שיעור בוקר 05.03.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא – הכול מושג בכוח התפילה

קטעים נבחרים מן המקורות

הכול מושג בכוח התפילה. אנחנו עברנו איתכם הרבה מאוד שלבים, נושאים, דיברנו על הרבה דברים, ועכשיו אנחנו מגיעים בעצם לנושא הכי חשוב שבו תלוי כל העתיד שלנו, כל המצב שלנו ובכלל הכול, זה פנייה לכל העליון.

אנחנו נולדים בדרגת חי, חיות, כשדומם, צומח, חי, זה רק מה שקיים בעולם הזה. ואם אנחנו ממשיכים באותו מישור כמו שנולדנו כך גם להתפתח, אז אנחנו נשארים בדרגת החי, כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו". מתי אדם יוצא מדרגת החי לדרגת המדבר? מתי שהוא מחליף את שיטת הקיום שלו. שלא הוא, באותו הכוח שקיבל מהטבע, זאת אומרת בדרגת החי, מפעיל את עצמו ורוצה לשנות את הטבע, את עצמו, את העולם כולו, שבזה האנושות עוסקת עד כה, כולל אותם האמצעים שהוא מפתח, מדע ודת, אלא כל המהפכה שבו היא מתקיימת רק בתנאי שהוא עוזב את הכוח שנולד בו ופיתח אותו, את הכוח האגואיסטי, ועובר לכוח השני.

לכוח השני הוא עובר רק בתנאי שהוא מתחיל לראות עד כמה שהוא לא מסוגל להסתדר בחיים האלו. שכמה שהוא חכם, כמה שהוא חזק, כמה שהוא כבר בעל ניסיון בכל מה שקורה לו כאן בעולם הזה, בחיים האלו, הוא בכל זאת חי ומת, חי ומת, וגם לא שולט בחיים שלו וגם לא במקרה המוות שלו. זאת אומרת העיקר, שלא יודע בשביל מה הוא חי, למה הוא חי, וכל המאמצים שלו הם כולם לטמיון. ואז הוא לאט לאט מתחיל להגיע, לא מתוך השכל שלו, אלא מתוך שכך זה כבר מושרש בטבע, הוא מתחיל לחשוב בכל זאת במה הוא תלוי. ואז לאט לאט מתפתחת בו הבנה והרגשה, אפילו ידיעה שהוא תלוי בכוח העליון. שיש משהו בחיים שלו, שהמשהו הזה, הכוח העליון הזה הוא מנהל אותו. והאדם מרגיש שהוא לא מסוגל לנהל את החיים שלו, ואין לו ברירה אלא הוא חייב להגיע לחיבור עם הכוח העליון.

אמנם אנחנו בעלי טכניקה ומדע וחכמות ופילוסופיות למיניהן, אבל כל כך רחוקים מלהגיע למצב שאנחנו מחפשים את הכוח העליון הזה שהוא מנהל את החיים שלנו. אנחנו יכולים דרך הדתות למיניהן כביכול להיות קשורים בו, אבל זו מן תרבות, אין בזה מה שחכמת הקבלה אומרת. כי אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו חייבים למצוא את מקור החיים, ומקור החיים הוא לא נמצא בחיינו, ואנחנו לא יכולים לגלות אותו על ידי פיתוח התכונות שאיתן נולדנו, אנחנו צריכים לזה תכונות יותר גבוהות, אלה שמולידות אותנו, זאת אומרת שהיו קיימות לפנינו ומעלינו.

וכאן, אחרי הרבה שנים שאדם כבר בא לחכמת הקבלה, והוא כבר נמצא בחיפוש, ולא יודע על מה מדובר ואיך, הוא בסופו של דבר מגיע למצב הוא נמצא מותש מהחיפוש. בזה שלומד חכמת הקבלה, רוצה למצוא את הבורא, ולא מבין ולא מרגיש שזה בכלל נמצא בשדה הראייה שלו. הוא לא יודע איפה לתפוס את הכוח העליון שמנהל אותו, שהאדם תלוי בו. וכשהוא מגיע להרגשת האפסיות של הכוחות וההבנות והשליטה שלו בחיים, בצורה כזאת שהיא אחרי יגיעה גדולה וחיפושים, וגם התכללות בעשירייה, מתוך כל הדברים האלה הוא מגיע למצב שסך הכול יש לו רק דבר אחד, שהוא תלוי באיך הוא ייפנה את עצמו לכוח העליון דרך עשירייה, בצורה כזאת שאם הבורא לא עוזר לו אז אין לו מה לחפש, הוא אבוד. זאת אומרת הוא לא ימצא את מקור החיים שלו, וכמו שנולד בדרגת חי גם ימות בדרגת חי. לעבור מתוך הרצון האגואיסטי שהוא נולד בו ומפתח אותו כל הזמן לרצון הפוך שזה כוח הבורא, רצון של השפעה, הוא יכול רק בתנאי שהוא באמת ירצה לפנות לבורא ובאמת פונה לבורא, עד כדי כך שלבורא כביכול אין ברירה, כי הוא כל כך לוחץ עליו, זה נקרא "נצחוני בניי", שהבורא כן עוזר לו ונותן לו מהכוחות שלו כוח להשפיע.

כדי שהדרישה הזאת מצד האדם תהיה שלמה, אחרי שהוא מסדר את עצמו בצורה פיזית, מכנית, זאת אומרת בקבוצה, בלימוד, בהפצה, שכל הדברים פחות או יותר מסתדרים, שאדם נכנס לתוך המנגנון בצורה פיזית כמה שאפשר, שמכין את עצמו למעבר לקדושה, לעולם אחר, אז הוא דורש מהבורא. ואז הוא כבר מקבל כאן הכבדת לב נוספת, כל הזמן הבורא מכוון אותו, לא כאן אתה מחפש ולא כאן ולא כאן, על ידי חוסר הצלחה. עד שאדם מתחיל לראות שבאמת כל המצבים שהוא עובר הם מצבים של הכוונה מצד העליון כלפיו, שימצא ימצא ימצא, עוד ועוד ועוד. עד שאדם מוצא איזה יחס לבורא שיפתח לו כנראה את הכניסה למגע עם הבורא, כניסה לרוחניות, שיקבל כבר מלמעלה טבע אחר, כוח השפעה.

זה הכול קורה על ידי זה שאדם משתדל, מנסה ורואה שזה לא מצליח, וזה לא מצליח, ולא מתייאש, חוץ מצא. כך הוא עובד, ובסופו של דבר מצליח לארגן פנייה לבורא כזאת שהיא באמת החיסרון הנכון. ואז מקבל תשובה נכונה, זאת אומרת מקבל כבר יציאה מהאגו, שהוא באמת דורש. אחרי כל מיני דרישות, שבוכה ושם תנאים לבורא, ומבקש בכל מיני צורות שאת זה אני צריך ואת זה אולי אני רוצה וכן הלאה, אחרי כל מיני ניסיונות כאלה הוא רואה שהבורא מסדר לו את הדברים האלה כך שהוא תמיד נתקע בקיר. אבל אחרי הרבה קירות, זה כמו בלבירינט, במבוך, המבוך הזה מוציא אותו בסופו של דבר לפנייה כזאת שהוא יודע איך לפנות ועם מה לפנות, ועל זה הבורא בסופו של דבר נותן לו כוח השפעה, מהכוחות שלו. ואז הוא נעשה אדם הדומה לבורא לפי הכוח הזה שקיבל ממנו. כך הוא מתחיל לצאת מהאגו שלו כמו ממש ניצן, ומתחיל כבר לבנות את עצמו בצורה יותר ויותר נכונה, בהבנה, בהכרה. אבל כל פעם הבורא שם לו כל מיני תנאים נגד, והוא צריך בהתאם לזה לראות איך הוא מסובב אותם לבעד, וכך הוא מתקדם ומגיע.

העיקר בזה לראות שכול מה שאנחנו מקבלים, גם בגשמיות, גם ברוחניות, גם בצורה פרטית, גם בצורה כללית, זה הכול מגיע מלמעלה, מהבורא. וסך הכול, אחר כך אנחנו נראה, שזה הכול בא כדי לסדר אותנו, להכניס אותנו לאותו מבוך שאנחנו בזה מגיעים לכניסה לרוחניות. והעיקר זה ודאי לגלות בכל מצב ומצב עד כמה הרצון לקבל שלנו הוא לא יכול לעזור לנו. ורק אם אנחנו מתנתקים ממנו, מבחינה רוחנית בחיים הרוחניים שלנו, ורוצים רק לפנות לבורא ורק לתלות בו, בכוח ההשפעה, בכוח השני שבטבע, את החיים הרוחניים שלנו, בצורה כזאת אנחנו מתקדמים עוד צעד ועוד צעד על אותם התנאים שהבורא כל פעם מציג לנו כמכשולים, ואנחנו על פני זה שוב פונים אליו שוב ושוב.

זאת אומרת לראות בכל המצבים שלנו שאנחנו עוברים, שדווקא הם הם אותם השלבים, אותן המדרגות שאנחנו חייבים לעבור כדי לבנות את התפילה שלנו נכונה, את הפנייה שלנו, ואת התנאים החיצוניים, הסביבתיים. והכול מסודר כך, שאנחנו רק צריכים להגיע לבקשה הנכונה. ואז כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" שלהם, מעבדות, מזה שנמצאים בשליטת האגו. וכך יוצאים משליטת האגו, זה נקרא ממצרים, מגלות מצרים, ונכנסים לעולם העליון, לגילוי הבורא לנברא. וכל הכוח שאנחנו מקבלים לזה, זה כוח ההשפעה או כוח האמונה, שזה נקרא למעלה מהדעת, למעלה מכוח הקבלה. והעיקר בכל השלבים האלה שאנחנו עוברים, זה שאנחנו יותר ויותר מודעים לזה שהכול תלוי רק בבורא בלבד. גם קושיות, גם איך לגשת אליהן, איך לפתור אותן, איך לקבל תשובה נכונה על פניהן, הכול מגיע אלינו מהבורא. ובזה יש רק דבר אחד שבנו תלוי, "חוץ מצא". שאנחנו לוחצים ולוחצים דרך עשירייה עליו, ודורשים ודורשים לקבל את הכוח שלו, להידמות לו, ואז אנחנו נעשים "בנים אתם לה' אלוהיכם", שמקבלים כוח השפעה כמו שיש לו.

לכן העיקר בשבילנו, בכל המקרים הרוחניים שלנו, לפנות רק לבורא, ולהבין ולהאמין שרק בהתקרבות אליו, בהתקרבות עימו, אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו יכולים אפילו להגיע להזדהות עימו. את ההזדהות הזאת אנחנו משיגים על ידי זה ש"אני לדודי ודודי לי", שכמו שהבורא נותן לנו אנחנו במשהו יכולים להזדהות בזה שנותנים לו. וכך נתקדם יותר ויותר, עד שנגיע לזה שכל מה שאנחנו מרגישים בחיינו מקבלים ממנו בלבד, ואת הכול נוכל גם באותה מידה להחזיר לו, ואז זו הדבקות השלמה עם הבורא. יוצא לנו מכאן שאין לנו יותר מאשר פנייה תמידית לבורא מצידנו, מאדם, מאדם שנמצא בעשירייה, מעשיריות שנכללות יחד, מזה שכולם, כל האנושות בסופו של דבר היא צריכה להתעלות לאותה הפנייה לבורא, ואז להגיע למצב של דבקות שלמה אלו באלו. וכך נתקדם.

זה בעצם מה שרציתי להגיד בינתיים. שוב אני אומר, הנושא "הכול מושג בכוח התפילה", הוא הנושא הכי חשוב, הכי מרכזי, הוא סיכום מכל המאמצים שלנו. ונקווה שאנחנו כן נוכל לעלות אליו ולחבר למצב הזה, למעמד הזה, פנייה תמידית לבורא מכל אחד ומכולם יחד, מכל עשירייה ומכל העשיריות, ואחר כך בכלל מכל האנושות, שזו בעצם המטרה של הקיום שלנו כאן בעולם הזה.

אנחנו עכשיו כבר נמצאים במסגרת הדור האחרון, אנחנו צריכים להרגיש, להיוודע שאנחנו לא יכולים להצליח בחיים האלו על פני כדור הארץ שלנו בשום הצלחות גשמיות, הן בסך הכול התפתחו משך אלפי שנים רק כדי להוכיח לנו שהאדם צריך להתפתח לכיוון הרוחני. אנחנו נמצאים במעבר כזה, שכל האנושות צריכה לגלות שלא יכולה להיות הצלחה בגשמיות, אלא רק על ידי זה שאנחנו תולים את עצמנו בכוח עליון ומגלים את התלות הזו.

יש חשיבות בפנייה שלנו אליו, היינו בתפילה, כי את הכול יכולים להשיג רק בזה שפונים נכון לכוח העליון ומגלים אותו. כי באמת בעולם שלנו ששולט עכשיו כוח פרעה, כוח האגו שלנו, אנחנו רוצים לצאת ממנו. גם כוח האגו נברא בכוונה כדי להראות לנו עד כמה הוא הפוך מהבורא ובזה להראות לנו איך אנחנו צריכים להשיג את הבורא, ובהבדל בין כוח האגו לכוח הבורא, בין החושך לאור, אנחנו אז יכולים להתקיים כנבראים, להבדיל בין שני הכוחות האלו ולהעדיף להיות בכוח העליון.

זה המעבר שהאנושות עכשיו אחרינו צריכה גם לגלות ולממש, וכך נגיע לגילוי העולם הרוחני, ששם שולט רק כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה. אנחנו לא יכולים לגלות את כוח ההשפעה אם לא על פני כוח הקבלה, "כיתרון האור מתוך החושך". אי אפשר לראות רק את האור או רק את החושך, לכן הייתה שבירה לפנינו, כדי שאנחנו כבר במשהו נתקיים בין שני אלו.

זה בעצם המצב שבו אנחנו נמצאים, והנושא שהגענו אליו הוא בעצם הנושא האחרון. היינו צריכים אולי להגיע אליו בכנס שלנו שעברנו ולדבר עליו. אבל מפני שהוא כל כך רחב ואנחנו נלך עימו, וכל המאמרים וכל מה שהמקובלים כותבים, הם כותבים רק על המעבר הזה, רק על המציאות הזו, לכן כל העבודה שלנו היא איך להתחבר בינינו בצורה מכאנית, אחר כך פנימית יותר, רוחנית, כדי לפנות לכוח העליון ולשכנע אותו, לחייב אותו שיעזור לנו עד הצורה "נצחוני בניי".

עכשיו נענה על כמה שאלות, אני מאוד מבקש כמה שיותר להתכלל עם הטקסט, לשאול, אין לי בעיה, אני אענה על כל השאלות, רק שהן יהיו יותר מכוונות ל"הכול מושג בכוח התפילה", לפי נושא השיעור.

שאלה: אנחנו משתדלים לבנות תפילה משותפת בינינו, אבל מה זה אומר לשכנע את הכוח העליון?

איך ילד שרוצה משהו מגיע להורים ודורש מהם? ההורים רוצים שהוא ידרוש נכון יותר, או שידרוש דבר שטוב לו יותר, אז הם עושים לו כל מיני עיכובים, כל מיני תרגילים עד שהוא ידע איך לבקש, כדי לפתח אותו לפי החיסרון שהוא מפתח כדי לבקש מה חסר לו, באמת חסר, הוא מבין מה חסר, למה חסר, איך הוא ישתמש נכון עם זה שיקבל את החסר לו וכן הלאה.

העקשנות של הבורא והעקשנות שלנו בונה כלי נכון ואור שבכלי שהם יהיו משתווים ביניהם בצורה נכונה.

תלמיד: מה זו העקשנות שבתוך הבקשה שלנו, בתוך העשירייה, אנחנו צריכים איכשהו בעקשנות יתר לברר, לבקש?

זה נקרא "דופקים בתשובה". כמו בשער, כשאתה רוצה להיכנס דרך שער העיר אז אתה דופק על שער העיר שיפתחו לך. זה "פתח לדופקים בתשובה", שצריכים עוד ועוד, הרבה פעמים, כי כל פעם שאתה מבקש ומתאכזב, מבקש ומתאכזב, אז אתה בזה מגלה יותר ויותר רצון, גם לפי העוצמה וגם לפי הציור שלו, הרצון נעשה יותר ברור, מה אתה רוצה, מאיפה אתה רוצה, האם באמת אתה רוצה את זה או אתה שוכח, או רצית משהו אבל אחר כך אתה מסכים על משהו אחר.

כדי לברר את הרצון הבורא מסדר לנו הרבה דחיות ממנו, שלא בפעם אחת כמו שכתוב, אדם מגיע לרצון "אך טוב וחסד".

קריין: בעל הסולם כותב באגרת י"ט:

"מקרא כתוב: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". פירוש, ע"ד שפירש זקנך הק' הבעש"ט, "ה' צלך". כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן, כל האדם בהתאם להשי"ת, פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי"ת, יבין שהשי"ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם", והבן.

על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים [מצד האופנים], דהיינו, שהשי"ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם. וזה שהודיענו המשורר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שדוד המלך ע"ה, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל-כן היה תמיד משתוקק ומתאוה ונכסף לדביקות האמיתית בו ית'.

אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי"ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי"ת. ואסור לו לשכוח ח"ו את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשי"ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק], שהוא תכלית שלמות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, "תשוב ו' לגבי ה'", שהוא יחוד - קוב"ה ושכינתיה".

אנחנו עוד נעבור על כל הקטעים האלה ולא פעם אחת, כי הם באמת מציינים לנו את כל נקודת המפגש שלנו עם הבורא שממנה והלאה אנחנו מתחילים כבר להיכנס לכוח ההשפעה, ואנחנו כבר נמצאים בעולם העליון, בשליטת הכוח העליון ואנחנו שולטים בזה במידה שרוכשים אותו, וכך מתקדמים. זאת אומרת, לאט לאט מעל העולם הזה, מעל האגו שלנו בונים את העולם הרוחני, עולם ההשפעה.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו "זכינו" בתשובה מאהבה, במה שקראנו?

שלא בבת אחת אנחנו מגלים את זה, אבל באמת כל גילוי הבורא לנברא הוא במידות האהבה מצד הבורא, שאנחנו מגלים שכך הוא מתייחס אלינו. והכול במידה שאנחנו מגלים עד כמה אנחנו נמשכים אליו לא כדי לתפוס אותו ולנצל אותו, אלא כדי להשפיע לו, כדי לגרום לו נחת רוח, כדי להביא לו את הרגשת האהבה מצידנו. זה לאט לאט מתפתח בנו, עכשיו אנחנו רחוקים בכלל מהרגשות כלפי הכוח העליון, אבל זה מתגלה לאט לאט.

צריכים לעשות עוד הרבה תרגילים עד שמגלים זאת. כן, זה יהיה.

שאלה: איך להגיע לכל מה שדיברנו, כולנו ועכשיו, כי לפעמים יש הרגשה של קדם מחסום. איך להיות במצב הזה כל הזמן כולנו בכל עשירייה ובכל הכלי?

את זה אנחנו יכולים להשיג בגמר התיקון, מה שאתה מדבר, שכולם, כל הנבראים יגיעו למצב שהם מתחברים ביניהם, ובמידה שהם מתחברים ביניהם הם גם מתחברים לכוח העליון ומגיעים למגע שלם ביניהם וגם עימו, כי לא יכול להיות זה ללא זה. קודם אנחנו רוצים לגלות קשר בינינו כדי לעשות לו נחת רוח, זה ביטוי של הכוונה שלנו לעשות לו נחת רוח, כשאנחנו מתחברים בינינו. זה כמו שאימא אומרת לילדים, אל תריבו ביניכם, תהיו ילדים טובים, תשחקו יחד, כך אנחנו עושים את זה כדי לגרום לו נחת רוח. במידה שאנחנו עושים את זה, אז יוצא לנו אחר כך שנחת הרוח הזו שאנחנו עושים בחיבור הנכון בינינו, ההדדי, באהבת הבריות שאנחנו רוצים לבנות בינינו, זה באמת אותו התנאי שאז אנחנו יכולים לקבל מהבורא יחס כזה. ואז האהבה שלו מתלבשת באהבה שבינינו, בין החברים. זה תלוי בזה.

שאלה: אם מתוך עשירייה של 20 חברים, 5, 6 חברים משתתפים בתפילה המשותפת כל יום, האם זה אמור לגרום הפרעות בעשירייה, או שצריך לעבוד רק עם ה 5, 6 חברים והחסרונות, האם זה בסדר?

אתם צריכים לפזר בכל זאת כל מה שאתם עושים בין כל ה-20 החברים, ואלו מהם שמגיעים לחיבור ביניהם ולתפילה, זאת אומרת, פועלים לחיבור כדי לעשות מניין, אותם האנשים שפונים יחד לבורא הם נקראים "מניין". מה זה מניין? מניין, מהמילה מונה, סופר, הבורא סופר את האנשים האלה, ואת האחרים הוא לא סופר כי לא פונים אליו, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לקחת גם את האנשים האחרים בחשבון, את החברים שלנו שלפעמים מצטרפים, הם בכל זאת נמצאים לפעמים איתנו, וכך אנחנו בכל זאת נתגלגל.

אז לפנות אליו רצוי מכולם, מכולם. למרות שבפועל אתם נניח 5 אנשים מתוך 20, אבל יבוא הזמן שגם הם יתעוררו ויתחברו, ואנחנו בינתיים מכינים את המקום בשבילם.

שאלה: איך להגיע לבורא דרך העשירייה?

אנחנו צריכים בדיוק לקיים מה שרב"ש כותב לנו על החיבור בין החברים, ושכל אחד ואחד משתדל לקיים מה שכתוב שם בחיבור בין החברים, אז מתוך החיבור הזה חיבור שאנחנו משיגים בינינו לפנות לבורא.

אם כל אחד פונה לבד, ככל שישתדל זאת לא תהיה פנייה על מנת להשפיע כדי לקבל כוח השפעה. התפילה הכי טובה, שאנחנו פונים לבורא ומבקשים ממנו כוח השפעה כדי עם כוח ההשפעה הזה להתקשר עם החברים. כי אנחנו צריכים את זה בפועל. יש לי קבוצה, עשירייה, אני מרגיש שהעשירייה הזאת זה כמו הסירה שהיא ממש, פה ושם יש בה חורים ומים נכנסים, ואנחנו בקושי בקושי משתדלים להוציא את המים האלה החוצה, מתוך הסירה, ואז אנחנו פונים לבורא, פונים אליו שייתן לנו כוח הדבקות בינינו. לא צריכים יותר, צריכים להשיג את אהבת הבריות, מה שנקרא, מאהבת הבריות אחר כך משיגים לאהבת הבורא.

אז אנחנו, שמבקשים את זה, אבל אפילו שאנחנו כמה מהעשירייה, חלק, אנחנו מבקשים, מקבלים את זה, משתדלים. וכל הזמן יש שינויים, אולי אנחנו לא מזהים שהשינויים האלה הם כל כך בהתקדמות לחיבור בינינו, אבל בכל זאת זו התקדמות, וכך אנחנו צריכים לעבוד על זה. יש בעשירייה כאלו לפעמים שהם מתנגדים לזה, לא רוצים את זה, אבל בכל זאת רוצים להמשיך איתנו יחד, צריכים להשתדל לסבול אותם, אם הם לא מפריעים, אבל אם הם מפריעים צריכים להפטר מהם, וכך להתקדם, עד שבכל זאת דורשים מהבורא כוח החיבור. מקבלים ממנו כוח החיבור שאנחנו רואים שאנחנו יותר ויותר מצליחים להתקשר בינינו למעלה מהאגו שלנו, לזהות איפה האגו שלנו, של כל אחד ואחד, ואיפה אנחנו בונים את ה"צלחת" הזאת המשותפת, המעופפת, וכך אנחנו נתקדם.

כשנרגיש את עצמנו שבאמת אנחנו נמצאים בחללית כזאת אחת, כולנו כקבוצה, אז נוכל גם לפנות כבר לבורא עם התפילה שאנחנו כבר נמצאים מוכנים לעוף אליך, רוצים שתקרב אותנו, תלמד אותנו איך עושים את זה לעלייה רוחנית. "תן לנו כוחות רוחניים, כוחות דהשפעה, על פני כוחות שלנו דקבלה, לא אלו שמחברים גם בינינו, אלא שבינינו גם נוכל להתחבר יותר יותר אליך". ואנחנו ממשיכים בתפילה באותו הכיוון, הכיוון לא משתנה, הוא תמיד מאהבת הבריות לאהבת ה'. והעיגול מתרחב, עוד אנשים מצטרפים לזה, עשיריות מתחברות ביניהן, וזה הכול כדי לגלות את הקשר שלנו עם הבורא, כי "ברוב עם הדרת המלך", עד כמה שיש יותר עשיריות שמצטרפות ומתחברות לכיוון הבורא, אז יותר קהל ויותר עוצמתי להשיג אותו, וכך נתקדם.

שאלה: בדרך כלל בסוף התפילה אני מקבל אכזבה, אז מהי התפילה הנכונה שבעצם תחייב את הבורא?

אם זאת תפילה שאתה רוצה לקבל ממנה כוח השפעה, כוח חיבור עם החברים, כדי לבנות מקום, כלי, שבו הבורא יכול להשפיע, כדי לגרום לו נחת רוח, זאת תפילה נכונה.

שאלה: היגיעה בלהתחבר ולהתכלל בעשירייה זאת ההשתוקקות לרדוף אחרי הבורא?

אנחנו בינתיים מבינים שלרדוף אחרי הבורא אנחנו יכולים רק בתנאי שיהיה לנו כלי, רצון מורכב מחברים, שהרצון הזה המשותף יהיה כולו מכוון לגרום נחת רוח לבורא, להשפיע לו, זה מהשפעה לחברים להגיע להשפעה לבורא. אז אנחנו קודם כל צריכים עכשיו לדאוג האם אנחנו באמת רוצים להשפיע זה לזה, לעזור, לתמוך זה לזה, על זה אנחנו צריכים לדאוג, על זה אנחנו לומדים איך לפנות לבורא יחד.

להשפיע לבורא בצורה ישירה אנחנו יכולים רק כשיש בינינו הסכמה, הבנה, וגם מימוש של השפעה הדדית בינינו. אם אני נמצא בקבוצה שכולנו רוצים להשפיע זה לזה, כדי לתמוך ולעזור לכל אחד בעלייה רוחנית, אז בצורה כזאת אני גם נכלל איתם, עם החברים, ויכולים לכוון את עצמנו להשפיע לבורא, כי הבורא זה הכולל מסך הכול המאמצים שלנו הפרטיים, כמו שאני מתייחס לחברים, אם אני אוסף את כל היחסים שלי לחברים, אז בעצם מכאן אני יכול לראות איזה יחס יש לי לבורא, לא יכולה להיות יותר אהבת הבורא מאהבת הבריות.

שאלה: איך נארגן את הבקשה הנכונה ממרכז העשירייה?

על זה אנחנו דיברנו הרבה פעמים, עכשיו זה רק נראה יותר ויותר אקטואלי, שאנחנו צריכים ממש לדאוג לזה שהרצונות שלנו, הנטיות שלנו, הן יהיו כמה שיותר דומות, שהן כולן מכוונות לחיבור של העשירייה. ומהחיבור של העשירייה אחר כך אנחנו נדע איך אנחנו מייצבים שם תנאים לגילוי הבורא. הבורא יתגלה ממש במרכז העשירייה. אז כל המאמצים שלנו הם בינתיים לחיבור בין החברים, ועם זה אני פונה לבורא.

אני מבקש ממנו, "תן לי כוח השפעה שאני אוכל להשפיע לכל החברים שלי, ותן כוח השפעה גם לכל החברים שלי, שאנחנו סך הכול, בהשפעה הדדית בינינו, נבנה כזה מקום בינינו, שם אנחנו יכולים לקבל אותך לפי השתוות הצורה, לפי זה שאנחנו נהיה דומים אליך בהשפעה הדדית. כל אחד מאיתנו לא יכול להיות בהשפעה כלפיך, אבל אם העשירייה היא מגיעה להשפעה הדדית, אז בטח שאנחנו בונים בזה תכונה דומה לך, ואז זה נקרא "חד מקבל חד", שאנחנו יכולים לגלות אותך בקשר בינינו. יותר נכון, כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, אנחנו מגלים את מהות החיבור בינינו ולו אנחנו קוראים "בורא". לכן זה נקרא "בורא", בוא וראה, שאנחנו לא מגלים את הכוח עליון המופשט, אלא לפי הכלי שלנו.

שאלה: אם אנחנו מסכימים על איזו תפילה בעשירייה, אז עלי להתפלל רק על התפילה הזאת ולא שום דבר אחר?

אנחנו למדנו הרבה שיעורים איך אנחנו צריכים ועל מה אנחנו צריכים להתפלל. אני לא יכול במשפט אחד אולי להכניס את הכול, אבל בעצם אנחנו צריכים לפנות לבורא שיעזור לנו להתחבר בינינו, כדי שהחיבור בינינו הוא יהיה בעוצמה ובאופן כזה, שהבורא יכול להתגלות בנו. זאת אומרת, שהחיבור בינינו יהיה דומה לבורא, לפי חוק השתוות הצורה, שאנחנו נתחבר ונשפיע כך אחד לשני, שזאת תהיה תכונת הבורא המינימלית.

תלמיד: אני שואל, כי אנחנו כותבים את התפילה, וכל יום אנחנו כותבים איזו תפילה ביחד. ואם אנחנו מסכימים על משהו, אז עלי להתפלל רק על מה שכתבנו ולא על שום דבר אחר?

לא, ברגע שאתם כתבתם אתם יכולים כבר להתחיל לחשוב על תפילה אחרת, על התפילה הבאה, זה לא חשוב. כל יום זה נקרא "הלוואי שיתפלל כל היום", שבכל רגע ורגע אדם משתנה, וודאי שהעשירייה משתנה, אז כל רגע ורגע הם נמצאים העיקר באותו כיוון. זה לא חשוב שאנחנו צריכים דווקא לבנות תפילה אחת לכולם, זה רק אולי יעצור אותנו, אלא פעם ביום שאנחנו עושים דבר כזה, תרגיל כזה, אבל בעצם אנחנו צריכים להשתדל להיות בפנייה לבורא עבור העשירייה. זה בעצם הכיוון שלנו, פנייה לבורא עבור העשירייה, אנחנו צריכים לדאוג לכלי. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אנחנו צריכים את הכלי.

שאלה: לגבי הייאוש מחוסר כוחות, כאשר אדם בעולמנו הולך להתקפה על סף חיים ומוות אין שם מקום לבקשה, יש צעקה מהלב. ופה השאלה, מה זו הצעקה הזאת מתוך הלב כדי שהבורא באמת ישמע?

אדם צריך להיות בהחלטה ששום כוח שלו לא יעזור, זאת אומרת להיות באפיסת כוחות, באין תקווה בכוחות שלו. זה דבר מאוד חשוב ומגיע אחרי הרבה זמן, עד שאדם מבין שאין בו שום תכונה שהוא יכול על ידה להצליח חוץ משהבורא משאיר לו קשר עימו. לבקש אתה יכול, אבל חוץ מלבקש אתה בעצמך בסך הכול בהמה, חיה קטנה כזאת, ויש לך רק חוט קשר אחד עם הבורא, שעל ידי חוט הקשר הדק הזה אתה יכול לצאת מדרגת חי לדרגת המדבר.

עד שאדם מתחיל לגלות שככה זה, זה לוקח הרבה זמן, יכול להיות שנים, בדרך כלל שנים. ואז הוא מבקש, ומבקש רק על דבר אחד, שרוצה לקבל כוח השפעה. השפעה לחברים? לחברים, השפעה לבורא? לבורא, לא חשוב. אבל אני לא רוצה להישאר בדרגת בהמה, ומה לעשות, איך לצאת מדרגת בהמה לדרגת אדם. וגם כאן ישנה שאלה, בשביל מה אתה צריך את זה, מהי הכוונה שלך, האם לקבל כוח השפעה כדי לא להיות בדרגת הבהמה, או כדי להשפיע? אז אתה מתאר את עצמך שבדרגה הרוחנית יהיה לך יותר טוב, לך יותר טוב, לאגו שלך יותר טוב, כאן עדיין ישנם הרבה בירורים. אלה הרבה בירורים בעליות וירידות, שהוא נמצא בגבול בין העולם הגשמי לעולם הרוחני.

אנחנו נעבור את כל הדברים האלו, אל תדאגו, ההתקדמות היא נכונה והיא כבר ממשית. רק לא לעזוב ולהשתדל להיות בכל שיעור ושיעור ולהתחזק בעשירייה.

תלמיד: מה זו הצעקה המשותפת הזאת מתוך העשירייה?

אתם צריכים להגיע להרגשה כזאת, למצב הזה, שאין ברירה אנחנו חייבים לצעוק יחד, שכל חבר וחבר ירגיש בתוך הלב דווקא את התפילה, עם מה אנחנו מתפללים ולמי אנחנו מתפללים, שזה יהיה מורגש בכל לב של כל בני ברוך, אנחנו צריכים את זה.

לכן לא מספיק אולי שאני נותן שיעור, אלא אתם צריכים אחר כך במשך היום לפזר את השיעור הזה בין החברים שלא היו בזמן השיעור. כמה שנתקדם יותר, אנחנו צריכים יותר השתתפות של כל החברים שלנו, אפילו של אלו שלא כל כך באים לשיעור. אנחנו צריכים להבין אותם, שהם לא מסוגלים להחזיק, אבל יש בהם נקודה שבלב והם יתעוררו ואז הם יכולים להגיע לדרגות גבוהות מאוד. ואנחנו חייבים לעזור להם, בזה בעצם אנחנו עוזרים גם לעצמנו.

שאלה: מצד אחד אמרת להיות בכיוון אחד בפנייה לבורא עבור עשירייה, נניח בין המפגשים הווירטואליים אנחנו נמצאים במין פנייה כזאת. מצד שני, אתה אומר שצריכה להיות פנייה של משפט אחד שנכנסים לבורא בשתיים, שלוש דקות. אז מה עם התפילה? איך להבין איפה אנחנו נמצאים?

תסתדר לבד, אני לא אסביר לך. אתה צריך להבין לבד איך אתה צריך לפנות לבורא, איך להיות כלפי החברים, איך לאסוף את הכול ביחד, מה זה אומר רצון אחד בלב אחד, תברר את זה בעצמך. אל תצפה ממני, זה לא יעזור. אתה חייב לברר את המצב הזה לבד ולעצמך, לדבר עם העשירייה אם אתה רוצה. כמה שאני אדבר על זה, זה לא יעזור.

שאלה: המחשבה הזו שמישהו קודח חור בספינה, אם אני רואה שמישהו עושה כך, אני תמיד זוכר שכל חוסר התיקון נובע ממני ואני משתדל להתפלל כדי לתקן את עצמי, אבל לפעמים אותו חבר בעצמו יוצא מזה. האם זו גישה נכונה?

תנסו כל דבר שאפשר, תנסו, תראו מה שכותב רב"ש ולפי זה תעבדו. אני רוצה שאתם תיכנסו לרוחניות לפי הטקסטים שלו, כי כל אחד מוצא בטקסטים האלו משהו ספציפי לעצמו. כדאי שכל אחד ואחד יהיה דבוק במאמרי רב"ש, הוא נותן שם תשובות לכל המצבים. ואפילו שאתם לא רואים את התשובות, אבל מתוך זה שאתם עוסקים בטקסטים האלו אתם תקבלו את התשובות מלמעלה. רק לא לעזוב.

שאלה: האם זה בסדר שתורני כוונות יתנו את התפילה לאותו היום, ושאר העשירייה יקבלו ויתבטלו, וזו תהיה התפילה של היום, וכך נחליף בכל יום שמשתנים התורנים?

לא. רצוי שכל אחד ואחד ישתתף בבניית תפילה אחת ליום מכולם, מכל העשירייה, וחוץ מזה שאדם יפתח מעצמו לאט לאט הרגל כל הזמן להיות בפנייה לבורא. כך זה.

שאלה: אם התפילה היא תמונת מצב של רגע מסוים של העשירייה, האם ההצטברות של התפילות הופכת להיות כמו זיכרון רוחני של נשמת העשירייה? אם כן, האם אנחנו יכולים לפנות לזיכרון הזה ברגעים של ניתוק?

אחר כך אתם תראו איך זה נעשה. זה לא שבונים זיכרון, כן, לא. אנחנו צריכים לראות את זה, אין חכם כבעל ניסיון. אתם תתפללו ואתם תראו איך התפילות שלכם שם מצטברות, מתארגנות, הופכות להיות לחיסרון והבורא עובד עם החיסרון הזה. העיקר תתפללו, תבקשו, תבקשו תכונות דהשפעה.

שאלה: בתחילת השיעור אמרת שאנחנו קיימים בין אור לחושך ובוחרים באור. איך להשתמש בחושך בצורה המועילה ביותר כדי להגיע לתפילה?

אני לא יכול להגיד באיזו צורה, אדם צריך לחפש, צריך להכין את עצמו לחיסרון לזה, הוא צריך פשוט להיות בחיפוש. אין כאן המלצה אחרת, כי כל אחד מתוך הלב שלו צריך לראות איך הוא בכל זאת מגיע לבורא כדי לשכנע אותו להעלות אותו ממצרים, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מקבלה להשפעה.

שאלה: אחרי השיעור אנחנו מארגנים תפילה משותפת ואחר כך כל שעה במשך היום אנחנו חוזרים לאותה תפילה, ויש הרגשה כזאת שבכל שעה שחולפת התפילה מאבדת מכוחה. והשאלה איך נכון לפעול באותו רגע, האם לחזור לאותה תפילה שכבר הגענו אליה, או לפי רגש אישי?

כשאתם רואים שעם מה שהחלטתם לפנות לבורא זה כבר לא כל כך מורגש בכם, שזה לא אקטואלי לרצונות שלכם, שזה לא עונה על החיסרון שלכם, אתם צריכים להחליף את הפנייה, שכל פעם הפנייה לבורא תעלה מתוך החיסרון המשותף שלכם שאתם מחליטים עליו. על זה כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום", שכל פעם, כל יום ויום, יהיו לכם בקשות ובירורים חדשים. תפילה היא בירור, מה אני רוצה, באיזו צורה, למי אני מתקשר, מה אני מצפה שהוא ייתן לי, ממי אני מכין את עצמי לקבל. זו ממש עבודה בכל רגע ורגע, אדם צריך להרגיל את עצמו שכל הזמן כך הוא מכוון.

קריין: קטע מספר 1.

"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך. 

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור. 

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא. 

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

זאת אומרת, אין כאן דבר שאנחנו יכולים לפספס, שאנחנו לא מקבלים. אנחנו תמיד מקבלים מהבורא בהתאם למה שאנחנו פונים לבורא, לכן לא יורד עלינו משהו בניגוד לכלי שלנו. ממש כך.

שאלה: מתוך הציטוט כבר קיבלתי את התשובה שקודם עלינו לעשות מעשה ואחר כך להגיע לתפילה. ואם אפשר עוד לדייק את זה, כאשר החבר אומר "העיקר שתפלל".

אתה צריך לקבל מהחבר מה שהוא אומר זה אמת, זה נקרא "לדון את חברו לכף זכות".

שאלה: בעל הסולם כותב שעלינו להשקיע כוחות לטוהר, "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". מה זה הטיהור?

לנקות את עצמנו מהרצון האגואיסטי, מהיחסים האגואיסטיים. המבחן זה ההשפעה מחבר לחבר. אלה שתי הנטיות שצריכות להיות בכל אחד ואחד. עד כמה שאפשר לדכא את הרצון לקבל שלו וכמה אפשר לפתוח את הרצון להשפיע שלו, אין לנו יותר כלום חוץ משני הדברים האלה, לעשות.

תלמיד: בהמשך בעל הסולם כותב שהוא מגלה לתלמידיו את האמת, לא כדי לגרום להם לייאוש אלא כדי שיבינו שרק לאחר שתהיה סאה, מידה, הם יזכו.

זה נקרא סאה. המידה הנכונה ביגיעה שלנו נקראת "סאה". סאה, זה פעם היו משתמשים באיזה כלי שהיו ממלאים בו מים או גרעינים וכך היו מודדים. נגיד כמו קילו, זה נקרא סאה. אז הוא אומר כך, כול עוד לא ממלאים את הסאה, לא יכולים לראות שום דבר. כי הרוחניות פועלת רק לפי הרצון השלם. רצון שלם, אפילו שיש לך עשרה גרם רצון, אבל הוא חייב להיות רצון שלם, ואז הוא זוכה לגילוי האור בו.

תלמיד: האם הסאה היא אחידה עבור כל העשירייה או כל אחד בנפרד?

הסאה מיועדת לכל עשירייה ועשירייה לפי המקום שלהם, לפי התפקיד שלהם במערכת האדם.

שאלה: אמרת לחבר שאנחנו צריכים להסתדר. מה צריכה להיות הגישה הכללית שאליה אנחנו מגיעים בעשירייה כך שהבורא ישמע את התפילה שלנו?

אנחנו לומדים את זה. להיות בלב אחד. לב אחד לא יכול להיות כי אנחנו כולנו רצונות שונים, אבל שאנחנו מכוונים את עצמנו לכוונה אחת, לדבקות בינינו ושם לתת מקום לבורא שיופיע וייהנה, כמו אמא שנהנית מהילדים שלה שמחוברים יחד יפה במשחק, זה אנחנו רוצים לעשות, זה נקרא להיות בלב אחד.

שאלה: לפתח הרגל כל הזמן לפנות לבורא.

לא. זה לא יכול להיות. הרגל לפנות לבורא לא יכול להיות, תמיד זה יהיה נגד ההרגל. תמיד זה יהיה קשה, תמיד תשכחו על זה, תמיד תהיה בעיה. האגו שלכם, זה הרצון לקבל שבו אתם קיימים, והוא לא נעלם ולא מזדכך, הוא לא ייתן לכם סתם לפנות לבורא, סתם לחשוב על רוחנית, אין דבר כזה.

תלמיד: אז מה הוא ההרגל?

שיהיה לנו הרגל בתוך העשירייה, שאנחנו מזכירים אחד לשני ועל ידי תורני חיבור. אבל לא שאנחנו נרצה לפנות לבורא. אני קם בבוקר או מתישהו באמצע היום בא לי לפנות לבורא. זה יכול להיות על ידי הרגל שאני קובע לעצמי הרבה פעמים, אז יכול להיות ש"הרגל נעשה טבע שני" אבל זה גם לא מדבר על הרוחניות, רוחניות זה תמיד בהקדם ההתגברות.

שאלה: שמענו בשיעור שהבורא מעורר את האדם כלפי התפילה, ומה עלינו לעשות כדי שהבורא יעורר את כל העשירייה לתפילה? כי כתוב שיתפללו יומם ולילה.

אז צריכים לבקש ממנו יום ולילה כדי שהוא יעורר אתכם יום ולילה. אין כאן שום פטנט, אין. רק העבודה שלנו ופנייה אליו שאנחנו צריכים לחייב אותו שיעזור, צריכים לחייב אותו שיבנה, שיתלבש, הכול רק בהקדם של בקשה, בהקדם התפילה. אין שום דבר מושג אלא בכוח התפילה.

שאלה: האם תפילה יכולה לאבד את הכוח כלפי חבר אחד או שהיא מאבדת את כוחה כבר כלפי כולם? נגיד במשך היום אנחנו קוראים תפילה והיא כבר לא מורגשת בפנים.

אני אמרתי לכם שלא צריכה להיות אותה התפילה. או שאתם לוקחים אותו הטקסט שאתם חיברתם בבוקר ואתם במשך היום מבררים אותו, מוסיפים לו, דנים עליו, זה משהו אחר. אבל סתם אותו דבר לחזור? אדם כל רגע משתנה, הוא לא יכול להיות באותם המשפטים, באותן התכונות, פניות. הוא צריך כל רגע ורגע כאילו להתפלל מחדש.

תלמיד: אם אני מרגיש שהתפילה הזאת לא מתאימה לי, זה מורגש כך כלפי כולם?

תדבר עם חברים אחרים איך אתה יכול להבין מה הם רוצים, למה הם בחרו בתפילה כזאת ואתה לא יכול להתחבר איתם? יש לך דאגה גדולה, יש לך בעיה אפילו, שהם בוחרים באיזו פנייה לבורא ואתה מרגיש שזה לגמרי לגמרי לא בא מתוך הלב שלך. זו בעיה. אתה צריך לברר את זה, אבל זה טוב כי הבירור הזה מקרב אותך אליהם. זה טוב. העיקר לברר דווקא דברים כאלה שיש לנו הבדל בין הרצונות, בין התפילות ואנחנו לא יכולים לחבר אותם יחד, לא מבינים. צריכים לברר יחד את הבעיות, התפילות, שלא נראה לי מה הם מבקשים, זה טוב.

תלמיד: היינו ביחד.

כבר היו כאלה דברים. כולם אומרים שבמשך היום הם מאבדים את הטעם בתפילה, זה יפה מאוד שכך אתם עושים וכך אתם מרגישים, סימן שאתם משתנים. זה ברור. אבל למה אתם לא שומעים מה שאני עונה לאחרים? תחפש מה שאמרתי שם. אני לא חוזר פעם שנייה על שום דבר שאמרתי לאחרים, אתם לא שומעים. כאילו נגיד טביליסי שאל וזה לא שייך ליו קיי, למה זה לא שייך?

שאלה: כל חבר צריך לשכנע את החברים שהחלק שלו חשוב?

מה זה החלק שלו חשוב? אם יש לי דעה שלי עם מה לפנות לבורא, זה העיקר, אין יותר חשוב לאדם מפנייה לבורא. כל היתר יתגלגל, לא חשוב כמה שהוא עושה או לא עושה, זה יתגלגל. אבל פנייה לבורא זה דבר הכי חשוב, ואני רוצה לפנות, ואני רוצה לפנות מתוך העשירייה, שזו הפנייה הנכונה העוצמתית, בטוח שבזה אני משפיע למערכת ההשפעה הכללית, לאור העליון הכללי. שהחיסרון שלי עולה עם החסרונות של האחרים ובטוח מכניס לתוך האור העליון את החיסרון שהכלי מוכן לקבל ממנו משהו.

אז אני צריך לעמוד על זה, ולהגיד למה אני חושב שזה חשוב, והחברים צריכים להרגיש את זה, להבין את זה, זה נקרא "ביאור התפילה". ולקבל את זה או לא לקבל את זה, אבל לשכנע אותי שאולי השאלה שלי היא לא כל כך מעשית, היא לא כל כך אקטואלית, שאנחנו פונים עם שאלה יותר חזקה והיא כוללת גם את השאלה שלי בפנים, אולי כן, או אולי יש בכל זאת מקום לכמה שאלות. תתחילו לברר את זה, תתחילו לחיות בזה, כל החיים שלנו הם רק בלארגן פנייה משותפת בתוך העשירייה לבורא, זה כל מרכז החיים שלנו.

שאלה: איך נכון לבקש בעבודה מיחס אישי, ליחס בעשירייה?

תדברו ביניכם, זה נקרא "ביאור התפילה".

שאלה: ככל שיש שיותר עשיריות אז "ברוב עם הדרת מלך", והתחלתי לחשוב על כמות או איכות, והאם יש מספר מתפללים שפחות ממנו אי אפשר להגיע לגמר תיקון?

אם זה אחד הוא לא מגיע לכלום, "מיעוט הרבים שניים".

תלמיד: ושניים יכולים להביא את גמר התיקון?

אנחנו לא מדברים על גמר תיקון, אני לא יודע מה זה. שאלת על תפילה, זה מספיק.

שאלה: אם יש קבוצה של אנשים, נגיד נקרא להם עבריינים והם מתפללים יחד על פירוד ולשלוט באחרים, האם התפילה שלהם תתקבל?

תנסה.

שאלה: העצה שנתת לנו עכשיו, הבירור הזה, מאוד טוב שנרגיש את זה. זה מדהים שנשארת ההרגשה שצריך ליישם את מה שמייעץ הרב"ש ולעודד כל אחד בתוך העשירייה לבקש לעלות ולעודד את החברים ונדמה שזאת הזדמנות מאוד טובה להתרכז במצב המדהים הזה שנותנים לנו. האם זה נכון שנתרכז לא רק בתפילה, אלא נתרכז גם בעצות שנותן לנו הרב"ש איך לעבוד ביחד ואיך אנחנו מעבדים את זה בצורה הטובה ביותר? זה נכון או פשוט להמשיך ככה לטפל במצב?

ודאי שאתה צודק ואני מסכים איתך במאה אחוז. בכלל, יש לך קו מחשבה נכון. אנחנו יחד.

שאלה: מה היא תפילה שלמה?

תפילה שלמה נגיד שהיא מגיעה שמהעשירייה והיא מגיעה מרצון מיוצב נכון, והיא כולה כולה מתאימה לאותו האור, לאותו המ"ד שמוכן מלמעלה, שזה נקרא שכמו שהבורא רוצה להשפיע להם, הם הגיעו לעיבוד הרצונות שלהם בצורה שרוצים דווקא אותו יחס, אותה פנייה, אותה כמות ואיכות שעומדים לקבל מהבורא. זה נקרא "ברצון טוב של המלביש וברצון טוב של הלבוש"¹. בקיצור, גם מצד הנותן וגם מצד המקבל יש הבנה והתאמה שלמה. אנחנו נגיע לכל הבירורים האלו ונראה עד כמה אנחנו נמצאים בהזדהות זה עם זה, כמו תקע - שקע.

שאלה: אם החבר לא משקיע מאמצים מיוחדים בעשירייה, האם על זה אומר בעל הסולם "לא יגעת אל תאמין" או שעל משהו אחר?

אם אדם לא כל כך משקיע בתפילה, בפנייה לבורא, בחיבור בינינו כדי לברר את החיסרון בינינו, אנחנו בכל זאת לא זורקים אותו אלא לאט לאט משתדלים גם להשפיע עליו, לחייב אותו, לתת לו דוגמה, כמו שרב"ש כותב שם במאמרי החברה. אם הוא נמצא ובכל זאת לא עוזב אנחנו צריכים לתת לו איזו עבודה בקבוצה, שישתדל לטפל במצב הקבוצה, אולי הגשמי, אולי בעוד משהו. זאת אומרת, לקשור אותו באיזו צורה איתנו וכך נתקדם.

יש הרבה אנשים שמתקדמים בקצב פחות מהאחרים. יש כאלו אנשים שבכלל לא מבינים על מה אנחנו מדברים, אבל הם נמצאים יחד, כי לאן הם ילכו? הם מרגישים שכאן זה אמת אבל הם לא מסוגלים, והם לא מסוגלים מפני שהאגו שלהם הוא גדול מאוד והם לא יכולים לשמוע על צורת ההשפעה בצורה כמו שאנחנו שומעים, ואז הם מגיעים לעבודה הרוחנית יותר מאוחר מאחרים. אבל זה בגלל שהאגו שלהם גדול, הרצון לקבל גדול ואז כשהם מגיעים, הם עולים יותר מכולם.

לכן אנחנו צריכים להתייחס לכולם בצורה כזאת שאם אדם לא מפריע יש לו מקום בעשירייה, שיהיה, שיבוא לפעמים, שיצטרף, אבל שיהיה, הוא בכל זאת נמצא בדרך. לפעמים לוקח הרבה זמן, עשר ועשרים שנה עד שאדם מתחיל לשמוע על מה מדובר. ואחר כך יהיו עוד עשר ועוד עשרים שנה, יכול להיות שאז הוא יבין איך הוא פונה לבורא, ועוד עשר שנה עד שהבורא יתחיל לענות לו כי עד שהוא יבקש נכון, ובכל זאת הוא נכנס לרוחניות, הוא כבר הצדיק את מציאותו בעולם הזה.

שאלה: האם התפילה היא השפה הקדושה שהאנושות אמורה ללמוד?

כן, אתה צודק, אמרת יפה מאוד. תפילה לבורא זאת שפת הקודש שאנחנו מדברים אליו והוא מבין ואז באותה הבקשה שלנו אליו אנחנו גם יכולים לשמוע ממנו איך אנחנו בונים את חוש השמיעה הרוחני שלנו, בזה שאנחנו קודם כל פונים אליו ומבקשים, ואז באותה הבקשה אנחנו מקבלים ממנו תשובה. אפילו אם התשובה היא הפוכה או אחרת ממה שבקשנו, בכל זאת הבקשה שלנו מפתחת אותנו ומקשרת אותנו לבורא.

זה כמו עם התינוק, אימא יודעת מה הוא מבקש למרות שהוא צועק ולא רוצה ויש לו משהו, לא חשוב, היא מבינה את השפה שלו. כך אנחנו צריכים לדבר ולדבר עם הבורא עד שאנחנו נתחיל להבין את השפה שלו. שפת הבורא זו שפת השפעה, אז לאט לאט אנחנו נתקרב להשפעה מבנינו ואליו ואז נתחיל להבין את הפנייה שלו אלינו, כך יתפתחו בנו כלים דהשפעה. זה יבוא, אנחנו קרובים לזה.

שאלה: למה אנחנו מרגישים שלפעמים הדרך שלנו זו דרך קשה ולפעמים זו אוטוסטרדה, האם יש משהו שאנחנו צריכים לשנות או לעבוד עליו בפנים אצלנו על הרצון שלנו?

אתם צריכים כל הזמן לדאוג איך אתם מבררים את הבקשות שלכם שהן יהיו כבקשה אחת בפנייה לבורא אחד וזו בעצם העבודה שלנו, זאת העבודה. ברגע שמבקשים ומבקשים מתחילים לקבל מזה הרגשה, להתארגן סביב זה, ואז פתאום אנחנו מתחילים לראות שאנחנו קשורים.

אנחנו מתחילים להבדיל שהקשר הזה זה לא קשר בין בני אדם סתם בעולם אלא שזה קשר של עשירייה רוחנית ויש בינינו ממש סוגי יחסים כאלו שבהם אנחנו יכולים להתחיל לגלות את הבורא, להבין את היחסים שלו. שבמידה שאנחנו מתקשרים בכל מיני צורות בינינו פתאום אנחנו מגלים את הקוד שלו, איך בתוך עשר הספירות האלו, בתוך הרצונות האלה, איך הוא מדבר איתנו. כי הדיבור שלו איתנו זה על ידי האור שלו, אבל האור שלו משפיע על הרצונות שלנו והרצונות שלנו מתחילים להשתנות. רצונות שמתחילים להשתנות גם הקשר ביניהם מתחיל להשתנות, ואז מתוך זה אנחנו מבדילים בין האותיות לטנת"א וכל הדברים, בניקוד, הכול נכנס והכול מתברר בינינו. אבל כתוצאה מהתפילה ושאנחנו מקבלים תגובה, ואז התגובה הזאת זה נקרא "אותיות התפילה".

מתרגם: הוא התכוון גם מה לעשות או איך להתייחס למצב של אוטופיה?

אוטופיה אני לא יודע. לדבר דמיוני אין כאן מקום.

שאלה: מה קורה אם האדם מתבייש לבקש?

אז זו בעיה. זאת אומרת אתה לא רוצה שום דבר מהבורא. אז צריכים עוד ועוד אני ממליץ, להיות יותר קשור עם החברים. כי אז על ידי קנאה, תאווה וכבוד אתה תתחיל לראות, למה אני לא מבקש? למה אני לא נמשך? למה אני לא כמו האחרים? אתה לא מספיק קשור לחברים ולכן אין לך חסרונות, אחרת היית לומד. איך אנחנו אומרים לילדים? תסתכל איך שהוא עושה, תסתכל איך שהוא יודע, תלמד ממנו, תשחק עמו. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יתפתחו, אז תעשה את זה עם עצמך.

שאלה: אחד מהחברים בעשירייה שלנו שחי בהאיטי ועכשיו המדינה שלו במצב קשה שואל, עכשיו אנחנו נמצאים בתקופה מאוד קשה, איזו תפילה אנחנו יכולים לעורר כדי להביא אור למדינה שבה אני גר?

אנחנו צריכים להבין שהעולם שלנו באמת עובר שינויים מאוד גדולים. אני לא חושב שהחיים יהיו יותר טובים. עד כמה שאני הייתי רוצה לראות את כולם מסודרים יפה וטוב אבל לא נראה לי שהעולם מתקדם לכיוון הטוב. אפילו בלי מלחמות, בלי בעיות של סכסוכים בין המדינות, בכל זאת החיים הכלכליים לא יהיו יותר טובים.

מה לעשות? להשתדל לסדר את החיים שלנו כבר עכשיו בצורה כזאת שאנחנו נסתפק במה שיש ונארגן את עצמנו בצורה יותר צמודה לרוחניות, כדי שנוכל לספק לעצמנו לפחות מה שנחוץ לנו. והעיקר אם נתפלל, ואנחנו עכשיו רק לומדים איך לגשת לתפילה, איך אנחנו נתפלל לבורא שייתן לנו, לכל החברים שלנו דברים הכרחיים, שבעצם אנחנו צריכים אותם כדי להתקדם בעבודה רוחנית לקראת הבורא.

שאלה: רציתי לחדד כמה זה נכון להסתכל על הדברים כך שהאגו הוא כמו חיה שמפריעה לנו לבנות תפילה נכונה, העשירייה היא מקום שבו אפשר להכניע את האגו, לסובב אותו, לנסות לבנות תפילה כל יום, ואז כמה שמתעייף האגו ומשחרר את האחיזה כך התפילה נכונה יותר.

נגיד שזה ככה. בינתיים אני מסכים איתך, אבל רק בינתיים. אחר כך זה ישתנה לכל מיני צורות אחרות.

שאלה: איפה נקודת המפנה מהפעולות המכאניות, מהמילים, להרגשה?

הכול תלוי עד כמה שאתם משתדלים כל הזמן להיות בתפילה. כל אחד וכולכם יחד. ומתוך זה אתם תתחילו להרגיש מילים חדשות, יחסים חדשים. הכול תלוי רק בכוח ההתמדה. לא לעזוב. כמו תינוק, ילד קטן שלא עוזב מה שהוא רוצה. הוא דורש ודורש, אפילו כל היום הוא ילך וינדנד לאימא שלו ויחייב אותה בסופו של דבר לוותר. כך אנחנו צריכים. זה נקרא "נצחוני בניי"², שאנחנו מבקשים, אבל אנחנו משתדלים כל הזמן לבקש מה שנכון, מה שטוב. אנחנו פונים לכוח העליון לפי מה שהוא יכול לתת. הוא יכול לתת רק כוח השפעה, אין לו יותר שום דבר. כוח הקבלה נמצא אצלנו, ואנחנו רוצים להתעלות מעליו ולרכוש כוחות השפעה. זו בעצם כל התפילה שלנו. אז להשתדל לכוון את עצמנו נכון.

שאלה: תפילה צריכה להיות מהחיסרון שלי או עדיף להרגיש את החיסרון של החבר?

הכי טוב אם הרצון שלי והרצון של החברים זה אותו רצון. עד כמה שבצורה מילולית אני מסוגל להגיד שזה אותו דבר. ואחר כך נתקדם יותר, תפתח לנו יותר הבנה, הרגשה משותפת בינינו ואז נוכל להתפלל בצורה כזאת שאנחנו נרגיש את הרצונות שלנו, הכוונות שלנו, הכוונות שלנו עד כמה שהם עולים בקנה אחד ומכוונים לבורא אחד. כמה שמתארים אותו בצורה נכונה ככוח השפעה בלבד וכך נתקדם.

שאלה: כשאנחנו בונים תפילה יחד, האם אני צריך לקחת בחשבון על מה מתפללים החברים שדיברו לפניי ולהתאים את החיסרון שלי לחיסרון שלהם?

תנסה כך וכך. זה לא חשוב.

שאלה: בבניית התפילה, בפנייה לבורא, כשעדיין לא מגיעים למשהו שמוסכם על כולם ושזה משותף, האם פה המקום לעצור ולהתחיל להתפלל על זה שכולנו נהיה במשהו משותף?

גם על זה יכולים להתפלל. אבל כל עוד לא נהיה כולנו "כאיש אחד בלב אחד"³ אסור לנו לפנות לבורא. אנחנו צריכים על זה לעמוד.

שאלה: אנחנו מבררים וכותבים את התפילה, כמו שהצעת לנו, אז יוצא שפחות או יותר אנחנו מדברים בערך באותן מילים, אלא אם כן יש הכוונה יותר מדויקת ממך, כמו שהיה אתמול, ואז חושבים כולם על הדבקות כל היום. אבל בגדול, פחות או יותר, אלה אותן המילים. על החיבור, על האיחוד, אנחנו רוצים להידבק, רוצים לצאת מהטבע, שתשנה אותנו. בגדול התפילה הגדולה שיוצאת מכל העשירייה היא בערך אותה תפילה גם בבוקר, גם בערב. אז מה חדש פה?

כל הזמן להיות באותה התפילה. אם אין חסרונות אחרים אז שיהיה כך. מה הבעיה? שיהיו כאלו רצונות, חסרונות, אבל העיקר זה רצון אחד. זה נקרא "לב אחד". ואז בזה בסופו של דבר, אם אתם מתמידים וכל הזמן בונים את הלב הזה בצורה יותר ויותר עוצמתית, אז אתם תחייבו את הבורא שישפיע עליכם, שהוא יחבר באמת את הלבבות לפי התפילה שלכם, ובלב האחד, המשותף הוא יתגלה.

אתם צריכים לבקש חיבור הלבבות. אז אתם צריכים לברר עד כמה שאתם לא נמצאים בלב אחד, ולבקש מהבורא שיחבר לכם לב אחד, ואז בלב הזה הוא כבר יתגלה.

שאלה: בעל הסולם מחלק בין התפילה לבין היגיעה שקודמת לתפילה. ומתוך מה שאנחנו אמרנו וגם מה שמורגש מהעבודה שלנו גם היגיעה היא בעצם תפילה. אנחנו משתדלים לברר ולהגיע לאותה נקודה שבה אנחנו מרגישים חיבור. מה ההבדל?

האם היגיעה שלכם היא גם מכוונת לבורא? האם בבירורים האלה אתם רוצים שהוא ישתתף גם כן ויבנה את הכלי שלכם?

תלמיד: אני חושב שאנחנו מגיעים תוך כדי הבירור לזה שאנחנו צריכים את הבורא. וכל הפעולות האלה, כל היגיעה הזאת עד למצב של חיבור בינינו ובין הבורא שעוזר לנו, זה מורגש כתפילה אחת ארוכה, כמאמץ פנימי. אני רוצה להבין מה ההבדל בין אוסף התפילות האלו, המאמץ שאנחנו עושים לחיבור ובין התפילה, אם יש כזאת נוספת, לכאורה אחרי זה?

התפילה על החיבור היא תפילה על בניית הכלי. כשאנחנו בונים חיסרון משותף נכון בינינו, המכוון לבורא, אותו אנחנו מגישים לבורא, זה בניית המ"ן. ולכן זה לא פשוט. אנחנו צריכים לצאת ל"שדה אשר ברכו ה'" ולחפש בבוקר כמו בני ישראל במדבר, לחפש לחפש את המ"ן, ולאסוף את המ"ן הזה. זה בניית הכלי. ואחר כך, כשאנחנו בונים את הכלי, בעצם מאותו הכלי, אם בנינו אותו נכון, התפילה שלנו כל הזמן עולה משם לבורא, ואנחנו מתחילים לגלות את הבורא באיזו מידה, לגלות את האור.

תלמיד: אז בסאת היגיעה והמאמצים האלה לחיבור בתפילה, מתחילה להיות מורגשת איזו חזרה של הרגשת החיבור, הרגשה של כוח עליון שמשתתף אתנו. אנחנו עושים הרבה מאמצים כאלה כדי להגיע לזה, אבל האם יש פה עוד איזה מאמץ אחרי זה שמתכוון בעל הסולם שיש אז בסאת היגיעה תפילה שלימה לעזרתו?

כן.

תלמיד: כי בעצם כבר קבלנו כבר איזו עזרה.

לא. זה לא מספיק. כי אם מחברים את עצמנו לתפילה אחת, למ"ן אחד, ומעלים אותו למעלה, יש גם בזה עוד תהליך להעלות את המ"ן הזה למעלה, אז אנחנו כבר בזה מכינים את עצמנו לקבלת המ"ד. ואז מגיעה לנו מלמעלה התשובה, האור שמתלבש בתוך הכלי.

זאת אומרת זה אור שמתקן את הכלי שלנו, אוסף אותו, מחבר אותו, נותן לו מסך, חיבור בין כל החלקים האלה, מכסה בחיבור הזה את כל ההבדלים שבין הרצונות, מחבר אותם, מכסה אותם ואז מתלבש בהם. ואז יוצא שבהבדל בין כל החברים, בין כל הרצונות ובחיבורים כאלו וכאלו, דווקא בזה הבורא מתגלה בכל עוצמתו.

שאלה: המאמצים האלו של היגיעה הזו שאנחנו מנסים להגיע לחיבור, האם הם לא יותר איכותיים אם נשתדל בזמן קריאת מאמר של הרב"ש להעביר את מה שהוא מתאר על הלב שלנו ולנסות להגיע לתפילה?

ודאי שכן. על זה כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום.". יש אפילו מאמר כזה, אפילו כמה אולי שמדברים על מי שעושה את הלימוד שלו לתפילה. אז ודאי שזה מוצלח ביותר. כן.

תלמיד: האם שתי הגישות האלה, שני התרגילים האלה, גם בזמן קריאת המאמר של רב"ש וגם התרגיל שאתה נתת לנו שאנחנו יושבים וכותבים תפילה כל אחד, מנסים לראות איך אנחנו מחברים את התפילות שלנו, האם שתי הגישות האלה הן טובות, צריך להשתמש בשתיהן?

אולי נגלה עוד משהו. אם יש לכם המלצה איך עוד אנחנו יכולים להתחבר בינינו בחסרונות שלנו כך שהבורא יתקרב אלינו עוד יותר, בבקשה. זה עניין שהוא פתוח לכולם. בכל דור, בכל הפעולות, בכל המקרים אנחנו תמיד משתנים, והתפילות שלנו בהתאם לזה.

שאלה: שינוי יחס לבורא זה שינוי יחס לחברים?

אם הכול כבר נמצא בכלי אחד, אז ודאי שזה גורם לזה.

תלמיד: מזה אנחנו נגיע לתפילה שלימה, להכין כלי לתפילה שלימה?

כן. העיקר זה הכלי.

שאלה: אמרת שלפעמים צריך רק עשר שנים כדי להגיע לתפילה הנכונה ועוד עשר שנים עד שהבורא יענה. איך אנחנו מעודדים את התקדמות העשירייה בפנייה לבורא? איך אנחנו יכולים להבחין בזה שהוא עונה לנו עם מ"ד על המ"ן שלנו?

אני הייתי אומר כך לאדם, שאין לך לאן לברוח. אתה צריך לתקן את הכלי שלך. אתה לא מבין שהרצון לקבל שהבורא ברא הוא רצון לקבל ששייך לכל הבריאה. אתה אפילו לא יודע מה זה בריאה. זה לא כל היקום. היקום שלנו הוא רק נקודה אחת קטנה שחורה לעומת המרחב הרוחני. זאת אומרת אותם המרחקים, הגלקסיות שאתה רואה לפניך, או איך שאתה יכול לתאר, הכול רק נקודה אחת שחורה. שחורה, למה? כי ממנה אנחנו נכנסים למרחב הרוחני, ושם מתחילים להתפתח. לכן אנחנו לא מבינים באיזה תכונות אנחנו מדברים, איזו מהות אנחנו רוכשים.

אני גם זוכר שבפעם הראשונה ששמעתי מהרב"ש על בעל הסולם, הוא סיפר לי שבעל הסולם מצא את הספר "עץ חיים" אצל הרב שלו, המורה שלו. הוא לא ידע איפה לחפש מה שהוא רוצה, על השאלות שלו. וכשהגיע פעם למורה והמורה לא היה בבית, הוא נכנס והתחיל להסתכל על הספרים שיש לו שם על המדפים. ופתאום הוא מגלה ספר כזה שמדבר על הבריאה, על העולמות, איך הם נבראים, איך הם בנויים, והוא השתגע ממש, איך יכול להיות דבר כזה. בינתיים המורה שלו נכנס והוא אמר, "לא לא לא. תשים את זה במקום, זה לא בשבילך", כי בעל הסולם היה עוד צעיר. הוא שם את זה, אבל הוא כבר ידע על מה מדובר. מיד נסע לעיר וקנה את הספר, ומאז התחיל ללמוד. וכאן רב"ש אמר דבר שאני זוכר שקבלתי ממנו מכה, "אבל הוא לא ידע שזה ייקח לו עשרים שנה עד שהוא יגיע לגלות מה שכתוב בספר". ואני זוכר שתפסתי אותו ככה בשרוול, ואמרתי "עשרים שנה?". אני אז הייתי צעיר. הוא אמר, "נו..". ככה.

אבל למה אני מספר? קודם כל אני מספר לכם הכול, שתדעו. כי בכל זאת, קיבלתי מאדם שכולו נמצא בדרגה גבוהה מאוד ברוחניות, ולכן טוב שידעו. זה מצד אחד. מצד שני, אנחנו חיים בעידן אחר לגמרי, האקסלרציה של הזמן, הזמן נעשה יותר דחוס, ולכן בזמננו לא צריכים כך. אבל לפחות מדובר על כמה שנים טובות. כשנכנסנו לפנדמיה, לכל השינויים הגשמיים האלה, זה אומר שאנחנו באמת נמצאים כבר בשלבים מתקדמים גם ברוחניות. צריכים להשתדל, להשקיע. ואז תראו שזה לא ייקח עשרים שנה, ואני חושב שזה אפילו לפניניו ממש, אנחנו נמצאים כבר בפתח. אתם תראו.

אבל סבלנות היא בזה שאנחנו לא עוזבים את התפילה. אנחנו מתקיפים את הבורא בכל מיני פניות שלנו, נכונות יותר, נכונות פחות, לא חשוב. כמו שילד מנדנד והוא לא עוזב את הגדול עד שמקבל מהאימא נגיד, מההורים שלו מה שהוא רוצה. זה מה שצריך. זה במיוחד אצל ילדים קטנים מאוד, הם רוצים ורוצים ורוצים. זו דוגמה.

שאלה: מה לעשות כדי שלא נתעכב עם זה לאורך שנים?

אתה תעשה מה שמוטל עליך וזהו, ותגיד תודה שאתה נמצא.

שאלה: האם בתפילה הכתובה שלנו חובה עלינו להזכיר את האנושות?

רצוי שאם אנחנו נדבר על כולם, בסופו של דבר התפילה הנכונה היא "אנחנו מתפללים על אלה ועל האלה וגם על אלה ואלה", ואחרי כולם אנחנו אומרים "ועלינו", אז התפילה שלך היא נכונה כשאת עצמנו אנחנו סופרים בסוף. זאת תפילה שמגיעה לבורא, כי היא מדברת על ההשפעה לכולם.

שאלה: האם הבקשה הראשונה שלנו של העשירייה, בתפילה, צריכה להיות על התיקון שלנו?

כל הבקשות, הן רק לתיקון. אלא למה עוד אנחנו צריכים, עם מה עוד אנחנו יכולים לפנות לבורא, מה עוד חסר בעולם שלנו? רק לתקן את האגו, הרצון לקבל שבורא ברא, כדי שאנחנו נתקן אותו. ועל ידי התיקונים האלה, נשתווה עימו, להיות כמוהו, אין יותר מה לעשות. זאת העבודה שנקראת עבודת ה'.

שאלה: כאשר הפנייה לבורא משותפת בעשירייה, האם אנחנו צריכים לראות איך הוא ממלא את תשע הבקשות שלנו ומשנה את הרצונות שלנו? מהי אותה השפעה של הבורא שאנחנו רואים, איך המבנה של הרצון שלנו משתנה?

אם אנחנו כבר רואים ומרגישים את זה, זה טוב. בדרך כלל, אנחנו לא שמים לב ולא מרגישים שינויים, ואפילו לא מודעים לזה שאנחנו משתנים, אבל זה כבר דבר טוב שמשתנים. ברוחניות זה ממש נמצא בהתאמה, ביחד איתנו, אנחנו נמצאים בקשר עם הבורא, ואז יוצא לנו שאנחנו רואים איך הרצונות שלנו משתנים ובהתאם לזה איך אנחנו מבקשים ממנו, איך הוא מטפל ברצונות לפי הבקשות שלנו וגם משנה אותם מעצמו וכן הלאה. יש לנו כאן עבודה הדדית "אני לדודי ודודי לי".

תלמיד: אז האם יוצא מכך שאת הבורא עצמו אנחנו לא מגלים, אלא רק את השינוי.

ודאי שאת הבורא עצמו אנחנו משיגים רק לפי הפעולות שלו בכלים שלנו. לכן מושג הבורא נקרא "בוא וראה", תבוא ותראה, כי רק לפי המעשים שלו ברצונות שלנו אנחנו מגלים אותו. אותו בעצמו, אנחנו לא משיגים אף פעם, אף פעם, זה נקרא "עצמותו", שהוא מנותק מאיתנו, את זה אנחנו לא משיגים. אנחנו משיגים רק את היחס שלו אלינו, שבפועל, בעבודה עלינו, הוא מתגלה. לכן אנחנו קוראים לו בורא, "בוא וראה".

שאלה: אנחנו כותבים תפילה בכל יום, כל החברים בכלי העולמי, מבקשים שהיא תתקיים, ומתחברים. מה להוסיף כדי שנרגיש את השינויים האלה ונתקשר?

יש לך רק מכשיר אחד, שאתה מתחבר עם החברים. עד כמה שתהיה קשור אליהם, עד כמה שאתם תהיו רגישים זה לזה, בהתאם לזה, אתם תתחילו להרגיש איך הבורא משפיע עליכם, ואיך הוא משנה את עצמו, ואיך הוא משנה אתכם, ועם כל הדברים האלה, אז תוכלו להשיג, אבל זה בתנאי שיש לכם, לכל אחד, יותר נטייה לזה שמבטל את עצמו כלפי החברים.

שאלה: האם תוצאת התפילה ומטרתה הן לחשוב על זה כפעולות הבורא?

המטרה בכל העבודה שלי, זה להתבטל כלפי החברים, לבנות כלי שבו מתגלה הבורא, והוא נהנה מאיתנו, זה הכל. אתה יכול להלביש על זה מה שאתה רוצה, אבל זה סך הכל. ובזה, אתה תראה את כל העולמות, כל מה שאתה רוצה, אבל התנאי הוא במידה שאתה מתבטל כלפי החברים, בצורה כזאת אתה מגלה את הבורא בקשר ביניכם. ביניכם. אתם צריכים לבנות את המקום, שם הבורא מתגלה, והמקום זה ביניכם.

שאלה: אמרת שאם אין חיבור בינינו, אין לנו איך לפנות לבורא. אז למי לפנות?

לפנות לכוח העליון. ככה זה, כי אני עדיין לא מגלה אותו, לגלות אותו אפשר בחיבור, אם אין חיבור אני לא מגלה אותו, אז לפחות אליו, שאותו אני לא מגלה, אני פונה. אין מה לעשות, זה נקרא כ"אל מסתתר".

שאלה: איך לדעת שכל העשירייה מחוברת וברגע זה אפשר לשאת תפילה מכל העשירייה?

אתם צריכים להרגיש את זה חברים. אלה דברים שנמצאים ברשותנו, בידנו, עד כמה שאנחנו מחוברים, עד כמה שלא, איפה הרצונות שלנו והכוונות, איך אנחנו יכולים לחבר אותם, איך אנחנו יכולים יחד לבקש, לפנות לבורא, איך אנחנו יכולים להרגיש שהבורא פועל ועונה לנו. על זה אנחנו צריכים לדון כל הזמן, וכל הזמן להתבשל בזה. אין כאן אף אחד מהצד שיכול לעזור לנו, אלא זו עבודה שלנו. אם נכין את זה, אז נרגיש את היחס, הקשר שלנו עם הבורא, והכל יסתדר. לא נכין את זה, לא יהיה לנו כלי, לא יהיה לנו מקום חיבור עם הבורא. וכך יישאר.

שאלה: לפני שעברנו להיות וירטואליים ההתפתחות המקומית בעשירייה הייתה בתפילה יותר רחבה, יותר מכוונת למרחב הכללי שבפירמידה. ועכשיו, אנחנו כביכול מצומצמים, טווח הפעולה שלנו הצטמצם. איך לתקן את זה?

אתה לא מבין על מה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על הדבר הכי חשוב, שאנחנו בונים כלי רוחני, ומתוך הכלי הרוחני הזה, אנחנו רוצים להתקשר לכוח העליון, ורוצים שהכוח העליון הזה יתחיל לטפל בנו, בכלי שלנו, רוצים להזמין אותו, אפילו לחייב אותו, שיטפל בכלי שלנו. ועל כל מה שדיברנו קודם, אנחנו דיברנו כשהכל בפנטזיות שלנו, ועכשיו אנחנו מדברים על הפעולות המעשיות, שאנחנו צריכים להתחבר בינינו.

דיברתם פעם כדי להתחבר בקבוצה שלך? אתם באמת נמצאים במחשבה להתחבר? אתם באמת רוצים להתחבר? אתם באמת מבינים שבלי חיבור, אתם לא מצליחים בגילוי הבורא? האם אתם נמצאים לפני בעיה, דילמה "או שאנחנו הולכים לחיבור ומגלים את הבורא בתוך החיבור, או שאנחנו נשארים ככה כמו שאנחנו עם הפילוסופיה", כמו שאתה אומר "כלי רחב, תשתית, אנושות" לא יודע, זה הכל שטויות. עכשיו אנחנו מדברים על הקבלה המעשית, איך אנחנו מגלים את הכלי לגילוי הבורא, זאת העבודה שלנו, זה השיעור של היום. זהו. איך אנחנו מארגנים את עצמנו לתפילה, שהבורא יבנה את הכלי הזה שמתאים לו, וכך נתקדם.

שאלה: האם אני יכול להתפלל אל הבורא שאני אהיה יותר מחובר אליו, דרך התכללות יותר גדולה בעשירייה?

כן, כן, כן. לא חשוב, קודם כל צריכה להיות פנייה לבורא. כל פנייה לבורא, אם היא דרך העשיריה באיזו צורה, היא כבר מקרבת אותך אליו.

שאלה: נראה שכל יום אנחנו מתפללים אליך, פונים אליך עם השאלות שלנו וזה נותן לנו הרגשה טובה כי אנחנו מתחברים אליך, מקבלים ממך תשובות. איך אנחנו יכולים להגיע לזה שהפנייה לבורא תמשוך כל חבר בעשירייה?

אתם מקבלים ממני רק הדרכה, ושום דבר אחר. גם רוחניות, לא תקבלו ממני, לא תקבלו. אני עושה הכל כדי לקשור אתכם לבורא, תתקשרו אליו, תקבלו, לא תתקשרו, לא תקבלו. אני עומד בצד ומסביר לכם איך להתקשר אליו, זה הכל, בזה התפקיד שלי נגמר. ואני אומר לכם ברצינות, אל תתחילו לפנות אלי, ועוד להתפלל אלי, לעשות ממני משהו שמביא לכם רוחניות, אני לא מביא לכם רוחניות, אני מביא לכם רק שיטה לגילוי הבורא, במצב שלכם. בלבד.

שאלה: אם המחשבה במהלך היום היא רק במחשבה אז במה היא יכולה להיות מכשול בפני החברים שיעבדו כך גם הם?

אני לא יודע, אתם צריכים לברר את זה ביניכם. ודאי שאם המחשבות שלך, התפילות שלך, הן לא נכונות, אז הן מבלבלות את העניין ומפריעות לאחרים, אבל אם בכל זאת זה בדרך, הבורא ייתקן את זה. בכל זאת אתם מזמינים את המאור המחזיר למוטב, והוא ייתן לכם את הכוונות הנכונות, ויתקן הכל. זה כמו שאמא מארגנת את התינוק, מאכילה אותו, מנקה אותו וככה זה.

שאלה: האם בניית הכלי נחשבת כאלמנט שנשלח מהשמים, שנקרא "מנה"?

הכול נשלח מהשמים. גם החסרונות, גם התגובות, הכול נשלח מהשמים, רק אנחנו צריכים בכל זאת להוסיף לזה יגיעה משלנו. יגיעה משלנו אנחנו צריכים להוסיף. אבל המחשבות בעד, נגד, כך או כך, הכול בא מלמעלה. אפילו זה שאני לא רוצה להשתתף בשיעור, לא רוצה להתפלל, גם נשלח מלמעלה כדי שאנחנו נתנגד לזה, שאנחנו נעבוד, זה האגו שלנו. הכול מגיע מלמעלה חוץ מההתארגנות שלנו יחד כולנו, להתנגד למה שהבורא שולח לנו, האגו. ואז זה נקרא, "נצחוני בני", שאנחנו מגיעים בכל זאת אליו, ודורשים ממנו שיפתח לנו שער.

שאלה: יש לי עשירייה נהדרת. אנחנו מתמקדים בתפילה, אבל אנחנו שונים. מתוך השיעור הבורא שולח לי מחשבות לעקוב אחרי מעשיו, לגלות דברים אחרים חוץ מהתפילה. איך אני צריך להתייחס לזה במהלך השיעור?

במהלך השיעור אני צריך להתנתק מכל דבר חוץ מהנושא של השיעור. אני רוצה להיות טבוע בו, ממש מעל הראש, רק בתוך השיעור. לעשות מאמצים כך שעל שום דבר אני לא חושב, מתנתק מהכול. רק השיעור בשבילי קיים. זה דבר אחד. דבר שני, אחר כך במשך היום לא אכפת לי משום דבר חוץ [מלהיות] בקשר בינינו, עם החברים, ופניה לבורא, בתפילה בלתי פוסקת. ואנחנו כל הזמן בודקים ומוסיפים כל מיני משפטים לתפילה שלנו ולא עוזבים, כמו תינוק שלא עוזב את הגדול כשהוא רוצה להשיג משהו, הוא יודע שזה תלוי בגדול. אז הוא נדבק אליו כמו קרצייה, וממש לא עוזב אותו. זאת בעצם העבודה שלנו. תנסו כך ותצליחו.

שאלה: לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מלהתפלל, ותמיד לצרכים להתפלל רק לזה, ושהתפילה תלויה בכמות ובאיכות, ולפעמים אנחנו אומרים שהתפילה האמיתית נשמעת רק אם היא תפילת רבים. איך אנחנו יכולים לחבר בין שני הדברים האלה?

אנחנו צריכים להגיע לתפילת רבים, וזה לא חשוב כמה שכל אחד, ואיך שכל אחד מתפלל, העיקר שמתפלל. זה נקרא תפילת רבים. וחוץ מזה אנחנו צריכים להגיע לתפילת כל פה, שיהיה לנו פה אחד, כי אנחנו בזה לאט לאט מגיעים בעבודה שלנו לרצון אחד, לביטוי אחד כלפי הבורא. ואנחנו מכינים על ידי זה לב אחד, שמה שהבורא נותן, הוא נותן לא לכל אחד אחד גם זה קורה, אבל הוא נותן ללב האחד שלנו. את הלב אחד אנחנו בונים על ידי פניה אליו ,עד כמה שהרצונות שלנו יהיו יותר כרצון אחד, בזה אנחנו בונים מקום אחד, לקבל ממנו תגובה אחת. וכך אנחנו מגלים את האור העליון שמתלבש בתוך הכלי.

שאלה: האם אנחנו יכולים לעורר דרך השכל רצון להתפלל?

כן, ודאי. למה ניתן לנו שכל. הבורא לא ברא את העולם הזה כדי שאנחנו נשחק עם כל מיני דברים, [כמו] שאנחנו משחקים בעולם הזה. כל הדברים נבראו אך ורק לצורך הגבוה, להגיע לגמר התיקון. ולכן אנחנו צריכים לראות בכל דבר ודבר שמתגלה, שזה שבור, ואנחנו צריכים לחבר אותם, כדי להגיע לתיקונים. וכך אנחנו צריכים להסתכל על כל דבר ודבר במציאות שלפנינו, ואנחנו כבר עושים. אתם תראו, עד כמה שאם אנחנו עכשיו קצת נתחיל לשנות את המבט שלנו על החיים, אנחנו נגלה איך החיים האלה משתנים, מהכוח העליון שמשפיע ופועל ממש בתוך החומר שלנו.

שאלה: השפה של הבורא באה דרך רגש מיוחד, או מחשבה, והתפילה האם זה יותר דרך מילים, רגשות, או פעולות? איך לא להתבלבל בכל זה?

על זה כתוב פשוט, "כל עצמותי תאמרנה".⁴ זאת אומרת, בכל האפשרויות שאני יכול לבטא את עצמי, אני יכול לבטא את היחס שלי לבורא. זה כמו שאמא מסתכלת על תינוק, אז ברור לה דרך כל מיני סימנים, איך הוא מרגיש, מה הוא רוצה, וכן הלאה, כך אנחנו כלפי הבורא. לכן כמה שאתה יכול לגלות לו את מצפוני ליבך, תגלה. על זה כתוב, "כל מה שבידך, בכוחך לעשות, עשה".

שאלה: אנחנו מתפללים על החיבור בינינו, על הכלי, אבל את הבורא אנחנו כאילו לא מבקשים, שהוא יהיה שם?

למה, אז למי אתה מתפלל?

תלמיד: מתפללים לעזרה שלו אבל על הכלי. לא שהבורא יהיה בתוכו?

כי עדיין אין. אנחנו רוצים להרגיש את עצמנו שפונים אליו יחד. זה נקרא הכנה לתפילה.

תלמיד: אבל הכלי יכול להיות שלם, אם אנחנו לא מבקשים שהוא יהיה עם הבורא בפנים. אפשר להתפלל בשלבים על הדבר הזה?

כן, אפשר להתפלל בשלבים, על תיקונים אנחנו מתפללים, ואחר כך על מילוי.

טוב, חברים, אנחנו מתקרבים בעצם לסיום השיעור. אתם רואים שכל הזמן אנחנו מסתובבים סביב דבר אחד. איך אנחנו מגיעים לתפילה לבורא. אז נשארו לנו עכשיו 15 דקות. בואו נעשה סדנה, על מה שהשגנו בזמן השיעור, ואיך אנחנו באמת מתכוונים משך היום, עד מחר בבוקר, להישאר בזה שאנחנו בונים כלי לפניה לבורא. כי בו תלוי הכול. זה השיעור הכי חשוב. הנושא הזה, זה הנושא שהוא חותם את כל חכמת הקבלה. כי בו תלוי הכול. הנברא כאן מגיע למגע עם הבורא. אז בבקשה, סדנה.

סדנה

איך אנחנו במשך היום מממשים מה שלמדנו בזמן השיעור?

*

(סוף השיעור)

---

1. והעושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושי מלכות ב"הוה", מחוברים בבחינת "פנים בפנים", ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש והבן, כי דוקא בחינה זו היא רצונו ית'. (בעל הסולם "אחור וקדם צרתני")↩

2. "נצחוני בני, נצחוני בני" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, נ"ט, ב' גמרא)↩

3. "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על שמות י"ט, ב').↩

4. תהילים ל"ה, י'.↩