שיעור הקבלה היומי20 ינו׳ 2017(בוקר)
הכנה לכנס ״קבלה לעם״ העולמי 2017 - כולנו כאחד, שיעור בנושא "מרכז הקבוצה"
20 ינו׳ 2017
קשור ל: כנס "קבלה לעם" העולמי 2017
שיעור בוקר 20.01.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי "כולנו כאחד" - שיעור 4
קריין: אנחנו בשיעור הכנה לקראת כנס קבלה לעם העולמי "כולנו כאחד". אנחנו נמצאים בשיעור מספר 4 בנושא: "מרכז הקבוצה".
"מרכז הקבוצה" זה בעצם מדובר כלפי האדם. כלפי האדם המשיג זה מרכז המציאות. מצד האדם זה השגת הכלי, מצד הבורא זה המקום איפה שהוא מתגלה. ולכן אין יותר ממרכז הקבוצה שיכול להיות כמטרה, שזה באמת מרכז כל המציאות.
אנחנו לא יכולים לאתר את הכוח העליון, אותו בעצמו, אלא רק "ממעשיך היכרנוך"1. זאת אומרת ככל שאנחנו משתדלים להגיע במעשים שלנו שהם יהיו דומים לבורא, ולעשות את המעשים האלה אנחנו יכולים רק אחד כלפי השני, כלפי הבורא אנחנו לא יודעים איך, מי ומה, אז ככל שאנחנו בהתאם משתדלים לעשות מעשים כמו שמספרים לנו המקובלים, שהם דומים לפעולות הבורא עלינו, בהתאם לזה אנחנו בונים את הקשר בינינו. ואז אנחנו מגלים בתוך הקשר בינינו את מהות הקשר שזה נקרא "בורא".
בורא זה "בוא וראה". זה לא הוא בעצמו שנקרא "עצמותו" שאותו לא משיגים, אלא אנחנו משיגים אותו מתוך הכלי. אם אנחנו מחוברים בינינו נכון בתכונות, ביחסים, בקשרים של הבורא בתוך הכלים שלנו, ככל שהכלים יכולים לעשות אותה הצורה כמו הכוח העליון, אז בינינו, בקשרים בינינו, מתגלה צורה, דמות הכוח העליון, אבל ודאי שהוא מתגלה בתוך הכלים, מורכב מהכלים. כך זו ההשגה.
אני דווקא מדגיש את זה מפני שזה מראה לנו עד כמה שחשובה לנו העבודה שלנו בקשר בינינו, שאנחנו בונים את דמות הבורא, וכך אנחנו מגלים אותו ולא אחרת. זו בעצם העבודה שלנו. לכן מרכז הקבוצה הופך להיות בשבילנו מושג שאותו צריך להרכיב, להקים, לבנות, כי הוא לא קיים מקודם. אלא אנחנו בהשתדלות להתקשר בינינו, להימשך זה לזה כדי כל פעם לבדוק את עצמינו האם אנחנו עושים נכון לפי חוקים של הכוח העליון, איך אנחנו מתוך הכלים שלנו, רצונות לקבל, יכולים להרכיב אותה צורת היחסים שזה יבנה אותו, שהוא הפוך מאיתנו.
אם כך, אנחנו מתחילים להבין שהרצון לקבל שלנו הוא לא נבנה מן הסתם, אלא אם אנחנו על פני הרצון לקבל, על פני כוח הדחייה, הזלזול, הריחוק, הכוח האישי, האינדיבידואליסטי שדוחה את האחרים, אם אנחנו מעליו מתחילים לבנות מבנה הפוך ממנו, מהכוחות שלנו, אז אנחנו יכולים כבר להתחיל לנוע לכיוון הנכון.
בכל זאת, בגלל שיש כאן הרבה אפשרויות וטעויות אפשריות, אז יש לנו כוח מיוחד שנקרא "המאור המחזיר למוטב", שאנחנו במאמץ שלנו להתחבר בינינו יכולים גם להזמין אותו ולבקש השתתפותו. ואז יוצא שמשיכה לחיבור ההדדי הנכון, איפה שכולנו נעלמים ובונים רק את דמות הבורא בינינו, המשיכה לזה היא מושכת גם את המאור המחזיר למוטב. וכך אנחנו מגיעים למבנה שנקרא "מרכז הקבוצה".
המבנה הזה זה המלכות של כל המציאות ששם מתגלה הבורא לפי המבנה הזה, כמהות המבנה. הוא גם קודם החזיק ויצר את כל התהליך ועכשיו הוא יכול להתגלות, כי "הוא ראשון, והוא אחרון"2. ואנחנו נמצאים כבני היכלא, כחלקים של המבנה הזה הבונים והמייצבים אותו מבנה, בני המלכות.
לכן "מרכז הקבוצה" הוא הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להצביע עליו כמו על מרכז של צורה גיאומטרית, או מרכז של שילוב הכוחות. אלא "מרכז הקבוצה" זה משהו חדש שנעשה מתוך המאמצים הנכונים שלנו לחיבור, ומתגלה ככלי הרוחני שהוא התוצאה מהמאמצים שלנו. וכולם משתתפים שם באיזו מהות חדשה, שזה לא הסכום שלנו, של היגיעות, של התכונות, אלא משהו שנקרא "הכולל", שמגיע לחיבור ובונה, מוליד איכות חדשה שהיא המרכז. זה לא היה קודם ולא נעשה כסתם איזה סכום של הכוחות, של המאמצים והתכונות שלנו, אלא זה בדרגה למעלה מאיתנו, יותר עליונה שאנחנו מולידים. זה יכול להיות רק על ידי המאמצים הנכונים שלנו והמאור המחזיר למוטב יחד.
הכלי הזה הוא בעצם מגלה את הבורא ובו אנחנו כבר מתחילים לעבוד בדרגות הרוחניות שלנו, כשמתחילים להזדהות מתוך מרכז הקבוצה עם הבורא וכל פעם משפרים, מעמידים את החיבור בינינו בצורה יותר איכותית על ידי עביות שמתגלה, קו שמאל, על ידי שמחברים בינינו, קו ימין, ועל ידי שמגיעים בזיווג עם הבורא בקו האמצעי. זו בעצם העבודה.
זאת אומרת מרכז הקבוצה זה המקום, שכינה, כמו שהזוהר מסביר לנו שזה המקום שהעיניים של כולנו צריכות להיות מרוכזות לשם, שהלבבות של כולם נמשכים לשם, וכך אנחנו נמצאים מכוונים רק למקום האחד הזה, היחידי, החשוב ביותר.
ותמיד מרכז הקבוצה זאת נקודת החיבור מעלינו. אפילו שנמצאים כבר באיזו השגת מרכז הקבוצה, בכל זאת ברגע שהשגנו, מרכז הקבוצה מתרחק ועולה מעלינו ואנחנו שוב נמשכים אליו. יחד עם זה, אפשר להגיד שאנחנו אף פעם לא משיגים את מרכז הקבוצה, חוץ מרגע אחד שמגיעים לדבקות בבורא ושוב זה נעלם, ושוב אנחנו נמצאים בהשתוקקות לזה. זו הדרך הרוחנית, ולכן כדאי לנו לאתר את הגישה הזאת, את הנטייה הזאת ולקבוע לפי זה כללים שאנחנו כל הזמן נהיה מכוונים למושג הגבוה הזה "מרכז הקבוצה".
קריין: קטע מספר 1 מתוך "אדיר במרום" של רמח"ל.
"הנוקבא בסוד מה שמנהגת את כל העולמות נקראת "לב", כי בסוד זה ניתן הלב באדם, והלב הוא המבין והמרגיש. וכן כל הפעולות של כל העולמות מגיע ההרגש אל הנוקבא, כי היא המתפעלת מן התחתונים. ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוקבה, ולכן נקראים חלקים שלה, וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאים ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל, כך יהיה מבין, בסוד, "הלב מבין" אל כל ההנהגה, כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השורשי ואז יפעול הלב פעולתו, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי."
(רמח"ל, "אדיר במרום", ח"א)
סדנה
איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שמרכיבים את הלב, את הכלי האחד האפשרי מהחלקים? איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שמרכיבים את הלב, את הכלי היחידי האפשרי לגילוי הבורא מהחלקים שלו?
*
אם כל החלקים של הכלי שנשברו הם כולם חייבים לחזור ולהתחבר יחד, אז יוצא שהמ"ן שלנו הוא צריך להיות מכוון רק לחיבור. אם כך, באיזו צורה אנחנו מייצבים את המ"ן? במשפט אחד. אם כל החלקים בסך הכול צריכים לבוא לחיבור הנכון ביניהם, אז באיזו צורה, באיזו תפילה אנחנו יכולים לייצב את המ"ן שלנו?
*
קריין: קטע מספר 2, מתוך ספר "מאור עינים"
"בחינת זיווג פנים בפנים נקרא התכללות נוקבא בדכורא כי על ידי גדלות השלם בלי שום מיעוט, שהוא גודל תשוקת ישראל אל הבורא יתברך, כמו שאמרו רז"ל כל אחד ואחד מראה באצבעו ויאמר זה ה' קוינו לו, נעשו אחדות עמו יתברך, ומתכללין בו ונעשו אחדות אחד, על ידי גודל ההתדבקות והתשוקה שמעוררין בעצמם לבורא יתברך שמו, וגם גודל התשוקה שמתעורר כביכול בו יתברך לדבק בכנסת ישראל, ונעשה אז כביכול אחדות על ידי התכללות נוקבא בדכורא."
("מאור עינים", פרשת בראשית)
איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו פעולה שכל אחד מראה באצבעו "הנה א-לוהינו זה"? איך כל אחד מאיתנו מבצע פעולה "הנה א-לוהינו זה"?
אתם יכולים לדון יחד, לא סתם כל אחד אומר באוויר משהו, אלא לסכם ביניכם, זה יותר בריא להשגת מרכז הקבוצה.
*
"הנה א-לוהינו זה" נקרא שאני בכל כוחי רוצה לתאר לעצמי את מרכז הקבוצה, מה זה צריך להיות. ואני משתוקק לזה ומצביע על זה לכולם וכך כל אחד לאחרים, ובזה אנחנו נמשכים למרכז. זה נקרא "הנה א-לוהינו זה", הצורה ששם היא מתייצבת לאט לאט ומגלה לנו את הבורא. ואנחנו מגלים אותו תמיד מתוך הכלים, אין כאן שום דבר מעלינו. "הנה א-לוהינו זה" זאת אומרת שאנחנו צריכים לכוון את עצמנו לחיבור השלם בינינו לעת עתה.
*
קריין: קטע מספר 3, מתוך אגרת ע"ו, כתבי רב"ש כרך ב'.
"הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם. נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו."
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת ע"ו)
לשם מה נעשתה ההסתרה? לאיזה צורך, לאיזו מטרה הבורא עושה הכול בהסתרה? מנהיג אותנו בהסתרה, סובב את הכול, עושה את הכול בצורה הנסתרת, מסובב כל אחד ואחד אבל כך שאנחנו לא מרגישים שהוא עושה, למה? איזו מטרה יש לו בזה? כל דבר שאני עכשיו חושב ומרגיש במוח ובלב זה הוא עושה בי, אבל אני לא מודע לזה, וצריך לגלות שאין עוד מלבדו. מה נותנים לי ההסתרה והגילוי במאמץ שאני עושה? מה אני מקבל מזה, מרוויח מזה, משיג מזה?
*
איך אני מתאמץ בכל חיי, בכל רגע, לאתר שאין עוד מלבדו, או "מלוא כל הארץ כבודו"? איך אני מתאר בכל רגע בחיי לאתר ש"מלוא כל הארץ כבודו"? ארץ זה רצון, בכל הרצונות שלי נמצא הבורא, ואני רק צריך לאתר אותו שם בכל רצון ומחשבה. איך אני עושה זאת?
*
מצוות הבחירה היא כל הזמן לבחור מי השולט, או האדם בעולם הזה, או הבורא מתוך ההסתרה. אם כך, זו מצוות הבחירה, איך אני בוחר שזה הבורא פועל ולא אני?
*
יש לפניי שתי אפשרויות, אם זו בחירה אז זה שתיים. איך אני בוחר שהבורא שולט?
*
התשובה היא פשוטה, הבורא נמצא לפניי, הוא העשירייה. ואם אני אומר שהבורא הוא השולט, אז העשירייה שולטת עליי. זה הכול, מאוד פשוט ומעשי.
שאלה: האם מרכז הקבוצה זה המקום של חופש הבחירה של האדם שבו אנחנו עובדים כשותפים עם הבורא?
כן.
שאלה: מה מראה לנו שאנחנו בעצם הולכים לכיוון מרכז הקבוצה, ואנחנו לא סוטים מהדרך?
אני יכול להיות בטוח בזה רק לפי הביטול שלי כלפי החברים. אבל בזה שהבורא נתן לנו כלי שבור, והמקובלים מראים לנו את חוקי חיבור, אז כל העבודה כבר הופכת להיות לברורה, מעשית שנוכל לבקר ונוכל לבדוק, ונוכל לאתר ולתקן. אם רוצים, אנחנו יכולים להתקדם ממש מצד אחד בעיניים עצומות, ומצד שני בעיניים פקוחות.
כשאני מקבל את הקבוצה, והעבודה שלי בעשירייה היא בצורה ריאלית, ברורה, אז במקום הבורא שנסתר יש לי איך להתקדם. וההסתרה היא רק על הבורא עצמו, שבמקומו היא הקבוצה, וההסתרה היא גם כשאני צריך להתקדם למעלה מהאגו שלי בלהידבק בחברה.
קריין: קטע מספר 4, מתוך ספר "מאור עינים".
"הכל אחדות אחד, כי בשורש, שמשם המשכת הדעת מעולם הבינה, שם אין התחלקות כלל ואין מחלוקת, ובאמת כשמגביהים כל המחלוקות לשורש המקור, לעולם האחדות, נעשים אחדות על שמות בני ישראל."
("מאור עינים", פרשת ויצא).
איך אנחנו יכולים לתאר את האחדות שלנו, ולהעמיד אותו ככוח הגבוה השולט עלינו? איך אנחנו בפועל יכולים לתאר את האחדות שלנו בעשירייה, ולהעמיד אותו כשולט עלינו?
*
קריין: קטע מספר 5 מתוך "עבודת ישראל".
"הצדיקים, הגם שכל אחד עובד בוראו בסגנון אחר, מכל מקום כולם מכוונים לדבר אחד - לאביהם שבשמים, והם מתקבצים ומתאספים אחד לאחד, כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד מקטין את עצמו ומהדר העבודה להשי"ת, שנותן בו כח ושכל לעובדו, ולכן לא יתגאה על חבירו והם בעולם היושר ומתיחדים זה עם זה."
("עבודת ישראל", פרשת שלח)
איך החיבור במרכז הקבוצה מחייב אותנו לקיים את כל תנאי החיבור? איך החיבור יחד מכוון אותנו לקיים את כל תנאי החיבור, שהם לבטל כל אחד את עצמו כלפי אחרים, להיות מלמעלה מהם, למטה מהם, כמה אפסים יהיו לפניי, מי אני, מה אני, שלמעלה מהדעת אני בודק את החבר ו"כל הפוסל במומו פוסל". מחזיק את עצמי כלפי האחרים כדי לעורר אותם, נותן להם כתף כל הזמן עד שמגיע לערבות השלמה כלפיהם. בקיצור, כל התנאים שאנחנו צריכים לקיים, איך הם נובעים ממרכז החיבור שלנו, ממרכז הקבוצה?
*
קריין: נמשיך לקטע מספר 9 מתוך "לא עת האסף המקנה" של בעל הסולם.
"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו," אין יותר גרוע מלצאת מהכלל ולבקש עבור עצמו, אפילו לעשות נחת רוח, כי בזה הוא הורס את הכלל, את הדבר היחיד שבו קיים העולם. חייבת להתקיים מטרת הבריאה, הכול. זאת אומרת, אנחנו צריכים להיכנס לכלל, למרכז, להשתדל לאתר אותו כל הזמן יותר ויותר ולשמור את עצמנו שם ולשמור את עצמנו לא להיפרד משם. "כמ''ש, "כל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", גאווה זה נקרא שאני מתנתק מהביטול שלי במרכז הקבוצה, "כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כוחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."
(בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה)
מה זה נקרא אם כך יציאת מצרים? שבכוח מחזיקים את החיבור עד כדי כך שבמאמץ הזה מתנתקים כל אחד מהאגו הפרטי שלו, שפּרעה מבדיל בין כולם, אז במאמץ במרכז הקבוצה מתנתקים מפרעה ומתחברים יחד, זה נקרא "יציאת מצרים". גלות מצרים זה כשאני מרגיש שכוחותיי לא מאפשרים לי להיות במרכז הקבוצה, ואז אני נמצא בגלות ממרכז הקבוצה, וכשאני מתנתק מהכוחות האלה דפרודא ונכלל במרכז הקבוצה, זה נקרא יציאת מצרים.
שאלה: בזמן קריאת הקטע שקראנו עכשיו, פעם ראשונה קראנו אותו, פעם שנייה אמרת, צריך להחזיק בחיבור כדי לצאת ממצרים, שכוחותיי לא נותנים לי להיות במרכז הקבוצה.
להימשך לחיבור. אפילו לא להחזיק, עדיין בזמן שאנחנו נמצאים במצריים אין חיבור, זה עניין הגלות, אבל אנחנו נמשיכם לחיבור.
תלמיד: ואני במצרים, במחשבות על עצמי, ויש עליי שליטה של פרעה?
לא.
תלמיד: לא?
לא, זה לא נקרא מצרים, זה לא נקרא גלות. גלות נקרא שיש בו חלק מהגאולה. כשאני רוצה לצאת ממנה, כשאני רוצה להגיע לחיבור ולא יכול, אז זה נקרא גלות. אני יכול להיות במצרים ולהרגיש את עצמי יפה מאוד ולא צריך שום דבר, זה לא נקרא שאני נמצא בגלות מצרים. בשבע שנות שובע, חיים יפה, טוב, אין שום דבר שמפריע לנו? כלום, מרווחים, הכול בסדר גמור, האגו שלנו הוא טוב, נותן לנו לחיות. עכשיו אנחנו מתחילים לגלות, כל האנושות עכשיו מתחילה לגלות שמשהו לא בסדר, שאנחנו לא יכולים להסתדר, שאנחנו לא.. סימנים של שבע שנות רעב מתחילים להיות.
תלמיד: מה זה נקרא להחזיק בחיבור הזה כדי לצאת ממצרים?
להחזיק בחיבור זה כשאני משתדל לאתר את האיחוד שלנו בכל הכוח, שהוא בשבילי הדבר החשוב ביותר, שהוא מרכז המציאות, הוא הכוח העליון של הטבע החיבור הזה, רק שנראה לי שהוא לא חשוב כי הוא לא מורגש כקיים בי בכלל. כל הזמן לצייר לעצמנו שבחיבור בינינו נמצא שם פתח שדרכו אנחנו עוברים לעולם העליון.
שאלה: הקטע דיבר על תפילה, והוא התחיל בזה שלא מומלץ לצאת מהכלל ושאדם יתפלל על עצמו.
זה יותר גרוע מלא לעשות כלום, כי זה נקרא בגידה. נתנו לך אפשרות להיות במרכז הקבוצה, במרכז המציאות במקום שבו אתה אוטוטו יכול לגלות את הבורא ואתה יוצא משם ומתחיל לטפל בעצמך. אין דבר הפוך מהרוחניות.
תלמיד: אז אני מבין מזה שצריכה להיות הרגשה מאוד ברורה מה זה קבוצה, מה זה להיות כלול בתוך קבוצה, ומתוך זה אני צריך לצאת מזה ולהתפלל על עצמי?
כן, צריכים להשתוקק לזה, שכל זה יהיה בהרגשה ברורה. הכלי הרוחני זה הרגשה. כלי הרגשה.
תלמיד: להתפלל על השגת הכלי אפשר?
כן וודאי.
שאלה: לאחרונה יצא כמה פעמים שדיברנו על זה שאם אדם מבקש על החברים, זה יוצא לא דבר שהוא ריאלי, מוחשי ולכן הוא צריך להתחיל מהרגשת עצמו ולבקש שהוא יהיה מחובר לאחרים ושהוא יוכל להיות בקשר עם הבורא. וזה מאוד בלבל אותי. ועכשיו עוד הפעם אנחנו חוזרים לזה שרק הבקשה עבור הקבוצה, אחרת זה גורם חורבן לנפשו. אז איך ליישב את הסתירה הזאת בהבנה שלי?
למה זו סתירה? כשאני מבקש להיות מחובר בקבוצה אז אני מבקש, מבקש על עצמי להיות מחובר אליהם, אז זה שכביכול [אני] דואג לפרטיות שלי, בשביל מה?
תלמיד: זה כביכול כדי לעשות נחת רוח לבורא.
אז כביכול אני לא יודע.. זה מה שקובע, "סוף מעשה במחשבה תחילה". איזו מחשבה יש לך תחילה?
תלמיד: הנה, בעל הסולם אומר שאפילו אם הוא מבקש לעשות נחת רוח לבורא, גם זה גורם חורבן לנפשו.
אם הוא לבד בעצמו ללא קשר עם הקבוצה, אז הוא לא בונה שום דבר. אתה שואל כך, יש לי שתי אפשרויות להתפלל. או להתפלל עבור עשירייה, או על עצמי להיות כלול בעשירייה.
תלמיד: כן.
אז ודאי שעשירייה. אבל זה לא פסול אם אני מבקש על עצמי להיות כלול בהם כדי לבנות בזה כלי משותף. לְמה אתה משתוקק, לאיזה מצב? זה החשוב. אם אתה מתפלל על נפשך אז ודאי שזה פסול כי זה לא קיים. מה זה פסול או לא? המצב הזה לא קיים ברוחניות, לכן כל המאמצים שלנו לא מועילים, וצריכים להפעיל אותך בדרך, ללמד אותך איך נכון לעשות.
תלמיד: האם אפשר להסתכל על זה כעל שני שלבים שבשלב הראשון האדם יכול להתחיל לבקש להיות מחובר איתם?
השאלה שלך היא אחרת, השאלה שלך כך, האם אנחנו בדרך לתפילה אמיתית צריכים לעבור כל מיני המצבים שהם לא טובים, לא נכונים כאילו, כן?
תלמיד: כן.
צריכים לעבור. אין ברירה. אבל בכל זאת כל פעם שאתה תהיה בבירור באנליזה בדיוק, מה אני עושה, בשביל מה, למה, האם כדאי, האם זה יותר נקי, האם זו בקשה יותר נקייה, כדי שאתה כל הזמן תהיה בבירור. אבל ודאי שבדרך תעשה כמו תינוק ששובר ועושה שטויות.
תלמיד: העניין הוא שהתינוק, כשהוא שובר ועושה שטויות ולומד מזה, אז הוא עושה את זה בלב שלם וככה הוא גם נהנה והוא לומד מזה באמת.
כי הוא חיה קטנה, ואתה עושה את זה בבירורים וכל הזמן בספקות, ולכן העבודה שלך היא יותר טובה, יותר נעלה.
תלמיד: איך לא להגביל את עצמי? איך לא לגרוע מכוח הבירור אם הוא עכשיו לפי השכל?
אין, אתה לא יכול לעשות כלום, זו הדרך ואתה רק צריך להשתתף בכל מה שמשתתפת הקבוצה, בכל הלימודים, בכל השיעורים, בכל הסדנאות וזהו. אין מה לעשות. הבורא מבלבל את האדם והאדם צריך לעבור על כל הדברים כדי לאתר את הרע כנגד הטוב, ואז על ידי זה הוא בונה את עצמו.
תלמיד: אני מבקש עצה למצב מסוים, האדם רוצה להתקרב לקשר עם הקבוצה, עם החיבור, ורואה שהוא מבקש, " תן לי כוח להיות בקשר איתם כדי להתכלל ולעשות לך נחת רוח". זאת המטרה הסופית שלו.
נניח שכך.
תלמיד: ואז הוא נזכר שהמקובלים אומרים שאם הוא מבקש על עצמו, אז זה גורם חורבן לנפשו.
אבל זה לא מבקש על עצמו, הוא מבקש להיות נכלל בהם. זה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה"3. אז מה לבקש? "אני לא צריך להיות מתוקן, אני רוצה שהם יהיו מתוקנים"? לא, אנחנו נכללים יחד. לא, אתה אומר שטויות, ממש שטויות. איך יכול להיות שאני לא מבקש תיקון גם להיות כלול בהם כדי לעשות, לגרום לכלי להיות שלם?
תלמיד: אז איך קורה המעבר בין הבקשה הראשונית על עצמו, לבין הבקשה על הכלל?
זה לא על עצמו.
תלמיד: הבקשה הראשונית עוברת בכל זאת איזה שדרוג.
זה לא על עצמו. אם אני מבקש להיות קשור בתוך הקבוצה כדי שהקבוצה תהיה שלמה ויתגלה שם הבורא והוא יקבל בזה נחת רוח, אז זה לא על עצמו. אלא אני חלק מקולקל ואני חייב לעלות מ"ן. המ"ן שלי חייב להיות כלול בתוך הקבוצה ובתוך הבורא. רק זאת השאלה. ולא שאני מנותק מהקבוצה ומבקש בעצמי, אפילו לעשות נחת רוח לבורא לבד. זה לא קיים במציאות ולכן זה אסור. אין אסור ומותר, אלא מתוך התמונה השלמה, קיים שם המצב הזה או לא?
אם אני מבקש על עצמי, המצב הזה לא קיים, ולכן זה אסור. אם אני מבקש על עצמי להיות כלול בקבוצה וכדי לעשות בזה מקום להתגלות הבורא, אז זה מצב שקיים, אז זה מותר. שוב, מותר ואסור זה מתוך המציאות ולא שזה כתוב באיזה מקום. מאיפה המקובלים מוציאים כל הדברים האלה? מהמציאות, מזה שרואים שככה זה קיים ואחרת לא.
קריין: קטע מספר 8 מתוך "אורות" של הראי"ה קוק.
"שהאדם משים את לבו ודעתו להתדבק באור האלהי, המאיר בכנסת ישראל בכללה, מתדבק הוא עי"ז ממילא באור האלהות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא מרכזה ותמציתה, ועי"ז הוא מתדבק ג"כ בכללות האור של האלהות המתגלה בכל ההויה, ובתוספות כוחו מוסיף הוא כח בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא חלק ממנה, וממילא מוסיף הוא כח בקומת האדם ובכל העולמות."
(הראי"ה קוק, אורות, פרק ג. ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל)
מה אני אשאל על הקטע הזה שאתם ממליצים לנו לקרוא? אני שואל אתכם. תקרא שוב, והשאלה היא, מה אנחנו נשאל על הקטע הזה שאתם כל כך רוצים שאנחנו נקרא.
תלמיד: יש פה התלהבות.
בסדר, אז אני שואל. כי אני בוחר קטעים מכל המבחר הזה שאתם נותנים לי, שיש בהם איזו שאלה מהותית, שעל ידי זה אתם תתבלבלו ותדונו ותחליטו ותגדלו על ידי זה.
קריין: שוב, קטע מספר 8.
"שהאדם משים את לבו ודעתו להתדבק באור האלהי, המאיר בכנסת ישראל בכללה, מתדבק הוא עי"ז ממילא באור האלהות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא מרכזה ותמציתה, ועי"ז הוא מתדבק ג"כ בכללות האור של האלהות המתגלה בכל ההויה, ובתוספות כוחו מוסיף הוא כח בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא חלק ממנה, וממילא מוסיף הוא כח בקומת האדם ובכל העולמות."
(הראי"ה קוק, אורות, פרק ג. ההתדבקות וההתקשרות בכללות ישראל)
אני לא הייתי מביא כמעט כלום מהרב קוק מפני שהלשון שלו היא מאוד לא קונקרטית, לשון גבוהה מאוד, פיוטית, וקשה מאוד להתחבר אליו בקהל גדול. הוא בעצמו התלונן לבעל הסולם, הוא אומר, "אני כותב הרבה יותר יפה ממך אבל אותך מבינים ואותי לא". זה ההבדל ביניהם, שבעל הסולם הוא מאוד מאוד תכליתי.
קריין: קטע מספר 10 מתוך ספר "מאור ושמש".
"הכלל העיקר לבוא לדרך השי"ת באמת, הוא על ידי דיבוק חברים, כמ"ש בפרקי אבות "קנין תורה אחד ממ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם הוא בדיבוק חברים". והאיך הוא דיבוק חברים.
שמתאספים ביחד, וכל אחד נתבטל בפני חבירו בראותו מעלת חבירו, ונעשה שפל בעיני עצמו וחבירו גדול ממנו, ואוהב את כל אחד ואחד, ורצונו וחשקו לכנוס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה ואהבה."
("מאור ושמש", פרשת ראה)
סדנה
איך אני רואה בפועל את מעלת החברים, ממש רואה, לא שאני מדמיין שהם גדולים וכן הלאה, איך אני יכול לראות בפועל את מעלות החברים? מה אני עושה כדי לראות אותן בפועל? איזה יסוד יש לי באמת להגיד שאני רואה, ומה באופן מעשי הן מעלות החברים?
*
אם אני מתקדם למרכז העשירייה, מרכז הקבוצה, אני בזה מאתר את גדלות החברים בצורה ברורה. לא שכאילו, נדמה לי, אני צריך לדון אותם לכף זכות, אלא אני רואה אותם כך. למה כשאנחנו מתקרבים למרכז הקבוצה אנחנו מגלים, ממש מגלים את מעלות החברים?
*
זה נכון שאת גדלות הבורא, השגת הבורא, אני מגלה בגדלות החברים, בהשגת הגדלות שלהם. זה הכלי, גדלות החברים, ובו מתגלה הבורא בגדלותו. ולא יכולה להיות ודאי גדלות הבורא יותר מגדלות החברים בעיניי. כי הכלי, זה גדלות החברים. והאור, זו גדלות הבורא שמתגלה בזה.
*
שאלה: איך אנחנו יכולים להשתמש בגאווה בשביל חיבור בעשירייה? האם יש איזו צורה חיובית של גאווה?
ודאי שיש צורה חיובית לכל דבר. אין שום תכונה, בכלל רצון שקיים במציאות שאין לו הבעה חיובית. אין דבר שלילי בכלל. דבר שלילי בא אך ורק מתוך זה שהוא מלובש באגו שלנו, וברגע שאנחנו הופכים את כיוון השימוש מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, כל תכונה הופכת להיות לחיובית.
ולכן גאווה שיכולה להיות שלילית, "גאוות אדם תשפילנו"4, יכולה להיות גם כחיובית "ויגבה לבו בדרכי ה'"5. וכך עם כל דבר ודבר, פשוט עם כל תכונה ותכונה, הכול תלוי בשימוש בה. אתה יכול לקחת כל דבר, אין רע במציאות, הרע הוא בכוונת האדם המשתמש, אם הכוונה שלו היא על מנת לקבל.
קריין: קטע מס' 11, מתוך "ליקוטי הלכות".
"עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
("ליקוטי הלכות", חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג-ל)
סדנה
איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שהרצונות שלנו, התכונות השונות שלנו, הם מתחברים יחד על ידי כוונה אחת להשפיע לבורא? את הבורא אנחנו לא יכולים לזהות, לדמות, מי יודע איך אנחנו יכולים להשוות בינינו את ההתפעלויות שלנו, ההבנות שלנו כלפיו, מי הוא, מה הוא, כל אחד מתאר לעצמו בכל רגע משהו אחר שונה, איך אנחנו בכל זאת הולכים לבנות מרכז הקבוצה?
יוצא שמה שהתורה דורשת מאיתנו, להיות "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", בערבות, בכל מיני התנאים האלו של החיבור, בזה אנחנו מייצבים את הבורא. כי אם נגיע לאיזה שיתוף בינינו, שאנחנו לא מבטלים זה את זה אלא כל אחד חושב בצורה אחרת, אבל אנחנו מזמינים מאור המחזיר למוטב, כאן קורה נס.
כי כל אחד מהעשרה אנשים חושב אחרת, כל אחד חושב לכיוון הפוך, אחר, לא יודע מה ואיך, אנחנו לא יכולים להשוות בינינו. אני לא יכול להכניס את הצורה שלי שבה אני חושב, לראש וללב של מישהו אחר, וכך כל אחד לאחרים, ולכן אין לנו שום אפשרות לבנות את מרכז הקבוצה. אלא זה קורה אם אנחנו, חוץ מהמאמצים שלנו להיות איכשהו מחוברים, מזמינים מאור המחזיר למוטב, זה העיקר, והאור הזה הוא בונה קשר מיוחד שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מה זה. ממש.
זה כמו שברדיו או במחשב, יש כל כך הרבה מרכיבים, והם שונים ופועלים בצורה שונה, ודווקא בגלל שיש ביניהם קשר נכון אז הם הופכים להיות למערכת אחת, שמבצעת פעולה אחת, והפעולה הזאת היא נקראת פעולת הבורא, פעולת הבריאה.
לכן אחרי שאנחנו מגיעים להסכמה שאנחנו צריכים להתחבר, רוצים להתחבר, למרות שאנחנו שונים, מנוגדים וכן הלאה, אבל אנחנו מבקשים את המאור המחזיר למוטב, כי אנחנו מרגישים צורך בו, שהוא יבוא ויחבר, ואז המערכת היא תתקיים, אחרת אף אחד מאיתנו לא יהיה מתוקן, אם אנחנו כך עושים אז מגיע המאור הזה ובונה מאיתנו מערכת, שהיא מתחילה לקלוט נכון, כמו מקלט רדיו נניח, את הבורא, המערכת מתחילה לנגן.
איך אנחנו בהיותנו שונים, מנוגדים, מגיעים לגלות בורא אחד?
*
שאלה: מרכז הקבוצה זה מצב קבוע או מצב דינמי?
מרכז הקבוצה זה מקום שנבנה על ידי המאור המחזיר למוטב לפי הבקשה שלנו לחיבור. הוא לא קיים במציאות מרכז הקבוצה, אלא המאור המחזיר למוטב מסוגל מהרצונות השונים לבנות רצון אחד משותף. שיש לנו עשרה חלקים וכשהם מתחברים יחד נעשה, אמנם שהם עשרה, אבל נעשים אחד. שה"אחד" הזה הוא לא קיים באותו מישור כמו העשרה, אלא במישור מעליו שזו התוצאה "הכולל" מהעשרה. ואז בתוך הכולל הזה מתגלה כוח האיחוד שנקרא "הבורא".
כך אנחנו בונים את מרכז הקבוצה, כך אנחנו בונים את הבורא. כמו שכתוב, "אתם עשיתם אותי". כי המושג הזה "הבורא", לא קיים ללא הנברא.
תלמיד: האם זה דינמי או קבוע?
ודאי שזה כל הזמן משתנה. מה זאת אומרת משתנה? לא שהמרכז בעצמו משתנה, אלא אנחנו הרי בכל רגע נמצאים בהתגלות הרצונות השונים, ולכן אותו מרכז שאנחנו עשינו בינינו, גילינו בורא, זה רק לאותה השנייה בוא נגיד כי אין כאן זמן, אבל לאותו מצב של ההשגה זה קיים ומיד זה נעלם, כי הרצונות שלנו בכל אחד ובכולם מתחדשים. ולכן נעלם הבורא, נעלם מרכז הקבוצה, נעלם הקשר בינינו, ואנחנו שוב צריכים לעבוד.
זאת אומרת, העבודה שלנו הסדירה הנכונה היא שאנחנו כל הזמן נמצאים בלי הפסק בעבודה על החיבור, על התפילה, על קבלת המאור המחזיר למוטב, על ההרכבה שלנו מחדש, על גילוי הבורא החדש כל פעם וכן הלאה. ככה כל הזמן. כל הזמן.
והכניסה לחיבור והיציאה ממנו זה בעצם החיים שלנו. לפי זה אנחנו בודקים את עצמנו עד כמה שאנחנו נמצאים בחיים, לפי קצב השינויים. ואמנם שהשגת הבורא היא לא יכולה להיות יותר מרגע אחד, כי מתגלים מיד הרצונות החדשים המקולקלים יותר גרועים ואז ההשגה הקודמת נעלמת, וכאן אנחנו צריכים להיות בחיבור מראש הנכון כדי לגלות תיקונים לרצונות החדשים שמתגלים.
זאת אומרת, חייב להיות כאן עניין של ערבות ומערכת מסודרת וכן הלאה.
שאלה: האם יש הבדל בין מרכז הקבוצה ומרכז העשירייה?
לא, זה צריך להיות אחד.
שאלה: אם אני מבקש כוח כדי להמשיך בדרך לקראת תיקון, האם אין זו בקשה עבור עצמי?
כן, ודאי. אם אתה מבקש להיות מתוקן? יותר טוב על תבקש.
שאלה: מה לעשות עם התענוג שאנחנו מקבלים מגרימת נחת רוח לבורא בעשירייה?
לא הבנתי. התענוג שאנחנו מקבלים מזה שגורמים נחת רוח לבורא בעשירייה, אז אנחנו מקבלים תענוג מזה? מצוין. למה זה צריך להיות רע?
תלמיד: לא, הוא שואל רק מה לעשות עם זה?
מה לעשות? ליהנות. אם אני מהנה לבורא ומזה אני נהנה, מה יכול להיות יותר יפה, אז התענוג שלו והתענוג שלי, אנחנו נהנים זה מזה. אדרבה, כמה שיותר.
שאלה: יש פה קסם. מה הקסם הזה שמביא את כל האנשים האלה בשעות המשוגעות האלה?
אין להם מה לעשות בחיים.
תלמיד: אני מתאר לעצמי. ואיך אנחנו ניקח את הקסם הזה החוצה לקראת הכנס?
זאת השאלה. אתם צריכים לחשוב, להשתדל איכשהו להראות לאנשים אחרים שבמיוחד בזמננו, במה שאנחנו רואים היום מיום ליום, עד כמה שהעולם מגלה את האפסיות שלו, רק אצלנו אנחנו מבינים את המטרה, את תוכנת ההתפתחות, את הכוח המפתח, איך לשלוט בזה, איך לא לפחד, איך לראות את העתיד מחר, לדעת איך לשלוט בכל הדברים האלה, מה הייעוד שלנו.
זאת אומרת יש לנו הכול בידיים. אז לפזר את ההרגשה הזאת, את הידיעה הזאת, את הביטחון הזה לכולם. כי חסר, מראש הממשלה ועד איזו עקרת בית הקטנה, לכולם יש חוסר ביטחון, החיילים שיוצאים לפעולות, למבצעים ולכל אחד ואחד. זה בישראל אני מדבר. ובכל העולם זה עוד יותר גרוע. אנחנו היום נמצאים אני חושב, עם כל זאת שאנחנו נמצאים בפער גדול מאוד בין עשירים, עניים, כל מיני כאלו, ישראל נמצאת היום כמדינה שחיים בה דווקא בצורה יחסית הטובה מאירופה, ואפילו מאמריקה. זה ממש כך.
ולכן חסר לנו רק להגיד שהעתיד הוא נמצא בידינו. להסביר שאנחנו שולטים בזה. שיש לנו יכולת, כל המפתחות ביד, שאנחנו יכולים ממש לנהל את הגורל שלנו, גם במדינה וגם בעולם וגם כל אחד בתוך המשפחה שלו ובעצמו. זה מה שחסר. העולם המבולבל הזה הוא את זה דורש. ואנחנו נראה עד כמה שזה לא יהיה ברור. המגמה הקודמת הליברליסטית היא הסתיימה, המגמה הזאת עכשיו היא כאילו באה להחליף אותה, אבל לא יהיה בזה שום אפשרות להצליח, אלא אם כן זו תהיה אפשרות בשבילנו להסביר, שבעצם צריך להיות כאן קו האמצעי, לא שני הקווים האלה המנוגדים, אלא הקו האמצעי.
אז תשתדלו להסביר. אנחנו חייבים להצליח. השנה אנחנו חייבים לצאת בהסבר גדול מאוד, ולא היינו עושים את זה אם העולם לא היה מראה את חולשתו ובלבול גדול. האמת היא שאני מצידי, כמו שאני לא אוהב לצאת בכלל מהחדר שלי, אז לא הייתי יוצא לעולם. אלא שזה מחייב מאין ברירה. אם זאת התכנית ואם הבורא פותח בצורה כזאת את המציאות, את החברה האנושית, חייבים אנחנו להיות בזה.
אבל באמת, אני לא חושב שאף מקובל היה לפי העסק שלו שהוא מתעסק בפנימיות, אז הוא לא היה רוצה לצאת החוצה. מה התועלת? זה צער גידול בנים.
שאלה: כיצד המאמץ המשותף למרכז הקבוצה מעורר את פעולת המאור, כך שככל שיש יותר אנשים ששואפים לזה, כך זה יותר מועיל. ב-29 בינואר אצלנו מתוכנן מרתון עולמי גדול, הכולל 24 שעות של חיבור כהכנה לכנס הגדול. כיצד פעולות משותפות כאלה עוזרות להגיע למרכז הקבוצה, ובמה האיכות של פעולה כמותית כזאת?
הכמות והאיכות הם תלויים ומשפיעים זה על זה. יש גיבור בכמות ויש גיבור באיכות. הפעולה הזאת הגדולה סביב כדור הארץ מה שהם עושים, זו פעולה מאוד חשובה ובהחלט כדאי להשתתף בה ולמשוך אליה כמה שיותר אנשים. כי אנחנו רואים גם כן בטבע, שרוב הפעולות הן נעשות על ידי גיבור בכמות ולא גיבור באיכות. גיבור באיכות יכול להביא לך רעיון, אבל הביצוע הוא נעשה על ידי אין ספור פעולות קטנות כמו במחשב. אנחנו לא יכולים שם לעשות איזה פעולות מהותיות חדשות. מה אנחנו עושים? עוד כמויות, ועוד כמויות ועל ידי זה האיכות עולה. זה בעצם כך נעשה.
לכן גם אנחנו רואים, כל התיקונים שאנחנו עושים הפנימיים, הרוחניים, זה הכול על ידי ההתחברויות לאין ספור כמויות. לכן כדאי לנו מאוד להשתתף בפעולה כזאת סביב העולם, ומאוד נקווה שזה ישפיע, וזה בטוח ישפיע טוב וחזק על הכנס.
(סוף השיעור)