שיעור בוקר 28.06.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: "עשירייה זה ה-ו-י-ה אחת שלמה"

קריין: נושא השיעור הוא "עשירייה זו ה-ו-י-ה אחת שלמה". נקרא קטעים מן המקורות. קטע ראשון מתוך בעל הסולם "ששים רבוא נשמות".

"אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.

לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")

בואו נראה יחד מה הוא כותב. "אין בעולם יותר מנשמה אחת,", זאת אומרת, ממש כלי אחד, רצון אחד שבו גם הבורא מתגלה כאחד, והכול נמצא בדבקות ובשלמות. "ואותה נשמה מצויה בכל בני" האדם "בני ישראל,". זאת אומרת, כל אחד ואחד צריך להיות מוכן לגלות את כל העולם, את כל הנשמה, את כל גילוי הבורא, כי כביכול הוא קיים בפני עצמו ואין אחרים, אין שום דבר, הוא האדם. אז "ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים."

כי הרצון לקבל שלנו מחלק את הכול, זה שלי, זה שלכם, זה שלו וזה שלו, ולכן אנחנו רואים שהעולם כל כך מחולק, שבור. וזה עניין של השבירה, שכל אחד ירגיש את עצמו שהוא נמצא בתוך האגו שלו, ואז מתוכו, מתוך עצמו הוא רואה את העולם, רואה את המציאות ומגלה את הבורא. הכול בצורה חלקית, כמה שאנחנו עולים בסולם הרוחני, אנחנו יותר ויותר רואים, מגלים שיש כלי אחד ובו הבורא אחד. עד מגיעים ל"שמע ישראל ה' א-לוהנו ה' אחד." "אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד."

רק בגלל שאנחנו מחולקים כך בפנים, אנחנו כביכול רואים שזה גם מחולק מבחוץ. זאת אומרת, אם אנחנו נלך ונתקן את עצמנו, בכוח נביא את עצמנו לחיבור זה עם זה, והאור העליון בהתאם למאמץ שלנו ישפיע על המאמץ שלנו ובאמת יחבר אותנו, אז אנחנו נראה שאנחנו באמת ככוח אחד, גוף אחד, רצון אחד ונשמה. זאת אומרת, מה שהאור מאיר בה גם אחד, "ה' א-לוהנו ה' אחד.". "אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד."

זאת אומרת, באגו של כל אחד ואחד כך זה מתחלק. "דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל," כי הוא שבור להמון חלקים, וכך הוא רואה את העולם ואת מה שנמצא מחוצה לו, והבורא, הכול בצורת ההסתרה. "ובכח תורה" ומצוות, זאת אומרת שמבצע פעולות חיבור שבכללות נקראות "ערבות", ועל זה הוא מזמין את המאור המחזיר למוטב. אז "נזדכך הגוף," זאת אומרת, הרצון על מנת לקבל בו לאט לאט מיתקן בעל מנת להשפיע. "ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.". הוא מתחיל יותר ויותר לראות שהבורא הוא לא שלו, ושל חברו, ושל עוד חברים ועוד, אלא הוא כוח אחד ומופיע לרצון אחד.

"לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד," זה מה שיש לנו מלכתחילה, אני יודע שאני קיים, יש לי הרגשה כזאת שזה אני, ובאחרים אני בכלל לא מתחשב. העיקר, אני רוצה, אני רוצה לגלות, אני רוצה לתקן את עצמי, אני דואג רק לעצמי. זאת אומרת, אני עדיין נמצא בשקר הזה שאני קיים בפני עצמי, לבד. "ואינו מבין כי זהו כלל ישראל,", הנשמה הכללית הזאת. "וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל."

זאת אומרת, אנחנו רואים שבכמה השנים הראשונות, אנחנו נמצאים במצב שכל אחד אינסטינקטיבית חושב שהוא צריך לתקן את עצמו והבעיה היא בו, ואחרים, הם אחרים, כל אחד בפני עצמו. כי הוא עדיין דבוק לעולם הזה, עדיין דבוק למה שקורה כאן, ולכן הוא לא יכול לחשוב אחרת. יש לו בורא משלו, יש לו נשמה משלו, וודאי שהוא צריך סביבה, אבל הם בסך הכול תומכים. והחברים שלו גם עוזרים לו, אבל הוא לא חושב שהם חלקי הנשמה שלו, שכל העולם זה חלקי הנשמה שלו, הוא לא קולט, זה מה שיש לנו בתפיסה. אבל זה דווקא כדי שאחר כך אנחנו נגיע להשגה גבוהה בייחוד.

"בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה,", לא מאיר "אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל."

זאת אומרת, עד כמה שאדם בכל זאת משתדל בכל כוחו, כמה שאפשר, כאילו במשחק, במאמץ לסדר את עצמו שהוא חי בתוך עם ישראל, בתוך החיבור, ושהכול רק נראה לו בשבירה שקרתה בו, שזה המון אנשים, המון חלקים, ניצוצים וכן הלאה, אז עד כמה שהוא מתאמץ לראות נשמה אחת, חיסרון אחד, רצון אחד, בלי גופות, בהתאם לכך הוא מזכך את עצמו ומזמין את המאור המחזיר למוטב ומגלה את הנשמה האחת.

"והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות," הרצון לקבל שלו בשלמות "בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל," זאת אומרת שאין בי נשמה, אלא הנשמה זה הרצון הכללי שנמצא בכל בני האדם. "בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט,". הוא בזה כבר מתבטל כלפי הרגשת הנשמה שהיא נפרשת כך בכולם. "... ואז הוא תמים בלי מום,", בזה כבר התיקון שלו "ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר." זה בעצם נקרא המבנה של האדם הראשון שאליו אנחנו כולנו צריכים לחזור. ניפגש שם.

שאלה: הסברת על כל העולם, אבל כתוב בפירוש בני ישראל בלבד.

"כל העולם" אני אומר מפני שיש לנו פה על המסכים קבוצות מכל העולם, איך אני יכול להגיד שזה "ישראל"? ישראל זה מי שנמצא בכל בני ישראל, זאת אומרת, מי שנמצא בישר א-ל. שרוצה להתנתק מההסתכלות, מהתפיסה האגואיסטית האנושית ורוצה להתחבר לתפיסה אמיתית, למעלה מהאגו שלו, הוא נקרא "ישר א-ל". אתה מבין עד כמה אני צריך עוד ועוד לדייק על זה, ואתה עוד שואל על זה. טוב ששאלת.

שאלה: בעל הסולם אומר ש"נמצא בכל ישראל". אם המלך קטן בהתחלה, איך אני מגדיל אותו, איך מגדילים שליטה של מלך? אם בהתחלה אני קובע שהחבר יותר חשוב ממני, איך הופכים נסיך למלך גדול על כל ישראל? איך אני עוזר למלך לגדול?

אני לא חושב על זה, אני לא יכול להגדיל אותו. אצלנו, בידִי יש רק דבר אחד, כלי. אתה אומר על המלך, אני לא יודע. אני יודע שגדלותו תלויה בחיסרון שלי, גדלותו תלויה בהערכה שלי ואני לא חושב עליו, אני לא פילוסוף, אני איש מציאותי. חכמת הקבלה אומרת לתקן את הרצון, לחבר אותו, ובזמן שאתה מחבר אותו אתה גם מתקן אותו כי אתה צריך להתעלות מעל לכל הרצונות הפרטיים ולחבר אותם לרצון אחד כללי שיהיה מאליו בעל מנת להשפיע, ובזה אתה מגדיל את המלך. אתה לא חושב עליו, להגדיל אותו, אתה חושב איך אתה בכלים שלך עושה את זה.

תלמיד: קראנו את המאמר "איש את רעהו יעזורו". איך אני נכנס להדדיות עם אותו חבר שבא לעזור לי, איפה נקודת ההדדיות שבה אני עוזר לחבר שעומד מולי ומנסה לעזור לי?

כשאתם יחד, כמו שרב"ש כותב, כל אחד מראה על עצמו כמה הוא מוכן להקטין את עצמו, כמה הוא מוכן לתמוך בשני, כמה הם יכולים להתאחד יחד למען המטרה המשותפת, ולא חשוב להם איך מתגלה בהם הרצון האגואיסטי, שהם רוצים להתקוטט זה עם זה. כל זה זו עבודת האדם כלפי הסביבה, כי הוא חייב להביא את עצמו לחיבור, ובחיבור בטוח שאנחנו צריכים לגלות את החולשה שלנו ולחפש את הכוח מה לעשות כדי להתחבר.

חוץ מחיבור אין לנו מה לעשות, בקיצור, זה פשוט מאוד, הייתה שבירת הכלי דאדם הראשון, אנחנו צריכים לחבר אותו, גמרנו, זהו. אנחנו על זה צריכים לחשוב, ובדרך כשאנחנו גם חושבים על גדלות הבורא, חשיבות הבורא בעינינו, אנחנו חושבים גם על זה בינתיים כעל אמצעי לחיבור. כי השלב הראשון שאנחנו הולכים לממש הוא "ואהבת לרעך כמוך", מצד הכלי לחבר את כולם לכלי אחד, לרצון אחד, לבורא אחד.

אחר כך "ואהבת את ה' א-לוהיך" כמו שבעל הסולם אומר, ברגע שאנחנו משיגים את הכלי השלם, יחד עם זה ממש אנחנו משיגים גם דבקות בבורא. אז יותר לחשוב על תיקון הכלים. אם אתה חושב על הבורא אתה פילוסוף, אתה מנותק מהמציאות, אין לך בזה שום אחיזה, רק דרך הכלי. לבורא אין שום צורה והוא לא קיים ללא כלי. לכן לחשוב עליו בכלל ללא חיבור, ללא מאמץ להיות יותר יחד, לחשוב על הבורא זה לא מציאותי, זו ממש פילוסופיה, שהמקובלים כל כך מזלזלים בה, כי לוקחים איזה רעיונות מופשטים ומתחילים איתם לשחק. אלא רק מצד הכלים, אנחנו צריכים לחשוב ולתקן את הכלים, האור נמצא במנוחה מוחלטת.

שאלה: האם יש איזו אינטראקציה מיוחדת בין הניצוצות של הנשמה? כי לפעמים פוגשים אנשים שאנחנו לא מכירים ומרגישים פתאום אהבה גדולה לאותם האנשים בלי הסבר, משהו מאוד משונה.

זה שמרגישים חיבה כזאת ואהבה אפילו לאנשים זרים זה מפני שכמה שאנחנו יותר לומדים, בכל זאת שורה עלינו האור העליון ועוזר לנו להתייחס לאנושות בצורה כזאת שלא יכולים לשנוא, לפחות, ואפילו יכולים להרגיש עד כמה פתאום מתגלה מתוכנו אהבה, חיבור, רצון להתחבר לכולם. זה טוב, זה סימן של התקדמות.

תלמיד: זה באמת מה שקרה אם אני שם לב מההתחלה ובמשך הדרך פתאום יש הרגשה של יותר אהבה לאנשים.

יפה. תצליח הלאה.

קריין: קטע שני מתוך "הקדמה לתע"ס", אותיות ס"ח, ס"ט. אומר בעל הסולם,

"כל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם," הם יצאו מהשבירה, היה כלי שלם ונשבר, לכן כל הנטיות שיש אפילו בכלי הפרטי הן יצאו מאותו הכלי השלם שהתפוצץ. "בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'. וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם. וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'. וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית'."

(בעל הסולם. "הקדמה לתע"ס", ס"ח-ס"ט)

שוב, צריכים לזכור שאנחנו מכלי אחד שהוא נשמת אדם הראשון, וכשהכלי נשבר, אז בכל אחד ואחד מחלקיו יש בדיוק אותן המידות, אותן הנטיות, התכונות, הכוחות, המחשבות, הרצונות, שבעצם הוא לא צריך אותם, הוא צריך אותם אך ורק כדי להתחבר לאחרים, כי הם כולם תוצאה מהשבירה. היה משהו שלם ונפרד, ואז יש בשני החלקים האלה איזה רצונות, מחשבות, תכונות, הם קרועים, הם חצאים כאלה, בכל אחד ואחד, וכל העבודה שלנו היא לחבר אותם יחד ואז יהיה כלי שלם.

לכן כל אחד ואחד צריך לראות את כל הנטיות שלו, התכונות, המחשבות והרצונות, בכל דבר שיש לו שהם חלקיים, הם לא שלמים, שאנחנו צריכים לחבר אותם לאחרים, ואם נחבר אותם, אז יהיה לנו הרצון הזה שלם, המחשבה הזאת שלמה, הנטייה הזאת נכונה וכן הלאה. ואם לא נחבר, אז נהיה אומללים, חצאים, רבעים וכן הלאה. זה מה שצריכים לא לשכוח. לכן קודם כל להשתדל להגיע לאיזה חיבור עם האחרים, לבקש מהאור העליון שיעשה הלחמה בינינו, ואז נתחיל לגלות את השלם.

קריין: שוב.

"כל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'. וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם. וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'. וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית'."

(בעל הסולם. "הקדמה לתע"ס", ס"ח-ס"ט)

שאלה: אתמול בישיבת העשירייה שהייתה ממש באווירה פתוחה ולבבית, דברנו על המטרה ופתאום גילינו עד כמה אנחנו באמת שונים. כל אחד הוא חלק מהכלי שנשבר ממקומות שונים של הכלי הזה, וחשבתי איך אפשר לחבר אותם, כי יש הרבה חלקים חסרים ביניהם. לָמה זה כך, איך אפשר לחבר את החלקים שלגמרי שונים?

לכן הם שונים, ולכן הם מיועדים לחיבור. מה מחברים? פלוס ומינוס מחברים. מה קורה? לפני השבירה היו חלקים מחוברים, כל החוטים היו מחוברים נניח, חוטי חשמל למשל, היו כולם מחוברים, מה קורה? על ידי השבירה נקרעו. עכשיו אתה עושה מאמץ לחבר אותם יחד, המאמץ הזה זה נקרא "עומס", "נגד", שאתה שם בתוך כל חיבור וחיבור, ואז בכל חיבור וחיבור יש לך עכשיו משהו שמתנגד לחיבור מצד אחד ומשהו שמקשר את החוטים האלה השבורים, ואז על פני העומס הזה יש לך גילוי, שלא היה קודם.

קודם, כשהיו כל החוטים האלו שבאדם הראשון מחוברים, היה מגלה רק נפש רוח, היה כמלאך, מצב של קטנות, גלגלתא ועיניים. עכשיו, כשהוא מוסיף את הרצון לקבל שלו, בעבודה שלנו, אז על הרצון לקבל הזה, על העומס הזה, על הנָגָד הזה, יש לך גילוי של אנרגיה, גילוי של כוח, של האור, שם מתגלה הבורא, אחרת אין אפשרות לבורא להתגלות. לכן חטא עץ הדעת, שבירת האדם הראשון, זה הכרחי, כדי שאנחנו נגיע לתפקידנו, לגילוי הבורא לנברא, ככה זה.

לכן עלינו לתת מאמץ, כי אחרת לא נוכל לחבר את כל הקצוות האלה. איפה כל הקצוות? זה שאנחנו טועים בכל דבר ודבר. תראה מה קורה באקולוגיה, ביחסים בין בני אדם, ביחסים בינלאומיים, אדם עם עצמו, כל דבר ודבר, כל הקצוות האלו קרועים, כל חוטי הקשר בינינו קרועים ואנחנו צריכים לסדר אותם, זאת אומרת, למרות ההתנגדות, להביא אותם לחיבור. ואז יהיה חיבור עם העומס, עם הנָגָד, עם המאמץ שלנו, ואז על המאמצים שלנו, דווקא שם מתגלה הבורא. בלי המאמצים שלנו לא יהיה לו מקום להתגלות, זה נקרא שאנחנו מגלים אותו פי תר"ך פעמים מקודם.

תלמיד: אז ההופכיות הזאת פשוט חייבת להיות, שאנחנו הפוכים אחד מהשני, כביכול שונים.

כן, זו תוצאה מהשבירה, ודאי שאנחנו הפוכים, רחוקים, שנואים, זה כן, ודאי. אז למה זה רע? "בראתי יצר הרע", דווקא ההיפך.

תלמיד: ואז רואים שעד כמה שמשתדלים יותר להתחבר מגלים עד כמה הם באמת רחוקים.

יפה, טוב מאוד, סימן שנותנים לך יותר ויותר להבין שכמה שיש לך יותר אותו רצון לקבל, שמעליו אתה צריך לגלות את הבורא.

תלמיד: ואיזה מאמץ נעשה כדי להתחבר? איך זה יקרה?

לפי כול העצות האלו של רב"ש, אין אחרת, בזמנינו אתה חייב לעבוד רק כך.

תלמיד: מה הסימן שאנחנו באמת מתחברים, שאנחנו באמת הולכים נכון?

הסימן לזה שאנחנו מתחברים, שאנחנו מגלים כל יום יותר ויותר כמה שאנחנו לא מסוגלים להתחבר, כמה שאנחנו דוחים זה את זה, כמה שלא אכפת לנו, אבל זה על פני המאמצים. בינתיים אתם לא מרגישים את זה כל כך, אני לא רואה שיש כאן כל כך שנאה ביניכם, עדיין אין סימן של התקרבות. שנאה זה סימן של התקרבות, שעל פני השנאה הזאת אתה תצטרך לעשות חיבורים, "על כל פשעים תכסה אהבה".

תלמיד: אני דווקא רואה שזה קורה, אבל את החיבור הזה על פני השנאה, זה חכמה לעשות. איך עושים את זה?

את זה אתם צריכים לחפש, אתם צריכים למצוא, אני לא יכול להגיד.

שאלה: איך ניתן לחיות עם הפרדוקס הזה, שאני אותו המקולקל או אותו חלק שלא שלם בעשירייה שלי , וכל החברים שלי הם בשלמות אחת ובגמר התיקון, ולפעמים העין הבוחנת שלי מצבים כאלו, שאני שואל את עצמי האם אני רוצה להיות באותו גמר תיקון?

האם אתה רוצה להיות איתם יחד בגמר התיקון? האם אפשר להיות איתם יחד?

תלמיד: זה בלתי אפשרי.

זה מצוין, זאת אומרת, אתה מסתכל עליהם ואתה רואה שעם האנשים האלה אי אפשר להיות ביחד, אי אפשר להגיע לגמר התיקון, כל דבר רק לא זה.

תלמיד: כן, זה כמודל חיים אם אני אתרגם את ההתפתחות הרוחנית מלאת קסם, רוחניות, השתוות הצורה עם הבורא רק בתכונות שלנו, אבל לבורא אין צורה ולנו תישאר צורה. האם זה לא אומר שאנחנו צריכים לקחת את זה למען לשפר את איכות החיים הגשמיים שלנו?

לא, זה לגמרי לא הכיוון הנכון. אנחנו לא באים לכאן ללמוד איך לשפר את החיים הגשמיים שלנו, ואתה לא תוכל לשפר אותם וכמה שתרצה אתה רק תגלה שזה כל פעם יותר ויותר רחוק ממך. אלא רק הדאגה לחיים רוחניים תתקן לך את הכלים ואתה תרגיש שאתה נמצא מסודר גם בגשמיות.

אבל כמה שאתם החברים תמשיכו יחד, אתם תראו שהמצבים של ניתוק וחיבור יהיו יותר קוטביים. שנאה יותר גדולה, חיבור יותר גדול, וככה זה פעם לכאן ופעם לכאן וזה דווקא טוב. אתם צריכים לשמור על האיזון ביניהם זה מה שדיברנו על הדוגמה עם הרפסודה בזמן האחרון.

תלמיד: האם כל השאיפה והסקרנות האנושית היא לדעת מה יהיה בגמר התיקון? ואני שומע כאן חברים שלומדים שנים רבות קבלה ורוצים לדעת. ואני שואל את עצמי מה יהיה בגמר התיקון, זו הסקרנות הטבעית שלנו ואולי זו ההפרעה הגדולה שלנו.

זאת אומרת "מה יהיה עם החברים שלי בגמר התיקון"? בדיוק כמו שיהיה איתי.

תלמיד: מה יהיה בגמר התיקון, במקום להתעסק פרוסה פרוסה, שיעור שיעור, יום יום, דקה דקה במה שעובר עלינו?

איך אתה תתקרב לגמר התיקון בצורה אחרת? "יום ליום יביע אמר"¹.

תלמיד: כן, אבל את השלמות הזאת בחלקים הקטנים האלה משיגים המתקדמים. זה כאילו לקחת ילד בכיתה א' ושאלת אותו שאלות באלגברה, בגיאומטריה.

לא, את זה אנחנו צריכים לעשות רק יחד. אנחנו צריכים רק ללחוץ על החיבור. שום דבר חוץ מזה לא נדרש מאיתנו, ולכן לא לחשוב על שום דבר חוץ מחיבור. זה לא בידיים שלך לבצע, לקיים שום דבר, רק חיבור, וודאי שזה בעזרת הכוח העליון, אין יותר. כל המצוות הן חיבור בכל מיני האופנים שלו, ועל ידי התורה שזה האור העליון שמאחד את הקצוות, את החוטים הקרועים לחיבור.

תלמיד: מה המדד לחיבור, התרחקות?

התרחקות אחד מהשני?

תלמיד: כן.

לא, קודם כל זה לא רק זה. המדד לחיבור הוא שאנחנו כן מרגישים את עצמנו ביני לביני "כאיש אחד בלב אחד", ואחר כך שוב מתרחקים ושוב מתחברים, ושוב, וכך זה כל פעם. זה כמו פעימות הלב.

קריין: משפט קצר מרב"ש ממאמר "האמת והשלום אהבו".

"כי דווקא בדברים שיש ביניהם שנאה שייך לומר דבר חדש, היינו שהם אוהבים זה לזה." ככה זה.

קריין: קטע שלישי מתוך מאמרו של רב"ש "אין עדה פחות מעשרה".

"אמרו חז"ל(סנהדרין ל"ט) "בכל עשרה השכינה שורה". ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות."

(רב"ש א', אין עדה פחות מעשרה)

קריין: קטע רביעי מתוך אגרת ל"ד של רב"ש.

"ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם".כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת... שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה".הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה."

(רב"ש ב', אגרת לד)

אנחנו חושבים שזה עניין חברתי או שחסידים אוהבים להיות יחד, לעשות סעודות, לרקוד יחד וכן הלאה, שזה איזה מין מנהג, זה כמו שאימא אומרת לילדים לשחק יחד, לאהוב זה את זה, להיות חברים. אנחנו לא כל כך רציניים בעניין החיבור.

בשונה מיחסים שליליים ליחסים חיוביים, אנחנו פתאום לא מגלים רצינות, אנחנו כאילו לא משייכים לחיבור כוח גדול אבל לשנאה כן. " משנאה אני צריך להתגונן, אני צריך להתרחק, אבל חיבור זה כוח הטוב, אז אני לא צריך לשמור על עצמי וזה לא מחייב אותי".

זו בעיה גדולה מאוד, זה כל ההיפוך הפסיכולוגי שאנחנו צריכים לעשות על ידי לימוד חכמת הקבלה, שכוח החיבור, הכוח הטוב יהיה הרבה יותר מושך, חשוב, וינענע אותנו יותר מכוח הדחייה, ואני לא מפחד מהדחייה, אני לא מפחד מהרע, אלא דווקא במקום זה אני מחפש איפה החיבור ואיפה הטוב.

שאלה: איך בעצם מתבצע בנו התיקון? כשהאור פועל עלינו הוא מגלה בנו תכונות דומות אחד לשני, ויש קטע של מנוחה. אם לתאר אותה עלייה בסולם, יש מצב שאנחנו עומדים עם שתי הרגליים באותו שלב, ויש איזה מצב מנוחה, רוגע, או שכל פעם אין תחושת רוגע, כל הזמן מתח כזה ופירוד?

אם אתה נמצא בסביבה טובה, אין לך רוגע, הסביבה כל הזמן מעוררת אותך להתקדם גם בשמאל וגם בימין. זה תלוי בסביבה. אדם יכול להתפוצץ לפעמים, אנחנו צריכים לראות, עברו כמה חודשים ושום דבר לא משתנה, אני נכנס לאיזה תקופה מתה, איזה חופש מהכול, איזה ניתוק מהכול, פשוט העולם לא משתנה, אני לא משתנה, הכול דממה כזאת. אני רק רואה שהימים עוברים, אפילו עוברים חודשים, ואיפה אני, כך החיים יעברו? זה הכול מפני שאני לא צמוד לסביבה טובה.

לזרז את הזמנים ניתן רק על ידי הסביבה. אתה יכול לקרוא וללמוד ולעשות כל מיני דברים זה לא יעזור. וכאן שאנחנו כל פעם משתדלים יותר ויותר לעורר את הקשר בינינו, לעורר את חשיבות הקשר בינינו, אתה תראה עד כמה שמשבוע לשבוע, יש לנו שינויים, בנושאים ובחיבורים שלנו, בכל דבר.

ומה שלמדנו לפני שבוע כבר נכלל שם בפנים, ועוד חלק יבוא, ועוד חלק, אבל זה רק על ידי התאמצות בחיבור. ההתקדמות לא יכולה להיות אחרת, זה התנאי שהאור עליון מאיר עליך ומקדם אותך בהתאם לכמה שאתה מוכן לערבות, כמו שהיה במתן תורה, אם אתם מקבלים, נכון, ואם לא, כאן מקום קבורתכם, וגמרנו. כל יום יש "מתן תורה", את אותו התנאי כל יום אדם צריך לחדש.

קריין: קטע חמישי מתוך דגל מחנה אפרים, פרשת "יתרו".

"עם בני ישראל, טוב להם שיהיו נאחדים תמיד יחד בחבורה אחת, ואז אף אותם שהם פחותים במעלה מועילים לחבריהם להתקדש בקדושה יתירה ולהשיג יותר. שהעליון צריך לתחתון ממנו והתחתון צריך לעליון ממנו, כן אתם תהיו נאגדים תמיד באגודה אחת, ואז יתאחדו גם כן שורשכם. וזהו והייתם לי סגולה, היינו שגם בעולם העליון תהיו סגולה, כשתהיו למטה באחדות אחד."

(דגל מחנה אפרים, פרשת יתרו)

שאלה: הקטע מתחיל "עם בני ישראל", למה הכוונה בני ישראל?

זה אנחנו, מי שמשתוקק לבורא. המקובלים לא פונים לסתם אנשים שלא נגלתה בהם עדיין ההשתוקקות לבורא, שהבורא לא הזמין אותם להתקרב אליו, הם לא נקראים ישר א-ל.

תלמיד: כל מי שיש א-לוהים בקרבו הוא נחשב לישראל?

"א-לוהים בקרבו" זו כבר מדרגה, אלא הוא מגלה איזה עניין בלדעת את מהות החיים, את מטרת החיים, מרחוק.

תלמיד: מה היחס שלנו אמור להיות לעם ישראל הגשמי, שגר בישראל?

הם לא שייכים לנו, חוץ מזה שאנחנו מחויבים להעביר להם לפי הנכונות שלהם גם את תורת החיבור.

תלמיד: אנחנו בעצם מפיצים לעם ישראל הגשמי את עם ישראל הרוחני.

את שיטת החיבור.

תלמיד: והחיבור למדינת ישראל עצמה, איך זה מסתדר עם כל הסיפור הזה?

הכול מסתדר יחד. גם בעל הסולם כותב על זה.

תלמיד: כשאני רוצה להפיץ לעם ישראל הגשמי, האם נכון לעשות את זה דרך אהבת המולדת וכן הלאה?

כל ההבדל בינינו לבין הפוליטיקאים יפי הנפש למיניהם הוא, א', שאנחנו מחויבים את זה לעשות מהכוח העליון. ב', מתוך זה שאנחנו מסתמכים על מה שאנחנו מבינים שכך בנויה כל המציאות, שאנחנו צריכים לגלות את הכלי הכללי דאדם הראשון, שהוא כולל את כל הנשמות שבעולם.

מגיעים לתיקון הזה בהדרגה. קודם אלו שמתעניינים, מעוניינים, זה אנחנו, חוגים, חוגים, עיגולים, עיגולים סביבנו, עד שאנחנו מגיעים לעם ישראל. חייבים לעשות הפצה בעם ישראל כמה שאפשר, ואנחנו עושים זאת, אתה מכיר את זה.

כמה שאפשר, זאת אומרת כמה שאפשר להתקרב אליהם, אנחנו משתדלים להתקרב ולעזור להם בזה שיבינו מה היעוד של עם ישראל. שיבינו במה תלוי העתיד הטוב שלהם. שיבינו איך אנחנו מגיעים לשגשוג גשמי, רוחני, בכל דבר, שזה אך ורק על ידי זה שאנחנו מתחברים.

גם בזמננו זה מובן לנו מכל חוקי הטבע, הטבע מתגלה כאינטגרלי, גלובלי, שהוא כולו מערכת אחת, ורק בני אדם הורסים את הקשר הזה ומביאים, מכניסים את האגו שלהם לכל מערכות הטבע, ולכן הטבע סובל. על פני כדור הארץ אני מדבר, אני כבר לא מדבר על דברים יותר גבוהים, ששם אף אחד לא יודע. וכך אנחנו רואים, שכדור הארץ הולך ממש להיהרס, שלא ידוע מה יקרה עם האנושות. שכמה שיש יותר כוחות לאדם, הם כוחות לרעתו.

את זה אנחנו צריכים להסביר, שאין ברירה, אלא ישנה רק שיטה אחת שיכולה ליישר אותנו, לחבר בינינו ולגלות באמת חיים טובים. את זה אנחנו עושים עד כמה שאפשר, אם אפשר יהיה לעשות יותר – נעשה.

תלמיד: אז אנחנו מנסים לחבר על ידי זה שאנחנו משתמשים נניח גם בסכנה הצפויה להגיע?

גם בזה אנחנו משתמשים, ודאי. כי אחרת איך אתה מושך את הבן אדם? או על ידי הטוב או על ידי הרע אתה יכול לעורר את תשומת הלב שלו, אתה חייב להגיע למצב שהוא יסתכל עליך. אז איך אתה עושה? או על ידי סוכריה או על ידי זה שאתה מפחיד אותו על ידי משהו. ואנחנו לא צריכים להביא לו הפחדות, יש מספיק, אנחנו משתמשים בכל הבעיות האלו שיש במציאות. מכות הטבע, מכות החברה, מכות שנאת אומות העולם לישראל, בעיות במשפחה, ילדים, לא חסר. אנחנו יכולים להשתמש בכל גילויי הרע האלה כדי להסביר לו מהו התיקון.

תלמיד: איך להסביר לבן אדם פשוט שהקטסטרופה בדרך ובמקום לעשות באמת משהו אנשים הולכים ומוציאים דרכון זר ועוזבים את הארץ, כי חושבים שפה יהיה המקום הראשון שיסבול. איך לגרום לכך שהאנשים ירצו להישאר פה באיזו דרך?

נכון, אנחנו מסבירים את זה עד כמה שאפשר. ולכן אתה רואה איזה יחס יש אלינו בחזרה. אבל לאט לאט זה ישתנה. אם היינו מדברים לפני עשר, חמש עשרה שנה על כך שהשואה הבאה יכולה להיות באמריקה, אז היום אתה רואה שכך מדברים אפילו האמריקאים.

תלמיד: היה כנס של מנהיגים של קהילות יהודיות שדיברו בו על האנטישמיות, בכלל עכשיו יש דאגה מאוד גדולה בארצות הברית מהאנטישמיות שעולה, ומנהיגים של קהילות כבר מתכוננים בכל מיני צורות, דואגים לאבטחה בבתי כנסת וכל מיני דברים כאלה שלא חשבו שזה יקרה. הם גם מדברים בגלוי על כך שהאנטישמיות שישנה היום זו אותה אנטישמיות שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה, וזה יכול גם להגיע לשואה שנייה בארצות הברית. הם גם אומרים שלפני עשר, חמש עשרה שנה אם היית אומר למישהו שזה יכול לקרות באמריקה, הוא היה אומר לך שאתה הזוי, שאתה לא מחובר למציאות. היום זו אפשרות שכבר חושבים עליה.

ואני אגיד לך שלפני יומיים הייתה לי שיחה עם פרופסור יהודי מארצות הברית, דיברתי איתו והוא הכחיש לגמרי. אתם יכולים לראות את השיחה שלי עמו בארכיון, אני חושב שהיא כבר נמצאת שם.

תלמיד: הפרופסור הזה טען שאין אנטישמיות בארצות הברית, שיש עלייה לא באנטישמיות אלא ב"מקרים אנטישמים". הוא התייחס לרצח שהיה בפיטסבורג ב-2018, לפני חצי שנה בערך, והוא אמר שזה מאוד כואב לו, הוא מכיר את הקהילה שם, אבל זה לא סימן לעלייה באנטישמיות, זה מקרה מסוים, ודווקא בגלל המקרה הזה הקהילות האחרות של הדתות אחרות, חיבקו את הקהילה היהודית אחרי שזה קרה. אני ראיתי נתון אחר, שבאמת באותה פיטסבורג בשנה שעברה, רק במקום ההוא, היו חמישים איומים לפני שקרה הרצח בסוף.

מה לעשות, יש עיוורים כאלו שלא רואים כלום. ואני דיברתי איתו יפה, אמרתי לו "באמת קיבלתי התרשמות רבה ממך על המצב בארצות הברית, אני חי כאן בישראל, יכול להיות שאני טועה". כי אני אמרתי לו מה אני חושב, אבל [בעדינות], כי בשביל מה, אי אפשר לשכנע אנשים כאלו. אבל זה מה שיקרה.

אתה אומר שאנשים בורחים מכאן לכל הכיוונים. ודאי שבורחים ויברחו יותר ויותר. גם הסטטיסטיקה לא נמצאת בגלוי לכולם כדי לא למשוך ולא להפחיד. אנשים עוזבים והם עוזבים מפני שבכל זאת הם חושבים שיש מקום מקלט. והיהודים לא מרגישים יחד, שהם יכולים מזה לקבל כוחות. כי קודם כל, כמו שדיברנו לא פעם, אנחנו משורש של שבעים אומות העולם. אם אין לנו שורש רוחני שמחבר את כולנו כאיש אחד בלב אחד, כך שאנחנו בכל זאת מרגישים שיש לנו משימה רוחנית, שאנחנו צריכים לזה לשאוף, אז אין לנו מה שיחבר בינינו. ממש אין.

ראיתי את זה ברוסיה ובארצות הברית וכאן, אני רואה את זה בכל מקום. אנשים לא מרגישים שיהודי ליד יהודי מרגיש שיהיה לו יותר טוב. ההיפך, עם כמה יחד זה יותר גרוע, יותר טוב להתפזר, להסתתר, למעט.

זו בעיה. אבל מה הפתרון כאן, רק שאנחנו נעורר את מה שמשותף בינינו. והמשותף בינינו זה רק איחוד. רק חיבור שאברהם השיג בבבל, "על כל פשעים תכסה אהבה". פשע זה שאנחנו כולנו נפרדים ושונאים זה את זה, ואת האהבה אנחנו מעוררים על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: מה החשיבות שלי בתור תלמיד שלך ללמוד ולחיות במקום הגשמי הזה שנקרא מדינת ישראל?

בעיניי חשוב שאתה תחיה כאן, כי אנחנו צריכים להשיג כאן חיבור. ודווקא מאיתנו כאן, מאלו שנמצאים כאן בארץ ישראל, אנחנו יכולים להפיץ את חכמת הקבלה, את חכמת החיבור לכל בני ישראל שבכל העולם. הכוונה היא לכל התלמידים שלנו בעולם, הם נקראים גם "ישר א-ל" כי משתוקקים לגילוי הבורא ולחיבור ביניהם. אז קודם כל אליהם ואחר כך לכל באי העולם בכלל. רק מכאן אנחנו יכולים לעשות זאת.

לכן בעל הסולם כל כך היה משתוקק לבוא לכאן וממש ברח מפולניה כדי להגיע לכאן. זו דרכנו.

שאלה: רצון לחיבור, זה משהו שקיים במערכת?

לא. אנחנו, כמו שקראנו אתמול בעיתון "האומה", אנחנו אחים לצרה, שרק אם ישנה צרה אני מוכן מאין ברירה כמו כבשים שמתקבצים יחד וחושבים שעל ידי זה הם יכולים להימלט.

תלמיד: אז איך אתה מתחיל להימשך לחיבור אם הרצון הזה בכלל לא קיים?

צריך לעורר אותו. כי הוא קיים, זה מה שבעל הסולם כותב, שאנחנו צריכים לעורר את האהבה הלאומית שהיא כבר אלפיים שנה לא נמצאת בינינו, בקרבנו. אנחנו צריכים לעורר אותה ולהשתמש בה, להזמין עליה מאור המחזיר למוטב. אנחנו מעוררים בצורה מלאכותית, בא המאור ועושה ממנה נטייה טבעית.

שאלה: מה זאת אומרת, נטייה טבעית? אתה תרצה להתחבר, יהיה לך רצון לחיבור?

אני ארצה להתחבר. קודם כל מתוך זה שאין לי ברירה, מתוך זה שעל ידי זה אני באמת נמלט מכל הצרות והבעיות ואפילו השמדה ועוד ועוד, זה מצד אחד. ומצד שני, כשהאור כבר משפיע, אני מרגיש שאני מבין ומרגיש את זה. אני מרגיש את המערכת עצמה, אני מרגיש את מערכת האדם הראשון. אתם צריכים בכל זאת לתאר לעצמכם את מערכת האדם הראשון השבורה, משם אנחנו מקבלים את כל ההנהגה.

ולכן כשאני מסתכל מה שקורה לי כאן, אני רואה עד כמה שהיא שבורה ועד כמה שאני יכול, אנחנו יכולים, לדחוף אותה לכיוון החיבור. חוץ מחיבור לא צריכים שום דבר. במערכת השבורה מה יש לך עוד לעשות?

תלמיד: מה שבור במערכת?

הקשר. כל החוטים נקרעו, אבל כדי לחבר את החוטים, עכשיו על קצה כל חוט וחוט יש לך נגָד שמתנגד לחיבור. ואתה צריך לדלג על הנגד הזה ובכל זאת לעשות את הקליק, לעשות חיבור. אבל מזה שאתה מתנגד, מנצח את הנגד, עובר מעליו, אתה על ידי זה מגדיל את עוצמת החיבור פי תר"ך פעמים. כאילו, הנגד הזה הופך להיות למגבר. ואז אתה מגלה לא כמו האדם הראשון שהיה מגולה שם, בורא באורות נפש רוח, אלא נרנח"י שלם, אור היחידה, אור המשיח.

שאלה: מה מאפשר לך לדלג מעל ההתנגדות?

זה שאנחנו למרות ההתנגדות משתדלים להיות מחוברים, וכשמשתדלים להיות מחוברים אנחנו עוד מזמינים את המאור המחזיר למוטב. שני דברים יש לנו עכשיו שלא מסוגלים להתחבר ושיכולים על ידי מאמץ להזמין מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אז גם כאן זה עדיין לא רצון לחיבור. יש התנגדות ויש להזמין מאור המחזיר למוטב. אין לי רצון לחיבור.

ודאי שאין, אף אחד לא דורש ממך. אם זה היה, אז כבר לא היית צריך שום דבר. אפילו מאור לא היית צריך. אז היית כבר מחפש איך להתחבר והיית מממש את זה.

תלמיד: אז איך מתקיים משהו במציאות אם אין עליו רצון?

אין רצון בגלל ההתנגדות, הנגד שעומד שם בינך לבין החבר ולא נותן לכם להתחבר. ואפילו שתעשו כל מיני מאמצים, אתה ההיפך, תשנא אותו יותר. עד [שתהיו] כמו תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה. הנגד הזה עובד לאורך כל הדרך, וכמה שאתה תגיע לרוחניות ותתחיל לעלות במדרגות שלבי הסולם, אתה תגלה את השנאה, הדחייה יותר ויותר בין החברים.

היום אתם לא מגלים. אני שומע כל אחד ואחד שאומר, "מה נשמע?", "איזה ישיבה הייתה לנו". הדוקטור בא לתת לי איזה תרופה מרה, ואני שואל אותו "איך היה?" והוא עונה, "אתמול ישבנו עם החברים, זה היה משהו מיוחד".

אני כבר מצפה מתי הוא יבוא לבכות. אתה מבין? אבל זה יהיה, זה יהיה בהתאם, רק שיהיו לנו כוחות להבין שכך צריך להיות ואנחנו מתמודדים עם זה. בינתיים נותנים לנו את זה כמו לילדים קטנים, דברים מתוקים.

שאלה: האם אנחנו צריכים לראות את הנשמה מעל הדמות הגשמית שלפנינו?

האמת, אני לא רואה דמויות. לפחות אופי אתה יכול לראות בחבר, שגם זה לא אומר כלום מהרוחניות, אבל לפחות כך. אבל דמות גשמית, כבר צריכים להשתדל שזה בכלל לא יפריע לנו.

זה יעבור לאט לאט. לאט לאט עוברת הדמות הגשמית, נאבדת הצורה הפנימית שלו, הפסיכולוגית, האופי, כל מיני צורות התנהגות כאלו או כאלו. אתה מתחיל לראות בו רק נטייה לחיבור עד כמה שהיא נמצאת, באיזה אופנים זה נמצא. זה כבר האדם הפנימי שבו, ואחר כך תתחיל לגלות את האדם הרוחני, הנשמה.

שאלה: איך מתגברים על הפער שהולך וגדל, בין הרגשת המחויבות כלפי הערבות, לבין היכולת לממש אותה?

אחד לא שייך לשני. אני חייב לעשות מה שמוטל עלי ללא שום תנאים שאני שם, זה נקרא "קבלה ללא תנאי". אני לא שם תנאים. אומרים לי, "את זה אתה חייב לעשות", אני עושה. "אבל אתה לא מצליח", "זה לא תלוי בי.", "אולי תעשה משהו אחר, תעזוב את זה, לך להיות מוצלח במקום אחר". "לא, זה תיקון הנשמה, זה בטוח שאני אצטרך לעשות, זה דבר הכי חשוב בחיים שלי. לא יכול להיות על פני כדור הארץ עבודה יותר חשובה מזו", ואני נשאר.

כמה יוצא, כמה לא יוצא, אף אחד לא יודע. המקובל הכי גדול, גם כן לא יודע מה באמת השכר שלו.

תלמיד: והפער הזה הולך וגדל, או מתישהו אתה מרגיש שזה מתקרב?

אני לא מסתכל על זה, משתדל לא להסתכל על כלום. אני לא רוצה להיות תלוי בשכר, העיקר שיהיה לי כוח. אני יודע, ברוך ה' יש לי התחייבות, אני מגיע לכאן יום יום, אני צריך להכין את עצמי, למלאות כל מיני צילומים, להצטלם, לעשות כל מיני דברים בטוויטר, בעוד משהו, זה שיש לי חובה אני שמח. ואני רק חושב על זה. קיבלתי את ההתחייבות הזאת, למלאות.

לא לחשוב על השכר כי זה לגמרי לא רוחני. השכר זה שאתה מסוגל להיות קשור לחברה ולבצע בה איזה תפקיד.

שאלה: לאור הקטע שקראנו, עם שורש וענפים, האם כענפים יש לנו משיכה להתחבר שוב לאותו השורש הרוחני שלנו?

אנחנו חייבים לחזור לשורש.

תלמיד: הכוונה, האם זה כוח שכל הזמן דוחף אותנו לאותה עבודה, לאותו רצון להתחבר , לחלק המשלים שלנו, ששם היינו כבר, אולי איזה זיכרון פנימי?

כן, זה נקרא "רשימו" ואנחנו צריכים לחזור לפי הרשימו למקור.

שאלה: בעל הסולם משתמש בהרבה פסוקים מחז"ל. קודם כל, מי זה חז"ל?

חכמים זיכרונם לברכה.

תלמיד: מי הם היו?

היו חבר'ה, היו.

תלמיד: מאיפה הבסיס שיודעים שהם דוברי אמת, שזה נכון?

כנראה שבעל הסולם יודע ובעלי השגה. חז"ל הם בעלי השגה.

תלמיד: אני שואל, כי אנחנו פשוט קפצנו כל הזמן, "וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד." נשמע מפוצץ. פעם למדתי ארבע שעות רק את המושג הזה ואני אפילו לא יודע מה דיברו איתי. אתה יכול להסביר לי מה זה?

תחזור עליו.

תלמיד: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם".

כן.

תלמיד: למה?

כי מה שאני רואה, מה שאני מרגיש, כל זה אני מרגיש בתוך הרצון שלי המקולקל. אני צריך לתקן את הרצון המקולקל הזה ולהביא אותו למצב שאני ארגיש בו את כל העולם מחובר, יפה, טוב, מלא באור אין סוף, והבורא ממלא את כל המציאות, או שהשכינה נמצאת בכלי שאני הכנתי, לא חשוב איך לבטא את זה.

לזה אני צריך להגיע, אז כל העולם שאני עכשיו מגלה כשבור, כנורא והכול, זה מראה לי עד כמה שאני מקולקל ושבור וצריך לתקן.

תלמיד: הוא אומר, "שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'."

כן.

שאלה: מה זה "כלי שרת לעבודתו"?

כלי שרת זה על מנת להשפיע. שכל פרט ופרט בעולם יתפקד בעל מנת להשפיע. זה העבודה שלך, אתה מחויב לזה.

שאלה: דיברת על שנאה, אצלנו בחדרה דווקא השנאה מתגלה, וכל שבוע יש לנו ישיבות עשירייה שכמעט נגמרות במכות, ממש קללות וצעקות. אפילו להגיע לפה היום, היה ויכוח ומריבה בינינו אם להגיע לפה או לא.

רגע. וזה נגמר במכות?

תלמיד: כמעט. לפני שבועיים כמעט הזמינו משטרה לבק"ל שלנו, מישהו שמע את הצעקות מבחוץ, אמר, "עכשיו אני מזמין משטרה", חשב שיש שם משהו.

אתם לא מקנאים? השאלה היא כך, אתם לא מתקנים את המצב הזה שממנו אפשר לקפוץ 100 מדרגות?

תלמיד: זו השאלה, בכל הזמן הזה של הוויכוח, אני לא מרגיש לרגע שהכול מגיע מהבורא, אני לא מרגיש את היחס אליו.

עזוב את הבורא. אתם לא מבינים אותו, אתם לא מכירים אותו, אתם לא מרגישים אותו, אתם לא נמצאים בקשר עמו. כמו שאתם מרגישים, כך זה בסדר. אני מדבר על הקשר ביניכם, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אתם לא תוכלו לגלות את הבורא, אלא בתוך החיבור ביניכם. אז מה אתם עושים?

תלמיד: זה תמיד נגמר בחוסר הסכמה.

הבורא מראה לכם שכדי להגיע אליו, לגלות אותו, אתם צריכים לגלות את הקשר ביניכם על פני אותם התנאים שהוא מגלה לכם. הוא מגלה ביניכם שנאה, דחייה, כל מיני קושיות, בעיות, אתם לא מסוגלים לשמוע זה את זה, וכן הלאה. ואתם מקבלים את זה לא לעבודה, אלא כדי להמשיך עם זה כמו טיפשים?

תלמיד: כנראה.

אז?

תלמיד: זו בדיוק השאלה שלי. הבורא מתגלה רק בתוך הקשר בינינו וחוץ מזה הוא לא קיים.

לכן הוא מעורר חיכוך ביניכם.

תלמיד: בסדר. אתה אומר " תפנו לבורא, תבקשו ממנו שיעזור לכם". אבל אני מרגיש כאילו אין לי יחס לבורא, אין לי שום הכנה פנימית לבוא אליו ולדרוש. זה כאילו משהו טכני, אין לי יחס רגשי אליו.

אתה רוצה להרגיש? אין שום בעיה, החברים צריכים להראות לך כאילו שהם מרגישים. זה יקפיץ אותך עד השמים, משנאה, מקנאה, מתאווה, מכבוד. מחוסר כל הדברים האלה אתה תרצה להכיר אותו, אתה תתחיל להרגיש אותו, יתגלו חושים חדים מאוד לזה, כי אתם אגואיסטים כאלה טובים. אז מה יהיה?

תלמיד: נניח שהייתי דתי, אז מהבוקר שקמתי עד שהגעתי להתפלל תפילת שמונה עשרה, הייתי עושה המון פעולות כדי ליצור יחס לבורא. ואז כשהייתי מגיע לתפילה כבר בניתי איזה יחס לבורא. אלה המון פעולות טכניות, אבל זה משהו שאתה בונה יחס לבורא. אני מאמין בדרך שלך, אני כבר הרבה שנים לומד, אבל כל עניין היחס לבורא, לא פתור מבחינתי.

היית אתמול בשיעור שלנו?

תלמיד: רק בשעתיים האחרונות.

דיברנו על זה שאי אפשר לגשת לבורא בצורה ישירה אלא רק דרך החיבור. שאתה לא יכול לפנות אליו, הוא לא קיים. לבורא אנחנו לא יכולים להגיע, אנחנו לא יכולים להרגיש אותו. אתה צודק שאתה לא מרגיש, בשבילי זה נעלם, הפרמטר הזה נעלם, אני לא מרגיש. זה אפילו לא אוויר, זה אפס אפסים, אין לי במה שום דבר להגיד עליו, כי זה באמת כך.

אנחנו יכולים לדבר רק מתוך הכלים שלנו, ואין לי עדיין כלים שאני יכול לתאר אותו באיזו צורה נכונה, לפחות במקצת. אין. לכן קודם כל אנחנו צריכים לבנות אליו כלי. תתחיל להתחבר עם החברים בצורה כזו, פשוט בכוח. אתה אומר "אני לא יכול". תעשה בכוח. ושוב, "אני לא יכול". תעשה בכוח. ואתה תראה שאחרי כמה פעמים שאתה תעשה זאת בכוח, אתה תתחיל להתפלל, לבקש שאתה רוצה חיבור ואתה לא יכול.

ואז מתוך זה אתה תתחיל להרגיש מה צריך להיות כאן, איזה מין דבק, מערכת שמחברת אותנו יחד, שמגיעה ועושה עלינו קליק על כל העשירייה וסוגרת אותנו. מה אנחנו צריכים לגלות? מה זה צריך להיות?

כי לבורא אין צורה, אתה חייב להביא לו חיסרון, ובחיסרון הזה אתה תגלה את הצורה שלו, שאתה הכנת, הוא יתגלה לפי ההכנה שלך. כי אין לו שום צורה, אין לו דמות ואין לו שום דבר, אתה מכין לפי התכונות שלך. ואז הוא מתלבש רק בך, ומתגלה רק בך, וזה הבורא שלך.

אבל איך מגיעים לזה? דרך זה שמשחקים עם החברים כאילו אנחנו מחוברים, כאילו אנחנו רוצים, וכן הלאה. וכך, איך להתפלל, למי להתפלל.

תלמיד: נחזור לתחילת השיחה, דיברנו על השנאה שיש לנו בקבוצה, אם כך זו העבודה שצריך לעשות כל הזמן, אבל זה כאילו נשכח מאתנו.

מה נשכח? הוא מזמין אתכם על ידי זה, הוא דווקא לא שוכח מכם, הוא שוכח כל קבוצה אחרת, שהם מרגישים את עצמם צדיקים, כמו שאני שומע כאן. שכל עשירייה היא יפה, טובה, איזה חיבור, איזה דבר. זה טוב, אבל עוד מעט תראה מה שיהיה.

תלמיד: אולי חסרה לנו הכנה לפני שאנחנו עושים פגישות?

גם הכנה חסרה, הכול חסר.

תלמיד: כנראה.

לא חשוב, העיקר אתם צריכים בכל זאת להתחבר.

שאלה: מה זה אור חסדים, ואיך זה עוזר לי בעבודה בעשירייה?

אור החסדים זה אור תיקון הבריאה. אור החוכמה זה אור מטרת הבריאה. אור החסדים נמשך אלינו אם אנחנו רוצים להיות מחוברים.

שאלה: אמרת שהתיקון שלי הוא דרך החברים שלי. אני רואה שהאגו שלי שופט את החברים שלי. יש כאילו שני קווים, אני והחברים. איך לבנות את הקו השלישי שזה הבורא, ולא לשפוט אותם? איזו עבודה אני צריך לעשות בשביל לתקן את החברים וגם את עצמי?

אני חושב כך, זה שבא לי לראות את החברים בצורה ביקורתית, אני לא מבטל את קו הביקורת הזה, אני ממשיך אותו, טוב לי שיהיה קיים. אני קיבלתי את זה מלמעלה למה אני צריך לבטל אותו?

השאלה, איך על קו הביקורת הזו אני יכול לעבוד? אני צריך לראות למה אני עושה כך, מה יש בזה אמת, מה אין בזה אמת, איך אני יכול להתגבר על זה, איך אני יכול להוציא מזה תועלת. מה שמתגלה בי אני מבין שזה מהבורא, רע או טוב זה לא חשוב, אז אני קודם כל מסתכל מה אני יכול להרוויח מזה. ביקורת, שנאה, דחייה, כל מה שיש, לא למחוק. לא למחוק, לראות איך להפוך את זה למנוף, לכלי להתקדמות.

ואז נניח יש לי ביקורת שלילית, אז אני עכשיו צריך להשתדל לעשות כל מיני פעולות שעל פני זה תהיה לי אהבה כמו לתינוק שלי. הוא עושה משהו שלא מוצא חן בעיני, אבל האהבה הטבעית שלי אליו מכסה את זה. כך אני צריך להגיע במאמצים למיניהם לכסות באהבה את מה שהחבר עושה, זה נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה". לא למחוק את הפשעים, אלא דווקא לכסות אותם באהבה, זאת העבודה.

וכך תמיד, כל פעם פשעים יותר, אהבה יותר. פשעים יותר גדולים, אהבה יותר גדולה, וכך תעלה. אם תמחק, אם אתה לא רוצה לעבוד עם זה, אתה לא תוכל לעלות. לכן כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", שהיצר יהיה יותר גדול, הביקורת תהיה יותר גדולה, השנאה תהיה יותר גדולה, הדחייה תהיה יותר גדולה, כל ההבחנות השליליות, ואתה עולה למעלה מהן. אז "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", "על כל הפשעים תכסה אהבה", וכך קדימה.

שאלה: איך אני משאיר את כל הביקורת והשליליות הזאת בתוכי, ולא מוציא אותה כלפי החברים? כי אני מרגיש שאם אני מוציא אותה אז בעצם אני מצדיק את המעשים שלי. איך אני משתמש בזה בתוכי, ומשאיר את זה כל הזמן שזה בי, ולא בהם?

אם אתה יכול לעבוד עם זה בפנים, לא לגלות להם אלא לעבוד בפנים, אז כן. אם לא, אז החברה צריכה להבין את המצב הפנימי שלך ולדעת איך להתמודד עימו. אז אתה עושה ביקורת, אתה מתפרץ, אתה עושה כל מיני דברים, סך הכול כל החברים צריכים להבין, כל העשירייה צריכה להבין שכך זה, אתה עובר כאלה מצבים, הבורא שולח לך את זה. ולא שהם צריכים לסבול את זה, הם צריכים לעבוד עם זה, הם צריכים לפצות על זה. זה לא פשוט, אבל זה טוב לכל העשירייה, לכל החברה.

שאלה: יש באמת מאמץ מאוד גדול אצל חברים לממש את עצות רב"ש, תמיד להביא אהבה ויחס של גדלות לעשירייה. מתעורר איזה סוג של חשש שאחרי השיעור הזה יהיה מנדט לכל אחד שמרגיש קצת רע בפנים לפוצץ את העשירייה בכל גילוי השנאה, כי זו הרי התקדמות.

תלוי עד כמה הוא מתפוצץ בתוך הסביבה, אבל רצוי שהוא יגלה את המצב שלו, כדי שהחברה תוכל לעשות משהו. אנחנו לא נמצאים בחברה נורמלית, אנחנו בחברה לא נורמלית, רוחנית זה לא נורמלית. אנחנו צריכים לגלות אלו לאלו את כל המצבים שלנו, בצורה זהירה אבל בכל זאת, כדי שתהיה לנו הרגשה שאני לא עובד מול עמוד בטון אלא מול בני אדם, ואני רואה את השינויים שבהם והיחסים שבהם וכן הלאה. אנחנו לא מדברים רק על פסוקים מחז"ל, אנחנו צריכים גם להתחשב במה שיש בכל אחד.

אלא מה, פתאום אני מרגיש שהחבר נעלם? זה לא בסדר, אסור שיהיה כך. הוא חייב בכל זאת במשהו כלפי החברה. לא יכול להיות שהוא יעשה כך, ואיך יכול להיות דבר כזה בשדה הקרב? זה לא יתכן. יש כמה התחייבויות שאנחנו לוקחים אותן, והן מעל לכל יתר התנאים, למעלה מהאופי שלי, למעלה מהרגשות שלי, שאני את זה חייב. אני לא יודע איך לעשות את זה אולי, אבל אני מרגיש שאני חייב. יש איזו מן ערבות או ברית, זה נקרא שהוא פועל ל"מעלה" מהמצב הפרטי, למעלה מהזמן.

תלמיד: לגבי חבר שנניח לא נמצא, זה ברור, זה כאילו שחור ולבן, או שאתה נמצא או שאתה לא נמצא.

כן.

תלמיד: אבל כשכולם נמצאים, אמרת מקודם "צריך לגלות בצורה זהירה".

אני אגיד לכם מה זאת אומרת בצורה זהירה. שאנחנו עושים את זה לצורך ההתקדמות הכללית שלנו, לצורך שמירת הרפסודה על הגלים האלה, הגדולים, שמגיעים ורוצים ממש לשבור את הרפסודה עצמה ולהטביע אותנו. אנחנו פועלים בצורה כזאת, זאת אומרת אני מעורר את כל הדברים האלה לתוך התיקון, מתוך התיקון ולתוך התיקון.

תלמיד: ואם אני אישית לא מרגיש שאני יודע איך להבחין?

תחשוב רק על זה, שאתה בזה רוצה לתקן את העניין, שכל הדברים האלה מתגלים, החיכוכים למיניהם מתגלים כדי שנתקדם. שום דבר בחיים שלנו, מהדבר הפרטי ביותר עד הכללי ביותר, לא בא אלא מתוך השבירה, והוא לא מתגלה אלא כדי שיגיע הזמן לתקנו. אז בוא נתייחס לדברים האלה בצורה בוגרת. זה ניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון".

שאלה: נניח שיש סיטואציה כזאת כמו שהחברים מחדרה תיארו, ששני חברים רבו ופשוט קורית התרחקות, הבן אדם עדין לא מוכן לקבל נכון את המצב, ואז מתרחקים ולא רוצים לראות אחד את השני בכלל, יש נתק.

גם האחד וגם השני, עובדים על שניהם לחוד, על כל אחד לחוד ולא יכולים לכופף אף אחד כלפי השני.

תלמיד: כן, כל אחד לא מוכן, הוא פשוט בניתוק, כל אחד מחק את השני.

הוא מחק אותו.

תלמיד: איך העשירייה עוזרת במצב הזה? איך עוזרים בכלל להתקרב חזרה?

יש כאלה מצבים שאתה לא יכול לפעול, שרק להראות דוגמאות בין חברים אחרים אתה יכול, אבל לא שתלחץ עליהם. האגו הוא מלאך רע, יש לנו דוגמאות כאלה מהמקרא שבפתח של הגיהינום אנשים לא מסוגלים להתחבר, להתפשר.

תלמיד: אז איך מכינים את עצמנו למצבים כאלה שזה לא יקרה?

דוגמאות, דוגמאות מהאחרים. להכניס כל אחד מהם לחברה, כמה אנשים מחממים אחד מהם, כמה אנשים מחממים את השני, בלי לדבר איתם על הקשר ביניהם, אלא ככה לרכך אותם, שהאחד ירצה להיות בחברה, וגם השני. חלק מהעשירייה עִם אחד, וחלק מהעשירייה עם השני. ואז כשאתם מרככים אותם בצורה כזאת, לאט לאט תראו את הדרך לחבר. העיקר, שאם מתוך העשירייה, חמישה, ארבעה, שלושה אנשים יתחברו לאחד, ושלושה ארבעה יתחברו לשני, ויתחברו ממש כך שיהיה ביניהם קשר יפה וטוב, חם, אז אותם שלושה ארבעה שמחוברים לאחד, והשלושה ארבעה שמחוברים לשני, הם יוכלו לשכנע. לא לשכנע, הוא כאילו יעשה את זה בשבילם.

אבל קודם צריך להיות חיבור בין כל אחד מהעקשנים לחלק מהחבורה, שאחד יתחבר לשלושה ארבעה, והשני לשלושה ארבעה, ואז הם ילכו לסולחה ביניהם, להשלמה, בגלל שאלו ואלו כך רוצים. אבל צריכים קודם לגמור את החיבור הזה.

תלמיד: זה כאילו חיזוק בכל זאת.

זה לא רק חיזוק. הוא ירגיש שהם מבקשים ממנו, שהאהבה שלו כלפיהם, החיבור שלו כלפיהם, יתבטא בזה שהוא יעשה חיבור עם השונא שלו. ככה זה. בכל מקום לראות רק דרך חיבורים כאלו או כאלו, כך או כך.

השלב הבא באנושות הוא שאנחנו צריכים להגיע ללימוד החיבורים בינינו, במקום חיבורים בתעשייה, במסחר, בכל מיני הדברים האלה. זה יעבור, לא יתעסקו בזה יותר מדי, עוד מעט תראו שזה נגמר. ואז העיקר שיבוא זו התעסקות בחיבור. לא בכלכלה, לא בחיים הגשמיים שלנו, אלא בחיים הרוחניים יותר.

שאלה: באותו ענין, אני מרגיש במשך זמן רב שאני לא יכול לבוא לקבוצה ואין לי כוח, כי חברים מזלזלים בי וחושבים שאני לא חשוב. מה לעשות במצב כזה?

לגמרי לא יכול לבוא לקבוצה? מצב קשה. כולם דוחים אותך, מה קורה? אני לא יודע מה להגיד. זה מקרה קשה אם אדם מקבל דחיה מכל הקבוצה, אני יודע את זה גם על עצמי, עברתי את כל המצבים. הקבוצה צריכה להגיע אליו, הם צריכים להגיע אליו. שיבואו אליו, שיגידו שאני שלחתי אותם אליו. שיבואו עם יין, יעשו משהו על האש, כמו שצריך, והכול יהיה בסדר.

שאלה: איך אדם יכול להבחין שהשנאה שמתגלה היא נכונה, כתוצאה מעבודה, מחיבור. שהשנאה היא לרעיון עצמו של החיבור, למהות של החיבור.

ולא בגלל האופי שלו נגיד.

תלמיד: כן, לא סתם כי רבנו על איזה עניין, בהפצה או במשהו.

את הסיבות הבורא ממציא. אני צריך לעבוד על החיבור.

תלמיד: איך אני יודע שזאת שנאת חינם, שזאת שנאה שאני צריך לתקן?

אני לא יודע, אני לא רוצה להבדיל בין שנאה כזאת לבין שנאה כזאת. אני רוצה להפוך אותה לחיבור, כי לשם זה היא ניתנה לי.

תלמיד: זאת אומרת, לא משנה מה הסיבה, אם אני שונא, אם משהו מפריע לי להתחבר, אני צריך לתקן.

אחרת, אתה מחפש הצדקה למה אתה שונא אותו, שבאמת אני צודק.

תלמיד: אז מה זאת שנאת חינם, למה זה נקרא "חינם"?

שאין יותר סיבה לשנאה, ולכל מיני דחיות, ולכל מיני ריחוקים בינינו, אלא בגלל שהבורא עשה את זה בשבירת האדם הראשון. הכול נובע משם. איך שלא תגיד, זה נובע משם. זה שאתה מוצא כאן שהוא צודק, והוא לא צודק, ותראה עד כמה שהוא שונא את ההוא, ואני ממש צדיק גדול בזה שאני שונא אותו, אני אומר לך שהכול מאדם הראשון.

תלמיד: דווקא כשיש ויכוחים אז ברור שיש שנאה. אני מדבר על שנאה לרעיון עצמו של חיבור, או ל"ריח" של חיבור בכלל.

יכול להיות שאתה צודק, שזו שנאה לדחיה, לחיבור, אבל אז אתה צריך להבין אותה, אז זה יצר הרע שבורא ברא, ואז אתה צריך רק לעזור לו להגיע לחיבור.

תלמיד: נגיד אתה נכנס לפה, אתה רואה שכולם שרים, כבר אתה שונא את כל האווירה כאן. חשבתי שזאת השנאה שצריך לתקן, ולא שהוא עכשיו אמר לי משהו, עשה משהו, כי אז זה ברור, זאת שנאה כי הוא פגע בי.

נכון, כשאתה נכנס לכאן, ואתה רואה שכולם מתחבקים ושרים יחד, ולא בא לך להתחבק איתם, ולא בא לך לשיר איתם, בזה מתגלה השבירה שבנשמה שלך.

תלמיד: לרעיון עצמו.

לרעיון עצמו, כן. מה הם רוצים, מה הם צריכים את זה, בשביל מה, מה יש בזה. אני לא יכול, אני נגעל מזה. כן, יפה, טוב. מה אני צריך לעשות? בכל זאת להשתדל ולהשתדל כמה שאפשר גם להיות איתם. אבל אני לא יכול, אני לא יכול לנגוע בשני, להתחבר, לחבק את השני. וכשמחבקים אותי, מה אני אעשה? בא החבר ומחבק אותי, שם את ידו היפה והנעימה, הכבדה הזאת, עלי. מה אני אעשה? אני חייב להרגיש שזה החיבוק הכי יקר לי בחיים. וזה כך יהיה, אחרי שאני אגלה. עוד יותר אני אגלה, שזה הבורא מחבק אותי. ועכשיו שאני לא רוצה להיות בקשר איתם, אני שונא את הבורא שבהם, ממש.

תלמיד: אז אפשר להגיד שזאת שנאת חינם? כי אין סיבה למה אני שונא.

חינם, מפני שאתה מגלה שהיא מגיעה משבירת האדם, שבירת האדם הראשון.

תלמיד: מה לעשות עם שנאה שבסיסה היא ריב בהפצה, ואז חברים לא מדברים אחד עם השני. צריך לתקן את השנאה הזאת?

בהפצה גם לי יש הרבה טענות, והרבה דחפים.

תלמיד: כתוצאה מזה לא מדברים, אין קשר, יש ניתוק. צריך לתקן את זה?

את זה צריכים לתקן, ועל ידי חברים. יש לי הרבה תקלות כאלה עם הרבה אנשים, שאני לא מרוצה מהעבודה שלהם, את זה אתה מכיר.

תלמיד: ומה אתה עושה? נגיד יש לך ביקורת, אתה לא מרוצה.

אבל אני אומר את זה.

תלמיד: אתה מביע את זה.

כן, כי זו עבודה, זה לא שייך לחיבור הנפשי בינינו.

תלמיד: לא, אבל כתוצאה מזה קורה משהו.

אין תוצאה מזה.

תלמיד: לא מדברים אחד עם השני.

זה לא נקרא שאני מטפל באדם הזה בצורה רוחנית.

תלמיד: לא אתה, אני מדבר על שני חברים. מה עושים?

לא, זה לא צריך להיות אחד על חשבון השני. זה לחוד, וזה לחוד. זו עבודה רוחנית, וזו עבודה גשמית.

תלמיד: זה בתאוריה. בפרקטיקה, מה לעשות, זה מה שקורה.

צריכים להתגבר על זה, זה לא נכון. אסור שיהיה כך.

שאלה: מה העצה שלך לתלמידים חדשים, איך פורצים מחסום לרוחניות?

אתם רואים, ישר, איפה הוא המחסום? אני הפורץ. החברים שם מזמינים משטרה, אתה הפורץ, יש לנו כאן ממש חבורה יפה. המחסום נמצא ביני לבין החברים. "מחסום" זה נקרא משהו שמפריע לחבר לבבות, ואותו אנחנו צריכים לגלות. ברגע שנוכל לפרוץ אותו, לשבור אותו, ולהרגיש שאנחנו כולנו בלב אחד, אין מחסום. יש כלי אחד, והבורא מתגלה. בעצם, אפשר להגיד שהמחסום נמצא בכל שלב ושלב, כשאנחנו עולים. כי כל פעם יש לך איזה מחסום, כאילו, ואתה פורץ. מחסום, ואתה פורץ. אבל העיקר זו המדרגה הראשונה, היא הכי קשה. לא מבינים, לא מרגישים, אין עדיין רשימות מהתיקון, ולכן זה קשה. אבל זה מסתדר, העיקר סבלנות, ולא לברוח.

שאלה: החלטה של העשירייה היא תמיד מעל הכול?

יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא.

תלמיד: אני נמצא פה עכשיו בגלל שהעשירייה החליטה שכולנו ניסע לפתח תקוה. אבל המרכז שלנו בחדרה סגור. זאת אומרת, שלחברים מהנקודה שבלב, ולחברים שמבחינת הכרחיות, לא יכלו להגיע, אין לאן לבוא, כי המרכז סגור

למה?

תלמיד: סליחה שאני אומר ככה, כי יש גנרלים שחושבים שאם נפתח את המרכז, יהיו גנבים שבמקום לבוא לפה, יתחברו בחדרה.

לא, יש החלטה, את זה אני לא מבין. אז אתם עושים ככה, אם סוגרים, אז כולם ייסעו לפתח תקווה. כי אם לא סוגרים, למרות שיש החלטה של הקבוצה, חלק יצפצף על ההחלטה, ובכל זאת יישאר בחדרה?

תלמיד: זאת השאלה

מה השאלה, אם היתה החלטת הקבוצה?

תלמיד: החלטת הקבוצה, יכול להיות שזאת החלטה אגואיסטית, כי נוח לנו להיות פה על הברכיים שלך, ולקבל איזשהו אור, ואנחנו לא חושבים על החברים החדשים שלנו.

את החשבונות האלה אני לא מכיר. האם היתה החלטה של הקבוצה, אז מה אתה מביא לי אחר כך? אני רוצה להישאר בחדרה עיר הקודש, אני מבין אותך, כן, מקום קדוש.

תלמיד: זה לא חדרה. יש סביבה, יש חברים צעירים, יש חברים שלא יכולים פיזית להגיע לפה.

אבל מי מחליט אם אתה צריך להישאר או לא? אם אתה מחליט על עצמך, אז אתה מחליט מהאגו שלך. אין אחרת. אני תמיד כפוף לעשירייה, או לקבוצה יותר גדולה, לא חשוב, מה שהם מחליטים, אני מבצע. זה נקרא רוחניות. אין לי שום מילה במה שאני מבצע. הכול לפי הפקודות של הקבוצה ובתוכה הבורא. איך כל אחד מחליט אני לא יודע, אתם לא מהיום נמצאים בדרך.

עכשיו, ודאי שחבל שלא פתחתם את המרכז והשארתם שם מישהו בתורנות.

תלמיד: אבל מישהו החליט שזה לא יקרה, כי יש לו תפקיד וככה הוא החליט?

אז יכול להיות שהוא לא צודק, אני לא יודע, צריכים לשאול אותו, אבל בכל מקרה לא הייתי סוגר את הדלת כלפי אנשים שעל בטוח היו באים. זה חבל, ככה לא עושים. אפילו אם רוצים לבוא כעשירייה שלמה, אז עושים משהו או לפחות לוקחים אנשים שלא שייכים לאותה עשירייה ומדריכים אותם שהם יישארו במרכז ויהיו אחראים.

תלמיד: זאת אומרת שמצד אחד אני כן צריך להתבטל כלפי ההחלטה של העשירייה, אבל מצד שני לדרוש ברור?

על זה אין שאלה. כן, אתה יכול לדרוש ברור, אבל אין שאלה לגבי ההתבטלות שלך. ואפילו אם אחרי הברור, אומרים שכולם נוסעים, וסוגרים את הדלת, אתה נוסע. אם עשית כך ואפילו שאתה לא מסכים, ואפילו עכשיו כולך חם עליהם, זה טוב מאוד, אז יש לך התנגדות יפה ויהיה שכר טוב.

שאלה: עכשיו הקנאה התחילה לפעול. מה אני וחברי מחיפה צריכים לעשות כדי לזכות לחבק אותך כמו החבר?

החבר הזה נמצא לפני כל בוקר, וזוכה לשבח. יש לי כמה דוגמאות כאלה אחד לטוב אחד לרע, הוא זה לטוב, לרע אני לוקח כמה אחרים. אבל האמת שאני לא מרגיש את זה, לא מרגיש, אלא לצורך הלימוד כן, אבל לא ליחס אחר.

תלמיד: טוב, בלי חיבוק או עם חיבוק אנחנו אוהבים אותך.

תודה, יופי. אז אתם רוצים להיות כמוהו כל בוקר בשיעור?

.

קריין: קטע 6 בעל הסולם "פרי חכם על התורה" "לא עת האסף המקנה".

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו,

תשמעו, אלו קטעים מאוד מיוחדים שכל העבודה הרוחנית ממש מרוכזת בהם.

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כוחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

זאת אומרת, אין דבר יותר גרוע מניתוק מהכלל כי אז ממש גורם חורבן לנפשו. כי אין בזה נפש, הנפש היא תוצאה מהחיבורים בינינו, ואם יוצא מזה זה נקרא "יוצא מהכלל" ואז הוא כבר קורע את החוטים האלו, את הספירות הפרטיות, שקושרות אותו לאחרים. זאת אומרת כביכול בעצמו גורם חורבן לנפשו. כי היה איזשהו קשר בינו לבין החברה, והוא יוצא ומתנתק מהחברה, אז כבר כאילו שהוא חוזר על אותה עברה של אדם הראשון, על אותו מעשה.

ולכן צריכים מאוד להיזהר לא להתנתק, לא לצאת מקשר עם הקבוצה, ומה הקשר עם הקבוצה? מרות הקבוצה. כי הקבוצה היא הקובעת, הקבוצה היא השולטת, הקבוצה גדולה ממני, הקבוצה היא האימא שלי, וממש אין ברירה אני חייב לחייב את עצמי להיות עם הראש כפוף כל הזמן כלפיהם.

רק בצורה כזאת אני אגרום לחיבור, כי חיבור מגיע דווקא מתוך הכנעה, עם האגו שלי מה עוד אפשר לעשות? אז אם אני מגיע בהכנעה לחיבור, גמרנו, זה כל התיקון שלי. אני מוצא שם כלי מתוקן שנקרא "שכינה", את הבורא שממלא אותה ונקרא "שוכן" ואת גמר התיקון שלי. והוא דווקא שלי, כי כל הקבוצה הופכת להיות האני שלי, אני כל כך מתחבר אליהם שזהו, הם זה אני.

איך אתם לומדים את ה"פתיחה"? אתם נמצאים בזה או לא? קבוצת חיפה, קבוצת חדרה, בבקשה תגידו. יש לכם משהו להגיד?

תלמיד: אנחנו נמצאים בזה מאוד, ורק רוצים להגיד שמאוד עוזר שנמצאים בלימוד הזה בצורה רציפה, זאת אומרת שממש עוסקים בזה יום יום. כי ברגע שכל פעם עוצרים את הלימוד לתקופות מסוימות אז פשוט יוצאים מזה מחדש ויש הרבה כוח לזה שעושים את זה כל יום, נכנסים עוד ועוד פנימה. ככה לפחות אנחנו מרגישים, שיש חשיבות גדולה להמשיך ולא להפסיק.

אבל רוב הקבוצה נמצאת ממש בזה?

תלמיד: מאוד. כולנו בזה בכל הכוח ומאוד מבקשים ודורשים שנמשיך ולא נפסיק.

טוב אז בוא בכל זאת נעבור קצת ל"פתיחה".

(סוף השיעור)

---

1. "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת" (תהלים י"ג, ט')↩