שיעור בוקר 07.05.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 48,

מאמר: "בענין חשיבות החברים"

הייתי אומר כך, שבטבע קיים חוק ההצטברות. כמו שכתוב "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", כך זה בטבע, בכול, גם בטבע הגשמי וגם בטבע הרוחני. לכן אנחנו צריכים כל יום לחדש את ההתקרבות שלנו כאילו שלא היה אתמול, ובתנאים אולי הרבה יותר גרועים ממה שהיה אתמול, בעצלות, בחוסר כוחות, בחוסר אונים, חוסר מחשבה, חוסר התרוממות והתעוררות, לא חשוב. אנחנו צריכים להבין שדווקא הקושי שמתגלה לנו כשאנחנו צריכים להתחיל כאילו מחדש, זה נותן לנו דווקא צעד אחד גדול קדימה, מתוך זה ש"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". כל מאמץ ומאמץ הוא בסופו של דבר מביא אותנו למאמצים כאלו בסך הכול שהדלת נפתחת ואנחנו נכנסים.

גם באותו ענין של חשיבות החברים, ענין הקבוצה, הקשר בינינו, יום יום, יום יום, וכמה פעמים ביום, אנחנו כאילו צריכים לחדש את זה ולהתחיל מחדש. וכל פעם שאנחנו עושים את זה, יש בזה כביכול תחילה חדשה. יש בזה עוד ועוד הוספה לסך כל היגיעה, כשכמות היגיעה המספקת שנקראת "סאה", היא פותחת לנו כניסה לעולם העליון.

קריין: "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 48.

בענין חשיבות החברים

"בענין חשיבות החברים, הנמצאים בתוך החברה, איך להחשיבם. היינו באיזה צורה של חשיבות כל אחד צריך להסתכל על חבירו. הנה השכל מחייב, אם הוא מסתכל על חבירו, שהוא במדרגה יותר נמוכה ממנו, אז הוא רוצה ללמד אותו, איך שיתנהג במידות יותר טובות, מכפי שיש לו. נמצא, שהוא לא יכול להיות חבר שלו, אלא הוא יכול לקבל חבירו בתור תלמיד, ולא בתור חבר.

ואם הוא רואה חבירו עומד במדרגה יותר גבוהה ממנו, ורואה שיש לו מה ללמוד ממנו מידות טובות, אם כן הוא יכול להיות רב שלו, ולא חבר שלו.

משמע, שדוקא בזמן שהוא רואה חבירו עומד בדרגה אחת עמו, אז הוא יכול לקבל אותו בתור חבר, ולהתחבר עמו. כי חבר משמע, ששניהם באותו מצב. וכך מחייב השכל. היינו שיש לשניהם השתוות הדעות, אז הם החליטו שיתחברו, ואז שניהם יפעילו את המטרה הזו, ששניהם רוצים להרויח.

בדומה לשני חברים, שהם משתווים בדעתם, עושים ביחד איזה עסק, ושהעסק הזה יביא להם רווחים. ואז הסדר, ששניהם מרגישים את עצמם, ששניהם יש להם כוחות שוים. מה שאין כן אם אחד מהם מרגיש, שהוא יותר מוכשר מהשני, אז הוא לא רוצה לקבל אותו, שיהיו שותפים בשוה, אלא שנכנסים לתוך שותפות העסק לפי אחוזים, דהיינו לפי הכוחות והמעלות שיש לאחד על השני. ואז העסק הוא לשליש ולרביע. ואז לא שייך לומר, ששניהם שוים בהעסק.

מה שאין כן באהבת חברים, כשחברים מתחברים, שתהיה ביניהם אחדות, משמע דוקא ששניהם שוים. זה נקרא "אחדות". למשל, אם הם עושים עסק ביחד, ואומרים שהרווחים לא יתחלקו שוה בשוה, האם זה נקרא "אחדות".

אלא ודאי שכל העסק מאהבת חברים, צריך להיות, שכל הרווחים שיכניסו אהבת חברים, צריך להיות שישלטו בנכסיהון שוה בשוה. ואל יבריחו, ואל יעלימו לא זה מזה, ולא זה מזה, כי אם הכל יהיה באהבה וחיבה באמת ושלום.

אבל בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב) כותב שם וזה לשונו: "אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם,

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי רוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".

ומהנ"ל משמע, שענין אהבת חברים, איש את רעהו יעזורו, משמע, שמספיק, שכל אחד יחזיק את חבירו, כמו שהוא עמו במדרגה אחת. אבל מטעם, שכל אחד צריך ללמוד מחבירו, אז יש ענין של רב ותלמיד. לכן הוא צריך להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו.

אבל איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה".

וזה אנו רואים, שאדם יכול לראות חסרונות אצל הילדים של השכן, ועל ילדים של עצמו הוא לא רואה. וכשמדברים על הבנים שלו איזו חסרונות, תיכף הוא מתגבר נגד חבירו, ומתחיל להגיד את המעלות שיש להבנים שלו.

ונשאלת השאלה, מהי האמת. שיש מעלות לבניו, ומשום זה הוא ברוגז, כשמדברים על הבנים שלו. והענין הוא כך, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאמת יש בכל אדם מעלות וחסרונות. וכל אחד, היינו הן השכן, והן אביו, אומרים אמת. אלא השכן שהוא לא מתייחס להבנים של השני עם יחס כאב אל בן. היינו, שאין לו אותה אהבה להבנים, כמו שיש לאביו.

לכן, כשהוא מסתכל על הבנים של השני, הוא רואה רק החסרונות שיש להבנים. כי מזה הוא יותר נהנה. כי הוא יכול להראות, שהוא יותר במעלה מהשני, בזה שהילדים שלו הם יותר טובים, לכן מסתכל רק על החסרונות של השני. וזה הוא אמת, מה שרואה. אבל מה הוא רואה, רק דברים שנהנה מהם.

אבל אביו גם כן רואה רק את האמת, אבל הוא מסתכל רק על הדברים הטובים, שיש להבנים שלו. אבל הדברים רעים שיש להבנים שלו, את זה הוא לא רואה, משום שאין לו תענוג מזה. לכן הוא אומר אמת, מה שהוא רואה אצל הבנים שלו, כי הוא מסתכל רק על הדברים, שיש מזה לקבל הנאה. אם כן הוא רואה רק המעלות.

לכן יוצא, אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.

אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו.".

שאלה: אני לומד גם מהמאמר הזה וגם ממאמרים אחרים שבמקומות שונים רב"ש אומר פעם שאנחנו צריכים להקטין את עצמנו, פעם להיות שווים ולפעמים אפילו גדולים מהם במובן ההתחייבות, לקיחת האחריות, והכול תלוי ביחיד, הוא אחראי על זה שקורה כך וכך בעולם וכן הלאה. איך מנווטים בין שלוש האמירות, שלכאורה נראות סותרות?

כשאני מקטין את עצמי כלפי החברה מה אני משיג? אני משיג כניסה לחברה. אני מקטין את עצמי, הם בעיני גדולים, אני נמשך להידבק בהם, אז אני מקבל את הכלי שלהם.

כשאני מגדיל את עצמי כלפי החברה, אני בזה מחפש בכמה ובמה אני יכול להועיל להם, לתת להם, לספק להם משהו. אחרי כל הפעולות האלו, גם למעלה וגם למטה, אני צריך להגיע גם לשוויון. עד כמה אנחנו משתווים כולם יחד בשווה, שאין אחד יותר ואחד פחות, כולנו חברים. כי חבר זה נקרא "שווה", אז כל התרגילים האלו שאני עושה את עצמי יותר גדול, יותר קטן, זה אך ורק כדי להגיע אחר כך לעמק השווה ולהיות חברים איתם.

שאלה: איך אני יכול לבדוק את הכוונה האמיתית שבגללה אני דואג לחבר? האם עלי לברר בכלל את הכוונה הזאת?

זה מאוד קשה. ולא כדאי לנו להיכנס לבירור הכוונות, כי בירור הכוונות יכול להיות רק על ידי המאור העליון המחזיר למוטב. ולכן אנחנו קודם כל צריכים לעשות את כל התרגילים שלנו עם החברה ואחר כך מתוך זה להתחיל לברר את הכוונות. כשאור מסוים כבר מאיר עלינו, אז אנחנו מבינים איפה אנחנו נמצאים ומה אפשר להוסיף.

שאלה: מה לעשות עם החסרונות שלך, כשיש הרגשה שאין כוח לעזור לחבר? איזה פעולות פרקטיות צריך לעשות? מה תציע?

אם אני הבנתי נכון, מה אני צריך לעשות עכשיו בזמן שאנחנו נמצאים בבידוד כדי לעזור לחברים? רק בכל האפשרויות להגדיל את הקשר בינינו, וכל הזמן כל הזמן לתת לחברים הרגשה שאנחנו נמצאים יחד ברצון אחד, ברמה אחת, בכלי אחד, שאנחנו תומכים זה בזה ואם כל אחד יקבל תמיכה מכולם, בטוח שהולכים להצליח. וההרגשה הזאת, מה שעכשיו אמרתי, היא צריכה כל הזמן להיות בכל אחד. ואנחנו צריכים כל הזמן לחמם את זה. ברגע שעוזבים, זה כבר מתקרר, וצריכים כל פעם לחשוב.

אפילו לעשות תורנות. אלו ואלו, כמו בתורנות רמח"ל שאנחנו קראנו. אז אלו עושים תורנות, ואחר כך אלו בתורנות, ואז אלו בתורנות, כמו רופאים בבית חולים. כך אנחנו כל הזמן צריכים לדאוג שגדלות החברה, גדלות החברים, גדלות הבורא, חיבור בינינו ובינינו עם הבורא, כל הזמן זה יהיה חשוב לנו וכל הזמן כמו לפיד זה יהיה בוער מלפנינו. ואם אנחנו נעשה את זה כך בתורנות, בעשירייה, אז בטוח שאנחנו נתקדם יפה ומהר.

בבקשה. תעשו עכשיו אפילו חלוקה בתוך העשירייה, שכל כמה שעות נגיד, לא אחד אלא שני חברים, לפחות שניים, דואגים והם עכשיו אחראים על זה שהעשירייה נמשכת לחיבור ודרכה לבורא. אז כל שעה או שעתיים נגיד, ישנם שני חברים מהחברה, מהעשירייה שהם חושבים על זה. וכך נארגן את עצמנו.

סדנה

דברו על זה. איך אנחנו מארגנים את עצמנו שאנחנו נעשה תורנות, וכל פעם שני חברים נמצאים בקשר ביניהם בלדבר, בלדאוג, בלחשוב. אולי הם עובדים ולכן הם לא יכולים לעשות שום דבר, אבל לפחות לחשוב בזמן שהם חייבים, לחשוב על החברה, שהחברה היא הולכת לקראת החיבור בֵינה, ובֵינה עם הבורא. דברו ביניכם כמה דקות.

*

שאלה: רב"ש כותב "שכל העסק מאהבת חברים, צריך להיות, שכל הרווחים שיכניסו אהבת חברים, צריך להיות שישלטו בנכסיהון שוה בשוה.". אני הייתי בטוח שהרווחים הרוחניים צריכים ללכת לכול, לעשירייה ופה הוא כותב שכאילו נשאר משהו גם בשבילי, שווה בשווה עם החברים.

לא. לא יכול להיות. אף אחד לא יכול להיות יותר מהחברים ואף אחד לא יכול להיות פחות מהחברים. "חברים" זה נקרא שהם שווים. אז הם צריכים ממש לדאוג להיות שווים. אחרת לא תהיה חברה. חברה היא שכל אחד שווה לשני. אמנם כל אחד שונה מהשני אבל זה התנאי. ודווקא בגלל שאנחנו כך מחזיקים את החברה, אנחנו מתחילים לראות את החברה האינטגרלית, הגלובלית בשוויון מוחלט, וזה בעצם מביא לנו בתוך הגישה הזאת, בשוויון המוחלט, הרגשה נוספת, שהיא הא-לוהות האמיתית. דרך שמירה על שוויון אנחנו מגיעים להרגשת הבורא, אחרת לא נרגיש את ההבחנה הזאת. רק בתנאי שאין שום הבדל בין קטן, גדול, כזה וכזה ולא חשוב איזה מין ולא חשוב איזה סוג ולא חשוב איזה צבע ולא כלום, כשהכול לגמרי שווה, אז אתה מגיע להבחנה א- לוהית.

תלמיד: ומה נשאר עם החשבון של האדם בכל המחשבה הזו על השוויון, כי הוא גם כלול בחשבון, גם לו יש רווח?

ועוד איזה רווח. כי הוא דואג לזה, אז כל הדאגה שלו זה הרווח שלו. אתה שומע מה שאמרתי? זה שהוא דואג זה הרווח. הדאגה בעצמה זה הרווח. זה שנתנו לו לדאוג עבור כולם, זה הרווח, הוא לא רוצה יותר שום דבר חוץ מזה.

תגיד לאימא על זה שהיא דואגת לילדים, היא תגיד לך שכל התענוג שלה זה לדאוג להם.

שאלה: מה ההבדל בין מחשבה שהיא נניח דאגה לילדים במשך היום, שפתאום אני דואג לילד או שעכשיו מצלצל השעון ואני מאלץ את עצמי לחשוב על החברים? מה ההבדל פה, מה הרווח?

הרווח הוא פשוט מאוד, כלפי ילדים יש לך דחף פנימי טבעי, אין בזה שום רווח חוץ מהבהמה שפועלת במישור הגשמי שלה לפי הרצון. מה שאין כן כשהשעון מצלצל ואתה טרחת למתוח אותו שהוא יצלצל לך ויזכיר לך את ההתחייבות שלך, זו עבודה גדולה שאתה עושה עכשיו ומתוך כאלה עבודות נגד האגו שלך אתה סוף סוף מעורר את המאור המחזיר למוטב בכוח שיפעל עליך, עד שהוא ישנה לך את הטבע ואתה תתחיל להרגיש תופעות רוחניות שאתה תתחיל לדאוג מעצמך.

שאלה: רב"ש מתאר את אהבת החברים כשיטה לתפיסת המציאות, כמה שאני מבין, להימצא באהבה לחברים זו דרך אחרת לתפוס את המציאות?

דרך החברים אנחנו בונים את ההסתכלות שלנו על המציאות הרוחנית, בלי זה אנחנו לא רואים את המציאות הרוחנית, כדי לראות את המציאות הרוחנית אני צריך לרכוש ראיה רוחנית, ראיה רוחנית היא לא אגואיסטית, לא דרך חדשה אגואיסטית, אלא דרך חדשה אלטרואיסטית ואת זה אני רוכש על ידי אהבת חברים.

תלמיד: והראיה הרוחנית הזאת, זה מה שאותה התורנים צריכים להשיג, כשהם חושבים על החברים לפי לוח הזמנים?

כל החברים שנמצאים באחריות לעורר את החברה להיות כאחד, כמנגנון אחד, כמערכת אחת כל אחד מהם מוסיף לכלי הכללי, לחיסרון הכללי שבסופו של דבר כולם מבקשים מהבורא והבורא עושה את התיקון, פותח להם את הראיה.

שאלה: אם בעצם השכר שלנו כתוצאה מדאגה לחברים, יש פה עניין של פערים בין האורות, אתה יכול לתת הסבר?

אדוני אנחנו לא דברנו בצורה כמו שאתה מדבר ולכן לא מבינים מה שאתה אומר, אני אומר לך ברצינות, אני לא יודע מאיפה אתה לוקח את הדברים האלה. מדברים על רצונות, איזה סוג רצון אני צריך לסדר בי כדי שאני באמת אדאג לחברה והחברה תקבל תמיכה, דחייה [דחיפה] נכונה ממני, ולא מדברים על האורות. אין לנו בידיים שלנו אורות אנחנו מדברים על פעולה מצד החבר כלפי הקבוצה.

שאלה: יש פרדוקס כזה שאני לא לגמרי מצליח להבין. איך אפשר להגדיל את החבר במשהו אחד ומצד שני הוא צריך להיות שווה לי, איך אני יכול להפריד בין השניים שיהיה אפשר להתקשר איתו כמו עם חבר?

אני מתייחס לקבוצה ולחברים, לפי עד כמה שאני צריך להשתמש בהם כדי לכוון את כל הכלי דאדם הראשון, כל העשירייה נגיד לתיקון, לקירוב לבורא. אז פעם אני צריך לראות אותם יותר גדולים, פעם פחות ממני, פעם שאני יותר גדול, אחרת איך אני יכול לעזור להם, פעם לדאוג לשוויון כל פעם בכל מצב ומצב אני צריך לבחור את הפעולה שלי.

שאלה: מהו אותו הגבול שאני יכול על ידו לבדוק שאני דואג נכון?

אני מכוון את עצמי נכון לראות את הקבוצה, דרך זה שאני מכניע את עצמי, קודם כל הכנעה ראשונה צריכה להיות, שאני מכניע את עצמי כלפי הקבוצה, ושום דבר לא מקבל בחשבון, אני הנמוך ביותר מכולם, אני דואג להם וזהו בלבד ואז בצורה כזאת אני ניגש לעשירייה.

שאלה: כדי להיות בתפילה תמידית עבור החברים מה הכי עוזר, אמונה בבורא, אמונה בחברים או אמונה בעצמך שיהיה לך כוח ללכת בדרך הזאת?

הכי טוב אם אני מבין שחוץ מדאגה לעשירייה השתתפות בעשירייה, תמיכה בעשירייה, ביטול כלפי עשירייה, חוץ מהעבודה הזאת אין לי שום דבר, שאני כולי תלוי רק בזה.

שאלה: התפיסה הרוחנית הזאת, הראיה הרוחנית שעליה מדובר במאמר, איך להבין את זה נכון, אני צריך כל יום לעורר מחדש את המצב הזה או לגלות אותו דרך הדאגה לחברים?

כל אחד ואחד דואג שזה יקרה, כשזה קורה אז מתחברים כולם ויכולים לראות גם תמונה כללית וגם תמונה ספציפית אישית.

שאלה: האם זה נכון שכל אחד מהעשירייה יחשוב כל היום על העשירייה?

זה יהיה טוב מאוד אם כל אחד מעשירייה יחשוב כל הזמן על עשירייה, טוב מאוד.

שאלה: האם בזה שאני רואה את עצמי קטן, גדול או שווה זה כמו מתחת לדעת בתוך הדעת ומעל הדעת?

כן ולא, את זה צריכים עוד לברר.

שאלה: יש לי קושי גדול לבטל את עצמי. אתה יכול להבהיר מיהו החבר שאני מתבטל כלפיו? מי החברה שאני מתבטל כלפיה?

כל אחד בקבוצה שנמצא בעשירייה הוא החבר שלך ואתה חייב להתבטל כלפיו, ודאי שלכל אחד אתה מתבטל בצורה אחרת אבל אתה חייב לבטל את עצמך אחרת לא יהיה לך כלי רוחני. הכלי הרוחני נבנה על ביטול האגו ובזה שאתה מתבטל כלפי החבר אתה מבטל את האגו שלך. אז יש לך תשע אפשרויות כלפי תשעה חברים נגיד בתוך עשירייה איך לבטל את עצמך וכל פעם כשאתה מבטל את עצמך, זה מוסיף לך לכלי שלך דווקא עוד ועוד ביטול האגו, עד שנעשה יותר ויותר האגו מבוטל עד כדי כך, שיהיה לו כבר השתוות הצורה עם האור העליון.

שאלה: רציתי בבקשה לברר על התרגיל שנתת קודם. אמרת ככה שמעתי שכל עשירייה עושה חלוקה, שכל כמה שעות כל שני חברים דואגים שעכשיו העשירייה נמשכת לחיבור ודרכה לבורא, כל שעה שעתיים שני חברים שזה מה שהם עושים וככה צריך לארגן את עצמנו.

אז השאלה אם פשוט עכשיו אנחנו לוקחים את היום מחלקים אותו לשעות וכל שעה שמים שני חברים והם צריכים להיות בקשר ביניהם ולבצע את המשימה הזו?

כן, אבל לא רק לחיבור אלא חיבור בשווה, אתם חושבים גם כן על שוויון.

שאלה: לגבי המשימה הזאת. האם יש הבדל בין התורנות הזאת שהתורנים האלה צריכים לעשות לבין זה שיש ש"ץ וגבאי כל יום בעשירייה? זה משהו אחר מזה? העבודה היא רק במחשבות או לארגן איזה סדנה, דיון, בפגישה, במהלך היום?

כל כמה שעות שני חברים דואגים, חושבים על הקבוצה, זאת החובה שלהם, הם חייבים לעשות את זה. זה לא סתם ש"בוא נחשוב", אלה הם חייבים לעשות כוונה על זה שהקבוצה תהיה מחוברת בשווה, כולם, שכל אחד ירצה לבטל את עצמו כלפי האחרים ובזה כולם יתבטלו, וכולם יהיו בזה שווים בין כולם, ובאחדות הזאת, בשוויון הזה שהם משיגים, הם נעשים דומים לבורא ואז מקרבים את עצמם לגילוי הבורא ביניהם.

שאלה: אחרי הקריאה של המאמר והתוספת שלך, יש הרגשה שאני רוצה להסתכל על העשירייה באהבה, לדאוג להם, לפתח אותם, אבל זה נעלם במהלך היום, כמו הרבה דברים, איך אפשר לשמור על זה כל הזמן?

כל הזמן אתה לא תוכל לשמור כי אין דבר כזה בכלל שמשהו נשאר בלי הפסק, אלא כל הרוחניות באה בהפסקות, הפסקות, הפסקות, כמה שיותר תדירות, ולכן אין מה להצטער על זה שזה נעלם, אלא לדאוג לזה שזה יחזור, שאתה תוכל לעורר את זה בכוח.

שאלה: מה זה השוויון שצריך להיות בעשירייה, במה אנחנו שווים?

אף אחד לא יותר ואף אחד לא פחות בחשיבותו כלפי החברים. רב"ש מסביר את זה במאמר, שאם הוא יותר מכולם אז הוא צריך להיות מורה שלהם, אם פחות מכולם אז צריך להיות תלמיד שלהם, זה לא חברים, חברים זה שווים בעניין חיבור בחברה, כדי שאחר כך כשניגש לחיבור עם הבורא, אנחנו נצטרך להרגיש את עצמנו לגמרי שווים.

שאלה: האם התורנות, החיבור בין שני חברים זה כמו החיבור של עשירייה או של כל בני ברוך?

כן, גם כך אפשר להגיד.

שאלה: אם קיימת בדעת אינדיקציה שהביטול שלי כלפי הקבוצה הוא אמיתי?

רק לפי תוצאה אחת, שאתה רואה את החברים שהם כולם נמצאים בתוך ההרגשה שלך, זה נקרא בתוך הלב שלך, וכולם כולם ממש שווים. השוויון הזה זה משהו שכבר לא נמצא בעולם שלנו כי זה נקרא שאתה מפסיק לראות אותם בצורה האגואיסטית שלך, אלא הם הגיעו לכזה מצב שווה שהאגו שלך נעלם שם ונשאר רק הכלי הזה, החיסרון הזה, שכבר מתקרבים בזה לבורא.

שאלה: בתרגיל הזה, על מה לשים לב, או לאיזו תוצאה לצפות בזמן הזה שאתה אחראי על עשירייה?

שאתה דואג לזה שהם יהיו שווים והבורא מקשיב למה שאתה עושה ומקבל אתכם כשווים, ולפי זה אתם כבר נמצאים במגע עם הבורא.

תלמיד: ממש לצפות להרגשה כזאת?

כן.

תלמיד: כי קשה לקבע את עצמו לזמן ארוך במחשבה חוזרת.

לא, אתה כל הזמן צריך לדאוג שהם יהיו שווים, שהם יהיו ממש לא יותר ולא פחות, זאת עבודה, ולכן זה לא כל כך קשה כי זה מאמץ, זה לא נעלם, אתה צריך כל הזמן להרגיש את זה. כך זה קורה.

שאלה: מה זה נקרא ש"כל העסק מאהבת חברים, כל הרווחים מאהבת חברים, צריך לשלוט בנכסים שווה בשווה"?

שאנחנו כולנו משתמשים בזה כדי להרגיש בזה את הבורא, סך הכול אנחנו מכיילים את הכלי שלנו בכיול מיוחד כדי שהבורא יוכל להתגלות, שלא יהיה אחד שונה מהשני, מהשלישי. אם כולנו, אנחנו באים מהבורא והוא ברא אותנו, אז אנחנו, כל אחד מאיתנו צריך לעשות כזאת בדיקה, כזה אפס בעיניים שלו, כמו שזה יצא מהבורא בצורה השווה, ככה עכשיו אני רואה. ואז דרך העשירייה, כשאני מסדר אותה כך, אני בזה מביא אותה לאפס ההבדל ביניהם, ודרך זה אני יכול לראות את הבורא, כי ברא אותם בשווה.

יכול להיות שאתה [שואל], "איך זה שהבורא ברא אותם בשווה?", הוא ברא אותם בשווה כך שלכל אחד בהתאם לכמה שנתן לו יצר הרע שונה, נתן לו בזה גם יכולת להתגבר ולהגיע להשתוות.

(סוף השיעור)