שיעור בוקר 22.06.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי",

עמ' 516, מאמר ג': "ענין ההשגה הרוחנית"

"אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם אין סוף. אלא שהמושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש, בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקרא הבריאה בשם "יש מאין".

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שהוא סוד "אני הוי"ה לא שניתי". ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי הזה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע, בסוד רצונו להטיב לנבראיו."

במילים אחרות, אנחנו נמצאים באור אין סוף, מופשט, אין לו שום שינויים, שום הבחנות, אלא כל השינויים וההבחנות זה לפי התפיסה שלנו בו. זה מה שקורה. ולכן, אנחנו צריכים להבין שלפי מידת הכלים שאנחנו מפתחים תהיה לנו השגה באין סוף. עד שבאמת הכלים שלנו יהיו עד כדי כך משובחים, מורכבים, משוכללים, שאנחנו נתפוס את כל האין סוף, אבל בצורה דיפרנציאלית, לא אינטגראלית. זאת אומרת, בחלקים הקטנים עד שזה יתאסף באינטגרל אחד.

נניח שיש לך צורת עיגול, זה אין סוף (ראו שרטוט מס' 1). אבל אני לא יכול לראות אותו. מה אני יכול לראות? אני יכול לראות משהו מוגבל. זה ועוד זה ומשולש, יש לנו כל מיני צורות, אבל הגבלה. אין סוף זה ללא הגבלה, כלום. אני תופס רק בתוך הכלים שלי. לכן אני מרכיב הרבה הרבה כלים, אבל כמה שאני מרכיב כלים, בכל זאת יש איזה חתיכות כאלה קטנות בכל מקום, שאני לא מכסה אותן.

המעבר מסכום הכלים לסך הכול, זה נקרא "אינטגרל", מאפס עד שש מאות אלף, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. זאת אומרת שאנחנו על ידי זה שעוד מוסיפים, עוד מוסיפים, עוד מוסיפים, אנחנו כך יותר ויותר ויותר מגלים את האין סוף. בסופו של דבר זה יהיה אין סוף.

למה? כי אנחנו עושים יגיעה מעצמנו, והתוספת מהיגיעה אנחנו מקבלים מהאור שמתגלה מבפנים, שזה נקרא "אור מקיף". זה נקרא "ה' יגמור בעדי", ואז באמת מגיעים לשלמות. אבל בכל זאת כשאנחנו מגיעים, אנחנו צריכים להבין שלפנינו אין סוף, ורק לפי הכלים שלנו אנחנו מגלים אותו בחלקים קטנים. ריבוע אחד (ראו שרטוט מס' 1), עוד משולש, עוד ריבוע, וככה יותר ויותר ויותר.

זו השגה, זה העניין של המדרגות. בסופו של דבר אנחנו כך צריכים להגיע לאין סוף. איך אפשר על ידי מדרגות להגיע לאין סוף? יש כאן השלמה שמגיעה מצד האור העליון. ככה זה עובד.

שרטוט מס' 1

"וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין, בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים, לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה."

למה? פשוט. כי אם יש לי כאן איזה חיסרון שאני יכול לגלות, אז אני קודם כל צריך להרגיש את החיסרון עצמו. זה נקרא אצלנו "ירידה". זה רק נקרא אצלנו "ירידה", כי בעצם אני צריך לקנות את החיסרון הזה, מקום ריק, כדי למלא אותו אחר כך. קודם כל מגיעה לי ירידה, שזה "קניית המקום", ואחר כך עבודה באותו מקום, ואחר כך מילוי באותו מקום, השגה. וכך עוד ועוד, ועוד, מדרגה אחר מדרגה. הם מתגלים תמיד לפי הסדר. כי הסדר הזה מלמעלה למטה כשהייתה השתלשלות, הוא נרשם בי, ואז מתגלה אצלי גם לפי הסדר ההפוך מלמטה למעלה, מקל לכבד.

שאלה: בשרטוט, המרובע הירוק, החיסרון שאני צריך לקנות הוא לא שלי, הוא נמצא בחברים, נכון?

כן. זה ברור. האני נמצא מחוצה. (ראו שרטוט מס' 1).

תלמיד: אני הרגשתי שחבר מאד רוצה להרגיש טעם בעבודה, זה החיסרון שלו. הוא רוצה להרגיש טעם בלהשפיע. אני רוצה לקחת את החיסרון הזה, שאני חושב שהרגשתי, ולעשות איתו עבודה. מה העבודה שלי?

העבודה שלך למלא לו את הרצון להשפיע, בתענוג מהשפעה.

תלמיד: אני שמעתי שאני צריך בעצם לחשוב על זה, להתפלל על זה, לבקש על זה, להתאמץ בזה שהחבר ישיג טעם בלהשפיע. זו העבודה שאני עושה?

כן.

תלמיד: מה המילוי שאני משיג כתוצאה מהעבודה?

מה שהוא רוצה.

תלמיד: הוא משיג. מה אני מקבל כאילו? זה שאני מצליח לעבוד בזה.

זה שאתה מצליח להביא מה שהחבר רוצה, זה המילוי שלך.

תלמיד: זה אמור להיות מורגש בי כתענוג?

ודאי. איך יכול להיות שאתה מבצע פעולה? "לבצע פעולה" זה נקרא למלא חיסרון. במילוי החיסרון אתה צריך להרגיש תענוג.

תלמיד: מה חסר בעבודה הזו שאני ארגיש את זה כתענוג?

חסר לך להרגיש את החיסרון שלו, קודם כל. שיהיה החיסרון שלך כחיסרון שלו. למרות שזה לא חיסרון שלו בלבד, אלא שלך, אבל זה חיסרון שלו, אז אתה יכול להעלות אותו לבורא.

שרטוט מס' 2

העיגול העליון זה אתה והעיגול התחתון זה החבר (ראו שרטוט מס' 2). אתה מרגיש את החיסרון שלו, מינוס. הוא לא יכול את החיסרון הזה להפנות לבורא. הוא היה רוצה, אבל בלתי אפשרי. אתה יכול להרגיש את החיסרון שבו, להעלות, להתכלל מהחיסרון שלו, למרות שאתה לא נמצא בחיסרון שלו, ואז אתה מחבר את זה עם החיסרון שלך לעזור לו, ואת שני החסרונות האלו אתה מעלה לבורא.

יותר נכון, אתה מעלה לבורא את החיסרון שלך לעזור לו, ובתוכו החיסרון שלו. את שני אלה אתה מעלה לבורא, ואתה מקבל על זה מענה. אתה מעלה את זה לבורא, ומקבל מהבורא מילוי.

זאת אומרת כבר יש לך מימוש, מילוי ואז אתה ממלא אותו. אתה מגיע וממלא אותו. בעצם אתם כבר יחד בזה. רק בצורה כזאת הוא יכול לקבל מה שחסר לו. אף פעם לא יכול לקבל לבד, בעצמו. הבורא לא שומע. זה לא נקרא "תפילת רבים".

אלא ההפך. כמה שהוא מנסה לממש את עצמו יותר ויותר, כמה שמנסה עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר, על ידי זה החיסרון שלו רק מתקלקל. יותר ויותר נעשה חיסרון. והחיסרון, זה לא אותו חיסרון שהבורא מעורר בו, שזה החיסרון הראשון. נניח, זה היה במצב הא' (ראו שרטוט מס' 2) אלא על ידי הפנייה לבורא, שרוצה למלא, רוצה להשיג, הוא מגדיל בעצמו את הרצון הזה יותר ויותר, אבל כבר החסרונות האלה שהוא מגדיל בעצמו בצורה לא נכונה, זו קליפה.

תלמיד: אז מה הוא צריך לעשות עם החיסרון שלו?

לצפות שהחברים יעזרו לו, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".¹

תלמיד: אבל החיסרון שלו זה גם לעזור לחברים. זה גם מה שהוא רוצה.

החסרון שלו לעזור לחברים להגיע להשפעה, כן. איך החברים יכולים להגיע לפנות לבורא? לא יכולים. עם מה הם יפנו לבורא? רק אם מגלים חיסרון בחברים. עם החסרונות האלה פונים. לכן כל אחד עבור כולם.

שאלה: האם אני יכול לבקש ולהתפלל לבורא שהוא ייתן לי אמצעים כדי ליהנות לו דרך זה שאני מהנה לחברים?

אבל למה אתה פונה לבורא? הוא נתן לך קבוצה, הוא נתן לך אמצעים, הוא נתן לך מורה, הוא נתן לך שיטה, הכול. מה אתה עוד רוצה ממנו? מה חסר לך כדי להרגיש את החיסרון שיש בחבר? אתה יכול לפנות לבורא ולהגיד, "ניסיתי כל הזמן להיות בתוך הקבוצה ולהרגיש את החסרונות שלהם ואני לא מגלה, תעזור לי להיות יותר רגיש לחסרונות שלהם", אבל זה אחרי שאתה באמת משקיע את עצמך בהם וכך אתה רוצה לממש את עצמך. זה אפשרי.

שאלה: לפני יומיים שלושה אמרת בשיעור שהדלת של הבורא סגורה ושנלך לדפוק על הדלת.

זה נקרא "פתח לדופקים בתשובה", דיברנו על זה.

תלמיד: היום בשיעור התרשמנו מהחיסרון של החברים, אני מרגיש את החיסרון הזה כבר כמה שיעורים. יש את החיסרון הזה, אז למה הם לא יכולים ללכת לדפוק על הדלת של הבורא?

עם מה, עם הרצון שלהם? הוא אגואיסטי.

תלמיד: אבל אם הם יבקשו מהחברים?

מאיזה חברים הם מבקשים?

תלמיד: הם פונים כרגע אלינו, הם לא יכולים לעשות שום דבר.

הם מבקשים מאיתנו?

תלמיד: כן.

אני לא מרגיש שהם מבקשים. שיבואו אלינו ויגידו "חבר'ה, אנחנו הגענו לשיעור, אנחנו מחכים שאתם תעזרו לנו, אנחנו מתפוצצים מרצון שיהיה לנו איזה כוח השפעה, אנחנו לא מגלים את כוח ההשפעה, תעזרו גם שיהיה לנו רצון לרצון להשפיע, תפילה לפני התפילה. בבקשה, תעזרו."

תלמיד: כרגע זה נראה שהם אבודים עם החיסרון שלהם.

הם אבודים, אם אתה לא תעזור להם אז הם אבודים.

תלמיד: איך הולכים ודופקים על הדלת של הבורא ודורשים בשבילם?

אתה גילית שיש בהם איזה חיסרון. אז אתה צריך היום כל היום לחשוב איך אתה סוף סוף מקבל מהבורא איזה כוח כדי להעביר להם את מה שהם רוצים, שתהיה להם התקדמות בהשפעה.

תלמיד: ואני לבד יכול לעזור בתפילה שלי?

אתה חייב, כל אחד חייב, כל אחד וכולנו יחד. אחר כך נברר באיזו צורה זה מתבטא.

שאלה: להוסיף חיסרון בנוסף לחיסרון של הזולת, נניח של החבר.

איזה חיסרון להוסיף בנוסף? את החיסרון שלך שאתה רוצה לעזור לו.

תלמיד: כן.

בלבד?

תלמיד: כן.

ודאי שאתה חייב, זה מה שיש לנו. אני פונה לחבר, (ראו שרטוט מס 3) אני לוקח את החיסרון שלו, אני נכלל מהחיסרון שלו ומעלה אותו לבורא. אז אני מקבל מהבורא כוח להשפיע לחבר והוא מקבל מתוך זה יכולת להשפיע. מה צריך להיות? צריך להיות אצלו חיסרון ואצלי חיסרון, ואז אני עובד עם החיסרון שלו כדי להשפיע לו.

שרטוט מס' 3

תלמיד: הוא מתרשם מהחיסרון שלי?

הוא מתרשם גם מהחיסרון שלך, מתוך זה שאתה הולך לעזור לו.

תלמיד: וזה מילוי הרצון שלו?

לא, את מילוי הרצון אתם מקבלים מלמעלה, כוח ההשפעה שאתם מקבלים זה המילוי.

תלמיד: אז זו עבודה הדדית?

זו עבודה הדדית, אתה מקבל על החיסרון שלו ועל החיסרון שלך והוא מקבל על החיסרון שלו. אתה מרוויח כפול.

תלמיד: איך זה מתבטא במשך היום, איך אנחנו עובדים על הכיוון הזה ביחד?

הוא כביכול לא צריך לעבוד. אם הוא עובד זה עוד יותר, אתם יכולים להשיג הרבה יותר, אם אתם עובדים יחד. אלא אתה צריך כל הזמן לחשוב איך אתה עוזר לו. לפנות לבורא, איך אני עוזר לו? מה אני צריך בשביל זה?, שיהיה לי רצון, שיהיה לי רצון להתכללות, רצון לפנות לבורא, שתהיה לי אמונה, שאני בטוח שאפשר לפנות ולקבל תשובה, אני צריך ערבות, תמיכה כללית מהקבוצה, אז אתה תגלה את מה שחסר לך.

יש כאן הרבה מאוד שאלות ואם אני אענה עליהן היום, מחר שוב יהיו אותן השאלות. אתם צריכים לעבוד, "אין חכם כבעל ניסיון". אחרת אלו סתם שאלות שכבר עניתי עליהן אלף פעם.

שאלה: הפחד הכי גדול אחרי ההסבר שנתת, זה שאנחנו נהפוך את העבודה הפנימית שאנחנו אמורים לעשות במהלך היום, לאיזו פעולה חיצונית, שוב.

את זה אני לא מבין. מה זו פעולה חיצונית? אין כאן שום דבר חיצון.

תלמיד: בדיוק. זה הפחד הכי גדול.

אני לא מבין אותך. אני לא מבין מה אפשר כאן להפוך לפעולה חיצונית?

תלמיד: בקלות אפשר להפוך כל דבר מתפילה שאני אמור להתפלל על החבר במהלך כל היום, כדי שיתמלא לו החיסרון שלו, להפוך לאיזו פעולה שאנחנו עושים.

איזו פעולה? חוץ מהבקשה הזאת לבורא אין לך שום פעולה.

שאלה: אני רוצה כל היום ללכת ולהרגיש חסרונות של החברים שלי בעשירייה.

כן.

תלמיד: בהסבר פתאום נפל האסימון, אז בעצם אני מרגיש חסרונות של החברים רק במידה שיש לי אותו חיסרון, מתוך חוק השתוות הצורה. נאמר, אם אין לי חיסרון למשהו.

אז אתה לא יכול להבין אותם. לכן הם נקראים "חברים" שיש לכם בסך הכול חסרונות משותפים כלפי הבורא וכלפי החברה, כלפי כל אחד לשני, פחות או יותר הם נמצאים בלהידמות זה לזה. ודאי שהם אישיים כל אחד, בסגנון שלו שאנחנו לא מסוגלים אפילו לדעת איך, אבל כולם מכוונים לחיבור ביניהם ולחיבור לבורא.

תלמיד: אם אני רוצה להרגיש את עוצמת החיסרון שלהם, כי זה מה שמביא בסופו של דבר לתפילה. איזה פעולות אני צריך לעשות עם הרצון שלי בשביל להרגיש אותו יותר?

כמו שהוא רוצה. הוא רוצה לקבל כוח השפעה, אבל לא מסוגל לבקש עבור עצמו, אתה מבקש עבורו. אז הבקשה שלך, הפנייה שלך לבורא היא פנייה בעל מנת להשפיע. לבורא אין לך מה להשפיע, אתה לא יכול לעשות, מה תיתן לו? אלא זה שאתה ממלא כלים אחרים, זה אתה נותן תענוג לבורא.

תלמיד: האם בשביל להגיע לזה אני צריך לעשות משהו עם הרצון שלי, אני צריך לפנות שטח לרצון שלו? אני צריך לעשות איזה צמצום על עצמי, הקרבה של עצמי?

להתכלל מהחיסרון שלו.

תלמיד: וכדי להתכלל מהחיסרון שלו. מה אני צריך לעשות עם עצמי, קודם כל לפני שאני מתכלל עם החיסרון שלו?

במידה הזאת אתה צריך לצמצם את הרצון שלך, את הרצון לעצמך.

תלמיד: כלומר בשביל להרגיש את עומק הרצון שלו, אני צריך קודם כל להגיע למצב שאני מצמצם את הרצונות שלי, ואז אני יכול להרגיש את הרצון שלו?

כמו שאתה נותן כרית. אתה יכול להגיד "לא, איך אני אהיה בלי שתי כריות? ואפילו בלי כרית אחת? איך אני אשן בלי זה?" אז אתה מצמצם את החיסרון שלך, אחרת זה לא נקרא נתינה, ונותן לו, ואז אתה נהנה מזה שאתה נתת לו, ושהוא נהנה מזה. אתה כאן מרוויח כפול. אלה דברים שפשוט צריכים להשתדל לבצע. איכשהו קצת משהו בתוך החברה במשך היום, ואז מחר תהיו כבעלי ניסיון, חכמים.

קריין: עמוד 516, טוב ב', פסקה אחרונה.

"והיות שהרצון לקבל נקרא "נברא" ו"בחינה מחודשת", לכן, דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל - משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף, בין אור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם". אפילו אין סוף, זה כבר אין סוף. זה כבר נמצא בכלי שמתפעל, מתרשם ואומר אין סוף. זאת אומרת, זו איזו השגה. והאור שלא נתפס בכלי, לו אנחנו קוראים "עצמותו".

"ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים:

א. הבורא ית'.

ב. דבר הנמשך ממנו.

בחינה א', שנבחן לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנמשך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו, לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם אין סוף ברוך הוא. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים, בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם אין סוף, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים, בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל, בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג - אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבחן בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו." ללא משיג, שמישהו משיג אותו. כי המשיג, לפי מידת ההשגה, הוא נותן שם למושג.

"ואין לנו לדבר, אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן. אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל לפי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעין את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: "אין השתנות באור". אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים.

ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולאקמא שכינתא מעפרא [ולהקים שכינה מעפר], ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו." זאת אומרת, מה בסך הכול אנחנו משיגים רק לפי הכלים שלנו. כל אחד כמה שיכול לבנות את הכלי, לפי הכלי הזה הוא מגלה את עצמו קיים, ובאיזו מציאות שהוא קיים, זה הכול. אין כלים, מרגישים את הבהמיות הזאת, העולם המדומה. בונים כלים, מרגישים את עולם האמת לפי השגת הכלי.

שאלה: בתחילת החלק הזה של השיעור, או שקראנו או שזה היה איזה הסבר שלך, אבל השאלה בכללות היא, מה זה אומר שמה שמושג נקרא "עצמותו", אם אנחנו לא משיגים את המהות שלו?

את עצמותו אנחנו משיגים לא מהמושג ולא ממה שמשיגים, אלא מהשלילה, משלילת ההשגה. יש כזה דבר. ישנו שורש עליון אותו לא משיגים, אלא משיגים מה שיוצא ממנו. ממנו יוצא האור שבונה לנו כלי, ד' בחינות דאור ישר, עולם אין סוף, כן. ולפני זה, לא. אלא ישנו שורש בטוח למה שמתרחש אחריו, לאותו שורש אנחנו קוראים "עצמותו". עצמותו זאת אומרת, הוא סגור בעצמו. ולנו אין שום מגע לזה.

שאלה: נכון לעכשיו ניתנת עדיפות להפצה באינטרנט, אז איך זה עוזר לנו להיות בשתי הנקודות האלה בו זמנית, גם בהפצה פיזית וגם בהפצה וירטואלית, מה הקשר ביניהם, מה זה נותן לנו, מה התועלת לקבוצה ולכל הכלי העולמי?

אם אפשר היה לאסוף את כל האנושות למקום אחד ולהתחיל לעבוד איתה בצורה כזאת, מה טוב. אבל אנחנו לא מסוגלים שבעה מיליארד אנשים להכניס למקום אחד, זה ברור. לכן יש לנו אינטרנט ואנחנו צריכים להשתמש גם בו. מה השוני? איפה שיכולים אז משתמשים בהפצה וירטואלית, איפה שלא, אפשר פיזית, זה יותר טוב. פיזית זה יותר טוב, זה בטוח, זה ברור. כי כאן אתה משפיע אדם על האדם, אתה יכול לדבר איתו, לשכנע אותו, להתפעל ממנו, הוא ממך וכן הלאה.

וירטואלית, זה אנחנו יודעים עד כמה שהעולם הווירטואלי מבולבל, ועד כמה שאנשים שלא רוצים להגיע לצורה פיזית אם יש להם אפשרות, יש לנו הרבה כאלו חברים, שהם יכולים להגיע לחיבור פיזי, אבל הם לא מגיעים. למה? הם חושבים שבצורה וירטואלית הם יכולים להתקדם. אין להם שום התקדמות. בכל זאת אם כבר, רק הבורא מכניס את האדם לאיזה מקום נידח שם בסיביר, שהוא לא יכול למצוא לעצמו כמה חברים, אז כנראה שהוא מסדר לו גם דרך האינטרנט אפשרות להיות בקבוצה.

אבל אם לאדם יש אפשרות להיות בקבוצה פיזית, שכך אנחנו בנויים, לא בצורה מלאכותית, אלא בצורה הטבעית, אז אנחנו חייבים להגיע לקבוצה, זאת אומרת לאותה הרצאה נגיד שאתם עושים, לקמפוס וכן הלאה, וללמוד מה זה נקרא קבוצה, שזו הנשמה של מה שאנחנו מגלים בתוך החיבור בינינו, ברצון המשותף, שבו מתגלה הבורא.

שאלה: עם איזה רצונות של התלמידים המורה צריך לעבוד, אם בפעם הראשונה האנשים האלה מגיעים להרצאת מבוא ושומעים על חכמת הקבלה?

רצון לגלות, רצון לקבל, רצון להשיג, רצון שלוט. עם הרצונות האלה "חנוך לנער על פי דרכו"² מה הם רוצים? לתפוס יותר ויותר לדעת, להבין, להסתדר, שיהיה להם יותר ביטחון, יותר ידע, יותר הרגשה. את זה צריכים לתת. אחר כך לאט לאט משנים להם את הסגנון, שאתם כן הולכים לקראת לגלות, לקבל ולהרגיש. אבל כדי לעשות את זה אנחנו צריכים להכין כלים. כי בכלים שיש לכם אתם לא תוכלו לתפוס שום דבר, חוץ מהעולם הזה, השקר הקטן איפה שאנחנו נמצאים. אבל זה אחר כך.

קודם כל אנחנו צריכים להראות להם את גדלות השיטה, חכמת הקבלה, לא לספר על שום דבר קשה שבדרך, כמו עם ילדים קטנים, לתת להם רק דברים יפים וטובים. תצליחו.

תלמיד: המשימה היומית, כל חבר בעשירייה מברר כל היום איך הוא מקבל כוח כדי להעביר לחברים התקדמות בהשפעה.

(סוף השיעור)

---

1. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות דף ה' עמ' ב')↩

2. "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו')↩