סדרת שיעורים בנושא: רב"ש - undefined
רב"ש. שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל. 23 (1987) (מוקלט מתאריך 05.05.2003)
שיעור 4|28 אפר׳ 2026
לכל השיעורים בסדרה: רב"ש. שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל. 23 (1987)
שיעור בוקר 28.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 05.05.2003
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/GCtKKqAQ?activeTab=transcription&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך א',
מאמר "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל"
שמענו את החלק השלישי של המאמר "שלום אחר מחלוקת שהוא יותר טוב משלום לפני מחלוקת"1, מכרך א' "שלבי הסולם", השייך לתלמוד עוקצין, רב"ש מסביר לנו כאן את הכתוב, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". קודם שיש לאדם את שני היצרים האלו, יש לו רק יצר רע של העולם הזה, הוא כמו תינוק, בהמה, הוא פועל רק לפי היצרים ולא מבין שאפשר לפעול בצורה אחרת. הוא לא יכול להבדיל בין טוב לרע, אין לו כלפי מה להבדיל, אין לו את הנקודה שבלב, אין מהצד הרוחני שום נקודה לביקורת, למדידה איפה הוא נמצא.
לכן כשפונים לאדם מהרחוב ושואלים אותו יש לך יצר רע? הוא מרגיש כמלאך ואומר, "אני קצת אגואיסט, ככה, כמו כולם". אבל לאחר שיש לו את הנקודה שבלב ומתחיל לפתח אותה, יש לו כבר שתי נקודות משני עולמות, נקודה מהעולם הזה, מהאגו שלו, הרצונות בעולם הזה, ונקודה מהעולם הבא. מדובר באמת בנקודה מהעולם הבא, מבינה, שודאי נמצאת עדיין בתוך הרצון לקבל, אבל אלה כבר תכונות אחרות שמתוכן הוא כבר יכול איכשהו לקבוע מה זה יצר טוב ומה זה יצר רע, לפחות לראות את השוני, למה להשתוקק. זה על מנת לקבל, אבל הוא כבר משתוקק לשני מקורות תענוג שונים.
ואז כתוב שצריך להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע. אם האדם לא עושה זאת הבורא עוזר לו אבל לא בדרך תורה, אלא בדרך ייסורים. ובמאבק הזה בין היצר הטוב ליצר הרע, האדם צריך לראות נחיצות לתקן את היצר הרע, ועל ידו באמת להתקרב, כי היצר הטוב גדל רק על ידי תיקון וצירוף היצר הרע אליו. ליצר הטוב בעצמו אין כלום מלבד כלים דהשפעה, אין להם שום פעולות בעצמם, אבל רק כשהיצר הרע מצטרף יש ליצר הטוב יכולת לעשות פעולות בעל מנת להשפיע. והמחלוקת הזאת היא תמידית עד גמר התיקון, עד שהאדם יגמור את כל הדרך, לכן כתוב "לעולם ירגיז אדם". המחלוקת הזאת היא הנושא של כל המצבים, המאמרים, ההסברים והפעולות שלנו, אנחנו תמיד נמצאים בעצם במחלוקת. רק במצב העליון ביותר ותחתון ביותר אנחנו נמצאים מחוצה לה.
וכדי להתקדם, אדם צריך תמיד ומהר ככול האפשר לבקר את המחלוקת, לממש אותה, לראות אותה ולא לברוח ממנה, ושיהיו לו כוח התמדה וגבורה לא לטשטש את המחלוקת. ושלא יפחד שלאחר זמנים טובים יכולים לבוא כביכול זמנים רעים, אלא להשתמש בהם כבדברים המועילים להגדיל את העלייה הבאה שתהיה עוד יותר גדולה, גבוהה. לא להתייאש מהרחמים, כי בסופו של דבר אין רע בעולם אלא רק מצבים הצריכים להביא לטוב. לכן שלום אחר מחלוקת, הוא הרבה יותר גדול, טוב, גבוה משלום לפני מחלוקת. השלמות הרבה יותר גדולה, כי אם תשתמש במחלוקת, תתקן אותה, היא תרים את גובה השלמות שתשיג. כל דרגה ודרגה לא משתנה מהקודמת בכלים דהשפעה שלה, אלא בכלים דקבלה שלה. יש דרגה X ו- X+1, למה? כי יש לה אח"פ נוסף משלה. וגלגלתה עיניים מתפשטים ברוחב, משתמשים בהם בהתאם לאח"פ, אין להם עביות ממשית לעצמם, לכן כל העליות הן רק על ידי היצר הרע, המחלוקת, על ידי תיקון הכלים דקבלה.
תלמיד: אדם עושה הרבה פעולות בידיים וברגליים, איזה פעולות עליו לעשות כדי להגיע לתיקון?
אתה אומר, אדם עושה הרבה פעולות ונמצא כאילו במחלוקת, במאבקים, בבירורים או סתם בעבודה אליה הוא ניגש לא מתוך נחיצות לברר משהו, אלא עבודה פיזית לפי סדר זמנים שהוא עושה בקבוצה, בלימוד. השאלה היא מהן הפעולות היכולות להביא אותו בהחלט לבקשת התיקון? נלך אחורה. כשאני מבקש כבר תיקון, אני צריך להיות בטוח שאני חייב אותו ושבלעדיו "טוב לי מותי מחיי", צריכה להיות בקשה שלמה, אחרת לא עונים מלמעלה. אני צריך לדעת למי אני פונה וחשוב לדעת זאת, כי מהו התיקון שאקבל? התיקון שאקבל נקרא "למי אני פונה". אני פונה למדרגה הבאה של צורת הבורא, אותה אני רוצה. לכן הוא נקרא בשבילי "בורא", דוגמה, כוח שאליו אני פונה.
אם אני פונה לתכונה אחרת, שאני לא רוצה, זה אף פעם לא ייצא. איך יכול להיות? אני צריך לפנות לתכונה אליה אני משתוקק. לבורא יש הרבה תכונות כלפינו, גיבור, גדול, נורא, רחמן וכן הלאה. אחרי שאני יודע שיש לו את התכונה שאני רוצה, אני צריך להיות בטוח שיש לו רצון כללי טוב, וכולו מכוון לטובתי. זה לא עוזר אם אני פונה ובא לבורא כלאויב, שונא שלי, בבקשת רחמים, "תרחם עליי", נניח אני נמצא במאבק עם מישהו ורואה שזהו, אני לא מסוגל יותר להיאבק וזורק את החרב, את כלי המלחמה שלי. זה מעיד על החולשה שלי, כי אם היה לי כוח הייתי הורג, אבל אין לי כוח ואני מבקש רחמים. דבר כזה לא יכול לבוא ברוחניות. כי אני לא פונה אליו מתוך הרצון שלי, מתוך זה שאני רוצה, אלא מתוך זה שאני חלש. אנחנו רואים דוגמאות כאלה בגשמיות, ברוחניות זה לא נכון. זה לא נקרא שלמות בפנייה. לכן אומרים שאתה צריך להיות בשמחה כשאתה פונה, בלב שבור ושמח. וזה בעצם הכול. זאת אומרת, החיסרון והכוונה על עצמך והחיסרון והכוונה בנותן, הם בסך הכול הנתונים שצריכים להיות מוכנים כדי לייצב את המ"ן הנכון מהאדם לבורא.
אתה שואל, על ידי איזה פעולות ברגליים ובידיים? אתה יכול לשבת כאן ולצחצח לכולנו נעליים ומזה גם להגיע למחשבה כזאת. זה לא חשוב אילו פעולות, מה עניין נעליים, מטבח או משהו אחר? אלא כשאתה משמש את החברה, ולא חשוב על ידי איזה פעולות ואיזה שימוש, אתה פונה לחברה ודורש ממנה כוחות שיעזרו לך לפנות לבורא, שבאמת תצטרך אותו ושהתפילה שלך תהיה שלמה. גם לפי הנחיצות, הרצון שלך בו, וגם לפי הביטחון בו, זה מספיק. יתר הדברים הפרטיים שבונים את הפנייה מתבררים רק מתוך הכוונות בזמן שאנחנו עושים פעולות. אנחנו עושים הרבה פעולות, בדרך כלל כל אחד ואחד שנמצא בחברה עושה מספיק פעולות פיזיות בגוף כלפי החברה, חסרה הכוונה.
אתמול היה אצלי רואה החשבון שלי. הוא תלמיד שלי, הבאתי אותו בשנים האחרונות כשהרב'ה עדיין היה אתנו, וכשהוא עבר לבני ברק, עד שסחבתי אותו לבני ברק, הרב'ה נפטר. כשדיברתי אתו, הוא אמר שאין להם שום דבר כזה. הם לומדים עכשיו באיזה מרתף בסוקולוב, יש שם מרתף קטן, הם מתאספים שם ולומדים. זרקו אותם מבית הכנסת של אשלג.
הוא בחור טוב, כזה זך, נשאר ממש כמו שהיה לפני 12 שנה. הוא אמר לי "מה שכתוב בספר, אנחנו צריכים כך בדיוק לעשות". שאלתי אותו, "אבל אתה יודע מה כתוב בספר? הרי אתה קורא מה שכתוב בספר, זה כבר דרך הכלים שלך, דרך השכל שלך, המודעות שלך. מי קורא? מי מבין? אתה. אז המנגנון שלך מעורב בזה". "אנחנו צריכים לעשות בדיוק כמו שכתוב בספר", שום דבר הוא לא קורא יותר עמוק. והם לומדים הרבה, יודעים טוב, אבל סתם כך שכלית, חומר, ידיעה כללית. אבל אין עבודה הדדית, אין חברה, אין שיתוף, רק באים, לומדים, הולכים, רק מתוך זה הם לא מתקדמים. זה לא שאין להם מישהו שיסביר להם, אפילו בלי זה, אלא אם היו עושים פעולות חברתיות, אז היו מתקדמים. הייתה מגיעה להם מלמעלה בצורה כלשהי הדרכה והתקדמות. וכך אין.
תלמיד: איזה פעולות?
מה שבעל הסולם כותב, שמשלוש עד חמש שנים מתחילים לספור באדם כשמתחיל לעבוד בכוונה. למה הזמן מוארך כל כך, ויכול להיות עד עשרים שנה? בגלל שיש התרשלות ביגיעה, באיכות היגיעה. איכות היגיעה זו הכוונה, מה אני דורש מכל נשימה שלי בחיים, כל שכן מפעולה, וכל שכן בקבוצה, בלימוד, ובהפצה זה בכלל. כי בפעולה שאתה ממשיך את עבודת המקובלים, את עבודת ה', את הרצון של בעל הסולם, אתה יכול כאן לדרוש הכול.
כלומר האם אתה מצרף לזה את הלב שלך, ואתה רוצה שבדיוק על ידי הפעולה הזו הלב יתוקן. אם לא, אז אתה עושה את זה בחוסר הכרה. ובחוסר ההכרה, זה אומר שאתה מוסר את עצמך לפעולה הזו, משתתף בה כמו דומם. בוודאי שהיא עוזרת ומחזיקה את האדם ומתקיימת באדם איזו תנועה, אבל באיזו צורה? או כמו שאתה נוסע ברכבת בחוסר הכרה, או שאתה בעצמך מוביל את זה. אלה השגות אחרות, הרגשות אחרות. הבירור הוא מיד בירור.
זה מה שהוא כותב כאן במאמר, שלום אחר מחלוקת ולפני מחלוקת. איך אתה עובר מחלוקת? האם אתה עובר מחלוקת בהכרה ברורה שאתה יורד בה, עושה מלחמה. ונותנים לך את האפשרות הזו עכשיו, כדי שתנצל בבירור שלך את כל הכוחות הרעים כביכול כדי לצרף אותם לקדושה, ודרכם גם לראות את הבורא, לא להיפרד ממנו ולבקש ממנו בכל זאת. ולא להיות תחת שליטת המחלוקת, להיכנע כאילו לכל מיני הפרעות נעימות או בלתי נעימות.
הפרעות נעימות זה עוד יותר גרוע. אם הן בלתי נעימות אז הן מחזיקות אותך. אבל אם באות הפרעות נעימות, אז זו בעיה הרבה יותר גדולה. אם יש מכות, אז זה לא כל כך הפרעות. כי הכאב עצמו, ההרגשה עצמה פועלת נגד הרצון. אבל אם ההרגשה טובה, אז הרצון נמשך אליה, ואז בכלל קשה לאדם. הוא צריך מתוך הרצון הזה להתגבר על ההרגשה ואז להגיע למחלוקת, וכך כאילו אין לו נושא למחלוקת. הנושא למחלוקת הוא רק ברמה אידיאולוגית, לא ברמה הרגשית, זה אחרת לגמרי מאשר מגיעות צרות.
אם יש צרות, אז קל לי להחזיק. אני נמצא במצבים רעים בגלל שהתרחקתי מהבורא, או בגלל שהוא שולח לי אותם כדי להתגבר על הצרות, משני הצדדים, בהכרה או ללא הכרה, למה באה ומאיפה באה הצרה. אז יחסית קל לתפוס את המצב. אבל אם בא תענוג בכל מיני צורות כאלה שאתה מיד נכנע, מאבד את הראש ושוכח לחזור, אז מי יחזיר אותך? כי החומר עצמו, ההרגשה עצמה לא מסוגלת להחזיר אותך, זה לא נגד הטבע. מה תעשה?
כאן רק חברה, רק ספרים, רק שעון מעורר, משהו כזה יכול להחזיר אותך למחשבה במה אתה נמצא. זה דבר הרבה יותר גרוע, קליפה עובדת דרך תענוגים. דרך ייסורים זה לא כל כך קליפה.
תלמיד: השאלה בשביל מה אני עושה את זה זו שאלה רגשית. תשאל כל אחד בקבוצה בשביל מה הוא עושה, ברור לו.
אתה אומר שאם נשאל כל אחד בקבוצה שלנו בשביל מה הוא עושה את זה, אז ברור לו בשביל מה הוא עושה. אני לא חושב שברור לאף אחד, אתה חושב שזה ברור. זה לא ברור, כי דווקא את זה אנחנו צריכים לברר. אם לא היו צריכים לברר, אז לא היו באים אלינו בלבולים, לא הייתה באה המחלוקת.
המחלוקת היא כדי לברר בשביל מה אני עושה, לא יותר. ההפרעה היא בדיוק מטשטשת לי את הבורא, את הפעולה הטובה שלו בטוב ומיטיב, ואת ההשגחה הטובה שלו, כדי שאני אברר איפה אני נמצא, מה בדיוק אני עושה, מה אני מברר, מה אני רוצה שיתברר. זה לא ברור, כי אם תלך לאדם ותשאל אותו בכל רגע, לא חשוב באילו רגעים, כל חבר שלך כאן בקבוצה, אז אתה לא תמצא אף אחד שיגיד לך שעכשיו הוא יודע באיזה מצב הוא נמצא כלפי המחלוקת, כלפי הבורא, כלפי מה הוא עושה ובשביל מה הוא נמצא. אין דבר כזה לכל אחד מייד וכל הזמן בלב. ואם הוא נמצא בזה, אז הוא נמצא בהרגשה שלא ברור לו. ההרגשה צריכה להיות שלא ברור, וכל הזמן להיות בחיפוש, בריצה אחרי התשובה.
רק מי שלא שייך לשתי הנקודות בינה ומלכות, לב ונקודה שבלב, אצלו הכול ברור. אם יש רק לב או שהוא בגמר התיקון, אז ברור הכול. בכל יתר המצבים כשאדם נמצא במצב בהכרה במצב, לא ברור לו כלום. אלא רק בנקודות הטופ, או כשהוא למעלה לגמרי, בשיא הסינוסואידה הזאת, בעלייה גדולה, בטופ של העלייה, או בעומק הירידה, ששם גם נעלמת אחת מהנקודות, נסתרת, ורק אחת מורגשת. אבל בכל יתר התנועה בסינוסואידה הזאת, עליות וירידות, שתי נקודות פועלות, אחת יותר, אחת פחות, ואז הן מציירות לנו את התמונה הזאת של העליות והירידות. אחת מושכת למטה, אחת למעלה ויש את ציר הזמן, כמו שעובד הסייסמוגרף שמצייר לנו את התמונה.
תלמיד: כשאתה לומד משהו חדש, למשל נהיגה, לוקח פרק זמן מסוים עד שהנהיגה הופכת לשגרה ואתה מעביר הילוכים בלי לשים לב. כמה זמן לוקח בדרך שלנו להגיע למצב של שיגרה, למצב שהגוף מתרגל? כי אני כל יום אני עושה דברים שהם לא בטבע שלי, אני קם בשעות לא נורמליות וכן הלאה.
אין בדרך שלנו דבר שבשגרה. שגרה יכולה להיות רק בפעולות של הגוף, איפה שזה שייך לדומם. בכל יתר הדברים, אנחנו אומנם משתמשים במילה "הרגל", אבל זה הרגל שהוא כל פעם בדרגה שונה, במצב שונה. אלא ההרגל הוא שאני כבר בעל לניסיון להבין שהמצבים האלה, אומנם הם גדולים, אבל בכל זאת יש בהם איזו מחזוריות ושינון, איזה סימנים.
בתחילת דרכו של האדם זה, "איזו עלייה, איזו ירידה". הוא לא יודע מה זו עלייה, מה זו ירידה. הוא לא רואה שאחרי מצב טוב יכול לבוא מצב רע, ואחרי מצב רע יכול לבוא מצב טוב. הוא נמצא כל כולו במצב עצמו, או שחור לגמרי או לבן לגמרי, או אדום לגמרי או ורוד לגמרי. אחר כך הוא מתחיל לרכוש ניסיון. מתחילים להיווצר לו כלים כאלו, שאיזה עליות וירידות שלא יהיו, בכל זאת נשאר לו משהו ממצב אחד לאחר, כך שהוא יכול לבקר את המצב.
כמו רבי שמעון מן השוק, הוא יודע שהוא נמצא עכשיו כשמעון מן השוק, הוא יודע, ולכן מבין שמירידה כזאת גדולה תצא לו העלייה הגדולה ביותר. זאת אומרת, הוא ירד עד הסוף לעומת הדרגה שלו, ובכל זאת את ה"אני" שלו הוא לא איבד.
זה לא כמין משחק, שאני כאילו משחק בצורה חיצונית, וזה לא אמיתי בשבילי. זה אמיתי בשבילי. אבל זה נקרא "מצב קבוע" בוא נגיד, שאפשר לדמיין אותו כמו מה שמתארים באצילות, שיש מצב קבוע, ויש עליות ויש ירידות. את זה רוכשים אחר כך לאט לאט, עוד לפני מחסום. אדם מתחיל להיות יותר בעל הבית על המצבים שלו. אומנם אלו שלבים מאוד מתקדמים, ממש לקראת המעבר, אבל אתה כבר נמצא כשולט בכל מצב ומצב.
תלמיד: עד שרוכשים את השליטה הזאת, בעליות ובירידות, איך אפשר להכניס את העניין הזה של הכוונה?
אתה שואל איפה אתה יכול להכניס את הכוונה?
תלמיד: ברור שאת הכוונה אני יכול להכניס בכל דבר, אבל כל עוד הדעת שלי מוסחת מאיזו ירידה גדולה שאני עובר, אין לי שום שליטה על הדברים האלה.
על ידי זה שאתה תעשה כל מיני מאמצים, שכן יקרה לך כך שכל הזמן אתה תהיה באיזושהי הרגשת הבורא, שאתה תרצה בכוח לצאת מהסתר כפול להסתר רגיל לפחות. בהסתר רגיל גם יש מצבים שאתה מרגיש רע ושהבורא מסובב לך את הרע הזה כביכול, או שאתה מרגיש טוב והבורא מסובב לך את הטוב הזה. ואז גם שם, בהסתר אחד, אתה מנסה להפוך את הרע לטוב, וכל הזמן להיות עם הרגשת הבורא ובהרגשה טובה, מפני שאתה רוצה להתייחס אליו טוב, יש לך כבר נטייה גם לזה. אלו שלבים די מתקדמים.
זאת אומרת, הדברים האלה באים עם הזמן, אתה לא יכול עכשיו בכוח לייצב אותם, רק המאמצים המצטברים הם בונים את זה. אין לי מה להגיד אחרת. אם אחר כך תסתכל אחורה, אתה תראה שהפעולות הן פעולות מכוונות, ורק בסיבה ומסובב, שמדרגה בנתה את המדרגה הבאה שבה הלכת. וזמנים, פספסת, לא פספסת, זה כבר אחרי המעשה.
"מה שבכוחך, בידך לעשות, תעשה"2 זה יותר מדובר על הזמן, על קיצור הזמן, ולא על איזשהו חיפוש של פעולות. על הפעולות הוא אומר לך כאילו, "מה שבידך לעשות תעשה"1, מה שאתה רואה לפניך, זהו, מספיק. אל תחפש משהו יותר מועיל, יותר חכם. עד שאתה תחפש, זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו"3, עזוב. אלא מה שאתה יכול, כאן, הדבר הכי קרוב, אבל תעשה. אתם שמים לב ש"אל תהיה חכם", תעשה. מה שמגיע לפניך.
תלמיד: מתי אדם מגיע להכרת הרע? ומה זה הכרת הרע?
להכרת הרע אדם מגיע אחרי שמרגיש שרע לו. נגיד אתה עשית לי משהו, או רע לי. קודם כל אני מבין שזה רע לי. יכול להיות שאני לא מבין, יכול להיות שהדברים האלה הם דברים טובים. אתה נתת לי איזו סוכריה. אני מוצץ אותה, אני כל כך נהנה ממנה, ואני כל כך אוהב אותך על כך שאתה נתת לי את זה, ואתה חבר שלי. אחר כך התברר לי שהסוכריה הזאת היא סם, ואני בינתיים התרגלתי לסמים על ידך, ואתה סחבת אותי מהחיים האמיתיים לחיי שקר, ולדבר שאני לא יכול לצאת ממנו.
אז לאט לאט אני מתחיל להכיר במתנות היפות שלך, עד כמה הן רעות בשבילי, עד כמה היתה לך כוונה רעה כלפיי, או אולי כוונה טובה, אבל שיקרת לי, סובבת אותי, לא היית ישר איתי, או אולי לא יכולת אחרת כדי להנות לי, אבל מאיפה אני יודע? בקיצור, כל הבירורים האלה, אם בסופו של דבר אני מברר את המצב שלי שהוא אמת או שקר לעומת מר ומתוק, ואמת ושקר הם כלפי המקור שממנו מגיע לי המר או המתוק הזה, כל הבירורים האלה מביאים אותי להכרת הרע, שאני בדיוק קובע מה זה רע. "רע", זה לקבוע על ידי אמת ושקר כלפי הרגשת מר ומתוק, מה מהם זה רע.
יש לנו בירור רגשי, מר ומתוק, ויש לנו בירור שׂכלי, אמת ושקר, זה נקרא "שׂכלי". אז על ידי בירור שׂכלי אני צריך לבקר את הבירור הרגשי, ואז אני קובע כתוצאה מזה אם הבירור הוא נכון. אני קובע מזה, מה זה רע. למה אני קובע מה זה רע, ולא קובע מה זה טוב? לא. אני צריך לקבוע מה זה רע כדי להתנזר ממנו, להתרחק ממנו, לשׂנוא אותו, זה קודם כול, כאילו לעשות עליו צמצום. ואחר כך כבר "סור מרע ועשה טוב"4, ואחר כך להשתוקק לטוב. אני לא יכול בלי שאני דוחף מעצמי את הרע, להשתוקק לטוב. לכן הפעולה נקראת קודם "הכרת הרע", זה החשוב. היחס הראשון לכל מצב שבו אני נמצא.
תלמיד: רב"ש מדבר פה על זה שאדם מתחיל להכיר בזה רק כשהוא מתחיל לעשות עבודה דלהשפיע, רק אז הוא מתחיל להכיר בזה. מהי נקודת המעבר הזו? מהי הכוונה הנכונה הזאת?
הנקודה שממנה אני מתחיל את הכרת הרע היא שאני לוקח את הראש שלי, את הכוח הפנימי שלי, ויכול להיבדל מההרגשה עצמה, לא להיות תחתיה ממש, ולהתחיל לבקר אותה עם הביקורת הזאת של אמת ושקר. מתי זה קורה? כשאני לוקח את הנקודה שבלב לעומת הלב, ומתחיל לבקר את הלב.
תלמיד: האם יש מצבים אמיתיים לפני המחסום?
מצבים אמיתיים זה מה שאני בודק מתוך ההבנה וההשגה שיש לי ברוחניות. מה שיש, לא חשוב, לא דורשים מהילד שיעשה כל מיני דברים חכמים. הוא עושה איזו שטות, אבל כבר קודם הוא עשה את זה כשזה היה חדש בחיים שלו, ואז אומרים "אה, תראה איזה חכם הוא". אבל הוא חכם? לא, טיפש. אבל לגילו, ביחס ליכולת שלו, הוא עשה דבר כזה.
תלמיד: ומה זה הרע שמרגישים בתוך הקבלה עצמית?
הרע הזה, שאתה מרגיש את מה שמונע ממך להתקדם לאמת. זה נקרא "רע". הרגשה שמונעת ממך להתקדם לאמת, ולא חשוב אם טובה או רעה, היא נקראת "רע".
תלמיד: איך להתייחס להרגשה שחסר משהו ואני לא שולט בזה, אני יכול להגיד סתם מילים, אבל זה לא אמיתי.
אנחנו מדברים כאן על פסיכולוגיה, אתה שומע את מה שקורה כאן, זו פסיכולוגיה. זה לא עניין רוחני. פסיכולוג יסביר לך את אותו דבר שאני אומר לך עכשיו. או שאתה הולך לאיזה מחנך שאומר "חבר'ה, צריכים להתגבר על הרגשות, צריכים לקחת את האמת בידיים, איפה הדגל שלנו, קדימה", נכון? גם בעולם הזה קיים המושג "התגברות", התגברות על מה? על הרגשה טובה, על הרגשה רעה, לא חשוב, אבל אתה הולך מעל הרגשות עם איזו אידאה, עם כיוון שהיא קובעת, ולא ה"בהמה" שלך קובעת, אלא מה שיש לך בראש.
זה נקרא "בירור". גם בעולם הזה אתה עושה ככה. אתה רוצה לשכב, לישון, כדי שיהיה לך טוב. תשכב, תראה איך יהיה לך טוב. אבל באים אליך עם מכות, אומרים "לך תעבוד, לך תלמד, לך תעשה".
תלמיד: איך אני מגדיל את הדרישה, פעולות, ולא סתם עושה משהו חיצוני? ואולי זה לא רק חיצוני, אבל זה לא שהוא מגיע ממש למצב שבאמת יש לו חיסרון.
רק על ידי החברה. תאמין לי שאתה כאן אחרון בחברה הזאת. אתה כאן האחרון לפי ההשגה, לפי ההרגשה, לפי היכולת, אחרון בכול. אתה מאמין לי? תתחיל לעבוד מהנקודה הזאת. אל תטשטש אותה, אני אמרתי לך את הדבר הנכון. אל תרגיע את עצמך.
תלמיד: אבל מה לעשות בתוך החברה כדי לחדד את הדרישה?
תרשום עכשיו תשובה, תרשום מה עובר עליך, תרשום ונקרא אחר כך.
תלמיד: אתה אומר שעל ידי חברה אפשר לחדד את הדרישה, אז מה לעשות בתוך החברה כדי לחדד את הדרישה הזאת ולעשות אותה יותר איכותית?
עם החברה יש הרבה דברים לעשות. מה אומרים? "קנאה תאווה וכבוד", אלה כוחות אנושיים שקיימים בנו. אנושיים, זאת אומרת שהם לא בהמיים כמו רצון לאוכל מין, משפחה, מנוחה, אלא מדובר על כוחות אנושיים מעל הבהמה, שמתוכי הם בונים את האדם, הם מוציאים את האדם מהעולם, מהעולם הזה לרוחניות. אם אני משתמש בצורה נכונה בתכונות האנושיות האלה "קנאה תאווה וכבוד" ומכוון כלפי החברה לצורך התקדמות רוחנית, אז כבר אני משתמש בתכונות האלה רק לצורך זה, לא לעולם החיצון, כי בעולם החיצון זה לא חשוב לי. אני לא נכנס איתם לתחרות בכלום. אני צריך להשתמש עם זה כאן בקבוצה.
תלמיד: האם אפשר לעשות פעולות מסוימות כדי לקצר את הזמן?
כתוב "הכול במחשבה יתבררו"5. אין לך בירורים, אלא רק במחשבה. הפעולות החיצוניות יכולות רק לעורר אותך לזה, אז ככל שהפעולות החיצוניות הן יותר נגד הרצון, ולגוף לא נוח עם זה, והוא ישאל יותר "למה אתה בזה, מה אתה עושה בזה" אז הפעולות האלה יגרמו לך לעשות בירורים.
תלמיד: מה שקורה תמיד זה שהרצון לקבל מושך אותנו למקומות אחרים ואם אני בוחן את מצבי כאן ועכשיו, אז זה די ברור שאני בעצם הכי קטן והכי גרוע. זו הסתכלות טבעית.
זה לא טבעי. אף אחד אף פעם לא יכול באמת להעיד על עצמו שהוא פחות מכולם ואין לו שום נקודה שבה הוא יותר. אין דבר כזה. הרצון לקבל לא מאפשר לנו לעשות את זה. בזה הוא מבטל את עצמו. הוא פשוט לא מסוגל לעשות את זה. יש ב"אני" משהו. אתה יודע מה יש ב"אני" שבי? מה שאני, זה לא אתה. יש בי ייחודיות כזאת שאין בך. זה תמיד נשאר. ולכן להגיע באמת למצב של הרגשה אמיתית שאני ממש פחות מכולם, זו הרגשה נוראית, היא באה לרגע וזהו.
וכביכול אם לא תעורר את זה, אבל בצורה נכונה, בצורה מטרתית, אחרת תיכנס סתם לייאוש, אם לא תעורר את זה אז לא יהיה לך שימוש בקנאה ולא בתאווה ולא בכבוד. ואחר כך יכאב לך "למה אין לי בורא", "איפה כבוד ה', איפה הקנאה אליו? למה אני לא מתאהב בו?"
תלמיד: האם הדרך הכי טובה בעצם לקבוע בתוך הדבר הזה תהיה על ידי שמדברים על העבר, על העתיד, על מקום אחר? איך נתפסים למקום הזה, לנקודה הזאת?
חפשו.
תלמיד: בזמן שאני עושה פעולה, אני מרגיש שהיא רעה, אבל אני עושה אותה בכל זאת.
מה אני אגיד לך? צריכים להביא לכאן פסיכולוג.
תלמיד: כתוב כאן, שאדם אינו רוצה לבוא לידי חמדה, שהחמדה היא חטא. ובהמשך, העצה היא לעשות תשובה. מהי תשובה בעבודה?
הוא אומר כשמגיע לאדם איזה תענוג, התענוג הזה מגיע בשני שלבים. שלב א', שאדם נמצא בהתקרבות לתענוג, עוד לא מכניס אותו בפנים, יש לו איזה מצב שהוא יכול להחליט אם הוא מתייחד עם התענוג הזה או לא. בשלב ב', התענוג כבר נמצא בו ושולט באדם, ואז כבר אין מה לעשות. אז החתך הזה בין הכרה שהתענוג נמצא לפניי לבין שאני כבר נכנס לתוך התענוג, החתך הזה הוא מקום של תשובה. וכאן אדם צריך לבנות את עצמו.
יש שיטה שבונה את האדם כאן בזה שהיא אומרת לו, "נו, נו, נו, אתה הולך עכשיו להיכשל, אתה הולך עכשיו להתענג, בזה אתה נכנס לעבירות, אוי ואבוי לך, עולם הזה, עולם הבא" וכולי. זאת שיטת המוסר, היא לגמרי לא טובה לנו. כי "אין כפייה ברוחניות" ואנחנו לא צריכים לפחד משום דבר. כך בונים את המסות, שיפחדו, הם מתקיימים מהפחד. אנחנו צריכים כוח אחר כדי להתמודד ולא להיכנס לתענוג, שהוא גדלות הבורא. אז כל פעם אתה תצטרך בורא שיהיה בעיניך יותר גדול כדי לא להיכשל, אלא להתקדם הלאה. והם לא צריכים, הם צריכים יותר ויותר לפחד. זאת בעצם הבעיה וזה הפתרון.
היום זו פסיכולוגיה, לא ממש. אני לא פסיכולוג, אני לא יודע גם איך הם מסבירים את זה. אני גם לא רגיש לפסיכולוגיה.
תלמיד: אני לא מבין איך ברוחניות הכניעה או הבקשה היא לא מתוך הפסד בקרב, היא לא מתוך חולשה. מה זו בקשה שהיא מתוך חוזק? למה שאני אבקש בכלל אם אני חזק?
ברוחניות אנחנו מגיעים לבקשה, מה שנקרא "לב שבור", והבקשה היא שאני ממש מתחנן, אני פונה, בוכה, אז איך יכול להיות שהדבר הזה נעשה בגבורה?
הגבורה צריכה להיות בזה שאני מצדיק את עצמי ומפנה את עצמי לבורא. הכלי הזה שאני פונה כלפי הבורא נקרא "התגברות". אני לא יכול לפנות לבורא ולבכות אליו "תרחם עלי", זאת לא הפנייה שלנו. הפנייה שלנו היא לתיקון. אז אני צריך להחזיק באגרוף את כל הדברים שלי, ואני לא פונה מתוך הרגש, אני צריך לפנות מתוך בירור שכלי, אם אפשר כך להגיד, "שכלי".
תלמיד: הוא שבר אותך, זאת ההתגברות.
הוא שבר אותי כדי שאני אבין את כל הנסיבות, את כל החלקים שנכללים כאן בבירור. שבירה היא פשוט לראות יותר בעומק ממה אני כלול.
תלמיד: הוא היה חייב להכניע אותך בשביל שאתה תגיע לזה.
הוא מכניע לא אותי, הוא מכניע את הרצון לקבל שלי. אני זה לא הרצון לקבל שלי. כשאני פונה למעלה אני מזדהה איתו. מה זה נקרא "פונה למעלה"? אין מעלה ומטה שאני יכול כאילו לצאת למעלה אם אין לי את הנקודה הזאת שלמעלה. יש בי נקודה ממנו, ואני בנקודה הזאת רוצה להידבק.
תלמיד: אתה לא פונה אליו רגשית.
זה רגש ושכל וכוח יחד.
תלמיד: מאיפה יש את הרגש? בשכל עוד אני יכול להבין, בגלל גדלות המטרה, היגיעה, זה לא רגש, אבל עדיין אני תופס משהו.
בינה נקראת "גבורה עילאה", ומלכות נקראת "גבורה תתאה". חכמה וזעיר אנפין הם המנגנון שנותן כוח.
מ"ן זה דבר מאוד מאוד קשה. זה לא חסידות, כמו שחושבים בעולם הזה על מה זו חסידות. גם לא מבינים. ביסודה חסידות זו קבלה, רק מי מכיר את זה היום ככה? אבל זה לא בכי. זו עבודה מאוד קשה, עם הרבה עצבים. זה כוח שכלי, כוח מעל הרגש. הכול מעל הרגש.
תלמיד: היגיעה היא עדיין ברגש.
אם הרגש שלך לא יהיה מסודר ומוגבל, מצויר בתוך הכוח, כמו פֶסֶל שמחזיק אותו גבול ונותן לו צורה, אם הרגש שלך לא יהיה בצורה כזאת מוחזק בכל הפרטים על ידי השכל, על ידי בירור הכוונה, על ידי אמת, אז לא תהיה לו שום צורה. זה דבר שאיתו לא עובדים ברוחניות. אתה לא יכול להעלות את זה. עליית מ"ן, מה זה נקרא "עלייה"? שאתה דבוק לעליון עם החיסרון של התחתון.
תלמיד: השכל הוא לא השכל הבהמי. הוא עדיין שכל שנמצא בתוך הרגש.
בשביל מה אנחנו נלך להתפלסף?
תלמיד: איך אתה מבחין אותו?
אל תדאג, האדם יבחין. אני הייתי יותר חלש ממך. לא נורא, גם לך יש תקווה, לא גדולה, אבל יש.
תלמיד: כמה פעמים אמרת היום שעל ידי הפעולות צריכים להגיע לבירור. הפעולות הן שגורמות לבירור. אמרת שאנחנו עובדים קשה וחסרה הכוונה. איך זה יכול להיות שהפעולות הן אלה שגורמות אחר כך שתבוא איכות היגיעה והכוונה? אולי לא מילאנו את כמות היגיעה.
בעל הסולם אומר שהבעיה ביגיעה היא בעיקר באיכות היגיעה, לא בכמות. מה זה איכות היגיעה? שהתרשלו בזמן הלימוד בעיקר הנדרש הזה, להביא אמונה בלב האדם. מה זה אמונה בלב האדם? אמונה זה כוח להחזיק את עצמי למעלה מהרצון לקבל, והכוח הזה בא בהתגלות הבורא לנברא. זאת אומרת, לחפש את הבורא, לחפש את הכוח שיעזור לי להתקרב אליו, להידמות לו, על מנת להשפיע, איך שאתה רוצה תגיד. קח "הקדמה לתע"ס", אות י"ז, י"ח.
תלמיד: למה חסרה הכוונה?
חסרה הכוונה כי אדם לא רוצה להיות בתוך הכוונה מפני שהדבר הזה הוא קשה. הוא מוכן לשבת ולבכות, אבל לעמוד נגד ההרגשה, לבקר אותה עם השכל, להתגבר עליה עם השכל, הוא לא יכול, הוא לא רוצה, דוחה את זה.
תלמיד: מה נותן כוח שפעם הוא יוכל לעשות?
את הכוח הוא יכול לקבל מהחברה, בעיקר מבירורים בחברה. אין ממה. יש לנו הרבה מצבים שאנחנו רואים עד כמה אדם לא מסוגל ללכת למעלה מהם עם הכוונה. יש לך חמישה עשר אנשים שלא עובדים, והם יודעים שצריכים לעבוד, לא מדובר על משכורת, אלא שפשוט צריכים להיות מסודרים בעבודה, מה הם עושים? הולכים לפי הרגש. "בשביל מה לי? מה אני? מה זה ייתן לי? אני כך יכול לברוח, איכשהו אני סוגר את החודש, אולי לא, אולי כן", דברים כאלה. ואתה שואל על מעל לרגשות.
(סוף השיעור)