שיעור בוקר 29.09.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א' עמ' 363 "מהו מצות שאדם דש בעקביו"

קראנו מאמר בפרשת "עקב", "מהו מצות שאדם דש בעקביו". זאת אומרת יש לנו מצוות ובכלל כל עניין המצוות זה דבר שנראה לנו בלתי חשוב בתוך הרצון לקבל, כי "מצווה" נקראת פעולה בעל מנת להשפיע, שכל הכוונה שלה היא לטובת הבורא, לטובת הזר, חוץ ממה שנמצא, מה שיהיה ברצון לקבל.

לכן לא חשוב אם זה מכוון לטובת הבורא או לטובת החברה או לטובת החבר או לטובת מישהו מחוצה לי, בשבילי זה לא מורגש ולכן זה נקרא "לא חשוב". כי מה שלא מורגש בתוך הרצון לקבל לא יכול להתבצע על ידי האדם, כי כל האדם זה רצון לקבל. לכן בצורה טבעית האדם לא מסוגל לעשות מצווה, פעולה בעל מנת להשפיע.

אלא אם הוא משיג את כוח הבינה, כוח על מנת להשפיע, אור החסדים, אמונה, יכולת לעשות למעלה מהדעת, לא חשוב איך לקרוא ליכולת הזאת, במידה שיש לו את היכולת הזאת, תלוי באיזה גודל נמצא בו התיקון הזה, אז הוא מסוגל לעשות מצווה. וכל תרי"ג המצוות או תר"ך המצוות הן נמצאות בכל תר"ך המדרגות. אלא ההפרש ביניהן הוא על פני איזה רצון לקבל כללי האדם יכול לקיים פעולה בעל מנת להשפיע.

כדי להגיע לקיום מצווה כלשהי האדם צריך קודם לעשות על עצמו צמצום היינו שלא תהיה לו שום פנייה לעצמו. וכאן אומר הרב"ש, שכל התענוגים שנמצאים בעולם הזה, בסך הכול בכל האזור של העולם הזה, בזמנים ובכמויות בנשמות ובכול, אם נקבץ אותן הן כנר דקיק לעומת התענוג הרוחני הקטן ביותר. מכאן אפשר להבין איזה כוח הגנה נגד הרצון לקבל האדם צריך לקבל מלמעלה כדי לעשות פעולה לא לטובת הרצון לקבל. כדי לעשות צמצום על הרצון לקבל שלו.

ודאי שזה לא באפשרות האדם ולא ביכולת שלו אפילו לבקש את הדברים האלו, אלא יש כאן חשבון כמו שעושים עם התינוק שבוכה, שההורים, בגלל שהם מלכתחילה חייבים לתינוק, הם מספקים ונותנים לו. כלומר, מספיקה לנו התגברות קטנה לכיוון הנכון, ותמורת זה אנחנו מקבלים תשובה ואספקת הכוחות, היכולת להתקדם כלפי המטרה.

תלמיד: מהו עניין הצמצום?

צמצום זה "קריעת ים סוף". זאת אומרת, לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע, ללא קביעת מדרגה ברצון להשפיע זה נקרא "צמצום", זאת אומרת היכולת לא לפנות לעצמו ולעשיית חשבונות פנימיים. אנחנו עכשיו לא יודעים איך, אבל כל הזמן כשאני עושה משהו, למשל תראה איזו תנועה אני עכשיו עושה כשאני מדבר, זה מתוך זה שהרצון לקבל שלי מחליט שכך הוא יבטא את עצמו יותר טוב, שהוא יקבע את עצמו יותר טוב, שהוא ישלוט יותר טוב במצב. הכול מחליט הרצון לקבל.

אז הצמצום בכל מדרגה ומדרגה אומר עד איזה עומק של הרצון לקבל אני נמצא בהכרה עצמית, עד כאן אני שולט בעצמי, ולא מקבל בחשבון את הרווח שלי מהפעולה שאני הולך לעשות. כמו שהוא אומר בהגדרה "מה זה צמצום", המעכב את רצונו אף על פי שמאוד רוצה, אף על פי שמשתוקק.

את הרצון אנחנו לא יכולים לעקור, הוא נשאר, אבל אני שולט בו, או מעכב אותו, מעכב אותו מהשימוש, כלומר מלעשות בו חשבון. בוא נגיד אחרת, מה שנעשה ב"ראש הפרצוף", זה שאני עושה חשבון ברצון לקבל מצד הרצון לקבל עצמו, מצד ההנאה העצמית, ואני רואה בדיוק, במידה שפותחים לי את הרצון לקבל, עד כמה אני מעוניין להוציא תועלת עצמית, ועל זה אני עושה צמצום, ועל פני זה אני מתחיל לפנות ולעשות חשבון לטובת הבורא. זאת הפעולה.

בכל מדרגה ומדרגה פותחים לי עוד יותר לעומק את הרצון לקבל גם בכמות וגם באיכות, אז אני רואה גם עד כמה המחשבות שלי הן מסובכות בתוך הרצון לקבל ועד כמה החשבונות שלי, שקודם לא ראיתי אותם ככאלו מסובכים, עד כמה בכל זאת אני חושב בכל מחשבה ומחשבה על עצמי, וכך זה לעומק, כל נפח הנשמה בסופו של דבר נפתח לי.

כל דרגה הכוונה היא שבמידה שאני רואה מכל הנפח של הנשמה איזה אזור, מזה אני רואה שאני חושב רק על עצמי ועושה חשבונות רק על עצמי. וזה הולך גם עד ד' דרגות של העביות. עד כמה האיברים בגוף שלי חושבים על עצמם, עד כמה כל תא שלי חושב על עצמו וכן הלאה, אם נדמה את זה למה שיש לנו.

עניין הצמצום הוא שאחרי שאני יודע איך אני משתוקק לפי הרצון לקבל למלא את כל התאים שלי, את כל הרצונות שלי, אחרי זה אני עושה פעולה, שלמרות ההשתוקקות הזאת, על פניה, אני משתוקק לבורא, לעבוד עם החסרונות שלו, עם הכלים שלו.

תלמיד: לפי הסדר שכתוב במאמר, האדם מתחיל את העבודה, רואה שהוא לא מסוגל, ואז מבקש מהבורא. איפה בסדר הזה נמצא השלב של הצמצום?

השלב של הצמצום זה כבר אחרי הכרת האדם במצב של שלמות. זה מסופר לנו ביציאת מצרים. צמצום זה כאשר מקבלים כוח מלמעלה אחרי שבן אדם מגיע להכרת הרע בכוחות עצמו. כמו שכתוב שם, עוברות עליו שבע שנים של רעב שמגיעות אחרי שבע שנים של שובע, שבהן חשב שעל ידי קבלה ימלא את עצמו ויגיע לכל מיני הישגים ואיכשהו יראה רווח מזה.

אחר כך הוא רואה שההתקדמות הרוחנית לרצון לקבל שלו מגיעה לזה שכל הרצון שלו לקבל מתרוקן דווקא, ואנחנו רואים את זה כחולשה, שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר ואין לנו רצון, ונעשים אפאתיים לעולם הזה, ובלתי מוצלחים כביכול. אבל הכוונה היא שאדם מתנגד לזה והולך כנגד זה, אחרת הוא סתם יסטה מהדרך. וכשמגיעים למצב 'פרעה', שאז מקבלים ממש מכות, זאת אומרת זה לא שכבר התייאשנו מהעבודה, אלא נכנסים למצבים של מכות, שאם לא המכות האלו בכל זאת היינו מסכימים 'למות בשקט', מה שנקרא.

אלא המכות האלה הן כדי לברר בנו את הנקודה של 'משה' לעומת הנקודה של 'פרעה'. שגם זה וגם זה מתחילים כאילו לפרוח מהמצב שנקרא 'שבע שנות רעב'. אבל זה בתנאי שבשבע השנים האלה האדם בונה את פיתום ורעמסס, זאת אומרת שהוא 'מזיע', הוא באמת עושה את העבודה למרות שהוא מרגיש שנמצא בתוך מצב לא טוב.

ואז אחרי כל התהליך שקורה במעמד משה נגד פרעה, מגיעים לזה שבורחים כביכול מ'פרעה', שהאדם כבר הולך במשהו למעלה מהדעת, ומסכים ב'אמצע הלילה' ללכת, לברוח מהרצון לקבל, רק לא להיות במגע עמו, במידה שהוא מכיר אותו כמי ששולט בו ממש. וזה עדיין לפני המחסום, כי הכיר בו את כל הרע שגורם לו הרצון לקבל, ואז הוא מגיע ל"יגעתי ומצאתי" ומקבל מלמעלה את כוח הצמצום.

וגם אחרי שהוא מקבל את כוח הצמצום, הוא תמיד צריך לראות באיזו דרגה הוא מקבל כוח צמצום כשהוא יוצא ממצרים שלו בדרגה הנמוכה ביותר. כי נניח שאת אותו רצון לקבל שגידל במצרים על ידי שבע שנות שובע, הוא ראה אחר כך שהוא לרעתו בשבע שנות רעב, אז זה עדיין רצון לקבל מאוד נמוך, סך הכול כנגד העולם הזה. כמו שהוא אומר, שאם ניקח את כל התאוות של העולם הזה אז הם כמין ניצוץ, נר דקיק כלפי תאוות רוחניות.

לכן עוד חסרה לו מדרגה להחזיק את עצמו ברוחניות, במדרגה הקטנה ביותר, וזה עניין של לעבור 'ים סוף' וג' ימים במדבר, אבל בכל זאת, זו לידה. יציאת מצרים זה לידה, לידת המסך.

תלמיד: אז הסדר הוא שאדם מתחיל את העבודה, אחר כך רואה שלא מסוגל, ואז מגיע לשלב שהוא מבקש מה' עזרה. איפה בשרשרת הזו נכנסת קבלת הצמצום. מה גורם לבן אדם לבקש כוח צמצום?

האדם מבקש כוח צמצום בתנאי שרואה צעד קדימה. אם תלך אחורה, כמו במחשב, שיש לך איזה חלון ואתה יכול ללכת אתו קדימה ועם חלון אחר אתה יכול ללכת אחורה, אז תלך אחורה, ותראה איזה נתונים אתה צריך כדי להגיע לצמצום. מלמעלה ייתנו לך כוחות, בתנאי שאתה תכין את עצמך, שתבקש את הכוחות האלה, שתגלה אותם, שתצטרך אותם.

באיזה מצב קודם אתה צריך להיות, כדי שזה יקרה לך? במצב שאתה תהיה כמשה נגד פרעה. שאתה תגלה באופן מדויק שכל הרצון לקבל שלך הוא כל כך רע, ומביא לך כאלה צרות, מכות, שאין לך ברירה אלא רק לברוח ממנו. ולברוח ממש אתה לא מסוגל, אתה בורח, אבל זה בריחה שהיא לא מנתקת אותך מאותה כוונה, כי פרעה זה לא רצון לקבל, פרעה זה על מנת לקבל, זה כביבול כל הדברים החיוביים, והשליליים אלה כוונות למען הבורא ולמען עצמו.

לא מדברים על הרצון לקבל, עליו מדברים רק מבחינת הגודל שלו. על פני גודל של רצון לקבל, יש את קו ימין, תכונות הבורא כביכול, כוונה על מנת להשפיע, ועל אותו רצון, קו שמאל זה על מנת לקבל. אז שני הקווים האלה צריכים להיות בגודל של כל הרצון לקבל שבעולם הזה, וצריך להיות בהתמודדות פנימית זה כנגד זה באופן שאתה מוכן להכול רק כדי לצאת משליטת קו שמאל, לעומת הימין שמתגלה.

זה עניין "בא אל פרעה", שמשה בעצמו לא מסוגל לעשות שום דבר, ה'פרעה' שולט ברצון לקבל, שולט במצרים. אלא זה שהבורא בא ביחד עם משה, הוא מאיר בנקודה הזאת דרך משה לכל מצרים, אז לכן יש פה גם עניין של עם ישראל, זאת אומרת שיש עוד כוחות שיחד רוצים לצאת, וכשרוצים לצאת ממצרים אז יוצאות עוד הבחנות, ועליהן נעשה צמצום, הבדלה בינם לבין פרעה, לבין מצרים.

עם ישראל יוצא ממצרים, לא המצרים, ולא נעשה שם שום דבר בעצם, כל המכות וכל מה שעובר זה רק כדי, בוא נגיד, להוציא את גלגלתא עיניים הכלולים באח"פ.

תלמיד: האם הצמצום מגיע רק אחרי שלב הכרת הרע?

צמצום בא אחרי שלב הכרת הרע שלהיות במגע עם כוונה על מנת לקבל זה מוות. זה עניין שסך הכול מצטבר אחרי עשר מכות.

תלמיד: כמה זמן בן אדם צריך כדי לעבור 'שבע השנים'?

כמה זמן? אין זמן ברוחניות.

תלמיד: הרעות.

קודם כל אי אפשר לעבור שבע שנים רעות, בניתוק משבע השנים הטובות. מה שמסופר לנו שהן באות זו לאחר זו, זה נכון ולא בדיוק נכון, כי ההבחנות באות זו כנגד זו בכל שלב. כמה זמן? זה תלוי במידת האינטנסיביות שהאדם עובד, עד כמה הוא משקיע בהליכה שלו, עד כמה הוא נעזר בניסיון ובכוח הקבוצה, החברה, הלימוד. אתה יכול למשוך את זה 200 שנה, זאת אומרת כמה גלגולים טובים, ולא סתם גלגולים שאתה חי 200 שנה, אלא 200 שנה שאתה כאילו מתקדם, אתה לומד ואתה עושה. ואתה יכול לעשות את זה תוך שנתיים, שלוש.

בכל זאת זה לא עניין של חודשים, זה מה שאני רוצה להגיד. אל תחשוב שבעוד רגע יקרה לך משהו, מצד אחד. ומצד שני, אתה בכל רגע צריך לצפות לישועה מה שנקרא. "ישועת ה' כהרף עין".

תלמיד: בדיוק, מה קורה בשבע השנים הטובות, ובשבע השנים הרעות האלה?

בשבע השנים הרעות והטובות האדם מתחיל לראות את היחס שלו לרצון לקבל שלו, לטבע שלו. עד כמה הרצון לקבל הזה שולט עליו, עד כמה שליטת הרצון לקבל עליי היא לרעתי, מה אני מפסיד מזה. יכול להיות שאני מרוויח בעולם הזה, ומסתדר יפה מאוד עם הרצון לקבל, אבל ביחד עם זה אני מפסיד רוחניות. אם אני מתחיל להגדיר רוחניות כהשפעה, כהתקרבות לכוח המשפיע, הנותן, עד כמה אני אהיה דומה לנותן, כאן מתחילה להיות מדידה של כוונה על מנת לקבל, ועד כמה היא לרעתי אם אני רוצה להגיע לנצחיות ושלמות.

ואז לאט לאט מתברר לי שבאמת המצב שאני רוצה להגיע אליו, הוא הפוך לגמרי מזה שבו אני נמצא עכשיו, ואני לא אוהב אותו, את המצב הזה שנקרא רוחניות. אני שונא אותו, איך אני יכול לא לשנוא? הכול לתת, לא לחשוב על עצמי, לחשוב על כל אחד, על כל מי שיושב כאן נגיד, איך יכול להיות שיהיה לי דבר כזה? אז ככל שהאדם יותר ויותר עושה חשבון נפש, הוא רואה שהדבר הזה הוא פשוט לא בר קיימא.

מה לעשות? שוב, כך מכניסים ומקרבים את האדם לאמת. שאפילו ברגע אחד אם פותחים לו את האמת, ואחר כך אולי כמה חודשים זה בכל זאת אוכל אותו, והוא בורח מהמחשבה הזאת, אבל איכשהו זה עובד בו. ובפעם הבאה הוא כבר סובל אותה קצת פחות, זאת אומרת, קצת פחות מפחד מזה, הוא מסכים איתה באחוז אחד.

ועובר עוד הרבה זמן, עד ששוב מגלים לו מה זה נקרא על מנת להשפיע, הוא שוב מקבל זעזוע, עד כדי כך, לתת, לא לחשוב על עצמי? ושוב, בורח מהמחשבה הזאת, מסתיר אותה אחרי כל מיני דברים כמו הפצה, ספרים, כותב וקופץ, לא חשוב מה, לאט לאט נעשות בפנים פעולות, הוא מתרגל בעוד אחוז אחד, שיכול להיות שבאמת ככה זה יהיה, יכול להיות שבאמת זה יהיה מצב יותר טוב בשבילי. בכל זאת הוא מפענח את הדברים האלה, שאני אתן הכול, אבל יהיה לי טוב.

זאת אומרת, אנחנו לומדים על פי הצרות שהרצון לקבל מרגיש בתוך עצמו. זאת אומרת, עדיין אנחנו לא יוצאים לרוחניות, אנחנו חושבים שרוחניות זה טוב מפני שאחרת לא נברח מהמכות, אז זה עדיין כולו כולו גשמיות. אבל איך שלא יהיה על ידי עבודה כזאת, ועוד אין לי כאן מילים, מתקרבים למצב שאני רוצה לברוח מהרצון לקבל שלי, מלחשוב על עצמי, בגלל שהמחשבה הכי קטנה על עצמי מביאה לי צער גדול. צער גדול. אני מפחד לחשוב על עצמי.

אתה יודע, כמו אדם קלפטומן, יש מחלה כזאת שהוא אוהב לגנוב, זה בטבע שלו. יש אנשים גדולים מאוד, עשירים, הם באים לחנות והם צריכים את הפקק הזה לגנוב. כי זה מה שממלא אותם, הם לא מסוגלים. בצורה עקיפה הם יתנו מיליון דולר עבור זה, אבל לתת מיליון דולר ולקבל תמורת זה, הם לא ירגישו תענוג. התענוג הוא דווקא מזה שאני ככה אגנוב. אני קראתי על אשתו של בן גוריון, פולה, שכמה אנשים שלו, ממש היו הולכים אחריה כאילו לשמור עליה שלא תהיה בושה. זו מחלה, אני יודע.

באים אלי, פונים אלי לפעמים כאלה אנשים. אז אדם מגיע למצב שהוא מפחד לגנוב. הוא יודע שהוא לא מסוגל להחזיק את עצמו. עד שמגיע פחד כזה שהוא חייב לברוח מהרצון לקבל, כי אחרת ייתפסו אותו, אחרת זה מוות. זאת אומרת, זה עדיין קורה בתוך הרצון לקבל.

אבל השנאה לרצון לקבל, בכל זאת, היא כביכול, מרחיקה אותו מרצון לקבל. ואז, בכל זאת, זה קורה כנס, נס יציאת מצרים. וזה בלילה, בחושך, בהיסח דעת, האדם לא רואה איך זה קורה, ומה קורה איתו. ובכלל, כל מדרגה ומדרגה זה ככה. כל מעבר, וכל מצב חדש בא בזמן שאדם לגמרי לא מבין, לגמרי לא מכיר מה קורה לו, מבולבל.

ואחרי בלבולים וחוסר התמצאות בא המצב החדש, יותר נאור. עד שאתה אחר כך מחפש ומצפה, באותו רצון לקבל, דרך אגב, שיבוא בלבול, וחוסר התמצאות והכול, אבל יהיה מצב יותר טוב, יותר חדש. ובכל זאת, ברצון לקבל אתה רוצה את זה. וכשמגיעים באמת ליציאת מצרים, זה נקרא "נס".

ושם זה דבר שהאדם לא יכול בעצמו לגרום למצב הזה בשום פנים ואופן, כי הוא כבר ממש גבולי בין הרצון לקבל, לרצון להשפיע. שם זה כבר חתך שבא עד אין סוף, עד נקודת יש מאין, וזה נקרא "קריעת ים סוף". ים סוף זה לא הרצון לקבל שלנו, הקטנצ'יק הזה, שמבדיל בינינו ובין העולם הרוחני.

ים סוף, הכוונה לים, זאת אומרת, כל הכלי של החכמה הסופית שלנו, בכל הסופיות שלו, בכל המלכויות שלו, עד שם הולך החתך הזה, והאדם עובר אותו. ורק אחר כך מגלים לו את מה שהוא עבר. הדבר הזה הוא נסי לגמרי.

תלמיד: לשבע שנים טובות או רעות, יש איזשהו קשר לגשמיות שבן אדם מרגיש?

אין שום קשר לגשמיות במה שאתה עובר. בשבע שנים טובות אתה יכול להיות בצרות, חס ושלום, בעסקים שלך, ובשבע שנים רעות אתה יכול דווקא לאכול שמנת. אין שום קשר בין זה לזה.

תלמיד: מה תפקידה של הנקודה שבלב?

הנקודה שבלב צריכה כל הזמן לגדול מתוך התקשרות האדם עם הסביבה, שהוא חושב, "איך אני אעבוד עם הסביבה"? ככל שהוא יכול לספוג מהסביבה את הרעיון הרוחני, הנקודה שבלב גדלה.

תלמיד: כתוב "ומשום זה יש מציאות, שהאדם יעשה תרגילים על תענוגים גשמיים, ואח"כ הוא יכול כבר לצאת מבחינת הצמצום וההסתר בשיעור מה". מה זה "תרגילים על תענוגים גשמיים" פה?

זה שאנחנו מדברים על כך שאנחנו צריכים לחשוב על החבר, על הקבוצה, על להשפיע לחבר, זאת אומרת, לחיות את הרצונות שלו, לעשות לו שמחה, זה לא כדי שיהיה לנו כאן כיף בתוך "בני ברוך", אלא כדי לבדוק לפי זה, עד כמה אני רחוק באמת מהרצון דלהשפיע. עד כמה שנוא עלי הרעיון הזה. עד כמה אני אולי אשתדל לעשות על עצמי בכוח את הביצוע של על מנת להשפיע, כביכול. לחיות ברצונות שהם מחוצה לי, לא שלי. מהתרגילים האלה לומדים.

הוא אומר "ואח"כ הוא יכול כבר לצאת מבחינת הצמצום וההסתר בשיעור מה, שהוא כבר יש לו מציאות של בחירה, היינו לומר, שהוא מקבל את ההנאה והתענוג הזה רק מטעם שהוא רוצה להשפיע." זאת אומרת, ללמוד עד כמה הוא מסוגל לעשות את זה או לא. "בשיעור מה", הכוונה היא שאין לזה עדיין שיעור, אלא עוד לומד איפה הוא נמצא. עוד לא מדברים על כך שזה ממש יקרה לו. וודאי שאדם לא מסוגל בעצמו להתחיל ולגמור את הפעולה הזאת. הכול האדם לא מתחיל וגומר. הוא מתחיל את הפעולה וצריך להשתדל לנסות לעשות בעצמו, ואז ברגע שכל הזמן דוחף לעשות ולא מצליח, אז מתגלה לו שכאן הבורא חייב להיות כשותף והפועל העיקרי.

תלמיד: כתוב "הקב"ה הוא עוזרו עם נשמתא קדישא", מה זה "קדישא", ומה זה אומר?

"הקב"ה עוזרו עם נשמתא קדישא", זאת אומרת, שאדם לוחץ, לוחץ, לוחץ, אז מתגלה לו שכאן חייבת להיות איזו מין פעולה למעלה מהכוח האנושי, למעלה מהעולם הזה, שעל מה שהוא לוחץ, במה שהוא נוגע, זה לא שייך למציאות שלנו, זה שייך למציאות שהיא מעבר למחסום.

אז מתגלה לו מה זה מחסום. שזה ההיפוך במחשבה, בחשיבה, זה "עולם הפוך ראיתי". ואז מתגלה לו שמה שיכול לעשות, מי שיכול לעשות את הפעולה הזאת זה הכוח העליון, הקדוש ברוך הוא, במה? ב"נשמתא קדישא". שנותן לו ממש כוחות אחרים, מחשבות אחרות, יכולת, דברים שלא היו לו קודם.

זה נקרא "נשמה", "נשמה חדשה". "נשמתא קדישא". זאת אומרת, במקום הטבע שברא אותו בעל מנת לקבל, עכשיו נותן לו טבע שני בעל מנת להשפיע. זה נקרא "נשמה קדושה", "נשמתא קדישא". עכשיו האדם מקבל כוחות בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם אפשר לייחס את זה לאיזה מקובל שחי קודם?

לא. העסק כאן הוא רק בין אדם לבורא. אין כאן מורה, אין כאן קבוצה, אין כלום. מורה וקבוצה הם האמצעים שמביאים את האדם לקשר עם הבורא. הוא חייב כל הזמן להישען עליהם, הוא חייב כל הזמן להיות בקשר איתם, אבל העניין הוא כלי הנשמה של האדם עם האור שזה הבורא, אין יותר.

תלמיד: מה ההבדל בין שאנחנו קוראים ב"שלבי הסולם" של רב"ש, לבין "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם?

כל שיעור צריך להיות מחולק בעבודה לחלק שהוא רגש, לכוון את המחשבה שלנו מה לחפש, קצת לאזן אותנו, לשים אותנו מול הבעיה, מול המטרה, ולשם כך אנחנו קוראים קודם בכתבי רב"ש מה שהוא כתב לתלמידים, ואחר כך אנחנו עוברים לתלמוד עשר הספירות. אחרי שאני יודע מה אני רוצה בחיים מתוך ההתעוררות שלי מהמאמר, אז אני ניגש לתרופה, למה שיכול לעזור לי להגיע למה שאני עכשיו רוצה. החלק הראשון הוא בירור המחלה, והחלק השני הוא ריפוי.

בזמן שאני נמצא במאמר, אני חייב להיות גם בשמחה, גם בעצבות, גם בהודיה, גם בבקשה, בכל מיני רגשות. בעיקר אלו יהיו רגשות שליליים, על מה שחסר לי, שאין לי, על מה שאני עוד לא מגיע אליו, על מה שאני רוצה, רגשות כביכול שליליים, גילוי החיסרון. ואחר כך כשיש לי כבר חיסרון, אז אני מגיע ללימוד שבו אני מחפש מי שירפא לי את זה, רופא כל בשר, זאת אומרת שיבוא האור ויחזיר למוטב.

אז יש לי עם מה לגשת ללימוד, והגישה שלי ללימוד היא גישה נכונה, כי אז אני דורש מהלימוד תיקון. ובאמת, חוץ מתיקון, הלימוד לא יכול לתת לי כלום. כל החכמות האלה שהוא נותן הן דבר חיצוני לגמרי, רק כדי קצת להיות כבהמה, להתקשר עם הלימוד עצמו. אבל בפנים, צריך לדרוש רק את הכוח המתקן.

תלמיד: מה ההבדל בין הסופרים?

בעל הסולם כותב על זה. יש הבדל בין הסופרים במה שהם כתבו בצורה חיצונית ובצורה פנימית, יש הבדל בשפה. אני מדבר על סופרים מקובלים, כל אחד בדרגה שלו, כל אחד באופי שלו, בצורת הגילוי ובמידת הגילוי.

לכן עלינו ללמוד רק מנשמה אחת מיוחדת שהיא נשמת רשב"י, האר"י, אשלג, שהיא אותה נשמה שנגלתה בעולם הזה בג' זמנים, בג' תקופות, עם אותה שיטה, לגלות את שיטת התיקון. וכל יתר המקובלים, בעל הסולם כותב, שיכול להיות שהם היו הרבה יותר גדולים, כמו שרבי עקיבא לעומת רבי שמעון היה הרבה יותר גדול, וחוץ מרבי עקיבא היו אולי יותר גדולים, אבל הם לא נשלחו לכאן כדי להיות המורים שלנו. לכן אנחנו צריכים ללמוד מהספרים שלהם.

תלמיד: איך לקשר את מה שאני מרגיש שחסר לי, עם הלימוד שנוקבא עולה לאבא ואמא כשאני קורא תע"ס?

יופי, שאלה טובה. איך אני מקשר את הלימוד שנוקבא עולה לאבא ואימא או כל מיני פעולות כאלה, עם מה שחסר לי. אתה לומד בפעולות האלה מה שקורה לך בפנים. נאמר שנוקבא עולה לאבא ואמא, זה חלק הרצון לקבל שאחר כך נתקן על ידי כוחות דלהשפיע של בינה, של הכוח העליון, שנותן לאותו רצון לקבל שמתקשר, כוונה על מנת להשפיע. וכך אתה צריך לראות באמת כל פעולה.

אבל אנחנו לא הולכים לפרט בקריאת "תלמוד עשר הספירות", באיזו פעולה הרצון לקבל הזה, מה הוא עושה, איזה סוג רצון לקבל הולך ומקבל עכשיו תיקון ואיזה סוג תיקון. את זה אנחנו לא מסוגלים לעשות. אם תהיה במדרגה הזו, אז תרגיש על עצמך מה קורה לך. ואז בהחלט, כשתלמד את "תלמוד עשר הספירות" באופן שמה שתקרא גם יתבצע בפנים, או לפי מה שיתבצע בפנים תמצא איך זה כתוב בתע"ס, שזה נקרא "נשמת אדם תלמדנו", אז אתה כבר בנשמה שלך תרגיש את כל הפעולות.

בינתיים אתה קורא על הפעולות שעוברות בתוך הנשמה שלך אבל אתה בחוסר הכרה, אתה לא מרגיש שהן עוברות בך. ואז מאותן הפעולות שאתה לא מרגיש, אבל אתה רוצה להגיע להרגשה שלהן, אתה משתוקק אליהן, אתה תופס משם קצת הארה, זה נקרא שהאור המקיף בא אליך. הוא לא בא ולא הולך ולא חוזר ולא יורד, אלא המשיכה שלך למצב הזה, להיות בפעולה הזו, נותנת לך הארה משם. אתה תופס כאילו מרחוק את המצב הזה, זה נקרא שהאור המקיף בא אליך. ואז בהדרגה, האור המקיף הזה מקדש אותך, מנקה אותך, קצת מקרב אותך, וכך עוד קצת ועוד קצת.

תלמיד: האם אפשר להגיד שבתהליך שאני עובר, עלי להתמקד באופן פנימי במה שאני קורא עכשיו בתע"ס?

כל הנשמה שלנו נמצאת בדביקות עם הבורא בדרגה הגבוהה ביותר, והיא גם נמצאת בכל יתר המצבים והמדרגות, מהמדרגה הסופית הזאת עד המדרגה הנמוכה ביותר שאני נמצא בה עכשיו. אז אם אני לוקח איזה ספר שמדבר על הנשמה שלי באיזו דרגה רוחניות, וקורא ורוצה לחיות, כמו שבעל הסולם כותב שם בהקדמה לתע"ס אות קנ"ה, שלומדים ולא מבינים ומשתוקקים לדעת מה שלומדים, כשלדעת זה נקרא להתחבר עם מה שלומדים, "וידע אדם את חווה אשתו", זאת אומרת להתחבר, להזדווג כאילו, להיות מחוברים לזה בחוש, בהרגשה, אז מתוך זה אתה כאילו מקרב את הדבר הזה, אתה רוצה שהוא יקרה, שאתה רוצה להיות בו. בזה, ברצון הזה, אתה מושך משם קצת אליך, זו רק פעולת האדם האקטיבית שיכולה להיות והתוצאה מזה שאתה מתקרב לאותו מצב.

אבל מהו המצב הזה? זה מצב של השפעה שלך לזולת ללא שום פנייה לעצמך, ככה זה בכל מצב רוחני, אז לפני שאתה תחשוב על זה, אתה צריך לסובב קצת את עצמך בפנים, לכוון לזה ולא לכך שתרוויח בלוטו, או לעשות איזו מין עסקה טובה ביום אחר. זאת אומרת הכיוון שלך צריך להיות מכוון למצב הרוחני, העתידי, שיתגלה אליך ושאתה תרצה אותו, ושתוכל למשוך אותו איכשהו אליך. אז בשביל זה לפני הלימוד אנחנו קוראים כל מיני מאמרים בקשר לזה, מבררים מה זה רוחניות, מה זה מצב רוחני, כשמצב רוחני לא הכוונה שיש לי חשבון עם כמה 'אפסים' בבנק, אלא ההיפך, יש לפניי כמה אפסים, כמו שהרב'ה כותב במאמר, איפה אדם שם את האפסים כשהוא 'אחד', לפניו או מאחוריו.

אז אני מבין שאני לא מסוגל לעשות את עצמי יותר קטן, לא מסוגל לתת, אני לא מסוגל לחשוב על נתינה, אבל אם אני מברר מה היא בדיוק הדרגה ההיא, וחושב עליה בזמן הלימוד, אבל חושב על הגדרה נכונה מה זה נקרא להשפיע, בזה אני מקרב את המצב הזה. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" איך צריך ללמוד, הוא כותב שההגדרות של המילים חייבות להיות ממש מונחות בקופסה, בשכל.

למה? כדי שלא תדמיין איזו שהיא תכונה, תופעה, מהות מילה בצורה אחרת ממה שהוא מפרש. שיהיה לך ברור שמדברים על השפעה, על נתינה, לא על פנייה לעצמו וכן הלאה. שהדבר הזה יהיה מאוד מאוד ברור, שכאשר אתה לומד איזו פעולה רוחנית, יהיה לך ברור שמהתחלה ועד הסוף קורה כאן משהו שהוא מחוצה לי.

בשביל זה הוא אומר שצריכים לקרוא טוב טוב את ההגדרות ולזכור אותן ממש בעל פה. למה בעל פה? כדי שהן יהיו מעל הרצון לקבל, שכל הזמן הן יהיו ממש מוכנות לך לשימוש בצורה הנכונה. כי אנחנו כל הזמן מחליפים את הפירוש למילים.

תלמיד: אם הרצון לקבל מסכים לאיזושהי עבודה ועושה אותה, אז הוא רוצה שכר. אבל כבר יש לו את השכר, כי אחרת לא היה מסכים. איך הוא יכול להחליף את השכר הזה שיהיה שכר אחר לגמרי, שהוא בלתי אפשרי? כל פעולה, כל עבודה בקבוצה, בלימוד, לא משנה מה, הרצון לקבל מדמיין לעצמו איזשהו שכר, אחרת לא היה מסכים לזה.

אתה שואל איזה שכר אנחנו צריכים לדמיין? אנחנו לא יכולים לבחור את השכר, השכר כבר נמצא, הוא תלוי בכלי, במצב שאני נמצא. אנחנו לא יודעים מה זה נקרא שכר ברוחניות, אנחנו לא יכולים לתאר. אתה יכול להגיד סתם מילים, ש"על מנת להשפיע יהיה שכר בשבילי", ש"לעשות טוב לבורא זה יהיה שכר".

איך יכול להיות? איך אני אקבל מזה תענוג? איך אני ארגיש כלי שנמצא מחוצה לי, שמתמלא, שמרגיש? אין לנו את זה. איך נהנים מהדבקות? אנחנו בהחלט לא יכולים להרגיש בתוכנו פעולות כאלו, עדיין לא.

תלמיד: איך לרצות להחליף שכר?

לרצות להחליף שכר רק מתוך מכות, רק מתוך מכות, אין שום פתרון אחר. אלא כדי לעבור אותם יותר מהר, זה אפשרי אם אדם מסוגל לסבול, ולסבול אותם אפשר אם אדם הופך אותם מייסורים בהמיים לייסורים נפשיים. כי ייסורים בהמיים הם ייסורים שנמרחים לאורך זמן ואז אתה יכול לסבול, אבל זה לאורך זמן.

ואם אתה רוצה לקצר אותם אז אתה לא יכול להישאר באותו מישור של הייסורים הבהמיים, אתה חייב להעלות את איכות המכות מבהמיות לרוחניות, ואז מכה אחת שהיא נפשית רוחנית כאילו, היא תיחשב כאלף מכות בהמיות ובזה אתה מקצר את הזמן. זאת אומרת, בוא נגיד, מכות איכותיות במקום מכות כמותיות.

תלמיד: איך מעלים אותן ממכה בהמית למכה רוחנית?

מעלים אותן ממכה בהמית למכה רוחנית, רק על ידי זה שמתחילים לברר בדיוק את הכדאיות באהבת הזולת. כשאני אסבול מזה שאין לי אהבת הזולת, אז אני כבר אתחיל להעביר מכות מרמה בהמית לרמה רוחנית, לפחות מזה לזה, ואחר כך שם בפנים יש עוד.

עניין של דחיסת הזמן זה עניין של להעביר מכמות לאיכות. כל פעם המכה צריכה להיות יותר איכותית, מכוונת יותר למטרה. ככל שאני מברר יותר מה זו רוחניות בשבילי, עד כמה ההגדרה שלה היא לא בשבילי, עד כמה היא נגדי, עד כמה אני לא בזה ואני מרגיש את זה כמכה, בזה אני חוסך המון זמן וסתם מכות בהמיות.

ריכוז תשומת הלב שלי, אני והפעולה שלי, התהליך והבורא, בפעולה הזאת יש הכול. רק מי זה הבורא, האם הוא מחלק מתנות, או זה כוח דלהשפיע נטו נקי ללא שום קשר לעצמו, לגמרי מנותק מהרצון לקבל שלי, ממה שיהיה לי מזה. הבירור הזה מעביר אותי מכמות לאיכות. ואם לא זה, אז אין דחיסת הזמן, עוברות שנים וכאילו הכול חוזר.

תלמיד: אם הבנתי אותך נכון, מהעבודה ברוחניות יש תוצאה, הקב"ה לא נותן לי מכות בגשמיות, הוא עוצר את המכות שאני צריך להרגיש בעולם הזה.

הקב"ה נותן מכות לפי יכולת האדם לסבול. ככל שאדם מכוון לאמת, הכין את עצמו לראות את האמת, עם החברה, עם המשפחה, עם ההכנה הפנימית שלו, במידה שהוא הכין את עצמו, במידה הזאת פותחים לו ומראים לו שהוא לא נמצא בזה, במידה שלא יברח, זה נקרא נכונות לסבול. ואם אדם עדיין לא מרגיש שנפתח לו הרע, אז הוא עוד לא מוכן לסבול, והבורא נותן לו ככה כמו לתינוק, עדיין מחכה עד שאדם יכין את עצמו להתקרב באמת לאמת.

אנחנו צריכים להבין שהדרך שלנו זו דרך שהיא היהפך ממה שאנחנו רוצים בתוך הרצון המקורי, הבהמי שלנו, ואין כאן שום דבר שיכול להיות מפורש אצלנו כטוב בתוך הרצון לקבל. אלא לאט לאט אנחנו מגלים את זה. גם מה שאני עכשיו אומר לא נראה לנו שזה ככה, אבל בכל זאת אני קם בלילה לתת יגיעה, מפסיד, אבל באיזשהו מקום אחר אני מרוויח. יש לנו עוד לאן לברוח עם הרצון לקבל ולהרגיע אותו, זה עוד לא נקרא מכה. מכה זה כשאתה לא יכול להצדיק ולא יכול לתת שום תשובה לרצון.

(סוף השיעור)