שיעור בוקר 07.04.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

סבלנות והתמדה - קטעים נבחרים מהמקורות

זה נושא מאוד חשוב לנו סבלנות והתמדה. מפני שלפי החינוך שלנו, לפי ההרגלים של העולם הזה, אנחנו רגילים שהכול תלוי במאמץ שלנו להצליח, להרוויח, לנסות ולעשות כל מה שאנחנו מסוגלים בצורה שאנחנו עושים, ואנחנו קובעים את העתיד שלנו בצורה שמה שנעשה ככה זה יהיה. בפעולות רוחניות, בעבודה רוחנית, אנחנו נתקלים במשהו שאנחנו לא שולטים כל כך ולא מבינים כל כך, העתיד שלנו תלוי לא בנו אלא בכוח עליון. אלא להפעיל את עצמנו נכון ואת הכוח העליון נכון זו כן העבודה שלנו. אבל בכל זאת כל העבודה שלנו היא כולה מכוונת לכוח עליון, שממנו מגיעה אותה הפעולה שהיא משנה את הגורל שלנו. לכן הסבלנות וההתמדה בדרך הן התכונות החשובות ביותר.

אנחנו יכולים לקרוא על זה הרבה בכל מיני מקורות גם של חכמת הקבלה ואפילו לא של חכמת הקבלה. שאיפה שאנחנו נמצאים קשורים באיזו צורה לכוח הטבע, לכוח העליון שמנהל בסופו של דבר את הכול, אז למרות שאנחנו חייבים לעשות מה שתלוי בנו, יחד עם זה אנחנו צריכים להצטייד בסבלנות ולהיות בהתמדה בפעולות שלנו כדי להכניע את עצמנו כלפי שליטה עליונה, ולתת לכוח עליון לעשות מה שמובן במערכת העליונה שכך היא תתנהג אלינו. זאת אומרת הסכמה, הכנעה, אלה דברים מאוד חשובים בהתקדמות הרוחנית. לא מעט פעמים מוזכר על זה גם בתורה, כמידת הענווה, כי איש משה ענו, עבד ה', ועוד כל מיני כאלה אמרות, שהכול מכוון למידות הסבלנות וההתמדה שאנחנו צריכים ממש לפתח בדרך הרוחנית.

לכן נקרא כמה פסוקים שאספנו לעניין זה וטוב שיהיו לנו. זה ממש צריך להיות כפת בסלו של כל אחד ואחד, שלרגעים קשים שחבר לא יודע איך להתנהג, הוא יכול גם לפנות לקטעים כאלו ולראות בהם הכוונה נכונה למטרת ההתפתחות.

קריין: הקטע הראשון של בעל הסולם.

"עניין חכמת הקבלה, שצריכה לחכמים גדולים חקרי לב, שיהגו בה עשרים שלושים שנה, ורק אז יוכלו להעיד עליה. [...] כי החכמה עמוקה, ואין לה פתחון פה להגלות על-ידי עדות, או על-ידי נסיון שינסו אותה. ורק לאותם מאמינים המוסרים עצמם עליה בכל כוחם ומאודם."

(בעל הסולם. "חכמת הקבלה והפילוסופיה")

אנחנו למדנו את זה וכבר לא פעם אחת קראנו, זה ממאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה" של בעל הסולם. ש"עניין חכמת הקבלה שצריכה לחכמים גדולים חקרי לב", זאת אומרת הרצונות שלהם, ועד כמה הרצונות שלהם הם נמצאים בהתאמה לרצון העליון, "שיהגו בה עשרים שלושים שנה", ואנחנו ראינו את זה בכל ההיסטוריה שכך זה קורה עם המקובלים הגדולים. "ורק אז יוכלו להעיד עליה", זאת אומרת שהשיגו אותה, הבינו ויכלו אפילו לגלות לאחרים. "כי החכמה עמוקה ואין לה פתחון פה להיגלות על ידי עדות", שמישהו שמע, שמישהו למד, זה לא מספיק, צריכים להיות בהשגה אישית. "או על ידי נסיון שינסו אותה", זה לא הולך. חייב אדם להיכנס להרגשה, להבנה, פיזית, להיכנס לכוח ההשפעה, לכוח הבורא, "ורק לאותם מאמינים המוסרים עצמם עליה בכל כוחם ומאודם", הם המשיגים את המטרה ויכולים להעיד עליה.

אנחנו צריכים רק לדעת דבר אחד. אנחנו הגענו לחכמה הזאת לא כדי להשקיע בה כמו באיזה לימוד קצר של איזה קורס, אין לנו קורסים, יש קורסים למתחילים. אבל כשאנשים מגיעים ברצינות להיכנס לחכמת הקבלה, הם צריכים לדעת שבזה הם בעצם מכוונים את עצמם במשך הרבה זמן, עד סוף החיים ומעל החיים. זאת אומרת הכיוון הוא כבר לנצח, שאי אפשר לשנות, אנחנו הולכים כדי לגלות את הכוח עליון, כדי להתקשר אליו, כדי לקבל על עצמנו התנהגות מסוימת, יחס מסוים. אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו תחת כוחות מיוחדים עליונים שישפיעו עלינו, שיעשו מאיתנו חלק בלתי נפרד ממערכת עליונה. ולכן החיים הם צריכים להיות כאלו.

זה לא כדי להיכנס ולצאת, זו לא אוניברסיטה ולא בית ספר ולא איזה חוג אחר. חוגים יכולים להיות, אנחנו לא מתנגדים לזה, הכול פתוח לכולם. אבל מי שרוצה, כמו שכותב כאן בעל הסולם, שמי שרוצה באמת להיכנס לחכמת הקבלה ולהיות מקובל ולגלות את הבורא ומערכת עליונה, הוא צריך לדעת שהוא צריך למסור לזה את הלב שלו. זאת אומרת שכל הרצונות והכוונות שלו יתחילו לקבל תבנית מיוחדת איך להסתכל, איך להרגיש, איך לחשוב, איך לקבל את כול המציאות. זו לא [המציאות] שלנו, על זה לא מדובר, מדובר בכלל על כל המציאות הכללית, שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו לקליטה שלה, של המציאות העליונה הכללית. לכן זה דורש מאדם הרבה זמן, ואת הזמן הזה בעיקר אנחנו צריכים כדי שהאור העליון ישפיע עליו.

זה לא כל כך תלוי באדם, אדם אפילו שיעשה את כל המאמצים שדרושים ממנו להתכלל עם האחרים ולהכניע את עצמו, ללמוד ולעשות כול מה שמקובלים מייעצים לנו לעשות, גם זה לא מספיק. אנחנו צריכים בכל זאת לתת לטבע, לכוח העליון שהוא ישפיע עלינו, ובהדרגה, לאט לאט ישנה את הטבע שלנו מטבע קבלה לטבע השפעה, וזה לוקח זמן.

אנחנו רואים עד כמה בטבע התהליך הוא תהליך איטי, הדרגתי, ומה שאנחנו רואים, אנחנו אולי רואים איזו שכבה עליונה חיצונה ממה שקורה, אבל כדי שישתנה משהו בשכבה הזאת צריכים לעבור הרבה שינויים פנימיים בתוך האדם. לפעמים אנחנו מרגישים אותם, שהלב קצת משתנה, המבט, הדעה קצת משתנה, אבל אנחנו לא מודעים עדיין כמה תהליכים פנימיים צריכים להתקיים בכל אחד ואחד ובינינו גם כן, כדי שיהיה איזה שינוי קטן במודעות שלנו. אפילו בחיים שלנו, בעולם שלנו, אנחנו צריכים מיליארדי שנה כדי שיתקיים משהו ויתפתח, או מיליוני שנה כדי שיתפתח נגיד עולם החי, עולם המדבר, זה תהליך מאוד ממושך. לכן הרוחניות שהיא הרבה יותר מורכבת היא דורשת עוד יותר שינויים. עד שקורה איזה שינוי באדם צריכים לעבור בתת הכרה שלו, בכל מיני הכנות סביבתיות, הרבה פעולות. אנחנו אחר כך נגלה את זה, נלמד. לכן בעל הסולם אומר שזה רק עניין של סבלנות והתמדה, לתת לכוח עליון לעבוד עליך. זו בעצם האומנות הכי גדולה שיש לנו בחכמת הקבלה.

קריין: קטע מספר 2. ממאמר "תכונתה של חכמת הנסתר בכללה".

"האדם הבלתי מפותח כל צרכו, לא יוכל לחכות לפרעונו זמן רב, והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו מיד, ואף אם יהיו במחירים נמוכים יותר."

אנחנו רואים את זה. אני אפילו זוכר מבית הספר כשהייתי בבית הספר כילד, היו כאלה שאמרו "אני אלך לעבוד, בשביל מה לי עוד להמשיך ללמוד, מספיק" אפילו בכיתה ח', ט'. היו כאלה שאמרו "לא, אנחנו נלך לאיזה קורס אחרי בית הספר, או נגמור את בית הספר בלבד". והיו כאלו שלא, ראינו עליהם שהם מלכתחילה שהם רוצים להמשיך בלימודים ולהגיע למשהו, לכמות ואיכות של ידע להבנת החיים, מקצוע שיהיה להם כך. כך אנחנו רואים גם בחיים שלנו, מי שרוצה להיות מומחה הוא חייב להשקיע בזה הרבה זמן,

אנחנו רואים את זה אפילו בעולם החומרי ממש, איזה פועל בגיל 60, 65 נניח הוא יוצא לפנסיה. מדען שמגיע לגיל 60, 65, הוא לא יוצא לפנסיה, אין להם פנסיה, אלא הם יכולים להמשיך לעבוד כמה שהם רוצים, מקבלים משכורת, פרסים, כל מיני דברים ללא הגבלת גיל. למה? כי האדם רק אולי בגילאים כאלו רוכש את האומנות במקצוע שלו. לכן אנחנו רואים שככול שהאנשים נמצאים במקצוע מורכב יותר, חשוב יותר, הם ממשיכים וממשיכים לעבוד ממש ללא הגבלת גיל וחוקים שקובעים לאנשים רגילים. כך גם בחכמת הקבלה, אין הגבלה בגיל או במשהו, עד סוף החיים ולמעלה מהחיים אתה ממשיך.

קריין: שוב.

"האדם הבלתי מפותח כל צרכו, לא יוכל לחכות לפרעונו זמן רב, והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו מיד, ואף אם יהיו במחירים נמוכים יותר. והאדם המפותח ביותר, יוכל להתאפק ולבחור בעבודות שמחירם גבוה, גם אם זמן פרעונם ממושך וארוך מאד. ותדע, שזוהי אמת המידה לבעלי החכמה, כי דבר זה תלוי בהתפתחות חומרי של כל אחד. וכל מי שיכול להאריך זמן פרעונו יכול להשיג מחיר יותר גדול. "

(בעל הסולם. "תכונתה של חכמת הנסתר בכללה")

כך אנחנו צריכים מלכתחילה להבין, שאנחנו נכנסים לעסק מאוד רציני שנמצא למעלה מחיים ומוות, לכול השלבים והגלגולים שאנחנו עוברים. עכשיו אנחנו בעצם מסדרים לעצמנו יסוד להתפתחות נצחית. לכן כך אנחנו צריכים להתייחס גם לתהליך ולחיבור בינינו, להליכה ולקשר שלנו עם מערכת הטבע, שבאמת לא שאנחנו במקרה עושים כאן כמה עשרות שנים איזה חיים במסגרת שמתגלה לנו, אלא אנחנו מכינים את עצמנו למסגרת כללית, נצחית, שלמה, ורוצים להיות קשורים בינינו וקשורים אליה בצורה רוחנית, נצחית, וכך להמשיך.

העיקר כאן לא לדרוש איזה הצלחות, אלא לתת לכוח העליון לעבוד עליך. מידת ההכנעה היא המידה הכי חשובה כאן, אני נותן לבורא לעבוד עלי, זהו. כך אנחנו רואים, רוצים או לא רוצים, שזה מה שמתקיים בטבע. מידת ההסכמה שלנו צריכה להיות בכמה אנחנו מסוגלים להרכין את ראשנו, להתכלל בזה, אבל בעצם רוצים או לא רוצים ודאי שהכוח העליון ישפיע עלינו בכל מקרה, ויעשה איתנו מה שצריך לפי המטרה הכללית והמערכת הכללית. אבל בכמה שאנחנו מסכימים עימו, במידה הזאת אנחנו יכולים לברך אותו, במידה הזאת אנחנו נכללים בו, במידה הזאת אנחנו מתחילים להרגיש אותו ולגלות אותו. כי ההסכמה עימו היא בעצם כאן החשובה ביותר, שאני לא מפריע לכוח העליון לעשות עלי את מה שהוא רוצה. זה שייך לעניין צמצום, מסך, אור חוזר. ההכנעה היא כאן התכונה הנכונה שאנחנו צריכים להשיג אותה.

שאלה: איך להבין שאני עכשיו מייצר כאלה תנאים, שהבורא יפעל עלי, שאוכל בסבלנות להמשיך לעבוד ולא להיות בחיפזון ולפספס משהו?

אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בכוח שלנו, ברצון לקבל, שהבורא בכוונה ברא בנו את יצר הרע, טבע הפוך ממנו, מנוגד לו, ואנחנו, לפי הטבע הזה, לא יכולים להסכים עימו בשום דבר, יש לנו תמיד מחשבות, רצונות ודעות משלנו. "משלנו" זה נקרא שאנחנו מרגישים עד כמה אני לא מרוצה ממה שהבורא עושה איתי, אני אז שוכח מהבורא אולי, אבל הבורא עושה את הכול. אני גם צריך כאן להבין, להיות חכם יותר, שמה שאני מרגיש, ומה שאני רוצה להיות נגד הבורא ולא להסכים עימו, זה גם אותו כוח מהבורא שמגיע אלי וכך מעורר אותי. הבורא כביכול בודק כל הזמן עד כמה אני נמצא בהסכמה או באי הסכמה עימו.

אז אני נמצא בין שני הכוחות האלה שהוא מפעיל עלי. מצד אחד מספרים לי המקובלים עד כמה אני צריך להיות בלבטל את עצמי, להיות בהסכמה עם הבורא ולהכניע את עצמי מכל וכל. מצד שני, אני רואה כמה הבורא מעורר בי כל פעם רצונות ומחשבות הפוכות, ואני לא רוצה את מה שהוא עושה לי, אני לא מסכים עימו, תקרא לזה "יצר הרע", "האגו" של האדם. אבל בין שני הכוחות האלו, בין מה שאני מקבל ישירות מהבורא ובצורה הפוכה מהבורא, בין שני הכוחות האלה אני צריך להבין את דרך ההתקדמות שלי, שהיא כולה תלויה רק בזה שאני אכניע את עצמי עם האגו שלי, עם הרצון לקבל שלי, ואתן לבורא לפעול עלי. זה נקרא שאני מבטל את כוח מלכות ורוצה להעלות את עצמי לכוח בינה, וכך להתקדם. הכנעה, סבלנות, התמדה. ודאי שאין לי שום כוח משלי, אלא הכול בא מלמעלה ככוח טוב וכוח רע, ואני צריך להיות בין שניהם, בקו האמצעי, ולתת לבורא לסדר את היחסים האלה כך שגם הכוח הטוב וגם הכוח הרע, כשני מלאכים, יפעלו עלי, יגיעו להתקשרות נכונה ביניהם ואני ארכוש את שניהם.

תלמיד: אמרת שאני מבטל את מלכות שלי כדי לעלות לבינה, איך עושים את זה? האם לא לתכנן שום דבר, קודם כל לבטל את עצמי פשוט וזהו, זו העבודה העיקרית?

קודם כל, אנחנו באמת לומדים שהכול מתחיל מהצמצום, אני מצמצם את עצמי. אני לא קופץ, אני לא עושה, אפילו לא חושב, זאת אומרת, לא חושב על התגובות, על הפעולות שלי, אני מעכל מה קורה. ומתוך זה אני מבין שהכול בא מהבורא ואין עוד מלבדו, ואפילו אם זה בא מלובש בכל מיני מקרים של העולם הזה, שונאים שלי, שהבורא בטח הציב את זה ולא מישהו אחר, אני נותן קודם כל לעצמי איזה פרק זמן להבין ממי אני מקבל, מה אני מקבל.

בטוח שהכול לטובתי אם אני מסדר את זה נכון, כי הבורא הוא טוב ומטיב. ואפילו שהוא פועל דרך כל מיני פעולות בלתי נעימות ולא טובות כביכול בעיניי, שאני מיד קופץ נגדן, אני צריך לחשוב האם זה באמת כך. אולי דווקא על ידי הפעולות האלה אני יכול עוד יותר להתקשר לאותו כוח עליון המפעיל אותן, ודווקא הפעולות הרעות שנראות לי, אני אהפוך אותן לפעולות טובות, עד כמה שאני מסוגל. אבל בכל זאת לא יכול להיות שיש משהו בעולם שפועל, בסופו של דבר, לרעה, אלא בסך הכול בטוח שהכול לטובה. לכן כאן האדם צריך לסדר את התגובה שלו.

תלמיד: איך בתוך הסיטואציה הזאת כשאני מבטל את עצמי, בלי קשר לכל מיני מצבים, להיות מסור לעבודת ה', מה שעלי לעשות בשבילו, ולא סתם לחכות?

אם אתה סובל, לא חשוב באיזה מצב, אתה לא נמצא בצד הבורא, אתה נמצא בצד כנגדו. עד שאתה מסכים בלב ונפש למה שנעשה לך בחיים, והעיקר בשבילך, דרך כל המצב שאתה מרגיש כרגע, להיות דבוק בבורא, כי אין מצבים שלא באים ממנו. לכן להכניע את עצמי, בסבלנות, בהתמדה, כך שאני מסכים. ואם אתה מגיע באמת לזה שאתה לא רוצה שום מצב אחר, העיקר שאתה רוצה להגיע עם מה שאתה עכשיו כרגע מרגיש, ומה שאתה מרגיש זה בטוח בא מהבורא, אתה רוצה ברגע זה להיות דבוק בו, כי זה בא ממנו, זאת אומרת בהסכמה. דרך זה אנחנו כבר מגיעים לצמצום, לביטול, זה נקרא "ביטול היש". אתה מבטל את עצמך ולא חשוב לך מה עובר עליך, העיקר שאתה מעל לזה רוצה להיות דבוק בבורא, שהוא עושה לך.

ואם אתה דבוק בו, אז כל מה שהוא עושה לך, שהיו נראים לך כדברים הגרועים ביותר, הם הופכים להיות לטובים, כי אתה מתקשר למקור הטוב. ואז אתה מבין שבצורה כזאת אתה יכול לתקן את כל המציאות. בהתחלה שולט בה הכוח הרע, ואתה על ידי היחס, שאתה דרך הרע הזה מתקשר לבורא, הופך את המציאות הזו לטוב, כי כלפיך כך אתה מתחיל להרגיש.

זה בעצם כל הלימוד שלנו וכל העבודה שלנו, לגלות את הבורא כפועל טוב. במידה הזו אנחנו דבוקים בו.

שאלה: בהסבר בחלק הפותח אמרת, שעלינו לא לדרוש תוצאות אלא פשוט לתת אפשרות לכוח העליון לעבוד עלינו. אז עכשיו ברור במה הסבלנות, לא לצפות לתוצאות, אבל במה העקשנות?

סבלנות והתמדה הן בזה שאני צריך על ידי היחס שלי לכוח עליון, וזה בדרך כלל דרך הקבוצה, דרך בקשה, תפילה, דרך כל הפעולות שאנחנו לומדים, אנחנו צריכים להביא את עצמנו לשינוי. לא שינוי שאנחנו נרגיש שהבורא משתנה כלפינו, אלא שאנחנו משתנים כלפיו. כי כל פעם הוא מגלה בנו רצון אגואיסטי יותר גדול, שבו אנחנו מקבלים את האור העליון, את ההשפעה שמגיעה ממנו בצורה יותר גרועה. כי בכל מצב ומצב הם מתחילים להיות יותר מנוגדים, אני נעשה יותר גדול ברצון, והאור בהתאם לזה פועל על הרצון ככוח הפוך מהרצון, הוא המשפיע, והרצון מקבל.

ואז בכל מצב ומצב בדרך הרוחנית, והיום אפילו גם בדרך הגשמית של העולם, אז אני צריך בכל מצב ומצב להביא את עצמי להרגשה שאני מקבל דברים טובים. זאת אומרת, להבין שמה שקורה עכשיו זו הגברת האור העליון, הגברת המצב שמגיע אלי מהבורא, ובצורה כזאת, כמו שאני עכשיו נמצא, אני צריך לחפש אמצעים איך אני אגלה במצב שמלכתחילה נראה לי רע, ואני לא מסכים עימו, אני לא מרוצה, אני ברוגז, וכולי וכולי. אז איך אני רואה במצב הזה דווקא מצב יותר טוב מהקודם, ובמקום להרגיש אותו כמצב ירידה אני ארגיש בו מצב עלייה.

וזה תלוי בעד כמה שאנחנו מפענחים נכון, בודקים נכון את היחס שלנו לבורא דרך הקבוצה, דרך כל מה שאנחנו לומדים. אז סך הכול שוב, בסבלנות והתמדה, אם אני מסתכל על זה לא ישירות מהאגו שלי, מהטבע שלי אלא מתייחס לדברים האלה בצורה אובייקטיבית.

אובייקטיבית זה נקרא מהצד, כשאני רואה, זה אתה, זאת אומרת כאילו אני נמצא והבורא. והבורא משפיע עליך, ואתה נמצא עכשיו ביכולת להגיב על מה שהוא עושה, איך אתה מקבל את ההשפעה החדשה שלו, כטוב או רע. מהעליון לא ייצא רע אלא רק טוב, ולמה אתה מקבל את הרע? כי לא תיקנת את עצמך לדרגה החדשה. אז בוא נראה איך לעשות זאת.

אי אפשר אחרת, אתה לא תוכל לשנות את טבע העולם, בכל זאת כולם יתקדמו "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם", אבל יש כאלה שמקבלים הזדמנות להתקדם אליו, ויש כאלה שלא מקבלים הזדמנות, או שמקבלים הזדמנות ומזלזלים, רוצים לחזור לחיים הרגילים כמו אנשים רגילים.

זאת אומרת, מה ההבדל בין מקובל לבן אדם רגיל? בן אדם רגיל חי לפי הטבע, מה שיש לו, יש לו, והוא רוצה להטיב את החיים הגשמיים שלו. מקובל יודע שמה שהוא מקבל, הוא מקבל מהבורא, והוא צריך לסדר את היחס שלו לבורא, וצריך כל הזמן להתאים את עצמו להשפעת הבורא בצורה עד כמה שיותר נכונה. כי הוא מקבל טוב מהבורא, ואם הוא מרגיש רע, הוא צריך לחפש איך לשנות את עצמו כדי להרגיש טוב, "עד שכל עצמותיי תאמרנה."

כי אחרת, אם אני לא נמצא בשמחה, אם אני לא נמצא במסירות כלפי הבורא, סימן שלא תיקנתי את היחס שלי אליו.

את זה אנחנו צריכים להשתדל לעשות בכל רגע ורגע. וכך החיים שלנו יהיו חיים בנטייה לטוב, בגילוי "טוב ומיטיב" בכל פעם, עד שנתחיל ממש לגלות אותו בצורה קבועה, בלתי פוסקת.

ואז דווקא נרצה לקבל כל פעם משהו כנגד זה, כדי שיהיה לי מקום לעבודה, שיהיה לי מקום להתמדה, שיהיה לי מקום לסבלנות. ואני אשתדל לאמץ את עצמי כדי בכל זאת לחפש איך עוד יותר ועוד יותר לגלות את יחס הבורא אלי כ"טוב ומיטיב" בכל מצב ומצב שיהיה.

ואז באמת האדם הזה נקרא "בעל עבודה". והוא משתוקק יותר לעבודה, הוא משתוקק יותר למצבים שיש לו סכסוך עם הבורא, שיש לו טענה לבורא. כי אז יש לו על מה להתגבר, יש לו עם מה להתקדם, כי "על כל פשעים תכסה אהבה", וכך הוא מגיע לדרגות יותר גבוהות של חיבור.

יש הרבה מילים לומר כאן, כי יש כאן ממש שטח עצום להתקדמות שלנו עד הדבקות האמיתית, עד לגמר תיקון.

שאלה: מה משתנה ביעוד של מי שהקבלה הייתה תחביב שלו, ואז הוא הופך להיות תלמיד מסור למורה שלו?

למורה לא צריכים להיות מסורים כל כך. צריכים יותר לכוון את עצמנו לבורא. אני רוצה שאתם תהיו מאוד קרובים אלי, שכולם ייכנסו לתוך ליבי, אבל זה רק לצורך התקדמות לבורא. ולכן אנחנו צריכים כמה שיותר לחפש איך אנחנו מכוונים אליו.

זאת אומרת, גם המורה, גם החברים, הם האמצעים שבתוך בורא וקבוצה אני משיג את נקודת הקשר שלי עם הבורא. שבלב שלי אני מתחיל להרגיש שהוא נמצא, אני נמצא בו, וכך אנחנו מתקדמים.

לכן להיות מסור למורה הוא זה שמשתדל לקיים מה שהמורה מלמד. ודאי שעד כמה שמסוגל, לא בבת אחת. אנחנו לומדים עכשיו אתכם כללים שהם כללים מאוד גדולים. אלו חוקים שנמצאים גם בדרגות הרוחניות הגבוהות, ואנחנו לומדים אותם עוד לפני הכניסה לרוחניות. אבל אנחנו רוצים לזרז את הכניסה שלנו, ולכן כך אנחנו לומדים.

אני מקווה שזה יפעל על כולנו, וכך כשנעזור אחד לשני, נדחוף אחד את השני על ידי דוגמאות, על ידי דיבורים, נתחיל ממש לממש את זה.

שאלה: איך ייתכן שלמרות המאמצים שלי להתקרב לקבוצה, לשיעורי הבוקר, הבורא נותן תמיד מכות יותר חזקות? ככל שאני רוצה להתקדם יותר, ככה באופן יחסי הוא מרחיק אותי יותר. איך אני יכול להתבטל לזה? למה בורא לא רוצה שאני אגיע לשיעורים, או שלא אגיע לעשירייה, או שלא אצליח להתכלל בחברים?

כל ההתפעלויות שלך מפעולות הבורא, שהוא דוחף אותך, שהוא לא רוצה אותך, "לך מפה", "אני לא צריך אותך", "אתה יכול אפילו לעזוב", הכול הפוך, הכול כדי לעורר אותך, כדי שתוכל לתת מאמץ, שתוכל לתת יגיעה.

האנשים שהבורא לא מתייחס אליהם, חיים סביבך בכל העולם. הם לא מרגישים שהבורא דוחה אותם, שהוא לא רוצה אותם, הם לא עומדים לברר את יחס שלו אליהם. אלא דווקא מישהו כמוך, שהוא מעוניין בהתקדמות שלו, נניח הוא מעוניין בהתקדמות שלך, אז הוא דווקא דוחף אותך, ואתה מרגיש את זה.

לא רוצה, אתה קם בבוקר אין לך מצב רוח, במשך היום פתאום אתה מתחיל להרגיש שאנשים צועקים עליך, לא הולך לך משהו, או סתם אין לך מצב רוח, מכלום. ככה פשוט. האנשים סביבך חיים, נהנים מהחיים, ואתה הולך כולך באיזה מצב רוח שחור. זה מתאים לאדם שרוצה להתקרב לבורא, שמחפש את הכוח העליון?

כן, דווקא כן. כדי שתרצה להתקדם לבורא, למעלה ממה שהוא נותן לך. ההתקדמות שלנו היא בשני קווים. אחר כך אני אלמד על ג' הקווים, אבל לפחות נתקדם בשניים. הבורא דוחה ואתה מתקרב. הבורא דוחה, ואתה מתקרב.

זה נקרא שאתה כל פעם עולה מעל "העביות" של המדרגה, לדרגה יותר גבוהה, ויותר גבוהה. אמנם עכשיו אנחנו עדיין לא מרגישים את המדרגות האלו, אבל "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו". יוצא שכמה שאתה יותר מתקדם, יהיה לך יותר קשה.

ראיתי לפעמים את רב"ש, בדרך כלל הוא לא רצה שאני אראה אותו במצבים כאלה, כי הוא היה במצבים מאוד קשים. ממש יושב על המיטה שלו וככה, לא יכול לזוז. אתה מסתכל עליו, הוא לא מבין, הוא מסתכל עליך ככה, לא מכיר אותך, עד כדי כך ועוד. אני אספר לכם בהמשך, אחר כך כשנתקדם.

אדם שעובר מצבים רוחניים, הוא כביכול מחליף עולם בעולם, עוד ועוד. הוא לא נמצא במישור כמו שאנחנו בחיים האלו, אצלו משתנים דברים כביכול כתקופות היסטוריות שבהתפתחות העולם, כמיליוני שנה בהתפתחות היקום, אצלו זה ככה משתנה. הוא פתאום מרגיש את עצמו שנמצא במצב אחר, יותר גרוע, עושה מאמץ ומגלה אותו שהוא יותר גבוה. אנחנו צריכים להבין, שאנחנו נמצאים בגוף שלנו, אבל בפנים אנחנו עוברים תקופות גיאולוגיות, תקופות היסטוריות, כמו מיליוני שנה, ממצב למצב. ולכן אני צריך לדעת איך אני מקבל אותם.

כשהבורא מסדר לנו כאלו מצבים, אז אני כל פעם מרגיש מצבים יותר גרועים, ואני נמצא בחוסר מצב רוח, בחוסר אונים. ואני צריך להבין שזה בא מ"אין עוד מלבדו", מ"טוב ומיטיב", ואין כאן עוד כוחות חוץ ממנו, ולכן אני מקבל דברים טובים בכל רגע ורגע לטובתי. אלא עכשיו אני צריך לשכנע את עצמי ולתקן את עצמי כך שאני באמת בכל המצב הנורא שאני מגלה ארגיש את הכוח הטוב. על ידי מה? על ידי זה שאני גורם לעצמי להשתנות, שהכלי שלי יהיה מתאים לאור. אחרת האור יהיה מנוגד לכלי ואז אני ארגיש את האור הזה כמו רע, כמו סבל. הכול תלוי בהתאמה בין הכלי לאור.

לכן אנחנו צריכים ללמוד טוב ויפה איך אנחנו מקבלים את התנהגות הבורא, השפעת הבורא עלינו בכל רגע ורגע. ואיך אנחנו עוזרים זה לזה בזה, כי כולם בזה קשורים זה לזה, ואחד לא יכול לעשות כאן שום דבר, אף אחד.

שאלה: איזו תפיסה משותפת אנחנו צריכים לבנות בכוונה בעשירייה כדי להגביר את המאמצים, הסבלנות וההתמדה שלנו?

יותר לדבר, לקרוא איזה דברים במשך היום, להיות יותר בהתקשרות. אמנם אנחנו רוצים לברוח מזה, קשה לנו מאוד באמצע היום להתקשר ולדבר, ובשביל מה ולמה, אבל אנחנו חייבים לקבוע את זה כסדר היום. כי אנחנו שוכחים שבמשך היום אנחנו משתנים בהרבה, אנחנו שוכחים שזה התקנת הכלי, שכיול הכלי הרוחני שלנו הוא בזה שאנחנו מתקשרים יחד.

לכן כמה שאנחנו מתקשרים, דרך הקשר שעושים במשך היום, אנחנו צריכים [לראות] איך אנחנו כל פעם מסתכלים על הבורא, איך אנחנו מקבלים אותו בקשר בינינו, איך הוא מתגלה בינינו, יותר קרוב, יותר רחוק, באיזו צורה וכן הלאה. אנחנו צריכים ממש להימשך לגלות אותו כנמצא בכלי שלנו, בהתאם לכלי שלנו.

שאלה: מאיפה מגיעה הסבלנות? למה זה קיים רק בחלק מהאנשים? ומעל לכל למה בחכמת הקבלה זו אחת התכונות החשובות ביותר להתפתחות הרוחנית?

כי סבלנות היא תלויה בחשיבות. וחשיבות זה הדבר הכי משמעותי ברצון לקבל, מה חשוב יותר ממה. האם החיים הרוחניים יותר חשובים לי מהחיים הגשמיים, האם הבורא חשוב לי יותר מכל מיני הזדמנויות, אפשרויות שפועלות עלי במשך היום, שגם את זה הוא שולח לי. הכול הוא שולח לי כך לעומתו. בדברים גשמיים, במצב רוח, דרך משפחה, דרך עבודה, דרך הבריאות, דרך כל מיני מצבים שהעולם עובר, עכשיו זה בפנדמיה, הכול הבורא שולח לנו כדי שאנחנו נעמיד את ההתקשרות בינינו אליו כדבר הגבוה, החשוב ביותר. וזו העבודה שלנו, מה חשוב.

בחשיבות הזאת, זה עד כמה אני נמצא לא בחשיבות רגשית שזה יותר נעים או לא, אלא בחשיבות עניינית, שאני יכול לצמצם את החושים שלי, הרגשות שלי, ולקבוע מה יותר חשוב. ואחר כך לסדר גם את הרגשות שלי כך, שאני אהנה ממה שיותר חשוב. על זה צריכים לעבוד.

שאלה: להמשיך את השאלה על הסבלנות. אני ראיתי בקטע את ההבדל בין האדם המפותח והאדם הלא מפותח. אני לא פיתחתי את התכונה הזו בכלים הגשמיים שלי, במציאות הגשמית שאני חי אין לי את הגישה הזו. האם בכל זאת יש לי את האפשרות להצליח להגיע למידה הזאת של הסבלנות ולהצליח בדרך?

זה תלוי בך, ועוד יותר בכמה שאתה דבוק לסביבה שלך. אם אתה נמצא בקבוצה שהיא נותנת לך דוגמה של סבלנות, שלמרות שיש להם עליות, ירידות, כל מיני דברים, אבל יחד עם זה כל פעם מישהו מהקבוצה נותן דחף להתקדמות. זה יכול להיות למה שאנחנו קוראים גבאי או סדרן, מישהו שלפי הסדר, לפי הזמן שקבענו שהיום הוא, ומחר אתה, ומחרתיים עוד מישהו, אנחנו צריכים לעורר את החברה, ולעורר בה כיוון למטרה ולהתגבר בסבלנות על כל המכשולים.

כי כל מכשול זה עלייה, זה שזה קשה זה משהו אחר, אבל כל מכשול זה עלייה. רק בחכמת הקבלה אלו לא מכשולים כמו שבעולם הגשמי. בעולם הגשמי אני צריך להתמודד בכוח הפיזי שלי, אבל בעולם הרוחני אני צריך להתמודד ביחס שלי, להעלות את החשיבות, אחרת אני לא אעלה. לכן כל מצב ומצב שאני מקבל בחיים, אני צריך להעלות חשיבות כלפיו, שזה עוד שנייה, עוד רגע, ועוד מדרגה שעליה אני עולה, פוסע וכך מתקרב לדבקות, לחיבור עם הבורא. צריכים לדבר על זה גם בעשירייה. אדם צריך לשמוע שיעור בוקר במשך היום, וכך כשנמצא לבד יחשוב איך לבצע את הפעולות נכון.

שאלה: האם צריך לחפש תירוצים הגיוניים שהבורא פועל לטובה כדי להסכים איתו, או שההסכמה הזאת לא דורשת שום הוכחות במוח, בשכל?

אנחנו צריכים לעבוד גם עם המוח וגם עם הלב, והעיקר כל הזמן להעלות חשיבות לרוחניות דרך הקבוצה. אין מצב פרטי באדם שבו הוא צריך להישאר, העיקר בשבילו להתכלל יותר בקבוצה, ולקבל מהקבוצה מצב רוח יותר גבוה. וזה לא נקרא שהוא בורח מהתמדה, דווקא ההיפך, הוא מחליף את היחס הגשמי שלו ביחס רוחני. ולמרות שכאילו זה קל מאוד, הוא נכלל בקבוצה ואז הוא מרגיש את עצמו יותר נוח, יותר טוב, הוא נמצא בידיים של החברים וכולם, ככה מתבטל כאילו הצער שלו, המאמץ שלו ומצב הרוח וחוסר האונים מתבטלים בזה שהוא נמצא בקבוצה ומושפע מהם, זה לא חשוב, העיקר כל הזמן להצדיק את הבורא עד כמה שאפשר. ואם אתה עושה את זה על ידי כוחות החברה שבהם אתה נכלל, זה עוד יותר טוב. מצער, מהרגשת חוסר אונים, אנחנו לא מתקדמים, אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות במצב רוח טוב שאותו מקבלים מהקבוצה. זה חייב להיות כמעין מצפן שלנו.

שאלה: בעל הסולם מלמד אותנו שהחכמים הגדולים היו חוקרים את הלב. במקרה שלי, שאני באמת קטן לעומתם, איזה סוג של מחקר אני צריך לעשות על הלב כדי לתרום לחברים שלי, כדי שהם יתקדמו לקראת המטרה?

להשתדל להרגיש, להבין, לאתר שמה שיש לך בלב ואפילו מה שיש לך במוח, זה הכול בא מלמעלה, מהבורא. ואתה צריך רק לסדר את היחסים הנכונים ביניהם גם במוח וגם בלב, וזה על ידי ההתייצבות הנכונה שלך בקבוצה. אין יותר מה להוסיף.

שאלה: איך אני יכול לעזור לחברים להידבק באובייקטיביות הזאת עליה דיברת, זה מאוד מוצא חן בעיניי המושג הזה אובייקטיביות?

רק על ידי דוגמה. להראות להם מה שאתה עושה אפילו בלי להסביר, אלא להראות, הם יבינו את זה.

שאלה: האם אנחנו מקבלים את הבחירה הזאת לסדר את הדברים בצורה נכונה על ידי הכלים שיש לנו, או שאנחנו צריכים לרכוש כל הזמן כלים חדשים?

אנחנו נקבל כלים חדשים, איזה ומתי, זה לא תלוי בנו. העיקר בשבילנו זה להשתדל להצדיק כל מצב ומצב שאנחנו מקבלים בכל רגע ורגע, אז אנחנו ניקרא צדיקים, שמצדיקים את הבורא עד הדרגות הגבוהות הרוחניות. ובכך את כל הרע נהפוך לטוב, ונגיע לעולם שכולו טוב. כך זה, אך ורק על ידי ההצדקה. וההצדקה תלויה בחברה ובתכונות הסבלנות וההתמדה שאנחנו רוכשים לאט לאט מתוך ניסיון החיים הרוחניים שלנו. עכשיו הגיע הזמן שנתחיל לשים לב גם לזה. אנחנו עובדים לפי התוכנית, אל תדאגו.

שאלה: איך להבדיל סבלנות מחוסר עניין, מאדישות. ואיך לשלב בתוכי מצד אחד סבלנות, ומצד שני את הדרישה לעצמי והרצון החם לפעול מיד ועכשיו?

אני חושב שאחרי כמה שנים ראשונות, הבהירות הזאת והרצון לקפוץ ולהגיע מיד ועכשיו, לאט לאט נכבים. וזה לא קורה בצורה טבעית, אלא בגלל שבכל זאת אנחנו נעשים בעלי ניסיון. הכול ברצונות, הכול בשילוב הרצונות לכן זה לא סתם דבר שמתקרר, זו השפעת הסביבה הגשמית והרוחנית, שכך עושה. ולכן אנחנו מגיעים ליחס יותר מיוצב כלפי המציאות, כלפי הבורא. אנחנו מתחילים להרגיש שזה מגיע מהכוח העליון והוא עושה את זה, ואין עוד מלבדו, ולכן אנחנו כבר מקבלים מזה כוח התמדה וסבלנות, כי נמצאים בטיפול העליון.

ולכן בעבודה שלנו אנחנו לא צריכים לעשות משהו חוץ מהסכמה, הכנעה, ואז במידה שאנחנו מכניעים את עצמנו, אנחנו מתחילים גם לקבל יוֳתר כל מיני סימנים, כל מיני השפעות קטנות, מתחילים להרגיש שהם מגיעים אלינו מהבורא. הכול תלוי עד כמה אנחנו מרגיעים את עצמנו מלהגיב בחריפות או משהו, ואז אנחנו מרגישים איך הבורא פועל עלינו בצורה כזאת שאנחנו מבינים, מרגישים בכל מצב ומצב, איך זה מגיע אלינו ממנו.

ואנחנו באמת נמצאים בעולם שהוא רשת כוחות עליונים, [הרשת הזאת] בסך הכול נקראת בורא, והכוחות האלה משפיעים עלינו ואז כול העבודה שלנו היא להעלות את הרגישות כלפי הכוחות האלו, להסכים איתם, להבין, להרגיש אותם, להידמות להם עד להידבק בהם. אפילו להגיע למצב שאני לא רק מקבל אותם כמו שהם, אלא גם יכול מראש, וזה תלוי בתיקון שלי, לקבוע את מידת השינויים בהם. זה נקרא "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". בהתחלה זה הפוך, הבורא גוזר, ואחר כך הפוך. זה נקרא "אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני".

שאלה: אתה חתמת ערבות עם הבורא ורב"ש, ונתת לנו אין סוף דוגמאות כאלה, מצד שני ברור שגם לך וגם לנו יש מצבים בדרך שבהם יש התנגשות וזה לא ברור. אתה יכול לתת לנו דוגמאות איך במידת הסבלנות במצבים מסוימים התגברת על משהו כזה, כי כל אחד מאיתנו עובר ויעבור את זה במידות יותר חזקות?

זה מה שאמר לנו רבי עקיבא, כשהתיישב על העץ בים אחרי שהספינה שלו טבעה בים, הוא אמר, מה עשיתי, איך הגעתי לחוף, הכנעתי את ראשי תחת כל גל וגל שהגיע אליי. את זה אני אומר לך מהניסיון שלי בינתיים, אני משתדל להיות כרבי עקיבא.

שאלה: העשירייה שלי החליטה לעשות סעודה, את הדלת אין ספק שהבורא פותח, הבורא שם את השולחן ואת הכיסאות סביב השולחן, את החברים על הכיסאות ואת צלחת הסטייק. באותו רגע, חבר שלי שנמצא באיטליה ונמצא בסגר איבד את העבודה, ויש לו ולמשפחה שלו קשיים לשים מזונות על השולחן.

אני לא רוצה לשמוע את הסיפור שלך, כי הסיפור מההתחלה לא טוב, הסיפור מההתחלה, הוא פשוט על אגואיסט אחד שמספר מה הוא מרגיש, זו לא גישה נכונה למישהו שנמצא בעולמו של הבורא, וכך מצייר לנו את העולם. אתה ממשיך להיות פילוסוף, אז תשב בבית, תבכה לבד עם החבר שלך שנמצא שם, ותחשוב שאתה עושה דבר טוב. אין לי מה להציע לך. ושעוד תבוא בינינו ותצטער ותספר לנו על זה? על ידי זה אתה חושב שאתה עושה טוב לחבר, לך ולבורא? היחס [לא נכון], הגישה מלכתחילה לא נכונה.

שאלה: מה לעשות כשמיום ליום אתה מגלה שהאופק שלך הוא כל העשירייה, העשירייה סוגרת עליך, אתה לא מרגיש את הבורא, אתה מרגיש את העשירייה, את החברים, עובד איתם, עושה איתם את העבודה, הכול בסדר, אבל איפה הבורא נמצא בתוך הסיפור הזה?

בתוך הסיפור הזה הוא נמצא בתוך העשירייה, כשאתם עדיין לא רואים אותו, אבל מאחורי הקלעים הוא מסדר לכם את כל מה שקורה בעשירייה, את מצבי הרוח, היחסים, כל מה שיש.

תלמיד: אני נמצא עם העשירייה, ובאמת מרגיש שהיא ממלאת את כל האופק של המציאות שלי, אני חושב עליהם, עובד איתם, אבל לא מוצא את הבורא בתוך הסיפור הזה.

צריך לעשות עוד מאמץ נוסף, להבין מי מקיים את העשירייה, מי מעמיד את העשירייה מולך, מאיפה העשירייה הזאת בכלל קיימת, [מאיפה] הדמיון הזה שאתה רואה לפניך שזאת עשירייה, מי סידר אותה? הבורא מביא את האדם לגורל הטוב, ואומר לו קח, כאן אתה צריך להשתדל לראות. אני מבין שאתה עוד לא רואה, אבל להשתדל לראות. בזה דווקא הבחירה החופשית שלך, שאתה צריך בתוך העשירייה לראות את הכוח העליון, איך שהוא מייצב לך אותו.

תלמיד: האם יש עצה איך להמשיך מעבר לסבלנות הזאת?

סבלנות זה לא נקרא שאתה נמצא בהתמדה כמו שהיית קודם, יכול להיות שעשית פעולות שהן בכלל לא נכונות, אבל אתה בסבלנות ממשיך אותן, אז זו טיפשות. סבלנות זה נקרא שאתה כל הזמן בוחר כיוון יותר ויותר מדויק לעשירייה ודרכה לבורא דווקא. סבלנות זה נקרא שאתה לא משנה את הדרך, אבל בכל פעם אתה מתקדם בה, אחרת מה, אתה עומד במקום ומחזיק במה שהיה, בטיפשות, במשהו שלקחת בטעות וזהו?

סבלנות זה לא עקשנות, אמנם שגם עקשנות טובה אם היא שייכת לפעולה הנכונה. מה שאנחנו לומדים עכשיו, סבלנות והתמדה, זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להשתנות, זה אומר שאנחנו צריכים בכל פעם לבחור באותה מטרה בצורה יותר מדויקת, ולהתקדם אליה בכל רגע עוד ועוד קדימה. סבלנות והתמדה זה לא שמשהו מכבה אותי, מחזיק אותי, מדביק אותי למקום וזהו, אני לא זז. זה לא אומר שאני לא בודק את עצמי בכל יום ויום ומטיב להתקדמות שלי, אחרת אני הופך לדומם. זאת אומרת סבלנות והתמדה זה אחד מהיחסים שלנו שצריכים להיות למצבים המשתנים.

תלמיד: אני חייב להגיד שיש המון שינויים, אני מבין מה אתה אומר, ואולי זה חלק מלזרוק את כל מה שבאת איתו לתוך החכמה הזאת ולהבין שהבורא זה בכלל משהו אחר ממה שחשבת, אבל אני עדיין מחפש את ההרגשה הזאת, כאילו זה מה שחסר לי. החברים מדברים על זה, מתפעלים מזה.

בסדר, אבל לא עכשיו באמצע השיעור על חשבון הזמן הכללי, תחפש.

שאלה: הכול נובע מהבורא ולטובה, אז מה הן אותן הסיטואציות שבהן אנחנו לא צריכים לסבול פעולות מסוימות של חברים, ומה החשבון שכדאי לעשות כדי להעיר לחבר?

אם אני מרגיש שמישהו עושה פעולות שבאות להפר את החיבור, האיחוד, שהן שוברות את הקבוצה, אז אני צריך להתייעץ עם הקבוצה בלי אותו חבר, ואחר כך אני צריך לקבל מה שהם החליטו. יכול להיות שזה נראה לי והם לא רואים, אז אני מכניע את עצמי תחת ההחלטה שלהם.

שאלה: אתה סיפרת שרב"ש עבר מצבים מאוד לא פשוטים, ונראה שהוא עבר אותם כאילו לבד. אנחנו, כלי עולמי של אלפים, איך זה ישפיע על המצבים האלה שנעבור אותם בעתיד?

אנחנו לא נמצאים במצבים האלו, ויהיו לנו גם מצבים מתקדמים אחרים ממה שהוא עבר. לכל אחד ואחד, לכל תקופה יש תהליך משלה, אז אל תדאג, נעבור. כמו שאתם קבלתם עד היום, אם אנחנו נממש את מה שעברנו, אתם כבר יכולים להמשיך הרבה שלבים קדימה.

קריין: אנחנו בקטע מספר 3, "מצווה אחת" של בעל הסולם.

"עיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה." 

(בעל הסולם. "מצווה אחת")

דברנו על זה הרבה פעמים, שהעיקר זה הכניסה לרוחניות, כמו שיש בעולם שלנו גם בעיה להיכנס להריון. כל מדרגה חדשה, התחלה חדשה, זה היפוך ממה שהיה קודם, ולכן תראו לפי התורה, כל האימהות שלנו, היה להן קשה להתעבר, זה לא סתם, זה באמת כמדרגה חדשה, זה שינוי גדול מאוד ואנחנו צריכים להבין את זה ולהיות מוכנים לשינוי כזה שהוא לא פשוט.

קריין: קטע מס' 4 של בעל הסולם ממאמר "מצוה אחת".

"לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה"," זאת אומרת מדרגה רוחנית מיד "אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו".

(בעל הסולם. "מצווה אחת")

האמת שאני זוכר שהתפלאתי שהרב"ש אמר "כולם עובדי ה'". מה זה כולם עובדי ה'? יש לך מיליארדי אנשים בעולם שלא חושבים ולא מבינים ולא כלום, יותר גרועים מבהמות. לא, כולם עובדי ה'. זאת אומרת זה באמת נכון, שכולם מקבלים פקודות מהטבע הפנימי, החיצוני, זה לא חשוב, וכולם מבצעים את הפקודות האלה בעל כורחם. הרצון לקבל שלהם מחייב אותם והם עושים את זה.

הפרעה הזה, הרצון לקבל, הוא העוזר של הבורא הנאמן ביותר, הבורא ברא אותו בצורה כזאת והרצון לקבל מבצע. אבל זה נקרא שלא מדעתו, שעושים את זה מפני שכך פועל בהם איזה כוח עליון שמחייב. לא מבינים שהוא עליון, לא מבינים שהוא מחייב, אלא ככה, חיים מפני שחיים. משהו עובד בתוך האדם שאומר לו מבפנים מה הוא צריך לעשות, איך הוא צריך להסתכל, איך לחשוב, איך להגיב, וזה כוח החיות של האדם. זה לא מדעתו.

וישנם כאלה שבכל זאת מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה. הם מגיעים קודם כל למצב שנקרא לא לשמה, והם מודעים לזה שהם נמצאים תחת כוח הטבע האגואיסטי והם לא רוצים להסכים עם זה אולי ומתקדמים כדי להיות למעלה מזה עד כמה שאפשר, עד שמגיעים למצב שהם רוצים לשלוט על כוח הטבע שלהם ומתוך שלא לשמה הם מגיעים לשמה על ידי הכוח העליון שעוזר, שמשפיע, שמושך אותם קדימה, למעלה מהדרגה הזאת.

לכן אומר כאן בעל הסולם "לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", על מנת להשפיע, למעלה מהאגו שלהם. לא. אנחנו צריכים לעבור את כל מצרים, כל המדבר, כל הדברים האלה עד שמגיעים לעל מנת להשפיע שנקרא ארץ ישראל. חייבים לבצע את זה בנו בכל אחד ואחד, בכל באי עולם, רק שכל אחד ואחד לפי שורש הנשמה שלו. יש כאלה שצריכים לעבור את הדברים האלה בצורה ממושכת מאוד, פרטנית, ויש כאלה שעשו את זה בצורה קלה, מהירה. זה כבר לא תלוי בנו, אלא זה תלוי בשורש נשמה.

תלמיד: מה הכוונה "והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו"?

זה נקרא דרגות השפעת הסביבה על האדם. זה נקרא שאנחנו יכולים ללכת לא לפי מה שאנחנו. ודאי שזה תלוי באיזו תקופה נולדנו ותלוי איזה דחף אדם מקבל כדי להגיע לבורא, אבל בסופו של דבר אחר כך זה כבר תלוי באדם, זה כבר חלק שתלוי בו, זו העבודה הרוחנית שלו. שמתוך שאין לו רצונות רוחניים, אבל הוא שומע מבין, מרגיש, וקולט את זה, אז הוא מפתח לזה דחפים ומושך את עצמו. הסביבה דוחפת אותו מאחורה והוא מושך את עצמו קדימה לאותה מטרה רוחנית ועל ידי שני הכוחות האלה הוא מתקדם.

תלמיד: מה זה "מכשירים אותו ומידת שליטתו על ליבו"? הרי זה גם תוצר של המאור, מי שולט על ליבו?

כן, אבל המאור הוא גם תוצאה ממה שאדם רוצה להתקדם ועד כמה שהוא מעמיד את הסביבה שלו שהמאור דרכה מגיע אליו.

תלמיד: אז אפשר לומר שהיחס לעשירייה זה בעצם ה"מכשירים אותו"?

הכול תלוי בעשירייה. כי אתה מקבל את ההשפעה מהבורא רק דרך הסביבה. אז עד כמה שהסביבה יותר קרובה אלייך, יותר צמודה, בהתאם לזה אתה מקבל השפעה עליונה ומתקדם, משתנה.

תלמיד: והרב שמלמד אותנו את השיטה ומסביר אותה כל כך זה לא נקרא מכשירים אותו?

לא. זה כוח צדדי. זה עוזר, מלווה. כמו שכל המורים שלך בחיים. יש בזה עוד הרבה, שההתקדמות תלויה ברב, אבל זה לא בצורה שאדם חושב. לא. הרב מתקדם על ידי התלמידים, "מכל תלמידי השכלתי", והתלמידים מתקדמים על ידי הרב. זו מערכת. אבל בכל זאת הכול תלוי בקשר עם החברים, זה המבנה של הנשמה, מבנה של עשירייה.

שאלה: אנחנו רואים שאנחנו צריכים להתבטל בקבוצה, האם אפשר להגיד שאנחנו צריכים פשוט להיות סבלניים בעבודה ופשוט להתמיד כדי להגיע לתוצאה?

כן, אנחנו צריכים להתארגן כמו שאומרים לנו מקובלים ואחרי זה להחזיק ולחזק את הקשר בינינו ובהתאם לזה כל הזמן לראות עד כמה שהקשר בינינו יותר ויותר מתאים לתכונות הרוחניות. הקשר בקבוצה, היחסים בקבוצה, צריכים להיות יותר ויותר מותאמים לחוקים רוחניים. בזה אנחנו בעצם יכולים ממש לראות לפנינו איפה אנחנו נמצאים, באיזו התקדמות נמצאים, מה עוד נשאר לנו, כמה נשאר לנו. למרות שזה לא מדויק, כי את הכול אנחנו בודקים ומודדים, אבל בכל זאת זה מה שחשוב, עד כמה שאנחנו נמצאים כאיש אחד בלב אחד, עד כמה שאנחנו נכללים זה עם זה, במידה הזאת אנחנו מתקרבים למבנה שבו אנחנו נגלה את הבורא.

שאלה: אמרת שזה לא כל כך תלוי ברב אלא בעיקר בחברים, כלומר עלינו לבחור את השיטה, את העבודה בגשמיות, כל מה שבגשמיות, ובכל זאת איפה אני יכול לגלות את הבורא בחיים האלה, זה הכול בחברים, הכול תלוי בהם? נראה שגם הם אנשים פשוטים כמוני ולכל אחד מהעשירייה יש את החברים המושלמים, הבורא יצר לכל אחד את העשירייה המושלמת כדי להגיע לגמר התיקון הפרטי בגלגול הזה, או שיכול לקרות כעיקרון שהעשירייה לא תאפשר תנאים כאלה לאדם ולא יעזור פה כלום, לא סבלנות ולא שום דבר?

אני לא יודע איך להגיב. זה כל כך רחוק מהאמת שאני לא יכול אפילו לתאר לעצמי. יש לך עשירייה ששם אתה צריך לעשות פעולות שרב"ש כותב לך כלפיי העשירייה, לא יותר מזה. אתה לא יכול להחליף את הרב, שהוא מסביר לך מִדרגה יותר עליונה, שאתם עוד לא הגעתם אליה, איך להתקדם. אתם לא יכולים להחליף את המורה, את הרב, בעשירייה.

תאר לעצמך שאתה נמצא בבית ספר ואתם לוקחים אחד מהתלמידים מהקבוצה, מהכיתה שלך ואומרים, אתה תהיה אצלנו מורה לגיאוגרפיה ואתה להיסטוריה ואתה למתמטיקה וכולי וכולי. הייתכן? מה אתה מדבר בכלל? מדברים רק על החיבור בינינו, שבחיבור בינינו אנחנו נשתדל להרכיב כאלו יחסים בינינו כמו תכונת הבורא, השפעה, אהבה, תמיכה וכן הלאה. לא יותר מזה.

תלמיד: אולי לא הסברתי נכון. אני רוצה להגיד שבכל שיטה יש כל מיני אנשים מוסמכים שמקשיבים להם, שמכוונים כלפיי הדרך שלהם, שזה אתה, בעל הסולם, רב"ש.

ודאי שכל המקובלים שאנחנו מדברים עליהם הם כאלו שאנחנו יכולים ללמוד מהם. יותר מזה אני לא מבין מה שאתה שואל, נמשיך וזה יסתדר לך.

שאלה: נשמע כאילו צריך להתחיל מאמץ מבלי שהבורא ידחוף אותנו. איזה סוג של מאמץ צריך ומה התחושה הזאת שמעוררת אותנו?

אנחנו צריכים להיות במאמץ להרגיש את עצמנו כחברה אחת שהיא פועלת על כולם ומתוך החברה הזאת אנחנו מקבלים כוחות להתקדמות. זהו. וההתקדמות היא תמיד בהתאמצות שלנו בזה שאנחנו נמצאים יותר ויותר מחוברים בתוך העיגול שלנו. גם בעיגול הגדול וגם בעיגולים הפרטיים, בעשיריות הפרטיות. זה מה שאנחנו צריכים. כי עד כמה שאנחנו נתקרב ונרגיש שאנחנו שייכים באמת כל אחד לעשירייה שלו וכל העשיריות תלויות סך הכול בעשירייה הכללית שלנו, בהתאם לזה אנחנו ניתן לבורא אפשרות להתגלות. ההתגלות שלו תלויה עד כמה שאנחנו צמודים זה לזה גם בעשיריות הפרטיות וגם בעשיריה הכללית.

שאלה: מה מידת השליטה שיש לאדם על הלב שלו?

האדם לא שולט על הלב שלו בכלל. על הלב שלו שולט רק האור העליון, הבורא. "לב" זה רצון. ולכן כמה שאנחנו מעוררים את האור העליון, בזה אנחנו משפיעים על הלב שלנו, על הרצון, הרצון הכללי שבקבוצה והרצון הפרטי של כל אחד ואחד. כך אנחנו עושים, לעורר את הבורא, לעורר את האור העליון על ידי זה שאנחנו מתחברים ומבקשים, ואז האור העליון שמגיע הוא משנה לנו את כל הרצונות הפרטיים, מקרב אותם יותר לפי התכונה שלו ואנחנו מתקדמים.

שאלה: אם זה לא תלוי בזמן אז איך אנחנו מתייחסים נכון לזמן שחולף?

אנחנו לא מתייחסים לזמן, אנחנו מתייחסים לפעולות הבורא עלינו, איך אנחנו יכולים לעורר אותו להשפיע עלינו יותר ויותר ולקדם אותנו.

קריין: קטע מספר 5 של הרב"ש.

"האדם הוא רק אורח. וה' הוא בעל הבית. וידוע מה שאמרו חז"ל, "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה", שכך נהוג, "חוץ מצא". כי בזמן שהאדם יוצא מרשותו של בעל הבית, כבר אין הוא בעל הבית שלו, שישמע בקולו."

(הרב"ש. 118. חוץ מ"צא")

זאת אומרת עד כמה שאנחנו מכתירים את הבורא להיות הבורא שלנו, הגדול, העליון שלנו, במידה הזאת הוא כן נמצא כבורא, כעליון, כגדול המשפיע עלינו וקובע כל מה שקורה לנו. אם אנחנו מוציאים אותו מתוך התפקיד הזה, לא מקבלים אותו כקובע את הכול ושאין עוד מלבדו בלהשפיע עלינו, על כל הגורל שלנו, על הכול, בהתאם לזה אנחנו באמת נמצאים בכוחות הטבע המאוד מסורבלים, מבולבלים בוא נגיד כך, כלפינו, ואנחנו כבר לא יכולים לראות את עצמנו שנמצאים באיזו מערכת.

המערכת זה הבורא. עד כמה שאנחנו נמצאים תחת השפעה שלו, אפשר להגיד שבזה אנחנו יכולים לקבוע את תהליך ההתפתחות, מטרת ההתפתחות, אבל רק בזה שאנחנו יותר ויותר נקשרים אליו, שהוא בעל הבית.

לכן הסבלנות, ההתמדה, כל התכונות שאנחנו צריכים לפתח זה רק כלפיו, עד כמה שיותר להיות מכוונים אליו ובכל רגע ורגע להשתדל עוד יותר ועוד יותר להתקרב אליו. ובהתאם לזה בוחרים כל מה שיש לנו בחיים גשמים ובחיים רוחניים, רק להיות יותר ויותר קרובים לבורא.

שאלה: הסבלות אם כך היא רק בשביל להתקדם בדרך, לא לחכות לגילוי הבורא או איזה שכר, הסבלנות זה מה שמאפשר לי להתקדם בדרך ולקבל את כל מה שמתגלה לפניי?

הסבלנות היא קודם כל בזה שאתה לא הולך לשנות שום דבר חוץ מהיחס שלך לבורא. בעצם כל ההתפתחות האנושית, אם היא לא הייתה אגואיסטית, אלא מלכתחילה היא הייתה בהבנה נכונה, בתפיסת המציאות הנכונה, אז היא היתה צריכה להיות רק בזה שאנשים היו מפתחים את היחס שלהם לבורא כדי לבקש ולחייב את הכוח העליון לפתוח להם את המציאות האמיתית.

אבל לא לחינם נעשתה השבירה ו"חטא עץ הדעת", כדי שאנחנו נעבור את השלבים האלה של הגלות מרוחניות, מהבורא, ומתוך החושך נתחיל לגלות אותו בדרך ארוכה מאוד של מיליוני שנות התפתחות. ככה זה.

שאלה: המילוי הזה של טיב הבנה גבוה בעבודה לשמה, זה תלוי במה שאנחנו עושים או במשהו אחר?

הכול תלוי במאמץ שלנו אבל המאמץ שלנו צריך להיות לא סתם מאמץ אלא עם התפתחות נכונה שלנו, תבונתית, בסבלנות והתמדה, בכל הכוחות שבהם אנחנו בסופו של דבר מגבירים, מגדילים את הבורא בעינינו.

שיש כוח עליון, כוח השפעה, כוח אהבה, כוח החיבור שהוא השורה בכל המציאות והוא מחזיק את כל המציאות והוא בעצמו המציאות עצמה ואין חוץ ממנו. ואנחנו רוצים להתכלל בכוח הזה מתוך זה שאנחנו הפוכים ממנו. אז אם אנחנו מייצבים נכון ומסתכלים נכון בדרך שלנו איך שאנחנו מתקדמים בהדרגה לגלות את כוח האיחוד, החיבור, השפעה הדדית, כך אנחנו מגלים את החוק הכללי הזה שנקרא "בורא".

שאלה: בעל הסולם אומר "כי בזמן שהאדם יוצא מרשותו של בעל הבית, כבר אין הוא בעל הבית שלו". מה אנחנו עושים לא בסדר? אני שומע פה הרבה טענות נגדנו בעצם.

אתה לא מכתיר את הבורא כבעל הבית עליך, שהוא פועל בך בהכרה ובתת ההכרה שלך, בכל הפעולות שנראות לך בסדר או לא בסדר, שהבורא נמצא בכל מקום וחוץ מזה אין עוד מי שפועל, גם במחשבות שלך וגם ברצונות שלך, אין מי שנמצא אלא רק הוא. אתה לא הולך לקבל אותו בצורה כזאת שאין עוד מלבדו, שאתה גם לא נמצא, וכל העבודה שלך היא רק כדי לעשות מעצמך אפס המוחלט ואז אתה מתחיל לגלות את הבורא שמתלבש בך ואז אתה מגלה את האמת.

תלמיד: ואם לא היינו יוצאים מרשותו, גם היינו צריכים סבלנות כמו שאתה אומר או שהיינו עושים קפיצת הדרך?

כי על ידי זה שיש לך עבודה נגד הבורא, על ידי זה אתה דווקא מגלה אותו בכלים שלך, ברשת שכלית ורגשית שלך ועל ידי זה אתה קולט אותו ובאמת הוא נעשה חי בך.

תלמיד: זאת אומרת בכל מקרה היינו יוצאים מרשותו, זה לא שיש אופציה כזאת שלא לצאת מרשותו?

אין.

תלמיד: בכל מקרה אתה תקבל את המצב שאתה תצטרך ללכת כאילו נגדו או משהו בסגנון הזה?

ודאי.

תלמיד: אז למה זה צריך להיות בצורה כזאת?

כדי שאתה תהיה יותר חכם ותרצה בעצמך למרות כל הכוחות המנוגדים לזה, להכתיר את הבורא ככוח העליון ולהכיר אותו שהוא פועל בכל המצבים ואין עוד מלבדו.

תלמיד: זאת אומרת זה הקושי של ההתפתחות, אנחנו צריכים להתפתח, זה לוקח זמן?

כן, ודאי, רק כדי שאנחנו נתפתח.

שאלה: איך לזרז את הזמנים לגילוי החיבור בינינו ועם הבורא?

זה התמדה אישית והתמדה קבוצתית, זהו, אין יותר.

תלמיד: אין איזה סטרטאפ לגילוי יותר מהיר?

מה זאת אומרת, שאתה תיכנס לאיזו מערכת אחרת, תחליף הילוך?

תלמיד: כן, משהו יותר אינטנסיבי.

זה תלוי בך, מה אתה אומר לי? אתה רוצה שאני אביא לך את זה? אתה רוצה להתקדם יותר, תתקדם, הכול נמצא לפניך. מה אתה אומר לי, "אני רוצה להתקדם"? אתה רוצה, תתקדם. ואז אתה תראה שאין שום דבר שמפריע לך, הכול בעד, גם מה שאתה רואה ככוחות ההפרעה זה לא הפרעה, זה כדי שבהתגברות עליהם אתה תתקדם.

שאלה: מה מייצג או מה המשמעות עבור המערכת הכללית או עבור הבורא, זה המאמץ שהעשירייה עושה כלפי המרכז שלה?

כן, קודם כל זה.

שאלה: דיברת קודם על המושג של התמדה קבוצתית. אתמול היתה לנו פגישה בעשירייה, דנו על המשימה שנתת של היומן הרוחני וכחלק מהדיון היו לנו ספיקות כי לפני זה התחלנו תפילה ושמנו לב שלא התמדנו בזה, ועכשיו אנחנו צריכים לקחת על עצמנו עוד איזו מטרה ואנחנו גם פוחדים לא להתמיד בזה. איך יוצרים בעשיריה את תחושת ההתמדה הזאת והסבלנות כלפי מטרות שאנחנו שמים לעצמנו?

לא הבנתי, תחזור.

תלמיד: אנחנו ניסינו להתמיד בתפילה, נתת תרגיל של תפילה וניסינו להתמיד בו.

כי למדנו לפני זה שיעור שלם ששום דבר לא מושג אלא בכוח התפילה.

תלמיד: נכון, ואנחנו ניסינו לכתוב תפילה, ממש לפתוח מסמך וכל יום לרשום ועשינו את זה תקופה וזה נגמר.

כן.

תלמיד: עכשיו קיבלנו יומן רוחני.

כן.

תלמיד: אנחנו מפחדים להיכנס לזה כי אנחנו לא נתמיד בזה. איך להתמיד במשימות שאנחנו לוקחים על עצמנו, מה אפשר לעשות עם זה?

אבל בכל זאת, "אין חכם כבעל ניסיון", משהו עברת? עברת. גם עברת בית ספר ולמדת הרבה מקצועות שם, גיאוגרפיה, היסטוריה, קרוא וכתוב, מתמטיקה, גיאומטריה ואתה כאילו שכחת את זה, אבל יחד עם זה ששכחת זה נשאר. למה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו את כל הדברים האלה? כדי לפתח בהם כל מני חושים ומחשבות שידעו איכשהו לקלוט בעתיד דברים. ודאי שאדם שיוצא מבית ספר לא זוכר כלום ולא מבין שום דבר, וזה טיפשי שאנחנו עושים לו מבחנים ביציאה מבית ספר. מה זה יעזור? בכל זאת הוא ישכח ומה שהוא לא ישכח הוא ילמד את זה מחדש בצורה יסודית יפה, מה שהוא צריך לחיים שלו. אבל למה אנחנו עושים? כדי לפתח את האדם, כדי שיהיו לו תאים מוכנים לקליטת החומר. ולכן זה לא בעיה לשכוח. בעל הסולם כותב על "עניין השכחה", זה מעניין לקרוא את זה.

אל תדאגו. אנחנו לומדים, וכל הדברים האלה, אתם תראו עד כמה שאנחנו עוברים יום יום שיעורים חדשים, שונים מאתמול, ואתם תראו עד כמה שבכל זאת כל שיעור ושיעור משאיר רושם, ואתם תראו עד כמה זה מועיל.

קריין: קטע מספר 6.

"אין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.

וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, ובמחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה."

(בעל הסולם. "שמעתי". קפ"ז. "להכריע ביגיעה")

כן. זאת אומרת, באמת להוסיף. לא מוצא חן בעינייך, אתה לא מבין, אתה לא מרגיש, אתה נגד, תוסיף יגיעה ואז תראה איך צריך להיות היחס הנכון, במה זה ישתנה.

קריין: קטע מספר 7 מתוך "ליקוטי מוהר"ן".

"צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד, כשתתחיל קצת בעבודת ה'. כי צריך עקשנות גדול מאד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם, ואל יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, וכיוצא בזה, צריכים בהכרח, לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר, שלא לפחד כלל."

(ליקוטי מוהר"ן. מהדורא בתרא סימן מח)

הוא צריך לעבור את הדברים האלה, אין ברירה, וכל הדברים האלה נשארים בו, משאירים רושם ובלי זה לא יהיה לו כלי לגילוי המציאות האמיתית של כל העולמות, של כל הכוח העליון שיכנס וימלא את הכלי שלו.

שאלה: קודם כל הלב ממש מלא בהודיה אליך אישית וגם לארגון שיש לנו כאלה תנאים.

זאת הודיה רק לבורא. לא אלי ולא לארגון, כי כל זה נעשה מלמעלה.

תלמיד: בכל מקרה יש לנו כאלה תנאים שממש נעים לחבר וזה תומך בו, ואני ממש רוצה בכל מצב להיות איתך ועל זה תודה לך. מה זה אומר שהבורא מתלבש במצבו של האדם כשהוא מוכן לקבל על עצמו את כל הנסיבות בהודיה?

הכי פשוט לענות על זה שהאור העליון מתלבש בכלי, בעשר הספירות, וכך אנחנו מגלים לפי התלבשות האור הפנימי בעשר הספירות, את יחס הבורא אלינו. עד כמה שאתה מתייחס לקבוצה, לעשר הספירות, אתה בונה, במידה הזאת אתה בהם מקבל את הופעת הבורא, גילוי הבורא. זה נקרא "לפי מעשיך", שאתה עושה את זה כלפי העשירייה, "הכרנוך", אתה תכיר את הבורא שמתלבש שם.

תלמיד: מה זה אומר שאני פונה כאל עשר ספירות?

אז אתה תתחיל להבין. האור העליון יסדר ביניכם כאלו יחסים שאתם תבינו את התפקיד הרוחני של כל חבר וחבר.

תלמיד: מה זה התפקיד הזה?

מה שהאור העליון קובע. לא מן הסתם אתם מתחברים יחד. נראה לכם שזה במקרה או איכשהו. האור העליון מסדר את הקשר ביניכם ומביא כל אחד ואחד ואומר "קח לך", ואתה מתחיל לגלות בהתקשרות פנימית בין האנשים, שזה כבר לא אנשים אלא תכונות מיוחדות של כל אחד ואחד, עד כמה אתם מייצבים את הנשמה, הפרצוף.

שאלה: האם אנחנו צריכים להתמיד במשימות שאתה נותן לנו? כי אנחנו כן כל יום בונים תפילה וממשיכים עם זה.

אתם צריכים כל יום ויום לעשות תרגילים מה שאנחנו קבענו באותו שיעור. ולא חשוב שלא הספקתם אתמול. היום זה היום. למה? כי סך הכול פחות או יותר בכל הכלי העולמי יש אותו מצב, אותה שמועה, אותו המעשה. אז כדאי לנו גם להיות בזה.

שאלה: אנחנו נותנים מאמץ וכל המערכת מצפה מתי נצליח. יש לי הרגשה שיש עוד מרכיב חיוני בתוך העשירייה שכל המערכת תשתנה אם נצליח בעבודה הזאת. יש אחריות במה שאנחנו עושים. כלומר, עד כמה שאני תלוי במערכת המערכת גם תלויה בי.

זאת באמת שאלה, האם אנחנו מתקדמים לתיקונים לפי ההצלחה שלנו או שהאור העליון עושה את התיקונים האלה בלי לשאול את פינו ומקדם אותנו לגמר התיקון לפי התהליך ולפי הקצב שלו? כאן זו שאלה שאנחנו עדיין לא יכולים לדון בה. מפני שמצד אחד "אין עוד מלבדו" והכול תלוי בבורא, מצד שני "אם אין אני לי מי לי" שהכול תלוי בנברא, בעשירייה.

ולכן אנחנו צריכים עדיין להתקדם עד שהתופעות האלה יהיו לנו מורגשות גם בכוח, זאת אומרת, במערכת הרצונות ובמערכת המחשבה, ואז אנחנו נוכל להבין את זה. על השאלות האלה אי אפשר לענות אלא רק מתוך ההשגה. ומתוך השכל כמו שאתה שואל, אתה צודק, אבל אין עליה תשובה. כמו שאין תשובות להרבה שאלות שאתה יכול לשאול בצורה שכלית. אלא כול עוד אתה לא מגיע לזה בצורה רגשית, ברצונות המתוקנים, רק אז אתה תוכל להבין ולתת על זה תשובה.

שאלה: אנחנו נמצאים בדור אחרון. האם יש הקלות בעקרונות הרוחניים, איך מיליונים יגיעו לשמה, לפי מה שאנחנו שומעים בשיעור הזה?

אני לא שואל על זה. אני שואל איך אנחנו, "בני ברוך" יכולים להביא את עצמנו לתיקון? ודרכנו אז האור העליון ישפיע על כל האנושות, זה מה שאני מבין. ולכן אנחנו צריכים להזדרז ולהרגיש את עצמנו חייבים לכל העולם, לכולם.

וזה שכל העולם בתת הכרה בינתיים מרגיש שהוא תלוי ביהודים, בעם ישראל, מזה יש אנטישמיות, כל מיני דברים, זה בינתיים. אבל אם אנחנו לא נממש את התפקיד שלנו, של "בני ברוך", להביא לעולם את שיטת התיקון, המסלול, האור, שמקדם את כול האנושות, אז אנחנו, חס ושלום, יכולים להרגיש את זה גם על עצמנו. האנושות תרגיש בתת הכרה שאנחנו מחזיקים את כול המפתחות מהחיים הטובים, מהעולם העליון.

כי סך הכול אחרי הפנדמיות האלו ועוד מכות, אלו שיבואו, יהיה להם ברור שהקיום יכול להיות לא רק במסגרת העולם הזה, אלא שאנחנו מרחיבים את העולם הזה לגבולות של למעלה מחיים ומוות ביולוגי. האנושות עוד מעט תתחיל לחשוב על זה ולהשתוקק לזה, ואז במידה הזאת הם יפנו אלינו.

שאלה: איך להבין נכון את מה שכתוב, שהעיקר לא לפחד כלל?

אני לא מפחד משום דבר אם אני קשור לכוח העליון. אני לא מפחד מכלום, כי כל מה שבא, בא ממנו ואני רואה בכל הדברים שמתגלים רק הזדמנויות להתקשר אליו יותר.

שאלה: אנחנו צריכים לשייך הכול לכוח העליון. מצד אחד לפעמים אני רואה שאני מתנהג בצורה גסה כלפי החברים או כלפי אנשים קרובים אליי, אנשים שתלויים בי, אז להגיד "אין עוד מלבדו" ופשוט להמשיך או יש לי מה לעשות עם הרע שמתגלה בי?

תתאר לעצמך שסך הכול הבורא משחק איתך ואתה צריך דרך כל המקרים לפנות אליו.

שאלה: ומה לבקש?

ומה לבקש? בהתאם למה שאתה רואה. מה אתה רוצה שיהיה, כך תבקש.

קריין: קטע מס' 8 של בעל הסולם.

"משל למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל.

וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא.

וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו."

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג)

שאלה: אחד התרגילים שנתת לנו לעשות כל בוקר זה לכתוב יומן על מה שעבדנו אתמול. איך אנחנו יכולים לשלב בתרגיל הזה על הרגשות שלנו שאנחנו רוצים להיות עם החברים גם את החיים הגשמיים שלנו. איך אנחנו מאחדים את שני הדברים האלה ועושים תוכנית לכל היום? האם זה ייתן לנו יותר אפשרויות לברוח מכל הסחות הדעת של האגו שאנחנו הרי כל הזמן נופלים לתוך החלום הזה?

אני לא חושב שאתם דווקא צריכים לברוח מהאגו. אנחנו צריכים לשנות אותו בצורה כזאת שהוא יעזור לנו להתעלות מעליו וכך נתקדם. היומן לא צריך להיות סתם יומן יפה, איזה רומן, אלא הוא צריך להיות איזה יחס שלנו למציאות, שכך אנחנו רואים שאנחנו צריכים לראות אותם ולהסתכל על החיים שלנו, שיום יום תהיה לנו יותר עבודת ביקורת על עצמנו מה אנחנו עושים. זה נקרא "יומן".

זה כמו שכתוב "ויהיו בעיניך כחדשים". ואני לא רוצה להציע לכם שום דבר יותר מכך שכדאי לעשות את זה ולא כדאי לזרוק את זה ולא כדאי לקחת מישהו שאחראי על היומן בתוך העשירייה. אלא העשיריה צריכה בכל זאת להשתדל לראות איך היא מדברת יום יום על המצב שלה וזה נקרא "יומן". זה לא שאתם כותבים באיזה מקום. אתם יכולים גם לכתוב אבל לפעמים קשה מאוד לכתוב על מצבים כאלה, זה ייקח הרבה זמן ואין לנו לזה מספיק אמצעים. אבל זה שאנחנו יום יום מדברים ואפילו שאנחנו לא מתקדמים ונראה לנו שאנחנו לא מגיעים לשום דבר, גם זה טוב אם נדבר על זה וגם טוב אם נתרגל ללכת למעלה מזה.

שאלה: כדי להתקדם יש לתת מידת יגיעה, ואם האדם סובלני אז יש לו יותר מידה של יגיעה או שזה גדל בהתאם להתקדמות?

ככל שמתקדמים אנחנו יותר ויותר יכולים לענות על השאלות, בשביל מה לי את זה? למה לי את זה? האם אני נמצא בחיים שמובילים אותי למטרה נכונה, טובה, כדאית? או שהייתי בהמה ואני נשאר בהמה? מה נותנים לי רגעים שאני מיואש מהחיים? מי מביא לי את זה ובשביל מה? איך אני מתגבר עליהם? זאת אומרת המון שאלות שיש לאדם ואנחנו צריכים תמיד כמו שכתוב "רבות מחשבות בלב איש ועצת יהוה היא תקום". אנחנו צריכים לבקש שהבורא יסדר לנו את זה. בסך הכול מכל המחשבות והשאלות, הבלבול הזה בלב ובמוח, את כל הדברים האלה אנחנו צריכים להעלות למ"ן לבורא, כתפילה ושהוא ייתן על זה תשובה.

אני לא הולך אפילו לסדר את כל מה שיש לי עד כמה אני מבולבל בלב ובמוח, אני לא רוצה בכוחות שלי לסדר אותם, לפזר אותם, ולעשות מהם איזו מערכת ולהעלות את זה בצורה יפה לבורא, אני לא יודע, פשוט כמו שזה, אני רוצה שהוא יסדר לי את זה, שהוא יעשה לי את זה ולאט לאט בהדרגה אני אראה בזה את המצב שלי איך הוא מסודר בצורה נכונה אליו, כמו למקור העליון לכל דבר. תראו איך אנחנו עושים את זה עם הילדים הקטנים, באיזה מצב הם נמצאים שהם לא מבינים איפה הם נמצאים ומה זה העולם. לאט לאט בהבנה ובהדרגה אנחנו מתייחסים אליהם עד שמייצבים בהם את תפיסת העולם לנכון.

גם אנחנו צריכים כך. תפנו לבורא שיסדר לכם את זה, אין שום בעיה. תהיו כל הזמן בתפילה לבורא ש"אתה חייב לסדר לנו את הבלבולים שלנו, את חוסר ההבנה, חוסר התפיסה, חוסר ההתאמצות. אנחנו לא מסוגלים אפילו להגיע לבקשה, לשאלה הנכונה, תסדר." תהיו כל הזמן בדיבורים עימו. אל תקראו לשיחה הזאת תפילה, אפילו בלי תפילה אלא לדבר עימו. יש לכם עם מי לדבר חוץ מבינכם בעשירייה ועם הבורא? אין. אז תנסו כך לסדר שזה יהיה אצלכם דבר תמידי יום יומי, ורק בזה אתם רואים את ההתקדמות, את החיים שלכם. ואז תתחילו להרגיש שאתם נמצאים עימו בקשר ואיך הוא עונה לכם וכך אנחנו נקיים את הקשר שלנו עם הכוח העליון. במי עוד אנחנו תלויים? רק בו.

שאלה: תסביר בבקשה את המהות של השומרים והשוטרים בצורה יותר מפורטת. למה אנחנו מפחדים יותר מהשומרים ולא מהמלך?

הכניסה שלנו למלך תלויה בכל מיני מצבים שאנחנו עוברים. המצבים האלה באים כדי לייצב אותנו נכון, כדי שנגיע למלך לפי השתוות הצורה עימו, לפי היכולת להתקשר אליו, לדבר עימו. המצבים האלו שמייצבים אותנו נכון כלפי המלך, הם נקראים "שומרים ושוטרים". שהם נותנים לנו ייצוב איך אתה צריך לשאול, על מה צריך לשאול, על מה כדאי לך. מה שלא כדאי, תוריד, וזה דבר חשוב וזה לא כל כך. אתם יכולים לבוא רק בעשירייה, העשירייה צריכה להיות כזאת וכך וכך.

זאת אומרת כוחות ההכנה שלנו להתקשרות, להתכללות בבורא הם נקראים "שומרים ושוטרים". אם אנחנו רוצים שהכוחות האלה יפעלו עלינו אז אנחנו מקיימים את המצווה הזאת, "שומרים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך". שער הכניסה לבורא תלוי עד כמה אנחנו מייצבים את השומרים ושוטרים.

קריין: קטע מס' 9 של הרב"ש.

"השכל מחייב, שבכל יום ויום הוא צריך להתקדם וללכת קדימה, והאדם רואה שזהו ממש להיפך, שכל יום הוא הולך אחורה. אם כן השכל מחייב לאדם לומר, שהעבודה זו, היינו ללכת בבחינת השפעה, זהו לא בשבילו. אלא זוהי עבודה בשביל יחידי סגולה. והוא מבין שיותר כדאי לו לברוח מהמערכה. ומה אומרים לו, שהוא צריך עוד פעם ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהדעת מחייבת אותו לעשות. וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו" (משנת תש"ג), שאין האדם מסוגל לראות את מצבו האמיתי, אלא צריך ללכת למעלה מהדעת, ורק באופן כזה יכולים להגיע להמטרה לזכות לדביקות ה'." 

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)

שאלה: בקטעים 7 ו-8, רב"ש ובעל הסולם מתארים איזה סופרמן רוחני, גברי, חזק, ששולט בעצמו, שיכול לעמוד על שלו, גיבור בין הגיבורים, עם מידה גדולה של סבלנות, שמתגבר על כל השומרים ונכנס להיכל המלך, ורב"ש בקטע 9 מראה שאנחנו בכלל לא כאלה. שברגע שרואים את ההפרעות מוכנים לברוח, ורק באמונה יכולים להחזיק. אני מסתכל על עצמי במראה ורואה שכל שנה אני נראה פחות סופרמן ויותר אותו אחד שחסרים לו כוחות. אז איך לקבל כל פעם את האמונה הזאת למעלה מהדעת?

כשאתה תגיע לאפס המוחלט, אתה תיכנס להיכל ה'. ככה זה. איך יכול להיות שאתה תתקרב לבורא ותגיע אליו אם אתה לא מגיע מאפס, מהטבע האגואיסטי שלך. ודאי שאין לך ברירה אלא רק בסבלנות ובהתמדה להגיע למצבים כאלו, וגם איפה שאתה רואה שהמקובלים מדברים על גבורה, על התמדה, על כוחות גדולים שאנחנו צריכים לממש, מה אתה חושב, שהם בעצמם כאלה?

אני זוכר שבאחת הפעמים אחרי שהגעתי לרב"ש, הוא הסתכל עליי ואמר, "עכשיו אתה סמרטוט כמוני". הסתכלתי עליו וחשבתי, "הוא סמרטוט? איך הוא חושב על עצמו כך?", אבל הייתה לו כוונה לספר לי דברים אמיתיים. ובאמת מה ששמעתי במשך הרבה שנים, זה החזיק אותי וכיוון אותי נכון.

כן, אדם צריך לגלות שהוא יותר ויותר סמרטוט עד גמר התיקון, ואפילו בגמר התיקון שם בפתח לפעולה הנכונה, לתיקון האחרון הוא מרגיש את עצמו עוד יותר גרוע וממש סמרטוט מכל המצבים הקודמים. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", והעליות כנגד הירידות.

ולכן אתם לא תאמינו לי באיזה מצבים נמצאים מקובלים בזמן הירידה, עד כמה הם מרגישים את עצמם ואת המחשבות והרצונות שלהם, זה ממש ההיפך מהקדושה בצורה נוראית. והם צריכים לעבור את זה, אחרת הם לא יגיעו הלאה לדרגה הבאה שזה כבר תיקון יותר גדול.

לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", הירידה יותר גדולה, והעליות בהתאם לזה יותר גדולות. וכך אנחנו עושים פלוס אחת, מינוס שתיים. פלוס שתיים, מינוס שלוש. פלוס שלוש וכן הלאה. ועד שאתה לא יורד לדרגה נמוכה ולא מרגיש אותה במלואה, אתה לא יכול לעלות ממנה הלאה. אבל אסור לך להיות במדרגה התחתונה הזאת יותר מרגע, זה נקרא "עקיצה של השד", זה מספיק כדי לעלות הלאה, אבל אתה חייב להרגיש אותה ומיד אתה עולה.

וכאן זה עניין של התמדה, ביטחון וסבלנות. ואתה יודע מראש שזה יקרה, וכמה שאתה לפי זה מסדר את הקבוצה, הלימוד, ההפצה, את כל מה שאפשר בדרך לתיקון הכללי, אתה מרוויח זמן וכל המצבים מתחלפים מהר ונכון.

קריין: קטע מספר 10 של הרב"ש.

"רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."

(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

זאת אומרת אנחנו צריכים מראש להחליט על כל החיים שלי, שלכם, של כולם. זה לא חשוב מה שיהיה, לא חשוב מה שיתרחש על פני כדור הארץ שלנו המסכן, לא חשוב מה שיתרחש עם כל אחד ואחד, אני חייב להיות מכוון להגיע לכוח עליון, לאחוז בו, לתאר רק אותו לפניי, ובלבד שהוא יקבע כל מה שקורה לי בחיים.

וזה לא עניין של חיים ומוות, כל מיני עליות ירידות, כל מה שקורה, זה לא חשוב. הכול מגיע לי ממנו, מאותו הכוח שאני חייב, למרות כל התנועות תנודות האלו, גם לטוב גם לרע, לאחוז בו, באין עוד מלבדו. ואם אנחנו נחזיק כך, אז בטוח שנייצב את עצמנו נכון ונצליח.

שאלה: האם תפילה זה נחשב ללכת מעל הדעת?

תפילה זה פניה לבורא והיא יכולה להיות מילד ותינוק, ומסתם אנשים דתיים, או חילונים שפונים לבורא, וכולם פונים. כי אם אדם מגיב על הרצון לקבל שלו, אפילו שהוא לא פונה לבורא, בכל זאת זה מגיע לבורא, כי אין למי. מאיפה שיורדות כל ההשפעות על האדם, לשם בחזרה ישנה תגובה מהרצון לקבל שלו, ולכן כולם מתפללים, כמו שכתוב על הגנב במרתף, שהוא עכשיו מחשב איך לעשות גניבה מוצלחת, גם הבקשות שלו בלב שיצליח, גם הן פונות לבורא והבורא מקבל את כולן, את כל התפילות האלו, הפניות, ולכן מה שאנחנו צריכים זה רק להיות מחוברים בינינו, ומבינינו לבורא, ואז בטוח שאנחנו נצליח בלייצב את עצמינו נכון בדביקות בו.

שאלה: אתה אומר שחוץ מרגע קצר אסור להישאר במצבי ירידה אבל פרקטית זה לא תמיד עובד. למה הבורא גורם לנו להיתקע במצבים?

הבורא לא נותן לנו אפשרות להתפלל אליו בצורה מהירה אינטנסיבית, עניינית, כדי שאנחנו נברר איך לעשות את זה. זה מאוד חשוב. התגובה צריכה להיות כעקיצה, ואז אנחנו נקבל מיד מהבורא עוד השפעה, ועוד תגובה ניתן, ועוד השפעה, ועוד תגובה ניתן, ככה זה, במהירות כמה שיותר גדולה הוא פונה אלינו ואנחנו מחזירים לו. לפי זה מודדים עד כמה שאנחנו מוכנים לעבודה רוחנית.

שאלה: האם אנחנו נצטרך בשלב מסוים לרדת למדרגה ה- 49, כפי שהם עשו במצרים, האם בשלב מסוים נצטרך להגיע למצב הזה? למרות שאמרת לנו לא לדאוג לדברים האלה, בכל זאת אני שואל, וזה מטריד אותי.

אנחנו צריכים לעבור במשהו, במקצת, על כל המצבים. זה נקרא שאתה צריך לכתוב ספר תורה על הלב שלך, על כול הרצונות. באיזו צורה, באיזו מידה. זה לא עניין של גיאוגרפיה והיסטוריה, אלא זה עניין של יחס הבורא לנבראים. ולכן אנחנו רק צריכים להשתוקק לחיבור בינינו ולחיבור עימו, וזה שעוברים כל מיני צורות של חיבורים שיעברו עלינו, אנחנו מקבלים את זה כתיקון הנשמה שלנו.

שאלה: האם נכון לברר את המצב בירידה, או אחרי שנצא מהירידה?

צריכים לברר את המצבים שלנו בכל רגע ורגע עד כמה שאנחנו מסוגלים, ואין לזה חוקים. אני נמצא בירידה, אני צריך להרגיש את הירידה כמה שאפשר, אם אני בכלל מוכן לחשוב על משהו. ישנן ירידות כאלה שהאדם כמו בהמה, ויכול להיות אחרת. זאת אומרת אין לזה חוקים. לברר בכל מצב ומצב מה שאפשר, העיקר שהסיכום מהמצב צריך להיות בעליה לבורא.

(סוף השיעור)