שיעור בוקר 25.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 692

איגרת ט'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 697, אגרת ו'.

אגרת ט'

שנת תרפ"ג (1923)

"ב"ה מוצש"ק ויקרא אל משה, נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור

ש' פ"ג ירושלים עיר הקודש תובב"א

לאמיתי וידידי. .. נ"י ויופיע לרום המעלה.

לא אוכל עוד להתאפק לכל הנצב בינינו, ואנסה נא את התוכחה המגולה האמיתית. כי צריך אני לדעת כמה הוא שָׁוֶה ערך, דְּבַר אֱמֶת בְּאַרְצֵנוּ: כי כן דרכי תמיד, לחקור בכל מעשי הבריאה, ולדעת ערכה, אִם טוֹב וְאִם רָע, אך בדקדוק נמרץ, מפני שרק מקום זה הניחו לי אבותי להתגדר בו, ובע"ה כבר מצאתי חמודות וּגְנִיזִין בתמונות העוברות וּבְטֵלוֹת האלו: כי לא לחנם נערך כל ההמון הזה נגד עיני, והמה אותיות נחמדות, למשפט כל חכמה וכל דעת, ולא נבראו אלא לצרופי חכמה בלבד.

מִתְּחִילָה נשפוט את מדת העצלות השורה בעולם הזה. .. ובכללה איננה מדה גרועה ובזויה כל כך, וְהָרְאָיָה, שכבר אמרו חז"ל: "שב ואל תעשה עדיף". ואע"ג [ואף על גב] שֶׁהַשֵּׂכֶל הפשוט, וכמה כתובים מכחישים את הכלל הזה, מכל-מקום כדי דִּייַּקְתָ בֵּיה [בו] כראוי, אראה ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים הן" והכל על מקומו יבוא בשלום.

זה מבורר בלי ספק, שאין שום עבודה בעולם, זולת עבודתו ית', וכל מיני העבודות זולתו, ואפילו לנשמות, אם הוא בערך עצמיותו בִּפְרָטוֹ, הרי ראוי לו שלא בא לעולם, כי מהפך הקערה על פיה, כי ממקבל לא נעשה משפיע, שזהו חוק ולא יעבור, וְ"אִלוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאַל".

ואם כן לא כדאי לנו כלל וכלל לדון עובד או עבודה כזו שבעליו הוא בצורת מקבל. מחמת שזה רֵיקוּת מוחלט, ואין כל ספק שמוטב היה לו להיות "שב ואל תעשה", כי הוא מזיק במעשה זה, או לו, או לאחרים. ותועלתו נמנע בהחלט, כמו שדברנו לעיל.

ולא איכפת לי כלל וכלל, אם נמצא עִמְּךָ איזה מספר אברים מרמ"ח אבריך, שאינם נוחים מהלכה זו; ואפילו מתערבים את עצמם במחאה גלויה נגד דְּבָרַי אלו, כי כן טבע כל דבר אמת, שאינה דורשת הסכמה משום יְלוּד אִשָּׁה, קטן או גדול, וכל מי שזוכה לדעת התורה ביותר, נמצא עַמְדָן עַל דַּעְתּוֹ ביותר.

אשר על כן אחרי האמת הגדול, המפורסם הזה, אשר מְחָרֵף במלאכתו - "חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית", עם כל זה, אין לו שום רחמנות ודאגה על העצלים, לְטַכֵּס עצה בעדם, מחמת הכלל הגדול: "שב ואל תעשה עדיף"; כי ממ"נ [ממא נפשך, ממילא], אם דְּבַר ה' יקר להם, ורוצים באמת לעבוד לקונם ית' להשביח מעשיו, אז אין שום ספק שרוח העצלות לא תהיה עמהם, כי רוח ה' מלביש עוז וגבורה, שהעצלות נִדָּף ממנו כְּקַשׁ מִפְּנֵי רוּחַ, אלא אם יצוייר שיש להם חבור עם רוח העצלות הזה, אז בלי ספק שבשעה הזאת אין דעתם נוחה בִּלְתִּי לה' לְבַדוֹ. ואם כן, ודאי "שב ואל תעשה עדיף".

יש לי לדבר בענין זה נכבדות, אולם מה אעשה שֶׁהַזְּמַן גַּרְמָא [שהזמן גָּרַם], שאינך מבין בלשוני, כי אינך רגיל בחדושי תורה שלי, הנאמרים בתכלית הפשיטות, אשר צריך להיות בגובה הקומה מאד, עד שיוכל להשפיל קומתו כ"כ ולהגביה אותם; ולא אוכל לשנות דַּרְכִּי, מחמת שאני רואה בו רצון השי"ת וד"ל [ודי למבין].

הגם ששמעת ממני תורה הרבה, על צד הפשיטות, וגם טרחתי מאד בענין לַהֲבִינְךָ דְּרָכַי וכל חֶפְצִי בעבודת הבורא ית', רצוני לומר, באותו המקצוע שבעז"ה הוספתי על רַבּוֹתַי שבדורי ושלפני, והסכים השי"ת על יָדִי, ואתה עֵידִי.

עם כל זה מחמת שֶׁכָּל למודנו בענין הזה, היה זמן קצר, בערך. ... .. מיום ב' פרשת בהעלותך תר"ף עד פרשת שמות תר"ף (תרפ"א), כי המצב שלך בשבוע. .. לא נתן לי עוד לדבר עמך יותר, מחדושי תורתי, וכן הפסקתי אז כל דרך הלמוד שלי מפני טעמים הכמוסים עמי; וגם מקודם לכן גיליתי אזנך בדבר זה, בקצת טעמים.

ומכיון שהזמן היה קצר מאד, הוא הגורם שלא הורגלת בדרכי, ולא נבלעו דְּרָכַי כלל בַּאֲבָרֵיךָ, ולכן הכנסת מדעתך שינויים הרבה בתורתי. ... .. ומחמתם הפסדת זמן הרבה. ... ... ..

ובפרוש הוציא לְפָנָי שפתותיך, אשר בכל כֹּחָךָ וְאוֹנְך תעזור לי בברור דרכי תורתי והתפשטותו בעולם; ורק הנך יושב ומצפה, מתי יגיע השעה המוצלחת, שיהיה לאל ידיך, שתוכל להשתתף עמי בזה הענין.

והבטחה זו הוֹצִיאוּ כל רמ"ח [248] אבריך ושס"ה [365] גידיך, בכל תוקף ועוז, גם בחדוה, ללא ספק קטן וקל, שמי יודע אם תזכה לזה המדובר וד"ל [ודי למבין].

עתה מה תאמר לכל הבטחותיך עמי... ואני יודע עצתך והתחבולה שהמצאת מדעתך, דהיינו, לשטוף בפעם אחת כל גופך, במים שאין להם סוף, וְדַי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא [ודי לחכם ברמז].

גם יודע אנכי התרוץ המוכן בְּאַמְתַּחְתְּךָ, על שאלתי זאת, דהיינו, שעדיין אינך מוכשר כלל לגלות דעת, ולסתור או לבנות, ומכל שכן להתחבר עמי בעבודה, בה בשעה שאתה בעצמך לא החזקת בה כראוי.

אמנם אם כן יֵצֶר הַסּוֹכֵן בְּךָ, אתה סותר את עצמך מִנֵיה וּבֵיה [ממך ובתוכך], רצוני לרמוז, שעל שאלה אחרת אתה מתרץ את עצמך לא בְּעֲנָוָה, וְאַדְּרַבָּה וד"ל, ואם כן איך אתה תופס את החבל בשני ראשים.

... ואני אומר לך שאין כאן שום בושה, שום קטנות ושום גדלות, רק שהצליח מעשי שטן, להפריע על כל דבר טוב שלא יותגלה בדרכיו, כי מה אכפת לך, אם אבין את קטנותך יותר מדי, האם לשמוע שבחים מפי תכסוף, ואני יודע שנפשך טהור מִסִּיגִים כאלו.

וְגָם מָאי אִכְפָּת לְךָ, אם אבין את גדולתך בשעור המדוקדק, כמו שהוא בין כֹּתְלֵי לבך; וכלום אינך ירא מִלִגְלוּגַי עליך, כי עַמְדָן עַל דַּעְתְּךָ אתה.

וגם בושה זו מָאי הִיא [מה היא], לדבר בפני חבר כמותי, בְּפוּם מֵמָלֵל רָבְרְבָן [בפה מדבר גְּדוֹלוֹת], וכן דרכו בדרך הזה כל קדמונינו, לגלות סודם כמו שבא בקירות לבם ממש, לרב מיוחד, או לחבר מיוחד האמיתי, אם רם אם שפל.

כי דְּרָכַי דרך האמת, אין להם שום התפעלות מן האמת, אם מַר אם מָתוֹק. והעיקר כל עיון כמו מקובל בשעתו, כי השכל צריך להיות "נָקִי", וח"ו [וחס ושלום] להטות משפט מחמת מרירותו, וגם הלב על מקומו צריך להיות "צַדִּיק", וּמַצְדִּיק את הבורא ית', עכ"פ שלא יצוייר.

וכמו שאין שעור למעלת הבורא ית' ולכל יכולתו, כמו כן אין שעור לְשִׁפְלוּת יְלוּד אִשָּׁה (ולחולשתו), אלא אם רק הבריאה הזו עם כל שפלותה מוכנת לקבל דבר אמת, בלי שום נגיעה בדבר, לצורך גופו הַנָּגוּף, אלא נמצאת תמיד בסוד הכתוב: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרוֹג", כן הולכת ופוסעת על מדרגות הקדושה וטהרה, עד. ... ... .. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

ואני רואה בעליל בלי ספק, שתפול בַּפָּחַת הזה, אם פחות, אם יותר, וזה השטן האחרון, אשר אני מוצא בעבודתי הפוריה, בעד כללות בני דורי. כי ב"ה [בעזרת השם] מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי בוראי ית', לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תקונים קלים ונאמנים, להשיב כל נפש לְשֹׁרְשָׁהּ בתכלית המהירות.

אבל מה אעשה בְּיוֹם פְּקוּדָה, כי תצטרך לענות על שאלת אדם רשע, "מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם"? ואע"פ שהתירוץ מבורר בהגדה, "אּלוּ הָיָה שָם לֹא הָיָה נִגְאַל", כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים, עוֹבְדֵי הַרֵיקוּת. ועדיין לא נבחר שום בן אדם לעבודתו ית', אם אֵין לִבּוֹ שָׁלֵם עִם ה', לעבוד עֲבוֹדַת מַשָּׂא במסירת נפש, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּמִיד לֹא יֶחֱשֶׁה, אך ורק לעשות איזה נדנוד של נחת רוח ליוצרו ית'; ואם כן מה לרשע הזה להתערב ולדון עם אוהבי ה' כָּאֵלּוּ.

אמנם אָחִי, באמת אין זו שאלה שכליית, ברור הוא, ואמת הוא, לא נשאר שום הרהור ומשא מתן בדבר, אך דוקא בגלל זה הוא פִּרְכָא [קושיה] שאין עליה תשובה, כי שְׁאֵלַת חוֹמֶר עָכוּר וּמְעוּכָר הוא, והיא רק תביעה מגוף החומרי לשוב אל גִילוּלֵי אבותיו, שיש לו חלק שותפות בעבודתם, או יותר אמיתי, שהוא בעל העבודה, וכל הנאה שלו. וכיון שהשואל הוא רק חומר וגוף בלי שכל, על כן חלש כח השכל, לענות לו שום תרוץ, כִּי אֵין אָזְנַיִם לוֹ, וּכְּפֶּתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ וכו'.

ועתה ידעתי כח העדפה יתירה, שֶׁחָנָן אותי בוראי ית' על יתר בני גילי, שזמן כַּבִּיר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה'; ואחרי כל השפלות הנובע מִבֵּן רָשָׁע הנ"ל, שהוא הקליפה השולטת בִּזְמַנִּי, ואחרי הִוָּעֲדִי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עמדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שְׁאֵלָת הָרָשָׁע הנ"ל. כי אני מוצא א"ע [את עצמי] מחויב ומוכרח כהיום כתמיד להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אֶחֱשֶׁה, מִלָּתוּר איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עלי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד. ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, (כל ימי אפילו) זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי מכל מראש.

יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו ית', מחמת שפלותי; ואני חושב ותואב כל היום, על גֹבְהוֹ של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב.

והן אמת כמו שדברתי עם בני גילי מענינים אלו, ראיתי שיש להם כמו שוּלְחָן עָרוּךְ שמעיינים בו ומוצאים שעור לעבודת ה', בעדם ולכל הצטרכותם.

אבל אני, לא ראיתי מעודי את השו"ע [השולחן ערוך] הזה, להיות קצוב בו, תנאי וקצבה, לְחֵפֶץ השי"ת מבריותיו אשר ברא, במעלות הדביקות בו.

ובדרך כלל קבלתי פא"פ [פה אל פה] וכו' שֶׁקָּטָן וגדול שוים הם לפניו ית'. וכל הבריות מוכנים להשראת שכינתו בלבבם, ושעור ההשראה, תלוי בְּחֵפֶץ הבורא ית', ולא בו כלל, אתמהה לכן, חרפה גדולה לִילוּד אִשָּׁה, יהיה מי שיהיה, לִיתֵן איזה שעור, או כמין שעור באיכות חֵפֶץ הבורא ית'.

והנה דברי אלו פשוטים בתכלית הפשיטות, עם כל זה לא ראיתי עוד בדורי, מי שיהיה בעיני עצמו לאיש פָּשׁוּט כזה שיבין ערך דברי אלו, כמו שהם לעצמם, והוא מחמת שאי אפשר להם להרכין גופם כל כך.

וכיון שבאתי לזה, אגלה לך כל סודם בחדרי מַשְׂכִּיוֹתָם. אם תבין. .. כי כל זה עלתה להם מחמת שאלת אדם רשע, מה העבודה הזאת לכם, כי הם צריכים תמיד לִסְמִיוּת עֵינַיִם כלפי אדם רשע הזה. ... ... .. אבל המה אנשים, ומדוע לא יָסֵבּוּ עכ"פ [על כל פנים] כל עבודתם למקצוע הזה, מה יש לבעל הכרם מִכַּרְמוֹ? ועל כל פנים, היו עובדים עבודה שכליית לבוראם, בין אם יֵעָרֶה עליהם רוח ממרום לראות פירות בעמלם, ובין ח"ו לא. אבל לא היו יוצאים מן גֶּדֶר עובדי ה' על כל פנים.

בהיותם נמשל נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ וּמְנַשְׂאִים הֶרְגֶשִׁים החומריים, כמו עבודה רצוניית אלקיית, ולא ירצו להבין שֶׁכֹּל החומר יחד עם כל מה שיוכל לרכוש, יאבדו יחד. ואבד וְנִשְׁבַּת זִכְרָם מן הארץ לנצח.

אמנם אָחִי, הרבה הרבה דברתי עמך מענינים אלו פנים אל פנים בהיותנו יחד, ואי אפשר להאריך בהם כ"כ על הכתב. אבל אני יודע בטח, שאם תעיין כראוי בדברים אלו שכתבתי בכל המכתב הזה, מחוייב אתה למצוא הרבה ענינים, שאין דעתך נֹחָה בהם, אשר בכונה גדולה כתבתים אליך, כי אני חושב אולי תבין מכאן ולהבא, ותודיעני כל דבר וכל פרט וכל שורש, שאינך מסכים עמי לגמרי, באשר שֶׁלִּבִּי שלם עמך, ואתה. ... .. וְסַהָדִי [וְעֵדִי] במרום אם הייתי יכול להאכילך את חֵלֶב השמים ממעל לא חַסְתִּי (כלל) על שום עבודה, ועל שום עמל.

יהודה ליב"

שאלה: לא כל כך ברור למי בעל הסולם כותב את האיגרת, אבל נשמע שזו מערכת יחסים מאוד מורכבת. בחלק מהאיגרת הוא מדבר בצורה מאוד חמה, בחלק מהאיגרת הוא מדבר בצורה יותר אגרסיבית. האם זה בכלל משנה למי הוא כותב?

למי הוא כותב אתה לא תדע, זה לא עניינך. ברור שזה תלמיד שקרוב אליו ולתלמיד הזה הוא כותב.

תלמיד: היה לי קצת קשה לעקוב אחרי מה שנאמר.

אני מבין. אי אפשר בבת אחת, צריכים לקרוא כמה פעמים, אולי לחלק את זה לחלקים, וכך לאט לאט לבלוע.

תלמיד: לצורך העניין, מהחלק הראשון הצלחתי להבין שהוא מדבר הרבה על עצלות, למה זה כן דבר טוב ו"שב ואל תעשה עדיף". האם יש משהו חשוב שניקח מהחלק השני ומהחלק השלישי של האיגרת?

בינתיים לא. האיגרת כתובה לרמות שעוד לפנינו.

שאלה: בעל הסולם כותב שבמידת הרצון של האדם להשביח את מעשי ה', לא תהיה בו עצלות. איך אנחנו פועלים להשביח את מעשי ה'?

על ידי היחסים בינינו.

שאלה: בעל הסולם מביא באיגרת שני קצוות, הדבקות בבורא והעבודה נגד הרשע, נגד יצר הרע. איך האדם שומר כל הזמן על הדבקות ולא נופל ליצר הרע? כי יצר הרע תמיד ישלוט, הוא תמיד אונס את האדם.

בלי יצר הרע האדם לא היה שומר על קו ישר.

תלמיד: מה על האדם לעשות כשיצר הרע מתגלה בכל עוצמתו?

למרות זאת להשתדל לעבוד, להחזיק את עצמו ככל שמסוגל.

תלמיד: יש לנו עשירייה שמחזיקה ונותנת ורב גדול שמדריך, אבל כשיצר הרע עולה, אתה מרגיש כל כך שפל כשאתה מגלה אותו. אתה רואה כמה אתה קטנצ'יק, כמה אתה כלום, לעומת הבורא שהוא כל כך גדול.

אז מה?

תלמיד: מה צריכה להיות ההרגשה?

אחרי כל מה שאתה אומר, שאני מרגיש שאני הקטן והבורא הוא אינסופי, גדול וכן הלאה, ההרגשה שצריכה להיות היא שאני נבראתי כדי לשרת אותו, במה זה יכול להתלבש, באילו מעשים, באילו תפילות, במה. כך אדם צריך לחפש ולהשתדל להיות בזה.

תלמיד: במצבים האלו שאתה מגלה את יצר הרע שעומד מולך, מה זה להיות דבוק בבורא?

אתה מבין שכדי להיות דבוק בבורא אתה צריך להתעלות למעלה מיצר הרע.

תלמיד: זה ברור, אבל אני רק צריך לזכור שיש בורא, שהוא מביא לי את היצר הזה עכשיו? מה מערכת היחסים שלי עכשיו בין יצר הרע לבורא? איך אני מיישר את הקו הזה?

על ידי זה שאתה משתדל לעלות למעלה מההפרעות של היצר שלך ולהתקרב לבורא, לעל מנת להשפיע, לדבקות בחברים, לכל מה שאפשר.

תלמיד: להתעלות מעל יצר הרע זה אומר שהוא לא יפריע לי בעבודה? אני לא מצליח להבין מה זה להתעלות.

לא, ההפרעה שלו היא התנאים לעבודה שלנו.

תלמיד: היא בעצם עוזרת לי לזכור את הבורא.

כן.

תלמיד: אם גיליתי את יצר הרע בצורה מסוימת, ואז יש הרגשה שזה בכלל הבורא, זה כביכול הסיום שלו?

לא, אפילו שאתה לא חושב שזה הבורא. התנאים ודאי שכן, אבל לא שהיצר הרע. יצר הרע ניתן לך כדי שאתה כל הזמן תהיה מעליו.

תלמיד: זו בדיוק השאלה הראשונה ששאלתי, מה זה להיות מעל היצר הרע?

שאתה רואה אותו, היינו מרגיש אותו, ועל אף שאתה מרגיש אותו, אתה לא מסכים ולא רוצה להיות דבוק בו.

שאלה: מורגש בכל האיגרת של בעל הסולם, עד כמה הוא היה מוכן לעשות הכול בשביל הבורא, אין פה בכלל שאלה. הוא אומר "כי דְּרָכַי דרך האמת, אין להם שום התפעלות מן האמת, אם מַר אם מָתוֹק. והעיקר כל עיון כמו מקובל בשעתו, כי השכל צריך להיות "נָקִי", וח"ו [וחס ושלום] להטות משפט מחמת מרירותו, וגם הלב על מקומו צריך להיות "צַדִּיק", וּמַצְדִּיק את הבורא ית', עכ"פ שלא יצוייר.". מה זה שהשכל יהיה נקי?

שהוא משתדל לא להיות במגע עם היצר הרע בשום צורה.

תלמיד: מהבירור של החברים אנחנו רואים שהיצר הרע רק מתגבר עלינו כל פעם.

זה כדי שאנחנו נעלה מעליו כל פעם יותר ויותר.

תלמיד: אז בכל זאת יש מגע כלשהו עם היצר הרע. אתה אומר, ואנחנו גם רואים, שבלי מגע עם היצר הרע אתה לא יכול ליצור קשר עם הבורא ולבקש ממנו את התיקונים. גם בעל הסולם מדבר פה באיגרת על העניין הזה, הוא אומר שדווקא מפני שאנחנו רצון לקבל בנקודה הזאת אנחנו יכולים לגאול את עצמנו.

כן.

תלמיד: איך עושים את המאמץ הזה להיות בשכל נקי? כי בסופו של דבר הבורא מביא לנו את המגע הזה עם היצר הרע דווקא בשביל שנרגיש את הקלקול ונפנה אליו ונבקש את התיקונים האלה. איפה הנקודה הזאת של לבוא עם שכל נקי?

אתה כל הזמן משתדל שיהיה כך.

תלמיד: זאת אומרת לבוא במודע, בידיעה שאני ביצר הרע והבורא מביא לי את כל זה בשביל שאני אפנה אליו ואתקן את עצמי, לדרוש ממנו כל הזמן את התיקון.

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב בעמוד 694, טור ראשון למעלה, "כי ב"ה [בעזרת השם] מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי בוראי ית', לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תקונים קלים ונאמנים, להשיב כל נפש לְשֹׁרְשָׁהּ בתכלית המהירות." מהי שפלות הדור שהוא מדבר עליה?

שנמצאים בשפלות. שאין להם כוחות ולא יודעים ולא מבינים מה הבורא דורש מהם.

תלמיד: הוא גם אומר שהרבה פעמים בכלל לא מבינים את השיטה של בעל הסולם, שאף אחד לא מבין אותה. למה?

אני לא יודע.

תלמיד: הוא אומר שהם לא יכולים להשפיל את הגוף שלהם עד הסוף.

עד הסוף זה לפי התנאים שמתגלים.

תלמיד: מה בעל הסולם פתח או גילה בשיטה שלו שגורם לה להיות קשה לקליטה, ודווקא זאת הדרך לתיקון ולגאולה?

המיוחד בבעל הסולם הוא שאת הכול הוא קושר לאגו של האדם, ליצר הרע, שכך האדם צריך ללכת, כל הזמן נגד.

שאלה: הוא מדבר על מסירות נפש בלתי ניתנת לתפיסה בכלל. הוא אומר שמצאתי כיום "להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אֶחֱשֶׁה, מִלָּתוּר איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי". הוא גם כועס על בני גילו שמצאו בשולחן ערוך מידה מסוימת של עבודת ה'. אז הוא אומר "וכל הבריות מוכנים להשראת שכינתו בלבבם, ושעור ההשראה, תלוי בְּחֵפֶץ הבורא ית', ולא בו כלל". הוא כועס על מי שבכלל נותן איזו מידה לעבודת ה'. הוא אומר שצריך לתת את הכול. איך אפשר להגיע למסירות נפש כזאת?

גם בעזרת ה'. למה שאדם צריך להגיע, אין לו שום תנאים בגופו, בנשמתו, לא חשוב איך, אלא רק קשר עם הבורא שהוא יכול לפתח יותר ויותר, ולבקש.

תלמיד: איך אפשר ליצור תנאים בעשירייה שזה מביא אותנו למצב שאין מנוחה, אין ויתורים, מסירות עד הסוף?

קודם כל לזה יש לנו תנאים בעשירייה. אנחנו כן יכולים להיות סביב השעון קשורים לבורא בתפילתנו, הוא אפילו כותב על זה. כך מתוך המאמצים שלנו אנחנו יכולים לשכנע את הבורא שיעזור לנו להיות דבוקים בו סביב השעון.

תלמיד: יש תמיד סדר יום ויש מידה.

גם הרמח"ל כתב שצריכים להיות לפי התור בקבוצה, שאלה ואלו ואלו ואלו כל הזמן עובדים בהחלפות. מחליפים זה את זה וזה את זה וכן הלאה. כך עובדים בעבודת ה', כך הייתה גם העבודה בבית המקדש.

תלמיד: אני מדבר עלינו. יש אומנם סדר יום של מפגשים מדהים בעשיריות ולא נותנים אחד לשני לשכוח. אבל הוא אומר, יש בני גילי שעשו להם איזו מידה לפי שולחן ערוך וזאת הטעות שלהם.

מספיק להם שעתיים או שלוש שעות ביום ללמוד או עוד איזו שעה להתפלל וזהו.

תלמיד: אז איך ליצור אווירה כזאת שלא מסתפקים במסגרת, כי לא משנה איזו מסגרת נעשה, עדיין זו מסגרת. לא זו באמת מסירות הנפש שהוא מדבר עליה?

עד שמרגישים שעובדים במסירות נפש. זאת אומרת למעלה מהכוח האנושי, כל אחד ואחד במידתו.

שאלה: במשך השנים אתה מעלה את המיוחדות של תפילת הרמח"ל. האם אנחנו כבר מוכנים כבני ברוך להתחלק באותה תפילה כדי שהדיבור עם ה' - לפחות בקבוצה שלנו - לא יפסק. כי בעשיריות אנחנו עובדים פה שלוש שעות, פה חמש שעות. האם אנחנו מוכנים כבר לרצף הזה?

אני חושב שלא. אין לנו עדיין דחף פנימי להיות בתפילתנו בינינו ועם הבורא כל כ"ד שעות. לא. נחכה עוד קצת, אבל כבר רואים שמתקרבים למשהו יותר מעשי.

שאלה: חברים כאן נגעו ביצר הרע. הוא כותב "שמחמת שאלת אדם רשע, מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם"? והשאלה הזו פוגשת אדם כמעט בכל סיטואציה, לפני כל התחלה של פעולה כשהוא בא לעשות לטובת החברים או לטובת העשירייה, בכל פעולה נשאלת השאלה הזאת. מה עונים ברגע שהיא עולה?

לא יודע, לפי מה שאתה צריך לעשות. השאלה היא על הכוונה במעשה שאתה הולך לבצע.

תלמיד: האם השאלה לֶמה אני צריך את הכוונה הזו בכלל, זו השאלה שרשע שואל אותי?

"מה העבודה הזאת לכם". בשביל מה אני עושה את זה, למי אני עושה את זה וכן הלאה.

תלמיד: עכשיו שאתה אמרת את זה, זה נשמע לי שאלה מאוד טובה לבירור באמת - מה הכוונה.

ודאי שהיא טובה. זאת השאלה שאנחנו צריכים לענות עליה.

תלמיד: האם אני עונה עליה לבד?

חפש.

שאלה: כותב בעל הסולם, "והנה דברי אלו פשוטים בתכלית הפשיטות, עם כל זה לא ראיתי עוד בדורי, מי שיהיה בעיני עצמו לאיש פָּשׁוּט כזה שיבין ערך דברי אלו, כמו שהם לעצמם, והוא מחמת שאי אפשר להם להרכין גופם כל כך". הוא כותב שהתורה פשוטה, ועם זאת, אף אחד לא יודע להבין ערכה כי לא יכולים להרכין גופם כל כך. איך מתקנים את הפגם הזה של להרכין את גופם?

ממשיכים, אבל מתפללים.

שאלה: יש את ההבחנה שבעל הסולם נותן כאן, בין מצב של "עשה בכל מה שבכוחך" לעומת "שב ואל תעשה עדיף". איך בודקים מתי לעשות?

לפי הרגשה פנימית. אלו שאלות שאי אפשר לפרש אותן כך שזה יהיה ברור.

שאלה: בפתיחת המכתב הרבה פעמים בעל הסולם פונה ואומר "נרו יאיר". מה זה "נרו יאיר"?

כמו שכתוב, אדם נר ה', והנר הזה צריך להיות דלוק תמידי.

שאלה: כתוב, "זה מבורר בלי ספק, שאין שום עבודה בעולם, זולת עבודתו ית', וכל מיני העבודות זולתו, ואפילו לנשמות, אם הוא בערך עצמיותו בִּפְרָטוֹ, הרי ראוי לו שלא בא לעולם". על מה מדובר בעבודות לנשמתו?

תקרא ותבקש להבין. זה מה שאני יכול לייעץ לך.

שאלה: אמרת שהדרך של בעל הסולם היא לעבוד כנגד היצר הרע. הוא גם תמיד מוכיח מאוד, נותן לך גבולות שאתה צריך להסתכל עליהם ולראות איך אתה יכול להתאים את עצמך לתנאים שהוא כותב. כך הוא גם כותב כאן.

אני מאוד מזדהה עם העבודה הזאת, אבל אני גם מגלה שהקפדנות הזאת, וגם כתוב "אל תהיה קפדן כשמאי", כשאדם עובד בצורה שהוא תמיד נגד, יוצא שהוא עובד לא באהבה וזה לא מרחיב את הלב שלו, מרוב העבודה הקשה כנגד הוא הופך להיות קשה. לעומת זאת, וזה צד אחר של בעל הסולם, אנחנו נדרשים לעבוד באהבת חברים. הקפדנות הזאת, כשאדם עובד כנגד, אם הוא מייחס את זה בעבודה לחברים שלו ורוצה להיות איתם יחד, אז הוא גם משליך את זה עליהם, קשה לו להיות באהבה וברוחב לב לעומת הנוקשות שהוא צריך ללכת כנגד כל דבר. זו דילמה מאוד קשה בעבודה שאני מגלה מול הכתבים של בעל הסולם, שהוא גם מאוד קפדן, מאוד אמת, וגם דורש ממך עבודה לכיוון אחר. איך לעבוד נכון עם שני הדברים האלה בעשירייה?

אני חושב שאם אדם מבין מה צריכה להיות הנקודה הסופית, הקו הנכון, אומנם לבצע ודאי שיש לו קושי, אבל אין לו קושי כל כך לייצב לפניו את השביל הזה.

תלמיד: אני אתן דוגמה מעשית. נגיד שאדם רואה איזו התנהלות והוא לא היה מסכים כלפי עצמו להתנהלות כזאת בעשירייה, והוא מבין שמתוך אהבה הוא צריך לתת לזה לקרות, ולא לחסום ולהגביל את החברים ואת העשירייה. אבל הוא מרגיש שהוא מוותר על האמת שהוא חושב שצריכה להיות, שאם הוא היה עובד כלפי עצמו, אז הוא לא היה מוותר. אני רואה הרבה חברים שכשהם עוברים את השלב הזה, הם מאוד מתוסכלים, לא יודעים לאן זה לוקח אותם, הם כביכול מאבדים את הדרך של עצמם, הם לא בטוחים שמותר לעשות ויתורים כאלה. לכן לא ברור איך לפעול בנקודה הזאת, אם לוותר, לא לוותר, ואם כן, אז איך לשלב בעבודה שלנו את הדברים האלה?

אני חושב שהמשך הדרך תברר את זה.

שאלה: הוא כותב, "ובדרך כלל קבלתי פא"פ [פה אל פה] וכו' שֶׁקָּטָן וגדול שוים הם לפניו ית'. וכל הבריות מוכנים להשראת שכינתו בלבבם, ושעור ההשראה, תלוי בְּחֵפֶץ הבורא ית', ולא בו כלל, אתמהה לכן, חרפה גדולה לִילוּד אִשָּׁה, יהיה מי שיהיה, לִיתֵן איזה שעור, או כמין שעור באיכות חֵפֶץ הבורא ית'." מה זה אומר?

שלא יחשוב אדם שבו, ביגיעה שלו ובמאמצים שלו, תלויה ההצלחה, תלוי הקשר עם הבורא.

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שהאור נמצא במנוחה מוחלטת וצריכים רק לפתח חיסרון, ופה הוא כותב שזה בכלל לא תלוי בנו. איך מיישבים את זה?

בינתיים לא יכולים, אלו ואלו דברי אלוהים ממש שווים, צודקים.

תלמיד: אם אדם מרגיש איזו אמת בעשירייה, והיא יכולה להיות הפוכה מהחברים, אז אני מרגיש שמה שחשוב זה הקשר עם החברים, ללכת איתם. גם אם אני בטוח שהם טועים, עדיף לטעות יחד עם החברים ולא ללכת עם הדעה שלי. כי הקשר בינינו הוא מה שחשוב, זה הקשר עם הבורא ואין משהו שיותר חשוב וגדול מזה.

בסדר, דעתך.

שאלה: כותב בעל הסולם. "חביב עלי לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד. ובלי הידיעה כלל בהצלחתה, וכל ימי אפילו זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בוודאי ללכת בכל דרכיו, ששמעתי מכל מראש". יש תחושה שזה המצב שאנחנו צריכים להגיע אליו, שמסכימים לעבוד כל החיים.

אנחנו לא צריכים להגיע לשום דבר שקובעים מראש, כי מי אנחנו? אלא צריכים יום יום, כ"שור לעול וחמור למשא", להשתדל לבצע מה שצריך.

תלמיד: האם בלי לצפות לשכר, להצלחה, לאיזו הבנה?

בלי זה אדם לא יכול, אבל לא שאנחנו קובעים שכך צריך להיות.

שאלה: שמענו הרבה פעמים שעדיף לטעות עם העשירייה, עם הקבוצה, מאשר להיות צודק לבד, אבל יש את העניין שהדרך לבורא היא קו דק מאוד. איך חבר צריך לחיות עם הקונפליקט הזה, להיות בהרגשה שאני רוצה להיות צודק עם העשירייה שלי כי ככה אני לומד ואחרת אני טועה, ולעומת זאת לדעת שהטעות הזאת מובילה אותי אולי למקום לא נכון, שכל העשירייה נופלת מהקו הדק הזה?

ככה זה. אני לא יודע מה לענות.

(סוף השיעור)