גם המאמץ הקטן משפיע

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 03.12.25 – אחרי עריכה

דודי: יש כאן סדרת שאלות ששלחו לי חברים וחברות מכל הכלי העולמי, ביקשו לשאול את הרב. אני אשאל אותן ממש כמו שהם ביקשו לשאול, במילים שלהם.

עד כמה כל מאמץ קטן של חבר במחשבה, בדיבור, במעשה, לכיוון החיבור, משפיע על הבורא, על העולם, על החברים? השאלה הזאת חשובה, כי חברים, ובעיקר חדשים, מתקשים להרגיש שהם מועילים. אם הם יהיו בחשיבות שכל מאמץ קטן משפיע, אז זה ייתן להם חומר דלק להמשיך לפעול.

לכיוון ההתחברות, כל מאמץ הקטן ביותר הוא משפיע, זה ברור לנו. לכן לא להתעצל אלא לשאול.

דודי: האם המציאות הגשמית באמת תלויה במידת החיבור שלנו?

צריכים להגיד שכן, אומנם אנחנו לא רואים את זה, אבל מידת החיבור בינינו היא דבר חשוב מאוד.

דודי: האם מותר לבקש תקופה רגועה יותר בהתפתחות הרוחנית? לפעמים גילוי הרע דורש מאמץ גדול מאוד, ויש רגעים שבהם האדם מרגיש שהוא זקוק להפסקה. האם נכון לבקש זאת, או שעלינו לקבל כל מצב שמגיע מתוך אמונה שהבורא יודע מה אנחנו מסוגלים לשאת? ועוד שאלה כאן, איך אנחנו יכולים לדעת מה הבורא רוצה מאיתנו דרך העשירייה?

הבורא רוצה מאיתנו רק דבר אחד, שאנחנו נהיה מקורבים זה אל זה ונשפיע זה אל זה לכיוון החיבור הכללי. וכך צריכים ללכת עוד ועוד.

דודי: האם מותר לבקש תקופה רגועה יותר בהתפתחות הרוחנית?

לא, זה לא. כל דבר שאנחנו מקבלים, אנחנו צריכים לקבל את זה כדבר הרצוי בעיני הבורא.

דודי: אם בתקופה הזאת לפחות אני מרגיש הכבדה, מרגיש לחץ, אז שהבורא קצת יפרגן, שקצת יוריד מהעומס.

אני לא חושב שאפשר לבקש על פחות לחץ.

דודי: הבורא בכלל מתחשב בבקשות כאלה?

אני גם לא יודע. אבל זה שלא כדאי לנו לבקש, זה בטוח.

דודי: מה יכול לעזור לי לצאת מהר מתחושת חוסר ביטחון אישי? זה נולד בי אחרי זעזוע מיחס של חברים שהם חזקים בגשמיות, אנשים שיש להם תפקידים בחברה, כוח ביטוי, זה גורם לי לעצור את עצמי בתרומה לחברה ובתנועה שלי בקבוצה. איך חוזרים לתחושת ביטחון שמאפשרת להתקדם ולתרום בחברה?

רק להתחבר יותר קרוב לחברים בתוך העשירייה, לדאוג שיהיה חיבור יותר חזק.

דודי: וכשלאדם אין ביטחון, פתאום מתערער לו כל הביטחון העצמי?

שיסגור את העיניים וישתדל להיות יחד עם כולם.

דודי: מתחילת דרכי, שיעור הבוקר הוא כמו חמצן בשבילי, בלי זה אני מרגיש שקשה לחיות, וגם מרגיש שאי נוכחות שלי פוגעת בחברים. בתקופה האחרונה יש הרבה הפרעות שמונעות ממני להירדם בזמן ולקום לשיעור, ילדים קטנים, מצב בריאותי, טיפול בהורים, ועוד עניינים שמוכרים לכולנו. איך מצדיקים את הבורא במצב כזה שממשיך יום אחרי יום?

לצרף תפילה לכל מעשה שאני עושה.

דודי: האם יכול להיות שהבורא לא רוצה שאני אגיע לשיעורי בוקר?

לא, דברים כאלה לא. הבורא אף פעם לא רוצה בפחות ממה שאדם עושה, אלא רק ביותר.

דודי: השיעורים המוקלטים חזקים מאוד, שיעורים שאנחנו רואים יום יום בחלק הראשון, אבל חלק מהחברים מרגישים שאפשר לראות אותם אחר כך, ולכן מגיעים פחות. האם בשיעור מוקלט מקבלים אותה השפעה כמו בשיעור חי?

לא, בשיעור חי יש יותר כוח.

דודי: עם איזו כוונה נכון להשתתף בשיעור מוקלט כדי להפיק ממנו את המקסימום?

שעכשיו אנחנו נמצאים יחד כולנו בשיעור, והמורה או הרב או המרצה מעביר את השיעור.

דודי: אם כולנו יחד צופים בשיעור מוקלט, שומעים שיעור של רב"ש על תע"ס, שומעים שיעור שלך על אמונה למעלה מהדעת או על פתיחה, צופים יחד, אז אנחנו מתקדמים בזה ברוחניות.

ודאי. אבל בגלל שאתם מעדיפים להיות יחד.

דודי: אם היינו יחד בשיעור חי, היינו מקבלים מזה יותר? האם ה"יחד" משחק פה תפקיד?

יחד.

דודי: שאלה פרטית קצת. אני כותב שירה כבר יותר משלושים שנה, רוב הכתיבה נוגעת לדרך שלנו ולמה שאני עובר בפנים כולל רגשות עמוקים. שמעתי אותך, את הרב, אומר שלא כדאי לבטא רגשות פנימיים מול החברים כי זה עלול לבלבל אותם. האם העובדה שאני כותב את הרגשות האלה לעצמי נחשבת נכונה ומתוקנת?

לעצמו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.

דודי: ולחברים?

לחברים לא.

דודי: יש הרבה חברים שכותבים שירה, סיפורים, סיכומים, האם כדאי לשתף עם האחרים את הביטויים שלי בכתב?

בעצם אין על זה איסור, אבל כדאי שהכול ילך לפי איך שרב"ש קבע.

דודי: אצל רב"ש זה לא היה.

יש נשים שמרגישות שאין צורך בעשיריות נשים כדי להגיע להשגה רוחנית, מה עמדת הרב בנושא?

אני לא חושב שזה נכון. גם נשים וגם גברים, גם בזמן רב"ש כולם היו צריכים להיות מלוכדים בעשירות, ויותר מזה. זה לא טוב שנשים חושבות שהן פנויות מחיבור.

דודי: בדור שלנו, האם אישה יכולה להגיע להשגה רוחנית בלי להשתתף בעשירייה?

אני הייתי דווקא בזמן שרב"ש קבע את הדברים האלה, ואמר לי כל פעם, "לך ותעשה, לך ותעשה", ואני הלכתי ועשיתי. אחר כך הוא דרש ממני דין וחשבון, מה היה, כן היה, למה.

לאישה יש דברים אחרים, יש לה אולי סדר יום אחר וכן הלאה. אבל בכל זאת, שיעורים של רב"ש הם היו מאוד חשובים לו.

דודי: לאורך הדורות מקובל היה משאיר אחריו בעל השגה. למה אחרי הרב אנחנו לא רואים בעל השגה חדש? ועוד, יש לרב תלמידים שלומדים שלושים שנה בכל העולם, למה אנחנו עדיין לא בהשגה?

גם אחרי רב"ש נשארו המון תלמידים שלמדו הרבה שנים איתו ולא הגיעו להשגה.

דודי: למה?

למה? אי אפשר להגיד למה. אני חושב שזה מתוך שלא נתנו יגיעה מספקת.

דודי: אדם שלומד היום ב"בני ברוך" שלושים שנה ולא הגיע להשגה והוא לא מרוצה מהמצב הרוחני שלו, האם זה כי הוא לא נתן מספיק יגיעה, או כי הוא בכלל לא יודע איפה הוא נמצא, והוא לא יכול לשפוט את המצב שלו?

הוא לא דורש, הוא לא דורש מעצמו להגיע להשגה.

דודי: והשאלה הראשונה שהייתה כאן. לאורך הדורות מקובל היה משאיר אחריו בעל השגה, למה אחרי הרב אנחנו לא רואים בעל השגה חדש?

באמת אני לא יכול לענות על זה, להביע את זה, לענות על זה. נראה לי שאנחנו צריכים לחשוב על זה כולנו יחד, ולהעמיד על זה את כולם.

דודי: לאן המחשבה המשותפת הזאת תוביל אותנו?

המחשבה הזאת זאת תפילה.

(סוף השיחה)