שיעור בוקר 11.10.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 531, מאמרי "שמעתי",

מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה"

זה שהמקובלים אומרים לנו שהבורא נמצא בשנאה כלפיי הגופים, כלפיי הרצון לקבל, זה נותן לנו איזה כיוון במחשבה וביחס לטבע שלנו. כמה שאנחנו צריכים להגיע לשנאה לרצון לקבל, ושהוא תמיד מושך אותנו לעל מנת לקבל ומזה מפריד אותנו ממטרת החיים, מהבורא, ומוריד אותנו בזה מהיכולת לעלות לדרגת הבורא, ליפול לדרגת חי, לא לעלות מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. לכן אנחנו צריכים לשנוא אותו, עד כמה ובאיזה אופנים צריכים לשנוא אותו, על זה מדבר המאמר הזה.

המאמר ארוך, בדרך כלל יש לנו מאמרים כאלה ב"שמעתי" של דף, דף וחצי, שני דפים, אבל כאן זה מאמר הרבה יותר גדול, הוא בעצם חמישה דפים. ולכן אנחנו צריכים אולי לחלק אותו, אפשר אפילו לכמה חלקים, וכך ללמוד. אבל באמת המאמר מאוד מאוד יסודי וכולל הרבה הבחנות. ניכנס לתוכו עם הראש כמה שאפשר, כשאתם תתעייפו אנחנו נפסיק אותו בינתיים עד מחר, וכך נשתדל לזרום בו.

יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה

"הנה הזה"ק אומר, שהקב"ה שונא את הגופים.

אמר, שיש לפרש הכוונה על הרצון לקבל, הנקרא גוף. והיות שהקב"ה ברא את עולמו לכבודו, כמ"ש: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו", לכן זה הוא בסתירה למה שהגוף טוען, שהכל בשבילו, היינו רק לתועלת עצמו. והקב"ה אומר להיפך, שהכל צריך להיות לתועלת ה'. ובגלל זה אמרו חז"ל, שהקב"ה אמר, ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

לפי זה יוצא, כי עיקר המפריד מלהיות דבוק בה' הוא הרצון לקבל. וזה ניכר בזמן שהרשע בא, היינו הרצון לקבל לעצמו בא ושואל: "מדוע אתה רוצה לעבוד לתועלת ה'?". וחושבים שהוא מדבר כטענת בן אדם, היינו שרוצה להבין בשכל. אולם אין זה אמת, היות שאין הוא שואל למי האדם עובד, כי זה בטח טענה שכלית, כי מי שהוא בעל שכל מתעורר בו טענה זו.

אולם טענתו של הרשע הוא שאלת גופנית. היינו, שהוא שואל: "מה העבודה?". כלומר, איזה ריוח יהיה לך בעבור היגיעה, שאתה נותן? זאת אומרת, שהוא שואל, אם אתה לא עובד לתועלת עצמו, מה יהיה מזה להגוף, הנקרא "רצון לקבל לעצמו"?

והיות שהוא טענת גופנית, אין לו להשיב, אלא תשובה גופנית, שהוא "הקהה את שיניו, ואלמלא היה שם, לא היה נגאל". מדוע? משום, שהרצון לקבל לעצמו אין לו גאולה אפילו בזמן הגאולה. כי ענין הגאולה תהיה, שכל הרווחים יכנסו לכלים דהשפעה ולא לכלים דקבלה.

והרצון לקבל לעצמו צריך תמיד להשאר בחסרון, כי המלוי של הרצון לקבל הוא מות ממש. והסיבה הוא כנ"ל, כי עיקר הבריאה היה לכבודו. (וזהו תשובה על מה שכתוב, שרצונו להטיב לנבראיו ולא לעצמו, חס ושלום). שהפירוש יהיה, כי עיקר הבריאה, שיהא מגולה לכל, שהמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, הוא דוקא בזמן, שהאדם אומר, שהוא נברא בכדי לכבד את ה'. אז בכלים האלו מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו.

לכן מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמ"ש: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עמו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה ליהנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'".

שאלה: כתוב בטור ב' למעלה, "והרצון לקבל לעצמו צריך תמיד להישאר בחסרון, כי המילוי של הרצון לקבל הוא מות ממש". למה אם הרצון לקבל מקבל את מה שהוא רוצה זה בעצם אומר שהוא מת?

כי זה מפריד אותו מחיי החיים, מהבורא, לכן זה נקרא מוות. "חיים ומוות", פירוד זה נקרא מוות, חיבור זה נקרא חיים, כי אז לפי החיבור האדם נעשה דומה לבורא ומתמלא באותו המילוי, באותה מהות החיים כמו הבורא, שזה נקרא חיים.

שאלה: בהמשך הוא כותב, שצריך לומר כלפי הרצון לקבל שאני לא רוצה לקבל שום תענוג. כלפיי מה צריך להתנהג כך?

בעצם אנחנו מדברים על הכוונה, שאני בכל החיים שלי, בכל הקיום שלי מתכוון לעשות אפילו פעולה הכי קטנה, הכי גשמית, רק בכוונה שהיא תקרב אותי לבורא, כי "הכול עשה ה' למענו". זאת אומרת, שאנחנו צריכים לראות בכל פעולה ופעולה, מחשבה, ברצון או בפעולה מכנית, שאנחנו עושים את זה אך ורק כדי להתקרב לבורא, זה הכול.

ולכן לפני כל מעשה במחשבה, או מעשה בידיים, או במה שלא יהיה, אנחנו צריכים לחשוב האם על ידי המעשה הזה שאני עכשיו הולך לבצע באיזו צורה אני מתקרב לבורא או לא. אם אני מתקרב לבורא זה נקרא מצווה, כי הציווי של האדם שיגיע לדבקות בבורא. ואם אני עושה עבודה שהייתי יכול לעשות כדי להתקרב לבורא ללא כוונה, אז אני מתרחק וזה נקרא עבירה. לכן כל החיים שלנו הם הזדמנות לעשות מצווה או עבירה, להתקרב לבורא או להתרחק ממנו.

תלמיד: ואם הבורא נותן כזה רצון באופן קבוע, כל הזמן מגרה אותך עם איזה רצון, זה אומר שהוא דורש ממך לברר את הכוונה הזאת?

כן, וודאי. כל העבודה שלנו זה רק לצרף כוונה נכונה לכל מה שמזדמן לנו.

שאלה: ממה הבורא נהנה, מהכלים המתוקנים של האדם או מהאדם שסידר את הכלים?

ממה הבורא נהנה? מהכוונה. הבורא לא צריך את המעשים שלנו, הוא לא צריך שום פעולות ותיקונים שנראים לנו, אלא רק כוונות. האם אנחנו מכוונים להתקרב אליו או לא, זה הכול.

קריין: "והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". הנה "בית ה'" נקראת השכינה הקדושה." גילוי הבורא לנברא נקרא שכינה. ואז אדם מקווה שעל ידי כל מיני פעולות שהוא עושה הוא יגיע לזה שהבורא יתגלה אליו. לפי הכנת האדם וודאי, כמה שאדם מכין את הכלים שלו ששם יכול הבורא להתגלות.

"ובהאמור נבין מה שדרשו חז"ל על הכתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות". ויש להבין, מהו השמחה, אם יש כאן מקום לחשבון עונות.

ואמר, שאנו צריכים לדעת, שיש ענין חשיבות בהיגיעה, שיש אז מגע בין האדם להשם ית'. כלומר, שהאדם מרגיש, שהוא נצרך להשם ית', היות שהוא רואה אז במצב היגיעה, שאין מי שהוא בעולם, שיהא בידו להציל אותו, ממצבו שהוא נמצא, כי אם ה' לבדו. שאז הוא רואה, ש"אין עוד מלבדו", שיכול להציל אותו, ממצבו שבו הוא נמצא, ולא יכול לברוח משם.

וזה נקרא, שיש לו מגע הדוק עם ה'. ואין האדם יודע להחשיב את המגע הזו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שאז הוא דבוק בה', כלומר שרק בה' הוא כל מחשבתו אז, היינו שהוא יעזור לו. אחרת, הוא רואה שהוא אבוד.

מה שאין כן מי שזוכה להשגחה פרטית, שרואה שהכל עושה הבורא, כמ"ש ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים", ממילא אין להאדם מה להוסיף, וממילא אין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו. כי הוא רואה, אפילו בלי התפלה שלו גם כן עושה הבורא הכל. לכן אין לו אז מקום, שיכול לעשות מעשים טובים, היות שהוא רואה, שגם בלעדו נעשה הכל מצד הבורא. אם כן אין הוא נצרך להבורא, שיעזור לו לעשות משהו. וממילא אין לו אז מגע עם הבורא, שיהא נצרך אליו בשיעור, אם אין הבורא עוזר לו, הוא אבוד."

"נמצא, שהמגע, שהיה לו עם הבורא בזמן היגיעה, אין לו. ואמר, שזה דומה לאדם הנמצא בין החיים והמות, ומבקש מחבירו שיציל אותו ממיתה. באיזה אופן הוא מבקש מחבירו? בטח כל הכוחות, שנמצא ברשותו של אדם, הוא משתדל לבקש מחבירו, שירחם עליו, ויציל אותו ממות. בטח שאינו שוכח אף רגע מלהתפלל לחבירו, מטעם, אחרת האדם רואה, שהוא אובד את חייו.

מה שאין כן מי שמבקש מחבירו דברים של מותרות, שאינם כל כך הכרחיים, אין המבקש כל כך דבוק בחבירו, שיתן לו את מבוקשו, עד כדי כך שלא יסיח דעתו ממנו מלבקש. נמצא, בדברים שאין להם שייכות לפקוח נפש, אין המבקש כל כך דבוק בהנותן.

לכן, כשהאדם מרגיש, שהוא צריך לבקש מהבורא, שיציל אותו ממות, היינו מבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", אז המגע בין האדם להבורא מגע הדוק. לכן אצל הצדיק מקום עבודה, שיהא נחוץ לעזרת הבורא, אחרת הוא אבוד. לזה הצדיקים משתוקקים, היינו למקום עבודה, בכדי שיהיה להם מגע הדוק עם הבורא."

שאלה: על אילו חטאים מדובר כאן?

שאדם לא מכוון את עצמו להתקרב לבורא, זה נקרא עברה.

שאלה: מהי הישועה שמגיעה מצד ה'?

ישועה מצד הבורא זה שאדם מרגיש שהוא מתקרב לבורא, אמנם הוא עדיין לא מגלה אותו בחוש הקבלה על מנת להשפיע, אין עדיין את התיקון הזה באדם, ולכן הבורא עדיין נסתר, אבל בכל זאת הוא יותר ויותר מבין אותו. אמנם יש יחד עם זה אולי יותר שאלות גם כן על התנהגות הבורא עימו, אבל הוא בכל זאת מסדר את החיים שלו, את הקיום שלו כלפי הבורא יותר ויותר. עד כמה יש התקרבות ביניהם, התרחקות ביניהם, הבנה, הרגשה, את כל זה האדם מעמיד לפניו כאותו שדה שיש בינו לבורא שבו הוא נמצא, שבו הוא חי.

שאלה: מה נחשב ליגיעה שהבורא מחשיב?

כשאדם מברר על ידי מה הוא יכול להתקרב לבורא, ומבקש להתקרב.

שאלה: באיזה מצב ומתי אדם יכול להרגיש שהוא לא נזקק לבורא?

מתי הוא לא נזקק לבורא? אם זה בקדושה, אז אין דבר כזה. ככל שהוא מתקדם ברוחניות, הוא יותר ויותר מגלה שהחיים שלו, הקיום שלו, גם לכיוון האגואיסטי, וגם לכיוון ההשפעה, כולו תלוי בבורא. ואם הוא לא מרגיש תלוי בבורא, זה רק אם הבורא עושה הסתרה, ואז האדם לא מרגיש את מקור החיים, מטרת החיים, ולכן הוא לא זקוק לו, אלא נמצא בשליטת הכוחות הזרים, השונים, שנמצאים במציאות.

תלמיד: בדרך כלל כל אדם, גם כשהוא לא כל כך מאמין, תמיד פונה לבורא, תמיד מרגיש שהוא זקוק לו, לא חשוב במה בחיים.

כן, השאלה עם מה הוא פונה. אם הוא פונה לא לפי תוכנית הבריאה ,הוא מתרחק ונכנס לכל מיני הסתרות רוחניות, וגשמיות. אבל אם הוא רוצה מכל המצבים שלו רק להתקרב לבורא, אם זה בשבילו העיקר, אז הוא פונה בצורה נכונה.

תלמיד: אבל אדם לא יודע בדיוק אם הוא מתקרב או מתרחק מהבורא. לאדם יש חיסרון, יש לו כאב, ומיד הוא פונה לבורא, "תעזור לי, תן לי, תקח לי". הוא לא יודע מה הוא צריך, הוא יודע שיש מישהו, בורא עולם שאליו הוא פונה.

כן, אבל אנחנו רואים עד כמה אין לאדם שום תועלת מזה.

שאלה: במאמר כתוב, שהאדם מבקש מחברו שיציל אותו ממוות ולא מבקש מהבורא, למה שאני אבקש את זה מהחברים?

הוא נותן את זה כאפשרות, זה דבר אחד. ודבר שני כשהאדם מרגיש את עצמו לא בטוח, יש מקרים שהוא פונה לחברים, ולא לבורא. כי הוא מרגיש יותר קרוב אליהם סך הכול מהבורא. הבורא, מי יודע מי, מה, מו, איפה הוא, וכן הלאה. החברים נמצאים לפני, יש לי איתם שפה משותפת, ובסופו של דבר אנחנו רואים שבכל מערכות החיים שלנו אנחנו פונים לאנשים, לסובבים אותנו, וכך אנו זוכים לתמיכה.

שאלה: מדוע הוא כותב שבזמן השגחה פרטית הוא רואה שהכול הבורא עושה, ודווקא אז יש לו פחות מגע מאשר בזמן היגיעה?

את זה עוד צריכים לברר.

שאלה: כתוב, ""רשעים בחייהם נקראים מתים", אז המגע בין האדם להבורא מגע הדוק. לכן אצל הצדיק מקום עבודה," מה זה אומר מקום עבודה? אני מבקש מקום עבודה מהבורא?

אדם שרוצה לעשות נחת רוח לבורא, תמיד משתדל למצוא מקום עבודה, מקום שהוא יכול לתת יגיעה. כי דווקא מזה שהאדם משתדל להתקרב לבורא, בזה הוא גורם נחת רוח לבורא. לא בזה שהוא כבר הגיע לאיזה מצב, אלא בזה שהוא משתוקק, שנמצא בנטייה לזה, זה גורם תענוג.

תלמיד: אבל מה המושג הזה "מקום עבודה"?

הוא לא משתוקק לגמור את העבודה, הוא משתוקק לתת יגיעה שגורמת נחת רוח לבורא. לכן כתוב "לא עליך העבודה לגמור".

שאלה: פה כתוב שהוא צריך להגיע למצב שהוא מרגיש שרק הבורא יכול לעזור לו, ורק אליו לפנות. ומה העניין הזה שיש לי חברים, שאני יכול לפנות אליהם? האם זה מצב לא שלם?

זה אחד מהמצבים בדרך, אבל בסופו של דבר אתם מגיעים להחלטה, להסכמה, שאתם צריכים לפנות יחד לבורא. טוב לפנות לחברים, זה מביא אתכם לחיבור, ואתם יותר ויותר מבינים עד כמה אתם תלויים בבורא, ובמיוחד כשפונים אליו יחד. ככל שאנחנו מתחברים לאותו מקור, אנחנו כן מגיעים אליו.

שאלה: כתוב פה, "כי הוא רואה, אפילו בלי התפלה שלו גם כן עושה הבורא הכל.". איך זה? אנחנו לומדים שבלי תפילה אין עשייה מצד הבורא.

הבורא בעצם עושה את כל המעשים, וגם את מה שמביא את כולנו למטרת הבריאה הוא מבצע, רק הוא מבצע את זה בדרך ייסורים, כך אנחנו מרגישים. זאת אומרת, הוא לא מחכה שאנחנו נעשה כל מיני דברים. מצד שני הוא מחכה, כי זה רצוי בעיניו, אבל בעצם כל התהליך הזה בכל זאת מתקיים, או בשמאל או בימין, או בדרך תורה, או בדרך ייסורים.

לכן, אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו רוצים להתקדם טוב בעיני אלוקים ואדם, שלשני הצדדים יהיה טוב, אנחנו צריכים לתת את היגיעה שמוטלת עלינו. ואם לא נעשה את זה, הבורא יקדם אותנו בדרך ייסורים. הוא סך הכול יגלה לנו עד כמה אנחנו נמצאים בשליטת הרע, ואז מתוך השגת הרע, הרגשת הרע, הכרת הרע, נגיע לטוב או שנעשה זאת בעצמנו.

הנקודה היא עד כמה חשיבות הבורא יותר חשובה לנו מהרצון לקבל שלנו. לבקש ממנו, לפנות אליו, או לחכות עד שהרצון לקבל ידקור אותנו ונצטרך להגיע לתיקון.

מי מחייב אותנו בתיקון? הרצון לקבל שממרר את החיים שלנו, או הרצון להשפיע כשאנחנו רוצים להשפיע נחת רוח לבורא.

שאלה: להקהות את שיניו של האגו, מה הכוונה כאן?

כשאנחנו רוצים מראש, עוד לפני שהאגו נפתח ומתחיל ללחוץ עלינו. כשעוד מראש אנחנו מגיעים למצב שאנחנו יכולים להתקדם. לא לתת לו להראות לנו את השיניים, אלא עוד לפני לנהל אותו כך שיעשה מה שצריך.

שאלה: אם אנחנו עונים לרצון לקבל בתשובה גופנית, כמו שהוא שואל אותנו שאלה גופנית, איפה פה אנחנו נעשים נצרכים לבורא?

טוב, בכל זאת לא בצורה ישירה וקצרה אנחנו מגיעים למגע עם הבורא, אלא דרך כמה שאלות ותשובות, ואנחנו גם מתבלבלים בהן, מתפלפלים בהן, עד שמגיעים להבנה איפה באמת נמצא מקור השאלה.

שאלה: איך להיות דבוק בבורא במצב רגיל, שגרתי ולא במצב של פיקוח נפש כמו שהוא כותב?

שלא יהיה מצב שגרתי, שגרה זה הדבר הכי גרוע, כי זה מצב מת שלא מקדם את האדם לא מימין ולא משמאל. זה המצב הכי גרוע, זה מוות.

תלמיד: אז איך להפוך מצב רגיל, שגרתי למצב של כמו פיקוח נפש?

הכול תלוי בעשירייה, בקבוצה, בסביבה, כמו שהוא מסביר לנו במאמר "הערבות". אני בעצמי תמיד נמצא ברצון לקבל שלי ונכנס לתרדמה, אלא רק הקשר שלי עם האחרים, בקנאה, שנאה, תאווה, כבוד כמו שכותב בעל הסולם, וגם ב"שמעתי" הוא כותב, שזה מה שמוציא את האדם מהעולם, מעולם הגשמי, לעולם הרוחני.

תלמיד: ומה זה להיות במגע הדוק עם הבורא?

כשאני כל הזמן מחפש את הקשר עימו, כמה שיותר לפי השתוות הצורה, לפי ההשפעה. אני שומע מהמקובלים שהוא משפיע לי רק טוב, אז איך אני מגיע למצב שאני ארגיש במקום מה שאני מרגיש, שהכול מגיע אלי מטוב ומיטיב.

שאלה: איך לבדוק שהאדם משקיע את הכוחות, ולא הבורא מעורר בו את הכוחות?

אני לא חושב שאפשר לבדוק את זה, אלא אפשר להגיד מראש שאת הכול עושה הבורא.

שאלה: למה יש תחושה כזאת שההתקדמות ברוחניות מחלישה את הגשמיות?

זה לפי הסתכלות האדם, זה גם היצר הרע, האגו של האדם כך אומר לו. אבל באמת זה לא שייך, זה שקר, כך אנחנו רואים את זה, שאם אנחנו משקיעים זמן ויגיעה ברוחניות, בלימוד, בהפצה במשהו, אז נראה לנו שאנחנו גונבים מהגשמיות שלנו, גונבים מהמשפחה, וזה הכול חס ושלום לגמרי לא נכון. מפני שבסך הכול אנחנו תלויים בכוח אחד גם בגשמיות וגם ברוחניות, והבורא כבר מסדר לנו את הדברים. לא יכול להיות שמי שעוסק נכון גם בעבודה גשמית וגם בעבודה רוחנית יקבל איזה היזק.

תלמיד: ואם זה מתגלה לי, זה אומר שאני לא נכלל בעשירייה?

יכול להיות שאתה לא רואה את זה נכון בינתיים.

שאלה: מה המשמעות של "ואלמלא היה שם לא היה נגאל", האם סביבה טובה של עשירייה יכולה להביא לגאולה?

אם היה שם לא היה נגאל, הכוונה שאם השאלות והדרישות באות מהרצון לקבל בלבד בלי יגיעת האדם, אז ודאי שאי אפשר לקדם אותו, אין במה לאחוז בו. אלא הוא חייב להשתדל להוציא יד לבורא, משהו ככה שיתפוס אותו ויעלה אותו, אחרת זה לא יקרה.

שאלה: כיצד אפשר להבדיל שאלות של הגוף מהמחשבות של השכינה קדושה?

שאלות של הגוף זה שאלות גשמיות על הגשמיות, על נוח, טוב, כל מה שאנחנו יכולים להבדיל שאלה שאלות ששייכות לחיים שלנו, לגוף שלנו. מה שאין כן שאלות רוחניות, זה עד כמה בסופו של דבר על ידי השאלות האלה אני הולך להתנתק מהרצון לקבל שלי, מהחיים האלו.

במחשבה, לא מדובר [בצורה] פיסית, אני נשאר במשפחה, אני נשאר בעבודה, ילדים, את כל מה שצריך אני ממשיך לקיים בצורה גשמית ללא שום שינוי ממה שהיה קודם. אלא כל השינויים אני רוצה שהם יקרו אך ורק ביחס שלי לחיים ומי מנהל את החיים שלנו.

שאלה: אם הגוף, כלומר הרצון לקבל הוא אמצעי לגילוי הבורא אז מדוע נאמר שהבורא שונא את הגופים?

הגוף זה נקרא רצון לקבל, הרצון לקבל הוא לא טוב ולא רע זה פשוט נתון מצד הטבע. אלא על הרצון לקבל יכולה להיות כוונה ליהנות שזה נקרא "על מנת לקבל", או כוונה ליהנות שזה על מנת להשפיע, ועל שתי הכוונות האלה מעל הרצון לקבל אנחנו דנים ורוצים ביניהן להבדיל, להרחיק, להיות רגישים למה שקורה לנו, וכך להתקדם.

שאלה: כתוב "מה שאין כן מי שזוכה להשגחה פרטית, שרואה שהכל עושה הבורא", מה זאת השגחה פרטית והאם יש השגחה אחרת?

ישנה השגחה כללית, שהבורא מנהל את התיקון וההתקדמות של כל הכלי דאדם הראשון לשבירה ואחר כך לתיקון. השבירה כבר נעשתה ועכשיו היא מתגלה יותר ויותר, ובהתאם לזה נדרש מאיתנו לעשות תיקונים של השבירה, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: ומה זאת השגחה פרטית?

השגחה פרטית, שיש על כל אחד אחד ועל כולם יחד כהשגחה כללית. נגיד שלא יגיע עכשיו איזה איש מלחמה ויפוצץ פצצת אטום על פני כל כדור הארץ. אמנם ישנו הכוח הזה לאדם, אבל הבורא משגיח על זה ולא נותן לדברים האלה שיקרו. אנחנו גם כן שומעים לפעמים שהיו כאלה כל מיני הזדמנויות לכל מיני משוגעים לעשות כאלה פעולות, וגם כן שומעים שזה לא יצא לפועל, זאת בדיוק הדוגמה של השגחה כללית.

מצד שני, ההשגחה הכללית שאנחנו רואים נגיד עם הפנדמיה, עם הווירוס הזה, אנחנו רואים גם כן שהוא מתפשט בכל העולם, זאת השגחה כללית. שהבורא רוצה שכל באי עולם ידברו, יחשבו, ידאגו למשהו משותף, בזה הם מתקרבים זה לזה, נמצאים בצרה משותפת, כמו במשפחה. וכך הוא מקדם אותנו פעם על ידי טוב פעם על ידי רע, כמו שנדמה לנו שטוב ורע.

שאלה: כתוב, אדם נמצא בין החיים והמוות, מה זה המצב הזה?

צריך לראות לפי הטקסט. בין החיים ובין המוות זאת אומרת, או בתוך הרגשת החיים או בתוך הרגשת המוות, או בין חיים ומוות שזה לא לזה ולא לזה. או שלא מרגיש טעם לא בזה ולא בזה או שהפוך, לא יודע לאן זה סוחב אותו. צריכים לראות מהטקסט עצמו, מהמצב עצמו על מה בדיוק מדובר.

שאלה: כתוב "מה שאין כן מי שמבקש מחבירו דברים של מותרות, שאינם כל כך הכרחיים", מה המשמעות לבקש מותרות מחבר?

מותרות זה נקרא יותר ממה שאני זקוק לחיים שלי כמו אדם בעולם הזה. הגוף שלי שייך לעולם הזה, לגשמיות, אני חייב לדאוג שיהיה לו לבוש, מזון, בריאות, זהו, הדברים הרגילים שצריכים להיות לפי הגוף, לא יותר מזה. כל הנטיות שאדם רוצה לספק אותם למעלה מדברים הכרחיים הם נקראים מותרות, עודפים, והם מוציאים אותנו מהדרך לרוחניות.

שאלה: למה רק יגיעה מביאה את האדם לדבקות עם הבורא, איזו יגיעה מתקבלת על ידי הבורא?

רק היגיעה מקדמת אותנו, כי רק לפי היגיעה אנחנו מפתחים את הכלים שבהם אנחנו יכולים להרגיש את הבורא ולהבין את הבורא.

שאלה: מאיפה האדם לוקח כוח לעבודה?

ודאי שכל הכוחות נמצאים בידי הבורא, אבל אדם מקבל אותם מהבורא רק במידה שהוא מתקרב ויודע נכון לבקש מהבורא, שהוא נמצא בהבנה, בהכרה. אין לי יותר מה להגיד, זה כל כך ברור.

שאלה: אמרת שיש מי שמניע אותנו, ומצד שני יש גם עבור מי אנחנו עושים את הפעולה, מה ההבדל בכוונות בשתי ההבחנות האלה?

אני צריך קודם כל לאתר שמה שמניע אותי זה לא האגו שלי, יצר הרע, אלא שמניע אותי דווקא הבורא בצורה ישירה, לא דרך יצר הרע בצורה עקיפה. ולאן אני נמשך בהתאם לזה, או לאגו שלי, להרגיע אותו, למלא אותו, או שלבורא, לעשות נחת רוח לו, זה בעצם מה שיש לפני.

הדברים הם פשוטים, רק אנחנו צריכים כל פעם לתת להם יותר ויותר תשובות נקודתיות, אבל כמה שיותר מדויקות, מדויקות ברגש ובשכל.

תלמיד: מתוך זה יוצא, מה שהוא כותב פה, שהצדיקים משתוקקים למקום עבודה.

כן, אני משתוקק למקום עבודה. כי אם הבורא לא נותן לי מקום עבודה רוחנית, אז אני בטל, אני מרגיש שהחיים שלי הם רק חיים של בהמה פרימיטיבית, רק למלא את עצמי, להתווכח עם כאלה בהמות כמוני, ובזה למלאות את כל החיים שלי וזהו. זאת אומרת אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, בזה אני נמצא.

אלא אם אני רוצה לעשות את החיים שלי בדרגה אחרת, יותר משמעותיים, אז אני רוצה להגיע למצב שאני רוצה למצוא את הבורא. בלי שאני אמצא אותו אני לא אדע איך לעשות לו נחת רוח, לכן אני מחפש אותו. קודם חיפשתי אותו מתוך זה שהייתי בסקרנות, בכל מיני מצבים כאלה כמו כולם, לנהל את החיים שלי יותר טוב, להצליח יותר טוב, לכן ודאי שאני צריך כוח עליון להיות עשיר, חזק יותר. אבל אחר כך בדרך שאני לומד חכמת הקבלה, שיניתי את דרכי, את מטרתי, ועכשיו אני רוצה להתקרב לבורא כדי להבין איך לעשות לו נחת רוח, מה הוא רוצה ממני, איך אני יותר נכון מכוון את עצמי אליו, איך אני יודע שאני מתקדם או לא, שאני לא אטעה בדרך, לא אעשה שטויות.

שאלה: איך לשייך נכון את החיים הגשמיים בעבודה הרוחנית?

כתוב, תעשה עבודתך ארעי ותעשה עבודה רוחנית קבע, זה בעצם מה שאנחנו צריכים. שהעיקר בשבילי במשך הימים יהיו אותן השעות, אותם הזמנים, אותם המקרים שבהם אני קשור דרך הקבוצה לבורא. וביתר הזמנים אני מרגיש שאני מחויב לעשות את העבודה שלי, במשפחה, בכל מקום, מפני שכך הבורא סידר את החיים. ואם אני מבצע גם את זה וגם את זה כמה שאני מסוגל, אבל בצורה שאני משתדל, בצורה הטובה, גם זה וגם זה נכנס לתיקון.

קריין: אנחנו ממשיכים בספר, אנחנו בעמוד 532 טור ב' למעלה, פסקה "ובהאמור יוצא".

"ובהאמור יוצא, אם הבורא נותן מקום עבודה, אז הצדיקים האלו שמחים מאד. לכן דרשו "ראשון לחשבון עונות", שזה הוא שמחה להם, מזה שיש להם עתה מקום עבודה. היינו, שנעשה עתה נצרכים לה', ויכולים לבוא עתה לידי מגע הדוק עם ה', היות כי אין לבוא אל היכל המלך אלא בשביל איזה צורך.

אנחנו רואים כאן עד כמה זה הפוך מה שקורה לאדם שמתחיל את העבודה, שאם הוא מרגיש לחץ מזה שרע לו, הוא בוכה. מה שאין כן המקובל כשיש לו לחץ מזה שרע לו הוא שמח, כי יש לו קייס, יש לו סיבה לפנות לבורא וסיבה שבטח הבורא מעורר בו. אז בזה שאדם מרגיש שהוא נמצא במצב לחוץ, הוא כבר מבין שזאת הזמנה מלמעלה כדי להגיע למגע עם הבורא, הבורא מזמין אותו. תראו עד כמה זה דבר חשוב, ובדרך כלל אנחנו לא שמים לב לזה.

לכן בואו נשתדל בקבוצה על ידי השפעת החברים זה על זה לשנות כל אחד ואחד, שאם אתה מרגיש איזו צרה אפילו הכי קטנה, אתה מיד תזהה שזה מגיע אליך מהבורא כהזמנה להתקרב אליו. ועד כמה אנחנו צריכים לזהות את זה? כתוב, שאם אדם רוצה להוציא מהכיס נגיד מטבע אחד אבל מכניס יד לכיס ומוציא משם שני מטבעות, זה נקרא עונש. עונש זה לא נקרא לכיוון הרע, אלא לא לפי הרצון המדויק שהאדם רוצה, זה נקרא עונש. לכן יוצא שלפי זה אנחנו צריכים למדוד את עצמינו, ולראות איך הבורא מנהל אותנו גם מהצד הטוב וגם מהצד הרע, שיש חסדים רעים, חסדים טובים, ואנחנו נגלה כך תמיד איך הוא מושך אותנו אליו.

שאלה: אמרת שמצב ההרגל הוא הכי גרוע. מהו המצב הזה, איך לגלות שאנחנו נמצאים בו?

הכול תלוי בהכנה הכללית של הקבוצה. מצב ההרגל הוא לא המצב הכי גרוע. גם בעל הסולם כותב, "שב ואל תעשה עדיף", שאם האדם לא יודע בדיוק איך להתקדם, יותר טוב שלא יעשה כלום, כי אם יעשה, בטוח שיעשה את זה על ידי האגו שלו. זאת אומרת יש כאן הרבה שאלות, הרבה דברים שאי אפשר לברר אותם במילים, גם אם תכתוב אלף ספרים, זה לא יעזור. אלא אנחנו צריכים מתוך העבודה, כי אין חכם כבעל ניסיון, לבנות את המערכות הפנימיות שלנו, ולכן יותר ויותר מתקדמים.

אתה לא יכול להסביר לילד מה הוא צריך לבצע בעוד חמש שנים, אלא במשך חמש שנים הוא כבר מתקדם למצב שהוא מבין ויודע. אותו דבר אנחנו. לכן נשתדל לעשות מה ששייך לנו למצבינו ונתקדם בהתאם לזה.

שאלה: כשמתרחשים מצבים מורכבים, גם כשאנחנו מבקשים, אנחנו מבקשים בצורה אוטומטית להקל על המצב שלנו. איך במצב כזה לפעול נכון שזה יהיה עם כוונה נכונה?

זה תלוי בהכנה. אתה לא יכול להגיד "אני עכשיו רוצה להתייחס למה שקורה לי בצורה נכונה", מאיפה תהיה לך צורה נכונה? זה תלוי בכמה שאתה הכנת את עצמך. הצורה הכי נכונה, אנחנו רואים מה המקובלים אומרים, היא שתיכנס לעשירייה, תשתדל להכניע את עצמך כלפיהם, כלפי החברים, תתקשר בסך הכול אליהם, ולפי זה תייצב את עצמך, תאפס את עצמך, איפה יכול להיות המקום הנכון שלך. בדרך כלל המקום הנכון שלך הוא שאתה מתבטל כלפי כל החברים, זה המצב הנכון שלך לעכשיו. ותמיד אתה יכול כך לעשות. החברים משתנים, אתה משתנה, אבל איפה המצב הנכון שלך? בזה שאתה כך מייצב את עצמך.

שאלה: אם הבורא שונא את הכבוד, את התאווה בצורתם הטהורה, מהי הטכניקה לקבל אותם על מנת להשפיע?

כל התופעות האלה שאתה אומר לי הם מקרים של האגו שלנו. אנחנו לא עובדים כנגד אחד ושני ושלישי, אנחנו לא פסיכולוגים, אנחנו לא מחלקים את האדם לאלף פחדים, לאלף הצלחות כביכול, לאלף עוד כל מיני תופעות, זה לא יעזור לנו. אנחנו מדברים על המקור שלהם שזה האגו של האדם, לכן אנחנו צריכים אליו להתייחס.

לכן אל תשימו לב לשום דבר, לא אכפת לכם שום דבר, אלא חכמת הקבלה היא לוקחת את היסודות של הטבע והיא אומרת איך אותם אנחנו צריכים לסדר. אנחנו צריכים להגיע למצב שהרצון לקבל שלנו יהיה מכוון כולו להנות לבורא דרך עשירייה. אם אני מכוון את עצמי כך, סימן שאני מסדר את החיים שלי בצורה נכונה, זה הכול. זו עבודה יחסית פשוטה אם מבינים איך לסדר אותה.

שאלה: אמרת "שב ואל תעשה עדיף", אבל אם האדם לא עושה טעויות, הוא לא לומד מזה. מה הפירוש שב ואל תעשה עדיף, באיזה מקרים?

כך אומרים לנו המקובלים, שאם אתה לא יודע מה לעשות, במקרה שאתה לא יודע מה לעשות, שאתה מבולבל, אל תעשה כלום. למה? כי לפחות מרגע זה והלאה אתה לא עושה שום שגיאה, שום עבירה. אם אתה יודע בטוח מה לעשות, סידרת את ההכנה שלך בקבוצה, כלפי משהו, בבקשה תעשה. זו הכוונה "שב ואל תעשה עדיף".

שאלה: כתוב "היינו, שנעשה עתה נצרכים לה', ויכולים לבוא עתה לידי מגע הדוק עם ה', היות כי אין לבוא אל היכל המלך אלא בשביל איזה צורך". הוא מדבר פה על יגיעה, מה זו יגיעה אמיתית? שיעורי הבוקר הם יגיעה כלפי ה'?

יגיעה זה נגד הרצון לקבל שלנו שמשתוקק למנוחה. מנוחה זה לא שאני שוכב ולא עושה כלום. מנוחה יכולה להיות בזה שאני רץ, שאני עושה איזו עבודה פיזית גדולה מאוד, זו גם יכולה להיות מנוחה. יגיעה זה נקרא נגד הרצון לקבל שלי. אם הרצון לקבל שלי עכשיו רוצה שאני ארוץ, כי אני מרגיש טוב כשאני רץ, זה לא נקרא שאני נמצא ביגיעה, זה נקרא שאני עכשיו נמצא במנוחה.

שאלה: הוא אומר יגעת מצאת תאמין, לא יגעת מצאת אל תאמין, למה הוא מתכוון?

שתעשה מאמץ כנגד האגו שלך, זה נקרא יגעת.

תלמיד: איך עושים יגיעה בעשירייה?

שכולם משתוקקים לחיבור.

תלמיד: וזה נקרא יגיעה?

כן ודאי.

תלמיד: מה היגיעה שלי בעשירייה, כשכולם משתוקקים ליגיעה?

תשאל את עצמך, מאיפה אני יודע?

תלמיד: ספציפי לכל אחד ואחד שנמצא בעשירייה, מה זה נקרא יגיעה?

שמשתוקק להגיע למרכז עשירייה, לחיבור עם כולם, ומשתוקק בזה לעורר כל אחד גם לאותה הפעולה.

תלמיד: לא צריך להפעיל כוח התגברות בעשירייה?

ודאי שכן, על זה לא מדובר. תמיד צריכים להפעיל כוח התגברות.

שאלה: מה מפתח בנו רגישות שהכול מגיע מהבורא, כדי לקדם אותנו?

מפתח לנו רגישות לפנות לבורא בכל צעד ושעל.

שאלה: במה הבקשה לבורא שונה מהבקשה לחברים?

לחברים אני פונה רק כדי לקבל עצה, תמיכה אבל לא פתרון, זה ההבדל. החברים, חבר מהמילה חיבור. ולכן אני פונה אליהם כדי למצוא חיבור נכון בינינו ובאיזה אופן חדש, באיזו צורה חדשה לגלות את ההשגחה עליונה, כוח עליון, הבורא. ולכן חברים זה אותו הכלי שבו אני מגלה את הבורא.

שאלה: שמעתי שכל צרה קטנה זו הזמנה מצד הבורא להתקרב אליו. מה התגובה הנכונה מצדינו להזמנה, למה הבורא מצפה מאיתנו?

מה הבורא מצפה? שאנחנו נגיע אליו. זה קורה לפי השתוות הצורה.

תלמיד: איך להגיב לכל צרה שהבורא עושה לנו?

הוא לא עושה צרות, הוא עושה לנו הזדמנות להתקרב אליו, הוא לא עושה לנו צרות. איפה אתה ראית צרות? אני לא רואה שום צרות. אני רואה בזה שהבורא מעורר אותנו, ממש כך, מעורר אותנו להתקרב אליו. זאת אומרת אתה לא מסתכל נכון על מה שקורה. כשאני רוצה לקרב אליי ילד קטן, אני אומר תראה תראה מה קורה שם, ואז הוא מתוך הפחד מתקרב אליי, אחרת אני לא יכול לתפוס אותו, הוא בורח לי בין האצבעות. אותו דבר עם הבורא, הוא מפחיד אותנו ככה כדי שאנחנו נתקרב אליו, אחרת אי אפשר. אנחנו כמו ילדים קטנים, גרועים עם כל הרצון לקבל שלנו, בורחים לכל הכיוונים כך שאי אפשר לאסוף אותנו אליו. אלא רק על ידי זה שמפחיד אותנו.

שאלה: כתוב "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" איך כל הזמן להיות ביראה מעל המחשבות של הגוף?

כדי שהיראה תכוון אותך לבורא, היא צריכה להיות כבר יראה מורכבת, מכוונת נכון ולכן אנחנו צריכים לבנות כזה דבר. סתם פחד לא יכוון אותך לבורא. אתה צריך פחד, יראה שהבורא הוא אחד יחיד ומיוחד והוא טוב ומיטיב ויראה אתה מרגיש לא בגלל שאתה קרוב אליו אלא שהתרחקת ממנו ואז אתה צריך את היראה הזאת כדי דווקא להתקרב והיראה מגיעה לך ממנו ואיך נכון לממש את היראה, יש לך קבוצה. אם אתה מחבר את כל הדברים האלה יחד אתה רואה שהבורא מסדר לך מיד בתוך המצב הרע כביכול, מצב הטוב.

שאלה: מה ההבדל בין עבודה רוחנית לבין תגמול?

מה ההבדל בין עבודה הרוחנית לבין תגמול? אני חושב שאם זו עבודה רוחנית, בעצמה היא התגמול. אני לא זקוק יותר חוץ ממה שאני נמצא בנטייה המתקדמת, המתקרבת לבורא. וככה שיהיה עד אינסוף. אני לא רוצה שזה ישתנה, אני לא מצפה לדבקות עצמה אלא להיות בנטייה לזה. אני בזה עושה נחת רוח לבורא וגם לעצמי. אנחנו רואים את זה מהחיים שלנו. אמנם זה לא כמו ברוחניות. ברגע שמשתוקקים שני בני אדם זה לזה אז יש ביניהם הרבה יותר הרגשה והתפעלות מאשר כשמגיעים למגע ואז אין התפעלות ואין התרגשות.

לכן אנחנו צריכים בכל זאת להשתוקק לעבודה ולא לשכר.

שאלה: איך יכול להיות שהבורא שונא את הגופים שהוא יצר?

הבורא ברא את הרצון לקבל שהוא סתם רצון לקבל כמו שאנחנו לומדים, וכדי להביא את הרצון לקבל להזדהות עמו הוא היה צריך להוסיף לרצון לקבל כוונה בעל מנת לקבל ועל מנת להשפיע. הכוונה הזאת על מנת לקבל או על מנת להשפיע היא בעצם שתי צורות של הבריאה. ואנחנו צריכים ממש להגיע למצב שאנחנו מאתרים מה זה על מנת לקבל ומה זה לעל מנת להשפיע, כדי לבנות בנו מערכת הבירור הנכון, אז יש לנו את כל המערכת של העולמות חמישה עולמות עם חמישה פרצופים בכל עולם, עם חמש ספירות בכל פרצוף, סך הכול מאה עשרים וחמש מדרגות מהמצב שלנו הנמוך ביותר, הגרוע ביותר, למצב של הבורא הגבוה ביותר. וכשאנחנו עולים בסולם המדרגות האלו אנחנו כל פעם יותר ויותר מבינים מאתרים את הרצונות, כוונות, המחשבות, בקיצור המצבים שלנו כלפי הבורא, עד שלומדים מזה איך אנחנו יכולים להיות קרובים אליו.

קריין: פסקה "וזה שכתוב"..

"וזה שכתוב: "ולקחתם לכם". לכם דייקא. והטעם הוא, משום ש"הכל הוא בידי שמים, חוץ מיראת שמים". כלומר, הבורא יכול לתת אור שפע, כי זה יש לו, מה שאין כן חשכות ומקום חסרון, זה אין בגבולו.

והיות שיש כלל, כי רק ממקום חסרון יש יראת שמים. ומקום חסרון נקרא "הרצון לקבל". זאת אומרת, שרק אז יש מקום יגיעה, במה שהוא המתנגד, שהגוף בא ושואל: "מה העבודה?". ואין להאדם מה להשיב על שאלתו. והאדם מוכרח לקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, "כשור לעול וכחמור למשא" בלי שום ויכוחים. אלא "אמר ונעשה רצונו". זה נקרא "לכם", כלומר, עבודה זו שייך לכם דייקא ולא אלי. כלומר, עבודה מה שהרצון לקבל שלכם מחייב אותו."

שאלה: איך אנחנו יכולים לזרז את הלימוד שלנו כעשירייה כדי שנוכל להרגיש השגחת הבורא?

זה רק על ידי זה שאנחנו יותר ויותר נתעמק במה שמקובלים ממליצים לנו לעשות, גם ללמוד יותר פתיחה לחכמת הקבלה, שיש שם בכל זאת מערכות שהן יעזרו לנו להבין הבחנות טכניות וגם אחר כך לפי היחסים בינינו, עד כמה שאנחנו נאתר את ההבחנות רגשיות שצריכות להיות בינינו, הבחנות החיבור, הפירוד, שזה בעצם עיקר העבודה שלנו, שבין החברים, איך שאנחנו נשתדל לייצב את המעשים הנכונים, אז לפי זה אנחנו גם נדאג איך לבצע פעולות, איך מתוך הפעולות להתחיל להרגיש את הבורא.

אם אני לא אזוז בפעולות שלי עם החברים יחד, אז איך אני מייצב את הבורא? כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", אנחנו עושים את הבורא, אנחנו צריכים להתחבר בינינו עד כדי כך יותר ויותר צמוד שאנחנו נתחיל להבין אז מה זה נקרא "הבורא".

הבורא זה כמו לגו, שאנחנו ברצונות שלנו עד כמה שאנחנו נמצאים בדחייה זה לזה אבל מעל הדחייה שאנחנו רוצים להיות בחיבור זה עם זה, אז יחד, שני המצבים האלו, ניתוק וחיבור, פירוד והתקרבות, כמה שאנחנו נתעסק בזה יותר אנחנו נתחיל לגלות, לראות אז מי זה הבורא שמתוך הפעולות שלנו, אנחנו מרכיבים אותו, אנחנו עושים אותו, בונים אותו.

אבל אם אין לנו עשירייה, אם אין לנו יכולת לבנות אותו בצורה כזאת, אז אין לנו שום סיכוי, אין לנו תקווה שפעם נגלה אותו, אין מה לגלות, אתה לא מרכיב מהקוביות שלך עם החברים את הדמות שלו, אז איך תגלה? אתם מבינים שאנחנו נמצאים ליד מצב שיכולים לבנות ממנו את הבורא ואנחנו לא בונים אותו.

תלמיד: ומה זה הבורא, הכוח שאנחנו זקוקים?

בוא וראה, זה נקרא בורא.

תלמיד: אבל איך הוא פועל בתוך החיבור הזה שאנחנו מרכיבים?

כשאנחנו מרכיבים אנחנו מתחילים להרגיש שהרצונות שלנו, הכוונות שלנו, שאנחנו רוצים להרכיב מזה משהו משותף שזה מתחיל לחיות, להיות חי.

תלמיד: זה ההשתוקקות או ההשלמה של החיבור בינינו?

זה השלמה, בוא תגיד לי דבר מיוחד, אתה לוקח חלקיקים מהטבע, אטומים למיניהם שחוץ מזה אין בהם משהו, פלוס מינוס שאתה מרכיב אותם, איך מתוך זה שאתה מרכיב אותם, אתה מקבל פתאום משהו שחי ומתפתח, שזה כבר מתחיל להיות אורגני? שאטומים מתחברים ביניהם עד כדי כך שהם הופכים להיות למולקולות, לדבר חי.

מה זה נקרא חי? שיש לו שם יסוד החיים, סוד החיים, די. אן. אי. יש שם, כל מיני דברים וזה שאנחנו לא מבינים אפילו מה שם נמצא אבל מבינים ששם נמצאים כל היסודות והסודות של הבריאה. מאיפה זה נמצא כאן, איך חלקיקים, פרוטונים, אלקטרונים, נויטרונים, ליזונים למיניהם, כל מיני, יש כ-400 חלקים, איך החלקים האלו, פתאום בהתחברותם מביאים את עצמם למצב כזה שבהם מתחיל להתגלות כוח שנקרא "חיים"? אנחנו לא מבינים את זה. אנחנו לא מבינים. אנחנו רק רואים שהם הופכים להיות במקום סתם לבנים שמהם אפשר לבנות איזה בית כמו שילדים בונים מקוביות, שהם בעצמם בונים, ואנחנו מחיים בהם כוח הבורא, כוח הבריאה, ואז הם מתחילים להתחבר ביניהם. אנחנו רק נותנים להם תנאים. זה כמו שאנחנו נותנים לבורא תנאים להתגלות, אבל אז הם מתחילים להיבנות בעצמם ואז אנחנו רואים שיש כאן מעשה הבריאה, מעשה בראשית.

לכן העבודה שלנו היא לא להיכנס פנימה ולהתחיל לחטט במה שעושה הבורא, אלא לתת לזה תנאים שמעשה הבורא יתגלו.

שאלה: האם החיסרון הנכון נבנה מלב שבור?

דווקא מתוך הלב השבור בא החיסרון הנכון.

שאלה: העשירייה היא מערכת שסופגת מהבורא השפעה. איך מאזנים את ההשפעה הזאת שמקבלים מהבורא וכל הזמן שומרים על ההשתוקקות הזאת?

אם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו רוצים שישלוט בינינו כוח השפעה, לפי חיסרון לכוח השפעה בינינו בעשירייה, אז אנחנו זקוקים לבורא, כי הוא מקור ההשפעה. אז אנחנו על ידי זה שמרגישים שאין לנו וחסר לנו כוח השפעה אנחנו הופכים למינוס, והבורא שיש לו כוח השפעה הזה הופך להיות לפלוס ואז הוא מתקרב אלינו ומבצע פעולות. לכן הבורא זה נקרא "בוא וראה". אם אתה מכין בשבילו את התנאים האלה אתה רואה שהוא מתגלה. איפה מתגלה? דווקא במינוס שלך מתגלה הפלוס שלו. ולא יכול להיות אחרת, אם לא הכנת חיסרון לזה שהוא יתגלה אז אין לו אפשרות להתגלות, איך יתגלה? אנחנו נמצאים בכוחות הטבע, זה שנדמה לנו שפתאום יש לנו מעשה ניסים או משהו, אין ניסים, אין משהו למעלה מהטבע, או לפי הטבע הגשמי או לפי הטבע הרוחני.

שאלה: שאנחנו מכינים את עצמנו כמינוס אז אנחנו מגלים שכל מה שמגיע מהבורא הוא טוב ומטיב ואז אנחנו יכולים להתחיל לעבוד עם זה?

כן.

תלמיד: במצב כזה לא רואים חיסרון, לא רואים שמקבלים דברים רעים?

אם אנחנו רוצים שיתגלה כוח הבורא כטוב ומיטיב ובזה שיחבר בינינו, כל אחד מדמה לעצמו משהו, מי יודע אם זה טוב ומיטיב, אבל אנחנו צריכים להכין לו את המקום.

שאלה: אני זוכר שאמרת שתמיד צריך להיות חיסרון אצל האדם, אמרת שינצנץ, יבער הכוכב שלי. למד אותנו איך אתה מחזיק את החיסרון?

מתוך זה שיש לי התחייבות לחנך אתכם, ללמד אתכם, לכן יש לי חיסרון. אני חי לפי החיסרון הזה שאני מעביר לכם. פשוט מאוד.

קריין: נמשיך לקרוא "מה שאין כן".

"מה שאין כן, אם ה' נותן לו איזה הארה מן השמים, אז הרצון לקבל נכנע והוא מתבטל אז כנר בפני אבוקה. וממילא אין לו כבר יגיעה, כי הוא כבר לא צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים בדרך הכפיה, "כשור לעול וכחמור למשא", כמ"ש: "אוהבי ה' שנאו רע". שפירושו, כי רק ממקום הרע נמשך אהבת ה'".

עד כאן אנחנו הגענו ונתחיל מזה מחר. בכל זאת אנחנו עשינו משהו מהמאמר הזה.

(סוף השיעור)