שיעור בוקר 13.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', חלק "אגרות", עמ' 1497, אגרת מ'

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1497, אגרת מ'.

אגרת מ'

ב"ה יום ל"א למב"י פה מנשסתר

"לכבוד התלמידים שיחיו

הנה קבלתי מברק מ... שנצחנו ... נקוה שננצח גם במלחמת היצר, שגם כאן נצליח ונגיע למטרה הידועה שהיא לעשות נחת רוח ליוצרו.

הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחברו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחברו יאהב אותו ויתן לו מתנות (ולאו דוקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן.

העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דוקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחברו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.

כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחברו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחברו הוא קרוב ללבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו ... הכוונה שצריכה להיות. ויש הוה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חברו שרואה שאין מי שמדבר אתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחברו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חברו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל ענין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשיה תתוסף האהבה שביניהם.

ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש". ואם נפשך לומר, איך אפשר דבר כזה שעל ידי האהבה יתעורר באדם חשק להתבטל ממציאותו עצמו? על זה אפשר לומר רק תירוץ אחד, כמאמר: "אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה.

ורק אז כשיש אהבה כזו, כל אחד ואחד הולך בעולם שכולו טוב ומרגיש את עצמו שברך ה' נחלתו, ואז ה"ברוך מתדבק בברוך" וזוכה לדבקות בו ית' לנצחיות.

ועל ידי האהבה האדם מוכן לבטל את כל מציאותו. כידוע שכללות האדם מתחלקת לשני אופנים: למציאות ולקיום המציאות. מציאות נקרא זה שהאדם מרגיש את עצמו לבחינת חסרון ולבחינת רצון לקבל תענוג. וקיום המציאות הוא התענוג וההנאה מה שהוא מקבל, שבזה ניזון הגוף ויכול להתקיים, אחרת הוא מוכרח לאבד את עצמותו ולהיות נעדר מהעולם. שזה ענין: "אשר ברא אלקים", היינו את המציאות. "לעשות", היינו קיום המציאות.

וקיום המציאות מתחלק לג' אופנים: א' הכרחיות, שבלעדיו תתבטל המציאות. היינו שמוכרח לאכול לכל הפחות פעם ביום לחם יבש וכוס מים, ולישון כמה שעות על ספסל בלא הפשטת מלבושיו, וגם לא בבית רק בחוץ, היינו ברחוב או בשדה, ובזמן הגשמים בכדי שלא ירטב ויתקרר יכנס ללון בתוך איזה מערה, וגם מלבושיו יכולים להיות טלאי על גבי טלאי. וזה מספיק לו, משום שאינו רוצה רק לקיום המציאות ולא יותר.

ב' היינו כמנהג בעלי בתים הרגילים החשובים, שיש לו בית ורהיטים וכלי בית ומלבושי כבוד וכדומה.

ג' שיש לו תשוקה וחשק להתדמות לעשירים, שיש להם הרבה בתים ומשרתים ורהיטים נאים וכלים נאים. והגם שהוא לא יכול להשיג את מבוקשו, אבל עיניו ולבו נתונים בזה, שכל תקותו היא רק להגיע לחיות חיי מותרות ונותן כח ומרץ ויגיעה רבה אך ורק להגיע לדרגת עשירים.

ויש בחינה ד' הנוהגת בכל שלשת הבחינות הנ"ל: היינו שאם הרויח לצורך היום כבר אינו דואג דאגת מחר, אלא כל יום נחשב אצלו שזה כל שנות חייו, כמו שבעים שנה. וכמו שטבע האדם לדאוג עבור שנות חייו של שבעים שנה שיהיו כל צורכי קיומו, אבל לאחר פטירתו אינו דואג, כמו כן אצלו יום נחשב לכל שנות חייו וחושב שיותר לא יחיה. ואם הוא קם לתחיה גם למחרת, דומה עליו כמו שבא לעולם בדרך גלגול ויש עליו לתקן מה שקלקל בגלגול ראשון, היינו שאם לוה ממישהו כסף, נמצא שעשה חוב, אזי למחרת - היינו בגלגול שני - משלם לו, שנחשב לזכות. ובעיקר כל החובות שהוא עשה למישהו או מישהו עשה לו חובות הוא מתקן הכל בגלגול שני. וכמו כן למחרתיים נחשב לגלגול שלישי וכן הלאה.

ועכשיו נבאר את ענין הנ"ל. היינו, שעל ידי אהבה מוכן האדם לתת ויתורים. ויש לפעמים שיש לאדם אהבת ה' - שמוכן לוותר על בחינה ג', היינו על חיי מותרות, מסיבת שהוא רוצה לתת חלק זמן ומרץ בכדי לתת איזה מתנות לה' שעל ידי זה יקנה אהבת ה' (כנ"ל באהבת חברים). היינו הגם שאין לו עדיין אהבת ה', אבל מבחינת אור מקיף מאיר לו שכדאי לקנות אהבת ה'.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש שבכדי לקנות אהבת ה' הוא מוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה ב', היינו על חיי בעלי בתים החשובים, ולחיות רק על הכרחיות בלבד.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש את מדת גודלה של אהבת ה', שמוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה א', היינו על חיים של הכרחיות, אע"פ שעל ידי זה תתבטל מציאותו אם לא יתן לגוף את מזונותיו הזקוקים לו.

ויש לפעמים שהאדם מוכן לוותר על מציאותו ממש, היינו שהוא רוצה לתת את הגוף שלו שעל ידי זה יתקדש שם שמים ברבים אם תהיה לו ההזדמנות להוציא את זה לפועל. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך ללכת במדת רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך, מתי יבא לידי ואקיימנו".

ובזה נבין את מאמר חז"ל: "ואהבת וכו' בכל לבבך, בשני יצריך. ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך". והיינו כנ"ל: מדרגה ראשונה של האהבה היא על קיום המציאות, היינו מזונותיו של הגוף, שהוא על ידי רכוש וקנינים, היינו ויתורים על ג' בחינות הנ"ל בקיום המציאות. מדרגה שניה היא "בכל נפשך", היינו ויתור על מציאותו ממש.

וזה יכולים לקיים על ידי יצר הטוב, היינו על ידי הכפיה, שנותן לגוף להבין שיש יותר הנאה ותענוג בזה שמהנים ומשפיעים לה', מזה שמהנה ומשפיע לעצמו. אבל בלי הנאה ותענוג אין האדם מסוגל לעשות שום דבר. כי האדם המצער את עצמו אנו מוכרחים לומר שיש לו תמורת זה איזה תענוג, או שמרגיש את התענוג בשעת מעשה, או שמקוה - היות ויסורין ממרקין אזי יזכה לאחר זה לתענוג נפלא תמורת היסורים; שישיג את התענוג בעולם הזה, או שיש לו תענוג בזה שמאמין שיקבל הנאה בעולם הבא. היינו, שיש לו תענוג מבחינת אור פנימי, או מבחינת אור מקיף, היינו מבחינת העתיד.

אבל אל יחשוב האדם שיכול לעשות משהו בלי תענוג. רק יש הרבה בחינות בלשמה, היינו בבחינת השפעה: (האדם צריך לדעת) "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמקבל תענוג בזה שהוא משפיע לה'. ו"משפיע על מנת לקבל", היינו שמשפיע לה' ועל ידי זה יקבל דבר אחר, לא חשוב מה שיש, עולם הזה או עולם הבא או השגות או מדרגות גבוהות.

אלא האדם צריך להיות "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמזה שמשפיע לה' יהיה לו התענוג הנפלא, כמו שהוא באמת לזוכים לזה. וצריך לשפוך שיחו לפניו ית' שיתן לו את ההרגשה הזו לאהוב את ה' מחמת גדלותו ית'.

ואם עדיין לא זכה, צריך להאמין ולכוף את גופו שזה תענוג נפלא וחשיבות גדולה, ולאהוב את ה' מחמת חשיבותו ורוממותו ית'. אבל דבר אחד צריכים לדעת: בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום דבר בשלמותו.

ונחזור להנ"ל, "בכל לבבך - בשני יצריך", היינו שהאדם צריך להשתלם באהבת ה' שגם היצר הרע יסכים להשפיע לו ית'.

אקצר מכתבי מפני קדושת השבת. ואני חושב ש... יהיה לו היכולת לקבל תירוצים על שני מכתבים שקבלתי ממנו, ונהנתי מאד ממכתביו. ואני מתפלא על ... שהוא היה רגיל לכתוב לי מכתבים וזה זמן רב שלא קבלתי ממנו מכתב, נא להודיעני משלום בריאותו. וגם ל... מגיע תודה רבה עבור מכתביו שאני מקבל לסרוגין ממנו, וגם ל... עבור המברק. כנראה ש... לא יודע את כתובתי.

ידידכם

ברוך שלום באאמו"ר

מוהרי"ל זצ"ל אשלג"

התקיים משפט למי מגיעים כתבי בעל סולם, בעיקר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, האם לרבנו ברוך שלום הלוי אשלג, הבן הבכור של בעל הסולם, או לאחיו היותר קטן, שלמה אשלג. רב"ש לא רצה להיות בכל הסכסוכים האלה ובכל הדברים והוא נסע ללונדון, לתלמיד שלו, אני מכיר אותו טוב, והוא היה אצלו עד שהמשפט נגמר. כשנגמר המשפט הוא כתב את המכתב הזה, לכן הוא מתחיל בזה שזכינו, וחזר ארצה.

שאלה: אני מדבר בשם כל קבוצת מוסקבה, וקודם כל אני רוצה לגלות שאנחנו ביקשנו להעביר שיעור על המאמר הזה, כי אנחנו רוצים מאוד להתקרב לבורא, הוא נותן לנו המון מתנות, נקודה שבלב, קבוצה, מקורות, רב, ואנחנו גם רוצים לתת לו מתנות. לכן בחרנו כזה מאמר כי דווקא בו אפשר לראות כמה זו שאלה עמוקה וקשה. אבל זו רק ההתחלה, היום אנחנו, כל קבוצת מוסקבה, רוצים להקדיש את כל היום לנושא המתנות לחברים ומתנות לבורא. אנחנו רוצים להודות לקבוצת פתח תקווה על התמיכה לפעולה הזאת שלנו, ולהודות גם לבורא ולך הרב שאתה עוזר לנו להשיג מדרגות חדשות באהבה ובהשפעה.

ברור לנו מה זה לתת מתנה לחבר, זה אומר לעשות צעד להתקרבות אליו, לתמוך בחבר, אבל מה זה אומר לתת מתנה לבורא, הרי יש לו הכול, האם אפשר לעשות את זה בפעולה כלשהי או רק בכוונה?

זאת שאלה שהיא לא כל כך ברורה לי. אני מכיר את החיים האלו, אני רואה הרבה אימהות שיש להן ילדים, ועד כמה אימא מצפה לזה שהילד שלה יחייך אליה, יגיד לה איזו מילה אם הוא קטן, שיפנה אליה, יתייחס אליה בכל מיני צורות.

זה לא חשוב שהיא גדולה והיא לא תלויה בו כביכול, אהבה יוצרת את הקשרים הכי חזקים, מעבר לכל המציאות שאנחנו מכירים ומעבר לה. ולכן אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו רוצים לקשור את עצמנו בינינו ואת כולנו יחד לבורא, אז אין יותר מאהבה שמכסה על כל הפשעים, על כל הזמנים ועל כל המקרים, ונמצאת מעל הכול.

לכן לא מודדים עד כמה הבן אדם בעצמו הוא גדול או קטן, אלא עד כמה הוא קשור בקשרי אהבה עם הזולת, עם אחרים. לפי זה נמדד הכול, רק לפי קשרי אהבה.

שאלה: תודה רבה על הדוגמה עם הילד. יוצא שיש תקופה ארוכה שהילד רק מבקש מהאימא, מקבל ממנה מתנות ואפילו לא שם לב למתנות האלה, ובאיזשהו שלב הוא רוצה בעצמו לתת לאימא. מהו השלב הזה, ובכלל, למה קורה מהפך כזה, ומה הכי חשוב בשלב הזה?

ככל שהאדם גדל, כך הוא נכנס לחילופי יחסים עם הסביבה, עם הקרובים, עם הרחוקים יותר. יכול להיות שדרך רשת גדולה מאוד הוא קשור לאלפי אנשים בעולם והם קשורים אליו, זה רק מראה עד כמה האדם חשוב לאנושות וכמה האנושות מרגישה שהיא זקוקה לו. במשפחה אנחנו בונים כאלו קשרים וברור לנו שבלעדיהם אי אפשר להתקיים, וכך אנחנו צריכים להיות גם בקבוצה, אם יהיו לנו קשרים בקבוצה אז אנחנו נבנה מציאות חדשה, אנחנו נבנה קשרים בין החברים שבהם נגלה את הקשר שלנו עם הבורא.

זו בעצם הדרך היחידה להתקשר לכוח העליון, לגלות אותו ולהגיע לחילופי יחסים, רגשות, מחשבות. לכן להגיע לקשר עם הבורא זה רק דרך קשר עם החברים, אין לנו אפשרות לצאת מהעולם הזה אלא דרך העשירייה.

שאלה: איך עוזרים לחבר שקשה לו עם אובדן עצמיותו בעבודה? איך גורמים לחבר לאהוב את הביטול?

הוא לא יכול לבטל את עצמו אם הוא לא אוהב לבטל את עצמו. הוא צריך ממש לחפש באיזו צורה הוא נעשה קשור עם החברים ודרך החברים מתקשר לעולם ולבורא, שזה בעצם אותו דבר בסופו של דבר. הוא מגלה את הבורא בתוך החברה, והבורא הוא כמו הכולל את כולם ודרכו הוא מתקשר לכל המציאות.

שאלה: מה זה אומר לאהוב את החברים עם יצר הרע?

כתוב "בכל יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע", זאת אומרת אנחנו רוצים להיות קשורים בכל המציאות, ישרה והפוכה, טובה ורעה, להיות קשורים עם כולם עד שנגיע לקשר של עיגול או כדור, שנקבל את כולם כשייכים לאותה משפחה, אותה חברה, אותו עולם, וכך נתקרב למושג שנקרא "בורא".

שאלה: מה ההבדל בין צדקה למתנה למען על מנת להשפיע?

צדקה נותנים למי שמרגישים שחסר לו, הוא זקוק לעזרה ונמוך בדרגה. זה בדרך כלל שייך לצדקה. וביתר המקרים אנחנו צריכים להעלות בעינינו את הזולת ואז מתקשרים אליו.

שאלה: איך לעורר אהבה לחברים מתוך אדישות?

אדישות של עצמו או אדישות של החברים?

תלמיד: כנראה של עצמו.

מתוך אדישות של עצמו, אנחנו צריכים לחשוב עד כמה הדרך היא דווקא לבנות קשר מעל האדישות, קשר כזה שנוכל להתקשר ונוכל לעבוד יחד ובצורה כזאת נספק אחד לחברו ישר והפוך כל מיני צורות הקשר, כך שניעשה לגוף אחד. אחרת אנחנו לא נגיע למערכת אחת, אנחנו לא נגיע לקשר עם הבורא ולגילוי.

שאלה: איך אפשר למדוד את אהבת החברים?

לפי הנתינה ההדדית. אנחנו בינינו צריכים לתאר את עצמנו כחלקים שאם לא מתקשרים בינינו, אז כמו בטבע אנחנו רואים שחלקים מנותקים זה מזה, אז הם מנוטרלים, הם לא יכולים להתקשר ולחיות. כל החיים הם בחילוף החומרים, בזה שכל אחד מוסר לאחר את ההתפעלות שלו, את החומר שלו, את המחשבה שלו, את הכוחות שלו כי פועלים יחד, למשל כשיש איזו הפרעה. ולכן אין ברירה, החיבור בינינו בעצם פותח לנו דרך להתפתחות.

שאלה: מה זה להרגיש "לב אבן"? האם זה אומר שאני קשיח וסגור כלפי הניסיונות של החבר להתקרב אלי או שהוא כלפיי?

שאני מרגיש הפרעה בי שלא נותנת לי להתחבר עם החבר. ככל שהחבר רוצה להתקרב לקראתי, להתחבק, לעזור אחד לחברו, כי התפתחות רוחנית זה התקשרות בינינו, וככל שעם יתר החברים אנחנו מתקשרים לגוף אחד, זה כמו שאנחנו רואים בטבע, איך התאים עושים את זה, לפי זה אנחנו מתקדמים. לכן אנחנו חייבים לראות בהתקשרות שלנו את האמצעי היחיד להתפתחות.

שאלה: במאמר נאמר שזמן יותר חשוב מכסף או מדברים בעלי ערך, ואנחנו יכולים לתת זמן לחברים. האם זה נכון?

כן. זה שאנחנו יכולים לעזור לחברים לקצר את הדרך, להתחבר יחד ולעשות צעד אחד יחד, את זה אי אפשר לבצע בשום צורה אחרת.

שאלה: איך כשאני מקבל מתנה מהחבר להגיע למצב של שמחה ולא של חסדים?

אני מחמם את הלב ופותח אותו כלפי החבר ורוצה להרגיש שגם החבר עם ליבו מתקשר לליבי. זה נקרא "צירוף הלבבות".

תלמיד: זה מאמר מאוד מקיף, תודה למוסקבה ולפתח תקווה. יש היום פיקניק של בלארוס וקרסנויארסק.

תצליחו. תצליחו.

שאלה: הוא מדבר פה על קורבן שאדם צריך לעשות, שהוא צריך להקריב זמן וכסף, והוא מדבר על קיום עצמו כדי להגיע לנחת רוח לבורא. אז נראה שמוותרים פה על איזה תענוג. איך אנחנו יכולים לוותר על קיומו עצמו אם הוא עדיין משתוקק לתענוג, אפילו כדי להשפיע לבורא וזה גם נראה כאילו משתוקק לתענוג?

הוא צריך להחליף את התענוג. הוא צריך להחליף סיבת התענוג, מטרת התענוג. בלי תענוג אי אפשר לחיות כמו שבעל הסולם לא פעם אומר, אבל אנחנו צריכים לעבוד על האופי של התענוג, על הטבע של התענוג. ואז יהיה לנו יותר ברור מה הבורא דורש מאיתנו. סך הכל אנחנו צריכים להגיע לתענוג הנצחי, האמיתי.

תלמיד: אז מי הוא זה שמוותר על התענוג אם הוא מוותר על קיומו עצמו? מי מקבל את התענוג, כשהוא מוותר על קיומו עצמו? מי מקבל את התענוג ממנו?

אני מוותר על התענוג שמוביל אותי להתרחק מהקבוצה ומהבורא, כי שם זה מקור התענוג. ולכן אני עושה את כל המאמצים כדי ללכת בכיוון הפוך מזה.

שאלה: העשירייה שלנו כבר כמעט חמש שנים עובדת ביחד. איך למצוא טעמים חדשים במתנות שחברים נותנים, וגם שאני אוכל לחדש משהו במתנות שאני נותן להם? כי אנחנו מכירים זה את זה כל כך טוב, אז לפעמים זה כבר לא מורגש בתור מתנה.

כן, החברים ודאי שהם אותם החברים, אבל ההרגשה שלך שאתה מקבל מהם היא יכולה להיות כל יום חדשה.

תלמיד: זאת השאלה, איך לחדש את זה? כי אני כבר יודע אפילו מה החבר הולך לתת, ואיך אני מוצא בזה את החידושים כל פעם?

העניין הוא שאתה צריך לפתוח את הלב שלך כל פעם מחדש, ואז אתה תרגיש ממנו כל פעם מילוי מחדש. אני חושב שבזה אין שום בעיה. תנסו כך להראות אחד לחברו כל רגע ורגע "שיהיו בעיניך כחדשים", כלפי החברים והחברים כלפיך, ואתה תראה שכל הזמן העולם ממש משתנה, מתהפך.

שאלה: תודה באמת למארגנים על המאמר, פעם ראשונה אנחנו מרגישים שקראנו אותו במלואו ומה שהבנתי, שאהבת חברים אנחנו צריכים בשביל לבטל את דרגות המציאות, קיום המציאות. לא להגדיל חיסרון להשפעה, לא להיות מחוברים אלא דווקא ככלי שדרכו מבטלים את המציאות. זה החידוש שאני שמעתי פה במאמר הזה. מה הקשר בין אהבת חברים, ביטול המציאות וחיסרון להשפעה?

כל הנטיות הללו מתחברות יחד ומביאות אותך להרגיש בלב שלך את זרימת המציאות, לאן היא נמשכת, שהיא כולה נמשכת לחיבור פנימי של הלבבות וזה נקרא "אהבה".

שאלה: הוא מדבר פה על לקלוע למטרה, ללב של החבר ולפגוע באותו מקום, ומוסיף שכל כדור פוגע באותו מקום. גם בעולם הזה מעריכים מישהו שהוא יודע לירות ולפגוע במטרה בכל מיני מצבים באותה נקודה, כמה שיותר קרוב.

כן.

תלמיד: ועוד הוא אומר פה גם שזה עניין של כוונה. גם כשאתה עושה מעשה שאתה רוצה לתת משהו, חשובה גם הכוונה.

ודאי. הכוונה בעצם נותנת את כל המשקל למעשה.

תלמיד: כן. ואחר כך הוא ממשיך ואומר צדקה, אם בעת שאתה לוחץ, יורה, אתה בעת הפעולה שזה צדקה, זה לא יוציא חמימות מתוך לב האבן, ומתנה כן. מה הפעולות שאנחנו עושים, אמרת קודם שצדקה זה שמישהו זקוק למשהו ואתה נותן לו.

צדקה נותנים מתוך רחמים, ומתנה נותנים מתוך אהבה לחבר.

תלמיד: הוא כותב שאם אתה מתחיל את המעשה בכך שאתה חושב שאתה עושה צדקה לחבר, אז זה לא יפגע במטרה, אתה צריך לכוון שזה יביא לאהבה, מתנה שתביא לאהבה.

כן. אבל לפחות מזה להתחיל.

שאלה: איך זה שהאהבה מקלקלת את השורות? מה יש באהבה ששוברת את השורה, ומוציאה את האדם החוצה?

אהבה היא מעבר לחשבון, ולכן אומרים שאהבה מקלקלת את השורה, כי כל החשבונות לא יכולים לעמוד בפני אהבה. תסתכל על אימהות וילדים, מה אתה יכול לומר? הוא התינוק שלה ושום היגיון או משהו שתתחיל להגיד לא עובד, זו אהבה. לכן היא מקלקלת את השורה, זאת אומרת, היא יכולה להיות למעלה מהרצון לקבל על מנת לקבל שהוא לפי השורה.

שאלה: האיגרת הזו מאוד עוצמתית. באיזה שלב האדם יכול להגיע לתנאי להיות מסוגל לאהוב את חברו בכל ליבו ובכל רוחו?

אנחנו צריכים לחשוב יותר, להיות ממש שקועים במחשבות, ברצונות, שנכוון אותם מאיתנו כלפי כל החברים. כי בזה אנחנו בונים מערכת שבה נגלה את העולם הרוחני, אחרת לא. ולכן עלינו להתייחס לכל החברים, לא חשוב אם הם חכמים, זריזים או מוצלחים, אלא לכל החברים ששייכים לבני ברוך להתייחס כמו לחלקים בלתי נפרדים מהלב שלנו, מהנשמה שלנו, כי זה באמת כך. אני ממליץ מאוד לחשוב על זה.

שאלה: כשאנחנו משפיעים על מנת להשפיע, באיזה כלי מתקבל התענוג?

כשאנחנו נמצאים בלהשפיע על מנת להשפיע אנחנו לא מקבלים תענוג, אנחנו רוצים להתקשר לאחרים וכל התענוג שלנו הוא מבניית המערכת, שאנחנו מתקשרים זה אל זה.

תלמיד: כתוב במאמר שבלהשפיע על מנת להשפיע, האדם מקבל תענוג עצום מזה שהוא נותן תענוג לבורא. כשהאדם משפיע לבורא, איפה מתקבל התענוג באדם?

באור המקיף.

תלמיד: האם זה כלי?

זה אחר כך הופך להיות כלי פנימי.

תלמיד: האם זה כלי שאנחנו צריכים להכין, זה כלי שאנחנו צריכים לבנות, שהוא לא יהיה בקבלה?

זה התהליך שבו אנחנו בונים את הכלי שלנו.

שאלה: מה המשמעות של שפשוף הלבבות? האם זה מאמץ שאני עושה כדי להיות עם הכוונה הנכונה לתת מתנה לחבר?

כשאנחנו מרגישים שאנחנו שונים איש מרעהו ואנחנו מבינים שאנחנו חייבים להתקרב ואפילו להתכלל זה בזה, אז אנחנו מתחילים להשתפשף. כל אחד רוצה להגיע לחיבור עם הזולת בכוח, ואז מהשפשוף ההדדי, מהחימום ההדדי, מהמאמצים הפנימיים שאנחנו רוצים להיות יחד, אנחנו מגיעים למצב שאפילו לב האבן שלנו מתחיל להימס. כך אנחנו מתקרבים יותר ויותר ומתחילים להרגיש עד כמה אנחנו נמצאים יחד כבר בלב אחד חם וממשיכים.

שאלה: כשאנחנו מגיעים לשלב החיבור, כשכל נשמת אדם הראשון מחוברת, כל השלם הכללי מחובר, האם זה גמר תיקון, השלב האחרון שבו אנחנו מגיעים לדבקות בבורא?

אני לא יכול להגיד לך, אני פרקטית עוד לא הייתי במצב כזה. אבל זה בדרך לגמר תיקון.

שאלה: על מה יותר קשה לוותר, האם על משהו הכרחי או על משהו שהוא עושר ושפע?

זה תלוי בתנאים חיצוניים. אנחנו רואים שלפעמים אדם מוותר על זה, לפעמים מוותר על זה, וכך זה קורה בחיים שלנו.

שאלה: כתוב כאן כשיש כזאת אהבה, כל אחד נכנס לעולם טוב, והרגיש שהבורא בירך את העולם וברוך מתדבק בברוך. איך להגיע למצב כזה שאנחנו מגלים באהבה שלנו עולם טוב?

אנחנו צריכים להשתדל להתקרב לזה, כל אחד לעומת השני, ואז כל אחד ירגיש איך השני עושה מאמץ וזה יהיה כדוגמה לכל אחד וכך נתקרב. זה בהתקפה כזאת קבוצתית.

תלמיד: כתוב במאמר כשאתה עושה מאמץ, אז אתה מגלה שגם החבר אוהב אותך. איך לעשות את ההתקפה הזאת, איך לארגן אותה בצורה נכונה כך שכולנו נגלה שלא תלוי במאמצים שכל אחד משקיע, בכל זאת החברים אוהבים אותך וכולנו נמצאים באותה התנועה?

אני חושב שלא צריכים לעשות חשבונות עם החברים, אלא לפתוח את הלב ולהתקרב אליהם.

שאלה: חברים רבים עומדים להגיע לכנס מכל העולם, אנחנו מתכנסים יחד בכנס בישראל בכנס שיתקיים בסוף חודש ספטמבר. למה אנחנו משתוקקים כל כך להיות יחד? למה כל כך חשוב לנו להגיע ולהיות יחד ולהתכנס בכנס?

זה ברור, מפני שעד כמה שאנחנו נעשים בקבוצה יותר גדולה שנותנת הרבה כוח, מאמץ להתקשר, להגיע לחיבור, אז יש לנו יותר תוצאות מזה.

לכן אני גם מאוד מצפה לכנס הזה שהוא יהיה מאוד מיוחד, עוצמתי ופנימי.

שאלה: מה צריכה להיות הדרך הנכונה לקבל מתנה מחבר גם כשאני אוהבת את המתנה או גם כשאני לא אוהבת את המתנה?

ההכנה שלנו למטרת החיים, למטרת הבריאה, למטרת החיבור. בשביל מה אנחנו מתחברים, איזה חיבור צריך להיות הכי רוחני? האם אנחנו נמצאים לקראת זה או לא? זה מה שצריך להיות.

שאלה: איך אני יכולה להכריח את היצר הרע שלי, לשרת את הבורא?

זו באמת בעיה. בהתחלה תעשי כך שהוא חשוב מאוד, הוא חזק, הוא קובע לנו את כל החיים וכדי שתהיה לך הצלחה בחיים את חייבת להתייחס אליו יפה, בעדינות. ולאט לאט, מתוך זה שתתחילי כך לשנות את עצמך כלפי הבורא, אז אחר כך תתחילי לשנות את זה בצורה עוד יותר פנימית, העיקר שתעשי לו נחת רוח ואלה בעצם הכוונות שלך. תתחילי.

שאלה: יש לי חברות מאוד גדולות, הן אוהבות אותי, הן דואגות לי והן מראות לי את האהבה הזאת בכל מיני צורות. אבל המצב הזה לפעמים מעורר בי גם סוג של דחייה, כמעט אפילו שנאה ואני מרגישה שאני לא לגמרי יודעת איך לקבל אהבה בצורה נכונה ואני בטח לא יודעת איך להחזיר להן את האהבה באותה צורה וכאילו אני מקבלת אהבה מעבר למה שמגיע לי. אני הגעתי לדרך הזאת כדי ללמוד איך לאהוב, אז למה זה קורה כך?

באמת כי את לא מרגישה שאת יכולה להחזיר להן, ולכן את רוצה לדחות את מה שאת מקבלת מהן. אז כדאי להתקשר אליהן בצורה כזאת שאת מחבקת אותן ואז מה שהן מתייחסות אלייך גם כך את תתייחסי אליהן והכול יהיה כעיגול, ככדור, שזה בעצם הצורה של הכלי השלם.

שאלה: כאשר מדובר על השפעה על מנת להשפיע או קבלה על מנת להשפיע, בעצם "בשני יצריך", האם חייבים לברר איפה זה נמצא בתוך האדם, איפה זה נמצא בתוך העשירייה או שזה מגיע דרך ההשגה? האם צריך לברר את המושגים האלה בינינו?

אני חושב שכל אחד יבין אותם בעצמו לבד.

שאלה: האיגרת הזאת מעוררת אהבה בתוך הלב וממש יש רצון לתת מתנות לכל אחד מהחברים. האם אפשר להיות כל הזמן במצב הזה?

צריכים להשתדל להיות בזה באופן קבוע, וודאי שיבואו מצבים אחרים שלא נוכל להחזיק את עצמנו כך ואז נלמד מהם, מהמצבים ההם, עוד פעולות שצריכים לבצע.

שאלה: מה יש מיוחד בהרגשת תענוג האהבה, בין אנשים, שאדם יכול לוותר על תענוגים אחרים, על הכול ואפילו הדברים ההכרחיים?

תלוי איך אנחנו מרגישים את האהבה, אבל הרגשת האהבה זו הרגשה מאוד מאוד גבוהה שממלאה את הכול. אלה היחסים בין בני אדם בכל מיני צורות ודרגות ושיטות ושלבים, לכן אין הרגשה יותר גדולה מאהבה.

שאלה: כתוב כאן שהאור המקיף מאיר כך שהוא רוצה לקנות את אהבת הבורא, כלומר האדם עושה פה חשבון ששווה לי לקנות את אהבת ה', הרי זה לא טוב ביחס לבורא לעשות את החשבון הזה.

הכול בסדר והכול נכון והכול צריך להיות בחשבון.

גם אהבה צריכה להיות אחרי חשבון.

שאלה: אחרי האגרת יש רושם שאם אתה לא מקבל תענוגים מהשפעה לחברים, מהרגשת האהבה שהם אוהבים אותך, מאהבה לבורא והכול, אז אתה חייב לקבל תענוגים הגשמיים. זה כמו מלחמת התענוגים צריך להיות, כל הזמן אנחנו צריכים להשתוקק לקבל תענוגים רוחניים מחברים, לאהוב אותם, להרגיש אהבה. אז כאילו על זה צריכים להשתוקק כל הזמן בעצם?

תשתוקק ותראה אחר כך מה קורה.

תלמיד: זה בדיוק מה שאמרת היום, לאהוב להתבטל זה גם בגלל שבעצם זה גם נותן תענוג נכון?

כן.

שאלה: אני רוצה לעסוק באהבת חברים, אבל כל פעם משהו אחר מפריע לי, איך להתמודד עם זה? זה מסיח את דעתי.

אז כנגד זה נשתדל להעלות בחשיבות איזו פעולה, שכנגד ההפרעה. אין מה לעשות, כך זה לכולם, לא רק לך.

שאלה: ענית קודם שטוב להתחיל ביחס לבורא שזה ממש יהיה כדי שהבורא ייתן לי חזרה יחס טוב. יסדר בחיים את מה שצריך, זאת אומרת מה שנקרא "שלא לשמה". אני רואה שהחבר סובל, אני רוצה שהבורא יתייחס אליו טוב, אני יכול לבקש או שאני צריך להגיד איך שהבורא מבין זה היחס הנכון ואני לא צריך להתערב לבורא?

לא, אתה חייב להתפלל עבור החבר.

תלמיד: מצד השני, אני רוצה שגם אותו חבר שהוא גם יתייחס נכון לבורא, גם על זה אני יכול לבקש או ששם זה תחום שלא להיכנס?

כן. על כל דבר שאתה רוצה לשפר, אתה יכול לבקש מהבורא, כי הוא בסופו של דבר הוא מעמיד את כל התמונה הזאת.

שאלה: מה מיוחד בוויתורים, כאילו זה לא מספיק לאהוב, לפעמים מרגיש שאם בן אדם מתוכו עושה איזה שהם ויתורים, אז הוא מצליח להיות נאמן לתהליך, זה מוציא ממנו משהו מיוחד.

כן.

תלמיד: מה מיוחד בוויתורים? מה הוא קונה בזה?

הוא מבטל את האגו שלו במקצת כל פעם.

תלמיד: גם שמעתי פעם שבעל הסולם בסוף היום היה מוציא את כל מה שהיה מרוויח.

כן הוא היה מפזר. כן, אז מה?

תלמיד: אז בזה כאילו אתה קונה אמונה?

לא, זה לא פשוט ואפילו אל תעשו את זה.

שאלה: שמעתי שאדם נמדד לפי כמה שהוא קשור בקשרי אהבה לאחרים.

ודאי.

תלמיד: זה נכון שאדם ישאל את עצמו כל רגע, כמה אני קשור בקשרי אהבה לאחרים?

כל הזמן לא, אבל מדי פעם ודאי שכן.

תלמיד: למה לא כל הזמן, הרי אם לא חושבים על זה, אז מתנתקים.

אני לא יכול להגיד כך, כי תלוי באיזה מצב האדם נמצא.

תלמיד: אני מדבר על העשירייה.

כן, בעשירייה זה נכון.

שאלה: מה זה שחיקת הלבבות, איך מגיעים לזה, יש איזה תרגיל שאפשר לעשות?

כשרוצים להיכנס לקשר חזק, הדוק, ישיר, למגע שלם זה עם זה, אז מרגישים שהרצון לקבל הוא לא בדיוק מיועד לזה, ואז צריכים לגשת נגד הרצון לקבל וזה נקרא, "לשפשף את הלבבות".

תלמיד: תיארת את זה כמו משהו שאדם עושה לבד.

כן, לבד.

תלמיד: אז נדמיין שאני רוצה להיכנס ללב של החבר ומרגיש שזה קשה. אבל עדין אין שחיקה.

יש שחיקה מצידך להיכנס ללב של חבר ולכן שחיקה תמיד נמצאת לפנינו, מוזמנת.

תלמיד: בדרך כלל כשאני עושה את התרגיל הזה, ואני מנסה להיכנס, אני טיפה יכול, ובעיקר מרגיש עד כמה אני לא באמת רגיש, או שאין לי את זה. אז מאיפה השפשוף?

תכנס יותר בכוח מצדך, נגד הרצון.

שאלה: רציתי לשאול על הפרקטיקה של הוויתור. יש שני מצבים, למשל מצב שאנחנו רואים בעשירייה. יש דילמה, שאתה מסכים לוותר או לא מסכים לותר, ואז אנחנו אומרים כן או לא וזה חוזר על עצמו כל הזמן. ויש מצב אחר, שהוא אולי מתקדם יותר שאנחנו מתכוונים לעשות נחת רוח ובעקבות זה מתעוררת השאלה, אם אתה מסכים או לא מסכים, וכמה אתה מוכן לשלם עבור המימוש של הכוונה הזאת?

השאלה איך מתקדמים למצב הבא? יש לנו כוונה טובה ואנחנו רק חושבים איך לממש ומה אנחנו מוכנים לשלם בוויתורים כדי לממש אותה.

צריך להמשיך ונלמד. צריך ללמוד את זה מהחיים עצמם.

שאלה: הוא כותב פה במכתב על שתי נקודות. האחת, "על ידי כפייה שנותן לגוף להבין, שיש יותר הנאה ותענוג בזה שמהנים ושמשפיעים לה'". והשנייה, ש"צריך להשתלם באהבת ה' שגם היצר הרע יסכים להשפיע". מורגש שכל הזמן, כל שנייה צריך כמו באיזו אומנות, לשווק ולמכור ליצר הרע שכדאי לו. איך משכנעים את היצר הרע שכדאי לו?

קודם כל תתחיל לשכנע אותו ואז תראה. למה הוא שומע, מה הוא לא שומע, איך אתה יכול להתקרב אליו, איך להיכנס אליו בהידברות.

תלמיד: בהידברות עם יצר הרע?

בטח.

תלמיד: ומה בשלב הראשון, מה אני מוכר לו שיהיה לו כדאי?

תחשוב, אבל תראה מה קורה בסיפור הארוך על מצרים, זה הכול עבודה עם היצר הרע.

תלמיד: והוא כל הזמן גם גדל.

כן.

תלמיד: אז אתה צריך לתת לו עוד יותר.

יכול להיות, או יכול להיות שדווקא פחות.

שאלה: הוא כותב "ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה". האם התנאי לשחיקת הלבבות זה ששניהם מתכוונים למתנה?

כן.

תלמיד: ואם אחד לא מוכן למתנה, הוא לא רוצה אותה?

זה לא חשוב.

תלמיד: ממשיכים?

ממשיכים.

שאלה: אם החברים אוהבים אותי ואני מרגיש אהבה מהם, וכשהבורא אוהב אותי אני מרגיש?

אהבה מחברים כנראה שאנחנו מבינים. אהבה מהבורא יכול להיות שאנחנו לא כל כך מזהים.

שאלה: שמעתי ממך שקודם היינו צריכים להחזיק בחברים כדי להגיע לבורא והיום, אנחנו צריכים להחזיק בבורא כדי לא להינתק מהחברים. מה השתנה?

צריכים גם לאחוז בחברים כדי לאחוז בבורא, וגם לאחוז בבורא כדי לאחוז בחברים. גם זה וגם זה אנחנו צריכים.

שאלה: אמרת לחבר שצריך לחדש כל יום, ואם תפתח את הלב אז תרגיש. כתוב, שצריך לתת משהו מתוק לחיך של החבר, ולשם בדיוק לפגוע. מה זה בדיוק מתוק. איך מקבלים שכל חבר באמת יפתח את הלב ויגיד לנו, ייתן רמז, איפה המקום לפגוע?

אתה צריך לברר את זה לבד, עם פתיחת הלב שלך. ככה זה

שאלה: האם נכון לומר שפעולת הוויתור מסירה את ההפרדה בינינו לבין המציאות הרוחנית?

כן.

תלמידה: ובמצב כזה, מה נשאר אז מהאני האינדיבידואל שהיה קודם?

לא חשוב לי שאני אעלם כאינדיבידואל.

(סוף השיעור)