההבדל הוא במידת הבלבול. וככל שהאדם מנוסה יותר, אז הבלבול שמגיע אליו מצד הבורא הוא יותר ערמומי ועל ידי זה האדם מקבל הבחנות, הוא מתחיל להרגיש כל מיני מערכות שבתוך הפרצוף שלו, או בתוך ההנהגה של הבורא.

הוא לומד בזה את המערכת העולמית של ההנהגה וההשגחה, וכשהוא מתגבר אז הוא נכנס לבצע את הפעולות האלה במערכת העולמית עצמה ונעשה כשותף, וכך לומד ונכנס לשותפות, יותר ויותר. זאת אומרת, כל ההפרעות האלה הן חומר הבריאה וכשאתה מתגבר אתה לומד איך לעבוד עם החומר הזה בצורה נכונה. אתה כאילו נעשה בזה יותר קרוב לבורא, לוקח ממנו את ההנהגה ובעצמך מבצע.

תלמיד: אמרת בהתחלה שמי שהולך בדרך הנכונה אין עליו לחץ, אז למה התכוונת?

נכון. יפה, כתוב, "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". מה זה אומר "לא אותי קראת יעקב?" שאם האדם מרגיש בדרך שלו איזה קושי, סימן שהוא לא הולך נכון, כי אם הוא היה הולך בצורה נכונה אז הוא מרגיש התפעלות.

אז אם באה אלי הפרעה ואני לא מתגבר עליה בצורה נכונה, אני מרגיש קושי, אבל ברגע שאני רואה איך לפתור את הבעיה הזאת, זאת אומרת לא למחוק אותה, לא לפחד ממנה, לא להתייחס אליה, אלא להתייחס לזה שהיא באה מהבורא, שהוא זה שמכניס לי אותה דווקא כדי שאני אשכח עליו כסיבה ואהיה מכוון לא אליו אלא להפרעה עצמה.

למשל אני מקבל עכשיו מכתב מבית המשפט, או עוד כל מיני הפרעות, אז אני מיד שוכח על כל הדברים, והעולם הזה מתחיל להיות בשבילי מאיים. אבל אם אני נזכר ומתחזק בדעה שכל זה בא מהבורא והוא בכוונה שולח לי את זה, אז כבר בזה התגברתי על ההפרעה הזאת, עשיתי איתה מה שהייתי צריך לעשות.

וזה לא אומר שאני זורק את ההפרעה הזאת. אני ממשיך לטפל בה במסגרת העולם הזה ואני עושה כל מה שצריך. הולך לרופא אם זו בעיה רפואית, או הולך לעורך דין אם זו בעיה משפטית ומטפל בה. אבל כל זמן שאני מטפל בה, אני יודע שזה בא מהבורא והוא שולח לי את זה, ובכל זאת יחד עם זה אני מטפל בהפרעה הזאת וזה נקרא שאני מחבר שתי הנהגות.

הוויה אלוקים מלמעלה, זה נקרא שאני מתגבר, פוסע, עולה על ההפרעה הזאת בכל המקרים שיש בה, בכל המבנה הפנימי שלה, ולאט לאט אני בולע את כולה וקולט בתוכי והיא נעשית כחומר שלי המתוקן ובו אני קשור למטרה, לבורא.

במידה שאני בצורה כזאת יכול לעבוד עם החומר ולהתקשר אליו, אז כתוב שאני הולך בשמחה, בהתרוממות רוח ובקלות. ואם אני לא מספיק מכניס את הבורא לתוך ההפרעות אז אני מרגיש באותה מידה קושי. ולכן כתוב "לא אותי קראת יעקוב". כלומר, אם אתה מחבר את עצמך אז אתה בסדר, אתה מסודר.

תלמיד: באיזו מידה התגברות על ההפרעות וההתמודדות איתן תלויה באדם, ובאיזו מידה היא כבר מכוונת מלמעלה?

באיזו מידה התגברות והתמודדות עם ההפרעות תלויה באדם? הייתי אומר שהבורא אף פעם לא נותן לאדם הפרעה יותר ממה שהאדם יכול להתגבר עליה. אף פעם. אנחנו מדברים על אדם שקיבל נקודה שבלב, שהולך לפתח אותה, שמלמעלה מסודר כך שיש לו סביבה, מביאים אותו לסביבה שעל ידה הוא יכול להתפתח. זה לפי המבנה העולמי, לא שזה בא מהבורא או ולא בא מהבורא.

אנחנו צריכים להבין שאנחנו מדברים על מערכת שבנויה מלכתחילה, והיא מתפתחת ומגלה את עצמה כלפינו בהדרגה כדי למשוך אותנו למטרה בסדר קודם ונמשך, באיטיות, מהפרעות קלות להפרעות יותר קשות. ואנחנו יכולים ללמוד את המערכת הזאת בצורה מדעית. וכשאנחנו אומרים רצון ה', שהוא רוצה כך לעשות או כך לעשות, כך אנחנו מדברים בלשון בני אדם, אבל אין כאן שום דבר מקרי, אין כאן ניסים, אין כאן דברים שאנחנו לא יכולים לחשב.

הבורא הוא החוק הכללי של הבריאה, שמביא את הבריאה למטרה. זו מערכת שהולכת ומתקדמת ומתפתחת עד מצב מסוים. כל חלקי המערכת נכנסים לעבודה עם העביות שלהם. מתי שמגיע, אז נכנס עוד חלק ועוד חלק. מתי שצריך, אז מתגלה עוד הפרעה. אבל כל הפרעה מתגלה בהתאם למדרגה שבה האדם נמצא כדי לעזור לו לעלות למדרגה הבאה ולא יותר. תמיד לאדם יש נכונות, יש יכולת לעשות את זה, אלא אם כן משאירים לו בחירה חופשית להתחזק על ידי הסביבה. אם הוא עושה את זה, אז הוא עולה על ההפרעה הזאת בקלות, במהירות ובשמחה. אם הוא לא מצליח, לא משקיע כמו שצריך, כי יש כאן איזה חלל שהוא צריך למלא בבחירה החופשית שלו, אז הוא עובר את הקטע הזה באי נעימות, בקושי, בסבל ובאריכות הזמן.

במצב שאני נמצא עכשיו, לא חשוב באיזה מצב, אני צריך לפי ההתפתחות שלי להגיע למצב פלוס אחד. אני יכול להגיע במהירות ובקלות, או באריכות הזמן ובאי נעימות. זה בסך הכול ההבדל. מה בין שתי האפשרויות האלו הבחירה שלי? הבחירה שלי היא בסביבה, כמו שהוא מסביר לנו בבחירה חופשית. אם אני נופל, אם אני נמצא בהפרעה, אז רק הסביבה יכולה לעזור לי, לבוא אלי ולמשוך אותי קדימה. זה בעצם העניין. אבל אף פעם לא נותנים לאדם הפרעה יותר ממה שהוא מסוגל להתגבר עליה, ותמיד יש לו בחירה חופשית להשקיע בחברה כדי להתגבר על ההפרעה. אף פעם לא יהיה לך פתחון פה להגיד ששמו לך רגל ואתה לא יכול לזוז, אין דבר כזה, אלא לא השתמשת במה שהיית יכול להשתמש. אנחנו מרגישים את זה.

לכן הדרך שלנו היא לא דרך כל כך קלה ויפה, אלא היא כוללת גם שלבים לא כל כך נעימים. אבל אם הקבוצה בסך הכול פועלת נכון, אז ככל שהיא חזקה כלפי כל אחד ואחד ופועלת עליו, משפיעה עליו התרוממות, הכרת המטרה, עוצמת התנועה הכללית, אז ודאי שקל לאדם לעבור את ההבחנות.

לכן קורה משהו מאוד מוזר, אנחנו מתקדמים יפה אבל לא מרגישים שאנחנו מתקדמים, כי אנחנו לא מרגישים הפרעה. כדי להרגיש שאני מתקדם, עליי להרגיש שהתגברתי, עשיתי, קפצתי, ואני אפילו לא מרגיש את זה, כי השפעת החברה עלי כל כך טובה, שאני בקלות הולך כמו בטיול ולא מטפס על קיר. לכן צריכים להעריך את זה ולהודות על זה, כי גם כאן יש עבודה. זה קורה אצלנו, כי אנחנו עושים הרבה עבודה בקבוצה העולמית ובתוכנו, וזה עוזר לנו לעבור שלבים שאחרת היינו מרגישים בהם קושי רב.

לכן מחוסר הרגשת הקושי, יש לנו קצת זלזול במה שאנחנו עוברים. זה לא כל כך חשוב, אלא החשוב הוא שאנחנו מתחילים לזלזל בחברה, לא מרגישים ממנה כל כך כוח שעוזר. אם הייתי מרגיש קושי והייתה מגיעה עזרה, אז הייתי מכבד את העזרה הזאת ומכבד את העוזר, אבל אני לא מרגיש. אנחנו צריכים כל הזמן להיות בבדיקה, בהכרה, בתשומת לב לכל המערכות. וכשאנחנו מזלזלים ביחס לבורא או לחברה, בזה אנחנו נופלים, ואז מתחילים לחזור עלינו הקושי והייסורים.

שאלה: אמרת שבן אדם לא מקבל קושי שהוא לא יכול לעמוד בו. איך ניתן להסביר את התופעה שאנשים מתאבדים למשל? זה קושי שהם לא עומדים בו, ואז הם פשוט מוותרים על עצמם.

איך אפשר להסביר תופעה שאנשים מתאבדים, נכנסים לסמים, מנתקים את עצמם מהמציאות. זה לא חשוב שהגוף עדיין חי, אבל האדם כביכול לא בהכרה. התשובה לא פשוטה. יש כאן כמה תשובות.

אנחנו מדברים על אנשים שמקבלים הפרעות בדרך למטרה, הם נמצאים בהכרה שלהם כשנמצאים לקראת המטרה. אנחנו לא מדברים על אדם שמתאבד בגלל שיש לו רצון גדול לכסף ופתאום הוא הפסיד בבורסה, ובזה כל החיים שלו נגמרים. אם יש לי רצון גדול למשהו, ועכשיו כל המילוי התרחק לגמרי, כך שאני מרגיש שיש לי נתק מהמילוי, אם אני מרגיש ברצון שלי נתק מהמילוי האפשרי, אז בשבילי זה נקרא "מוות". וזה שאני עכשיו הולך והורג את עצמי, זה לא שאני הורג את עצמי, אני פשוט לא רוצה להרגיש שאין לי אפשרות להשיג את המילוי שלי, אין לי יכולת להשיג אותו. מי שהפסיד נגיד כסף ורוצה אותו, והוא לא מחליף את הרצון למשהו אחר, לכבוד, למושכלות, או לרוחניות, אלא נשאר באותו רצון, אז מוות נקרא ניתוק בין כלי לאור, ניתוק בין רצון למילוי. וזה מביא ייסורים כאלו בתוך הכלי, שכשהוא הולך למות, הוא לא הולך למות, המוות כבר נמצא, הוא הולך רק להתנתק מהייסורים, מלהרגיש את זה.

אנחנו לא מדברים על מקרים כאלה, אנחנו מדברים על אדם שכבר קיבל רצון לרוחניות, יש לו נקודה שבלב, הוא כבר קשור, הוא כבר נעול על המטרה, ועכשיו הוא כל הזמן צריך לשמור את הצפון הזה. בעזרת מה הוא יכול כל הזמן להתקדם רק לכיוון הנכון, לא ללכת לשבילים הצדדיים ולהתפלפל בהם ולהתבלבל בהם, אלא כל הזמן להמשיך ישר, כי ישר זה הכי קצר, נוח וטוב, מה יכול לעזור לו? הסביבה.

מה זו סביבה? מה שמחוצה לי. מחוצה לי זה או הבורא, או הסביבה שלי, או הקבוצה. הבורא, מי יודע מתי הוא יוכל להזכיר לי שוב את המטרה ואת עצמו. אבל קבוצה, ככל שאני אשקיע בה, כך אני אקבל ממנה פידבק, בטוח אקבל ממנה עזרה. לא שהם טובים או רעים, אלא המערכת בנויה בצורה כזאת, שאם אני משקיע בהם, אז באותה מידה אני מקבל. אני לא צריך טובות מהם.

אבל אנשים שמתאבדים, שנכנסים לסמים, זו תוצאה מהרגשת המוות שכבר נמצאת בהם. ודאי שאדם כזה הולך להתנתק מהרגשת הסבל, ובשבילו זה לא נקרא "מוות", בשבילו זה להפטר מהמוות.

תלמיד: אם אדם יתאבד, או ייפול לסמים, יש פתרון, אבל הוא פשוט לא מוצא אותו.

אתה שואל משהו אחר, אתה שואל למה ההשגחה העליונה מכניסה את האנשים, ובכלל את האנושות, לייסורים כאלה גדולים ולניתוק מהחיים, כמו סמים, אלכוהול וכן הלאה? יש בתוך הכלים של אדם הראשון כלים זכים, מיוחדים, שבעזרתם מגיעים מהר מאוד למימוש המטרה. יש כלים עבים, וגם זכים, זה לא חשוב כי כאן זה לא בדיוק העביות או הזכות, שחייבים לעבור ייסורים גדולים ובצורה לא ישירה מגיעים למטרה.

כל כלי נכלל מכולם, כל נשמה נכללת מכולם, והאדם בדרך לתיקון, הוא נכלל מכל הנשמות, ומהסבל שלהם. כמו שכתוב, מי שמצטער בצרת הציבור, הוא אחר כך זוכה לנחמת הציבור.

לעינינו, יש בעולם שלנו, זה שאנחנו רואים, הרבה אנשים שחייבים להיכנס לייסורים קשים כתוצאה מסוג הנשמה, והם חייבים לעבור או ברוחניות או בגשמיות, תלוי בכל נשמה ובכל גלגול מה צריכות לעבור הנשמות האלו.

זאת אומרת, כל עוד לא נגלתה לנו כל המערכת, אנחנו לא יכולים לתת תשובה דווקא מיוחדת על השאלה. למשל תינוק נולד, למחרת מת. אדם חי, בריא, שלם, טוב, לא עשה שום דבר רע, ופתאום קרה לו משהו. אתה צריך לראות את כל התמונה, ואז בטוח לא יישאר לך פתחון פה להגיד משהו על ההשגחה, שהיא לא בסדר.

אנחנו גם לא רואים אחרי הדברים האלו, ככל שהם נראים רעים, שאחריהם נמצא הטוב והמיטיב. אנחנו לא יכולים לפענח נכון את מה שקורה עם הנשמות כי מסתכלים בעינינו הגשמיות. אבל אם יתהפך המבט שלנו מגשמי לרוחני, אנחנו נראה בכל המעשים והמקרים האלו, רק טוב.

זה מה שבעל הסולם מסביר קצת במאמר "גילוי והסתר של השי"ת", שברגע שאתה מקבל עיניים אחרות, אתה רואה את כל העולם דרך המסך, אתה רואה לגמרי מעשים אחרים ויחסים אחרים בין דבר לדבר. אתה רואה שכל העולם נמצא בגמר התיקון ואין אף פעולה רעה. אי אפשר לתאר את זה.

והיום ההיפך, כי אנחנו רואים ומרגישים לפי חמשת החושים והרצון האגואיסטי שלנו, והוא לגמרי מעוות את כול התמונה.

תלמיד: אם אדם במאה אחוז קשור עם הקבוצה, כנראה שהוא מקבל הפרעות גדולות?

שאלה יפה. נכון. ודאי שאם יש לי עזרה גדולה מהקבוצה שהשקעתי בה, ואני ומוכן ומזומן ובנוי לקבל ממנה עזרה גדולה, אז ההפרעות שלי יהיו גדולות. כמו שכתוב, למי הבורא מתייחס ביד חזקה ובחמה שפוכה? רק לגדולים.

תלמיד: מה ההבדל בין רצון לרוחניות לבין רצון בגשמיות, בעוצמת הרצון או בחומר עצמו?

הרצון הוא אותו רצון, הרצון ליהנות. רק רצון בגשמיות זה רצון ליהנות ממשהו שמוגדר אצלנו בחושים שלנו, ורצון ברוחניות זה רצון ליהנות מהבורא שמתגלה מלכתחילה, קודם, כרצון שקוראים לו "פרעה", שרוצים לנצל את הבורא לטובתנו, ואותו רצון צריכים לתקן בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: רצון גדול לרוחניות יכול להיות גם כהפרעה, או שההפרעות הן רק בחומר?

רצון גדול לרוחניות אף פעם לא יכול להיות הפרעה, אם הוא מכוון למטרה, לרוחניות. הבעיה היא שבן אדם מרגיש לפעמים רצון וחושב שזה לרוחניות, אבל בעצם זה רצון גשמי, זאת אומרת על מנת לקבל. ברוחניות זה נקרא "להגיע להשפעה". רוחניות זה לא נקרא שאני רוצה לבלוע את העולם הבא, זאת לא רוחניות, זו גשמיות, ועוד יותר גדולה מהגשמיות שמרגיש אדם רגיל בכל הרצונות שלו.

תפרשו נכון מילים, הגדרות, ואתם תראו עד כמה התשובה מיד נמצאת כאן בשאלה.

תלמיד: החומר של ההפרעות והחומר של הרצון, מה המשותף ביניהם, ומה שונה?

אין הבדל בחומר, החומר הוא אחד, הרצון ליהנות. הבורא שולח לנו רצון ליהנות יחד עם רצון לא מגולה, וזה נקרא "הפרעה". אם הרצון הזה מגולה ביחד איתו, זה כבר לא נקרא הפרעה.

איך זה קורה לנו? אנחנו לומדים ד' בחינות דאור ישר, שמבחינה א' יוצאת בחינה ב'. מתגלה חומר - רצון לקבל. המילוי שבו הוא הבורא בעצמו, או האור, התענוג, ואחר כך בתוך זה מתגלה נותן התענוג. אז ההבדל הוא בנותן התענוג, בין בחינה א' לבחינה ב'. אם מרגישים את נותן התענוג, מיד הרצון לקבל רוצה להיות שווה לנותן התענוג, להשוואת הצורה, כך הוא רוצה. אז החומר נשאר אותו חומר, הגילוי של הבורא בתוך החומר זה בעצם ההבדל בין ההפרעות לעזרה.

תלמיד: איך אפשר לכוון רצון לכסף, רצון בהמי, לבורא?

אנחנו לומדים שאת כל הרצונות אפשר לכוון למטרה ולבורא כאמצעי להידבק בו, ואין אף רצון שהוא לא נכון, אלא הכוונה שעליו, היא חייבת להשתפר כל פעם. איך אני מטפל בכוונה? אני צריך להבדיל בין רצון לכוונה.

בשלב הראשון, אני חייב לעשות צמצום, לא להשתמש ברצון, לגמרי, ולא שאני לא רוצה, אני לא משתמש בו, אני חייב להתעלות מעליו, זאת אומרת, לרכוש את כוח הבינה, ההשפעה, ואז מהמצב כנגדו, מהרצון הזה, לשפוט אותו, לראות אותו, ואז מעל הרצון הזה, לבנות כוונה על מנת להשפיע, ואז להשתמש בו.

זאת אומרת, עושים צמצום, אחר כך רוכשים גלגלתא ועיניים, כוונה על מנת להשפיע, ואז מתחילים להשתמש ברצון שצמצמנו כאח"פ, ומצרפים אותו לאט לאט לגלגלתא ועיניים. זאת הצורה הנכונה לשימוש ברצון, אלה השלבים של תיקון הרצון. לא חשוב אם הרצון לכסף, לכבוד, למין, למושכלות, לשליטה או לרוחניות, כי אנחנו לא יודעים איזה אופני הרצון יש שם. כל אחד מהשלבים האלו, אפשר לתקן רק בצורה כזאת.

תלמיד: האם אדם יכול בזמן ההפרעה לבקש שהבורא יעזור לו?

אם הוא מבקש את הבורא שיעזור לו, אז הוא עבר כבר את חצי הדרך, יותר, 90% מהדרך הוא כבר עבר. הוא מצא את הבורא, או שהבורא התגלה בתוך הרצון הזה, והיתר זה כבר פעולה קלה. ודאי שחייב לבקש. אם יש לאדם הכרה שהבורא מסדר לו את הדברים, אז חייב לבקש מהבורא.

זאת אומרת, יש כאן שאלה אחרת, האם זה שייך לבקש מהבורא שינטרל את ההפרעה? לא, אתה חייב לבקש ממנו שיעזור לך על ידי ההפרעה להידבק בו עוד יותר. וההפרעה תהיה כחומר דבק, לא חומר דלק, חומר דבק. דווקא במידה שיש הפרעה ואתה רוצה להידבק למרות ההפרעה, ונגלה לך שזה בא ממנו, שזאת עכשיו המחיצה ביניכם, דרך המחיצה הזאת אתה מתקשר, נדבק, המחיצה הזאת הופכת להיות לחומר דבק ביניכם.

תלמיד: הרצון היחיד שאמור להיות זה ללמוד את חוכמת הקבלה? אסור לחשוב על שילוב כמו פרנסה ולימודים אקדמאיים?

למה? כל הרצונות שיש, כמו שדיברנו, אפשר לכוון אותם לאותה המטרה. העולם שלנו בנוי בצורה כזאת, שהוא תואם לעולם הרוחני במאה אחוז, בכל הפרטים שבו. וכמו ברוחניות, כשאנחנו נגיע, נצטרך את כל הרצונות, כל המקרים, כל המעשים לכוון לקראת המטרה, על מנת להשפיע, לדבקות. גם העולם שלנו, הוא סך הכול נמצא בדרגה יותר תחתונה מכל העולמות, אבל יש כאן גם אותם הפרטים, זאת אומרת, אותם הרצונות.

העולם שלנו זה לא חפצים, העולם שלנו זה רצונות לדברים, לתענוגים שעכשיו אני מבין אותם, אני יכול להגדיר אותם. אז גם אותם אני בעצם חייב לכוון לאותה המטרה. זאת אומרת, גם פרנסה, וגם לימודים אקדמיים, ולא חשוב מה, אני יכול לכוון אותם שאני משתתף בזה, משתמש בזה, נמצא בזה, כדי בשימוש הנכון בהם, להגיע למטרת הבריאה.

לא נולדתי כדי להיות פרופסור, אלא נולדתי כדי להגיע למימוש מטרת הבריאה על ידי כך שאהיה פרופסור, כי אני נמצא גם בעולם הזה וגם בעולם הרוחני. לכן חכמת הקבלה מחייבת את כולנו לעבוד וללמוד ולהיות בעלי משפחה, ולטרוח ולהשתתף בכל החיים שלנו.

תלמיד: היכן נמצא ההבדל בין תאווה גשמית, שניתנת פתאום כהפרעה, לבין סדר החיים היומיומיים שמוכרחים להיות כמו כולם?

אין הבדל. האדם שמתייחס נכון לחיים שלו, דרך הרצונות של העולם הזה, רואה מה שנמצא מעבר לעולם הזה. הוא רואה כאחד את כל הספֵרות, כל העולמות שבאים כולם מאין סוף, והוא נמצא באמצע כל העולמות, כולם, והם מסובבים אותו וכולם עוזרים לו להגיע מעבר לכל העולמות. וודאי שגם העולם הזה, בו אנחנו חיים. ההבדל בין העולם הזה לעולמות הרוחניים, שכאן אנחנו יכולים תמיד להשתמש בכל הרצונות שלנו בלכוון אותם למטרה.

זאת אומרת, חס ושלום לא להתנתק מהחיים הגשמיים, אלא להשתדל דרכם לראות את המטרה. וכאן הקבוצה חייבת לעזור, בלי זה האדם לא יהיה מסוגל להחזיק.

תלמיד: איך אני יכול במשך היום, להיות בהשתוקקות תמידית למטרה?

לכן אנחנו פועלים בעזרת כל מיני סיסמאות, תזכורות, מסרונים שאנחנו שולחים. צריכים להחזיק איזשהו שעון מעורר שעל ידו אתה מתעורר, ואז אתה קורא איזה פסוק. ובקיצור, אתה צריך איזה מעוררים גשמיים, "גשמיים" זאת אומרת שפועלים לפי הזמן הגשמי, ולא לפי הזמן הרוחני, מצב הרוח שלי, מתי אני מרומם, מתי אני נופל.

אני לא יכול לשלוט בשום דבר, אלא מעכשיו והלאה, אני יכול לתלות את הפעולות שלי בשעון המעורר, בחבר המעורר, בקבוצה המעוררת אותי. זה סך כל. זה יעזור לי להיות במטרה התמידית ובכיוון, בהשתוקקות תמידית למטרה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להבדיל בין הפרעה אנושית והכרחיות?

החבר שואל יפה, איך להבדיל בין הפרעה אנושית להכרחיות. נניח שיש לי עכשיו רצון להרוויח כסף, ואני רואה שיש הזדמנות. אני אעשה עכשיו מאמץ ותוך חודש ארוויח כך שעם זה אוכל אחר כך לחיות שנה שלמה. הוא שואל, איפה האיזון בין הפרעה אנושית, מה שבא לי כבן אנוש, להכרחיות. האם אני צריך לבצע דחפים כאלה, אולי זו סתם הפרעה, או אולי זה דבר שאני כן צריך לראות בו הזדמנות.

אנחנו שנמצאים בתוך הרצון לקבל האגואיסטי, לא מסוגלים לאבחן שום דבר בצורה נכונה. הרופא חייב להיות מחוץ למחלה. רופא או עורך דין, לא יכולים לשפוט או לרפא את עצמם, זה ברור, זה החוק, ובאמת המציאות היא כך. אפילו על ליצן אומרים, שהוא לעצמו אף פעם לא ליצן, הוא בוכה, לאחרים הוא יכול להיות ליצן. כתוב על זה בקבלה בצורה פשוטה, "אין אדם מתיר את עצמו מבית האסורים", הוא לא יכול להוציא את עצמו מבית סוהר, חייב להיות כוח חיצון. איפה יהיה לי כוח חיצון? רק אם אני יוצא מתוך הרצון הגשמי, מתוך הרצון האגואיסטי, ושופט אותו מבחוץ, אז אני יכול להבין אם זו הפרעה או הכרחיות, והאם זה יעזור לי וכדאי לי להיות בזה, או לא כדאי, אלא הבורא מכניס לי רגל כדי שאני אראה עד כמה אני בקלות נופל.

אני חייב להתנזר לגמרי מהרצון הזה, לצאת ממנו, כאילו אני נמצא בהשפעה, לראות את החיים שלי מבחוץ ככל האפשר, ודאי. ואז להסתכל על הדבר הזה פשוט, אם זו הכרחיות או נחיצות. איך אני שופט? לפי השמחה. אם הייתי שמח לא להרוויח את הכסף הזה, אלא להמשיך בצורה רגילה את החיים שלי, אבל מאין ברירה, וצריכה להיות כאן חדות ההבחנה, אני חייב לעשות את זה, וממש בצער פנימי אני הולך ומבצע את זה, אז אני הולך ומבצע. אז באמת אני נמצא בשמחה לרוחניות, בלב אני דבוק לרוחניות, אבל מאין ברירה אני חייב לבצע בגשמיות את הפעולה הזאת כי הגשמיות מחייבת אותי. זו כבר חובה, חיוב, נחיצות, ולא הרצון שלי.

כך אנחנו צריכים להשתדל לבצע דברים בחיים שלנו, לפי הנחיצות ולא לפי הרצון. הרצון שיהיה רק קשור למטרת הבריאה.

תלמיד: עד כמה המטרה לדבקות יכולה להצדיק את האמצעים בדרך?

אם אדם משלב נכון את עצמו, את עולמו ואת המטרה, אז אף פעם לא יהיו לו אמצעים לא כשרים למטרה. בעל הסולם כותב בדף ס"ד ב"אגרות", שחייב אדם תמיד לראות, אני, אורייתא - תורה, כלומר אמצעים שמתקנים אותי, וקודשא בריך הוא ומטרה כאחד, כנקודה אחת. בצורה כזאת, אם אדם רואה את עצמו כאילו הוא במצב האחרון, המתוקן, הדבוק בבורא, אז לא יכול להיות שהאמצעי, התורה, יהיה לא כשר.

לכן השאלה עד כמה האמצעים הם תמיד כשרים, היא לא שאלה אם אנחנו מחזיקים את המטרה נכון. תמיד הם כשרים אם אנחנו מחזיקים מטרה נכונה.

תלמיד: האם ככל שיש יותר הפרעות, לפי זה אני מתקדם יותר מהר?

נכון.

תלמיד: האם ההפרעות באות מתי שאני מתחיל לקבל לעצמי?

זה לא נכון. ההפרעות באות לאדם לא מתי שהוא נמצא ברצון לקבל, כי אז אין לו כבר לשלוח הפרעות, הוא כבר נמצא בתוך ההפרעה. ההפרעות באות לאדם מתי שהוא נמצא בגובה, ברצון להשפיע, ואז ההפרעות באות כדי להוריד אותו, כדי להוסיף לו עביות, כדי שייפול, ייקח את העביות הזאת, ישתמש בה נכון, ויכוון למטרה. הפרעות אף פעם לא באות בירידה, הן תמיד באות בעלייה.

מהעלייה הזאת אפשר לא לרדת אלא מיד להתעלות הלאה, כמו שהוא כותב שזקן הולך תמיד כפוף, וזה בתנאי שאדם מבחין שאפילו העלייה הזאת זו לא עלייה, אלא הוא מיד מתחיל לחשוב על העלייה שהיא הירידה.

(סוף השיעור)