שיעור בוקר 30.11.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "מאמר לסיום הזוהר", עמ' 476

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 476, "מאמר לסיום הזוהר", ד"ה: "והנה ביארנו היטב".

"והנה ביארנו היטב, תשובת חז"ל על הקושיה: איך אפשר להדבק בו, שאמרו, שפירושו "הדבק במדותיו"? - שהוא צודק מב' טעמים:

א. כי דביקות הרוחנית, אינה בקירוב מקום, אלא בהשוואת הצורה.

ב. כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית', אלא בסבת הרצון לקבל, שהטביע בה הבורא ית', א"כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה, חזרה מאליה בדביקות הקדומה בעצמותו ית'.

אמנם, כל זה להלכה. אבל למעשה, עוד לא תרצו כלום עם הפירוש "הדבק במידותיו", שפירושו להפריד את הרצון לקבל, המוטבע בטבע בריאתו, ולבא לרצון להשפיע, שהוא היפך טבעו.

ומה שביארנו, שהטובע בנהר, צריך להחזיק החבל בחזקה. ומטרם שעוסק בתו"מ לשמה, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד", אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה, שוב הדרא קושיה לדוכתיה [חזרה הקושיה למקומה]: מאין יקח חומר דלק, להתייגע בכל לבבו ומאודו, רק כדי לעשות נ"ר ליוצרו? כי אין אדם יכול לעשות תנועה, בלי שום תועלת לעצמו. כמו המכונה, שאינה יכולה לעבוד, בלי חומר דלק. ואם לא יהיה שום תועלת לעצמו, אלא רק לנ"ר ליוצרו, אין לו חומר דלק לעבודה.

והתשובה היא, שכל משיג רוממותו ית', כראוי, הרי ההשפעה, שהוא משפיע אליו, מתהפכת להיות קבלה, כמו"ש במסכת קידושין (דף ז ע"א), באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה, ומתקדשת.

וכך הוא אצל השי"ת: שאם משיג רוממותו ית', אין לך קבלה יותר חשובה מנ"ר ליוצרו. והוא די מספיק לחומר דלק, לעמול ולהתייגע, בכל לבו ונפשו ומאודו, כדי לעשות נ"ר אליו ית'."

אני לא חושב שיש כאן מה להוסיף, אבל אם יש שאלות בבקשה.

תלמיד: אנחנו מדברים כל הזמן על להשיג את רוממותו יתברך.

כן.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה "כראוי". מה זה כראוי? זו מילה שכל אחד מבין לפי התפיסה שלו.

כמו שצריך להיות.

תלמיד: מה זה כמו שצריך להיות? אנחנו עושים כל הזמן עבודה בינינו, חיבור, מנסים כל הזמן להעלות גבוה את הקשר בינינו, אז מה זה להגיד לעצמנו כל הזמן להשיג רוממותו כראוי, איך אנחנו מגיעים למילה הזאת "כראוי"?

כראוי זה שיהיה לאדם כוח להשפיע כל מה שהוא רק מסוגל לבורא יתברך.

תלמיד: להגיד לעצמנו שאנחנו עושים כל מה שביכולתנו זה "כראוי"?

כן.

תלמיד: בעל הסולם אומר פה שכל עוד אנחנו לא מגיעים לשמה אנחנו לא מחזיקים בחבל בחוזקה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו מחזיקים בחבל כשאנחנו עדיין לא נמצאים בלשמה, מה זה מבחינתנו להחזיק בחבל?

מבחינתנו להחזיק בחבל זה שאנחנו עושים את הפעולות שאנחנו עושים כדי לקיים את החברה, את הלימוד, את הנטייה לבורא, ככל שמסוגלים. ודאי שזה לא מה שצריכים, אבל זה בדרך.

תלמיד: מה הסכנה כרגע כשאנחנו לא נמצאים בלשמה, כמה חשובה העשירייה והסביבה כדי שבאמת ניתן את הכוח כמו שהוא אומר פה, את חומר דלק, להחזיק בחבל הזה כמו שצריך ולא לעזוב אותו?

לפי החשיבות להידבק בבורא כך אנחנו יכולים לעשות מאמצים ולקבל עבור היגיעה שלנו מהבורא שינוי בלהתקרב אליו.

תלמיד: השינוי הוא שככל נשפיע לבורא זה יהפוך להיות קבלה בשבילנו? זה השינוי שאנחנו צריכים לקבל בדרך?

לא. השינוי הוא שאנחנו נקבל מהבורא כוחות שנוכל להידבק בו.

תלמיד: מה זה בכלל חומר הדלק הזה?

חומר הדלק שמאפשר לנו להיות בנטייה לבורא, לדבקות, הוא גדלות הבורא שמתגלה.

תלמיד: חומר הדלק הזה הוא שיהיה לי כוח לעבוד?

כן.

תלמיד: כוח לדעת שאני עובד?

לעבוד.

תלמיד: ומאיפה אני מקבל חומר דלק?

מהבורא.

תלמיד: מה אני משלם כדי לתדלק?

אני מקבל את חומר הדלק, את גדלות הבורא שמושכת אותי קדימה אליו כדבר שנמצא בטבע.

תלמיד: הבורא נותן על חשבונו חומר דלק לעבודה.

כן.

תלמיד: ומה מצידי?

מצידי אני צריך לרצות להגיע לזה, שרק קבלת חומר הדלק להתקרב לבורא תהיה בשבילי שכר.

תלמיד: אז הרצון הוא מצידי.

כן.

תלמיד: ואם אני רואה שכבר נגמר לי הרצון?

להתפלל, לבקש שיהיה, כי את זה ישר מקבלים מהבורא.

תלמיד: ואם גם זה נגמר לי?

על ידי סביבה, על ידי לימוד, אנחנו צריכים להשתדל להגיע לרצון הזה.

תלמיד: מה תפקיד העשירייה ביצירת חומר דלק?

העשירייה כלפי כל אחד שבה נמצאת כמקור הרצון להגיע לדבקות בבורא.

תלמיד: ואם אחרי שנים רבות של עבודה בקבוצה, רואים שיש גם חברים וותיקים שפשוט פורשים בדרך?

זה תמיד היה.

תלמיד: מה הסיבה, הבורא כבר לא רוצה לתת להם חומר דלק?

לא, הם לא נתנו מקום ליגיעה נכונה.

תלמיד: מהו המקום הזה ליגיעה נכונה?

מקום ליגיעה נכונה הוא שיהיה להם כוח לגילוי הבורא.

תלמיד: הכוח הזה הולך ואוזל, כבר אין לאדם את הכוח הזה, ואז הוא עוזב.

אם הוא לא דואג לזה אז לא יהיה לו.

תלמיד: מפה השאלה, מה אני צריך לעשות היום כדי לדאוג שיהיו לי חומרי דלק קבועים לעבודה, אם זה אפשרי?

זה אפשרי כל הזמן להוסיף לרצון להגיע לדבקות בבורא וזה תלוי בסביבה.

תלמיד: אני לא מבין מה תלוי בי, מה תלוי בסביבה, מה תלוי בבורא?

הבורא הוא המקור. הסביבה מעוררת כל אחד שבה להגיע לדבקות ביניהם ומהדבקות שבחברה לשאוב כוחות להגיע לבורא.

תלמיד: ואם אני לא מתעורר?

אם אתה לא מתעורר זה נקרא שאתה מתעצל.

תלמיד: במה? מה הנקודה שלי כאן, לא של הסביבה והבורא שהם המקור ועושים את עבודתם נאמנה, במה אני לא בסדר?

אתה לא בסדר בזה שעל אף שיש לך סביבה ולימוד וכל מה שבעצם נחוץ לאדם, אתה לא משתמש בזה בצורה נכונה.

תלמיד: מה צורת השימוש הנכונה?

להוציא מהעבודה בקבוצה כוח שימשוך אותך קדימה.

תלמיד: וכשחבר נמצא במצב עצלות או לא השקיע את המאמצים הנכונים, אבל נכח הרבה שנים, מה הסביבה מסוגלת עוד לעשות עליו, אם בכלל?

להזכיר לו. להזכיר לו מה בעצם מטרת העבודה שלנו, חיבור ודבקות בחברים.

תלמיד: היא יכולה לעורר בו רצון כזה כמו שהיה לו בהתחלה?

עוד יותר.

תלמיד: איך?

כתוב "קנאה, תאוה וכבוד מוציאים אדם מן העולם"¹, לכן אנחנו צריכים לדאוג לזה.

תלמיד: אבל אם אדם כבר לא סופג מהחברה, כנראה לא מתפעל ממנה מספיק, כי אחרת הוא היה מקבל הרבה כוחות וחומר דלק. אז במצב כזה איך החברה יכולה לעבוד עליו לעורר בו קנאה?

החברה צריכה לדאוג לזה. להראות לכל אחד שבחברה שיש בהחלט מקום לתת יגיעה ולקבל שכר העבודה.

תלמיד: למה שאדם יקנא במשהו שכבר אין לו רצון לזה?

הבורא נותן לכל אחד בהתחלה רצון כדי שייכנס לחברה וידבק בחברים, אבל אחרי כמה צעדים ראשונים האדם צריך להמשיך לבד.

תלמיד: מה שדיברנו עכשיו, זה קשור גם לאופי של האדם, לטבע של האדם?

לא כל כך. יש סימנים חיצוניים בכל אחד איך שהוא מתנהג, אבל בעצם זה תלוי רק בכמה מאיר עליו האור העליון.

תלמיד: אנחנו רואים לפעמים אנשים שהם עם חוש ביקורת מאוד מאוד חזק, ומאוד מאוד קשה להם להסכים עם החברה בכל דבר. ויש אחרים שיותר זורמים, מסכימים, לא שפחות אכפת להם, אבל יותר מקבלים בקלות את רוח הקבוצה, העשירייה. אז איפה יש פה עבודה שווה בין אלה ואלה? נראה שמי שיש בטבע שלו חוש ביקורת יותר גדול, הרבה יותר קשה לו להיכנע, להסכים, לכל צעד.

זה לכל אחד ואחד לפי שורש הנשמה. ולכן אנחנו לא יכולים לדעת למה באחד יש יותר כוח הסכמה ודבקות בחברים ובשני פחות.

תלמיד: אז מכאן נחזור למה זה בעצם דבקות?

דבקות זה שהאחד מקבל מהשני כל מה שיש בשני, ויכול לעבוד עם זה כמו עם תכונות עצמו.

תלמיד: אבל לשם כך הוא צריך לראות את השני גדול ממנו.

כן.

תלמיד: והחומר הדלק יהיה גדלות השני.

כן.

תלמיד: דבקות זה נשמע שהם צריכים להיות שווים כדי להידבק. אז איך אפשר גם להחזיק את החבר או את הבורא גדול וגם להיות שווה איתו?

צריכים לתת יגיעה, אין מה לעשות. צריכים על ידי דבקות החברים לקבל כל אחד מהשני גדלות הבורא.

תלמיד: ומה זה להידבק במידותיו?

כתוב "כמו שהוא רחום אף אתה רחום, הוא חנון אף אתה חנון"², וכן הלאה.

תלמיד: זאת אומרת יש לחבר הזה תכונות שאין לי, מתוך זה שאני רואה אותו גדול ואת הבורא גדול, אני רוכש ממנו את התכונות האלה?

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין השגת רוממותו יתברך, ללעשות נחת רוח ליוצרו?

אלה זה שני כיוונים שונים. השגת רוממותו אתה מקבל מהבורא וזה אתה כביכול נותן לבורא.

תלמיד: אז זה תלוי בזה?

כן.

תלמיד: זאת אומרת שההשגה היא קודם כל ברוממות ה'?

כן.

תלמיד: ואז לעשות נחת רוח זה כמו בונוס, שיש לו אחרי שהוא משיג את הרוממות ה'?

כשאתה יכול לגרום נחת רוח לבורא זה מורגש בך כשכר גדול.

תלמיד: וזאת המטרה?

כן.

תלמיד: כתוב, "באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה, ומתקדשת". כשהיא נותנת לאדם חשוב אז זה נחשב לה לקבלה, איך זה עובד, למה הכוונה?

אז היא מרגישה שהיא מקבלת מזה שהיא נותנת.

תלמיד: במה מתבטא באדם המצב שבו "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד"?

בזה מתבטא שהוא מקבל שינוי בטבע שלו, שהוא כבר עולה מהרצון לקבל שלו לרצון להשפיע וזה מה שמתקיים בו.

תלמיד: איך נשכנע את הרצון לקבל שעבודת ההשפעה לבורא היא השכר?

על ידי השפעת הסביבה.

תלמיד: איך משיגים את גדלות הבורא?

כותב בעל הסולם, שאם הוא נמצא בסביבה שכולם מכירים בזה וכולם מכוונים לזה, אז הוא מקבל מהם רצון וכוח.

תלמיד: אדם שמקבל תפקיד בחברה שהוא מאוד רצה ומזה הוא מקבל חומר דלק, חומר הדלק הזה הוא של הרצון לקבל. איך אפשר להפוך אותו לחומר דלק הנכון?

על ידי זה שישנה כוונתו.

תלמיד: אז הוא כל הזמן צריך לעבוד בכוונה להשפיע לבורא, כל הזמן להזכיר לעצמו שזה הוא קיבל בשביל לעשות נחת רוח לבורא?

כן.

תלמיד: ואז זה הופך כחומר דלק עוד ועוד?

כן.

תלמיד: אנחנו רואים גם מהטקסט וגם מהחיים שבלי רוממות הבורא אדם לא מחזיק, פשוט לא מחזיק. וגם רואים את זה כתופעה, שכאשר לחבר מתחילה לרדת הגדלות, החשיבות, אז כל טענה, כל ביקורת הופכת להיות הר גבוה, ואם יש חשיבות הכול מתבטל. ממש רואים את זה בחוש וגם בטקסט הוא כותב על זה. במה זה תלוי, כי לכולם פה יש סביבה, יש עשירייה, יש חברים שעוטפים אותם. במה זה תלוי שחבר אחד סופג את הרוממות מהסביבה וזה שלא?

אנחנו לא יודעים. אבל לכל אחד יש יסוד משלו, אופי משלו, ואנחנו צריכים להסכים לזה ורק לעודד כל אחד את חברו להשקיע יותר.

תלמיד: אדם צריך לחשוב שזה תלוי גם בו כמה הוא יקבל, או שזה מזל?

לא, זה תלוי בהרבה תנאים שאתה יכול לקרוא להם איך שאתה רוצה, אבל לכל אחד יש משלו. אבל מה שאנחנו צריכים בקבוצה, בחברה, זה לתת דוגמה מכל אחד לכולם.

תלמיד: בכל זאת תלוי בי כמה שאני סופג מהעשירייה שלי את רוממות הבורא?

גם בך וגם בסביבה.

תלמיד: אני חייב להתכלל איתם, לקחת את זה מהם?

כן.

תלמיד: הם חייבים לתת לי את הדוגמה?

כן.

תלמיד: האם במהלך ההתקדמות של האדם הוא צריך להרגיש שהוא מעביר יותר ויותר את מקור הדלק שלו לעשירייה? זאת אומרת שהוא מרגיש יותר ויותר שהדלק שהוא חי עליו מגיע מהעשירייה?

כן.

תלמיד: רוממות ה' זה לא בהכרח אומר שיש רוממות החברה. אני רואה שאדם יכול לתאר לעצמו שיש לו רוממות ה' ודווקא אז הוא מרגיש שהחברה לא מספיק טובה ולא מספקת לו מה שצריך כדי לעשות נחת רוח לבורא, ואז הוא לא מקבל כוחות והוא יוצא ולפחות הלב שלו מרגיש בחוץ.

כן.

תלמיד: או לפחות בלב שלו הוא מרגיש בחוץ. מה זאת הרוממות הזאת שמביאה את האדם לזלזל בחברה, זה נחשב רוממות הבורא? מה זאת הרוממות הנכונה שיש לאדם?

זו רוממות שלילית שהוא חושב שהוא מבין יותר, גבוה יותר, מגיע לו יותר, ולכן הוא מתנתק מהחברה עד שיוצא.

תלמיד: אני רואה את זה הרבה, אדם מרגיש אני מוכן למסור את הנפש והאחרים סביבי, לא, אז אני לא נמצא במקום הנכון.

כן.

תלמיד: מה התרופה לזה? או מה בעצם נכון פה, האם הוא צודק או לא?

מה שצריכים לעשות זה לאחד את החברה שאתה נמצא בה.

תלמיד: אני זוכר שקבלת פעם עצה, רב"ש אמר לך, "לך תבדוק במקומות אחרים, תהיה בטוח". מהניסיון שלך, איך להיות בטוח כשאדם נמצא בירידה כזאת, זאת אומרת שהוא לא מחשיב את החברה, במה הוא צריך להיאחז?

הוא צריך להשתדל בכל זאת להיות מחובר עם החברים שלו עד כדי כך ששום כוח חיצון לא יפריד ביניהם.

תלמיד: זה תלוי במשהו שהוא עשה קודם, כי באותו הרגע הוא מרגיש שלילי כלפיהם, הוא לא יכול לקבל את החברה, הוא מרגיש שהם לוקחים אותו אחורה, שמונעים ממנו את ההשגה של מה שהוא צריך להשיג, הם מעכבים אותו.

טענות הן תמיד צודקות כביכול, אבל אדם צריך להשתדל להכניע את עצמו כלפי החברה.

תלמיד: הדברים האלה קורים המון כל הזמן.

כן.

תלמיד: מה צריך לעשות כדי שכשמגיע המצב הזה, הוא יקבל את ההחלטה הנכונה?

להכניע את עצמו. פשוט ליפול לפני הקבוצה, לפני החברים, לפני הבורא, ולהשתדל מתוך זה להידבק אליהם.

תלמיד: פה לומדים על רוממות הבורא שזה נותן לו חומר דלק, וכאן זה כאילו ההטעיה, הוא מסתכל על הבורא ומרגיש שזה זורק אותו החוצה. אבל הוא צריך כוח, הוא צריך חומר דלק כדי לבצע את ההתגברות הזאת, ואין לו את רוממות הבורא הנחוצה, או רוממות החברה. פה יש כאילו משולש כזה שאדם צריך לדעת לסדר אותו נכון כדי להתגבר. וכביכול אין הנחייה בצורה ברורה איך אדם משתמש ברוממות הבורא כדי דווקא להתחזק בקשר שלו עם החברה.

הוא צריך לסגור עיניים ולעבוד כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו", שהוא הולך אחרי הבורא בכל התנאים. אין דבר כזה שיכול להיות יותר חזק ממנו ושיזרוק אותו החוצה.

תלמיד: אצלנו בעשירייה חבר עשה פעולה מודעת, יזומה, של הרכנת הראש, התבטלות, והתקרבות לחבר. מאותו רגע העשירייה כבר שלושה שבועות קיבלה כוח חיים שלא היה לה קודם וזה מורגש על ידי כל חברי העשירייה. מורגש גם שכל הכוח הזה הגיע מהפעולה שהחבר עשה. איך אנחנו מדליקים מחדש את הכוח, את האש שהייתה בפעולה הזאת, מה צריך לעשות?

לדבר על זה, להרגיש את זה, ולהגדיל את זה.

תלמיד: אנחנו יכולים להגדיר ממש כל מה שנעשה בפעולה, זו הייתה פעולה של התקרבות שחבר אמר, "עכשיו למרות הכול אני מתקרב לחבר הזה, אני קופץ לאש ומתקרב אליו", זו הייתה הפעולה בגדול. איך עושים כאלה פעולות?

תדברו על זה, תחקרו את זה, ותראו עד כמה אתם בכוח לחזור על זה.

תלמיד: זו הייתה פעולה לכאורה פשוטה, קטנה, זה הכניס כוח של חיים להמון זמן לכל חברי העשירייה, פשוט העיף אותנו למעלה. מה היה מיוחד כל כך בפעולה שהחבר עשה שהיה בה כל כך הרבה כוח אחר כך?

אני לא יודע.

תלמיד: זו ההתבטלות שלו שהוא קפץ פנימה?

יכול להיות. אתה לא יכול מבחוץ להחליט מה הוא עשה.

תלמיד: כן, אבל אנחנו רוצים לחזור על כאלה פעולות, למה לשים לב כדי שלא יהיו ריקות אלא שיהיו בהן בפועל חיים?

תדברו על זה.

תלמיד: הרבה פעמים כשאדם עוזב, הוא אומר טענה כזאת, "אני סובל ואתם לא מבינים כמה אני עושה לכם נזק. אני מרגיש שאני עושה נזק לחברה", אז כביכול בטענה של "אני עושה נזק לחברה, יותר טוב שחררו אותי ואני אשחרר אתכם. המחשבות שלי במקומות כאלה שהם יותר מהוות נזק מתועלת לחברה. איזו תשובה האדם צריך לתת לעצמו, אם עולות בו מחשבות כאלה?

זה נכון שכל אחד ברצון לקבל שלו מוריד את החברה וכל אחד מתוך זה שהוא מתגבר על הרצון לקבל שלו, מעלה את החברה. בסך הכול אנחנו לא יכולים להיות חברה שכוללת את כולם, שהם כולם נמצאים בדבקות, בדרגה העליונה, לא. אלא יש כאלה שיורדים, יש כאלה שעולים, יש ויש. וסך הכול הבורא הוא המסדר את כולם כך לפי מה שהוא רואה כטוב.

תלמיד: אז מה אדם צריך להגיד לעצמו במצב כזה? ולפעמים זה יכול להיות מצב שנמשך חודשים, שנים.

יש באמת מצבים שנמשכים אפילו שנים. ואנחנו רואים את זה גם מההיסטוריה ומהרבה סיפורים ומקורות. אני חושב שאנחנו פשוט צריכים להמשיך ויותר להשתדל להיות בחיבור, פשוט מאוד בחיבור.

תלמיד: אנחנו כחברה?

כן.

תלמיד: אבל שהאדם נמצא במצב שנמשך וברור שמסתכלים עליו ואומרים, בטח חסר לו גדלות הבורא, חסר לו גדלות החברים, מי שמהצד מסתכל, אבל הוא עצמו, הוא מרגיש, אני עושה נזק לחברה, יותר טוב אולי שאני לא אהיה פה, זה היחס שלו לדבר.

לא. הנזק הכי גדול הוא כשאדם עוזב את החברה. זה הנזק הכי גדול.

תלמיד: לא הבנתי, כשחבר עוזב את החברה, זה טוב לחברה או רע לחברה?

רע לחברה.

תלמיד: אני צריך להצטער אם חבר עוזב?

כן.

תלמיד: קודם הבנתי שזה שורש נשמה.

לא. מה זה שייך.

תלמיד: שמעתי קודם שאמרת שזה שורש נשמה, שאנשים מגיעים, עוזבים, אולי זה תהליך טבעי שאני צריך להתייחס אליו?

לא, לא כך. אנחנו צריכים לא להסכים לאף מקרה שמישהו עוזב את החברה.

תלמיד: ומה החובה שלי, שלנו כחברה כלפי אותו חבר?

להתפלל שהבורא יחזיק אותו.

תלמיד: חוץ מתפילה יש עוד מעשים שאפשר לעשות כדי לעזור לאדם שנמצא בדרך החוצה?

להשתדל גם בגשמיות לסובב אותו קצת, להצמיד את עצמנו אליו, אבל בעצם זהו.

תלמיד: אם אדם לא מגיע לפעילויות של החברה, אבל כן מרגיש את עצמו כחלק מהחברה, אבל הוא לא כאן. יש משהו שהחברה יכולה לעשות?

איך, אם הוא לא כאן?

תלמיד: מה יותר חשוב, רוממות ה' או רוממות החברה? נניח שאני מקבל חומר דלק ואני לא יכול לשלב, פשוט אין לי כוח להיות גם ברוממות החברה וגם ברוממות ה'. בדרך הרוחנית איזה כיוון יותר חשוב לי?

ודאי שרוממות ה' גבוהה מהכול, ולעבוד אנחנו צריכים כדי שהחברה תהיה דבוקה בבורא.

תלמיד: זאת אומרת, שאני חייב להשפיע עם הכוחות מרוממות ה' לחברה, ובשבילי למשוך אותה לכיוון ה'?

כן.

תלמיד: להמשיך את מה שדיברו כאן על חברים. אני רוצה לעשות אנלוגיה לעולם הרגיל העסקי. פה יש לנו עסק רוחני, ובעסק העסקי הגשמי המטרה להכניס כמה שיותר כסף לעסק. עכשיו, יש לקוחות, והארגון, העסק שומר על הלקוחות שלא יעזבו, כי כל לקוח חשוב, ומכניס כסף לחברה.

ופה אצלנו, ככה לפי העיניים שלי בעשירייה, אם זה חבר שנותן הרבה ערך, בחושים אנחנו רואים שהוא נותן ערך לחברה, אז הרבה פעמים אתה רואה שהחברה שומרת עליו יותר. טיפה הוא זז, מקפידים, שמים לב, הוא לא מגיע לשיעור פעם אחת, זה מדליק נורות אדומות.

וחבר שפחות כביכול בחושים אני אומר נחכה עוד פעם, נותן ערך פחות, פחות קופץ לנו בעיניים. בעסק חיצוני, כשלקוח לא מכניס לי הרבה כסף ועוזב אותי, לא אכפת לי. אצלנו כאן, חבר שכביכול נראה בחושים שלנו שהוא לא תורם הרבה ואז עוזב, זה פחות כואב לנו, פחות קופץ לנו.

האם בדרך שלנו, ברוחניות, אנחנו צריכים לראות כל חבר כאילו הוא מכניס הרבה מאוד כסף, והוא לקוח מאוד חשוב שצריך לשמור עליו או שלא בהכרח?

כן.

תלמיד: גם אם אנחנו רואים כלפי חוץ שהחבר לא כל כך מסור, אבל הוא איתנו, צריך ממש שים לב על כל פרט כאילו הוא הלקוח שמכניס לך הכי הרבה כסף?

כן.

תלמיד: האדם צריך לעשות מאמצים כדי לגלות את גדלות הבורא. מאיפה האדם ייקח את הדלק מהבורא כדי לעשות מאמצים לגלות את גדלות הבורא, לפני שיש לו גדלות הבורא?

מהחברה, מאיפה עוד הוא יכול לקחת? רק מהחברה.

תלמיד: גדלות הבורא שאנחנו מקבלים מהקבוצה, וגדלות הבורא שאנחנו מגלים, האם אלה סוגים שונים של גדלות הבורא?

כן, יכול להיות.

תלמיד: אם אני רוצה להשפיע לחברים את גדלות הבורא, מה אני משפיע להם קונקרטית?

אתה עוזר להם להכיר בגדלות הבורא.

תלמיד: איך להעביר להם את הכוח הזה, את הכוח שנסתר, איך להעביר להם את הגדלות של הכוח הזה?

תשתדל עד כמה שאתה יכול.

קריין: אז אנחנו בדבר המתחיל: "אבל זה ברור".

"אבל זה ברור, שאם עוד לא השיג רוממותו ית', כראוי, הנה השפעת נ"ר להשי"ת, לא נחשב אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי"ת. ולפיכך בכל פעם, שיתכוון באמת רק לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי. כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק. כי אין אדם יכול להזיז אבר, בלי שיפיק מזה איזה תועלת לעצמו. ומכש"כ יגיעה כ"כ גדולה, כמדת מסירת נפשו ומאודו, כפי המחוייב בתורה, שאין ספק, שלא יוכל לעשות זאת, בלי שיפיק איזה קבלת הנאה לעצמו.

ובאמת השגת רוממותו ית', בשיעור שההשפעה תהפך לקבלה, כמו שאמרו באדם חשוב, אינו דבר קשה כלל. והכל יודעים גדלות הבורא ית', שברא הכל ומבלה הכל, בלי ראשית ובלי אחרית, שלרוממותו אין קץ ותכלית.

אלא הקושי שבדבר, הוא, כי ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם.

ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה.

ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש.

ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:

א. במדת ההערכה של הסביבה.

ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך.

ובשביל גודל הקושי שבדבר, יעצו לנו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יבחר לעצמו, אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ, ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו. כי ב' הקלות יש לרבו:

א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר, על בסיס רוממותו של רבו, כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל, בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו, גם לעסק תו"מ לשמה, כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע.

ב. כי השואת הצורה להקב"ה, אינה מועילה, אם אינה לנצח, דהיינו: "עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה, בתוך הזמן, מועילה השואת הצורה אליו, אפילו היא רק זמנית, שאח"כ ישוב לסורו.

ונמצא, בכל פעם שמשוה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו. כמו שבארנו במשל האבר, הנחתך מהגוף, וחזר ונתדבק בו, עש"ה."

"וע"כ, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה.

ובזה תבין, מה שאמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנא' פה אלישע בן שפט, אשר יצק מים, ע"י אליהו. למד, לא נאמר, אלא, יצק" (ברכות, ז ע"ב).

שלכאורה תמוה, איך מעשים פשוטים, יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת. ובאמור מובן היטב, כי השמוש ששימש לרבו, בגופו ומאודו, ע"מ לעשות נ"ר לרבו, מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. ומקבל עי"ז, ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה, שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי"ז זוכה, להשיג רוממותו ית', בשיעור, שתהפך ההשפעה לקבלה, להיות לו חומר דלק, מספיק למסי"נ ומאודו, עד שיזכה לדביקות להקב"ה כנ"ל.

מה שאין כן, לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות, והיא נבחנת מפה לאוזן. באופן, שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד - רק הדבורים של רבו. ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו. וכחשיבות פא"פ, על מפה לאוזן.

אמנם, כל זה אמור, אם השימוש לרבו, הוא ע"מ להשפיע אליו נ"ר. אבל, אם השמוש, הוא לתועלת עצמו, ששמוש מעין זה, אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו. ודאי שהלימוד אצל רבו, חשוב יותר משמושו.

אמנם, כמו שאמרנו, אצל השגת רוממותו ית', שהסביבה, שאינה מחשיבה אותו ית', כראוי, מחלשת את היחיד, ומונעת אותו מהשגת רוממותו ית' - הנה ודאי, דבר זה נוהג, גם ברבו. אשר הסביבה, שאינה מחשיבה כראוי, את רבו, מונעת את התלמיד, שיוכל להשיג, רוממות רבו, כראוי.

ולפיכך אמרו חז"ל: "עשה לך רב, וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יוכל לעשות לו, סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו, להשיג רוממות רבו. והיינו, ע"י אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שע"י שיחת החברים, ברוממות רבו, מקבל כל אחד, הרגשת רוממותו. באופן, שההשפעה לרבו, תהפך לקבלה, ולחומר דלק. והיינו, בשיעור שיביאהו, כן לעסוק בתורה ומצוות לשמה. שעל זה אמרו: "במ"ח מעלות, שהתורה נקנית בהם, בשמוש חכמים, ובדקדוק חברים". כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק חברים. כלומר, להשפעת החברים, שיפעלו עליו, להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות, תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי, אי אפשר, שיפעל בזה במשהו, כמבואר." כן.

"אמנם, ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד, ולקבל את הערכת הסביבה, בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמ"ש: "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא' - מחויב כל תלמיד, להרגיש עצמו, שהוא הקטן, שבכל החברים. ואז, יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכ"ש, שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב' - מחוייב כל תלמיד, להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיתה סביבה גדולה, כראוי, "כי ברוב בנין, חשוב יותר מרוב מנין".

תלמיד: מה תפקיד הסביבה בלתת לאדם את הרוממות, ומה התפקיד של התפילה לבורא בלקבל את הרוממות?

הכול תלוי בסביבה. סביבה שמקרינה על האדם את חשיבות הבורא לפי מה שמקובל בה, בעצם משנה את היוצרות באדם. ומתוך זה שמרגיש את השפעת הסביבה, מתחיל אצלו סדר חדש, מה חשוב, ומה לא.

תלמיד: אני שם לב שהסביבה יכולה להניע אותי אפילו לפעולות שהן נגד הרצון שלי.

כן.

תלמיד: ואז כשאני בודק כמה רוממות יש לי של הבורא, כמה גדלות שלו, אני רואה שחסר. חסר אהבה, חסר קשר אליו, הרבה ערכים חסרים.

כן.

תלמיד: בנקודה הזאת, מה התפקיד שלי, לאן האדם הולך, לאן אני פונה בנקודה הזאת? כי הוא תולה את הכול בסביבה, שהסביבה היא שנותנת לאדם את הרוממות, הוא לא אומר, תתפלל לבורא שייתן לך רוממות, אלא פשוט תולה הכול בסביבה.

כן.

תלמיד: אז לאן האדם פונה בנקודה שהוא רואה שחסר לו, כשהוא עושה את הפעולה אבל חסרה לו הרוממות?

רוממות זה בטוח שייך לחברה, כי הוא פועל בתוכם, במסגרת של הסביבה הוא נמצא, הם פועלים עליו, והוא סופג מהם.

תלמיד: מה זה בפנימיות שאני מחפש את הרוממות בסביבה? אני יכול להגיד לבורא, תן לי את הרוממות שלך, את הגדלות שלך, אני יכול לפנות אליו שייתן לי גדלות שלו? מה זה שהאדם פונה לסביבה לקבל רוממות?

כי הוא פועל בתוך הסביבה, הוא נמצא בסביבה, הוא תוצאה מהסביבה.

תלמיד: ואיך זה מתבטא בעבודה הפנימית שלו?

כך הוא עובד.

תלמיד: קשה לי לברר את זה. תודה.

אנחנו נמצאים בסביבה, והיא משפיעה עלינו, רוצים, לא רוצים, לטוב, לרע, לכל מיני כיוונים, הסביבה משפיעה עלינו. עכשיו השאלה, מה כדאי לי לבקש מהסביבה, ובמה אני צריך להכניע את עצמי. אז רק כלפי הסביבה אני בעצם חייב לארגן את עצמי, לשנות את עצמי, להתקרב לסביבה, לצפות שאני אקבל ממנה השפעה, וכן הלאה. זה כמו שאנחנו נמצאים בספינה בעמקי הים, והכול תלוי בכמה שאנחנו יודעים להסתדר עם הסביבה.

תלמיד: נגיד מישהו עכשיו ישן, והוא ישמע את השיעור המוקלט, והוא רוצה לקום, הוא מעריך את החברה, הוא רוצה להשיג את מטרת החיים, אבל הוא ישן. מה יהיה נכון עבורו לעשות כפעולה ראשונה כדי להתחיל לחזור למסלול?

להידבק בחברים.

תלמיד: וכשאין כוח? כשהוא מרגיש את עצמו לבד לגמרי, אין חברים, אין קבוצה.

כך כל אחד ואחד מרגיש. להידבק בחברים, ולדרוש מהבורא להרגיש עד כמה הוא והחברים נעשים כאחד.

תלמיד: דיברנו על חברים ועל כל הנושא הזה, כאילו אנחנו באים אליהם בטענה שהם עוזבים, הם לא מרגישים חיות ועוזבים. כמה יש פה מקום לבוא בטענות שיש בהם איזה מין צדק לקבוצה פה, להנהלה? אני חושב לדוגמה היינו יכולים לעשות דברים אחרת לגמרי, כקבוצה להתנהל, אבל יש פה את אלה שאתה ממליך אותם כל היום שאני לא רואה מהם שום חידוש ולא כלום, לא הייתי נותן להם לנהל בכלל, ממש ברמה כזאת.

הבנתי. אני מצטער שבטח אתה יושב ונמצא כל הזמן בצער, איזה מן מורה שהוא לא מבין איך צריכים לנהל את החברה.

תלמיד: לא, אני חושב שהדור עכשיו שמגיע, "כל דור ודורשיו", יהיו דרישות יותר עמוקות וחזקות, ודרישות רציניות.

כן.

תלמיד: ואלה לא יכולים כבר לספק את הסחורה, כאילו ברמה כזאת. הוא לא מנכ"ל כי הוא עומד ביעדים, בוא נשים את זה על השולחן, אני מבין למה אתה שומר אותם קרוב, וזה הכול בסדר.

כן.

תלמיד: אדם צריך לעבוד עם אנשי ימינו, בסדר. אבל באים בטענות לחברים, אתה יודע רק באיזה צפון קוריאה יכול לבוא השמנמן ולהגיד לאנשים תרקדו, תשמחו, תהנו, תשתתפו. איך אתה עושה את זה אם אין שום חידושים בעבודה, בדבר חידוש משתעשעים, אלה דברים כתובים זה לא אני המצאתי, צריך לתת מצב רוח, ליצור חברה שהיא בונה, חמה, מכילה, פה ההנהלה רוצה שנישאר קטנים, רוצה מעשר, התשלומים האלה, איזה סעודות בסופ"ש, איזה כנס פעם ברבעון להגיד עשינו.

רוב הזמן הבניין פה עומד ריק, לא קורה כמעט כלום, רק על ההנהלה השוטפת אני מדבר. ויש כאן כל כך הרבה דברים, יש לך פה העם היהודי בתוך העם היהודי, ולא עושים כלום, לא מנצלים שום דבר מזה, ואני שומע את הדיבורים שלהם ופשוט בא לי להקיא, כאילו האנשים שהם באזור הגיל שלי, הם לא יתקרבו לכאן בלי לעבור הרים של תופעות הטבע האלה. מה לעשות עם זה? באמת יש דרישה, אני לא בא לזלזל בהם, הם לא רעים, אני מכיר אותם כבר יותר מחמש עשרה שנה ולא בא החידוש הזה שאנחנו מצפים, מחכים לו.

אז מה עושים?

תלמיד: לי יש הרבה רעיונות, אני פשוט מפחד לשתף.

למה אתה מפחד?

תלמיד: כי אני יודע שזה לא יתקבל. אחד מאלה שאתה ממליך אותם אפילו לא רצה לתת לי להיות קריין, כאילו ברמה כזאת, אני מנסה לעשות דברים שונים, חידושים, מרעננים, וכלום לא קורה, אלה אותם הפרצופים, אותה ההתנהלות, אותו המרובע הזה שלא יוצאים ממנו, וכל הזמן מצדיקים את זה שכך זה אמור להיות, אלה ההנחיות, ולא נולד מהם שום דבר חדש, אני רואה את זה מהצד, ואני מתכלל כביכול עם עולם יותר חיצוני.

מה היית עושה?

תלמיד: אני הייתי מייצר סביבה אחרת, חמה יותר, נעימה יותר, מכילה יותר. וגם אתה שתדע לעתיד לבוא, שיושבים כאן עכשיו ושומעים אותנו עכשיו, חברים שהם פי מאה, פי מיליארד יותר עשירים פנימית, רגישים וחכמים מאלה שאתה שומר לידך. רק שתדע את זה. עם המון רעיונות וחדשנות וריענון, עם רעננות, רוצים להביא חיים ותחושה לחברה, אבל כשאין גב שעל הכול מפילים את זה על ההנחיות האלה, אז אתה מבין למה נכי רוח. הוא כותב את זה פה במאמר הזה, שלא נותנים לבן אדם להתבטא ולא נותנים לו להשתמש בתכונות שלו, אז הם נשארים מתים, נכי רוח.

אני חושב שלבוא בטענות כל הזמן לחברים להגיד להם אתם לא בסדר ורק הרוממות. כי יש אנשים שלא מסוגלים ללכת רק על דבקות, רק על לשמה, אני מכבד את זה, בסוף המטרה שלנו היא להיטיב לנבראיו כמו שהבורא צריך להיות המטרה שלנו המשותפת, ומהם כבר לא יבוא המנוע שאני מחפש, לא יגיע מהם.

אז בסיכום מה אתה ממליץ?

תלמיד: חידושים.

במה?

תלמיד: במבנה שלנו, בכל הצורה ואיך שהחברה שלנו מתנהלת בכלל. לדוגמה, לא יכול להיות שאתה עושה ישיבת חברים ביום ראשון לחברים, ובאים שלושים אחוז מהקבוצה ודורשים חיוך, זה או שאתה עיוור, שרוט או שאתה משקר פשוט, אתה לא יכול להסתכל בטבלאות האלה ולהגיד אחרת, אי אפשר.

ויושבים עם חיוך, אתה נגנב, זו ישיבת הבכיינים, פשוט אנשים יושבים בוכים, זה כזה משעמם, אני בא רק בשביל נוכחות. אתה מצפה מאנשים ככה להחזיק, למה? יש כל כך הרבה דברים יפים שאפשר לעשות, אני אומר, יש פה מוחות ולבבות גאונים פיסית, אני חותם על זה, ופשוט לא מנצלים כלום, פשוט לא משתמשים, פשוט ככה סגור כבר. אתה יודע קופסא כזאת נעולה, עד שלא תקבל איזו נגיחה למנגנון או משהו כלום לא ישתנה וכך זה יישאר.

ואז באים בטענות לחברים, אני לא יכול לשמוע את זה, כי אני מכיר סיפורים, גם אני חי פה, בסדר אני מתכלל פה מסיפורים, פה ובכלל, ואז אתה בא בהאשמות לחבר, למה, הוא משתדל הוא מנסה הוא נותן את הכי טוב שלו. בקיצור אני מעלה את זה.

אז יש לך תכנית שהיית שמח להוציא לפועל?

תלמיד: כן, יש לי.

כן.

תלמיד: כן, זה לא הפורום, אבל יש לי.

איזה פורום אתה צריך?

תלמיד: של אנשים בדבקות.

של אנשים שכבר נמצאים בדבקות?

תלמיד: למה, אתה דורש פחות מזה?

כן, אני שומע.

תלמיד: יש לי כל כך הרבה רעיונות לעוד דברים שאפשר לעשות, אבל נדע טיפין טיפין.

בסדר.

(סוף השיעור)

---

1. הקנאה, והתאוה, והכבוד - מוציאין את האדם מן העולם. (משנה אבות ד', כ"א)↩

2. מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש" (מסכת סוטה, דף י"ד)↩