שיעור בוקר 27.12.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

תפילה – קטעים נבחרים מהמקורות

אם אנחנו מדברים על זה שהכוח העליון שולט במאה אחוז בכל הבריאה שלו שברא ואף אחד לא יכול להסתתר ממנו, אז מה כאן העניין של תפילה, בקשה, תגובה מצד הנבראים כלפיו? ברור מראש מה שיהיה. אלא אם הכוח העליון לא היה שולט במאה אחוז על הבריות אז שייך אולי עניין התפילה. כי לא ידוע מה מרגיש הנברא, איך הוא מגיב.

זאת אומרת, האם עניין התפילה אומר על זה שהבורא לא שולט במאה אחוז בנברא, לא מכיר, לא מבין, לא מייצב בו בכל רגע הרגשה פנימית, תגובה? מה קורה בדומם, צומח, חי לעומת האדם, האם קיים גם בהם עניין התפילה או זה רק באדם? בכל זאת יש הבדל בין הדרגות האלו של הנבראים, דומם, צומח, חי, מדבר, וגם במדבר יש לנו דרגות שונות של תגובה על החיים לבורא.

מה קורה כאן? למה אנחנו אומרים שהתפילה היא בעצם העבודה שבלב והיא העבודה הכי חשובה של האדם? למה היא העבודה, למה מבקשים מהאדם לייצב את התפילה ואיכשהו לפנות לבורא? כביכול יש כאן איזה עניין מצד האדם שצריך להשתתף בבריאה הזאת, ולכן אנחנו מייחסים לתפילה חשיבות כל כך רבה.

כי לפי תגובת האדם לבורא, או תגובת הבורא לאדם, מתחילה להיות ההתקשרות ביניהם, ולכן חשוב לנו מאוד לדעת את הסיבות להתקשרות הזאת, את הנחיצות להתקשרות הזאת, את התוצאות ממנה. במה הבורא משתנה על די תפילת האדם, איך זה משפיע עליו, עליו כלפי האדם, איך זה משפיע על האדם שמפעיל את התפילה כלפי הבורא, מה היא התפילה עצמה? אם הבורא ברא את הרצון, אז מה האדם יכול להוסיף, ולְמה בעצם הבורא מצפה? איפה כבר בבריאת האדם, יש נחיצות, הכרחיות לתגובה כזאת מיוחדת שנקראת "תפילה".

זאת אומרת, כשישנה תגובה מדומם, צומח, חי, אנחנו אומרים שזאת תגובה טבעית, זה ברור מה שקורה, כי הכול נמצא בתוך טבע הנברא, יש לנברא תגובה, לכל מין ומין, לכל רמה, לכל סוג שכך נותן תגובה, כמו שאנחנו רואים בדומם צומח וחי, בכל גוף ישנה תגובה על זה שמשפיעים עליו.

מה שאין כן התפילה היא מצד אחד תגובה על מה שהבורא משפיע על האדם, ומצד שני זו לא תגובה ישירה, אלא תגובה שבה נמצאת בעצם התעוררות מצד האדם שלא מוכנה מהבורא, אלא יש כאן השתתפות עצמית שאדם בעצמו יכול להוסיף לתגובה שלו על השפעת הבורא עליו, ודווקא התגובה הזאת שמוסיף האדם היא נקראת "תפילה".

יוצא שתפילה זה משהו שנולד מחדש, זאת יצירה חדשה, וכך אנחנו צריכים להתייחס לזה. לכן אין יותר מתפילה בעבודה שלנו, סך הכול התפילה היא תוצאה מכל מה שאנחנו עושים, וכל מה שאנחנו עושים, אנחנו צריכים מראש לכוון את זה לפנייה לבורא, שזה ייתן לנו לא תגובה אוטומטית, שאם כואב אנחנו צועקים "אוי", ואם שמח אנחנו צוחקים, כמו שמגיב כל גוף, אפילו דומם צומח חי, ומכל שכן האדם. כי התגובות הישירות האלה הן לא מתקבלות בבורא, הוא בעצם הזמין אותן מראש ויודע, אלא יש כאן איזה מרכיב מאוד שונה ממה שהבורא השפיע, והמרכיב הזה הוא נקרא "תפילה".

אם נקצר את כל הדיבור על זה, בסופו של דבר נגיע למצב, שמה יכול להיות שהאדם יוסיף? אם הוא נכנס לקבוצה, מקבל מהקבוצה שהבורא סידר לו, כמו שאנחנו לומדים מ"בחירה חופשית", שהוא מקבל מהקבוצה כל מיני התרשמויות, התפעלויות, ידיעות, אז יוצא שההתפעלות של האדם מהחברה, כשהוא חוזר עם ההתפעלות הזאת לחברה, וכך כל אחד מאיתנו שמתפעל מהעשירייה שלו, חוזר עם ההתפעלות הזאת שוב לעשירייה כדי לחבר את כל ההתפעלויות האלה יחד ולהעלות אותן לבורא, אז הפנייה הזאת נושאת בתוכה משהו חדש שלא היה קודם. חיסרון חדש לעומת מה שברא הבורא, מחוצה לְמה שהבורא ברא, ואז יוצא שהחיסרון הזה שלא נמצא בבריאה מקודם, הוא בא מתוך האדם, ובזה האדם כבר הופך להיות לא סתם נפעל מהבורא שלא נחשב, אלא הוא כבר בעל החיסרון משלו.

האדם הזה זה נקרא "עשירייה" שהיא הגיעה להתעוררות כזאת שהיא מפעילה את הבורא מלמטה, ובזה משמחת את הכוח העליון ומנהלת אותו, "נצחוני בני", כי הוא פועל עכשיו לפי מה שהם מכתיבים לו בתפילה הזאת, בחיסרון הזה שהמציאו.

ואז יוצא שיש לנו שתי רשויות, רשות הבורא ורשות הנברא, האדם הדומה לבורא שעושה כך את הדברים כדי לגלות עד כמה הבורא ייצב אותו נכון כדי לבנות בחירה חופשית, עד כמה שהוא מודע לזה ומייצב את עצמו נכון.

בואו נקרא משהו על התפילה, נשתדל לשייך לפעולה הזאת חשיבות רבה מאוד, ולחטט, לחפש איפה באמת יכולה להיות התפילה בכל אחד ובכולנו יחד. כי הכול מושג, כל שינוי שאנחנו יכולים לעשות במציאות, מציאות קבוצתית או מודרנית, בכל המציאות בכלל, הכול אך ורק על ידי פנייה לבורא, כי כל היתר בא ממנו ופשוט חוזר אליו. אם אנחנו רוצים לשנות, זה רק על ידי התפילה.

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא תפילה, קטע מס' 5 מתוך רב"ש א', מאמר "כובד ראש בעבודה מהו".

"עיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד. היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך. ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב"." 

(רב"ש - א'. מאמר 25 "כובד ראש בעבודה מהו" 1987)

זה מוזר מאוד. אם אני נמצא בעולם הזה, נברא, ואני עושה הכול לפי הרצון לקבל שלי כמה שאני מסוגל במסגרת שהסביבה, הטבע מחייב אותי לעשות כך, אז אני לא עושה בזה שום דבר, אני פשוט נמצא בטבע שהבורא ברא, בתנאים שהוא יצר, ואני בתוך התנאים האלה חי, ולכן אני לא נחשב לנברא, כי אני לא מנוגד לבורא, אני מבצע את פעולות הטבע שהוא ברא.

אם אני רוצה להיות הפוך מזה, להידמות לבורא, לעשות כמוהו, אז אני הופך להיות אדם הדומה לבורא, אבל להיות הדומה לבורא זה להיות מנוגד למה שהוא עשה. ולכן כאן יש התנגשות בין מה שהבורא ברא בי ובסביבה, בכל המציאות, ובין מה שאני צריך לעשות. אני צריך כביכול לייצב את עצמי כמו הבורא. המעבר הזה הוא מעבר מאוד לא מובן, למה אני צריך להתנגד לזה? למה אני צריך להיות במודעות פנימית כזאת שזה מה שהבורא ברא ואני צריך להיות ההיפך מזה? ולפנות אליו ולהתפלל ולבקש "נצחוני בניי", שהוא ברא את זה כך ואני דורש שיהיה אחרת, ועל זה אני מייצב את התפילה שלי.

זאת אומרת, התפילה שלי צריכה להיות כלולה משתי הבחנות לפחות, מה שהבורא עשה בי ומה שאני רוצה שיעשה בי. שבזה אני בעצם לא מרוצה מהטבע הראשון שלי ורוצה לקבל על עצמי להתנהג לפי טבע שני שאני מחליט, שאני בוחר.

קריין: ציטוט מס' 6 מתוך רב"ש א', מאמר "מהו לפום צערא אגרא".

"אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות. כלומר, כמו שנתן להנבראים רצון לקבל, כמו כן הוא יכול לתת להם אח"כ רצון להשפיע. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", משום זה צריך האדם להשיג מקודם חסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וענין הרגשה, שאי אפשר להרגיש שום חסרון, אם לא יודעים מה הוא מפסיד, ע"י זה שאין לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו, שאין לו הרצון להשפיע. ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער ויסורים. וכשיש לו החסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת." 

(רב"ש - א'. מאמר 29 "מהו לפום צערא אגרא" 1987)

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה אנחנו מפסידים בזה שאין לנו רצון להשפיע? איך אני מייצב בתוכי את ההרגשה הזאת כמה אני מפסיד, למה אני רוצה את הרצון להשפיע? אני מתאר לעצמי אולי רווחים שיהיו לי מהרצון להשפיע, אבל אז זה כבר לא הרצון להשפיע בפועל. המטרה שלי היא לא להשפיע, אלא כמה אני מקבל מהשפעה. זה להשפיע על מנת לקבל, שהייתי אז מתפטר מהלהשפיע הזה, העיקר לקבל.

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו הפסד מחוסר רצון להשפיע? שלא חוזר אלי, זה יוצא ממני החוצה.

*

איך אנחנו בתוך הקבוצה מייצבים, מייצרים, משיגים רצון חדש שלא בא לנו מהבורא? איך אנחנו בתוך הקבוצה, דווקא בעשירייה, יכולים להשיג חיסרון שלא נמצא בבריאה לפנינו?

תדברו יחד ופתאום תרגישו שישנה תשובה.

*

קריין: ציטוט מס' 7, מתוך רב"ש א', מאמר "אישה כי תזריע".

"העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)

איך אני מבקש על מה שלא חסר לי? איך אני יכול לתאר משהו שלא חסר לי? אם על ידי זה הייתי משיג משהו גדול אז מילא, אני מבין שזה האמצעי, אין ברירה. אבל אין לי שום חיסרון להשפעה ולתוצאות מהשפעה, ולחיים בתוך השפעה. איך אני משיג חיסרון לזה?

*

קריין: קטע מס' 8, מתוך רב"ש א', מאמר "מי מעיד על האדם".

"צריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו. אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע."

(רב"ש - א'. מאמר 37 "מי מעיד על האדם" 1985)

שאלה: לא הבנתי מה צריך לבקש בן אדם שלא מרגיש חיסרון?

שיהיה לו חיסרון. איך לבקש שיהיה לו חיסרון אם אין לו חיסרון?

תלמיד: זאת השאלה. אם זה לא כואב, איך לבקש משהו שאתה לא ממש רוצה?

זו כל השאלה שמלכתחילה שאלנו לפני השיעור, איך אנחנו בונים חיסרון כשאין לנו את החיסרון הזה. מאיפה לוקחים אותו? מלמעלה? הבורא לא ברא דבר כזה, מאיפה אנחנו יכולים להמציא אותו? אנחנו יכולים להמציא אותו רק מתוך שבירת הכלים. למה הוא שבר את הכלים? אנחנו נמצאים בפירוד זה מזה ואז אני מסתכל בעיניים גדולות מה שיש לחבר, על ידי קנאה, תאווה וכבוד מסתכל מה שיש באחרים, נראה לי שיש להם ולי אין.

אז מה עושים? על ידי שאני נמצא בחברה, אני מסתכל על כולם ונראה לי שכולם יותר מתקדמים. את זה הבורא עושה. לפעמים אני מבטל אותם, מי הם ומה הם, אבל לפעמים זה ההיפך, נראה לי שהם כבר נמצאים יותר גבוה ואני כאן לבד נשאר ככה בנפילה, בירידה. ואז מתוך הפער בין המדרגות אני יכול להמציא חיסרון, שאין לי.

מה זאת אומרת? זאת אומרת, אני רוצה להיות לפחות כמוהם. הבורא ברא כך קנאה בתוכנו, שאפילו שהם נמצאים ברצון להשפיע, גם אני רוצה להיות ברצון להשפיע. אבל אתה תצטרך לתת, לעשות משהו בשבילם, לא חשוב, אני רוצה להיות כמוהם לפחות.

מאיפה זה נובע? מאדם הראשון, שהיינו יחד ועכשיו נפרדים, מזה יש לי אותה הנטייה. אני רוצה להיות לא פחות מהם, אפילו ברצון להשפיע.

תלמיד: אז אני צריך לראות את החברים גדולים, שיש להם השפעה, הם משפיעים.

נגיד.

תלמיד: ואם אני רואה שהחברים רוצים להשפיע אבל הם לא מסוגלים?

לא מסוגלים, אבל בכל זאת הם יותר טובים ממני, יותר מתקדמים ממני. יש ביניהם איזה קשר, הם נמצאים באיזו הבנה הדדית ואני עדיין מחוצה לזה.

תנסה לחשוב. אתה נמצא באיזו עשירייה אבל ישנם הם וישנו אתה, וביניהם יש איזשהו קשר אבל אתה בקשר הזה לא נמצא. לא נמצא. למה? חסר לך משהו שיש ביניהם. מה חסר? מידת ההשפעה, איזושהי הרגשה הדדית, איך שהם מבטלים את עצמם אחד כלפי השני, איך שהם נקשרים זה לזה. יש ביניהם איזו השתוות, הבנה, ידידות, פתיחות, ואני מרגיש את עצמי מבודד מהם. הם גם מתייחסים אלי בצורה מסוימת. בעדינות, בטוב, אבל לא כמו שאני ממש חלק מהם.

ישנה הרגשה כזאת? למה? כדי שאתה תתחיל עכשיו להתפלל לבורא שאתה רוצה ממש להתקשר אליהם ולהיות בתוכם, ממש בכל הלב, ללא שום הבדל. אתה מסתכל עליהם, יש לך קנאה, למה יש ביניהם קשר ולך אין. הם מתייחסים אליך יפה, אבל כמו למפגר.

תלמיד: אפשר להגיד שכל העבודה היא כל הזמן להעלות את החברים בעיניי?

אם אתה משתתף בחברה, אתה תראה שזה קורה מעצמו אפילו, אפילו בלי מאמץ שלך.

שאלה: אני מבין שיש כמה דרגות של חיסרון או של תפילה לחיסרון. מה לעשות עם המחשבה הזאת שצצה ואומרת לי, איך אתה יכול עכשיו לבקש על עצמך, אתה לא מבקש על החברים? כאילו החיסרון שאין לך חיסרון להשפעה, פתאום בא איזשהו קול ואומר, איך אתה עכשיו מבקש לעצמך, זה אגואיסטי. מה עושים עם זה?

מה אתה מבקש על עצמך?

תלמיד: חיסרון להשפעה, שאין.

להשפיע.

תלמיד: האצבע השישית שחסרה, על זה אנחנו מדברים עכשיו. לא חסרה לי אצבע שישית.

זאת אומרת, אתה מתבייש שיש לך חיסרון להשפיע.

תלמיד: לא, אין לי חיסרון להשפיע.

אתה מתבייש שאתה מבקש שיהיה לך חיסרון להשפיע או יכולת להשפיע. למה אתה מתבייש בזה?

תלמיד: לא, מפריעה לי המחשבה שאני מבקש את זה לעצמי.

למה לעצמך? להשפיע זה לא לעצמך.

תלמיד: אבל הבורא בכלל שומע את הבקשה הזאת?

זה משהו אחר אם שומע או לא. אבל למה זה אסור? אני מבקש ממנו שייתן לי רצון להשפיע. או שאני מבקש ממנו שייתן לי כוח לבצע את הרצון להשפיע שלי. לכיוון ההשפעה ממני החוצה? אין שום בעיה, זה בהתאם לכיוון הבריאה, תיקון הבריאה.

שאלה: בקטע שקראנו יש איזה משפט שלא כל כך הבנתי אותו. נאמר שאדם מגיע להבנה שלמה שחסר לו.

שחסרה לו כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: אז איפה האדם מגיע להבנה שלמה הזאת, ברצון לקבל שלו?

כן. הכול כלפי העשירייה, בלי העשירייה, אתה לא יכול להגיע להבחנות כאלו.

תלמיד: ההבנה שאני צריך להשפיע באה ברצון לקבל?

הבנה שאתה רוצה להשפיע באה לך מזה שאתה מסתכל על החברים. אם אתה לא נמצא איתם אין לך הבנה כזאת, לא יכולה להיות. מה פתאום שזה יחסר לך? וגם הבורא לא יעורר בך את זה, כי אין לך איפה לממש.

שאלה: תוכל להסביר את התהליך של ההתחלה? "צריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע." יש פה תהליך, מהו?

לא, הוא נותן זאת כמין הכנה, ואחר כך הוא הולך לשאלה.

תלמיד: "צריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה", יש פה כוונה. כאילו אם אני עושה משהו, אני אקבל את הכוונה הזאת.

כן. אם אתה מתחבר נכון בעשירייה, כל התורה ומצוות מהי? איך להתקשר נכון בעשירייה. כל התורה ומצוות, אין חוץ מזה שום דבר, כולל גם שאתה צריך לייחס לבורא. גם את זה אתה מברר בתוך העשירייה, אין לך חוץ מהעשירייה מציאות. אין, כל המציאות סגורה שם.

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות בתוך העשירייה, כי כנראה שאני לא עושה. אם היום אין לי את הכוונה הנכונה להשפיע כנראה שאני לא עושה נכון. מה אני צריך לעשות בעשירייה?

לגרום לחיבור. לגרום לחיבור כמה שיותר עוצמתי ונכון, מאוזן. ואז אתה תגלה בתוך החיבור, בלי כל החכמות, אם אתה כל הזמן עובד על חיבור, חיבור, חיבור, שהכול יהיה רק מאוזן ואתה תחתיהם ולוחץ, מקדם אותם כמה שאפשר, אתה מגלה בתוך החיבור, ממש נקודה מרכזית שהיא הבורא, התוצאה מכל היגיעות.

קריין: ציטוט מס' 9, מתוך רב"ש ג', מאמר "סדר העבודה".

"כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת," בואו נתאר לעצמנו שזה ככה, שבאמת בלמעלה מהדעת, בהשפעה, בנטייה החוצה לחיבור, לחברים, לכל העולם, יש בזה ממש תענוג הכי גדול. כמה שאנחנו יכולים לאתר את התענוג הזה. ודאי שזה אגואיסטי, אבל בינתיים בכל זאת זה שייך לנטייה כזאת, לנתינה.

"כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו," כנגד מה שהוא מתאר בהשפעה, "שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב. נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג," שישנם בעל מנת להשפיע, "בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע." בעל מנת לקבל. "והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה." כי המאמצים האלה בעצמם הם כתפילה, ומהמאמצים האלו הוא מושך את המאור המחזיר למוטב שמסדר לו את המעמד החדש.

(רב"ש - ג'. מאמר 68 "סדר העבודה")

שאלה: האם ההרגשה שזו אמת, זה גם נקרא טוב ועונג?

הרגשה זה הרגשה. אתה מרגיש טוב ועונג ממה? שאתה מרגיש שזו אמת?

תלמיד: כן.

זה יפה. כן.

קריין: ציטוט מס' 10, מתוך "שמעתי" י"ט, מאמר "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

קריין: ציטוט מס' 11 מתוך רב"ש ב', מאמר 37, "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה"

"בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני."

(רב"ש - ב'. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

סדנה

בוא יחד, בכל עשירייה ועשירייה, נשתדל לחבר משפט פנייה לבורא שרק הוא יכול לעזור לנו.

*

קריין: ציטוט מס' 12, מתוך רב"ש ב', אגרת ס"ה.

"העיקר שבעבודה הוא שלא נותנים משמים חצי דבר. אחרת היה יכול להיות שאם האדם היה עושה תשובה למחצה היה מקבל סיוע מלמעלה על מחצית עבודה, אבל מאחר שמשמים אינם נותנים חצי דבר לכן מוכרח האדם להתפלל לה' שיתן לו עזרה שלמה. זאת אומרת שהאדם בזמן תפילתו שאז הוא מסדר מה שבליבו, כי תפילה היא עבודה שבלב, מוכרח האדם אז להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה."

(רב"ש - ב'. אגרת ס"ה)

קריין: ציטוט מס' 18, בעל הסולם, אגרת ל"ד.

"אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו, בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו."

(בעל הסולם. אגרת ל"ד)

למה אנחנו צריכים להמשיך כל פעם בעבודה אפילו שהבורא לא עונה לנו? מה הסיבה שכך זה בא ממנו וכך אנחנו צריכים להגיב מעצמנו? ש" אין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו". בבקשה. מה יקרה לנו אחרי שאנחנו נבצע את הכול, בכל זאת נמלא את הסאה, כשלא נרפים מזה, וכל הזמן ממשיכים לעבוד, מה אז קורה? מה יש בזה שאנחנו ממשיכים וכאילו לא מסתכלים על התוצאה? לאיזה מצב מגיעים?

*

קריין: ציטוט מס' 19 מתוך רב"ש א' מאמר "ההבדל בין צדקה למתנה".

"כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי"."

(רב"ש - א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)

קריין: ציטוט מס' 20 מתוך רב"ש א' מאמר "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה"

"בזמן שהאדם רוצה להתקרב לה', זאת אומרת להשתמש בכלים דהשפעה, והוא לא יכול, מסיבת שהגוף לא מסכים לזה, כי גופו נמשך מכלי קבלה. אז האדם מרגיש "שהעולם חשך בעדו", כי הוא מבין, אם אין בידו להשיג כלים דהשפעה, אף פעם לא יזכה לאור עליון, שהוא האור "דלהטיב לנבראיו". נמצא, החושך הזה, שהוא מרגיש, בזה שאין הוא יכול להשיג כלים דהשפעה מכח עצמו, הוא מקבל צורך, שמי שהוא יעזור לו להשיג הכלים האלו. ולפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", נמצא שעכשיו הוא קיבל צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין"."

קריין: ציטוט מס' 21 מתוך רב"ש א', מאמר "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה".

"תורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה."

(רב"ש - א'. מאמר 21 "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה" 1988)

שאלה: איך אפשר לסדר את הכנס הגדול בגני התערוכה כך שיורגשו בו המילים של רב"ש שקראנו עכשיו עם כל הציטוטים, בצורה הכי חדה וברורה, שנהייה שם בתפילה שלושה ימים?

הלב צריך להגיב. לעשות כזאת הכנה, אני לא יודע אם אנחנו בכלל מסוגלים. צריכים להתפלל, לבקש, להשתדל. אבל בכל זאת במסה כזאת? נקווה מאוד.

אנחנו צריכים להיות מאוד עוצמתיים, בעוצמת החיבור, בעוצמת ההשתוקקות שזה יהיה. זה כבר ישנו כאן. עד כמה שזה יכול להכניס גם לאותן וויברציות, להתרגשות של כל הכלי שיהיה שם, אני לא יכול להגיד. אנשים שלא נמצאים איתנו בשיעורים או כן נמצאים, והנשים ביניהן, שהן דווקא כן נכנעות, אבל בכל זאת בהכנעה שלהן הן לא נמצאות באותן העליות והירידות כמו שאנחנו [נמצאים]. עכשיו כשקראנו אתם נכנסתם לאיזה תנועות פנימיות. נשתדל, אין לי יותר מה להגיד. אם אנחנו נהייה החלק החזק, ואנחנו כן החלק החזק, כי מי הם האחרים? אבל אם אנחנו נהייה החלק החזק עד כדי כך ונתחיל להשפיע עליהם ונחייב אותם באותן התנועות כמונו אז זה ייצא. זה דבר גדול. אם נשתדל לעשות את זה ונתפלל ונכין את עצמנו לזה ונהייה מוכנים לזה, זה יכול לקרות.

תלמיד: זאת אומרת המעמד הגדול הזה דווקא עם כל מגוון האנשים שיהיו שם, דווקא המגוון הזה אתה אומר יכול להעצים את הוויברציות או את התפילה שנניח אנחנו מרגישים עכשיו. זה לא בהכרח להחליש.

לא, אם הוא מכניע את עצמו כלפינו אנחנו ניכנס לגובה התדר.

תלמיד: שהוא יותר חזק מהשיעור עכשיו?

כן. ללא ספק. כי הם מוסיפים עביות ואנחנו מוסיפים את התדר ואת צורת הקפיצות.

תלמיד: אני חושב שאנחנו מאוד רוצים שכזה דבר יקרה שם. שכך יהיה.

זה יהיה אימפולס, התחלה מאוד חזקה להתעוררות בכלל, בכללות, גם בישראל וגם בעולם. תהיה מזה השפעה מאוד גדולה אם אנחנו נצליח לעשות כך. טוב שאתה מעורר את הנקודה הזאת.

שאלה: יש דבר כזה התעוררות של התחתון?

כשהוא נכלל בעליון, כמו אח"פ בגלגלתא ועיניים, הוא מעלה את החסרונות שלו, והעליון מתחיל לעבד את החסרונות שלו ולתת להם צורה. וכך התחתון מתחיל לשייך את עצמו לעליון עוד יותר ועוד יותר. כמו שכתוב, לא בפעם אחת אדם מוכן לזיווג הגבוה הזה, אלא "אך טוב וחסד ירדפוני".

תלמיד: מאיפה באה ההתעוררות לתחתון, המחשבה הזאת?

הם נמצאים, הם באים לקשר איתנו.

תלמיד: אני שואל בכלל על התפילה, מאיפה באה המחשבה לאדם לרצות להיות בהשפעה, לרצות להידבק לעליון?

על איזה אדם אתה מדבר?

תלמיד: עלינו. התחלת את השיעור עם מאה שאלות על תפילה, וזה עשה לי הרגשה שמישהו סובב אותי במקום מאה פעם ועכשיו כביכול הכול נמחק, אין כלום.

זה לא חשוב. אף פעם לא צריכים לדאוג לרגע שעבר, הוא כבר עבר.

תלמיד: דיברנו אתמול בעשירייה, האם יש משהו שאנחנו יכולים באמת להוסיף שייצר אהבה בינינו. והיינו מאוד מתוסכלים מלראות שאנחנו עושים אלף פעולות אבל בלב שום דבר לא זז מילימטר, וגם לא מתעוררת לנו תפילה לזה וגם אין לנו איזו התחלה. צריך שיקרה איזה נס, איזה אור. משהו צריך לקרות מלמעלה, העליון צריך לעבוד, אנחנו עשינו את שלנו מספיק.

מה זה "מספיק", אם אתם לא מעוררים את העליון?

תלמיד: אז כל התהליך הזה לא ברור לנו רגשית, לא בשכל. מה זה לעורר את העליון? איך אני יכול לעורר את העליון? אם הוא לא רוצה שאני אתעורר, אני יכול להכריח אותו?

האם אתה בטוח שאם אתה לא מעורר אותו, אתה אבוד, אתה לא משיג מה שאתה רוצה? האם אתה באמת רוצה להשיג מה שנדמה לך שאתה רוצה?

תלמיד: נהייה לנו ספק בהכל, כביכול שום דבר לא בטוח בכלום.

זה סימן של מדרגה חדשה.

תלמיד: מה עושים?

ממשיכים. זה מה שעכשיו קראנו, שאסור לנו לעצור. הוא אומר בקטע 18, "אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו, בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו". למה? כי אם אני מגיע למצב שלא אכפת לי לקבל ממנו תשובה, אלא אני רוצה רק לעבודה כלפיו אז אני מגיע לתוצאה נכונה.

תלמיד: אם לא אכפת לי מהתוצאה זה נקרא "חסרון"?

לא רוצה ממנו. אני דופק ומבקש ואחר כך אני מבין כתוצאה מכל העבודות האלו, שאני לא צריך ממנו שום דבר. אני כבר עכשיו נמצא במצב שאני יכול להתפלל, לעבוד, לתת, מה חסר? לא חסר כלום. רק נפטרתי מאיזו מחשבה שהפריעה לי שאני צריך להגיע אליו ולעורר אותו ולנענע אותו. לא, "אכלתי ישן נושן". היינו משקרים לעצמנו אם היינו חושבים שאנחנו צריכים עוד משהו.

תלמיד: אנחנו צריכים להתעסק רק בעבודה ולהיות מרוצים שיש לנו עבודה ובירורים ושאלות כאלה וזהו?

מה יכול להיות עוד? כן. זה התענוג הגדול ביותר, שאתה מוצא את העבודה, שיש לך מה לעשות.

תלמיד: ואם התוצאה מזה היא שבאתי עם עשר שאלות ויצאתי עם מאה שאלות?

עוד יותר טוב. אם אתה אוהב מישהו, אתה מרוצה שהוא זקוק לך, שהוא רוצה ממך משהו, שיש לך משהו לעשות בשבילו. כנראה שלא אהבת אף פעם.

שאלה: איך אני מתרגם את העבודה כלפי הבורא, כמו שאתה אומר, לעבודה בעשיריה?

אנחנו עברנו היום הרבה מצבים, דיברנו כלפי העשירייה איך אנחנו צריכים להתנהג. גם כלפי העשירייה יש לנו בסופו של דבר אותה העבודה כמו כלפי הבורא. אני לא רוצה שום דבר חוץ מזה שתהיה לי יכולת להיות כל הזמן בנטייה אליהם בלהשפיע אליהם. שום דבר לא צריך, רק את זה, מזה אני חי. אני פתאום מגלה שהחיסרון שלי לתת, להשפיע, זה כל המצב הרוחני שלי. שההשתוקקות הזאת היא המצב הרוחני. לא צריכים חוץ מזה כלום. יש על זה הרבה פסוקים שהיו משקרים לעצמם.

קריין: באגרת י"ט, "בעל הסולם".

"שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם".

כן. כי היית רץ אחרי היופי ואחרי כל מיני דברים שטובים לרצון לקבל, ועכשיו יש לך הזדמנות להשפיע. אתה לא מסתכל על שום דבר חוץ מזה, ההזדמנות הזאת בעצמה פותחת לך עולם חדש.

שאלה: יש נושאים שמרגישים שהם מאוד חמקמקים, שקשה לתפוס אותם בפרקטיקה, מה לעשות עם זה. איך זה נראה אם עכשיו אני רוצה להחליט להתפלל, ליישם את מה שלמדנו?

"הכול במחשבה יתבררו". אתה צריך עכשיו לחשוב מהי תפילה, בשביל מה תפילה, למי התפילה, על מה בדיוק, מה אני צריך לדעת איך אני מתפלל, מה אני צריך לקבל כפידבק, מהי התגובה שצריכה להיות, אם היא נכונה, ואם לא נכונה איך אני מתקן את עצמי, וכן הלאה. אין לנו יותר. הקשר שלנו עם הבורא זה העלאת מ"ן, ובהתאם לזה אנחנו מקבלים ממנו מ"ד. אם אנחנו לא מעלים מ"ן, אנחנו נפעלים כמו חיות. אם אנחנו מעלים מ"ן, אנחנו פועלים כאדם, כי המ"ן שלנו הוא תמיד להזדהות עימו, להיות אדם. זאת התפילה, במה אני יכול להזדהות עם הבורא.

תלמיד: אז זאת מחשבה שהיא לרגע, כמו איזה מן הבזק.

תתעמק בה, מה אני יכול לעשות בכל רגע ורגע שאני עכשיו עושה בגוף שלי, במחשבות וברצונות. אבל עכשיו תחת תנועות הגוף והמחשבות והרצונות, אני עכשיו רוצה לתת יסוד חדש, איך כל הדברים האלה עוזרים לי להיות בפנייה לבורא. ואז אני תופס את הבורא וכל הזמן מכוון את עצמי אליו, כאילו קושר את עצמי אליו. עשיתי קשר, עכשיו כל דבר שאני עושה זה בהתאם לקשר שלי עימו. לפני שאני בודק שהקשר נמצא ושאני מחזק אותו על ידי הפעולה הבאה, אני לא עושה שום דבר.

תלמיד: הרבה פעמים לפני פעולת הפצה או איזה מעשה בידיים וברגליים, אם אנחנו כמה חברים, אפשר לקרוא קטע כוונה, לעשות איזו סדנה קטנה, ולהזכיר למה אנחנו הולכים לעשות את מה שאנחנו עושים. אבל מאוד מהר אחרי הסדנה הזאת כבר נשכח, וזה כאילו נעלם.

זה לא טוב. טוב שאתם עושים את זה אבל צריכים להשתדל להמשיך. אז הפעולה תהיה הרבה יותר עוצמתית, היא תיתן תוצאות, כי הכול תלוי בכוונה, אבל הכוונה צריכה להיות מחוברת, אתה לא יכול להתפלל בבוקר ואחר כך ללכת לכל היום לעשות חיים. אבל התפללתי בבוקר.

תלמיד: אני מרגיש שאני ממש לא מצליח להבין את הפעולה של תפילה. אני רואה כאילו כמה חכמת הקבלה היא הפוכה משאר כל העולם וברור להם איך להתפלל.

כן.

תלמיד: בכל מקום שתלך, מה זו תפילה? יגידו לך, אחת, שתיים, שלוש, סיימת את זה, התפללת.

כן, תקרא מה שכתוב בסידור וזהו.

תלמיד: כן, ואצלנו זה כאילו, התפללת, לא התפללת, מי יודע.

מה זה התפללת?

תלמיד: זהו, בדיוק.

אני לא מבין אותך, העלאת מ"ן זה נקרא תפילה. אתה מעלה בקשה לבורא לתיקון שאתה תוכל להשפיע לו. דרך החברה, דרך החברים, דרך כל האנושות, אחרת אתה לא מגיע אליו. הבורא זה סך הכול "הכולל". אם אתה דרך הכולל הזה שרוצה להשפיע להם, רוצה בסך הכול להגיע אליו, אתה מגיע.

שאלה: כשאני מתפלל, בדרך כלל הנטייה הרגילה, תן לי שאני ארגיש טוב, או משהו כזה, ונראה לי שהדרך שלנו זה לבקש חיסרון, לא שאני ארגיש טוב, אלא שהתוצאה של התפילה שלי תהיה חיסרון.

כן.

תלמיד: אני שואל אם זה נכון להגיד את זה, להבין את זה ככה?

למה לא? בשבילך זה מילוי.

תלמיד: אני מסכים.

אנחנו קראנו את זה היום, מה שאנחנו מבקשים, מבקשים חיסרון.

תלמיד: נראה לי שזה עונה לכל השאלות האלה כי הסתירה היא שרוצים איזה מילוי, כאילו להרגיש טוב, ולמעשה מה שנדרש זה להרגיש חיסרון, שהוא מאפשר לנו להמשיך לעבוד.

7. "העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור." חיסרון להשפעה.

תלמיד: זו התשובה לכל השאלות, לא יכולים לחכות להרגיש טוב כי זו לא המטרה?

אז תרגיש טוב.

תלמיד: בדיוק. נכון מאוד.

אתה לא זוכר שדברנו על הילד שמסתכל על הילדה? שהוא נהנה מזה שיש לו חיסרון לזה, איפה זה נעלם מכם?

שאלה: הקנאה בחברים זה המפתח לחיסרון להשפיע?

הקנאה בחברים היא המפתח לחיסרון להשפיע, בטח. אני מסתכל עליהם, אני רואה שהם מחוברים ואני לא מחובר איתם, הם מחוברים בלב נראה לי, לא מבחוץ ככה, אלא בלב, הם מבינים זה את זה, מרגישים זה את זה, אין ביניהם מרחק כל כך, הם גם מדברים אחד עם השני ואני שומע בצורה כזאת על אנחנו. ואני לא מרגיש שאני נמצא ביניהם, נמצא מבחוץ, מסתכל עליהם מבחוץ, ככה מבחוץ, גם נראה לי שהם לא מקבלים אותי, לא בדיוק כמו שכל אחד את השני, לא מקבלים אותי בצורה כזאת, אני מסתכל עליהם ויש לי צער בלב, מה אני יכול לעשות אם לא מקבלים? מה אני אעשה? מתנות, אני אעשה מתנות, אני אתן, אבל חיבור אין, חיבור כזה כמו אצלם, טבעי, פשוט, ישר, מלב ללב, אין. מה אני אעשה? החיסרון הזה הוא מאוד חשוב.

תלמיד: כשהגדלות של החברים מציצה לרגע, זה מרגיש כמו דבר רותח שאתה לא יכול להחזיק אותו, אתה זורק ממך. איך לשמור על קנאה קבועה כזאת? איך להחזיק בזה ולא לברוח מההרגשה?

תלוי למה היא נקשרת הקנאה הזאת, אם הקנאה הזאת כלפי הקשר ביניהם, כמו שדברתי עכשיו.

למה היא לא טובה? היא דוחפת אותי כל הזמן עכשיו לחזק את הקשר ביני וביניהם, ושאני אתן להם משהו, שאני אעשה, יהיה לי דווקא דחף גדול להתקשרות.

תלמיד: כי אתה סובל מההרגשה הזאת.

לא, אני סובל שאין לי, אבל מצד שני אני שמח, זה מעורר אותי לפעולות נכונות, אני מקבל עכשיו חיסרון, מהחיסרון הזה אני שמח. המילוי שלנו הוא חיסרון.

תלמיד: איך מהקנאה נולדת תפילה?

שאני מבקש מהבורא להשתדל להשפיע להם, כמו שהם מרגישים כל אחד שמשפיע לכולם. ובכל זאת אני לא אגיע לזה. אני בכל זאת אראה את עצמי כל הזמן, נמצא בכל זאת לא בתוך החברה, אלא קצת מחוצה לחברה. ויחד עם זה אני אוכל לעשות את כל הפעולות מתוך החברה וארצה לעשות, וכל פעם נגלה עוד ועוד שנמצא מחוצה.

תלמיד: אז ההרגשה שהוא דחוי? שהחברים דוחים אותו?

לא דוחים, החברים לא דוחים אותי, הם רוצים שאני אהיה בפנים, אבל משום מה אני לא יכול להיות כמוהם. הם מחוברים בכל הלבבות ביניהם ואני לא. יש לי משהו בלב שלא נותן, ואני לא יכול לעשות כלום עם הלב שלי. זה לב, אבל אני מרגיש שהלב שלי הוא כן נותן, אני רוצה, אני מרגיש, אני בכל זאת, אבל לא בעיניים עצומות. וזו דווקא ברכה, זאת הברכה.

שאלה: מה זה שהוא אומר "לאט לאט יתרצה לבו"?

לאט לאט, זאת אומרת הלב מתחיל להתרכך ולאט לאט הוא מתקרב יותר ויותר, אבל בכל זאת, עד גמר התיקון הכללי, לא תהיה לו התכללות עם העשירייה השלמה. לא תהיה לו התכללות. כי גם בעשירייה, במידה שעדיין אין גמר תיקון, אתה גם בעשירייה תרגיש את הדלתא הזאת, את החיסרון הזה.

תלמיד: אנחנו אומרים שהחיסרון זה המילוי, אבל אפשר להגיד גם שהמילוי הוא קבלה.

החיסרון זה מילוי.

תלמיד: המילוי הזה הוא קבלה.

למה קבלה?

תלמיד: כי אני לא מגיע להשפעה.

לא, אבל המילוי שלי מזה, שאני מרגיש חיסרון לקבוצה, לחיבור עם הקבוצה, אז אני רוצה לקבל עוד יותר ועוד יותר הרגשה כזאת, שאני לא שייך לקבוצה. דווקא, שיהיה. כי זה כל הזמן לוחץ עלי, מעורר אותי, להתקשר אליהם יותר ויותר. זה מה שכתוב שם, שהיו משקרים לעצמם שחשבו שהמילוי הוא מהחיבור. המילוי הוא דווקא יוצא מהריחוק, הרגשת הריחוק. הוא נותן.

שאלה: כל פעם שאתה דוחף אותנו לחיבור, שאנחנו נחפש את החיבור הזה, בכלל לא קיים דבר כזה. כי כפי שעכשיו תיארת, המצב הוא שכאילו אנחנו כל הזמן באיזה סוג של שבירה.

אתה תגלה שאתה כבר נמצא בחיבור, ובכל זאת יש לך חוסר החיבור. כי אם לא יהיה חוסר, אז לא תרגיש את החיבור. אתה הנברא חייב להיות כלול בשתי הבחנות. אין לי יותר מה להוסיף, תגיעו, תרגישו.

שאלה: שלום, האם כל בקשה מהבורא חייבת לבוא משברון לב?

לא. אני לא מבין מה זה שברון לב כל כך, כל אחד ואחד איך שהוא בעצמו. אני לא יכול להשתמש במילים האלה שברון לב, כי לכל אחד ואחד יש לו סיבה אחרת להרגיש שבר בלב.

אני לא יכול לדבר במילים האלה, שברון לב, כי כל אחד ואחד מרגיש שברון לב בצורה אחרת, כאב בצורה אחרת, שמחה בצורה אחרת. אם אתה תיתן הגדרה ממה בדיוק ההרגשה שלך שברון לב, אז לפי אותה הגדרה אני אוכל לדבר.

שאלה: מה שאני הבנתי מכל השיעור, זה שאנחנו צריכים כל היום להיות בבקשה. אבל אם אני לא מרגיש את הייאוש הגמור הזה מכל דבר, לא מצליח להתחבר, לא מצליח להתעלות מעל איזה שנאה, לא מצליח להשפיע לחבר. אני לא תמיד אני מרגיש את זה בצורה המוחלטת כל הזמן.

בסדר. ואז?

תלמיד: ואז יוצא שאני כאילו באיזה מין משהו מאוד מלאכותי כזה, ולא מורגש שזה עושה משהו.

טוב, בכל זאת אנחנו מתקדמים. אני לא יכול [להוסיף], זה דברים עדיין לא מבוררים. אנחנו ניפגש ונעשה הרבה סדנאות, נברר את הדברים.

שאלה: להיות במצב שאני לא צריך שום דבר מהבורא, ויחד עם זה אנחנו צריכים לשמור גם על הימין וגם על השמאל, ולהיות במצב שלא צריך כלום מהבורא. איפה הגבול הזה שדווקא שומרים על קו האמצעי, איך עושים את זה?

חברים, אני לא רוצה בכלל לענות על השאלות האלה שאנחנו היום עברנו, כי לזה צריכים עוד לעבור עיבוד בנו שיהיה לנו ברור איפה אנחנו נמצאים. זה לא פשוט. מה שאתה שואל זה עוד רחוק, עוד רחוק מאתנו.

שאלה: האם אפשר להתפלל שיהיה לחברים חיסרון, ולא לי?

ישנם כאלה מקרים, כן. אבל בוא נתקדם לזה שאנחנו נהיה יחד, ואז מתוך יחד יהיה ברור לנו מה חסר. והשאלה איך אני מתפלל עבור החברים שיחסר להם, את זה צריכים לברר.

שאלה: בין השמיים לבין הארץ, איך משכנעים משהו שאנחנו על אותה דרך, בונים אותו הגשר?

מי, מה, מו? אני לא יודע? אתה מדבר בסודות, אני לא מבין את זה. חברים אני לא מבין.

שאלה: היום פשוט יש איזה נפח של בירורים מאוד עדינים כאלה, ואיזו תנועה חדשה לגמרי. השאלה היא, דברנו על אהבת חברים, על חיבור בעשירייה, בתפילה, והיחס לבורא, וחיסרון שצריך להיות לנו כלפי הבורא, פשוט כדי שנוכל להשפיע ולעבוד. במה היית מייעץ להתמקד באופן מידי, על איזה מחשבה, או לאיזה תנועה אפשר להיכנס בתפילה? זה החיסרון להשפיע לבורא, מבלי שנקבל משהו בחזרה? או שזה אהבת חברים וחיבור בתוך העשירייה, מה היית מדגיש היום בנושא שאותו עברנו?

לשכוח. אני אומר ברצינות, לשכוח. אנחנו עכשיו עוד נעבור לאיזה נושא שהוא גם לא הכי חשוב, אחר כך אנחנו נדבר אתכם על כנס במדבר ההוא החשוב. איך אנחנו מתכוננים לכנס במדבר, מה הוא צריך להיות, ואז אנחנו מעכשיו והלאה מתכוננים איך אנחנו מגיעים למצב הזה. ועל כל מה שעברנו, עברנו, זה כבר נכלל בכם. היו הרבה דברים, מצבים שונים, הרגשתם שזה עושה איזה מן חוסר סדר, וחשובים דברים. אבל מכל מיני זוויות, זה בסדר. אני דווקא מאוד מרוצה איך שאתם קיבלתם את זה. צריכים פחות לדאוג, לא לשכוח לברר. אם ישנם לפנינו כאלו תנאים של חיבור, אז אני לא צריך להיזכר בכלום, אני צריך כל רגע ורגע להשתדל לחפש חיבור המתגבר. זה הכול. חיבור המתגבר ועליו דיברנו.

שאלה: אם אפשר לשאול בבקשה מה זה "מרחוק יושיע השם?"

מרחוק יושיע השם? מרחוק זה לא מאוסטרליה, עליה לא מדברים, זה כבר מחוצה לכל המרחקים. אלא "מרחוק" זה נקרא, אמנם שאני מרגיש שהבורא רחוק, אז אל תחשוב שהוא רחוק אלא חס וחלילה, אתה נמצא יחד עמו אפילו בהרגשה שלך ש"לא". ומההרגשה הזאת דווקא שאתה מרגיש שאתה רחוק ממנו, שיש לכם אי השתוות, אז דווקא מהמקומות האלה הבורא מציל את האדם, אם אדם מרגיש שהוא רחוק.

שאלה: למה אנחנו כל הזמן מבקשים מהבורא "תיתן". איך לעשות כך שאני אוכל לתת לו? במה היא ההשפעה שלי, והאם יש בכלל?

על ידי זה שאני מבקש מהבורא "תן לי כוח להשפיע", על ידי זה אני נותן לו תענוג, ככה זה קורה.

שאלה: איך נשיג תפילה משותפת בקבוצה, אם אמרת שלא תהיה התכללות מלאה עד לגמר התיקון?

כמה שיהיה, בכמה שהבורא מעורר. מאיפה אנחנו יודעים איזה כלי הוא שלנו האמתי? עד כמה שהבורא מעורר ככה זה יהיה. אני לא יודע מהו גודל הכלי של האדם הראשון, זה כולל את כל העולמות, כולל את כל הנשמות, כולל הכול. אני יודע את זה? ודאי שלא. אני עובד עם החיסרון שהוא מעורר בלבד.

שאלה: האם הודיה לבורא היא בעצם השפעה לבורא?

גם כן. אבל גם העלאת מ"ן, בקשה, "אנא השם הושיע נא, אנא השם הצליחה נא".

שאלה: יש תחושה, שכדי להרגיש את העשירייה, דווקא טיפת האגואיזם לא מאפשרת לעשות את זה, ויש לך איזה רצון לדרוך לה על הצוואר, כדי שהיא תישאר למטה. אבל מאיפה לקחת כוחות לבקש את המסך הזה, כדי שתוכל לעבוד עד הסוף וזה יישאר שם ולא תקבל אף פעם כלום?

תן לבורא לעשות את זה, אך ורק לבורא.

תלמיד: איך לתת לבורא מקום? איך לפנות את עצמך הצידה כדי לא להפריע לו?

אתה מבין שאתה לא יכול לעשות זאת?

תלמיד: כן.

אז מי עוד יכול לעשות? אז תן לו, תזוז. כמו שילד קטן תופס את הגדול ומביא אותו שיעשה לו משהו. כך אתה צריך להביא את הבורא שיתקן. בשביל מה הוא קלקל את הכול? כדי שאתה תבקש ממנו לתקן, למה? כי על ידי הקלקול אתה מתקרב אליו עד שאתה נדבק בו, נעשה כמוהו, אבל לא שיש לך אפשרות לבצע פעולות. פעולות לבצע יכול רק הוא.

חיסרון לביצוע הפעולות אתה צריך לקנות, רק חיסרון אנחנו צריכים, שום דבר חוץ מזה. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אנחנו צריכים רק את הכלים, החסרונות.

שאלה: באחד ממאמרי "שמעתי", בעל הסולם כותב על שלושה תנאים לתפילה. והתנאי השלישי הוא "טוב לי מותי מחיי" בחיים שכאלה. האם תוכל להסביר בהקשר לדיון שלנו היום, מה זה אומר?

איך אני יכול להסביר לך דבר כזה ש"טוב לי מותי מחיי"? זאת אומרת שאני לא מתאר לעצמי חיים, בלי שאני מבצע תורה ומצוות. תורה ומצוות זאת אומרת, כל הפעולות שמביאות אותי לחיבור דרך חברים לבורא. פעולות של חיבור זה נקרא "מצוות", תורה זה נקרא "האור שמגיע מהבורא ומתקן את הקשר בינינו".

תלמיד: רציתי להודות לכל החברים בעולם. המסכים פה פשוט מפוצצים בחברים, ואתה ממש ביראה עם החיסרון של החברים מכל העולם שבאמת נוכל פה להתחבר, להתרכז ולהיות דוגמה. מאוד מורגשת ההשתוקקות כלפי הכנס, להדבק בכל מה שאתה מוביל אותנו עכשיו.

אולי תוכל לומר כמה מילים על היכולת להמשיך מעל הדעת, ולא משנה אם אתה מקבל את התשובה בדעת או לא, להמשיך להדבק במאמץ לקראת הכנס.

אין לנו עדיין אווירה כזאת שהיא תופסת את כולם וסוחבת אותנו קדימה. אני מרגיש שזה נמצא. מה עוד צריכים לעשות? גם מה שעברנו השבוע בפעולות חיצוניות, זה מאוד מאוד תרם, זה חיבר אנשים. שימו לב, שפעולה חיצונה שלגמרי אין לנו שום קשר אליה, זה מין ביטוח לחברה. ועד כמה שזה עבד עלינו, עד כמה שאנחנו היינו שמחים להתקשר לשם ולהיות שם וממש הייתי שמח שהיו מביאים לשם גם כיבוד וכל מיני דברים ועד כמה שזה פעל טוב.

אנחנו צריכים להמציא פעולות כאלה. עכשיו יש לפנינו שני כנסים, אבל אפילו לפני הכנסים עוד לעשות משהו. אתמול נתתי שיעור בהתקשרות לכל הקבוצות הללו, וממש הרגשתי שצריכים שינויים גם כאלה.

(סוף השיעור)