שיעור בוקר 08.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "השלום בעולם", עמ' 461

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "השלום בעולם", כותרת "הקשיים המעשיים בקביעת "האמת"".

אנחנו לומדים כאן על ידי מה אנחנו יכולים להתקרב לתיקון שלנו, לגמר התיקון, למצב שהוא למעלה מהחיים שלנו, מהעולם שלנו, למצב האידיאלי. אנחנו יכולים להתקרב לזה על ידי תיקון ארבע מידות: חסד, אמת, צדק ושלום. במידות האלה אנחנו נמצאים, אבל האם נדע איך להשתמש בהן נכון, ואם נשתמש בהן נכון אז נוכל להגיע לגמר התיקון שלנו.

אנחנו רואים את הדברים האלה לא רק בעבודה הפרטית הפנימית שלנו, אלא אנחנו רואים את זה גם בחברה האנושית שהיא נמצאת בארבע המידות האלה או לשלילה או לחיוב, לקיים או לא לקיים, ובזה היא בעצם גורמת לעצמה את המצבים הבאים או לטוב או לרע.

הקשיים המעשיים בקביעת "האמת"

כאשר אנו דנים במדות טובות, "להלכה" ודאי שאין לנו מדה יותר טובה ממדת "האמת"." "מדות טובות להלכה", זה אומר שניקח את המידות האלה ונוכל להשתמש בהן, וזו לא איזו פילוסופיה תיאורטית. כלומר אנחנו יכולים להשתמש בתיקונים שלנו כדי להגיע למדרגה הטובה ביותר, למצב הטוב ביותר בחיים שלנו.

בעל הסולם אומר "שאין לנו מדה יותר טובה ממדת "האמת"", למה? "שהרי כל הטוב שגדרנו לעיל, בזיקה שבין היחיד והציבור", שיהיה ביניהם קשר יפה יותר ככל האפשר, "הוא, כאשר הפרט נותן, וממלא בשלמות תפקידיו כלפי הכלל - וגם נוטל חלקו מהכלל בצדק וביושר - - -". כלומר יש הבנה הדדית בין כלל ופרט, בין אדם לחברה, והם מבינים זה את זה ותומכים זה בזה, משפיעים ומספקים זה לזה כל מה שצריך. יש ממש איזון ביניהם. "כל זה אינו אלא דבר "אמת" אלא החסרון הוא, כי "למעשה" אין מדה זו מתקבלת כלל על הציבור. והנה הקושי למעשה שישנו באמת האמור מוכח מתוכו, שיש כאן איזה פגם וגורם, שלא יתקבל על הציבור. וצריכים להתבונן: מהו אותו הפגם".

יש לנו קושי לקבל את הכלל "אמת", את היחס הנכון בין החברה והיחיד, אנחנו לא יכולים לקבל את הכלל הזה. אבל אם היינו יכולים, אם כל אחד היה דואג לכלל והכלל היה דואג לכל הפרטים, והקשר ביניהם היה בצורה הדדית יפה ונכונה, אז ודאי שאין יותר טוב מהצורה שהיינו יכולים לסדר את החיים שלנו בעולם הזה. וודאי שלזה אנחנו גם יכולים להוסיף, שבמקרה הזה היינו מגלים את הבורא ששורה בינינו, כי היחסים בינינו היו בצורה פתוחה ויפה.

"וכשתפשפש היטב בהאמת האמור, בכשרונו המעשי, תמצאהו בהכרח שהוא מעורפל ומסובך מאד, ואי אפשר כלל לעין האנושית לעמוד עליו.

שהרי האמת מחייבת אותנו להשוות כל היחידים שבציבור, שיקבלו חלקם לפי מדת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי, האמיתי, שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה להנות מיגיעתו של חברו, מעשיו הם כנגד הדעת והאמת הברור האמור".

כאן ודאי שאנחנו נתקלים באגו של כל אחד ואחד, ועד כמה אף אחד לא יכול לעשות משהו עבור האחר, ומוכן לוותר רק מאין ברירה ולעשות משהו עבור האחר כדי לקבל ממנו ולראות בזה כדאיות. אבל באמת, חוץ מזה אף אחד לא רוצה לעשות משהו עבור האחר, וזה נקרא שלא רוצה בכלל. לכן לקבוע את צורת האמת ביחסים בינינו בלתי אפשרי. מה עושים?

"אבל כיצד יצוייר לנו, שנוכל לברר את האמת הזו, באופן שתתקבל על לב הציבור. למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה, כלומר, לפי מספר השעות, ונחייב את כל אחד ואחד לעבוד מספר שעות שווה - עדיין לא תתגלה לנו כלל מדת האמת.

ואדרבה - יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא משום הצד הפיזי, והב', משום הצד הנפשי של העובד.

כי מצד הטבע, אין הכח לעבודה שוה אצל כל אחד ואחד, - ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת - הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות, או יותר.

וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת - יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתיגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.

ולמעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה.

ואם נקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של "אחרי רבים להטות", הרי, מין אמת כזו, שתקבל כבסיס את מספר שעות העבודה הגלויה, - אינה בת קיימא כלל, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגבורים לנצל את כחם ויגיעתם."

זה נקרא שיש "גיבור בכמות" ויש "גיבור באיכות", ותמיד יש ביניהם מתח ואי הבנה. זה לא עניין של מתח ואי הבנה אלא זה ההבדל בטבעם של בני האדם. ישנם חכמים וזריזים, ישנם עצלים ולא כל כך חכמים, רגילים בוא נגיד. ודאי שבסופו של דבר בחברה שלנו אנחנו מגיעים למצב שהמנהלים הם אלה שיש להם מלכתחילה תקיפות ותכונות לקידום, לבירור, כל מיני תכונות כאלה, והמסות הן יותר פסיביות ומוכנות ללכת אחרי אותם המתגברים שמגיעים לנהל אותם. אבל אין מה לעשות, זה מצד הטבע.

העניין הוא לא לתקן את הטבע, אנחנו לא יכולים להיות שווים כי זה נמצא בנו מלכתחילה. בסוף אנחנו מגיעים למצב שדווקא השוני שיש בינינו הוא פועל לטובתנו, לטובת השגת הבורא ולהידמות לו. בינתיים אנחנו צריכים לברר באיזו צורה אנחנו יכולים להיות מקושרים זה עם זה כדי להוציא מתוך החיבורים שבינינו לא מתחים שמביאים אותנו למלחמות, מהפכות וכל מיני אירועים לא טובים, כמו שאנחנו רואים עכשיו בעולם שוב ושוב. אלא להגיע למצב שאנחנו יכולים ליהנות מהשוני בינינו, שהוא טיפש והוא חכם, הוא חלש והוא חזק, אחד מוצלח לפי המזל שלו והאחר לא, או נולד במשפחה כזאת ובעם כזה ובאיזשהו מקום מיוחד על פני כדור הארץ וכולי.

איך נעשה כך שכל ההבדלים האלה שאנחנו מגלים מצד הטבע, שבאים לנו מהבורא, לא נילחם נגדם, אלא נבין שבשימוש נכון ביניהם אנחנו יכולים דווקא להגיע לתיקון הגדול ביותר. שנוציא מכל אחד ואחד, גם מחלש וגם מחזק, גם מטיפש וגם מחכם, גם ממוצלח לפי המזל שלו וגם לא, שנוציא מכל אחד ואחד תועלת כללית כך שלכולם יהיה המצב הטוב ביותר, זאת בעצם השאלה.

לא לתקן את המציאות, את הטבע שנולדנו בו אלא דווקא ההיפך, איך אנחנו יכולים לחבר בינינו כדי שבחיבור בינינו אנחנו מגיעים למצב שלכולם הכי טוב. איך זה יכול להיות? לא אחד על חשבון האחר, אלא דווקא בצורה כזאת שהבורא ברא ואנחנו יודעים איך לנצל את הבריאה הזאת בכל השינויים שבה, בכל ההבדלים שבה, ואז אנחנו מגיעים למצב הטוב המוחלט.

"הרי לך, שהבסיס האמור, שהוא יגיעה של הפרט, בתנאי של האמת הברורה, ולצידו הרוב שבחברה, - אינו מעשי כלל, כי אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר. נמצא שמדת האמת, אין לה שום כשרון למעשה, לסדר על פיו דרכי היחיד, ודרכי הציבור, באופן מוחלט, כלומר, שיניח את הדעת, בהחלט, ואין בה כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם". לפי דרגת האמת, לפי דרישת האמת, אנחנו צריכים להיות מחוברים בהספקה הגמורה בחיים שלנו, ולזה אנחנו לא יכולים להגיע. אז איך בכל זאת אנחנו מגיעים לזה?

"ולא עוד, אלא שיש קשיים גדולים יותר מהאמור. כי אין לך אמת ברורה יותר, מדרך הטבע עצמו. והנה טבעי הוא, שכל אדם ואדם מרגיש את עצמו בעולמו של הקב"ה כמו שליט יחיד, אשר כל זולתו לא נברא, אלא להקל ולשפר את חייו, עד מבלי להרגיש חובה כלשהי, לתת מצידו איזו תמורה.

ובמלות פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו - וכל שנותן לזולתו - אינו נותן אלא מחמת הכרח, וגם אז יש בזה משום ניצול זולתו, אלא שהדבר נעשה בערמה רבה באופן, שחברו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו.

טעם הדבר הוא, מצד שכל ענף, טבעו קרוב לשרשו. ומתוך שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד ויחיד, והכל שלו - הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להמצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור.

וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד - - - אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכלתו.

וחוק הזה אפשר לכנותו "חוק היחידיות" שבלב האדם. ואין כל אדם נמלט ממנו, (אלא שכל אחד נוטל חלקו בחוק זה), הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו.

והנה, חוק היחידיות האמור, שבטבע כל אדם, לא יגונה ולא ישובח. כי הוא מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום, כמו כל פרטי המציאות, ואין שום תקוה לבערו מן העולם, או אפילו לטשטש צורתו במקצת, כמו שאין תקוה לבער את כל מין האדם מהארץ. ולפיכך לא נשקר כלל, אם נאמר על החוק הזה, שהוא: "האמת המוחלט".

ומאחר שכן הוא בלי ספק, איך נוכל כלל לנסות אפילו להניח הדעת של היחיד, בזה שנבטיח לו להשוותו, במדה השווה יחד עם כל בני הציבור - שאין לך דבר רחוק מהטבע האנושי יותר מזה. בשעה שכל מגמת היחיד הוא להגביה למעלה, מעל כל בני הציבור כולו.

והנה בארנו היטב, שאין מציאות כלל להביא סדרים מאושרים וטובים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי מדת האמת, באופן, שיניחו את הדעת של כל יחיד ויחיד, שיתן עליהן את הסכמתו המוחלטת, כמו שצריך להיות בגמר התיקון".

רואים כאן שאנחנו נמצאים לפני בעיה שאי אפשר לפתור אותה, כי אדם לא יכול לפי הטבע שלו להיות למעלה מהטבע ולהסכים לזה שמושרש בו הרצון לקבל, שרוצה לקבל וליהנות מכל וכל ואומרים לו אתה צריך להתעלות. איך אדם יכול להתעלות למעלה ממה שהוא, איך אפשר לדרוש ממנו את הדברים האלה.

אנחנו ראינו שרצו לכופף את האדם בכל מיני צורות כמו ברוסיה, לעשות ממנו אדם משפיע, קולקטיבי וכן הלאה, רואים שזה לא הולך, אי אפשר. כל הדברים האלה כבר לפני עשרות שנים נעלמו מהעולם. היום חוץ מצפון קוריאה לא מדברים על זה אפילו, אלה דברים שבהם אין שום ממשיות.

אבל בכל זאת מצד הטבע עצמו החוק הזה הוא קיים, שאנחנו חייבים להיות למעלה מהאגו שלנו, מחוברים יחד בהשלמה גמורה, בהשתתפות גמורה. איך אנחנו יכולים להשלים, לחבר את שני הדברים המנוגדים האלה, הטבע שלנו הוא הפוך מחיבור, מחשבה והרגשה של הזולת כעצמו, איך בכל זאת אנחנו צריכים להגיע לתוצאה כזאת, על ידי מה?

לא רעב, לא ייסורים למיניהם ולא כלום עוזרים לאנשים, ראינו את זה מהניסיון בהיסטוריה שלנו, אנחנו לא מסוגלים להגיע לזה. שום תיאוריות של מרקס, לנין, לא יודע של מי, סוציאליסטים של היום, לא יכולות לגרום לקרבת האדם זה אל זה, אלא רק האגו שלנו שולט ופועל.

מאיפה ניקח כוח בכל זאת להגיע לשילוב הנכון בין בני אדם, לא בפנטזיות, לא תיאורטית, אלא בפועל. שכולם יוכלו לעמוד בזה וכולם ייהנו מזה, חלשים, חזקים, חכמים, טיפשים, כולם. איך אנחנו יכולים להגיע למצב שכולם יהיו מרוצים ומסוגלים להחזיק את השוויון אולי, או חיבור אולי, מצב שכולנו מרגישים שמקבלים מילוי לפי הכלים שלנו. זאת בעיה, נראה מה קורה כאן.

שאלה: האם לפי מה שכתוב כאן אנחנו יכולים לראות שדווקא החלשים והמפגרים בחברה יוכלו להוביל מבחינת האמת?

מה פתאום שחלשים ולא מפותחים מספיק יוכלו להראות לנו את כיוון התפתחות החברה, איך הם יכולים? קודם כל, אין להם את זה, הם מסכימים לעבוד, תגיד להם במה לעבוד כדי להרוויח לחם והם יעשו את זה כי הם צריכים לחם, אבל לא יותר מזה. הם אפילו לא יכולים לתכנן לעצמם יום עבודה, מדברים על אנשים פשוטים ביותר שמסוגלים רק לעבוד במה שאתה אומר להם לעשות. קצת למעלה מהם, אז כל אחד בדרגה שלו.

אותו דבר כלפי הנהלים בעבודה, איך אתה יכול לדרוש מכולם אותו הספק. אתה יכול? לא יכול. אז אם כך, איך אתה יכול לתת לכולם את אותה תמורה? מצד האמת אתה כאילו צריך לתת לכולם אותה תמורה. ההוא עבד רק שעתיים ובשבילו זה היה קשה כמו שמונה שעות, וההוא לפי המשרה שלו מנהל אלפי אנשים, ובשבילו זה נורמלי לפי הטבע שלו, אבל אתה משלם להם שונה. למה שונה? למה אם אני נולדתי חכם וההוא קצת פחות חכם אז מגיע לי יותר ממנו, ולו פחות. הלידה שלי והתכונות שלי לא תלויות בי, אז למה אני צריך לקבל השלמה יותר גדולה? כך בעולם הזה אנחנו רואים שקורה.

כלומר, אין לנו דרך להגיע לשוויון, להצלחה חברתית, שכל אחד יקבל מה שמגיע לו מצד הטבע כמו שהוא בנוי, בדרגת חכמה ובדרגת כוח, כוח התמדה, כוח פיסי, לפי כל התכונות. איך כולנו מגיעים לשוויון אם אף אחד בשום הבחן פרטי לא שווה לאחר.

איך אפשר שהחברה תהיה מאושרת, לא לפי חוק הקבלה אם אנחנו מודדים כל אחד ואחד, אלא רק לפי כוח השפעה. שאנחנו מעלים, כל אחד ואחד מעלה את עצמו למעלה מהכוח האגואיסטי שיש בו, ואז בצורה כזאת הוא מתחבר עם כולם ברצון להשפיע לפי היכולת שלו לזולת, אז אנחנו יכולים להיות מחוברים והופכים להיות לחברה אחת. ואז בחברה אחת ככול שאנחנו מחוברים, אנחנו יכולים להביא הספקה לכל אחד להנאתו, להשלמתו. תכף אנחנו נראה את זה.

בהעדר יכולת להנהיג מדת האמת ניסו להשתית את המדות התרומיות

"ועתה - לענין ג' המדות הנשארות, שהן: חסד, צדק, ושלום. שלכאורה, לא נבראו מתחילתם. אלא לקחת מהם סימוכין, להסמיך בהם את האמת החלש מאד בעולמנו, ומכאן התחילה ההיסטוריה ההתפתחותית לטפס על דרגותיה האיטיות והנחשלות ביותר בהתקדמותה לסידור חיי הציבור.

כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו - אבל למעשה נהגו הם עצמם בהיפך גמור מהאמת, כמוסכם. ומאז, נפל גורלו של האמת להיות בחלקם של השקרנים ביותר, ואינו מצוי לעולם אצל החלשים והצדיקים, שיוכלו אפילו להסתייע במדת האמת, לא מיניה ולא מקצתיה.

כאשר לא יכלו להנהיג את מדת האמת בחיי הציבור, נתרבו הנחשלים והנעשקים בתוך החברה - - - ומכאן יצאו וצמחו מדות "החסד והצדק", לפעול פעולתם בסדרי החברה, כי כללות קיום החברה היה מחייב את המוצלחים שבהם, לתמוך בנחשלים. וזאת כדי לא להזיק לחברה בכללותה, לפיכך היו נוהגים עמם לפנים משורת הדין, דהיינו, בחסד ובצדקה.

אמנם, מטבע הדברים, בתנאים שכאלה מתרבים הנחשלים והנעשקים, עד שמספיקים למחות במוצלחים, ולעשות מריבות וקטטות - - - ומכאן יצאה ונתגלתה מדת "השלום" בעולם. - הרי, שכל אלו המדות: חסד, צדקה ושלום, יצאו ונולדו מחולשת האמת.

והיא שגרמה להתפלגות החברה לכתות כתות, מהם תפסו את מדת החסד והצדקה, דהיינו, לוותר מרכושם לאחרים. - ומהם שתפסו את מדת האמת, דהיינו, שלי שלי, ושלך שלך.

ובדברים יותר פשוטים, אפשר לחלק את שתי הכתות לבעלי "בנין" ולבעלי "חורבן", בעלי בנין הם אותם החפצים בבנין, ובטובת כלל הציבור. ולענין זה הם מוכנים לוותר פעמים תכופות מרכושם לאחרים.

אבל אלו שהיו נוטים מטבעם לחורבן ולהפקרות, היה נוח להם להאחז במדת האמת, דהיינו, "שלי שלי ושלך שלך". לתועלתם הפרטית, ולא היו רוצים לעולם לוותר אף במשהו מחלקם לאחרים, וזאת, מבלי להתחשב בסכון קיום הציבור, להיותם מטבעם בעלי חורבן."

שאלה: ככל שאני לומד יותר, כל שנה אותו דבר, אני יוצא יותר מתוסכל.

למה?

תלמיד: הוא כותב "כאשר לא יכלו להנהיג את מדת האמת בחיי הציבור, נתרבו הנחשלים והנעשקים בתוך החברה" מה הוא רוצה להגיד?

ככול שאתה הולך יחד עם הציבור אתה יותר מקלקל את הציבור, כי אז אנשים מבינים שהם יכולים פחות לעבוד, פחות לתת, יותר ללחוץ בכוח שלהם, במסות שלהם, כי החלשים הם רוב שיכול ללחוץ על הממשלות, על כל מיני ארגונים ולקבל מה שבעצם לא מגיע להם. הם צריכים לתת לחברה, אבל בגלל שהם רוב, ואצלנו יש בחירות וכל מיני דברים שקריים, כך הם יכולים ללחוץ על הממשלה ועל כולם בכוח הרב שלהם, ולקבל מה שלא מגיע להם לפי האמת.

תלמיד: אז איך אפשר להסביר את המשפט הבא, שהיה כתוב "אחרי רבים להטות.. כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה," הרי הכול בא מהטבע, כפי שאתה אמרת.

כן ודאי.

תלמיד: והוא ממשיך, "והשוני בינינו הוא פועל לטובתנו", איך הוא פועל לטובתנו?

הוא פועל לטובתנו אם אנחנו נעמיד כל דבר שמגיע לנו מהטבע בצורתו הנכונה, ביחס הנכון כלפי הקבוצה השנייה. יש חכמים וחזקים, ויש חלשים וטיפשים. איך אתה מחבר את כולם יחד שלכולם יהיה טוב, זאת השאלה.

תלמיד: אתה לא מרגיש שיש פה ניצול של החברה במצב כזה, שמנצלים את החלשים לטובת החזקים?זה מה שקורה היום במדינה שלנו.

ודאי שכן, רק הפיתרון לא נכון.

תלמיד: אז מה הפיתרון?

לא בזה שאתה הולך אחרי הרוב, וגם לא בזה שאתה הולך אחרי החזקים והעשירים.

תלמיד: אז מה הפיתרון?

אנחנו עוד נלמד איך אנחנו מגיעים לפיתרון, אבל כל עוד לא נגיע לזה, החברה לא תדע רוגע ושלווה וחיים טובים ומאוזנים.

תלמיד: זאת אומרת שבעל הסולם אומר, כל עוד כולם לא ילמדו קבלה, לא יהיה תיקון ולא נוכל לתקן את זה בכלל.

כי לא יקיימו.

תלמיד: לא יקיימו?

כן, ולכן זה נקרא "גמר תיקון".

שאלה: איך לפי בעל הסולם לא הרגנו אחד את השני? כי לפי הייחודיות שאני קיים, אני צריך לחסל את האחרים וזהו.

תחסל, אין בעיה, בבקשה. יש כאלה שקמים ומתחילים בזה, עד שהורגים אותם, מבודדים אותם. האדם לא יכול לחיות בלי האחרים, הוא חייב סביבה, אין ברירה. זה שהוא רוצה לנהל ולהיות למעלה מכולם, גם לזה לא כל אחד ואחד מסוגל או רוצה. "מה יש לי מזה שאנהל את המיליארדים? איזה עומס יהיה עלי". זאת אומרת יש כאן בעיה איך אדם מארגן לעצמו חברה כך שלכולם יהיה טוב.

בינתיים אנחנו רואים עד כמה אנחנו לא מסוגלים על ידי ארבע המידות האלה שבצורה טבעית נמצאות בנו כמו ארבע דרגות, לנהל את עצמנו. דברנו עכשיו על מידת האמת, עכשיו אנחנו נדבר על מידת השלום. אין בנו כאלו תכונות שאנחנו יכולים לפתח אותן ועל ידן לנהל את המציאות, לכן מאין ברירה, אחרי כל התסכולים שלנו והניסיון המר בהיסטוריה של האנושות, אנחנו נגיע למצב שאנחנו חייבים לקבל את הכוח הזה מלמעלה, ולכן רק את חכמת הקבלה כולם צריכים.

שאלה: כתוב שתכונת האמת היא מצד אחד שלך שלך, שלי שלי, מצד שני אני צריך להתחבר עם תכונת החבר. אז יש איזו נקודת אמצע שאני יכול להבין את שתי הגישות האלה?

עדיין לא, אנחנו עדיין לא מדברים על זה שאנחנו יכולים לעשות את זה. ארבע המידות האלה לא יכולות לחיות גם בשלווה וגם כל אחת לחוד, ולנהל את חברה שלנו בצורה נכונה, אלא בסוף המאמר אנחנו נראה איך אנחנו צריכים לארגן את עצמנו.

המאמר הזה שייך לחברה, בעל הסולם כתב אותו בגלל שהוא דאג לקיום החברה והאנושות בהתקרבות לתיקון שלה, וכך להיכנס למצב שיהיה קשר בין כולם, כי זה גמר התיקון. לכן הוא מסביר לנו את זה.

הוא לא סוציאליסט ולא מתעסק בחברה האנושית, הוא לא מדען ולא כלום, הוא פשוט מסביר לנו מצד כוחות הטבע, בצורה פשוטה שאין לנו ברירה זה מה שאנחנו מחויבים לעשות כשאנחנו נמצאים בטבע, זו המסגרת העליונה שפועלת עלינו.

שאלה: במצב מתוקן אין מקום לחסד, צדק ושלום, אלא רק מידת האמת תתקיים?

לא, במצב המתוקן חייבות כל ההבחנות הללו להשתתף, אבל כל אחת בסגנון, בהתחשבות והתחברות עם המידות האחרות.

שאלה: נכון שאנחנו לא יכולים למדוד את האמת, אבל מה היא האמת?

לפי התכונות הטבעיות שלנו, אם אנחנו רוצים לחלק לכל אדם מה שהוא צריך בצורה הטבעית והוא דורש שיהיה לו, אנחנו לא נוכל לספק לאף אחד מה שהוא רוצה, מפני שזה יהיה בניגוד למה שרוצים אחרים. זה לפי מידת אמת.

תלמיד: הוא אומר "הפרט נותן, וממלא בשלמות תפקידיו כלפי הכלל - וגם נוטל חלקו מהכלל בצדק וביושר". זאת אומרת שכל אחד עושה מה שהוא יכול ומקבל מה שהוא צריך. האמת הזאת נכונה?

נניח שזה כך, זה כמו שאומרים סוציאליסטים, אבל הם לא מביאים בחשבון שהאדם הוא אגואיסט והוא לא יכול לקיים את זה. צריכים לקרוא כמה פעמים מה שכותב כאן בעל הסולם, ואז אתם תראו מה שהוא טמון כאן בין המילים. יש כאן חכמה רבה וגדולה מאוד. אכן באמת נראה לנו שאלה דברים טריוויאליים ואנחנו מבינים את זה מתוך החיים, אבל זה לא נכון.

שאלה: כל מה שכתוב כאן, עלינו לגלות בעשירייה שלנו, כשהעשירייה עוזרת להתפתחות של כל אחד ואחד, וכל אחד דוחף את העשירייה להתפתחות, ואז נוכל לתת לעולם את התיקון?

לא נכון, אנחנו לא צריכים ללכת עכשיו אל הקבוצה ולהתחיל לקיים את הדף הזה שאתה קורא עליו במאמר, לא עושים כך. יש לנו בקבוצה עקרונות שמגיעים לנו ממאמרי רב"ש, ואותם אנחנו חייבים לקיים, אבל כאן אלה מאמרים כלליים על החברה, על האדם שבתוך החברה, ואנחנו צריכים ללמוד אותם בצורה תיאורטית ולאחר מכן לראות איך אנחנו משלבים אותם עם הפעולות שלנו בקבוצה לפי מאמרי רב"ש על החברה.

תלמיד: כלומר אנחנו מבצעים את העבודה בעשירייה, אבל מה קורה בסופו של דבר?

אני לא יודע, אני פועל לפי מה שיש לי עכשיו ולא מתכנן כמה צעדים קדימה, כי אני בינתיים בצעדים האלה גם אשתנה, אבין יותר נכון לעומק ואבצע נכון ואחרת. ככה לא מתייחסים, לא שעכשיו קראתי משהו ואני עכשיו הולך ומבצע, ולא רק אני אלא בתוך עשירייה. איך אתה יכול להרשות לעצמך לעשות בעשירייה מה שבא לך? בתוך העשירייה יש לך פקודות של בעל הסולם ורב"ש, שכתבו אותם במכוון אליך לעשירייה ולא אחרת. ולא שאתה עכשיו בשכל שלך מתחיל לחבר כאן כל מיני תיאוריות כדי להתחיל להמחיש אותן בתוך העשירייה, לא, אסור. וחוץ מזה מה שאתה אומר זה לא נכון, אנחנו נלמד בעוד דף או שניים, ואתה תראה עד כמה אף אחת מהמידות האלה לא ניתנת לקיום, וכמה האנושות סבלה כשהיא רצתה לקיים את עצמה על פני המידות האלה, השלמה, חיבור, ויתור. לתת למוצלחים לנהל את החברה, ולחלשים להיות למטה בצורה טבעית כמו שזה, או ההיפך אולי? אז יהיו לך מהפכות. לא, אסור לעשות את זה.

(סוף השיעור)