שיעור הקבלה היומי20 מאי 2024(בוקר)
שיעור בוקר 20.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 484,
מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"
קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 484, "אהבת ה' ואהבת הבריות", טור ב', "שני חלקים בתורה, בין אדם למקום בין אדם לחברו".
שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו
"ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.
ומכיון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחוייב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה", כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".
...הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.
וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו."
שאלה: מה ההבדל בין מצוות בין אדם למקום לבין מצוות בין אדם לחברו?
איפה אנחנו יכולים לקרוא על זה? איפה אפשר למצוא תשובה? מה ההבדל בין מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו? לא זוכרים? אולי ב"מתן תורה"?
תלמיד: הוא כותב פה שכל מה שמחוץ לאדם, חוץ מעצמו, אין לו שום הרגשה בו.
כן.
תלמיד: אבל אנחנו בכל זאת אומרים שיש את בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אנחנו גם אומרים, שבין אדם לחברו יש פידבק ולכן אפשר פה לעבוד ומול הבורא אין. מה הכוונה שאין הבדל, שכל מה שמחוץ לאדם אין לו השגה בו?
האדם לא מרגיש מה שמחוץ לו, לכן הוא לא יכול להבדיל, לאבחן, לשקול.
תלמיד: אבל את חברו נראה לו שהוא מרגיש.
הוא מרגיש את חברו, בסדר, אבל חוץ מזה הוא לא יכול להשוות עם משהו אחר כי אין לו קנה מידה.
תלמיד: מה יש להשוות בין אדם לחברו?
אם אדם עושה לחברו אותו דבר מה שהוא עושה לעצמו, אז נקרא שהוא נמצא באהבה לחברו.
תלמיד: אבל לשם כך צריך להרגיש מה חברו רוצה.
נכון, כי בלי הרגשה אין כלום. כל התורה היא רק איך למדוד את ההרגשות שלנו.
תלמיד: אבל הוא כותב פה שאתה לא מרגיש את חברך, אתה מרגיש רק את עצמך.
איך יוצאים מזה?
תלמיד: צריך למצוא דרך להרגיש את החבר איכשהו.
כן. אם אין לך הרגשת הזולת מחוץ לך בכלום, אז מה יש לתת לך? איזה כלים לתת לך? איזה פעולות תעשה? אלא האדם צריך להיות רגיש לפעולות מסוימות כלפי עצמו וכלפי הזולת, כדי שיוכל למדוד ולשקול אותן. מתוך זה הוא יכול להבין איפה הוא נמצא ומה עוד חסר לו.
תלמיד: זה נורא מבלבל. כשמסתכלים על אימא שמרגישה את הילד שלה, מטפלת בו וגורמת שיהיה לו נעים, אז נראה שהיא מרגישה אותו.
נכון.
תלמיד: היא לא יודעת שהיא מרגישה את עצמה ובעצם זה לא הוא.
זה לא חשוב, אבל זה חשוב לנו. אם אני צריך לאהוב את הזולת, אז אני צריך קודם כל להרגיש את הזולת. לעומת זה להרגיש את עצמי, למדוד עד כמה אני שונה ביחס לעצמי מהיחס לזולת, ואז להתחיל את התיקונים.
תלמיד: זה בסדר, רק הוא אומר לנו שאין לנו שום הרגשה של הזולת. מחוץ לעצמו האדם לא מרגיש כלום, לא את הבורא ולא את הזולת. איך רוכשים כלי כזה שכן אפשר יהיה להרגיש את הזולת?
אומרים שהבורא עושה את זה. המאור המחזיר למוטב הוא נותן לנו את הרגשת הזולת.
תלמיד: אבל צריך להיות חסר לנו הדבר הזה.
גם את זה הבורא נותן. הוא נותן לנו את הכלי, הוא נותן לנו את האור.
תלמיד: אתמול כשהיה כנס, האם התקדמנו במשהו לדבר הזה?
כן. דווקא הרגשתי שאנשים שהם כמעט חדשים, שלא הרגישו באמת בחייהם משהו ששייך לזולת, הם התעוררו, הרבה מהם.
תלמיד: ב"מתן תורה", הוא עונה על השאלה של החבר. באות י"ג הוא כותב.
"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:
א. מצות הנוהגים בין אדם למקום ית',
ב. מצות הנוהגים בין אדם לחבירו.
הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית', כמבואר."
ובאות י"ד הוא ממשיך בהמשך האות.
"אולם ע"י יגיעה גדולה, נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ"ל. ואז תיכף זוכה למטרה הסופית, שהוא הדביקות בו ית', כמבואר.
וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו להמטרה הנרצה:
משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' - הוא קבוע ומסויים, ואין לו תובעים, והאדם מתרגל בו בנקל - וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע.
משא"כ המצות שבין אדם לחבירו - הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה - ועל כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה."
שפה מאוד יפה, קלה, קצרה.
שאלה: קראנו את זה כי כביכול הוא עונה על השאלה, אבל הוא לא עונה על השאלה. הוא עוד יותר מחזק את השאלה בשביל מה צריך את כל החלק העצום שיש בתורה שמתעסק בין אדם לבורא, אלא נפתור הכול בינינו.
על זה הוא לא ענה. הוא ענה לך מה נותן לך החלק בתורה שמדבר על בין אדם לחברו.
תלמיד: את זה הוא גם כותב בקטע שאנחנו קוראים עכשיו, "ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו". כמו שהחבר אמר קודם, כשאתה עובד מול החבר, יש לך פידבק, ברור לך מה קורה. אז בשביל מה צריך את כל השאר?
איך אנחנו מגיעים לכל שאר המצוות?
תלמיד: אני לא שואל על זה. אלא, בשביל מה צריך את כל החלק העצום שנמצא בתורה בין האדם לבין הבורא?
כי זה העיקר.
תלמיד: זה לא העיקר לפי מה שהוא כותב.
לא. זה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים להשיג, את היחס בין האדם לבורא.
תלמיד: אם כך, לא הבנתי את כל הקטע שקראנו עכשיו. כי בקטע הזה הוא שלוש פעמים מסביר למה אין מה להתעסק חוץ מאשר בין אדם לחברו, והוא גם נועל את זה מכל הכיוונים. אם האדם מנסה לברוח, הוא אומר לו, "אין לך לאן לברוח, אתה צריך לעבוד רק בינך לבין החבר".
זה נכון, אבל הלאה?
תלמיד: הוא לא אומר הלאה. גם בקטע שקראנו ב"מתן תורה" הוא לא אומר מה הלאה, הוא לא אומר נניח "אבל אחר כך אתה תגלה שיש עוד מדרגה של לעבוד מול הבורא שאותה תשיג רק אם תעבוד מול החבר", הוא לא אומר כך.
אלא מה הוא אומר?
תלמיד: הוא עוצר בשני המקרים, תעבדו במקום של בין אדם לחברו, ושם תגלו את המקום הנכון של העבודה. אז אני שואל, בשביל מה צריך את כל השאר?
אני לא זוכר, אבל נראה לי שזה כתוב בצורה ברורה שיש עניין בין אדם למקום.
שאלה: במאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו" רב"ש כותב על זה, "יש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו." והוא ממשיך, "בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.
נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.
ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה"." ובהמשך הוא מעביר את זה לבין אדם לחברו, שאת כל עניין המרגלים האדם צריך לברר דווקא מול החברים.
כן.
קריין: אנחנו יכולים לקרוא את אותיות י"ג, י"ד וט"ו מהמאמר "מתן תורה". זה נמצא בספר "כתבי בעל הסולם" בעמוד 389, מתוך מאמר "מתן תורה", טור א' למעלה, אות י"ג.
אות י"ג
"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:
א. מצות הנוהגים בין אדם למקום ית',
ב. מצות הנוהגים בין אדם לחבירו.
הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית', כמבואר.
ולא עוד, אלא אפילו צד המעשית שבשניהם, הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו: בין אם הוא עובד לאהבת חבירו, בין אם עובד לאהבת המקום ית'.
משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי. וכל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו.
ולפיכך, אין המעשים כגון אלו יוכלו להקרא בשם "אהבת זולתו", משום שנידון על שם סופו. ודומה לשכירות, שאינה נשלמת, אלא לבסוף. ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשבת לאהבת זולתו.
אולם לעשות איזה תנועה וטרחא, משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי נצוצי אור חוזר, ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות.
ועל כיוצא בזה, אמרו בזוהר על אומות העולם: "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". פירוש: כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם, אין זה משום אהבת זולתם, אלא משום אהבה עצמיית. והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע, כמבואר. ועל כן, רק מקיימי התורה ומצוות, מוכשרים לדבר זה. שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה ומצוות, לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויצא מחיק הבריאה הטבעית, וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה.
וזהו שהביא לחכמי הזוהר, להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתו מכל וכל. ואמרו: "כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין", משום שאין להם ענין עסק בתורה ובמצות לשמה. וכל דבר עבדות לאלהיהם, הוא משום שכר והצלה בעולם הזה ובעולם הבא, כנודע.
ונמצא גם עבדותם לאלהיהם, הוא משום אהבה עצמיית. וממילא לא יארע להם לעולם שום פעולה, שיהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה, אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע.
אות י"ד
והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה, אינו מרגיש שום הפרש בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בהדבר הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו, הן להשי"ת והן לבני אדם, מורגש אצלו כמו ריקנית לבלי מושג.
אולם ע"י יגיעה גדולה, נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ"ל. ואז תיכף זוכה למטרה הסופית, שהוא הדביקות בו ית', כמבואר.
וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו להמטרה הנרצה:
משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' - הוא קבוע ומסויים, ואין לו תובעים, והאדם מתרגל בו בנקל - וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע.
משא"כ המצות שבין אדם לחבירו - הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה - ועל כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה.
אות ט"ו
עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא [לאותו הגר], אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ויתר תרי"ב מצות הם פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב'). ואפילו המצוות שבין אדם למקום, הם גם כן בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצא מכל התורה והמצוות, כמו שאמרו ז"ל: "לא נתנו תורה ומצות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב), שהוא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני, המוגדרת באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא המטרה הסופית בהתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'.
ואין להקשות: למה לא הגדיר זה בהכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? כי זהו עשה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות.
ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא, שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה, כדי שיהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה, כאמרו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת". על כן הגדיר לו באהבת חבירו, משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להגלות (כנ"ל אות י"ד), משום ששמורה מטעותים, ומשום שיש לה תובעים".
שאלה: כלפי חומרי הדלק שלנו, האם הדלק היחיד של ההשפעה הוא לאהוב את מי שמשפיעים לו או שלהשפעה יש ערך בפני עצמה?
אתה שואל לגבי חומר דלק להשפיע. יש כאן להשפיע לאדם ולהשפיע לבורא. מה השאלה?
תלמיד: כמו שאני רואה, זה אותו דבר. אם אני מסתכל בצורה פרקטית מחוץ לי יש זולת, אני גם יכול להגיד שיש בורא, בשבילי זה אותו דבר, כי זה מחוץ לי, אני לא מבדיל בין שניהם, ההתייחסות לזולת ולבורא היא היינו הך מבחינתי.
לא, אני לא חושב שזה כך. לזולת בכל זאת אפשרי להשפיע, כי אתה מבין אותו, מכיר אותו, אתה מקבל ממנו פידבק. מה שאין כן בין האדם לבורא, אין לך קשר, אין לך הרגשת הבורא, גם כמה אתה משפיע לו וגם כמה הוא רוצה להחזיר לך.
תלמיד: אני שואל לגבי חומר הדלק. המילוי שלנו ברוחניות זה רצון להשפיע.
כן.
תלמיד: בשביל שאני ארצה את המילוי הזה ושאכבד אותו, אני צריך במשהו להרגיש את מי שאני נותן לו, אני צריך לאהוב אותו, אני צריך שתהיה לי איזו הרגשה כלפיו.
כן.
תלמיד: מצד אחד אני צריך להרגיש את מי שאני נותן לו, זה חומר הדלק, אם אני מרגיש אותו במשהו אז אני מסוגל לעשות פעולות כלפיו, אחרת אין לי שום צורך ברצון להשפיע, בשביל מה אני צריך רצון להשפיע?
מתי יהיה לך צורך להשפיע לזולת?
תלמיד: אם הבורא ייתן לי במשהו את הרגשת הזולת, שיהיה לי איזה רגש כלפיו, אחרת אין לי שום צורך בזה.
ברור. אם הבורא ייתן, אז ודאי שהכול יסתדר.
תלמיד: אם הבורא נותן במשהו את הרגשת הזולת, האם אפשר להתקדם בלפתח את הנקודה הזאת של הרגשת הזולת, או שהרגשת החושך מזה שאני לא מצליח להשפיע, לא מצליח להתגבר, היא הכרחית?
והרגשת החושך כן תדחוף אותך לפתח את הרגשת הזולת?
תלמיד: אני שואל מה התפקיד של הרגשת החושך, בשביל מה צריך אותה אם הבורא פותח לנו קצת יותר את הרגשת הזולת?
אז לא צריך. אבל כשאין לך את זה ואתה רוצה לדעת אם זה יכול להיות או לא וכמה, אז הרגשת החושך היא חשובה.
תלמיד: אנחנו מתקדמים בדרך ואנחנו רוצים חומרי דלק יותר חזקים, אז אני שואל איך לפתח את הרגשת הזולת יותר ויותר? אני מרגיש ששם נמצא חומר הדלק הכי חזק.
תנסה לתאר לעצמך שהלב שלך נמצא בלב של החבר, במקום שבו הוא מרגיש מה שמקבל, מה שנותן, ותנסה שם להרגיש, להיות שם.
שאלה: במאמר נאמר שתרי"ג מצוות הן הכנה ל"ואהבת לרעך כמוך". למה הכוונה ואיך המצוות האלה מכינות אותנו ל"ואהבת לרעך כמוך"?
אנחנו בנויים כך שהעולם הפנימי שלנו כולל 613 רצונות שכולם קשורים לסביבה שלנו. בסביבה שלנו יש לנו חברים, זולת מה שנקרא, ואנחנו יכולים למלא את עצמנו בזה שאנחנו משפיעים לזולת או בזה שאנחנו מקבלים ממנו. בלהשפיע לזולת יש לנו 613 אפשרויות, רצונות, פעולות, דרכים, ובהם אנחנו צריכים לעבוד. האמת היא שאנחנו לא משתמשים ב613 מצוות, מי יודע מהן 613 מצוות? כל אחד יכול להגיד בקושי 20 30 אפשרויות שיש לו להשפיע לזולת, אבל כך זה.
שאלה: האם כל דבר שאני עושה למען החבר אוטומטית גורם לו הנאה?
אם אתה משתדל לעשות הנאה לחבר אז זה ממש עושה הנאה לבורא.
תלמיד: וזה לא משנה איזו פעולה, אפילו אם אני נותן לו עיפרון, או שכן מדובר פה באיכויות?
לא, זה תלוי ביחס שלך. כמו שרב"ש אומר, שאחרי כל חבר עומד הבורא.
תלמיד: זאת אומרת, זאת לא הפעולה אלא היחס.
כן. הכוונה שעליה אנחנו מדברים.
תלמיד: אז מה צריך להיות היחס שלי לחבר, שמזה יהיה יחס לבורא?
כל היחסים שלך לחברים הם אך ורק מפני שאתה רוצה להגיע ביחסים האלה לבורא.
תלמיד: עכשיו אני עושה משהו לטובת החבר, אין לי במשוואה הזו בורא, האם מזה עשיתי נחת רוח לבורא? באמת רציתי לעשות טוב לאותו חבר, אבל פה זה נגמר, אין המשכיות.
לפי מה שמובן מ"שולחן ערוך" ומכל הספרים האלו, אנחנו מתחילים מזה שרוצים לעשות נחת רוח לבורא, ואז יורדים לפעולות שמסוגלים לבצע בתקווה שמזה ממשיכים לבורא.
תלמיד: זאת אומרת במשוואה של האדם צריך להיות קודם הבורא ואז לבטא את זה כלפיי החבר?
כן. המטרה היא להשפיע לבורא, האמצעי הוא להשפיע לחבר.
תלמיד: ואם אדם לא יודע מה זה, בכלל לא מבין, אין לו רצון?
זה מסתדר מעצמו. אבל זה נקרא בלי כוונה.
תלמיד: ותוך כדי הפעולות האלו נבנית כוונה?
כן. למה אתה מתכוון, למי אתה מתכוון.
תלמיד: צריך לחפש את זה כל הזמן.
כן. אומרים שבלי זה הפעולה עצמה היא חלשה מאוד, היא לא עושה ממש שינוי בכל הכוחות שכוללים את המציאות.
תלמיד: בלי שיש בירור, הפעולה היא חלשה.
כן.
שאלה: בשני המאמרים בעל הסולם אומר, "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", גם כלפי הבורא וגם כלפי הזולת, היינו הך. "לבבך", אני מבין שאלה הרצונות שלנו, וגם אותם אנחנו בקושי יודעים איזה רצונות אפשר לתקן. מה הם שני החלקים שנקראים "נפשך" ו"מאודך", זה דברים שאנחנו צריכים לצייר אותם באיזה אופן?
לא. אלה הכוחות שאנחנו דרכם רוצים להשפיע לזולת, כך הם יוצאים מאיתנו, נרנח"י, נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. אלה האורות שמגיעים, עוברים דרכנו ונמשכים לזולת.
תלמיד: האם זה משהו פרקטי שאני צריך לעשות?
לא. רק תדע שבזה שאתה עושה למישהו משהו, אז ברצון שלך אתה פותח כאן מכשירים גדולים מאוד להשפעת האור דרכך לזולת.
שאלה: האם האור יכול לעבור לחבר אחד ספציפי, או שהאור חייב לעבור לכל העשירייה?
יכול לעבור לחבר ספציפי.
שאלה: איך אפשר להסביר את המציאות, שהתורה יש בה שני חלקים?
איזה שניים, תורת הנגלה ותורת הנסתר?
תלמיד: לא. שהתורה מחולקת לשני חלקים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. באופן כללי מה זה שלתורה, לכוח, יש איזו חלוקה?
תורה זה האור העליון, והוא פועל לפי מה שאנחנו מכוונים אותו, למי שמכוונים אותו.
תלמיד: האם התורה מיועדת לתקן את היצר הרע? בשביל זה היא נבראה.
כן. הרצון נברא לפני התורה. "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין"1.
תלמיד: אז מה זה שהתורה מחולקת לשני חלקים, בהקשר הזה?
שני חלקים בתורה, תורת הנגלה ותורת הנסתר. לזה התכוונת?
תלמיד: לא.
שאלה: החלק שבין אדם לחברו ובין אדם לבורא. למה זה מחולק לשניים, למה זו לא תורה אחת מסודרת על הכול?
אלה ממש שני עולמות, הייתי אומר. הכוונה בין אדם לחברו, זה לשכנים, מה שהוא פוגש בחיים שלו. יש כאן מצוות שמועברות בצורה כמו מהחיים שלנו. מה שאין כן בין אדם למקום, לבורא, כאן כבר צריכה להיות התחייבות נצחית, שלימה, בכל התנאים. זה דבר מאוד גדול ומוציא את האדם מהעולם הזה בכלל. זאת אומרת בין שני החלקים האלה, ברור שיש הבדל כלפי האדם.
תלמיד: בסוף - אין עוד מלבדו. הנברא עומד מול הבורא, אין עוד מלבדו.
כן.
תלמיד: בהתחלה אנחנו צריכים לתפוס את זה בשתי תפיסות מציאות, כאילו יש נבראים ויש בורא.
כן.
תלמיד: למה לא מהתחלה עובדים ישירות?
אני חושב שאת היחס שלי לחברים אני יכול לתאר אפילו עכשיו באיזו צורה. ליחס שלי לבורא - אין לי שום מושג.
תלמיד: למה הוא עשה את זה ככה?
אני לא יודע.
תלמיד: מה זה נותן לנו שיש לנו משהו גלוי, החברים, ומשהו נסתר לגמרי שנקרא בורא?
יש תורה גלויה שאני יכול לפרש ולקיים אותה, להבין איפה היא קיימת, ובין מי למי. ויש את תורת הנסתר שאני בכלל לא יודע. אולי כבר גמרתי לקיים אותה, אבל אני לא מבין, ולא יודע. אין בזה שום דבר, אלא עוברים מתורת הנגלה לתורת הנסתר, ואז צריכים להיכנס לאותו שטח שבו אני פותח את הכוונות שלי, למי הן מיועדות, לאיזה יחס של הבורא אליי, או שלי אליו, וזה שטח אחר לגמרי.
תלמיד: אז אפשר לומר שיש תורה כל עוד אנחנו בתכונה על מנת לקבל, ויש תורה שהיא כבר בעל מנת להשפיע?
זו כבר חלוקה אחרת. כי זה שאני רואה את האדם לפניי בעולם הזה, ומחליט שאני עושה פעולות בשבילו, למענו, זה לא אומר שאני כבר נמצא בעולם העליון או בתורת הנסתר. זה עדיין לא אומר שום דבר.
תלמיד: אז כל עוד אין לנו תכונה של על מנת להשפיע, יש לנו סוג עבודה מסוים. ואחר כך זו כבר עבודה אחרת, זו כבר תורה אחרת, או שזו תפיסה אחרת של התורה?
כן, ודאי. תאר לעצמך שאתה מדבר עם חבר, יש לך איתו קשר, אתה נותן, הוא נותן, וכך אתם יכולים להחליף כל מיני דברים. או שאתה לא מבין איך להתקשר אליו, ואיך לשלוח לו משהו.
תלמיד: ואני גם לא מבין מה הוא נותן לי.
כן, כי אין ביניכם מערכת קשר.
שאלה: זאת אומרת, את היחס שלי לבורא אני יכול לגלות רק בקשר ביני לבין החברים, בהשתוות הצורה.
כן.
תלמיד: זאת אומרת, כל התהליך הזה שאנחנו בונים בינינו..
בינינו זאת אומרת בינך לבורא.
תלמיד: כן. הוא ביחס שאנחנו בונים פה בבירורים שאנחנו עושים בין החברים.
אתה חייב לממש את זה בינך לחברים, אחרת בינך לבורא זה לא יעבוד.
תלמיד: אז מה זה היחס הזה של הנותן שאני צריך לגלות? כי רב"ש כל הזמן מדבר על נותן המתנה, ולא על המתנה. נותן המתנה זה בעצם הבורא, שנותן לנו פה כל מה שהוא נותן לנו, הוא טוב ומיטיב.
גם אתה יכול.
תלמיד: אבל האם בשביל להגיע להשתוות הצורה כנותן המתנה, אני צריך להגיע לכל הפעולות שדיברת עליהן מקודם, כל 613 הפעולות?
לא.
תלמיד: אז מה זה לגלות באמת שאני בהשתוות הצורה?
בהשתוות הצורה זה נקרא שעל ידי הפעולות המיוחדות שלך, אתה יודע איך לעשות על עצמך צמצום, מסך, אור חוזר, ופעולה על ידי האור חוזר.
תלמיד: זאת אומרת על ידי הפעולות של המסך, שבדרך גם משתכלל, נהייה יותר חזק, אני בוחר בכך שהחבר לאט לאט נהייה יותר חשוב ממני, מעצמי.
כן.
תלמיד: ומה קורה בשלב הזה? כשאני כביכול מגלה שהחבר לאט לאט יותר חשוב ממני, ואני כביכול מבקש על החסרונות שלו, אלו כבר כאילו החסרונות שלי?
כן, ודאי. כי אין לך מה לתת לו, אתה יכול רק להיות המקשר בינו לבורא.
תלמיד: זאת אומרת לקבל את השפע מהבורא, זה לבקש בשביל החבר את מה שחסר לו דרכי?
קודם לגלות מה חסר לחבר, ואחר כך להעלות את החסרונות האלו דרך הבורא לחבר, לקבל משם מה שאתה מגלה שצריך לתת, ודרכך לתת.
תלמיד: אז כמו שדברנו בתחילת השיעור, כדי לגלות את החסרונות של החבר אפשר רק דרך הבירורים בינינו, או שאנחנו צריכים להגיע למצב של לגלות את הרגישות של החבר, ומה החיסרון שלו? איך אני מגיע לרגישות הזאת?
אתה לא צריך להיכנס לפירוט כזה, לבירורים כאלה אתה לא צריך להגיע.
תלמיד: אז מה זה בעצם לגלות את החיסרון של החבר, ולבקש על זה?
אתה תראה איך זה קורה.
תלמיד: האם החיסרון צריך להיות רק לכיוון אהבת חברים?
כן.
שאלה: האדם לא יכול לצאת מהרצון לקבל שלו?
נכון.
תלמיד: וכדי לעשות את הפעולה הזאת הוא חייב את המאור המחזיר למוטב.
נכון.
תלמיד: וקראנו בכמה כתבים שכדי לקבל את המאור המחזיר למוטב אני חייב לעבוד מול החבר.
כן.
תלמיד: למה בעבודה מול הבורא ישירות אין את המאור המחזיר למוטב הזה, מה חסר שם?
אתה שואל אותי למה אין לך אור חוזר? אני לא מבין.
תלמיד: לא, אנחנו קוראים שוב ושוב שצריך לעבוד "בין אדם לחברו". ולמה? כדי שהאדם לאט לאט ישתנה כך שבסופו של דבר הוא יגיע ל"אהבת לה' אלוהיך".
כן.
תלמיד: זאת אומרת שבפעולה הזאת של עבודה מול החבר, אני מושך כנראה את המאור, כי בלי זה לא היה קורה שום שינוי.
כן.
תלמיד: רב"ש אומר פה לא לעשות פעולות ישירות מול הבורא, אלא תמיד דרך החבר. אז אני פשוט מנסה להבין, כשאני עובד מול בורא, או מנסה לעבוד מול הבורא, מה חסר שם, למה אין שם את המאור?
כי אין לך פידבק. אתה לא מרגיש אותו עד כדי כך, שאתה מרגיש שאתה נותן לו, שאתה מקבל ממנו. עדיין אין לך ממש תגובה ממנו.
תלמיד: אז החלק הראשון של העבודה של האדם, עד שהוא משתנה חייב להיות מול משהו שיש לו פידבק אמיתי, ושם יש מאור.
נגיד.
תלמיד: זה מה שאני מנסה להבין. מה הפעולה שאני עושה מול החבר שמושכת את המאור?
איזה מאור?
תלמיד: המאור המחזיר למוטב. אמרנו שהאדם לא יכול להשתנות, ולא יכול להגיע להשפעה, הוא חייב את המאור המחזיר למוטב כדי להשתנות.
כן.
תלמיד: ואיפה אני אמצא את המאור הזה? בפעולות בין החברים. אני עושה פעולות בין החברים, ואז כנראה שאני מושך כל פעם עוד קצת ועוד קצת מאור, ובסוף באיזו נקודה יקרה בי השינוי הזה, ואני אעבור מלא לשמה ללשמה.
כן.
תלמיד: איפה נמצא המאור הזה, בפעולות שאנחנו עושים בין החברים? אנחנו דואגים לחבר, מתפללים עבור החבר.
כשאתה רוצה להשתנות ולהידמות למשפיע, כשאתה בעצמך רוצה להיות משפיע, אז מגיע אליך אותו המאור המחזיר למוטב במידה שאתה התעסקת בפעולות כאלו.
תלמיד: יש הרבה אנשים בעולם שכבר אלפי שנים מנסים להגיע ללשמה הזה בפעולות ישירות מול הבורא, פעולות שעושים בידיים וברגליים. מה חסר שם שאין את המאור הזה, שהוא לא עובד? זאת התקלה, כי אחרת כולם היו מגיעים.
אם אנשים היו חושבים על הבורא, לקבל ממנו את המאור, אז ודאי שכבר היו מקבלים, אבל העניין הוא שהם לא מתכוונים לזה. וכאן העיקר זה הרצון, הכוונה.
תלמיד: אם האדם כבר עשה את העבודה מול החברים וקיבל את המאור, עשה צעד קדימה.
וקיבל את המאור?
תלמיד: קיבל את המאור, התקדם לקראת לשמה, אולי אפילו כבר נכנס להתחלה של לשמה. מה הפעולות אז?
הוא כבר נמצא בפעולות על מנת להשפיע, הוא כבר נמצא בהשפעה. מה אתה שואל?
תלמיד: נראה ששם יש עוד סט של פעולות חדשות של האדם מול הבורא שלפני זה לא היה צריך להתעסק בהן. מהן הפעולות האלה?
הפעולות האלה הן עיבור ויניקה.
תלמיד: מה זה אומר?
אלו המדרגות הקודמות למדרגות האמתיות.
תלמיד: זאת אומרת שהמדרגות האמיתיות בסוף הן כשאדם כבר נמצא בהשפעה ועובד מול הכוח העליון, אבל הוא לא יכול לעשות את זה בשלב הראשון, אין לו אפילו מה לנסות ללכת לשם?
כן.
תלמיד: אלא אחרי שהוא פותר את השאלה הזאת של איך פורצים את המחסום, אז אולי הוא יכול להתחיל להתעסק בפעולות האלה.
כן. זה במדרגה השלישית.
תלמיד: של מוחין?
של נשמה.
שאלה: דיברנו כמה פעמים על הפידבק שאני צריך להרגיש מתוך האהבה. זה אותו היחס שאני צריך כל הזמן להתמיד בו, לתת עוד ועוד אהבה לחבר, עד שאני מרגיש משהו משתנה לקראתי ממנו?
כן.
תלמיד: אז השינוי, הפידבק האמיתי הוא שאני רואה את השינויים בחבר דווקא, לא בי?
נכון.
שאלה: לפני הכנס הזכרת את המבחן הרוחני שבו הבורא שם אותנו. האם עמדנו במבחן? איך נדע שפרצנו לעולם הרוחני?
לא, אם הייתם פורצים לעולם הרוחני, אז הייתם מרגישים את זה. כאן עוד לא הייתה פריצה אבל אתם נמצאים במדרגה שלפני זה.
תלמיד: דווקא הייתה הרגשה מאוד מאוד פנימית, ללא רעשי רקע מסביב. אפשר להגיד שגם המוסיקה הייתה מדהימה, זה היה מעין ריקוד עם הבורא.
כן, בסדר.
שאלה: במאמר "מתן תורה" בעל הסולם מסביר למה העבודה בין אדם לחברו יותר מועילה. הוא אומר, "משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' - הוא קבוע ומסויים, ואין לו תובעים, והאדם מתרגל בו בנקל - וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע." אני מבין שהכוונה כנראה לאנשים דתיים שכל יום עושים את אותן פעולות, וגם לא מרגישים מי נהנה מהן או מי דורש את הפעולות האלה.
"משא"כ המצות שבין אדם לחבירו - הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה - ועל כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה".
האם מקובל מרגיש כך, שהוא מוקף בתובעים?
אני לא יודע. המקובל מרגיש שתמיד יש סביבו אפשרויות להתקשר לבורא.
תלמיד: דרך אנשים?
כן.
תלמיד: איך אנחנו מגיעים להרגשה הזאת? בעל הסולם אומר "בלתי קבוע ובלתי מסויים". למשל אימא מרגישה שהתינוק שלה רעב או שקר לו או שהוא עייף ולפי זה היא פועלת.
כן.
תלמיד: אילו הרגשות אנחנו צריכים לקבל? האם שלחברים שלנו פעם קר, פעם הם עייפים? מהי ההרגשה של חסרונות החברים?
אתה נמצא עם החברים כל הזמן בחילופי מצבים ומתוך זה יש לך אפשרות תמיד לבחור אילו יחסים מיוחדים אתה רוצה לקבוע איתם כדי לגלות פרגמנט, חלקיק מסוים מהעולם הרוחני.
תלמיד: אני עוד לא יודע לעבוד עם פרגמנט מהעולם הרוחני, מה אני כן יכול לעשות?
אז יש לך כבר יכולת תפיסה בעולם הרוחני במשהו, בחלק מהתמונה, וכך אתה הולך ומחבר את זה.
תלמיד: אני רואה את החברים בעשירייה שלי, מה אני יכול לעשות איתם?
העיקר להיות קשור אליהם לבבית ככל שאפשר.
תלמיד: זה יחס שבא ממני. אבל איך אני יכול להרגיש את התביעה שלהם, כמו שבעל הסולם אומר, שכל היתרון בעבודה עם החברים הוא ש"התובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה". איך אני מגיע להרגשה כזאת?
תתחיל להיות בזה יותר ויותר, תדרשו את זה עוד ועוד מזה שאתם נמצאים בקבוצה אחת, לומדים, קוראים. איך אתם מתחשבים בכך, בכמה אתם קשורים, עד כמה כל אחד יכול להשפיע לאחרים.
תלמיד: לדרוש מהבורא שנרגיש את החברים.
כן.
מדוע לא ניתנה התורה לאבות
"ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם - אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.
ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה."
כל ישראל ערבים זה לזה
"ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".
ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.
וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה את יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.
ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".
אנו רואים שר"א בר"ש, מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.
וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.
ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.
וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית."
שאלה: האם זה תנאי, רק כשנותנים גיבוי מלא לרצון לקבל האדם יכול לצאת מעצמו, כמו שהוא כותב ששש מאות אלף היו ערבים, אז הוא יכול לעשות את הקפיצה?
זה משתנה.
תלמיד: האם אלו שתי אופציות, או שהחברים לגמרי משלימים, ואז אפשר לצאת, כי לא תמיד זה קרה באומה שלמה, או שהבורא משלים?
בסך הכול מה שהוא כותב, קורה.
שאלה: איך לנסות לבדוק שאתה לא מחזיר את העולם אחורנית?
לא, אין אחורה, תמיד הולכים קדימה, רק לפעמים יש עצירה, אבל נסיגה אין.
שאלה: אבל הוא כותב שיש.
זה לא על מעשים כמו שלנו.
תלמיד: אתמול בשיעור האחרון של הכנס, אני לא יודע אם זה היה רציני או לא, אמרת ששמחה היא מדד להתקדמות, האם זה רציני?
כן.
תלמיד: ואם אתה לא שמח וכל היום בעננים?
אני לא ליצן שאני אשמח אתכם. אבל צריכים להיות שמחים, מפני שמצווה גדולה להיות בשמחה.
תלמיד: אם אתה יוצא מהכנס בתחושה של עוד עבודה, לא של שמחה.
אני שמח, רק אני לא נמצא בגיל שאני עכשיו צריך לקפוץ, לצעוק ולשמוח.
תלמיד: איך אתה מבטא שמחה?
אצלי שמחה מתבטאת במשהו אחר. אני יושב, אני חושב, אני נהנה מזה, אני כאילו שר בתוכי לבורא על מה שהוא עשה. באמת יש לנו על מה להודות ובכל הצורות.
תלמיד: על מה?
על זה שנולדנו והתפתחנו לא במקום אחר, ואנחנו נמצאים ממש בגבול הישועה הכוללת, הכללית, כמו שהוא כותב. אומנם זה לא נראה לנו וזה ברור שלא נראה, אבל אנחנו צריכים בכל זאת להאמין בחכמים שכתבו, במה שאנחנו נמצאים, שבפעולה עצמה אנחנו ממהרים את הקץ.
תלמיד: אם אני מרגיש שאני מושך חברים אחורנית עם ההתנהגות, עם חוסר הסבלנות שלי?
זה נדמה לך. עוד חסר לך משקל כדי למשוך אותם אחורה.
תלמיד: אז מה העצה?
היוצא, שעוד קצת ועוד קצת ואנחנו מתקדמים. אתה חושב שאני לא מצפה לזה? כן. נלך יחד ונצליח.
שאלה: איך מצד אחד להמשיך ולהגביר את הרוח של הכנס, ומצד אחר לא לחזור למצב הקודם, לא להתחיל להסתכל אחורה ולהשתוקק למשהו שקיבלנו, אבל כן לקחת משם משהו ולהמשיך אותו הלאה, להגביר אותו?
אני לא יודע איך להגיד לך. אני רואה דברים שמתקדמים ומתקדמים במהירות. בפרט שאנחנו גם מקבלים הרבה חברים וחברות, אל תזלזלו בנשים, ויחד עם זה פורצים קדימה. אני חושב שיש לנו עכשיו תקופה מאוד יפה.
תלמיד: מה?
מה, אתה תראה. הבורא בעצמו יראה לנו איפה אנחנו כבר יכולים להיות בתיקונים שלנו.
תלמיד: מה העבודה שלנו כרגע, עכשיו אחרי הכנס? האם יש משהו חדש או כרגיל?
העבודה שלנו עכשיו כרגע היא להודות, להודות על זה שהוא מושך אותנו ולא עוזב אותנו.
שאלה: הוא כותב שהערבות והאהבה הן שאני מעדיף את צרכי חברי על פני הצרכים שלי. במציאות שלי רוב הקשר שלי עם העשירייה הוא כשאני לומד איתם ארבע שעות ביום, זהו. אני לא מבין מתי מגיע החשבון הזה שאני מעדיף את הצורך שלהם על פני הצורך שלי, אני לא מגיע לכזאת סיטואציה שאני עומד לפני הבחירה הזאת.
ארבע שעות ביום אתה לומד.
תלמיד: אני יושב כמו שעכשיו.
איתם יחד?
תלמיד: כן. אני לא מגיע לחשבון כזה, איזה חשבון יש לי?
חוץ מזה אני מתרשם מהם עד כמה אנחנו נמצאים יחד, עד כמה הם נמשכים למטרת הבריאה, וזה מושפע, אני מושפע מזה.
תלמיד: אבל הוא מגדיר ערבות, אהבה, כך שאני מעדיף הצרכים שלהם על פני הצרכים שלי. איפה החשבון? בזה שאני יושב איתם וקורא מאמר אני לא מגיע לכזה חשבון.
עד כמה אתה רוצה להיות תחת השפעתם.
תלמיד: אני קורא מאמר, אני תחת השפעת או המורה או רב"ש.
לא, בסך הכול אתה נמצא תחת השפעת הקבוצה, אפילו שהם לא מדברים.
תלמיד: מה זה שאני מעדיף את הצורך שלהם על פני הצורך שלי?
אתה מרגיש שלאט לאט אתה נכנע כלפי החברה, והם משפיעים עליך יותר ממה שאתה משפיע עליהם, וכך זה נמשך מיום ליום, יותר ויותר.
תלמיד: כשמתעוררים בי כל מיני צרכים שהוא שולח תוך כדי שיעור, ואני מעדיף בכל זאת להיות קשור לטקסט, האם זה נקרא שאני מעדיף?
כן, נכון.
תלמיד: אם אני כל הזמן עושה את זה, אז האם כך אני מגיע לאהבה?
כתוצאה מפעולת האור העליון עליך אתה תרגיש שיש לך יותר ויותר יחס אליהם עד האהבה.
תלמיד: לכן אני כל הזמן שואל, בשביל מה כל שאר המציאות. כי זו מציאות מאוד צרה שאני יושב תחת השפעת הקבוצה, האם זו המציאות? כי אם אתה מסתכל בעולם, אז תראה כמה דברים קורים.
מה שם קורה?
תלמיד: שם הכול קורה. תראה מה קורה בעולם. האם להעדיף את החיסרון שלהם על פני החיסרון שלי.
לא, על זה יותר טוב לא לחשוב.
תלמיד: אז למה הבורא לא ברא מציאות שאני יושב עם העשירייה ורק לומד וזהו, למה כל שאר הדברים, בשביל מה?
הוא ברא כך, רק אנשים ביקשו חשבונות רבים ולכן העולם התפתח בצורה כזאת, כמו עכשיו.
תלמיד: זה לא היה צריך להיות ככה?
לא.
תלמיד: מספיק ככה לשבת כמו במערה עם עשרה אנשים וזהו?
למה לא? למה רע? זה בכלל לא רע.
שאלה: אני רוצה בכל זאת לשאול גם על זה, אם כבר הנושא עלה. פשוט על היחס הנכון שלנו לדברים. יש אומרים שתראה כל פעם שאנחנו עושים כנס, קורה משהו בעולם. פעם אחת עשינו כנס גדול ומוצלח, מיד פרצה קורונה, פעם אחת אחרי שבוע מהכנס, פרצה פה מלחמה. עכשיו גם מייחסים מה שקרה אתמול לאיזה מישהו באיראן לא חשוב, למה שקרה פה. כאילו, האם זה בכלל יחס נכון או שצריך בכוח להתעלם מהדבר הזה?
לא לגמרי להתעלם מזה, אבל לא לקשור את זה בפס ישר כזה, שזה קורה בגלל זה, וזה בגלל זה. יש איזשהו קשר, אבל לא בזה שאנחנו עושים כנס, אז "חכה מה יהיה בעולם".
תלמיד: אם לא בקו ישר, אז למה בכלל לקשור בין הדברים?
כי יש קשר, אבל לא כמו שאתם חושבים ש"פעם עשינו ככה, היה כך, פעם עשינו כך, היה כך".
תלמיד: יש מה לשאול על הקשר הזה בכלל או שזה לא במצבנו?
לא, זה לא שייך לנו, זה משהו צדדי.
תלמיד: אז אני מבין ממך, לא לקשור בין הדברים ובכלל לא להתעסק בדבר הזה.
כן. חשובות לנו אותן הפעולות שעליהן אנחנו יכולים להשפיע, שאנחנו בצורה ישירה מעמידים אותן ומשפיעים עליהן.
תלמיד: זאת אומרת, הקשר בינינו ובינינו לבורא.
כן.
(סוף השיעור)
-
"בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ב')↩