שיעור בוקר 17.12.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 639

מאמר קע"ב "ענין המניעות ועיכובים"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 639, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר קע"ב, "ענין המניעות והעיכובים".

אתם רואים שהתאספנו היום בצורה מיוחדת באחד מהמקומות, בפתח תקווה, במרכז העולמי שלנו, ואני מקווה ש"משנה מקום משנה מזל" ומשנה מזל משנה מקום, ועל ידי כל מיני כאלו תנועות, התארגנויות, נגיע בכל זאת גם לשינויים שינענעו את הכלי שלנו ויקדמו אותו יותר לתיקון. אני מאוד מקווה לזה.

לכן החלטנו שנעשה איזה שינוי לפחות אצלנו כאן במרכז שלנו, ואומנם צריכים לשמור על כל ההגבלות וגם לי אמרו לשבת במקום הרגיל שלי ובינתיים לא להצטרף לאף קבוצה, גם לזו שהתאספה כאן, קומה אחת למטה מאיפה שאני נמצא, אבל בכל זאת כך החלטנו לעשות. נקווה שנלמד מזה משהו, נראה מה יקרה.

אנחנו בכל זאת מאוד נזהרים מכל ההשפעות הרעות שיכולות להיות. אני לא חושב שזה יהיה אבל בכל זאת צריכים לראות את העולם גם דרך התנאי הזה ש"ניתן לרופא רשות לרפאות" ודרך הרשות הזאת אנחנו צריכים להתקדם גם בקשר החיצון בינינו, ועל הקשר הפנימי שלנו, ככל שנוכל להשפיע עליו נשתדל להשפיע, וכל היתר בידי הבורא.

ומה שעוד מעניין ומשמח, שאחרי השיעור יש לנו גם סעודה כמו שהיתה פעם סעודת חומוס ביום שישי, גם אותה נעשה. ונראה, או שזה יהיה חד פעמי או שנעשה את זה כל שבוע, או מידי פעם. אנחנו נשתדל, כי ככל שאנחנו עושים התעוררויות משלנו, מצידנו, כך אנחנו מקווים שיהיו שינויים בכל הכלי שלנו וכך נתקדם. כתוב "משנה מקום משנה מזל", אז נראה מה יהיה השינוי, איך זה ישפיע עלינו.

קריין: אנחנו קוראים בחלק מאמרי "שמעתי", שמעתי קע"ב "ענין המניעות והעיכובים".

קעב. ענין המניעות והעיכובים

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.

(יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא ית', אין די מילים לבאר. לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מְדָנָה [כעס])."

אני גם אקרא.

קעב. ענין המניעות והעיכובים

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו", מה שאנחנו מרגישים, שחשבנו שכל יום יהיה לנו יותר קל, משהו יותר ימשוך אותנו, יתגלה, אנחנו רואים שדווקא ההיפך, יש יותר קושי, יותר הפרעות למיניהן. אז אומר בעל הסולם "אינו אלא בחינת התקרבות", על אף שנראה לנו שזה התרחקות ומניעות. למה התקרבות? "שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו", ולכן עושה לנו הרגשה כזאת שאנחנו דווקא מתרחקים וכל יום ויום יש לנו קושי גדול יותר גם בכמות וגם באיכות. "וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות". למה? כי קודם כל אנחנו צריכים לאתר את הדברים האלה שהם באים מהבורא עצמו ש"אין עוד מלבדו", והם באים אלינו אך ורק כדי לתת לנו מקום ליגיעה שנתקרב אליו. "כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו." לה', אם לא היה דוחה אותנו. לא דוחה בעצם, אלא כך הוא מגלה לנו, שאנחנו יותר רחוקים, וכשההרגשה הזאת באה לאדם היא נותנת לאדם הזדמנות להראות שהוא בכל זאת רוצה להתקרב לבורא. "כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו", בין החברים ובין הבורא. "וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה", כל מניעה ומניעה כזאת "מקרב לו את הדרך".

וגם זו שאלה, אומנם מדי פעם הוא מרגיש שאם הוא מתגבר הוא מתקרב לבורא, מרגיש יותר ברגש, מבין יותר בשכל מה שקורה, אבל אחר כך יש לו ודאי שוב מניעה, שוב ריחוק. וזו לא מניעה, פשוט הבורא מראה לנו בטווח, ברגישות, בדיוק יותר גבוה איפה אנחנו נמצאים לעומתו. ולעומתו זה נקרא איפה אנחנו נמצאים אחד לעומת האחר, כי כלפי הבורא אנחנו לא יכולים למדוד את המרחקים שלנו אף פעם, אנחנו רק יכולים למדוד את המרחקים שיש בינינו, בין החברים, ואותו מרחק יש בינינו לבורא.

"(יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות". הבורא מראה לו כל פעם שהוא רחוק יותר ויותר והאדם למרות זאת משתדל לקצר את המרחק הזה, לדלג עליו איכשהו. "לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך". הוא בכל זאת משתוקק, רוצה להגיע לגילוי הבורא, לדבקות בבורא, להתקרבות לבורא. וזה נקרא שהוא בכל זאת מפעיל את עצמו בהשפעה, בנתינה, בחיבור. "יען, שידע דבר זה מראש", הכול מתגלה בצורה כזאת שהוא מרגיש מיום ליום שהוא יותר רחוק ולמרות זאת צריך להשתדל להתגבר על זה ולהביא את עצמו למצב שזה לא מקרר אותו, לא מרחיק אותו, אלא דווקא "שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת", שהבורא מראה לו יותר ויותר איפה הוא נמצא, "שהמרחק בינינו לבין הבורא ית', אין די מילים לבאר". אנחנו לא יכולים להגיד עד כמה, זו פשוט הפכיות הצורה. ואפילו באיזו הפכיות, באיזו מידה הפכיות הצורה אנחנו לא יכולים להגיד. "לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מְדָנָה [כעס])". כי הוא יודע שזו דווקא התקרבות. שאם הבורא מיום ליום מעלה לו את הרגישות למרחק שכביכול גובר, אז אדם מבין שלא המרחק משתנה אלא הוא הגיע עכשיו למצב שיכולים להראות לו את המרחק בינו לבין הבורא ביתר רגישות, בדיוק יותר גבוה, וזה סימן שהוא מתקרב.

אז ההרגשה שלנו מההתרחקות שאנחנו מרגישים יום יום, ששוב צריכים להתחיל מחדש, ששוב צריכים להתגבר על עצמנו, שוב אני צריך לקרב את עצמי לחברים וכן הלאה, ההרגשה הזאת לא מעוררת בי אכזבה ועייפות, כי אלה סימנים.

אם אני מרגיש ששוב נפלתי, שוב נעלם לי מה שהיה קודם, שוב אני נמצא באדישות, בעייפות, בחוסר רגש, זה סימן שאני התקרבתי לבורא, גם לחברים, במרחק חדש. שאני במרחק קצר יותר מהם, יותר קרוב אליהם וכך אנחנו צריכים להבין ולהתקרב. זאת אומרת, אני צריך לתאר לעצמי דווקא ההיפך ממה שמראה לי השכל, את המצבים האלו שאני נמצא בהם, לתאר אותם בצורה נכונה, ומתוך זה תהיה לי אפשרות להתקרב.

שאלה: איך בכל נוכל להתאים את הדלתא – את ההתקרבות וההתרחקות?

על ידי זה שאתה מתגבר על הרגשת הריחוק ורוצה להתקרב מעל למרות שזה נראה לך כך. להבין שזה נראה לך כך רק ברגש, כי כך מראים לך את זה בראייה האישית, האינדיבידואלית שלך. ומשום שהדיוק בינך לבין הבורא עכשיו הוא יותר, אתה מרגיש. נניח שקודם היו מודדים מרחק במטרים, עכשיו מודדים מרחק בסנטימטרים, אז ודאי שהמספר הוא יותר גדול, ואז נראה לך שהמרחק יותר גדול, אבל זה לא נכון. המרחק התקצר, אבל ההרגשה שאתה רחוק נעשית יותר גדולה, כי עכשיו אתה עובד בדיוק יותר גבוה. זה מה שאתה צריך כל פעם להבין.

לשם מה נותנים לנו זאת? כדי שאנחנו נשתדל לייצב את עצמנו כך, שאנחנו לא נעבוד עבור המרחק אלא שאנחנו נשתוקק להשתוות הצורה, וזו הבחנה אחרת לגמרי. אם קודם השתוקקתי לקצר את המרחק בינינו, עכשיו זה לא חשוב לי, עכשיו אני לא שם לב למרחק שמבדיל בינינו, אלא אני שם לב לחיבור בינינו. והנתון הזה הוא נתון אחר לגמרי, לא באותו סרגל, זו לא אותה מידה כמו מרחק פיזי, אלא רגשי, ברגשות שלנו ברצון לקבל.

לפי הרצון לקבל יכול להיות שאני מתרחק, אבל אם אני מפעיל את עצמי להיות בהשפעה, אז זה כבר מרחק אחר, זה כבר קו אחר עם הבורא. ולכן יכול להיות שאני ארגיש מרחקים יותר ויותר גדולים בינינו, כי כך גם כתוב, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ככל שהאדם מתקרב לחברים ולבורא נראה לו שהוא עוד רחוק, שהוא שונא אותם ודוחה אותם ולא רוצה אותם, כמו שכותבים המקובלים.

ואנחנו צריכים להבין שההרגשה הזאת היא הרגשה אמיתית, היא נכונה, אבל היא מגיעה אלינו בצורה כזאת כדי שאנחנו נעביר את עצמנו לקו אחר של קשר בינינו. שלא חשוב לנו באילו הבחנות ורגשות דומות או לא דומות אנחנו נמצאים, אלא ככל שאנחנו נמצאים למעלה מהן יותר בצורת ההשפעה.

ואם אנחנו רוצים להיות בהשפעה הדדית אדרבא, ככל שאנחנו הפוכים, רחוקים זה מזה, תהיה לנו אפשרות יותר להשפיע, יותר ויותר להתקרב מעל מההפרעות, למעלה מהמרחקים בינינו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לכן בואו נעשה תרגילים כאלו וכך נתקדם.

שאלה: אם חיבור בינינו לא מקצר את הרגשת המרחק בינינו, מה הוא כן עושה?

תלוי איך אתה מודד את ההרגשה. זה מה שהוא אומר, נקרא שוב.

קעב. ענין המניעות והעיכובים

ממה הוא מתחיל? "כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות," מה זו התקרבות, אם אני מרגיש שאני יותר רחוק, שאני נדחה מהדרך, מחיבור, מכל העניין? הוא אומר "שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו", ולכן נותן לנו הרגשת ההתרחקות, "וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות". איך יכול להיות? והוא עוד מוסיף, "כי לולי זה" שאנחנו מרגישים התרחקות, "לא היה שום מציאות להתקרבות אליו", לבורא. איך יכול להיות? במה אנחנו משתמשים שאנחנו מרגישים את עצמנו יותר רחוקים גם בינינו - בין החברים וגם מבינינו לבורא שאנחנו יותר רחוקים, ותר עזובים, יותר ריקים? הוא אומר, "כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ", כלומר, רק ברצון לקבל הפוכים מהבורא - "לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה" שהוא רק רצון להשפיע ואהבה. "ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו," בינו לבין הבורא, ככל שהמרחק יותר ויותר גדול זו הרגשה אמיתית, נותנים לאדם יותר ויותר להבין, להרגיש, לראות איפה נמצא הוא ואיפה נמצא הבורא. וההרגשה וההבנה הזאת של המרחק כבר נמצאת בכלים של האדם, "וכל מניעה," שהוא מרגיש עד כמה הוא רחוק, כאילו נזרק אחורה, "שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך", מקרבת אותו לבורא.

כלומר, ככל שאנחנו מתרחקים בהרגשתנו, כך אנחנו באמת מתקרבים לאמת, עד שאנחנו מתחילים לגלות את הבורא דווקא בכלי, שמצד אחד מראה לנו מרחק אינסופי בינינו לבין הבורא, בהפכיות הצורה, בהפכיות הרצון, בתכונות, ומהצד האחר אנחנו מתחילים להבין ולהרגיש דרך זה עד כמה אנחנו מתקרבים, נמצאים כבר בהשתוות במשהו עימו.

מאיפה זה מגיע? "יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות", כלומר, שהתרחקות לא דוחה אותו, "לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך", אלא למעלה מזה מצידו הוא הולך ומתקרב, אף כי הבורא נעשה עוד יותר רחוק. הוא נעשה עוד יותר רחוק, אבל אני יש לי הזדמנות לעשות כלפיו צעד אחד קדימה. "יען, שידע דבר זה מראש", שהדרך נראית יותר ויותר רחוקה כל פעם, וזה דווקא סימן שהוא מצליח, "שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא ית', אין די מילים לבאר", כמה אנחנו הפוכים. "לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב," זה "אינו גורם לו שום מְדָנָה [כעס]) " ודחייה, אלא דווקא ההיפך, הוא מגלה את זה כאמת וזה סימן שאנחנו מתקרבים. אומנם בהרגשה שלנו אנחנו מתרחקים אבל לפי האמת אנחנו מתקרבים.

שאלה: אחרי שאנחנו פותרים את ההימנעות בעשירייה וההפרעות ועוברים אותם הם גורמים לנו להתקרבות. אבל אני מרגיש שמה שזורק אותי כל הזמן מהרוחניות זה דווקא ההפרעות בגשמיות. כל הזמן הגשמיות מביאה לך מכה והפרעה, ובמקום שזה יקרב אותי זה מרחיק אותי. כי במקום שאני אהיה מרוכז בעשירייה, אני חוטף הפרעה מהגשמיות ואני מתעסק בה במקום להתעסק בדבר האמיתי שאני צריך להתעסק, ברוחניות.

אני חושב שזה מחוסר קשר עם החברים. אפילו בצורה כזאת אתה יכול לפתור את הבעיה. אם אתה קשור אליהם יותר, אז ההפרעות הגשמיות לא יוכלו לנתק אותך מהעשירייה ודרך העשירייה מהבורא.

תלמיד: אני משתדל להיות מקושר אליהם כמה שיותר ובכל זאת ההפרעות הגשמיות לא מפסיקות. כאילו הבורא בוחן אותי. כל הזמן נותן לי "בומבות" וזה רק מתגבר. ברוחניות אני מרגיש שיש לי את העשירייה ששומרת עלי, וברגע שיש לי הפרעות גשמיות, אני מתפלל עבור החברים שלי, אבל הפרעות גשמיות ממשיכות לבוא בלי הפסקה.

בכל זאת תראה אחר כך כמה הבורא מברר לך את החיים ואת ההתקדמות הרוחנית שלך. ודווקא עכשיו ההפרעות הגשמיות הן מאוד ספציפיות לכל אחד ואחד. באה הפרעה אחת שהיא הווירוס, ושינתה לו את החיים בכל מיני רמות ואופנים. ואנחנו באמת נמצאים כל אחד בשינוי החיים שלו, שינוי מהותי.

לכן אפילו החלטנו שאנחנו בכל זאת באים ומתחברים פעם לכאן בזמן השיעור שלנו, והגיעו בכל זאת יותר מ-400 איש. ואחר כך נעשה את סעודת החומוס שלנו. נשתדל איכשהו לעורר את המצב, לשנות, להתחיל להזיז אותו מנקודה שהוא לא יכול לזוז, אולי ייצא מזה משהו. אני מאוד מקווה שאנחנו נוביל את תהליך ההבראה ולא נחכה בצורה פאסיבית מתי זה יעבור. כי אם אנחנו נשב ונחכה, למרות העבודה הרוחנית שלנו, אנחנו רואים שזה לא עובר. אז נשתדל לזרז אותו, נשתדל יחד איתך.

שאלה: איך אנחנו יכולים להבין, לקלוט את ההפרעות האלה כדי שההפרעות יחזקו את הקרבה בינינו?

את ההפרעות עצמן אנחנו מרגישים. אני לפני כמה שעות הייתי רוצה לקרוא, ללמוד, לשמוע איך להתקרב לחברים, לבורא, ללמוד על מערכת העולמות, על עבודת האדם, איך להיכנס ולראות את העולמות האלה, להרגיש אותם, לגלות אותם. ועכשיו אני אדיש, לא אכפת לי, אני לא יכול להזיז את עצמי, אני מוכן לעבוד בעבודה שלי ולהתנתק מהרוחניות. לא יכול להזיז את עצמי, לא יכול להקים את עצמי מהספה, מלנתק את עצמי מהטלוויזיה וכולי.

זאת אומרת, אנחנו רואים שהדברים האלה נעשים יותר ויותר מושכים, כבדים וכן הלאה. מאיפה זה מגיע? ודאי כל הדברים האלה מגיעים אלינו מ"אין עוד מלבדו". רק הבורא מסדר לנו, מתלבש בכל מיני הפרעות ומושך אותנו אליהן, דוחה אותנו מכל הדברים ששייכים להתקדמות רוחנית. ואנחנו מתקדמים בהתגברות על ההפרעות האלה.

וכאן "איש את רעהו יעזורו", לעשות כל מיני פעולות, להתאסף. אולי במקום פעמיים ביום שלוש פעמים ביום, אפילו לרבע שעה כל פעם. כי אנחנו לא מבינים, אבל ככל שאני חושב בשכל שלי נגיד שבשעה מסוימת אני צריך להתקשר עם החברים, ולא בא לי וזה מפריע לי ואני לא רוצה ומה אני אעשה, ככה קורה לי. אם אני בכל זאת חושב על זה, אפילו כמו על הפרעה, אני קשור לא פנים בפנים אבל פנים באחוריים, מצידי זו צורת אחוריים, אני בכל זאת קשור לרוחניות. וכדאי, אפילו בתור הפרעה.

אנחנו צריכים להבין שכך כל העולם מתקדם על ידי הפרעות לתיקון. כל הפנדמיה הזאת ובכלל כל הבעיות שלנו, כמו שבעל הסולם אומר, כל המניעות והעיכובים שמתגלים גם לנו וגם לאנושות, ודאי ברמה אחרת, אבל כל זה רק סימנים של התקרבות, הבורא מושך אותנו אליו. וכך אנחנו צריכים לקבל את זה.

אבל אפילו שאני לא מקבל בינתיים את זה ואני לא רוצה אבל בכל זאת אני בא לקבוצה ולפעולת הקבוצה, אני בזה בכל זאת עושה עוד ועוד כל מיני פעולות להתקרבות. ואפילו שזה נעשה לי יותר ויותר קשה כל פעם, זה בגלל שאני מתקדם.

שאלה: במאמר מדובר על כך שברגע שאדם מגלה את המרחק, את הפער בינו לתכונת ההשפעה, האדם לא מתווכח. אבל במאמרים אחרים רשום שהוא מוכן להישאר בהתרחקות הזאת בתמידיות. אז אני לא מבין, צריך להיות פה איזה טעם חדש כדי שאני אהיה מוכן להישאר במצב הזה תמיד?

מנוחה. פשוט מאוד, מגיע כוח של הכבדת הלב מה שנקרא, ואז אני פשוט רוצה להישאר כמו עכשיו, להירדם. רב"ש היה אומר, שאם יש כדור כזה, כדור שינה, שאני יכול לבלוע, להירדם, ולא לקום, כל הזמן לישון, עד מתי? בלי גבול, אני רוצה אותו. ככה זה.

שאלה: איך יכול להיות שככל שאדם מרגיש יותר רחוק מהבורא, כך הוא נמצא יותר קרוב?

כי זה שהוא מרגיש שהוא רחוק, הוא מרגיש, אבל זה סימן שהוא מבין שהמרחק בינו לבורא הוא רחוק, והוא יותר אמיתי. וככל שהוא יותר ויותר רחוק, סימן שמראים לו יותר ויותר את האמת. וזה סימן שבאמת לפי הכלים שלו הוא כבר התקדם לראות את המרחק בצורה יותר אמיתית.

שאלה: האם הבורא זה משהו שכל הזמן מתרחק, כמו האופק, ואף פעם אי אפשר להגיע אליו? אתה מתקרב, והוא מתרחק ממך? והאם כל ההפרעות זה רק כדי לזכור שזאת הדרך, וצריך לצעוד עליה קדימה?

אנחנו עוד לא מבינים את זה, עוד לא נכנסנו למדידות של המרחקים. רק צריך להבין שככל שהבורא נראה לנו כל פעם יותר רחוק, זה מפני שאנחנו נמצאים בצורה הפוכה, בתכונות הפוכות, במטרות, ונטיות הפוכות. אז ככל שהבורא נראה לנו יותר רחוק, באמת הוא יותר קרוב. וככה זה יהיה עד שנתחיל לקלוט את הבורא בתכונות ההשפעה.

שאלה: מה זה להיות בקשר עם הבורא דווקא בזמן הרגשת ההתרחקות?

כשאנחנו מרגישים התרחקות מהבורא, התרגיל הזה מצד הבורא נקרא "דומה דודי לצבי". אז אנחנו צריכים להבין שככל שהבורא מראה לנו שהוא מתרחק ובורח מאיתנו, זה סך הכול משחק שיש לנו גם בין בני האדם. כך אנו מתנהגים כלפי ילדים, אנחנו מסתתרים, לפעמים משחקים איתם במחבואים. אנחנו מראים להם שאנחנו עצובים, שאנחנו מרוגזים, ופיסית מתרחקים מהם. על ידי זה אנחנו מעוררים בילד כל מיני רגשות, בעד ונגד, בונים בו כל מיני צורות של הבנת ההתקשרות בין בני אדם, בין מקומות, בין חפצים, וכן הלאה.

כך קורה גם אצלנו, זה כמו פלירט בין גבר ואישה, פעם יותר, ופעם פחות. כמו תבלינים ששמים באוכל, אנחנו מוסיפים משהו מלוח, או משהו חריף לתבשיל כדי לעורר תיאבון. זאת אומרת, לא יכולה להיות התקרבות ללא הרגשת התרחקות. "יתרון האור מתוך החושך", כך זה בכל דבר.

לכן כשאנחנו מרגישים שהבורא רחוק מאיתנו, זה רק כדי לנענע אותנו להתקרב אליו. וכשקצת מתקרבים אליו, הוא מראה לנו שהוא יותר רחוק מקודם, וכך שוב כשמתקרבים. זאת אומרת, הוא כל הזמן מרחיק אותנו, נניח קודם הרגשתי שהמרחק בינינו היה שני מטר. כביכול התקרבתי אליו, ועכשיו אני מרגיש שהמרחק הזה כביכול עוד יותר גדול. זאת אומרת ככל שאני רץ אחרי הבורא, הוא יותר ויותר מתרחק ממני. אבל בינתיים במשחק הזה עימו אני משנה את היחס שלי לקרבה שלו.

אני לא רוצה להגיע אליו כדי לתפוס אותו, כדי להתמלא ממנו, אלא כדי למלא את עצמי ביחס שלי אליו. ואני לא רוצה להשיג אותו כדי לתפוס או לרכוש אותו, אלא כדי להשפיע לו. וכדי להשפיע לו אני לא צריך לקצר את המרחק, אלא רק להרחיב את הלב שלי בהשפעה, ואז אני כבר עובר ממידות הקבלה למידות ההשפעה, וכך אני הולך ומתקרב לבורא יותר ויותר. יש כאן ביחס הזה, במשחק הזה בינינו לבורא כל מיני שינויי מצבים, ערכים. כך מתקדמים.

שאלה: מה בדיוק נחשב להיות בקשר עם הבורא בכל רגע? מה זה להיות קשור לבורא?

קשור לבורא זה נקרא שאני מרגיש את עצמי כנמצא כל הזמן בריצה כדי להשפיע לו, ולא עוזב את הנטייה הזאת, לא ביום לא בלילה. זאת אומרת המצבים לא חשובים, וכל הזמן על פני כל המצבים האלה אני רוצה רק להגיע למצב שאני נותן לו, משפיע לו. ולא חשובים לי המצבים עצמם, אלא רק היחס שלי אליו. אז אני מגיע להשתוות הצורה עימו.

שאלה: האם האדם יכול לשלוט בהרגשת ההתרחקות וההתקרבות של הבורא, ואם כן איך?

כן, אדם יכול לשלוט בזה אם הוא נמצא למעלה מהצמצום. אם העיקר בשבילו זו ההתקרבות לבורא בהשפעה, בקו של השפעה, לא בקו של קבלה, ולא חשוב לו כמה הוא מרגיש ולא מרגיש, העיקר להשפיע, במידה הזאת הוא יכול להתקרב, ולהגיע לדבקות.

שאלה: כתוב שהרגשת ההתרחקות לא גורמת לשום כעס. האם יש מקום להרגיש צער על ההתרחקות כדי שיהיה רצון להתקרב?

הכול תלוי באדם. אם הוא מבין שהרגשת ההתרחקות מביאה לו יותר נטייה להתקרב לבורא, ודווקא זה שהבורא כביכול מרחיק את עצמו, כי האמת שהמרחק לא משתנה, אלא האדם מעלה את הרגישות שלו, או יותר נכון הבורא מעלה בו את הרגישות למרחק, יותר נכון לא למרחק, אלא לאי השתוות הצורה בינו לאדם. הבורא מראה לנו כמה אנחנו יותר רחוקים לפי השינוי, לפי התכונות שלנו, המטרות שלנו, ולפי זה האדם צריך לשמוח בזה שהוא רואה את עצמו היום יותר גרוע.

זה הבורא שפותח לו ראייה יותר רגישה למה שקורה ביניהם. או לראות כמו תינוק, שהכול אותו דבר, או לראות בצורה קצת יותר בוגרת ויותר חכמה, עד שאנחנו מגיעים לגיל הזקנה. מי נקרא "זקן" בקבלה? זה שרכש את החכמה. ואז אנחנו מבינים שכולנו נמצאים בריחוק זה מזה, ושום דבר לא משתנה באף אחד חוץ מזה שאנו יכולים להיות למעלה מהטבע שלנו, לסלוח לשני, ולהתקרב אליו.

אנחנו לומדים את זה במקצת מהחיים הגשמיים שלנו, שאנחנו לא יכולים לשנות אף אחד. אנחנו יכולים רק ללמוד, או לתת דוגמה לאחרים, ללמד אותם איך אנחנו מתעלים למעלה מהטבע שלנו כדי להיות מקושרים בהדדיות. ואת כל הדדיות שלנו, את כל הקשר שלנו לכוון לבורא, ואז נוכל להתעלות למעלה מהטבע שלנו אחד לשני, להגיע לחיבור בינינו, ולחיבור עם הכוח העליון, וזה סך הכול יהיה גמר התיקון.

אז להשתדל לא לכופף אחד את האחר, או לתקן את החברים, אלא להשתדל רק לעזור אחד לאחר לעלות למעלה מהטבע שלו.

שאלה: איך להינעל על המשחק הזה עם הבורא ולשמור על המשחק הזה כל הזמן?

קודם כל מתוך זה שאנחנו מדברים על זה. אז צריכים להמשיך לדבר, להמשיך לראות שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מתפילה כדי לקבל מהבורא כוחות, שיעזרו לנו להתקשר למעלה מהטבע שלנו.

אנחנו צריכים להשתדל לקבל כל חבר וחבר כמו שהוא. ואני לא הולך לשנות אותו, לכופף אותו, ואני לא מתייחס ישירות אליו, אלא זה חבר, וכל חבר וחבר הוא צורה שהבורא פונה אליי. זה מה שנקרא "אחרי כל חבר עומד הבורא", כך הבורא מראה לנו במיליארדי הצורות שלו. וכך אני יכול לראות את מיליארדי האנשים בעולם, שכך הוא רוצה להראות לי את הצורה שלו כלפיי.

אבל במקום כל מיליארדי האנשים האלה, מספיק לי לראות את העשירייה שלי. ואם אני עובד איתם, לא רוצה לשנות אף אחד מהם, אני רק צריך לתת להם דוגמה איך אני מתייחס לבורא. כי הבורא או החבר צריכים להיות אותו דבר, ואפילו חשוב יותר איך אתה מתייחס לחבר.

שאלה: האם לצפות שתתעורר בנו ההרגשה של אהבת חברות כתוצאה מפעולות השפעה?

זה ודאי חייב להיות. כי אם אני אומר שאחרי כל חבר עומד הבורא, אז כך אני צריכה להתייחס לכל חברה וחברה, אם מדובר בנשים, כמו לבורא. ואפילו אומרים שאני חייבת להתייחס לחברות ביתר רגישות. כי עם הבורא כולם מוכנים להסתדר, מה תעשה? זה כוח עליון. אבל עם החברות, נראה לנו שאנחנו יכולות לשנות אותן, לכופף אותן איך שאנחנו רוצות. ולכן אם אני משנה את היחס שלי לחברות, ומתייחסת אליהן כמו שהייתי מתייחסת לבורא, זה כבר שינוי רציני בי, וכך נוכל להתקדם יותר ויותר.

אבל זה צריך להיות גם מבפנים וגם מבחוץ, באיזו מידה גם בזה וגם בזה.

תלמיד: אז איך יכול להיות שמרגישים התרחקות וחוסר אהבה, האם דרך זה אפשר לראות התקרבות לבורא?

כל המצבים האלו צריכים אך ורק לעורר אותנו להתקרבות אפילו אם הבורא דוחה. זה נמצא באותו מאמר "דומה דודי לצבי", כך אנחנו מתקדמים. תמיד ההתקדמות היא דרך ההתרחקות. ושוב, זו לא התרחקות אלא רק בצורה פסיכולוגית נראה לנו שאנחנו מתרחקים. לדוגמה במִספרים, כשאנחנו מתקרבים למקום כלשהו, נניח שנוסעים ברכבת ואומרים לנו "נשארו 10 קילומטר". לאחר דקות מספר אומרים לנו, "נשארו לנו 8.000 מטר". אז 10 קילומטר או 8.000 מטר, מה ההבדל ביניהם? 8.000 מטר זה פחות מ-10 קילומטר, אף על פי ש-8.000 זה מספר גדול אבל בעצם הוא במטרים. זאת אומרת בדיוק יותר ממה שהיה קודם וזה מה שמבלבל אותנו כשאנחנו נוסעים. אם אנחנו ממשיכים בעיניים עצומות בקו ההשפעה אז אנחנו עוברים את כל הדברים האלה בצורה ישירה וקצרה.

שאלה: אם הבורא נותן בעיה שנמשכת זמן רב ואינה נעלמת, האם זה אומר שהאדם עדיין לא סיים את העבודה על זה ולא הגיע לתפילה הנכונה?

ודאי שאנחנו לא מסיימים את העבודה, העבודה שלנו מסתיימת בגמר התיקון. רק שסוגי העבודה, צורות העבודה משתנים. זה מה שיש.

שאלה: כיצד נוכל לשנות את התכונות כך שנוכל להרגיש את הבורא בתכונות ההשפעה?

על שינוי התכונות אנחנו כבר דיברנו, זה משהו אחר לגמרי. מדובר על כך שהעבודה בינינו בעשירייה היא בתפילה לבורא שיעזור לנו להיות קשורות זו אל זו.

שאלה: מה קורה אם בהרגשה יש מרחק עצום. מה עושים עם המרחק נראה אינסופי?

אז מה? אני צריך ללכת בקו ההשפעה ואם אני הולך בקו ההשפעה, אז ככל שאני מרגיש את עצמי יותר רחוק, ההשפעה שלי לבורא היא יותר חזקה. זה נקרא "ממרחק תביא לחמה", נלמד גם את ההבחנות האלו.

בהצלחה לכל הנשים.

קריין: כן, יש לנו את הציטוט מתוך המאמר של רב"ש, "מהי ,מלחמת הרשות בעבודה – ב'". הוא כותב:

"וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם."

ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים.

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים."

שאלה: אנחנו קוראים במאמר "יען שידע דבר זה מראש". מה עוזר לאדם שנמצא בריחוק, שיש לו את הידיעה מראש? הרי ידוע, כך אני מרגיש, שאם אנחנו נמצאים בריחוק וזה גם ידוע לנו מראש, זה לא כל כך עוזר לנו.

נכון, זה לא עוזר מפני שאנחנו נפעלים על ידי הרגש ולא על ידי השכל. השכל יכול להביא לך כל מיני חכמות ואתה תהיה חכם, אבל זה לא יעזור לך בחיים בכלום. אלא מה שיעזור לך זה לשנות את הרגש, ורגש אנחנו משנים על ידי מאמצים בינינו ופנייה לבורא, ואז מקבלים את המאור המחזיר למוטב, שהוא משנה אותנו. רק בצורה כזאת.

תלמיד: להיות בתפילה לבורא, בחיבור עם העשירייה, כך אני משיג את הרגש?

אתה משיג את הרגש במידה שהבורא משנה את הרגשות שלך, את הכלים שלך. במידה הזאת אתה משתנה.

שאלה: האם הבורא נותן לנו את ההפרעות האלה כדי שאנחנו נוכל להרגיש את יצר הרע בצורה ברורה בתפיסה שלנו?

כן, בזה הוא מגלה לנו באמת איזה מרחק יש בינו לבינינו ברגשות שלנו, בהבנות שלנו, כדי שאנחנו נוכל להשתדל להתקרב ולגלות איפה המכשול, ואז נתפלל יחד לבורא כדי שהוא יוריד את המכשול, ואז אנחנו מתקרבים. כך זה עובד.

שאלה: האם המטרה שהבורא משחק בנו בהתרחקות היא פעולה שבאמת מקרבת אותנו אליו?

כן, רק זה מקרב. הכול בא מתוך חוסר חיבור, חושך, חוסר הבנה, מרחק גדול שיש בינינו ובינינו לבורא, הכול בא מתוך החיסרון. ואז כשאני וכולנו מתעוררים מתוך החיסרון, מתוך זה מגיעה לנו באמת ההתקרבות. ומצד הבורא לא מגיעה התקרבות, מצד הבורא מגיעה דווקא הרגשת ההתרחקות, שעל פניה אנחנו מתעוררים. על זה כתוב יפה בזוהר, ש"אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני". ושהבורא אומר "נצחוני בניי", אני שולח להם דווקא מצבי חושך והם הופכים אותם לאור בזה שרוצים אפילו להישאר בחושך, רק בתוך החושך להתקרב אלי.

שאלה: במאמר מדובר על כך שההשתוקקות היא הפנים. למה הכוונה?

כשהבורא מתרחק מאיתנו זה רק נראה לנו שהוא מתרחק, נסתר, אבל אנחנו מרגישים שהוא התרחק ושהוא נסתר. אני מרגיש. אז זו כבר הצלה, זה כבר כלי, חיסרון אצלי בזה שהבורא נעלם, הבורא נסתר, התרחק, איפה אני נמצא, מה איתי, כל מיני חשבונות כאלו של האדם.

זו התקרבות או התרחקות? מה הבורא עשה לי? הוא שוב נתן לי אפשרות להתקרב אליו.

תלמיד: אז הגילוי נמצא בתוך החיסרון, בתוך ההסתרה, זה מה שאנחנו מגלים?

מצוין, יופי. אמרת יפה מאוד. אין גילוי אלא מתוך ההסתרה. אין אור אלא מתוך החושך. בדיוק, זה הכלל העיקרי.

שאלה: האם ניתן לומר שהמרחק קיים כדי שאנחנו נוכל להתפלל?

וודאי. בכל הגילוי שהבורא עושה, הוא מעורר בנו גירויי, זאת אומרת, "דומה דודי לצבי"¹, זה כמו שהצבי כשבורח מהאדם, הוא בכל זאת מפנה אליו בחזרה את הראש שלו, מסתכל על האדם, בכך הוא כביכול רוצה שהאדם ימשך אחריו, על אף שהוא מתרחק הוא רוצה שהאדם ירוץ אחריו. כך המקובלים מתארים את התרחקות הבורא מאיתנו, זה מין פלירט, הוא מתרחק אבל בזה מזמין אותנו לרוץ אחריו. כי בזה שהוא מתרחק יש חיסרון שהוא מעורר בנו, אבל בחיסרון הזה יש נקודת קשר יותר ויותר גדולה כי הוא מפנה ראש אלינו כשרץ מאיתנו, ואז יוצא שפנים ואחוריים הם יחד, כך הוא כותב במאמר על "דומה דודי לצבי" ב"הסתר וגילוי", וכך אנחנו מגיעים לקשר עם הבורא.

נקרא את הקטע מהמאמר.

קריין: אגרת כ"ב של בעל הסולם.

"דומה דודי לצבי", שדרשו ז"ל "מה הצבי בשעה שהוא בורח מחזיר פניו לאחוריו כך הקב"ה בשעה שהוא מסתלק ח"ו מישראל מחזיר פניו לאחוריו".

את זה אנחנו כבר קראנו ואילו ב"הסתר וגילוי" הוא כותב שדווקא בהסתר וגילוי אנחנו מגלים את הבורא, שצריך להיות שם גם הסתר וגם גילוי יחד, מתוך ההסתר יש לנו עביות ומתוך הגילוי יש לנו צמצום, מסך ואור חוזר וכך אנחנו מגיעים אליו. זה הולך יחד, אין אחד ללא האחר. נראה לי שאותה אגרת מתחילה מהסתר וגילוי.

שאלה: מהם הכלים איתם אפשר להבין באמת שאנחנו מתקדמים בדרך הנכונה כלפי ההתקרבות לבורא?

אנחנו צריכים להשתדל לתאר את היחסים בינינו ובין הבורא כיחסים בינינו לקבוצה, ובקבוצה להשתדל לשחק בכל המצבים האלה כמו היחס של בן אדם לבורא. ואז תראה עד כמה שזה ייראה לך פתאום כמו מן תיאטרון, הצגה מלאה בכל מיני פרטים שמהם אתה יכול לסדר את החיים שלך ולהבין, וכן הלאה. זה ממש כמו במשחק עמוק מאוד, כמו שיש בשישים וארבע המשבצות בלוח השחמט, בכל האפשרויות שיש לך בלוח, כך גם כאן יש לך אפשרות לברר עם העשירייה את כל אינסוף הפרטים שיש בינך לבורא.

שאלה: איך לדעת, בדיוק, שאני בכיוון הנכון?

רק מתוך שאתה משתדל לעשות את זה בעשירייה באופן חי. תתחילו להתנהג בכל היחסים האלה ביניכם בצורה שאתם משחקים בזה, ואז תראו עד כמה זה יעורר בכם עוד יותר שאלות והבחנות. אבל זה יהיה לפניכם כמו הדגמה נכונה לכך שאתם קוראים משהו באיזה ספר, נניח כמו שאתה קורא ספר שמסביר על משחק שחמט, ואתה לוקח את הלוח ומתחיל לשחק עליו ומתחיל להבין מה קורה שם בין כל הצורות האלה, ומתוך זה אתה מתחיל להבין יותר ויותר מה קורה.

אבל כאן יש לך משחק עם האנשים, עם החברים, ומאחורי כל חבר עומד הבורא. כשאתה מתעמק ביחסים בין כולם בעשירייה אתה מתחיל לראות שם את כל העולם, כל המציאות, בלי יוצא מן הכלל. אתה לא צריך שום דבר חוץ מזה שאתה נכנס לתוך עשירייה ומברר את כל צורות היחסים שיכולות להיות בין כולם, מזה אתה לומד את טבע הבורא. בסך הכל אתה צריך להגיע למצב של "בוא וראה" ביחסים שלך עם החברים.

צריכים לחזור הרבה פעמים על הכלל הזה ועל חובתנו לעשות את זה כך בינינו כדי שבאמת נסכים, נבין שכך זה עובד. לכן, עיקרון הבריאה הוא, שהבורא ברא את הכלי, שבר אותו, נתן לנו אותו, וסך הכול אנחנו צריכים כל הזמן להימשך לחבר את כל הכלים האלה יחד. לא פיזית, אלא בצורה שנהיה מכוונים למטרה.

שאלה: ההפרעות הן בלתי נמנעות, איך יש להתנהג איתן, האם להילחם בהן במלחמת חורמה או להתנהג בהבנה ולהוריד את הראש מתחת לגל?

יש ויש. אם אתה יכול לסייע לאחרים ויחד איתם לעבוד, אדרבא. אבל אם לא, אז לפחות להרגיש את עצמך שאתה מונח על הידיים שלהם, זאת אומרת, מתבטל. גם זאת צורת השתתפות.

שאלה: משתמע מכך שאני רוצה שיהיו מניעות, כי רק כך הבורא רוצה שאני אתקדם. והשאלה שלי האם צריך להתפלל למניעות?

אני לא מבין את השאלה בכלל. אומרים לך שאין מניעות, שהבורא רוצה לקדם אותנו, ואם אתה מקבל את העזרה שלו כמו מניעה אז אתה נמצא במניעות ולא בהתקדמות.

שאלה: אבל בחיים שלנו אנחנו כל הזמן מקבלים מניעות.

אני לא מבין את זה. מה זה אומר "בחיים מקבלים מניעות"? "חיים" זה משהו או "אתה" משהו?

תלמיד: גם בגשמיות וגם ברוחניות אנחנו מקבלים מניעות.

אז אומרים לך שזה לא מניעות אלא הזמנות כדי שאתה תתקרב יותר, שאתה תגביר יותר את הקצב.

שאלה: אז האם אני צריך להתפלל לבורא שייתן לי מניעות וכך אני אתקדם?

אנחנו צריכים לבקש מהבורא מניעות, או עזרה? איפה קראת על מניעות שאתה שואל כך פתאום? אנחנו צריכים לבקש רק התקדמות, בירור, חיבוק, חיבור, זה מה שאנחנו צריכים. מה פתאום אתה מבקש מניעות? מניעות אתה תקבל כי זו ההתקדמות העתידית שלך שאתה צריך לעשות. עכשיו היא תמיד עומדת לפניך כמו מניעה, כדי שאתה תשנה את היחס שלך, את דעתך, כלפי מה שיש לפניך ותעבור במשהו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

מ"דעת" ל"למעלה מהדעת", זה נקרא שאתה מתגבר על המניעה, ואז עושה צעד קדימה ביחס שלך, בשינוי היחס שלך למה שיש לפניך, שאתה מקבל את זה לא כהפרעה אלא כמקום לעלות למדרגה יותר עליונה. להעלות את עצמך, לקבל את המניעה הזאת שנראית לך, שזו לא מניעה אלא היא כדי שתתגבר עליה. אם אתה מקבל את זה כך, אז סימן שעשית צעד קדימה.

שאלה: האם על ידי המכשולים, הבורא רוצה להראות לי עד כמה אני לא מתוקן?

הבורא לא רוצה סתם להראות לי שאני לא מתוקן. ברור לי שאני כולי לא מתוקן וברור גם שהוא עשה את זה מלכתחילה. בורא רוצה שאנחנו נתגבר על המכשולים שהוא מעמיד לפנינו ושנתגבר עליהם למעלה מהדעת, שאני אוכל להתגבר על כל מדרגה שנמצאת לפני על ידי זה שאני מפתח כוח השפעה, את כוח החיבור, ואז, בצורה כזאת, אנחנו מתקדמים. זה מה שאנחנו צריכים לראות.

אין יותר מניעות חוץ מגילוי המרחק בינינו, ואז נראה לנו שהמרחק נעשה יותר גדול, שאנחנו יותר מנוגדים זה מזה, שפתאום אני רואה את החבר יותר גרוע מאשר מקודם, יותר מרוחק ממני, שאין לי סבלנות לסבול אותו. את כל זה אנחנו מגלים יותר ויותר בדרך, וזה דווקא סימן של התקדמות.

שאלה: איך להבדיל בין התרחקות שנובעת מחוסר מאמצים, להתרחקות נכונה שמקרבת?

זה לא כל כך חשוב. בסופו של דבר זה אותו דבר, תמיד יש לנו שאלות כאלה, האם אני התרחקתי או הבורא הרחיק אותי? אני נפלתי או הבורא גרם לי ליפול? וכן הלאה. זו לא בעיה. הבעיה היא איך אני עושה את הפעולה ברגע שבו אני נמצא עכשיו. עושה את הפעולה הנכונה.

שאלה: איך הקבוצה יכולה לנצל התרחקות שמרגיש חבר כדי להתקדם קדימה?

אבל קבוצה היא סך הכל אוסף של חברים, וכאשר כל אחד מבין שההתקדמות הנכונה יכולה להיות רק מזה שהוא מתקרב לאחרים, אז מכך כל אחד באמת מתקרב לאחרים. זה מה שמביא אותם להרגשה שבכל זאת הם הופכים להיות לאיזשהו גוף אחד.

שאלה: מהמאמר ב"שמעתי" אני תהיתי האם אנחנו באמת עובדים לקראת הכנס, וככל שאנחנו עובדים יותר בהכנה לכנס כך אנחנו מרגישים מחוברים יותר, כך אנחנו מרגישים אושר גדול יותר כלפי החברים. האם זאת תחושה נכונה? וגם בזמן הכנס אנחנו מרגישים מחוברים כאילו שאנחנו מרגישים את הבורא. האם זו תחושה נכונה, האם זו אשליה, או האם צריכים להרגיש דווקא יותר ריחוק מהחברים בעת הכנס ובזמן העבודה על ההכנה על הכנס? איך אנחנו צריכים לעבוד עם זה?

איך אנחנו צריכים לעבוד ואיך אנחנו עובדים אלה שני דברים שונים. אנחנו צריכים להבין, כל עוד לא נרגיש לב אחד, רצון אחד, שהוא כולו מכוון לקשר בינינו ולבורא, וכל אחד ברצון הזה נעלם, עושה כל מה שאפשר כדי להיות מקושר עם כולם ועם הבורא, זו העבודה שלנו. לכל אחד יש עבודה פרטית שלו, כי כל אחד שונה מאחרים, זה משהו אחר, זה לא ענייננו, הבורא מסדר את הדברים, כמו שהוא ברא אותנו שכל אחד שונה, כך לכל אחד יש הרגשה אישית שהוא קיים, כך הבורא צריך הלאה לסדר.

נתקדם, אנחנו מתקדמים. גם עכשיו, לָמה אנחנו עושים כל מיני שינויים, כאן קבוצה יושבת, שם קבוצה לפעמים מתארגנת? אנחנו רוצים איכשהו לזרז את ההתפתחות שלנו במשהו. רק לא לסכן את הבריאות, אנחנו צריכים לשמור על כל החוקים של העולם הזה, כמו שכתוב, "ניתן לרופא רשות לרפאות". מי הוא הרופא, כמה הוא מבין או לא, אני צריך בסך הכול לשמוע את מושג ה"רופא", והוא הקובע. כך למדתי מרב"ש, הוא תמיד היה שומע מה הוא הרופא, מה אמר הרופא. הייתה לו תשובה אחת על כל דבר. לכן בואו נתקדם כך.

נקווה שעל ידי ישיבות, סעודות, פה ושם קטנות, בשמירת כל החוקים כפי שצריכים, אנחנו בכל זאת נתקדם יותר עוד ועוד, נעורר את עצמנו ואחרינו נמשוך את כל האנושות לצאת מהפנדמיה לחיבור. אנחנו חשבנו שהפנדמיה התחילה כשהיה לנו לפני שנתיים כנס גדול בגני התערוכה בישראל, בפברואר 2020, ונקווה שאנחנו בכל זאת נגיע לזה. השנה בטח זה לא ייצא לפי ההתפתחות הזאת, כי הבורא מסדר לנו בצורה הסופית. יש לו כבר קו ישר מכוון לגמר תיקון, ועד שלא נגיע בצורה קצרה הוא לא עוזב אותנו. נקווה מאוד שאנחנו כן נגיע לתיקונים וכך נוכל לעשות כנס יותר גדול ממשחקים אולימפיים.

שאלה: אני רוצה להביע את השמחה שאנחנו מרגישים בעשירייה, כי אנחנו התכוננו לכך כל היום, ואנחנו מאוד שמחים מהמצב. איך אנחנו יכולים להתקרב יותר לבורא עם השיעור והעשירייה שיש לנו היום, שמציג בפנינו את העולם הפיזי ואת הווירטואלי כאחד?

אנחנו צריכים לקבל את כל הדברים האלה כשני עיגולים, יש לנו עיגול קטן, שהוא הקבוצה הפרטית של כל אחד, ויש לנו עיגול יותר גדול, שזה כל הכלי של "בני ברוך", כולל את כל אלו שחיים בקשר אתנו, למרות שהם לא רשומים ולא נמצאים איתנו בכל מיני אירועים, ואולי גם לא בשיעורים, אבל אלה הרבה מאוד אנשים, אולי אלפים בעיגול הכי גדול. בשיעור בוקר נמצאים אתנו ששת אלפים איש. ובכלל מקושרים איתנו, כל חודש נכנסים לארכיון ולכל מיני שיעורים בכל המערכות שלנו, ממש כמה מיליונים, ואחריהם כבר כל האנושות, לכן זה בא בעיגולים, מבנה של עיגולים.

שאלה: אם הבורא הוא מערכת וחיבור לכולם, איך אנחנו יכולים לעשות נחת רוח למערכת, ואיך אנחנו יכולים להרגיש שהוא האחד שלו אנחנו נותנים נחת רוח?

אם אנחנו מתחברים בינינו, אז אנחנו מתקרבים לאותו כוח שנמצא במרכז המערכת ומפעיל אותה. ואנחנו כמו גלאי מתקרבים אליו ומרגישים את הפעולות שלו בנו, זה "גילוי הבורא בנברא", ה"נברא" זאת העשירייה, עשר ספירות, פרצוף, ואנחנו מגלים בתוך הגלאי הזה, בתוך הפרצוף הזה, מגלים את הכוח שמייסד אותו מלכתחילה, ורוצה להתגלות בו בצורה כזאת ומתגלה.

שאלה: איך התכנסות פיזית מזרזת את ההתפתחות שלנו?

משני הצדדים, מצד אחד בהתקשרות פיזית אנחנו משפיעים יותר זה על זה, בהשפעה פיזית זה על זה אנחנו יכולים להרחיק בזה את החברים ולקרב את החברים, כי בכל זאת הצורות הפיזיות האלו שאני מזהה אותן, רואה אותן, הצורות האלו הן מאוד משפיעות עלי, ואני צריך לראות האם הצורות האלה הן דוחות אותי או שהן מקרבות אותי. יכול להיות שאני מסתכל על החברים ולא מוצא חן בעיני משהו גשמי.

ועל כך כתוב אפילו בספרים לפני אלפי שנים, שהיה להם לפעמים קשה לשבת יחד. חבר אחד בא לשיעור ולפני זה הוא אכל בצל, סתם כתוב ככה בצורה כזאת על בצל, והאחר בא מהעבודה שלו והוא היה עובד בבורסקאי, זו עבודה בעיבוד עורות, אפילו שהוא התרחץ לפני השיעור, בכל זאת האדם מסריח. הגוף שלנו סופג את הריחות האלה ואז קשה מאוד להיפטר מהריחות האלו, וכל מיני כאלו דברים. הם כתבו על זה. ואני קראתי כאלו דברים, שאין מה לעשות. זה משפיע על כולם.

לכן כשאנחנו נמצאים בבית אנחנו נמצאים בתנאים אידיאלים, אני לא רואה כל כך את החברים כמו שאני רואה אותם לידי, אני לא נושם, לא מריח אותם, אני לא כל כך שם לב להבעות הפנים שלהם, יותר קל. כשאנחנו מתקרבים זה לזה כבר יש בעיה יותר גדולה, שאני שם לב מתוך הטבע שלי לידיים שלו, לרגליים שלו, לדיבור שלו יותר, לכל דבר ודבר, ולכן החיבור הפיזי שלנו או הוירטואלי הוא מאוד שונה.

זה תמיד כך בכל מקום, להתקרב לאחר דרך הצורה הוירטואלית זו לא כל כך בעיה, זה כאילו "שמור מרחק", אבל כשאין מרחק, זו בעיה, אתה נתקע כבר עם החבר או לא חבר, סתם עם איש זר, ויש לך בעיה, אתה צריך להתאים את עצמך לאותו אדם, לא רק בצורה פנימית, גם בצורה חיצונית, אתה צריך לקבל אותו כמו שהוא, אתה צריך להתייחס אליו כמו לחלק הנשמה שלך, וכאן כבר מתחיל להיות חשבון גדול מאוד.

לא סתם אנחנו נמצאים בגילוי המציאות כמו בצורה שאנחנו חיים על פני כדור הארץ, שאנחנו רואים את עצמנו, שאנחנו מגיעים למספר של מיליארדי אנשים, שאין לנו כבר מקום כל כך להסתתר אחד מהשני, רק אחרי המסך, אז צריכים לראות כמה אנחנו מסוגלים לבטל את עצמנו כדי להרגיש את הזולת כחלק מהנשמה שלי. אין לי ברירה. חלק מהנשמה שלי. ולכן יש כאן עבודה גדולה.

שאלה: מה לעשות שדווקא מאז הקורונה התחלתי לקום לשיעורי הבוקר ולהרגיש את המלאות והחיות שיש בעבודה הפנימית ואין לי צורך במפגשים פיזיים? האם צריך להתגבר על זה וכן לקיים מפגשים פיזיים? כי נשמע שאתה מחשיב את הפעולות האלה מאד.

לא, אני לא מחשיב מפגשים פיזיים, ואני חושב שהמפגשים הוירטואליים שלנו יכולים להיות במקום המפגשים הפיזיים אלא אם אין לנו ברירה, נניח שאנשים נמצאים במרחק זה מזה, אם אנשים מוגבלים ולא יכולים לצאת ולהתקרב פיזית האחד לחברו, או מכל מיני סיבות אחרות. אבל בכל זאת תתארו לעצמכם או תבדקו את עצמכם, אם אתם תגיעו לחדר אחד, לאותה הקבוצה הוירטואלית, ותשבו יחד, ותלמדו יחד, ותשתו, ותאכלו, ותדברו, ותשירו, עד כמה יש הבדל בין אם אתם עושים את זה דרך כלי התקשורת, מטווח רחוק, לבין מצב שאתם נמצאים בחדר אחד. יש הבדל.

כלפי החושים שלנו ההבדל מאוד חשוב ואנחנו לא יכולים אפילו להבין את זה, אבל אנחנו נמצאים במשהו שסוגר אותנו באותו חדר, אנחנו אפילו נושמים אותו האוויר, אנחנו שומעים מאותו רמקול ונמצאים באותו מצב. כל הדברים האלה משפיעים עלינו, כך אנחנו בנויים. ולכן אני בכל זאת בעד ואני מקווה שאנחנו נחזור לצורת קשר יותר קרובה, לצורה הפיזית.

כך היה גם אצל רבי שמעון, אלה היו זמנים שלא היו פלאפונים, טלפונים, שום דבר, אבל הם היו יושבים במערה ולומדים. נקווה שגם אנחנו נשב במערה כמו רבי שמעון, ולשם יכנס כל העולם, כל שמונה מיליארד האנשים ונלמד יחד.

שאלה: חלק מהגברים נפגשו היום פיזית, מה אתה מציע לנשים היום כדי לסגור את הפער בהתקדמות?

הפער לא נסגר בזה שנשים עושות כמו גברים. על הפער הזה בין נשים לגברים אי אפשר לדלג בצורה פיזית אף פעם. אלא אם נשים יעשו מה שהן צריכות ויכולות לעשות בזה שהן נשים, אז ודאי שזה יהיה התיקון השלם שלהן. הן לא צריכות לקחת דוגמה מהגברים. זו שיטה של תיקון הרצון, תיקון נטיות האדם, תיקון הקשר שלו עם האחרים, ולכן כך אנחנו צריכים להתנהג. אנחנו גם לא יודעים עד כמה כל אחד משתדל לבטל את עצמו כלפי האחרים, אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות, ולא לקחת דוגמה מהגברים. לגמרי לא.

ככל שמתקדמים יותר, אתן שומעות ממני את השיטה, זו בעצם השיטה היחידה להתעלות למעלה מהרצון לקבל. אפשר לעשות את זה בצורות שהיו קודמות לנו, שאנשים היו נמצאים בייסורים, בהתבודדויות, בצומות, בכל מיני ייסורים שהיו עושים לעצמם, היו יוצאים לגלות בלי אוכל ובלי כלום למרחקים ומה שיצא להם יצא, זה נקרא "לצאת לגלות" וכולי.

היו כל מיני שיטות וחלק מהן גם נמצאות בכל מיני דתות ואמונות, אבל באמת השיטה לאלו שיש להם נטייה אמיתית לדבקות בבורא, זאת שיטת המאור המחזיר למוטב. זה הכוח החזק ביותר, העליון מכולם.

שאלה: מאוד מרגש לראות את ההתכנסות בחדר הלימוד, איך ליצור עכשיו מצב שבו כולנו, כל הכלי העולמי נמצאים בחדר אחד?

זה מה שאנחנו רוצים לעורר, ואנחנו נעשה את זה. אנחנו רוצים לעורר את זה. איך זה ייצא אני לא יודע, אבל בכל זאת נתפלל יחד, נבקש, יש לנו למי לפנות ואין אף אחד אחר שיכול לעשות משהו, לשנות משהו, אלא הכוח עליון שאנחנו כולנו שווים כלפיו.

אז בואו נתפלל אליו שיעזור לנו להקים כזה כנס, כינוס של כולנו יחד, שכולנו נתאסף במקום אחד, לא חשוב לנו איפה, למשל באיזה אצטדיון, במשהו גדול, שכולנו נוכל לשבת, לראות את כולם, לשיר, לצעוק ולשמוע את החברים שלנו. זה אפשרי. בואו ננסה. אבל בכל זאת התיקון העיקרי הוא בלב והעיקר כמה אנחנו יכולים להתפעל ממה שיש לנו היום.

(סוף השיעור)

---

1. "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים.". שיר השירים פרק ב' פסוק ט'.↩