שיעור בוקר 21.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 169, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות ל' – ל"ד

קריין: "פתיחה לחכמת הקבלה", ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 169, חזרה על אותיות ל'-מ"ט.

אנחנו לומדים שמחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. מפני שהבורא רוצה לברוא את הנברא כדי להיטיב לו, להיטיב לפי מה שהוא מבין, וזה לא מיד, אלא להביא את הנברא לצורך לקבל את ההטבה, ולפי הגודל והצורך להטבה הזאת שיהיה לו לקבל מהבורא, אז הוא ירגיש את המילוי, עד כמה שהבורא הוא טוב ומיטיב לו.

וההטבה הזאת היא יכולה להיות לא בזה שהנברא מתמלא כמו דומם, צומח, חי שאפשר למלאות אותם בלי לשאול את פיהם, אלא הנברא הוא מגיע לדרגת הבורא, כי זו ההטבה הנכונה. לכן חלקי הבריאה שנקראים "דומם", "צומח", "חי" הם נמצאים ללא בחירה חופשית, ללא יכולת להתקדם ולעשות משהו מעצמם, אלא הם רק החלקים שנכללים בדרגת המדבר, בדרגת האדם הדומה לבורא, שכל מה שצריך הוא, זה להשיג צורך להיות כבורא ולקבל את ההטבה הזאת.

כדי להביא את האדם לצורך הזה, הבורא מגדל אותו בהדרגה דרך דרגות דומם, צומח, וחי שאדם מתפתח, מפתח את האגו שלו, את הרצון לקבל שלו, שזה לא נחשב שהוא בכלל קיים בפני עצמו, אלא מתקיים בצורה הכרחית שהכוח העליון, הבורא מזמין ממנו, מזמין בו כל מיני דרגות ההתפתחות. ומתי הרצון הזה שמפתחים אותו מתחיל להיות כבר בדרגת הדומה לבורא? מתי שהוא מקבל בחירה חופשית, עליות, ירידות, שיודע שמתחיל איכשהו לעבוד עם עצמו, מזה אנחנו מתחילים להתחשב בו, לראות אותו, לספור אותו.

איך זה מתבטא? אנחנו לומדים בחכמת הקבלה, איך מחשבת הבריאה היא מתפתחת ועובדת עלינו. בהתחלה זה היה האור העליון שבו הייתה נקודה שחורה, רצון לקבל. מה זה הרצון לקבל אנחנו לא יודעים, אנחנו רק יודעים שזה משהו הפוך מהבורא. כי נברא חייב להיות הפוך מהבורא, אחרת לא יהיה נברא. אם הבורא זה רצון להשפיע, לאהוב, לתת, למלאות, אז הנברא הוא צריך להיות בצורה הפוכה, רצון לקבל, הטבה, מילוי, אהבה, כל מה שיש בבורא, רק בצורה הפוכה.

ולכן על השלבים הראשונים אנחנו אומרים, שזה כג' חיצים שההתפתחות מלמעלה למטה, מהבורא עד דרגת הנברא, היא בזה שהנברא מתחיל לקבל טיפול מהבורא שהוא עדיין לא יכול כאן להגיב בצורה עצמאית. אלא כמו שאנחנו לומדים בד' בחינות דאור ישר, הבורא בורא את הרצון, הרצון מתחיל להרגיש משהו. קודם כל הוא הרגיש בושה במלכות דד' בחינות דאור ישר, "מלכות דאין סוף" מה שנקרא, ואז הוא מגיב בצורה אינסטינקטיבית שהוא לא רוצה לקבל את המילוי, כי הרגשת הבושה היא יותר גדולה מהרגשת ההטבה מהמילוי. ואחרי זה הוא עושה חשבונות. ומה שהוא עושה הלאה, זה כל הזמן מתוך הרצון לקבל שלו, אז מחליט שהוא כביכול רוצה לקבל בעל מנת להשפיע.

ודאי שעדיין אין כאן בחירה חופשית, עדיין הנברא, היינו מלכות מחייבת לעשות כך, מחויבת מתוך האור שמשפיע עליה, מתוך כל הנסיבות שבהם היא נמצאת. ואז היא עושה חשבונות ומקבלת כמה שהיא מסוגלת על מנת להשפיע, כדי לשמור את עצמה בכל התנאים שבהם היא נמצאת.

אז היא עושה חשבון ומקבלת בעל מנת להשפיע נניח 20%. ומה שהיא מקבלת לתוכה זה נקרא, "אור פנימי". ונשאר 80% מחוצה לה, שזה אור מקיף. כשהיא רואה שהיא בצורה כזאת לא מגיעה למטרת הבריאה, שהיא צריכה לקבל ב 100% מהבורא, כי מצד הבורא לא חשוב או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אבל היא חייבת לקבל. למה זה כך? כי הבורא משאיר לה את הבחירה החופשית בזה, במה שהיא רוצה להיות או בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. בעל מנת לקבל היא יכולה לקבל תמיד, בעל מנת להשפיע היא חייבת לעשות חשבון עד כמה שיש לה כוח להיות בעל מנת להשפיע, ואז תמיד יוצא שכוחות אין, כי באמת היא כולה רצון לקבל.

ולכן היא מזדככת. כל פעם אחרי שהיא מקבלת משהו ומשיגה את הגבול של קבלה על מנת להשפיע בטבור של הפרצוף, היא מחליטה שהיא חוזרת, מזדככת, ולא מקבלת יותר. למה? כי זה נגד מה שהיא החליטה בראש. זה לא מתאים לה, כי מצד הבורא הוא לוחץ כדי שהיא תקבל. מצד הנברא, הנברא לוחץ להיות בהשתוות הצורה עם הבורא. ואז יוצא שהנברא כאן נמצא בין שני הכוחות, לחץ מלמעלה לקבל, ולחץ מתוכו להשפיע. ואז רק החשבון והאיזון בין שני החשבונות הללו הוא מביא אותו להשפעה, לפעולה הנכונה, ללקבל על מנת להשפיע.

וכך מלכות אחרי שהיא קבלה עד הטבור את כל אור האין סוף כמה שהיא מסוגלת, בגלל הביטוש אור מקיף בטבור היא מחליטה להזדכך, והיא מזדככת בצורה הדרגתית, ולאט בהדרגה מתפטרת מכל האור האין סוף שנמצא בה. וכשהיא מזדככת ומגיעה לפה דראש, אז נכללת שם בזיווג דהכאה חדש. כבר לא את זה שקודם היא קבלה בבחינה ד' דעביות, עכשיו היא מקבלת בבחינה ג' דעביות, וחוזרת לאותה סדרת המצבים. ואחר כך מגיעה לב' דעביות וכן הלאה.

זאת אומרת, ככה יוצאים לנו פרצופים גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה עליון, ב"ן עליון, ובזה מלכות דאין סוף קבלה את כל חמש המנות לפי כל חמש הדרגות שהיו לה, וכך היא מימשה את כל הרצון שהיה לה עם המסך, ואין לה יותר רצון לקבל שקשור במסך. כוח התנגדות, כוח התגברות על הרצון לקבל שלה אין לה, המסך הזדכך עד האפס.

ולכן יצאו חמישה פרצופים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. בהזדככותם הזדכך המסך מעביות ד', ג', ב,' א', שורש, ובזה נגמר הפרצוף הכללי הזה של עולם אדם קדמון.

עד כאן אנחנו בעצם למדנו.

שאלה: פעם אחת שמעתי עכשיו בהסבר שאין לה בחירה בתהליך הזה, ופעם שנייה שמעתי שהבורא נותן לה אפשרות לבחור, או לקבל או להשפיע. אז יש לה בחירה או אין לה בחירה?

מצד האור שלוחץ עליה מלמעלה, הבורא דורש ממנה לקבל, כמו בעל הבית כלפי האורח. מצד הבושה וההחלטה שלה לקבל רק בעל מנת להשפיע, להיות בהשתוות הצורה עם בעל הבית, היא תמיד צריכה להיות בחשבון ובהחלטה לקבל כמה שהיא מסוגלת להשפיע לבעל הבית.

זאת אומרת, קודם כל, היא בודקת עד כמה יש לה כוח להשפיע מעל הצמצום שהיא עושה על עצמה, ואז לפי הכוח הזה היא פותחת את עצמה כדי לקבל ושזה יהיה בעל מנת להשפיע. יש כאן חשבונות. זה מה שהיא החליטה.

שאלה: מלכות דאין סוף היא מקבלת בעל מנת להשפיע?

לא. מלכות דאין סוף היא מקבלת אור אין סוף ללא שום הגבלה. לכן היא כך נקראת, "מלכות דאין סוף".

תלמיד: אבל היא עשתה חישוב, בירור.

היא לא עושה שום בירור. היא מקבלת לפי הרצון הפתוח שלה, כתוצאה מכל הבחינות שנמצאות לפניה. שורש, א', ב', ג', הן בונות את בחינה ד' כדי שהיא תקבל את כל מה שהן מביאות לה.

תלמיד: בבחינה ב' הייתה הרגשת הבושה, והייתה תגובה מצד הכלי.

בבחינה ב' הייתה תגובה מצד הכלי שכולה באה מצד הבורא.

תלמיד: ובחינה ג'?

בחינה ג' היא מקבלת דרך בחינה ב' בצורה שכך היא מקבלת, בהגבלה.

תלמיד: נכון. יש בסך הכול הארה.

היא לא בוחרת שום דבר.

תלמיד: עדיין אין לה שום בחירה.

לכן היא נקראת "זעיר אנפין", כי אין לה ראש. יש לה הכול חוץ מראש. הראש שלה נמצא בבינה. בינה כביכול מולידה את הילד שלה, זעיר אנפין, לכן הוא נקרא "קטן", מפני שאין לו ראש.

תלמיד: ומלכות מחליטה שהיא מקבלת, ההחלטה פה היא מצד הכלי?

מלכות מחליטה כתוצאה מכל הבחינות הקודמות שהיא כן רוצה לקבל, לא בבחינת זעיר אנפין שמקבל בהכרח כי הבינה מכתיבה לו, אלא הרצון לקבל שנולד מא', ב' וג', אז הרצון לקבל שבא', הסירוב לקבל ולהיות המשפיע כב', והפשרה ביניהם כג', אם אפשר כך להגיד, מולידים את בחינה ד' שהיא רוצה לקבל את כל האור אין סוף במלואה. והיא מקבלת לגמרי.

אבל כשבחינה ד' מקבלת, היא מתרשמת מכל הבחינות הקודמות. כי בבחינה ד' יש לנו שורש, א', ב', ג' שבד', וכל הבחינות הקודמות הן פועלות בה בתוך הרצון לקבל כבר. ואז בבחינה ד' שבד' היא מתחילה להרגיש שהיא מקבלת ושהיא הפוכה מהבורא, וההרגשה הזאת נקראת "בושה". ואז היא מחליטה כך, "אני לא רוצה את המצב הזה. מה שיהיה אני חייבת להתפטר". זאת אומרת, לא שהיא עושה בחירה אלא כל הבחינות הקודמות פועלות בה בצורה כזאת שהיא מתרשמת מהן ומחליטה "טוב לי מותי מחיי", "אני לא מקבלת וזהו". זה נקרא "צמצום".

אחרי שהיא עושה צמצום ומגרשת את כל האור מצידה ונשארת ריקנית, הכול בצורה בדידה, בזה אחר זה, בתהליך כזה, היא מתחילה להרגיש שבזה שהיא לא מקבלת, אבל רק בזמן שהיא נשארת ריקנית, היא מתחילה להרגיש במה שהיא עושה, באיזו צורה היא עכשיו נמצאת כלפי בעל הבית, כלפי הבורא. והיא רואה שמה שהיא עושה, אמנם זה טוב מצד אחד כדי להגן על עצמה בגלל הבושה, כי מרגישה את עצמה עד כמה היא הפוכה כלפי המאציל, וזה לא נעים. בגלל שהיא משווה את חכמה ובינה, בינה וזעיר אנפין, זעיר אנפין ומלכות, היא משווה את המצבים ההפוכים האלה, חוסר שלימות ושלימות וכן הלאה, ואת היחסים, איך הבורא מתייחס אליה ואיך היא מתייחסת אליו, היא עכשיו רואה עד כמה היא מתחשבת עם עצמה בלבד ולא עם הבורא, וזה מביא לה הרגשת הבושה.

זאת אומרת, הצמצום הוא לא כל כך בגלל הבושה. יותר נכון, הבושה זו הרגשה שמתפתחת, והצמצום הוא עקב אי נעימות שהיא הרגישה בקבלה. אבל הבושה שאחר כך מתפתחת במלכות, היא מביאה אותה כבר לחשבון. "אז מה אני יכולה לעשות? איך אני משווה את שני הקצוות האלו, שמצד אחד אני רוצה להיות כמו הבורא, ומצד שני אני רוצה לקבל? אני רוצה להשפיע לו, כי אני רוצה להיות כמוהו, ואני רוצה להשפיע לעצמי, איך אני משווה, איך אני מתעלה מעל זה?".

בסופו של דבר, היא מגיעה להחלטה כזאת שנקראת "מסך". ש"מעכשיו והלאה כל התענוגים שלי הם יהיו רק בהשפעה למאציל". וכאן לא שיש לה פשרה, כמה לקבל וכמה להשפיע, כי כל הקבלה שלה היא בעל מנת להשפיע. לא שיש כאן חצי חצי, רבע רבע, כמו שאנחנו נותנים בדוגמאות. אלא צריכים להבין שאין לה כאן שום קבלה לעצמה בכלל. הצמצום שהיא עושה נשמר, ומעל הצמצום, בנוסף לצמצום יש לה פעולה שהיא משפיעה. מצידה זו השפעה ממש. מצד הבורא זו קבלה, מצידה זו השפעה.

תלמיד: יש קשר בין התגובה בבינה והצמצום של מלכות דאין סוף?

הקשר הוא כזה, נניח שהבורא זה האימא והנברא זה התינוק. והתינוק מחליט בפנים שהוא אוכל רק כדי שתהיה לו הרגשה כזאת שבזה הוא מהנה לאימא. אז הא עושה חשבון. אחרי שהוא עשה חשבון והוא אוכל רק נניח 20% מהבקבוק ממה שאימא הכינה, מה קורה באימא? כדי לא לגרום לתינוק הרגשה לא נעימה, היא מסכימה. אמנם היא מצמצמת את עצמה וסובלת שהוא לא מקבל יותר, אבל היא מסכימה עם ההרגשה שלו בקבלת 20%. זה מאוד חשוב.

אחרי שהנברא מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע ובכל מיני הגבלות, אמנם מצד הבורא זה צער שהוא לא מקבל יותר, כי אצלו לא חשוב באיזו צורה תהיה הקבלה, אבל כדי לא לגרום הרגשת בושה, הרגשה נוראית, הבורא מסכים עם מה שהנברא רוצה והולך עימו יחד.

זאת אומרת, יש כאן עבודה מצד הבורא, שהוא סובל, אם אפשר להגיד כך בשפה שלנו. הוא מסכים עם ההגבלות שהנברא קובע, למרות שהוא רוצה במאה אחוז לתת. זה ממש דוגמה של אימא ותינוק, שהיא מתחשבת ברגשות של התינוק. היא סובלת כל פעם, אבל מסכימה עימו. זאת אומרת, בולעת את כל הצער הזה שהתינוק צריך להגביל את עצמו, בגלל שעדיין לא יכול להשוות את עצמו עימה, היא הולכת עם זה ומוסיפה כמה שאפשר ומטפלת בו כדי שיוכל להגדיל את הכלים דהשפעה שלו. זו נקודה מאוד חשובה, הוא כותב על זה שהבורא מסכים עם הנברא.

תלמיד: זאת אומרת, זו הסיבה שצמצום א' לא מתבטל?

כן, מה שהנברא מחליט כלפי היחסים שלו כלפי הבורא, הבורא מקבל את זה ומחזיק את זה ומבטיח שזה יקרה. ולכן אחרי שהנברא החליט על צמצום א', הבורא מקבל את זה ומחזיק את צמצום א'. גם אחרי מסך ועוד. כל הדברים ששייכים לתיקון יחס הנברא לבורא, בזה הבורא מסכים, מחזיק, עוזר ותומך בזה, למרות שהסבל הזה נשאר כולו בו, בבורא.

קריין: זה ב"בעל הסולם", "שמעתי" ס"א, "וסביביו נשערה מאד".

"כל הגבולים, שמדברים במציאות העולמות, הכל הוא בערך המקבלים. היינו ע"י שהתחתון עושה לעצמו איזה הגבלה וצמצום, נשאר כך למטה. משום שכך מסכימים למעלה, לכל מה שהתחתונים עושים, בשיעור זה נמשך השפע למטה. לכן התחתון, עם המחשבה דיבור ומעשה שלו, גורם שכך מלמעלה ימשך השפע למטה.

נמצא לפי זה, אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה. למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות. אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון. ונחשב זה למעלה, כאילו הוא עבר באמת על איסור חמור. נמצא לפי זה, שהצדיק אומר, שהקב"ה מדקדק עמו על חוט השערה. וכפי שהתחתון אומר, כן מסכימים עמו למעלה."

ויש עוד. אני התכוונתי למשהו קצת אחרת, אבל זה גם באותו כיוון.

שאלה: מה זה אומר שהבורא מקבל ועוזר, ואפילו מצטער? אנחנו מדברים על זה כאילו בשפה האנושית, אבל מה זה אומר אם נוכל לתאר את זה בשפת הכוחות או ברמת הכוחות הרוחניים?

זה נקרא שהמערכת שאנחנו פועלים בה מסודרת בצורה כזאת שהעליון מתרשם מהרצון של התחתון ונכלל ברצון של התחתון, קולט את הרצון של התחתון ומעדכן את עצמו כבר ברצון של התחתון, מתלבש בתחתון. כמו שאימא מרגישה את הילד ומתלבשת באותה הצורה, הגישה, המידות, שהילד רוצה שכך יתנהגו עימו, וכך מתנהגת. ואמנם בהתנהגות שלה מבפנים יש את כל הלב שלה ואור אין סוף, וכל מה שהיא רוצה להביא לתינוק, אבל ההתנהגות החיצונית היא בהתאם לאיך שהתינוק רוצה שיתנהגו עימו.

זאת אומרת, אם עכשיו יש לכם טענות שהבורא לא מתנהג איתכם טוב, נכון, כמו שנראה לכם, אז שימו לב מה שאתם דורשים, כנראה שאתם לא דורשים נכון, הוא לא קולט את מה שאתם רוצים, כי אחרת הוא תמיד יתלבש בחיסרון שלכם, מה שנקרא ב"מ"ן" שלכם. ההבדל בין המ"ד למ"ן הוא בזה שיש בתוכו אור העליון, ואתם מגבילים את האור העליון לפי גודל, צורה, עוצמה, לפי הכול, וכך הוא פועל עליכם.

שאלה: מה זה מלכות דאין סוף?

"מלכות דאין סוף" זו מלכות שלא עושה שום הגבלה על קבלת האור העליון, שמקבלת אותו דרך ד' בחינות דאור ישר. מלכות דאין סוף זה רצון לקבל אור אין סוף דרך ד' בחינות דאור ישר. כל מה שמגיע לה, זה נקרא "מלכות דאין סוף". יש לך מלכות דצמצום, יש לך מלכות דמסך, יש לך מלכות דתוך, דסוף, דהכול, אבל מלכות דאין סוף זה כבר אומר על כך שהיא מקבלת באין סוף, בלי הגבלות.

תלמיד: זו לא בחינה ד'?

בחינה ד'.

תלמיד: אם כך, למה אנחנו מדברים על עולם אדם קדמון שהוא מקבל ממלכות של עולם אין סוף, מה יכול להיות בבחינת ד', אם היא עוד לא פועלת ביחסים הדדיים עם האור, מה היא יכולה לתת ולהעביר הלאה?

עולם אדם קדמון נולד מבחינה ד' דד' בחינות דאור ישר, ממלכות דאין סוף, ומקבל ממנה אור, מקבל דרכה.

תלמיד: האם אדם קדמון יכול לקבל אור מבחינה ד' שעוד לא פועלת בהדדיות עם האור?

בחינה ד' דד' בחינות דאור ישר מקבלת את האור, היא מרגישה בושה, היא מצמצמת את עצמה, ואחר כך, אחרי הצמצום חושבת מה לעשות, היא פועלת בד' בחינות שבתוך בחינה ד' ומחליטה שהיא צריכה לעשות מסך, והיא מולידה מעצמה, מבחינה ד' הזאת, עם ג' בחינות הקודמות את הראש דגלגלתא.

שאלה: האם הנברא מרגיש צער של הבורא?

עכשיו בינתיים אנחנו לא מדברים על הנברא שמרגיש משהו, לפעמים אנחנו מדברים בלשון בני אדם, אבל בעצם עדיין אין נברא, אין מי שמרגיש, יש מי שנותן תגובה.

תלמיד: אז הוא מגיב רק למה שמגיע לו והוא עובד עם האור הזה?

מה שמגיע אליו על זה הוא מגיב לפי הטבע שלו. "בחירה" זה נקרא שיש לו אפשרות להתנהג למעלה מהטבע שלו, זאת אומרת שיש בו כמה כוחות מנוגדים והוא יכול לבחור באחד מהם או בשניהם באיזו השתלבות.

שאלה: אתה אמרת שאם הנברא לא מרוצה ממה שנותן הבורא זה אומר שהנברא מבקש לא נכון, לא מעלה את המ"ן הנכון. איזה מ"ן צריך להעלות נברא כדי להיות מרוצה ממה שהוא מקבל מהבורא?

מ"ן, אחרת זה לא מ"ן, זה נקרא "קול במדבר", שאתה צועק אבל הבורא לא שומע, כי אין התאמה בין הצעקה שלך לרצון העליון. חייבת להיות התאמה בין מה שאתה מבקש למה שהבורא רוצה לתת, אחרת זה לא נכנס, זה לא אותו תדר, הוא לא שומע. ככה זה. אז אנחנו צריכים לבדוק היטב מהו הרצון של העליון, ואת הרצון של עליון בדרך כלל אנחנו מבררים בקבוצה. אל תגיד שאין לך קשר עם העליון, יש לך קבוצה, ואתה יכול להיות איתם בקשר ולברר מה רוצה העליון. ממש לשבת איתם ולברר, "חברים, מה אנחנו דורשים מהבורא, בואו נסכם בינינו. אנחנו צריכים להעלות מ"ן, החיסרון הזה צריך להיות משותף בינינו, בין כל העשירייה, בואו נברר. מה אתם חושבים, כל אחד ואחד וכולנו יחד, שיכולים להעלות אליו, לפנות אליו", ואז אתם ממש אורגים, מסדרים את הפנייה.

שאלה: לָמה המסך מזכך את העביות שלו בכל פעם שמתרחש זיווג?

לא, זה לא כך. אני יושב מול בעל הבית עד שאני מרגיש לפי המסך שלי, "מסך" זה נקרא שהוא כבר רוכב על הרצון שלי, שהרצון שלי רוצה לבלוע את הכול והמסך אומר לא, עד כמה שאפשר תחזיק את עצמך, שלא תתבייש, שיהיה בכבוד, שיראו שאתה בן אדם ולא איזו בהמה שנמצאת במקרה ליד השולחן, וכך אני בודק את עצמי כמה אני יכול להחזיק את עצמי לטובת בעל הבית.

כשמילאתי את עצמי, יותר מזה אני כבר לא יכול, כי אני ממש אאבד צורה אנושית, אז אני מפסיק. כשאני מפסיק אני אומר, "לא לא לא", וכאן קורה משהו מיוחד, אני לא יכול להגיד סתם, "לא לא לא", כי בעל הבית לוחץ עלי, הוא אומר, "הכנתי בשבילך, תראה מה שיש", כל מיני הפצרות. זה כמו שהאור המקיף מבטש במסך שעומד בטבור ואומר, "אבל אתה חייב לקבל, כי אחרת מטרת הבריאה לא תתקיים". מטרת הבריאה, זה לא רק כלפי בעל הבית.

זאת אומרת, בעל הבית אומר לך שזה הדבר הכי גדול, הכי חשוב והוא הכי דואג לו, ובזה אתם יחד משתווים, הרצון לקבל שלך והרצון להשפיע שלו, בזה שאתה תקבל ממנו 100% אתם נמצאים יחד. תינוק שמקבל מאימא מוצץ ממנה הכול, עד כמה שהיא מרוצה ועד כמה שהוא מרוצה. מה חסר? השתוות הצורה, רק השתוות הצורה, שבעל הבית משפיע לאורח בצורה עקיפה כזאת, בעקיפין, כך שהאורח יתבייש ויגיע להשתוות.

ולכן יש כאן חשבון. וכל זמן שבעל הבית מפציר בו, הוא צריך בכל זאת להגיע למצב שהוא מעלה ומעלה את עצמו מטבור לפה, זאת אומרת הוא חייב לברר שכל קבלה אפילו הכי קטנה, אם היא תהיה זה יהיה על מנת לקבל, זה מרחיק אותו מהבורא, מהשתוות הצורה לבורא. זה דבר אחד. דבר שני, אם הוא יישאר בטבור או בכל מיני דרגות הזדככות המסך מטבור לפה, שהמסך עולה מטבור לפה, אפילו שיעצור באיזה מקום, הוא בזה עוצר ולא נותן יותר להשתלשלות לקרות, והוא לא רוצה להיות מכשול, הוא לא רוצה להיות מחסום, ולכן הוא חייב להזדכך.

שהבורא יעשה מה שהוא יכול, מה שהוא רוצה, ואני אעשה מה שאני מסוגל, אני שומר על השתוות הצורה. כי לנברא העיקר זה השתוות הצורה, להיות משפיע כמו הבורא, להידמות לו, כי במידה הזאת הבורא מתגלה והוא יכול לעשות לו נחת רוח.

שאלה: הלחץ של האור המקיף על האור הפנימי הוא גדול יותר ככל שהוא מקבל יותר? זאת אומרת כשהוא מקבל בע"ב הלחץ יותר גדול מאשר כשהוא מקבל בס"ג או במ"ה ובב"ן, יש חשיבות ללחץ, לגודל?

יש כאן דבר והיפוכו אבל אפשר להגיד כך, שעד כמה שהאור הפנימי גדול יותר הלחץ עליו מבחוץ גדול יותר. אם טעמת משהו, ברוחניות זה לא כמו בגשמיות. בגשמיות אכלת חצי, ועל החצי השני אתה יכול איכשהו לוותר. זה בגשמיות. ברוחניות אם טעמת חצי, אתה הרגשת מה זה נקרא על מנת להשפיע, כי אתה לא טועם, אתה טועם תענוגים פנימיים בגוף, אבל אתה טועם בזה את מידת ההשוואה שלך עם הבורא בראש.

ולכן יש כאן בעיה מאוד גדולה, שכמה שאתה מקבל יותר אתה רעב יותר, רעב לקבל בעל מנת להשפיע כי אתה רואה איזה אורות נרנח"י מתגלים על ידי איזה דבר קטן מאוד שאתה מקבל. הגוף מקבל מידה מאוד זעירה, אבל מידת ההשפעה שלו היא גדולה. ולכן יש כאן דבר והיפוכו, כמה שיותר מקבלים כך יותר רעבים.

ומה קורה כאן אם כך, הרעבון הזה נשאר? ועוד איך נשאר, אנחנו מגיעים לגמר התיקון לא כשאנחנו שבעים ולא רוצים כלום ובא לנו להקיא ממה שקיבלנו, שמלאנו את עצמנו עד הסוף, אלא אנחנו מגיעים לגמר התיקון דווקא ריקניים ביותר, אין גבול להשפעה לבורא למרות שאתה מקבל את הכול.

וכאן יש כבר שאלה איך זה משתווה? שקיבלתי לגמרי הכול בכלים דקבלה שלי ונשארתי ממש ריק ברעבון גדול להשפיע לעליון, וזה מה שמחזיק את האהבה. לא כמו שאצלנו, שאתה מתמלא ממי שאוהב אותך, אז בא לך לברוח ממנו כי מילאת את עצמך. כמו אחרי ארוחה, אתה אכלת אצלי, מילאת את עצמך, בא לך לצאת, לצפצף עלי וכן הלאה. למה? מפני שאין כלים דהשפעה.

כלים דהשפעה צריכים להיות ריקניים, וכלים דקבלה זה לא חשוב כמה הם מלאים או לא. אז אנחנו תמיד נמצאים צמאים לאהבה, צמאים לחיבוק, לחיבור, לכל הדברים האלה, למרות שכל הזמן עורגים לקרבה, להתקרבות. זאת אומרת, כמה שאתה מתחבק עם חבר אתה מרגיש שעוד ועוד חסר לך וזה בלי סוף. זה דווקא יוצא כמו שדיברנו מהפעולה הזאת, מהאור המקיף.

תלמיד: האם כל הזמן הרעב גדל למלא את הבטן או הרעב גדל להיות כמו המשפיע? על איזה רעב מדובר פה?

אין כאן רעב שמורגש בבטן, בעל מנת להשפיע מורגש רעב מהדבקות, ואת הרעב שבבטן מעוררים לפי הצורך, לפי ההחלטה בראש. אחרת הוא לא פועל. זה נקרא שהוא "מצומצם".

שאלה: הלא היה יותר נכון אם הפרצוף הראשון היה מקבל קצת בעל מנת להשפיע, אחרי זה טועם את זה ואומר, "זה טעים איזה יופי, בוא נקבל עוד קצת", וכאן זה יוצא הפוך, אתה קודם כל מקבל מכסימום ואז כל פעם פחות ופחות, למה?

כי הוא עובד על מנת להשפיע. אתה צודק, בעל מנת לקבל היה אפשר כך לעשות, תכתוב לבורא ואולי הוא יקבל את העצה. אבל ככה זה, איך זה יכול להיות אחרת? אם אתה משפיע אתה לא יכול להשפיע 5%, אתה לא יכול, אתה צריך להביע במתנה שלך, ביחס שלך שאין גבול, כמה שאני מסוגל. אני לא יכול להיות נגיד עשיר מאוד ולתת מתנה כמו איזו בונבוניירה קטנה שקניתי בפינת הרחוב, לא יכול, זה לא מתאים, אני חייב להביע במתנה שלי משהו מהיחס שלי, אבל שלי. אם הוא שלי זה צריך להיות משהו גדול.

תלמיד: אז בדרך חזרה מלמטה למעלה אנחנו עוברים תהליך הפוך? אנחנו מתחילים ב- 100% השפעה ואז כל פעם מצטמצמים, או הפוך, אנחנו כל פעם מגדילים יותר ויותר את הכלים?

אנחנו מגדילים את הכלים. נראה לנו לפי האגו שלנו שאנחנו כל הזמן ממלאים וממלאים. ואנחנו גם רואים את זה מדוגמאות של בעל הסולם, שאדם נכנס עם הקופסה שלו, מתמלא, יוצא, נשפך, מתמלא, נשפך. אחר כך אומרים לו זה הכול שלך, רוקנת בצורה כזאת את אוצר המלך. או בדוגמה שהמלך רוצה להעביר את האוצר שלו ממדינה למדינה. הכול זה כאילו, אבל אי אפשר למסור את העניין למעלה מהדעת, כי בלמעלה מהדעת אנחנו כל הזמן מגדילים את הכלים. החסרונות, הטעמים, היחסים, הכול נעשה כל כך עדין, זה לא שזה גדל בנפח, זה גדל באיכות. זה הכול באיכות.

שאלה: מה נברא בסוף, כלי שיש לו ראש או ראש שיש לו כלי?

העיקר שנברא זה הראש, והגוף כלפי הראש זה רק כדי להראות מה שיש בראש. זה כדי להציג מה המחשבות, מה ההחלטות שבראש, הגוף לא עושה שום דבר, אין בגוף שום דבר. כשאנחנו אומרים שהאור המקיף מרגיש שהוא מכה במסך שבטבור, אני לא יודע מה הוא מכה או לא מכה, אני מרגיש את זה בראש, ואז כשאני מרגיש את זה בראש אני אומר "האור המקיף דקר לי בטבור". הכול מורגש בראש, הכול מורגש, והראש מחליט על כל פעולה הקטנה ביותר, וזה חוזר לגוף וכך זה מתבצע. אך ורק כך.

שאלה: מה זה פרצוף פנימי, נגיד פרצוף ע"ב פנימי לפני שנולד מגלגלתא פרצוף ע"ב?

פרצוף ע"ב, כשגלגלתא מתכננת להוליד הוא נמצא בתוך גלגלתא כמו עובר בתוך הבטן של אמא ונקרא "ע"ב הפנימי". ואחר כך כשהוא נולד ויוצא החוצה וקיים בפני עצמו הוא נקרא "פרצוף ע"ב".

תלמיד: למדנו על המבנה של הפרצוף, איפה הוא נמצא במה שלמדנו?

הוא נמצא בתוך גלגלתא.

שאלה: אמרת שהראש של מדרגת זעיר אנפין נמצא בתוך בינה, אבל הרי אין שם לא מסך ולא כלום, איך יכול להיות שם בכלל ראש, הרי אלה לא פרצופים?

זה לא פרצופים, זה ד' בחינות דאור ישר. על המדרגות נדבר אחר כך, זה גם נכון כלפי המדרגות אולי, אבל בינתיים כך.

בינה לא רוצה לקבל, היא רוצה להידמות לשורש, למשפיע. כדי להידמות לשורש מה היא עושה? היא לא מקבלת, אבל בזה שהיא לא מקבלת היא לא מדמה את עצמה לבחינת שורש, כי השורש משפיע, הוא בונה את חכמה, בחינה א'. אני בכוונה לא מצייר כדי שתתחילו להחזיק את זה בראש. בחינת שורש, המשפיע, הבורא, המאציל בורא את בחינה א', רצון לקבל וממלא אותו באור. הרצון לקבל הזה שמרגיש את עצמו שהוא נאצל, וקיבל את האור מבחינת שורש, רוצה בסופו להידמות לבחינת שורש. בחינה א' בסופה רוצה להידמות לבחינת שורש ואז הופכת להיות בחינה ב'. בחינה ב' באמת רוצה להיות כמו בחינת שורש. בחינת שורש, מה זה? לא מקבלת. אבל חוץ מזה שלא מקבלת היא גם מולידה את בחינה א'. לכן בחינה ב' בסופה מתעוררת להוליד גם כמו בחינה א', והיא מולידה את זעיר אנפין, בחינה ג'.

בראש אנחנו מדברים אחרת. ראש דבחינה ג' נמצא בבחינה ב'. זאת אומרת, כל המחשבות, הרצונות, ההכנות ששייכים לבחינה ג', נמצאים בבחינה ב'. ב' שמולידה את בחינה ג', בצורה כזאת היא כוללת את בחינה ג' שתבוא. בחינה ג' שמולידה את בחינה ד', היא רק מתפתחת. היא מקבלת את אור החכמה, יש לה אור חכמה, אבל בצורה כזאת שחסר לה ראש, היא רוצה לקבל במלואה, להרגיש שהיא מחליטה ושהיא מקבלת, והיא מקבלת מכולם ומהכול.

לכן בחינה ג' לא מספיקה כאן, ובחינה ד' באה ומקבלת מכל הבחינות. לבחינה ג' אין ראש לכן היא נקראת "זעיר אנפין" ולכן תמיד מציינים אותה במיוחד כו"ק.

שאלה: למה כשאנחנו מדברים על אור פנימי אנחנו מדברים כל הזמן על 20% ועל אור מקיף 80% ולא אחוזים אחרים? אם תוכל להרחיב על זה.

כי כך דיבר רב"ש. אמרתי שזה לא 20% ו-80% זה 0.00001%, זאת אומרת זה קו דק מאוד, כמה שאתה יכול להגיד מה זה, איזה אחוז קטן, וכל היתר אור מקיף. אבל רב"ש השתמש ב-20% כאור פנימי, 80% באור מקיף, אז אתם צריכים לקבל את האחוזים שלו. למה? אני לא יודע למה, כך דיבר, כך אני משאיר.

מה שיש בעליון התחתון צריך לקבל את זה וזהו. אולי פעם נבין למה אמר כך, נתקשר אליו, תשאל אותו.

שאלה: יש לנו שני מנגנונים שמזיזים את הכול. העניין הזה של הרצון להיות בדבקות וחוק השוואת הצורה. מאיפה בא החוק הזה שנקרא "אין מקצת ברוחניות"? מאיפה מגיע השורש של זה?

"אין מקצת ברוחניות" זה מפני שזו רוחניות. כי חייבת להיות החלטה סופית, במצב שלך, אבל עד הסוף ולא באמצע, לא ברבע ולא במשהו. זה נקרא "אין מקצת ברוחניות".

תלמיד: למה, מאיפה זה בא?

רוחניות זה א-לוהות, אחרת זה לא מתקבל. אם אתה מסוגל לעשות ב-0.0001% על מנת להשפיע, אז אתה חייב לעשות ב-100% את ה- 0.0001% שלך. זה נקרא "שאין מקצת", עד סוף ההחלטה, עד סוף הרצון שלך. שלך, אבל זה חייב להיות מרצון שלם. זה נקרא "אין מקצת". אני חושב שזה ברור, זה א-לוהות, אפילו קצת, קטן מאוד, משהו, זה חייב להיות כך.

תראה מה קורה עם כל מיני יצורים קטנים מאוד. היצור הקטן ביותר, איזו נמלה קטנה, לא יודע מה, עד כמה יש לה את כל החכמות, כל ההכנות וכל הדברים האלה, עד הסוף. אין מקצת, אין באמצע. אם משהו באמצע זו תקלה, זה לא בא מהבורא, ממש כך. ברוחניות אין מקצת, רק מכל הלב, "ואהבת לרעך כמוך" וכן הלאה, עד הסוף.

שאלה: מלכות עושה צמצום א' וכתוצאה נוצר הראש של העולם הבא, אדם קדמון. האם אני מבין נכון?

לא. צמצום זה צמצום. אחרי הצמצום יש עוד הרבה החלטות עד שנעשה ראש לגלגלתא.

תלמיד: אז מה הוא הכוח שגורם לראש הזה להיווצר?

הרצון להשפיע של מלכות דאין סוף, להידמות לבורא. כל הפעולות האלו שמלכות דאין סוף עושה הן יותר ויותר כדי להחזיר לבורא את מה שהבורא נותן לה. לקבל על מנת להשפיע, היא עושה את זה במנות. אחרי מלכות דאין סוף, כל מה שקורה אנחנו אומרים, יש לנו רק ה-ו-י-ה אחת, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", "שמע ישראל ה-ו-י-ה א-לוהינו ה-ו-י-ה אחת"¹. מה זאת אומרת ה-ו-י-ה אחת? אין מנגנון אחר חוץ מה-ו-י-ה. וכל מה שיש הוא בתוך הה-ו-י-ה, כל העולמות, כל הפרצופים, כל מה שקורה, כולל קליפות, כולל קדושה, כולל מה שיהיה, הכול באותן ד' בחינות דאור ישר.

הכול נמצא שם, שום דבר לא יוצא, רק מלביש ומלביש עוד צורות ועוד צורות, עד שהה-ו-י-ה ההיא מתממשת בה-ו-י-ה חזרה, ממלכות לבחינת שורש. יש ה-ו-י-ה מלמעלה למטה, י-ה-ו-ה, וה-ו-י-ה מלמטה למעלה בחזרה, י-ה-ו-ה. ואז יש דבקות, המצב הסופי.

לכן כל העולמות, כל הפרצופים, כל מה שיש, שבירות, כל מה שיש בעולם הזה, כל זה קורה בסך הכול בפרצופים נוספים שמתלבשים על אותה ה-ו-י-ה עד ד' בחינות דאור ישר כדי להשלים ולהשלים אותה. זה הכול.

אחרי שמלכות דאין סוף עושה צמצום, יש החלטה "מה אני עושה עכשיו", ואז היא מחליטה שהיא בחזרה רוצה לפנות לבורא, בחזרה לתת לו. איך לתת? אם היא תקבל על מנת להשפיע זה כנתינה מצידה כלפי הבורא, ואז היא עושה את זה, ואז יוצא גלגלתא, ע"ב, ס"ג. כל הפעולות האלה, מי עושה אותן? מלכות דאין סוף.

למה אנחנו לא אומרים כך? כי היא עושה את זה בצורה חלקית, לכן אנחנו מדברים על הצורות החלקיות האלו בפני עצמן, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, עוד ועוד עד האדם הראשון, כל הסיבובים האלה, וכל זה. אבל כל זה בתוך המלכות דאין סוף קורה, לכן זה נקרא "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", הכול שם. כל הפרצופים והעולמות, הכול מתלבש על ד' בחינות דאור ישר. ככה זה.

זה נותן יותר אפשרות להבין את מהות הפעולות עצמן, איפה אנחנו נמצאים.

שאלה: אני לא מצליח לקלוט את הנושא הזה של צער הבורא, ששמעתי אותך מדבר עליו קודם.

יש על זה הרבה, על צער הבורא. על צער השכינה שמעת?

תלמיד: כן, שמעתי, אבל פה אנחנו כל הזמן מדברים על כוחות, על זה שהנברא מחויב להשפיע את המקסימום שהוא יכול.

צער זה לא כוח?

תלמיד: אז מה זה הכוח הזה של הצער?

רצון לקבל שסובל או רצון להשפיע שסובל.

תלמיד: אצל הנברא יש רצון לקבל שסובל או רצון להשפיע שסובל?

לא, אצל הנברא יש רק רצון לקבל.

תלמיד: סובל.

סובל או לא סובל.

תלמיד: אבל פה דיברנו על צער לכאורה מצד הבורא.

מצד הבורא.

תלמיד: כן.

לבורא יש רצון להשפיע?

תלמיד: רק רצון להשפיע.

רק רצון להשפיע. אם הרצון להשפיע לא מתממש, הוא סובל? כמו אימא.

תלמיד: כשמאנישים את זה כך אני מבין.

זה הרבה יותר מורגש מהרצון לקבל שסובל, "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק".

תלמיד: אבל יש פה הרי איזה תהליך שבו הנברא מכשיר את עצמו לאט לאט לקבל יותר תענוג.

ואז עושה לבורא תענוג.

תלמיד: נכון. לכן אם יש כזה תהליך ואם אנחנו מדברים על כוחות כל הזמן, ועל חוק השתוות הצורה שפועל, איך יש פה צער?

אני לא יודע. אני יודע שאני נמצא באיזה מצב עצוב. הלכתי לרופא, הוא אמר, "אתה יודע מה, חסר לך סרוטונין", כל מיני דברים כאלה, בקיצור חסר לך משהו במוח. "מה זה במוח, אני מרגיש מועקה כאן בלב", "זאת בעיה במוח". "נתן לי איזו תרופה כימית, ואני מרגיש טוב".

תגיד לי, מה קורה? תסביר לי איך [לוקחים] איזה חומר כימי, שאין לו שום דבר, כי איזה קשר יש בינו לרגש? ממש כך, אני יכול עכשיו לחלק לכם כל מיני דברים כאלה, איזו אבקה אדומה או לבנה, ואתם כולכם תהיו שמחים, מרוצים.

מה הקשר בין האבקה הזאת שאתה קונה שם במאה שקל, ואתה מעשן משהו, למצב רוח? תגיד משהו על בריאות, זה משפיע על הרקמות, על העצמות. לא. מצב רוח.

תלמיד: והצער הזה, מכיוון שאנחנו תמיד מדברים מצד התפיסה של הכלי, זה סוג אחר של אור שגורם לאיזו תגובה אחרת בכלי?

לא. כי אין חומרים, יש רצון בלבד. רצון לקבל ורצון להשפיע, וחוץ מזה כלום. זהו. ולכן רק השפעת האור על הרצון לקבל והשפעת היחס של הרצון לקבל כלפי הרצון להשפיע. אנחנו לא משפיעים לבורא אור, אנחנו משפיעים לו נכונות שלנו לקבל ממנו. כי היחסים לא משתנים, הוא רוצה שאנחנו נקבל ממנו ואנחנו כל הזמן משתדלים, משתדלים, משתדלים לקבל, למרות שאנחנו חייבים להיות בהגבלה בהשתוות הצורה. זה הכול.

תלמיד: והצער קיים כבר במלכות אין סוף או רק אחרי הצמצום?

במלכות דאין סוף. שם ובעיקר שם.

שאלה: המלכות כשהיא מחליטה לקבל לא 20%, ממש טיפונת, "נהירו דקיק" ומתחילה לקבל את האור, היא יודעת שהיא מקבלת רק טיפה?

מה זאת אומרת? לפניה בראש יש כל האור אין סוף.

תלמיד: אבל היא בטוחה שהיא עכשיו משפיעה, היא חושבת שהיא מקבלת את הכול.

לא, כל כמה שהיא מסוגלת לקבל בהשתוות הצורה.

תלמיד: אז למה בביטוש אמרת שמה שמתגלה זה שהבורא רוצה לתת לה הרבה יותר והיא מתביישת?

הבורא תמיד רוצה לתת 100%.

תלמיד: אבל מה היא מגלה חדש בביטוש שהיא לא ידעה בטבור, שלא ידעה בראש?

בצורה כזאת כמו שהיא קיבלה, היא קיבלה מקסימום כמה שהיא מסוגלת בעל מנת להשפיע בהשתוות, בהזדהות, בכול, אבל בזה אם היא תעצור כך, לא תגיע למטרת החיים, למטרת הבריאה, "להיטיב לנבראיו".

תלמיד: רק בטבור היא מרגישה את זה?

כן, אחרי הפעולה. לפני פעולה לא יכולים להרגיש את זה.

תלמיד: היא פשוט מרגישה מה שכבר החליטה קודם, ואז היא מחליטה לגרש את האור כדי לקבל בצורה מהותית חדשה?

לא. אין לך שני צעדים קדימה להחליט על שום דבר, רק צעד אחד. קיבלת? קיבלת. מה אתה רוצה עכשיו להגיד? כשאני נמצא בטבור, אני לא יכול להגיע למטרת הבריאה, לגמר התיקון, ולכן אני חייב להסתלק מזה. מה יהיה אחר כך? אין לי שאלה, מה יהיה אחר כך. אני גם לא יכול לדעת מה יהיה אחר כך, כי אני לא נמצא במצב שאני יכול להחליט ולחשוב ולהבין ולהרגיש. אני יכול רק עכשיו בצורה בדידה, חתוכה מכל יתר הבחינות להגיד, עכשיו אני חייב להזדכך, להסתלק מהמצב. זהו.

תלמיד: אם היא הרגישה את זה, למה היא מגרשת את האור? הבורא רוצה להשפיע לה?

מה התירוץ שלי, למה רוצה לצאת מהמצב?

תלמיד: כי היא מרגישה את הבושה יותר ברור.

לא. לא בושה. כשהיא נמצאת בטבור, היא לא מרגישה בושה.

תלמיד: מרגישה שהוא רוצה לתת כל כך הרבה והיא מקבלת טיפה.

לא נכון. מה אמרתי? למה היא מרגישה שהיא צריכה להזדכך?

תלמיד: כי היא לא מממשת את מטרת הבריאה.

שאם היא תישאר כך, היא לא תגיע לגמר התיקון.

שאלה: גמר התיקון זה לא לקבל הכול? מה זה גמר התיקון?

לקבל על מנת להשפיע את הכול. להיות בהשתוות הצורה עם הבורא עד הסוף. ובצורה כזאת אם היא תישאר בטבור, היא לא תגיע לזה.

תרשום. בשכל אתה לא יכול לרשום, תרשום לפניך על הדף ותחזור על זה כמה פעמים ותחשוב.

תלמיד: רק בעניין הצער שדיברת עם החבר קודם. כי הצער עצמו, על זה אומרים שהוא כוח או איזה חומר כימי שמפעיל את זה, זה לא בא לידי ביטוי אלא בחומר. אנחנו מדברים על צורה מלובשת בחומר וחומר, אז אי אפשר להגיד שיש צער אצל הבורא. צער השכינה מורגש אצל הנברא. לא קיים כשלעצמו אצל הבורא.

לא, אנחנו בצורה כזאת מדברים על הבורא. רק תבין שהבורא זה "בוא וראה". לאן אני מגיע, "בוא"? לזה שאני בונה אותו, "אתם עשיתם אותי". את המערכת הזאת אני עושה וקורא למערכת הזאת "בורא". למעלה מהמערכת הזאת שאני בונה, אני לא יודע מה קיים.

אם אתה חושב על הבורא כמו שאתה רוצה להגיד, זאת עבודת אלילים, שהם קיימים בפני עצמם מחוצה לאדם. הבורא לא קיים מחוצה לאדם. אם אני בונה אותו, הוא נמצא, ישנו. אם אני לא בונה אותו, הוא לא נמצא, אין.

מה אתה מסתכל עליי, כאילו שזה אפיקורסות?

תלמיד: המהות עצמה של הצער, זה לא דבר שאנחנו משיגים. אני משיג כל דבר רק בכלים שלי.

כן. לכן הבורא זה בכלים שלך. מחוצה לכלים שלך לא קיים.

תלמיד: אז הנברא מגדיר את צער השכינה. הוא אומר, עכשיו אני מרגיש את צער השכינה.

אחרת איך כותבים על זה מקובלים? ודאי. הם משיגים את זה כך.

תלמיד: בשלמות עצמה של הבורא כלול גם מצב של מחשבת הבריאה, נמצאים גם הצער וגם השמחה, הכול נמצא?

כן. כתוב, "ואני אסבול", שדווקא הבורא לוקח על עצמו את הצער. מלכתחילה כדי לתת לנו אפשרות לצמצם את עצמנו מלקבל ואחר כך לתת את זה בתנאי שיהיה על מנת להשפיע, וכל הדברים האלה, זה הכול צער השכינה.

תלמיד: אז אצלו זה בכוח ואצל הנברא הצער מורגש בפועל?

לא. הצער שמורגש בנברא לעומת מה שמורגש בבורא זה אפס.

תלמיד: מה זאת אומרת, מורגש בבורא? מה מורגש בבורא?

במדרגה שנקראת ה-ו-י-ה, שהיא לא מתמלאת. מאיפה אני יודע? כי אני משיג את זה.

תלמיד: אז אני השגתי את זה.

אתה השגת את זה. עוד יותר מזה, אתה אפילו בנית את זה, כן.

תלמיד: שזה מורגש בו?

שזה מורגש בו. איפה בו? במרכז העשירייה.

זה יסתדר, זה יתחבר, למרות שזה לוקח זמן.

שאלה: רציתי לברר לגבי זיווג דהכאה, איפה זה קורה, למה זה קורה ומי מקבל החלטה?

זיווג דהכאה זה נקרא שמלכות דאין סוף מחליטה שהיא מקבלת בעל מנת להשפיע, ואז היא נמצאת מול האור העליון שמגיע אליה דרך ג' הבחינות הקודמות, ואז היא פורסת מסך מעל הצמצום ומקבלת בעל מנת להשפיע. עושה חשבון כמה היא יכולה לקבל בעל מנת להשפיע וכמה שמקבלת היא מקבלת לתוכה.

ג' הבחינות הקודמות שלפני מלכות דאין סוף הן נקראות עכשיו "ראש" והמלכות עצמה נקראת "תוך "ו"סוף". ואז מה שהיא מחליטה בג' בחינות, ביחס הבורא אליה, עכשיו היא רוצה להידמות לזה בעל מנת להשפיע בתוך הפרצוף.

תלמיד: איפה זה קורה? כשהאור חוזר מטבור לפה?

לא, אור שחוזר מטבור לפה זה כבר שהיא מגרשת את האור כי מרגישה שלא יכולה לעמוד תחת הלחץ של האור המקיף. כי אם היא תישאר במצב של טבור, היא לא תגיע למחשבת הבריאה, היא לא תגיע לגמר התיקון.

שאלה: התגובות של מלכות באות מצד הבורא במחשבת הבריאה, או שהמלכות עצמה מחליטה? האם היא עצמאית?

בכל ההחלטות מלכות עצמאית. אבל הנסיבות להחלטה, הן באות מלמעלה, מכל הצדדים.

הזדככות המסך לאצילות פרצוף

אות ל'

"בכדי להבין ענין השתלשלות המדרגות בה' שיעורי קומה זה למטה מזה שנתבאר בה' פרצופין דא"ק לעיל, וכן בכל המדרגות המתבארים בה"פ של כל עולם ועולם מד' העולמות אבי"ע עד המלכות דעשיה, צריכים להבין היטב ענין הזדככות המסך דגוף הנוהג בכל פרצוף מפרצופי א"ק ועולם הנקודים ובעולם התיקון."

אות ל"א

"והענין הוא שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות הנק' אור מקיף ואור פנימי. ונבארם בא"ק, כי האור מקיף של פרצוף הא' דא"ק ה"ס אור א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, אשר לאחר הצמצום א' והמסך שנתקן במלכות, נעשה זווג דהכאה מאור הא"ס על המסך הזה, וע"י האו"ח שהעלה המסך חזר והמשיך אור העליון לעולם הצמצום, בבחינת ע"ס דראש וע"ס דגוף, כנ"ל אות כ"ה.

אמנם המשכה זו שבפרצוף א"ק מא"ס ב"ה אינה ממלאת את כל המציאות כמטרם הצמצום, אלא שנבחן בראש וסוף, הן מבחינת מלמעלה למטה, כי אורו נפסק על הנקודה דעוה"ז, שה"ס מלכות המסיימת בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. והן מבחינת מבפנים לחוץ, כי כמו שיש ע"ס ממעלה למטה כח"ב תו"מ והמלכות מסיימת את הא"ק מלמטה, כן יש ע"ס כח"ב תו"מ מפנים לחוץ, המכונים מוחא עצמות גידין בשר ועור, אשר העור, שהוא סוד המלכות, מסיימת את הפרצוף מבחוץ, אשר בערך הזה נבחן פרצוף א"ק כלפי א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, רק כמו קו דק בלבד, כי פרצוף העור מסיימת אותו ומגבילה אותו סביב סביב מבחוץ, ואינו יכול להתרחב למלא את כל החלל שנצטמצם, ונשאר רק קו דק עומד באמצעו של החלל. והנה שיעור האור שנתקבל בא"ק, דהיינו קו הדק, נקרא אור פנימי. וכל ההפרש הגדול הזה שבין האו"פ שבא"ק ובין אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, נקרא אור מקיף, כי הוא נשאר בבחינת או"מ מסביב פרצוף א"ק, כי לא יכול להתלבש בפנימיות הפרצוף."

שאלה: הוא אומר "כי כמו שיש ע"ס ממעלה למטה", את זה אנחנו מבינים.

כך יש עשר ספירות מפנים החוצה.

תלמיד: זה מובן, "כח"ב תו"מ והמלכות מסיימת את הא"ק מלמטה, כן יש ע"ס כח"ב תו"מ מפנים לחוץ". אתה יכול להסביר מה זה מפנים לחוץ?

בעובי.

תלמיד: אני לא מבין מה זה העובי הזה שאתה מדבר עליו.

בהתכללות.

תלמיד: אתה יכול קצת לפתוח את זה? אני לא ממש מבין מה שאתה מדבר.

לפתוח אפשר מה שסגור. וכאן לא סגור, פשוט לא נמצא.

אם יש לנו בחינת כתר הכללית, וחכמה הכללית, אז כדי למסור לחכמה הכללית את האור, הכתר צריך להגיע לחכמה ואז מחכמה הוא מוסר לכתר דחכמה את האור (ראו שרטוט מס' 1). חכמה דכתר קשורה לכתר דחכמה.

אחר כך יוצאת לנו בינה. כדי לתת לבינה בחינת כתר, הכתר צריך לפתח מחכמה בינה, ואת הבינה הזאת הוא מוסר לחכמה ומחכמה לכתר דבינה למטה. אני לא דייקתי כאן, אבל יוצא שכל פעם אתה צריך לבנות חמישה פרצופים בעובי או חמש בחינות בעובי, כדי שיהיו לך חמש בחינות באורך, ומזה באות לך עשר ספירות דעובי. זה נקרא מתוך התכללות, כי אתה לא יכול להשפיע לתחתון אם אין לך משהו בעליון. אז אתה צריך להכניס בעליון, להכין בעליון מה שאתה מביא לתחתון.

ההכנה הזאת נקראת "ספירות נוספות", נוספות ונוספות עוד ועוד כדי לתת לכולם בפרצוף שלך.

שרטוט מס' 1

תלמיד: אם כך מה ההבדל? מאיפה בא הנושא הזה של עשר ספירות מלמעלה למטה? מאיפה זה בא? והאם אני בניתי את זה?

עשר ספירות מלמעלה למטה זה בא מתוך זה שיש התכללות הספירות מפנים החוצה.

תלמיד: זה לא משהו שאני יצרתי אותו, זה משהו שהוא קיים?

לא מדברים עליך, מדברים על מבנה. למדת פעם פיזיקה, משהו מהמדע, חוץ מהפוליטיקה שלך?

תלמיד: לא ברור לי הקטע הזה, זה נעשה בצורה מכנית?

ודאי, זה חוקים, חוקי הבריאה. אין לך למטה מה שאין למעלה. מאיפה יש למטה? מאיפה יש? זה יכול להיות אך ורק אם הפרצוף או מדרגה יותר עליונה מפתחת שורש למדרגה יותר תחתונה, ומהשורש הזה היא משפיעה. אם לא תהיה חכמה בכתר לא יהיה לך כתר דחכמה.

תלמיד: תאמין לי שגם עכשיו לא הבנתי. יש לך מילים, אבל אני לא מבין על מה אתה מדבר.

על זה כתוב "לך לאומן שעשני". אנחנו אשמים שככה אתה?

תלמיד: אני אסביר לך גם למה אני שואל, כי אתה אמרת קודם שאנחנו בוראים את הבורא.

לא, אל תבלבל. מותר לשאול אבל לעניין.

שאלה: באיזה כלי מורגש אור מקיף?

אור מקיף מורגש בתוך הפרצוף, כי הוא משפיע על הפרצוף, הוא משפיע על המסך, הוא משפיע על הגבול שבין קבלת האור לאי קבלת האור. על זה משפיע האור המקיף. ואין כלי שהאור המקיף משפיע עליו, כי האור המקיף הוא לא בתוך הכלי. אחר כך נדבר, בנוסף על זה יש בשאלה שלך עוד דברים.

שאלה: אם נחזור לשרטוט ששרטטת עכשיו (ראו שרטוט מס' 1), מתי יוצאת חכמה דחכמה? לא הבנתי כל כך לפי השרטוט.

חכמה דחכמה?

תלמיד: כן.

מאיפה היא יוצאת? מחכמה דכתר.

תלמיד: נכון, אבל מתי?

אחרי שיש חכמה דכתר, מזה יוצא כתר דחכמה, ומתי יוצאת חכמה דחכמה? מתי שצריכים להשפיע לבינה. התחתון מחייב את העליון להתפשט ברוחב כדי להשפיע לו.

תלמיד כאילו יש פה העלאת מ"ן?

לא, זה לא העלאת מ"ן. זה נכון שיש כאן חסרונות, אבל לא להשתמש במילים האלו.

תלמיד: זאת אומרת חכמה דחכמה יוצאת רק אחרי שבינה צריכה להתחיל להתקיים? זה נכון להגיד את זה ככה?

חכמה דחכמה יוצאת אחרי שצריכים להוליד את בינה.

שאלה: כדי להוליד את הבינה, למה לא כתר דחכמה יוליד אותה? למה חכמה דחכמה?

כתר דחכמה הוא כתר דחכמה, איזה קשר יש לו לבינה? רק אותה בחינה שבמדרגה עליונה יכולה להוליד העתקה ממנה לבחינה התחתונה.

תלמיד: זה כמו שבונים ע"ב פנימי ואחר כך ע"ב חיצון?

כן. אנחנו נדבר על זה, זה חלק ד' של תע"ס.

שאלה: איך פרצוף שמגביל את עצמו, גם מלמעלה למטה וגם מפנים החוצה משיג אור שהוא בלתי מוגבל? ועוד יותר מזה, דווקא ההגבלה היא זו שמאפשרת לו להשיג את האור הבלתי מוגבל. כאילו אין השתוות צורה, לכאורה.

לא.

תלמיד: אחד בלתי מוגבל והשני מוגבל.

בכל הפרצופים האלו ודאי שאין השתוות הצורה שלמה ואין אור בלתי מוגבל. אין דבר כזה.

תלמיד: איך משהו מוגבל משיג אפילו שעור קטן של משהו בלתי מוגבל. לכאורה רק משהו שהוא בלתי מוגבל בעצמו יכול להשיג משהו שהוא גם בלתי מוגבל.

כשאני נכנס למסעדה ומראים לי את כל התפריט, ואני יכול לקבל רק פרוסת לחם ומים, אז בשבילי מה שיש במסעדה זה בלתי מוגבל. אני לא יכול להגביל ברצון שלי, במסך שלי. לכן אני קורא לזה "בלתי מוגבל" כלפי. הכול כלפי האדם המשיג. זה בלתי מוגבל אצלי, אני לא יכול להגביל בכלים שלי.

תלמיד: דווקא הדוגמה הזו מחדדת עוד יותר את השאלה. כי אם אני נכנס למסעדה ויש שם שפע אין סופי, ואני אוכל חתיכת לחם, אז הכלי ועוד איך מוגבל, מוגבל.

כן, אבל מה שיש לפניך זה בלתי מוגבל שאתה לא יכול להגביל את זה. מה זה נקרא בלתי מוגבל? כלפי הקבלה שלך או כלפי מה שאתה מגלה? אתה דיברת על האור העליון.

תלמיד: כן.

האור העליון בלתי מוגבל כי אתה לא מסוגל להגביל אותו. אבל אחר כך פעם אני אקבל אותו? תקבל. אז הוא יהיה מוגבל או לא? לא, הוא לא יהיה מוגבל כי אתה תהיה לא מוגבל.

תלמיד: איך כלי יכול להיות לא מוגבל? "כלי" בהגדרה שלו הוא מוגבל.

לא.

תלמיד: יש לו דפנות.

אם יש לו מסך על כל האור, מה שיש לפניו זה לא בלתי מוגבל. אם יש לפני עשרים גרם לחם ואני יכול לקבל אותו אז אני לא מגביל אותו. הכול מדובר כלפי המצבים הברורים שמתגלים לפנינו.

שאלה: אמרנו קודם שאחרי שהכלי מקבל משהו בעל מנת להשפיע הוא נהיה עוד יותר רעב להשפעה.

כן.

תלמיד: מה הוא מרגיש שגורם לו להיות עוד יותר רעב להשפעה?

גדלות הבורא, גדלות הבורא. על זה כתוב "אם צדקת מה תיתן לו". אין לנו בחזרה בעצם מה להחזיר. אמנם שאנחנו מגיעים להשתוות הצורה בחיבוק ובדבקות. אי אפשר להעביר את זה במילים.

תלמיד: אמרנו שזה הפוך מגשמיות. בגשמיות אתה אוכל, שבעת, נגמר.

ברוחניות אתה מקבל בעל מנת להשפיע, נהיית עוד יותר רעב, רוצה להשפיע יותר, ועוד פעם אתה יותר ריקני.

אבל לפי כמה שאתה רוצה להשפיע, כמה שאתה יותר מעריך אותו, יש לך גם יותר תענוגים.

תלמיד: לא מצד התענוגים, מצד הרעב ליתר השפעה.

אז למה רעב זה לא טוב?

תלמיד: אני לא אומר שזה לא טוב, אני רק שואל מה הוא מרגיש שמעורר בו את הרעב ליתר השפעה?

הוא מרגיש תענוג.

תלמיד: איזה תענוג?

תענוג. נגיד כמו באהבה. אם לא תהיה משיכה, ומשיכה זה כאילו מה שחסר לי, אז אני ארגיש את התענוג מאהבה? בהשפעה החוקים הפוכים מקבלה. ולכן כמה שיש לי חיסרון בלהשפיע שאני מסוגל לממש אותו, ויש לי יחד עם זה עוד יותר חיסרון להשפיע, אני יותר נהנה. ואם זה יעלם אז יעלם לי כל התענוג.

תלמיד: אבל מה מעורר לך את יתר הרצון להשפיע?

הדבקות שאני משיג בעולם אין סוף. מגיעים לגמר התיקון, מתמלאים לגמרי בכל הכלים. ואז בא לנו להקיא מרוב המילוי? או שאנחנו מגיעים למצב שאז אני משתוקק בכל הכוח. אז אני מרגיש מהי אהבה אמיתית. חיסרון. למה כל הסיבוב שהבורא עשה איתנו? כי בכלים דקבלה אנחנו ממלאים את הכלים האלו ובא לנו באמת להקיא. אין מה להוסיף. ובכלים דהשפעה, למרות שאתה מתמלא, אתה נמצא גם בחיסרון ואז הכלי לא נגמר. ואז אתה מרגיש תענוג. כי בלי חיסרון אתה לא תרגיש אותו.

דבר והיפוכו חייב להיות. זו כל הבעיה בעולם הזה. שאנחנו היום לא יכולים לאהוב, ולא יכולים להתייחס זה לזה, ולא כלום. צורות הקשר עד האהבה, וכן הלאה, אין. כי אנחנו מגיעים לאבחון פשוט. אין לנו חיסרון, אין חיסרון. אנחנו כל הזמן מוחקים אותו, ממלאים אותו, הורגים אותו. ובלי חיסרון אין תענוג. אז איך לעשות כך שאני מלא וגם ריק. חייבות להיות שתי הבחנות, ואחד לא משפיע על השני. מצד אחד אני נותן, מצד שני אני מקבל, וביניהם יש לי חיסרון.

תלמיד: נגיד קיבל בעל מנת להשפיע, נתן. עשה פעולה אחת של השפעה. עכשיו הוא נהיה עוד יותר רעב להשפיע?

בטח.

תלמיד: למה, מה הוא הרגיש שעשה אותו עוד יותר רעב להשפיע?

כי הוא מגלה יותר את חשיבות הבורא.

תלמיד: מה זה אומר?

שעוד יותר בא לי להשפיע.

תלמיד: למה?

כי גיליתי שהוא עוד יותר חשוב, עוד יותר גדול, עוד יותר מיוחד, עוד יותר מתייחס אלי. זאת הנקודה העקרונית, למה אנחנו נמצאים באמונה למעלה מהדעת. כי אחרת הכלים שלנו יתמלאו, ואני גמרתי איתך חשבון, זהו. זו נקודה מאוד חשובה.

שאלה: ברשותך, אני רוצה רק להגיד שככל שלומדים יותר, באמת מתעוררות יותר שאלות.

זה תמיד.

תלמיד: האור למעשה התחיל את הבריאה, הוא צמצם את עצמו לנקודה אחת שחורה. הוא מתחיל את התהליך של ארבע בחינות דאור ישר כדי ליצור את הנברא. איפה נכנס פה לתמונה הממשק בין הרצון לקבל, בין הנברא לבין הבורא? הרי הוא עשה למעשה גם את ארבע הבחינות דאור ישר כדי לבנות אותנו. אז איפה החומר היולי הזה שהרצון לקבל שלנו, מאיפה הוא הגיע?

בנקודה השחורה בבחינת שורש.

תלמיד: זאת אומרת, זה קיים גם בבורא?

אני לא יודע מה זה בורא.

תלמיד: הוא צמצם את עצמו לנקודה שחורה?

כך לא כתוב. הרצון להטיב לנבראיו שמתגלה לנו בבחינת שורש דד' בחינות דאור ישר, שהמקובלים גילו, הוא נקרא "בורא". זו רק תחילת ההשגה שלו. אחר כך, שאנחנו משיגים את הבורא, אנחנו משיגים אותו כד' בחינות, ה-ו-י-ה. לזה אנחנו קוראים בורא, למה? כי זה "בוא וראה", שדרך זה הוא רוצה להתגלות לנו. ואז אנחנו משיגים אותו ממטה למעלה, בה-ו-י-ה הפוכה.

תלמיד: אבל הרמב"ם כתב על החומר היולי שזה הרצון לקבל, שזה למעשה המהות של הנברא.

הרצון לקבל זה חומר היולי שנמצא בבחינת שורש. ובלי חומר היולי הזה אנחנו לא יכולים לדבר גם על הרצון להשפיע של הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, שאותו חומר נמצא גם בבורא?

לא, על הבורא אנחנו אומרים "רצונו להטיב לנבראיו", רצון.

שאלה: כאשר מקבלים את התענוג מהשפעה, האם זה אומר שאני מקבל כלי שהוא צינור, שהתענוג עובר דרכי? אני מתמכר להרגשה הזאת, לתענוג העצום הזה. האם זה אומר שאני מקבל את זה בכלים דקבלה שלי?

אני לא יודע. ככה לא כתוב.

תלמיד: אז באיזה כלים אני מקבל את זה?

בכלים על מנת להשפיע.

תלמיד: אני צריך להתפלל ולבקש את הכלים האלה?

כן, שיהיו לך כאלה כלים, אחרת איך אתה יכול לקבל? יש חוק מלמעלה כבר, מהצמצום, שהנברא לא יכול לקבל בכלים דקבלה, ואתה מדבר כאילו שאתה מסוגל.

קריין: אות ל"ב.

אות ל"ב

"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית. אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה [א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו]. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה."

יש כאן חמישה פרצופים של עולם אדם קדמון (ראו שרטוט מס' 2). יש פרצוף גלגלתא, ראש, וכל הבחינות. ואחר כך תוך, גוף. בפרצוף ע"ב זה פחות, הוא ממלא את עצמו פחות, כי האור העליון מגיע לא עד הכתר, כמו גלגלתא, אלא עד החכמה. בס"ג האור חוזר מגיע עד הבינה, וממלא רק שלושה כלים. במ"ה הוא מגיע עד הזעיר אנפין, תפארת, ממלא שני כלים. בב"ן מגיע למלכות, וממלא רק כלי אחד. אלה חמישה הפרצופים של עולם אדם קדמון. מה ההבדל? ההבדל במסך. עד כמה שהמסך מגיע מהפה למעלה, או עד הכתר, או עד החכמה, או עד הבינה, או עד הזעיר אנפין, או עד המלכות. בהתאם לזה הוא ממלא את כל החמישה כלים, או ארבעה, או שלושה, או שנים, או אחד. זה כל ההבדל בין הפרצופים. כך נבנה העולם הראשון שנקרא "עולם אדם קדמון".

שרטוט מס' 2

שאלה: מה משפיע על הכוח של המסך?

כאן (ראו שרטוט מס' 2), בהשתלשלות הפרצופים מלמעלה למטה, רק השפעת האור העליון על הרצון לקבל. עד כמה שהאור העליון מעורר את הרצון לקבל, והרצון לקבל מקבל מהאור העליון כוח להשפיע, לפי זה הוא מוכן להגיע להשפעה בדרגת כתר, חכמה, בינה. זה מה שקובע, עד כמה הרצון לקבל מתרשם מהאור העליון שנמצא לפניו. קודם כל, אם הוא עשה צמצום, הוא כבר מתחיל להרגיש שהאור העליון נמצא לפניו. אם חוץ מצמצום הוא רוצה להידמות לאור העליון, אז הוא מתחיל להרגיש אותו, עד כמה האור העליון הוא משפיע, ומתוך זה הוא לומד איך להשפיע, ומפתח את המסך. זו העבודה שלנו.

שאלה: מהו סדר הבניה, מגלגלתא לב"ן, או מב"ן לגלגלתא (ראו שרטוט מס' 2)?

סדר הבניה הוא מגלגלתא ומטה. כי זה מהשתלשלות ממלכות דאין סוף. אחרי שמלכות דאין סוף מחליטה שהיא רוצה לקבל בעל מנת להשפיע, היא מולידה את הגלגלתא, וכך הלאה כל הפרצופים, מגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, בו"ן.

תלמיד: זה נראה כאילו זה מתמעט, ולא מתגלה?

מתמעט, נכון, אז מה? המסך מתמעט.

שאלה: שמעתי אותך אומר שככל שאנחנו מקבלים יותר, אנחנו נעשים יותר רעבים.

ברוחניות.

תלמיד: כן, ברוחניות. וזה נראה שככול שמתקדמים עם הפרצופים יש פחות רצון, פחות ופחות אור נכנס, וגם הולך וחוזר.

לא הכול אפשר לצייר. וחוץ מזה, אלה פרצופים של מערכות שמשתלשלות מלמעלה למטה. אין כאן עדיין נבראים, אין כאן עדיין רוצה, לא רוצה, משתוקק, אין דבר כזה, זו מערכת, זה ברזל. מה שאין כן, כשאנחנו מתחילים להשפיע ומתחילים להתכלל בפרצופים האלה, ככל שאנחנו עולים, אנחנו יותר ויותר מגלים גדלות וחשיבות הבורא, ומזה יש לנו תענוגים יותר גדולים וחסרונות יותר גדולים. זה מה שאין בעולם שלנו. בעולם שלנו, רצית, קיבלת, ואז אין לך יותר חיסרון. עד הפעם הבאה, אולי יגדל שוב משהו, כי כך הוא הטבע, שחסרונות חוזרים. כעיקרון, מי שקיבל מאה רוצה מאתיים, אבל זה ממילויים גשמיים פשוטים, ובעל מנת להשפיע שם זה פי כמה וכמה.

קריין: אות ל"ג.

אות ל"ג

"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח שהעלה (כנ"ל אות יד.) הנה הוא ג"כ הסבה ליציאת האו"מ דא"ק, כי מחמת שעיכב על אור א"ס מלהתלבש בבחי"ד, יצא האור לחוץ בבחינת או"מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו"פ."

זאת אומרת קיבל 20%, ו-80% נשאר מבחוץ. 80% האלה לוחצים על המסך דטבור, שלא נותן לו אפשרות יותר להתפשט בתוך הרצון. הרצון נמצא מתחת לטבור, רוצה לקבל את האור המקיף, מוכן כנגדו. 80% למטה מטבור של הרצון, ו-80% מהאור שנמצא מחוצה לכלי (ראו שרטוט מס' 3). המסך באמצע מפסיק ולא נותן להיכנס, ולכן האור הזה לוחץ על המסך ודורש להיכנס.

המסך עושה חשבון בראש מה לעשות, ועוצר בכל זאת את האור. הוא רואה שבצורה כזאת, אם הוא עוצר באמצע, הוא לא מגיע לשום דבר, "לא לטובתי ולא לטובתו". מה לעשות? אז הוא מחליט "אני מזדכך, אני חוזר למצב כמו שהיה". כשהוא חוזר לפה דראש, הוא רואה שמה שהוא קיבל הוא בכל זאת קיבל, בעל מנת להשפיע הייתה כאן פעולה, ואז הוא מחליט שהוא יכול לקבל על מנת להשפיע שוב. אבל הוא כבר לא יכול כמו קודם, אלא לפי הרשימות מהמצב הקודם, ואז יוצא פרצוף ע"ב, פחות מגלגלתא.

שרטוט מס' 3

שאלה: ראינו קודם בשרטוט, נניח בס"ג, ששתי השכבות הראשונות לא מקבלות שום דבר, האם ס"ג מודע לכך ששתי השכבות העליונות האלה לא מקבלות שום אור בתוכן?

האם ס"ג מודע? לא. ס"ג לא יודע שום דבר, יש לו רשימות שלפיהן הוא עובד. ברוחניות הכול נעשה לפי הרשימות.

תלמיד: אז הוא לא מודע לזה שהוא לא מקבל שום דבר נגיד בכתר.

אין לו גם חיסרון לכתר. גלגלתא קיבלה, הזדככה, ומולידה פרצוף ע"ב (ראו שרטוט מס' 4). ע"ב לא יודע מה שקורה בראש דגלגלתא. אפשר להגיד שהוא יודע כי יש לו ראש דהתלבשות שהוא מתלבש על ראש דגלגלתא, אבל בכל זאת אין לו אותם החשבונות, כי אין לו חיסרון של גלגלתא. יש לו חיסרון ד'/ג'. רצון ג' ולא ד', ולכן הוא לא מבין את זה.

זה כמו כלב ואדם. כלב לא יכול להשיג מה שאדם רוצה. הוא יכול להתכלל עמו, הוא יכול להרגיש איכשהו משהו מבחינת כלב, אבל לא כאדם. זה נאבד, הרשימו הוא פחות מקודם.

שרטוט מס' 4

קריין: ל"ד.

אות ל"ד

"ונתבאר שהאו"פ והאו"מ שניהם קשורים במסך, אלא בפעולות הפוכות זה לזה, ובה במדה שהמסך ממשיך חלק מאור העליון לפנימיות הפרצוף ע"י האו"ח המלבישו, כן הוא מרחיק את או"מ מלהתלבש בהפרצוף. ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ, לאו"מ, גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, כנ"ל באות ל"ב, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף. ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו"מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע"ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג. ואלו ההכאות שהאו"מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו"מ באו"פ. אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף, כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו"מ מחוץ לכלי. משא"כ בע"ס דראש, שם אינו נוהג ענין הביטוש הזה, כי שם אין האו"ח נחשב לכלים כלל, אלא לשרשים דקים לבד, ומשום זה אין האור שבהם נחשב לאו"פ מוגבל, עד להבחין באור הנשאר מבחוץ בחינת או"מ, וכיון שאין הבחן הזה ביניהם, לא שייך הכאה דאו"פ ואו"מ בע"ס דראש. אלא רק אחר שהאורות מתפשטים מפה ולמטה לע"ס דגוף, ששם מתלבשים האורות בכלים, שהם הע"ס דאו"ח שמפה ולמטה, ע"כ נעשה שם הכאה בין האו"פ שבתוך הכלים ובין האור מקיף שנשאר מבחוץ, כנ"ל."

שאלה: מה היחס שצריך להיות כלפי העשירייה בעת הלימוד? כי אני מרגיש שאני כל הזמן נופל ללימוד שכלתני כזה.

גם זה נכון, וגם את זה צריכים. אם אתה לא תתפוס את זה בראש, כמו שאנחנו לומדים, אז לא יהיה לך אחר כך עם מה לעבוד. זה לא סתם שיש לנו זיכרון ושכל, אנחנו צריכים את זה כדי לעבוד. אמנם זה לא החשוב ממש, אלא רק כלי עזר, והחשוב זה הרצון שאותו הבורא ברא, והשכל רק קיים כדי לשרת את הרצון, אבל בכל זאת אנחנו צריכים גם אותו, כדי שידע איך לשרת את הרצון. ולכן חייבים ללמוד.

זה נכון שאתה עכשיו מתנתק מהעשירייה שלך, מהתורה, לא יודע ממה, אתה עכשיו לומד מה שכתוב, כי הראש לא יכול לתפוס את הכול בבת אחת. אחר כך, לאט לאט זה יתחבר יחד, ותוכל אז להיות גם בהרגשה, וגם בהבנה ביחד. בינתיים לא.

שאלה: מה זה ביטוש אור פנימי ואור מקיף שמביא להזדככות המסך. מה מהות הפעולה הזאת?

מהות הפעולה הזאת היא מאוד פשוטה. יש לך פרצוף, ראש, תוך, סוף (ראו שרטוט מס' 5). מה שיש בראש אחרי הכאה, זיווג דהכאה שנעשה בפה דראש, זה מתפשט בתוך, זה אור פנימי. כשתוך נגמר, אז אותו האור שהוא לא יכול לקבל מכה באותו הגבול ורוצה לבטל אותו, זה אור מקיף.

בראש יש אור ישר ויש אור חוזר. אור חוזר בראש זה אור חוזר המלביש, ומבחוץ אור חוזר הכללי שזה אור מקיף.

ואז בטבור יש לנו הכאה. האור שלא נכנס לתוך ונמצא מבחוץ, והרצון שנמצא בסוף הפרצוף, הם שווים. האור צריך להתקבל בתוך הפרצוף, אבל המסך שעומד בטבור שהוא תוצאה ממסך דפה דראש, הוא לא נותן לו להיכנס. ולכן הפרצוף מחליט שהוא מזדכך. מה זה מזדכך? מה שהיה היה, אבל הוא חוזר לפה דראש.

שרטוט מס' 5

תלמיד: אפשר להסביר את זה בצורה פרקטית, איך נעשית העבודה?

אני קיבלתי כמה שיכולתי. בעל הבית ממשיך להפציר בי, אני לא יכול יותר לקבל, אחרת אני אהיה על מנת לקבל, ולכן אני מהר אומר לו, "תודה רבה. אני חייב ללכת" ויוצא. אני רואה שאין לי שום אפשרות להישאר עימו ביחסים נכונים, ידידותיים. הוא לוחץ עלי וזהו. אכזרי.

תלמיד: מה זה הביטוש הזה? מה מהותו?

הביטוש זה שבעל הבית מפציר בך שאתה תקבל יותר ואתה לא רוצה. זה נקרא "ביטוש". אתה כן והוא לא, או הפוך, אתה לא והוא כן. זה הכול.

(סוף השיעור)

---

1. "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד"↩