שיעור צהריים 08.09.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
רב"ש ב', אגרות, עמ' 1464, אגרת כ"ה
קריין: "כתבי רב"ש", כרך ב', אגרות, עמ' 1464, אגרת כ"ה.
זו אגרת מיוחדת שכתובה בסגנון מיוחד, כדאי לנו להקשיב ונקווה לקבל ממנה הרבה הבחנות. אם לא נבין אותה בפעם הראשונה, אז אפשר לקרוא פעם שנייה.
אגרת כ"ה
ב"ה ו' עש"ק, י"ט כסלו פה מנשסטר יע"א
"לכבוד החבריא שיחיו
לנכון קבלתי כמה מכתבים מ...
מאד הייתי שמח אילו היה לי היכולת להיות אתכם בצוותא, אבל מה יכולים לעשות שהזמן גרמא. אבל יש מצוות שיכולים לקיים שאין הזמן גרמא, היינו בדברים שהם למעלה מהזמן. כי האדם בבחינת עצמו הוא מוגבל בזמן ובמקום, אבל בזמן שהאדם משתדל להיות דבוק בהבורא, אזי הוא צריך להשתוות אליו, היינו להיות למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן."
הכול כל כך ברור ונכנס ללב.
שאלה: המשפט הראשון שלו "מאד הייתי שמח אילו היה לי היכולת להיות אתכם בצוותא".
הוא ממש מצטער שהוא נמצא כל כך רחוק במנצ'סטר שבאנגליה, שאלפי פרסאות מבדילים ביניהם לבינו, הוא מאוד רוצה להרגיש אותם יחד, לחיות ביניהם אבל כך גרם הזמן. כלומר, יש איזשהו כוח עליון שלא נותן לו להיות יחד איתם, אבל הוא משתדל בכל זאת לבטל את הגבולות של המרחק ולהיות איתם בלב אחד.
האמת שהוא כותב זאת אליהם, כי הוא בעצמו לא כל כך מרגיש שהוא רחוק מהם, הזמן לא פועל עליו, הוא נמצא בהשגה הרוחנית שלו למעלה ממקום וזמן, אבל מפני שהתלמידים לא מרגישים כל כך את הקשר אליו כי הם נמצאים עדיין בחבלי הזמן והתלות במרחק, אז לאט לאט הם מתרחקים, שוכחים, וזו הבעיה. לכן כל העבודה של התלמידים במקרה כזה היא לדלג על כל הריחוק הזה בזמן ובמקום, ולהשתדל להרגיש בקשר ביניהם גם את הקשר עם המורה.
תלמיד: הוא כותב, "בזמן שהאדם משתדל להיות דבוק בהבורא, אזי הוא צריך להשתוות אליו, היינו להיות למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן" כמו הבורא.
אחרת איך הוא יהיה דבוק בבורא?
שאלה: מה זה אומר להיות מעל מקום ומעל זמן כמו הבורא?
שלא המקום ולא הזמן, שני הנתונים בהם אנחנו קיימים, שהם לא ישפיעו עליו. לא חשוב איפה הוא נמצא, לא חשוב באיזה זמנים, באיזה מקומות ומה משפיע עליו, הוא משתדל כל הזמן להרגיש את עצמו בדבקות בלתי פוסקת בבורא. זה דורש עבודה ומאמץ שהוא כל הזמן רוצה לפתח בעצמו כדי ששום דבר לא יגרום לפירוד בינו לבורא.
הוא דווקא מגיע למצב שאפילו שמח שיש הפרעות כי הן מראות לו שעדיין יש לו במה להתחזק. לפעמים הוא אפילו מודה לבורא שעושה עליו כל מיני תרגילים ומרחיק אותו ב"דומה דודי לצבי", כי כך הבורא רוצה לעורר באדם תשוקה נוספת לחיבור ביניהם.
"כידוע, שהמקום נקרא כלי, היינו רצון לקבל הידוע, ולמעלה מהמקום היינו שלא רוצה שכל יגיעתו יהיה אך בשביל מקומו, אלא בשביל ברוך ה"מקום", הוא רוצה להידבק על ידי כל ההפרעות האלה בבורא בצורה עוד יותר פנימית, כי הוא מבין שהבורא עושה לו זאת כ"דומה דודי לצבי". ואז הוא פועל כך שהוא דווקא מודה על כך שהוא עושה איתו תרגילים כי הוא יוכל להתקרב אליו יותר ויותר. ההפרעות גורמות להתפתחות פנימית, להתלהבות, להתקרבות, עד שהם מרגישים ומגלים את עצמם כמתחבקים יחד, ודווקא אותן ההפרעות הן שגרמו להם לקירוב. "שהוא מקומו של עולם. היינו שכל היגיעה צריך להיות רק להשפיע. ולמעלה מהזמן, שענין זמן שייך להדעת. שהדעת של האדם נותן תמיד להבין, שאין הזמן מוכשר עכשיו לקבל עבודתו יתברך לשמו, ודי למבין. שעל זה צריכים תמיד ללכת למעלה מהזמן, שאל תאמר שימים הראשונים היו טובים מאלה וכדומה, אלא תמיד צריכים להתחדשות הכוחות, היינו היסודות שעליהם בונים את כל העבודה, עד שזוכים להשראת השכינה בקביעות."
ככל שאדם מתקדם ומזהה שכל יום יש לו הפרעות חדשות, אז עליו להבין שהן לטובתו כדי שהוא יוסיף עוד יותר יגיעה, עוד יותר מאמץ למעלה מהדעת, למעלה מכל ההפרעות, ויראה בהן הזמנה לכוח נוסף שהוא חייב לגלות, וכך יגיע לחיבור המתגבר.
שאלה: הוא כותב, "שהדעת של האדם נותן תמיד להבין, שאין הזמן מוכשר עכשיו לקבל עבודתו יתברך לשמו".
אנחנו בדרך כלל דוחים את מצבי ההתגברות, ההתחזקות, ההידבקות בבורא והעבודה עם החברים, "שיהיה מחר, מחרתיים, אבל לא כרגע". זו הבעיה הכי גדולה, זו ההפרעה הגדולה ביותר שמחלישה אותנו, שעושה מאיתנו, כמו שהרב"ש היה אומר, "ממש סמרטוט", וכך אנחנו מתקדמים אבל בזמן ולא במעשה.
שאלה: האם האמונה שאליה אנחנו צריכים להגיע היא ההבחנה הזאת של מעל הזמן?
כן. אני עובד למעלה מהזמן, לא חשוב לי איזה זמנים, אני עובד כל הזמן לאותו כיוון שהוא לחזק את הקשר ביני לבין הבורא.
שאלה: למה אדם חייב לשרוד בגשמי בכדי להתפתח ברוחני?
מפני שרק אם אנחנו נלחמים בהפרעות, אז על ידן אנחנו יכולים לעלות בסולם הרוחני. לכן הבורא שולח לנו אותן בכוונה, זה נקרא "בראתי יצר הרע", הוא לא ברא אותו מלכתחילה בתחילת הבריאה, אומנם גם זה נכון, אבל "מחדש בכל יום מעשה בראשית". במעשה בראשית לא מדובר רק על דברים טובים אלא גם על דברים רעים, כי מה זה "בראשית"? "בראתי יצר הרע", ואז אנחנו מקבלים בזה הזמנה לקבל מהבורא "תורת תבלין", זו העבודה שלנו.
תלמיד: איך אני צריך להתייחס לכך שאני שואל שאלה וחבר שלי לועג לי?
זו בעיה. אנחנו צריכים לדבר על היחס בין החברים, אבל עכשיו בינתיים הוא כותב על היחס בין אדם לבורא.
שאלה: הרצון לקבל שלי דורש בכל רגע מילוי, האם זה אומר שאם אני עולה מעל הנטייה הזאת להתמלא, אז אני בעצם בונה צמצום?
רצוי שתבחין ברצון לקבל שמתעורר בך וכמה אתה יכול להשתמש בו כדי להתקרב דרך החברים לבורא, ואז תמיד תהיה לך הבחנה נכונה איך להתקדם רוחנית.
שאלה: בנוגע ליחס של האדם עם הבורא, מורגש שדווקא הודיה ולא בקשה על החברים בעשירייה מעוררת הרגשות שיותר קשה לתפוס באגו, ורק אחרי ההודיה הזאת אפשר לפנות בבקשה. האם זה נכון?
לפעמים כן. העיקר שכל הזמן תהיה מכוון לבורא, מוכן לקשר, רוצה בקשר, ומאוד מקווה להתקרב אליו ושתוכל להשפיע לו.
"וצריכים תמיד ללכת בשני הדרכים המכחישים זה את זה, היינו בבחינת החסרון ובבחינת השלימות, שהוא בחינת תפילה ובחינת שבח והודאה."
הפנייה לבורא היא בשבח, בהודאה ובתפילה. עלינו כל הזמן לכוון את עצמנו אליו וכל הזמן כך להתייחס אליו, או בתפילה או בהודיה, וכך להתקדם.
שאלה: איך חיים עם שני המכחישים האלה, גם חיסרון וגם שלמות?
מכך שאתה מרגיש כל הזמן דחייה מתפתחת בך הכרחיות להתקרב לבורא. אם אתה מרגיש כל מיני מחשבות זרות, אז יש לך הכרחיות להתקשר אליו ולבקש ממנו חיזוק כדי שתוכל לאחוז בו ולהתקרב אליו. הבורא נותן לנו את כל הדברים ההפוכים מדבקות ומחיבור רק כדי שנרצה אותם יותר מאשר קודם, רק לשם זה הוא נותן זאת, רק כדי לקרב אותנו.
צבי שמפנה פניו לאחור רוצה שנרוץ אחריו. הבורא רוצה שנתקרב אליו עוד ועוד ולכן הוא כל פעם מעורר בנו ספקות - האם אנחנו נמצאים עימו בקשר, האם אנחנו רצים אחריו והאם אנחנו לא שוכחים את מטרת ההתפתחות הרוחנית שלנו. זו הבעיה שכל הזמן צריכה לבעור בנו ושנפתח אותה יותר ויותר. זו העבודה של האדם, של הקבוצה ושל כל העולם.
שאלה: האם כל הבעיות או מה שמורגש בי כמכות מגיעות מהעשירייה, והאם הבורא נמצא שם?
זה מגיע דרכם אבל לאו דווקא שהם מייצבים לך אותן. לא כל כך חשוב ממי ואיך זה מגיע, אלא חשוב איך אתה מגיב על זה. התגובה שלך צריכה להיות לחפש מיד חיבור עם החברים ולהפנות את החיבור הזה לבורא.
שאלה: בדיעבד ברור שהבורא רוצה לקדם אותנו, אבל ברגע הראשון שאני מרגיש הפרעה ודחייה זה מחליש אותי. איך לא להתייאש מהדחיות הבלתי פוסקות שבאות מהבורא?
צריכים להכין מראש כל מיני תומכים, על זה כתוב "שומרים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך". אם אתה רוצה לחזור לבורא, אז אתה צריך להכין שומרים ושוטרים שיעזרו לך להיזכר בבורא ולארגן כל מיני פעולות שאתה דווקא תהפוך את הריחוק שהבורא עושה לך בכוונה, לקרבה.
תלמיד: מה אני צריך לעשות ולהכין לקראת הריחוק הבא?
רק חיבור בין החברים ולקבוע עיתים לתורה, זמנים שבהם אתה חייב לחזור ללימוד, לשיחה, לישיבת חברים ולכל מיני דברים, ובצורות כאלה אתה מתגבר ומתקדם. לדוגמא, יש לנו עכשיו שעה שאנחנו לומדים את האיגרת, ואני חושב שכל מי שנמצא איתנו עושה צעד גדול קדימה על ידי הלימוד הזה. עלינו לעשות אולי עוד פעם או פעמים ביום כאלו דברים, כפי שכל אחד מסוגל, וכך נקדש את הזמנים.
תלמיד: האם אנחנו צריכים לעשות "עתים לתורה" וחיבור בקבוצה?
זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות.
תלמיד: האם הם השומרים והשוטרים?
כן, בעיקר הם.
שאלה: במצב שמתגלה חיסרון, שצריכים לחפש בורא, קבוצה וחיבור, זה פחות או יותר ברור. איך מעוררים חיסרון במצב הפוך, כאשר מרגישים שלמות?
תתקשרי לחברות ותראי כמה חיסרון יש להן ותקבלי מהן את החיסרון.
"עיין בזהר" (וישב, ובפירוש הסולם דף י"ב): ועל דא אתבר ההוא גופא ואתדכיאת נפשא. ובגין כך קוב"ה עביד לההוא זכאה, דיסבול יסורים ומכאובין בהאי עלמא, ויתנקי מכלא ויזכה לחיי עלמא. ועל דא כתיב "ה' צדיק יבחן" ודאי [על כן נשבר אותו הגוף והנפש מטהרת, ועל כן עושה הקב"ה לאותו צדיק שיסבול יסורין ומכאובים בעולם הזה, ויהיה נקי מכל, ויזכה לחיי העולם הבא. ועל זה כתוב: "ה' צדיק יבחן", ודאי (פירוש הסולם לזוהר וישב, דף יב, אות לו)]. ובאות ל"ח: וכד סיהרא אתפגים וכו', היינו הנשמה היוצאת בעת שהלבנה בפגומי, אזי הנשמה פוגמת את הגוף.
ובהסולם (ד"ה אמנם), איך אפשר לומר שהנשמה יפגום את הגוף, ומתרץ שענין הפגם שיש לנשמה הוא נמשך מהמיעוט שבבינה, והמיעוט הזה לוקחת מלכות, ובסוד אמא אוזיפת מאנהא לברתא, נעשה הגופים גם כן מוכשרים לקבל הגדלות. הרי שענין הפגם הזה אשר נשמות פוגמות את הגופים, ולתיקון הגוף להכשירו לקבל אור גדלות, עד כאן לשונו.
ולהבין את זה בזמן ההכנה להיכנס להיכל המלך, נוכל לפרש, דהגוף בדרכו הוא שלם. היינו, שלא מרגיש שום חסרון בעצמו, כדרך שמרגישים אם יש חס ושלום איזה חסרון גשמי, שלא יושבים בחבוק ידים ומיואש, אלא הרגשת החסרון מעורר באדם תחבולות ועצות, ולא באים אף פעם לידי יאוש. וזה דווקא כפי הרגשתו החסרון. היינו, אם לדבר שהוא משתוקק הוא אצלו בבחינת מותרות, אזי אין כל כך הרגש החסרון על דברי מותרות, ובאים בנקל לידי יאוש." הוא לא כל כך מצטער.
"אבל לא מטעם שזה כבר קשה להשיג, ובשביל זה הוא משלים עם המצב, ובאים לידי יאוש ואומרים, שכל מה שביכולתי כבר עשיתי, ואין לו שום עצה להשיג את מבוקשו ובשביל זה מסיח דעתו מזה. אלא מאחר שדבר שהוא מבקש הוא דבר מיותר אצלו, ועל מותרות אין כל כך הרגשת החסרון כמו על דבר הכרחיות. אכן על דבר הכרחיות, שבהכרחיות האדם אף פעם לא ישלים את המצב, ותמיד יחשוב עצות ותחבולות איך להשיג ההכרחיות, היינו שכל הכח המניע של האדם ולא נותן לו להתיאש, ובכל פעם הוא מוצא חדשות - הוא רק כח החסרון." זה העיקר, איך הוא יכול להוציא חיסרון מדברים שהוא לא רואה בהם הכרחיות, איך להגיע למצב שהוא מתפוצץ מרצון ולא יכול לעזוב.
"ודבר זה תלוי בשיעור גודל החסרון, ודבר זה נמדד בערך היסורים. צורך גדול, היינו אם לא ישיג את מבוקשו יש לו יסורים גדולים, וצורך קטן הוא באם אין לו את מבוקשו אין לו יסורים, אלא באם יהיה לו – יהיה יותר בשלימות. ודבר הכרחיות ומותרות של כל אדם, רשות בפני עצמו באיזה שיעור לקבוע את זה. על דרך שאמרו חז"ל, שאם האדם מורגל לחיות בהכרחיות כעבד רץ לפניו גם כן מוכרחים להספיק לו, ומעשה בהלל שהיה רץ לפניו וכו'. הרי כל אדם יכול לקבוע מהו הכרחיות." לפי מידת ההכרחיות שאדם מצייר לעצמו הוא סובל יותר או סובל פחות או מסכים.
"וזהו הענין מה שהנשמה פוגמת את הגוף. היינו, בזמן שאין לאדם בחינת נשמה, אזי יש לאדם גוף שלם. היינו, שאין מרגיש בחינת הכרחיות בעבודה על דרך הטהרה. מה שאם כן על ידי שעוסק בתורה ומצוות, המאור שבה מחזירו למוטב. היינו, שהמאור שבה, היינו בחינת נשמה שהאדם משיג, מתביר גופא, היינו שהגוף נשבר, שרואה שאינו שלם." דווקא מתוך כך שמתקדם.
"זאת אומרת, מקודם היה יודע שצריך לעסוק על דרך הטהרה בכדי להשיג שלימות שהוא בחינת מותרות כנ"ל, ועל מותרות יכולים לבוא לידי יאוש וכו'. מה שאם כן שהגוף נשבר, היינו שרואה שהוא בחסרון, היינו שרואה את החסרון שיש בבחינה עליונה הנקרא בינה, היינו על ההשגחה, ודי למבין, אז מתעורר בו בחינת כח מניע שלא ישקוט, עד שמרחמים עליו ממרום וזוכים לקבלת פני השכינה.
ה' יעזור לנו שנקבל את קבלת עול מלכות שמים למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, להדבק בנצחיותו יתברך.
ידידכם ברוך שלום הלוי אשלג
באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה"
שאלה: מה זה הגוף, האם זה העשירייה או הכלי או הפרצוף?
עשירייה היא גם הכלי וגם הפרצוף, תלוי באיזה דרגה האדם נמצא, כלפי איזה אדם מדובר. ילדים בגן ילדים גם נמצאים בתוך קבוצה אבל בשבילם זו קבוצה. כשאנחנו מדברים על קבוצה, אנחנו כבר שמים על הקבוצה צורה חדשה, מהותית יותר, פנימית. זו כבר קבוצה שהולכת קדימה לשנות, לשפר את עצמה, במיוחד את הקשר ביניהם, כדי להשיג את הכוח העליון, לגלות את השמים, לגלות את הכוח העליון. זה משהו אחר. לכן תמיד על מה שאנחנו מדברים צריכים לראות כלפי מה מדובר.
שאלה: איך לא לסבול מהרצונות שלי שרק גדלים וגדלים?
עליך ללמוד יותר ולעבוד יותר בקבוצה, זה מה שיקדם אותך ולא כל הזמן לשאול, אלא לממש את השאלות.
שאלה: יש שני רצונות מאוד חזקים, הראשון הוא להתמוסס בקבוצה, ואנחנו הרבה דנים על זה, והשני הוא להתמוסס ברב. אני בטוח שהיה לך כך עם הרב"ש, מה עושים עם רצון כזה?
זה מגיע אחרי כל ההתקשרויות שלך עם החברים. כשתגיע לקשר נכון וטוב עם החברים, אז נדבר על זה.
שאלה: הוא כותב "מתעורר בו בחינת כח מניע שלא ישקוט", למה הכוונה?
גם מצד הטוב וגם מצד הרע כביכול, משני הכיוונים. כמו אותו צבי, אומנם הוא בורח ובזה מעורר חיסרון, אבל לעומת זאת הוא מחזיר פניו לאחור, לכן תמיד אנחנו צריכים לראות את הבורא שהוא עובד איתנו בשני כיוונים. לא רק בכיוון אחד, או שהוא מתקרב, ואז אני נמצא במצב הטוב, או שהוא מתרחק, ואז אני נמצא במרה שחורה, אלא אין אחד ללא האחר. את זה אנחנו צריכים טוב טוב לדעת, ללמוד ולראות בכל מצב.
שאלה: על פי המאמר כתוב שהנשמה שיוצאת בעת הלבנה יוצרת נזק. מה הכוונה בלבנה?
זה כוח אמונה שיש באדם. את כל היתר אני לא יכול עכשיו להסביר, כדאי לך להיכנס לספר ה"זוהר" ולמצוא את זה שם.
תלמיד: האם ירח מלא לא עושה זאת?
אני לא רוצה לדבר על זה כי זה רק יגרום לך לבלבול. אני ממליץ לך לא לעשות את זה, בינתיים לא לברר את הדברים האלה, כי זה יביא אותך למחשבות שהן לגמרי לא קבלה אלא מיסטיקה ומי יודע מה.
שאלה: יוצא שרוב המצבים שקורים לי הם דווקא עם חברות לא בעשירייה. האם העבודה איתן היא אותו הדבר?
החברות שלא בעשירייה יכול להיות שהן בכלל לא נמצאות במסגרת שלנו.
תלמיד: אני חושב שהיא שואלת על חברות שכן במסגרת שלנו רק לא מהעשירייה שלה.
אני לא יכול להמליץ על שום דבר. אם היא נמצאת בעשירייה אחת ומתקשרת לעשירייה אחרת, אז צריכים לסדר את כל הדברים האלה.
תלמידה: יש מצבים שאימהות עם ילדים נפגשות, או יש סיטואציות אחרות שיש מגע עם חברות. מה קורה אם שם יש מצבים של חוסר חיבור, מה העבודה שם?
אנחנו צריכים כעיקרון להיות מחוברים נכון ויפה עם כל "בני ברוך". אבל עם העשירייה זה משהו אחר לגמרי, עשירייה היא נשמה, היא מעבר לכל החיבורים שיכולים להיות במסגרת "בני ברוך".
שאלה: כתוב שכשנשבר הגוף, אז הוא רואה את החיסרון של המדרגה העליונה ויש כוח שדוחף אותו. איזה חיסרון אני רואה, האם כמה אני לא מתאימה להשפעה ומזה יש איזה כוח שדוחף?
עד כמה הבורא הוא לא אותו בורא שתיארת לעצמך.
שאלה: מה עבורנו נקרא "מאמצים לטיהור הגוף"?
ככל שאנחנו מעלים את החיבור בינינו מעל כל יתר הבעיות, הדברים שיש לנו. ככל שמיום ליום אני דואגת יותר לחיבור עם החברות, זו העבודה שלנו.
שאלה: כשקוראים את המכתב הזה וכשאתה מסביר אותו, מורגש שיש אהבה עצומה מהרב"ש וממך שבאה ולוקחת אותנו, מחבקת אותנו, מעלה אותנו מהעולם המדומיין הזה לעולם האמת. איך לקבל נכון את החיבוק שלכם?
אני לא יודע להסביר את זה ואני מאוד מתקשה לדבר על זה. אבל אנחנו צריכים להבין שהרב"ש איתנו והוא שמחבק את כולנו ולכן אנחנו נקראים "בני ברוך" על שמו, ברוך אשלג. אנחנו צריכים איכשהו להתקרב אליו, ודווקא הקרבה מביננו אליו תעזור לנו גם לעלות הלאה לבורא. בצורה כזאת נשיג את הבורא ואת כל הדרגות העליונות של השפעה ואהבה.
שאלה: האם הרצון להידבק בצורה נואשת, בהשתוקקות גדולה, באהבה גדולה, הוא מביא אותנו למצב שהדבקות מוציאה אותנו מזמן וממקום?
כן, ודאי. אין יותר אמצעים רק אלו שאמרת. אמרת יפה.
תלמיד: זה כמו שאדם שסובל ייסורים גדולים בגוף, וכך הייסורים מנתקים אותו מזמן וממקום.
כן.
שאלה: שאלה על ה"פתיחה", המשפט הראשון - "מאוד הייתי שמח אם הייתה לי היכולת להיות איתכם בצוותא." הבוקר אמרת, שאנחנו כאילו נכנסים לתקופה שאפשר להתאסף ואתה תשמח על כך. לפני שהתחילה תקופת הריחוק של הקורונה, היית כל הזמן בין התלמידים שלך, בישראל, בעולם. נסעת אלפי קילומטרים לכנסים, מתחבק עם כולם כאילו היית חי בתוך התלמידים שלך, ממש כך, בתוך חיבוק פיזי עם כל מי שרק אפשר. נסעת עד דרום אמריקה.
כן.
שאלה: עכשיו כאילו יש הרגשה, שהנה פותחים לנו אפשרות עוד פעם קצת להתחבק, להתחבר, להתקרב. מה אתה מרגיש לגבי האפשרות שנפתחת להיות בצוותא?
אני מצד אחד מפחד שהקורונה יכולה לחזור. ויש באמת דיבורים שזה עלול לקרות. אבל בינתיים ביני לביני יש לפנינו תקופה שאנחנו יכולים כן להקדיש אותה לחיבור פיזי בינינו יותר. לקבל אנשים מחו"ל, אמנם שזה קשה מאוד היום לטוס ולהגיע, אבל בכל זאת יכול להיות.
יש לנו כמה אירועים בחגים אז בוא נראה איך לעשות. אני מאוד מקווה שנתקדם עכשיו. בערך שבוע ימים יקח לנו לסדר את אולם הלימוד שלנו, שאני אוכל לשבת שם. ואז אנחנו נשב כמו שהיה תמיד. תלמידים יבואו לשיעורים, אני לא לוחץ על אף אחד. אבל מי שיכול מכל הארץ, יכולים להירשם ולבוא, ושם אנחנו נעשה את השיעורים שלנו. ונקווה שזה יימשך ככה והקורונה לא תשפיע, לא תפריע לנו. אני מאוד מאוד דואג לזה, חולם על זה.
אני אמרתי מראש, ביום הראשון שהתחילה הקורונה אני אמרתי שזה לכמה שנים. לא שאני אומר תראו איזה נביא אני. עכשיו אני אומר שאני מאוד בספק שזה ממש עבר. אבל נקווה, נתפלל.
תלמיד: בשנים האלה, בגלל שהחיים הכריחו אותנו להתבודד כל אחד בפינה שלו ולמדנו להתקשר וירטואלית, התפתחה תפיסה שאומרת שבהתקשרות הווירטואלית יש משהו מעל הגופים, מעל המקומות. לכן אנחנו רוצים להימצא בה וכאילו לא לרדת ממנה. נגיד עכשיו אפילו תהיה לי אפשרות להיפגש איתך פיזית ולהתחבק איתך, אני אגיד לעצמי - לא, זו ירידת מדרגה, אתה חוזר לגשמיות. כבר היית בהתקשרות לבבית, וירטואלית, מלב אל לב, עוד פעם אתה צריך את הגוף. לשבת להתחבק, לעשות סעודה, זה מגושם לא צריך את זה. מה דעתך על התפיסה הזאת שהתפתחה?
אני מבין את האנשים שכך חושבים. בכל זאת אנחנו בני האדם צריכים לקיים גם מפגש פיזי. אמנם אני מבין מה הם אומרים, וגם אני מרגיש את עצמי מאוד נוח ומסתדר במפגש מרחוק. אבל אנחנו צריכים להשתדל לחזור להיות יחד, יש כאן הרבה דברים.
יש גם ישיבה יחד, תפילות יחד, כל מיני דברים לפנינו עכשיו, זה מאוד חשוב, אחרת אנחנו יכולים יותר להתרחק. החברים שלנו התרחקו בזמן, תנועה ומקום, אם לא בזמן אולי אבל בטוח שבמקום. יתחילו להתפזר לכל מיני מקומות במדינה, שם יותר זול, יותר נוח, יותר כך וכך. ואני חושב שככל שאנחנו נתקדם לגמר התיקון, אנחנו צריכים להבין שהוא חייב להיות בין בני אדם שקיימים פיזית בעולם הזה.
ובצורה כזאת הם מתקשרים זה אל זה, עד שמגלים את הנשמות שלהם שנמצאות כנשמה אחת. אני בעד להיות בחיבור בין כולם וממש בחיבוק. כמו שרב"ש אומר, "הייתי מאוד שמח אילו הייתה לי יכולת לחיות איתכם בצוותא". זה מה שהוא כותב לנו כאן באגרת. זה משהו אחר לגמרי, וזה לא שחסר לו, כי הוא מרגיש אותם, הוא מרגיש איפה הם נמצאים ומה קורה לכל אחד ואחד. כמו שמסתכל במראה, במים, במשהו.
אבל בכל זאת הקשר הפיזי בין בני אדם, אנחנו לא יכולים לזלזל בו. יש בזה הרבה דברים, מהדרגה הזאת והלאה מתחילה התפתחות האדם, ולכן מי שלא עומד בה יש לו בעיה.
"לכבוד החבריא שיחיו
לנכון קבלתי כמה מכתבים מ...
מאד הייתי שמח אילו היה לי היכולת להיות אתכם בצוותא, אבל מה יכולים לעשות שהזמן גרמא. אבל יש מצוות שיכולים לקיים שאין הזמן גרמא, היינו בדברים שהם למעלה מהזמן. כי האדם בבחינת עצמו הוא מוגבל בזמן ובמקום, אבל בזמן שהאדם משתדל להיות דבוק בהבורא, אזי הוא צריך להשתוות אליו, היינו להיות למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן."
שאלה: מה זה להשתוות לבורא?
להשתוות - אם אני נמצא בבחינת השפעה, באהבה, בחיבור, בנטייה קדימה לחיבור עם כולם, שאני כביכול רוצה להחזיר את כול הבריאה לאותו מצב כמו שהיא הייתה לפני שהתפרדה, זה נקרא שאני נמצא בנטייה להשתוות הצורה עם מרכז הבריאה. ובזה אני מגיע לדבקות בבורא. והעניין הזה לא תלוי בזמן ולא תלוי במקום, במרחק, בשום דבר, אלא רק ברצון שלי לראות את כולם יחד במצב אחד, בזמן אחד, במקום אחד, בנטייה אחת, רק לחיבור.
שאלה: מה זה אומר שכשאני מנסה להידמות לבורא, אני הופך להיות מעל זמן ומקום?
אני כבר לא תלוי בזמן, במרחק. אני כבר לא מרגיש שאני נמצא במסגרת הזמן, במסגרת החיים שלנו, במסגרת הארצית, אלא הכול מתרחש רק בחיבור בינינו. ושם אין זמן, תנועה ומקום, רק הרגשה כמה שיותר צמודה בינינו.
שאלה: אחרי תקופת הקורונה, במפגשים הפיזיים הורגש מצב חדש לגמרי, כאילו רואים שקוף את הלב של החברים. איך להתייחס להזדמנות החדשה שניתנת לנו להיפגש פיזית עכשיו, איך לראות את זה יותר מיוחד, יותר גבוה?
אנחנו גדלנו מאוד במשך הזמן הזה. עברו שנתיים וחצי. ולכן אני חושב שיש לנו עכשיו אפשרות להתקרב אחד לשני כבר מתוך זה שגדלנו. אנחנו נעשינו יותר בוגרים, בוגרות, ומבינים מה קורה עם העולם. יש כאן מה להוסיף לחיבורים שלנו שהיו קודם בכל מיני צורות. אז בואו אנחנו נחשוב יותר ריאלי, איך אנחנו יכולים להיות באמת באותו מצב שבו מתגלה הבורא כלפינו.
תלמיד: בכנס האחרון כשהיו עשיריות אקראיות, באנו פיזית למרכז בפתח תקוה. את רוב החברות בעשירייה האקראית, לא הכרנו. אלה תלמידות חדשות, וזה היה מאוד מרגש, מאוד חזק לחבק אותן ולהיות ביחד. זה היה מאוד מיוחד.
ודאי שזה חשוב מאוד, כדאי לנו את זה לעשות. נקווה שעכשיו בחודש הקרוב, אנחנו גם נקבל כאן אנשים חדשים, תלמידים, תלמידות שיבואו למרכז שלנו ונחשוב מה לעשות.
שאלה: אני כבר תקופה לא יודע איך נכון באמת לפנות אליך. אני שומע כל מיני התחלות "רב אהוב", רב יקר, אהובי. וגם אני משתמש בזה לפעמים. אני יודע שלפעמים זה גורם לי לדחייה - הסוג הזה של הפניה. אני מבין שהבעיה היא בי, אבל בכל זאת זה משהו חדש. איך להתייחס לדבר הזה, איך לפנות אליך נכון?
אני חושב שזה בדרך כלל מהתלמידים החדשים אולי. הוותיקים לא פונים אלי כך. התלמידים החדשים יש להם סגנון כזה, כך נראה לי.
תלמיד: אני לא כל הזמן מרגיש את מה שהם אומרים, אני צריך לבקש על המקום הזה כי אתה רב שלי, אתה מוביל אותי, אני צריך לאהוב אותך כל הזמן. להיות במצב של אהבה חלוטה כלפיך, כמו שזה נשמע. האנשים האלה לא משחקים, זה בא להם מהלב. השאלה אם אני צריך להילחם על הנקודה הזאת, שבלב שלי כל הזמן תהיה אהבה חלוטה לרב?
אני לא יכול להגיד מה נכון. וגם אני חושב שהם לא צריכים לפתח אלי דווקא כאלו יחסים, ולדבר כך גם לא צריך. אנחנו קראנו לרב"ש "רב", פשוט רב, כך נהוג ברחוב. כל אדם גדול נקרא רב. רב -בפירוש הוא גדול, זה הכול.
תקראו לי מיכאל, לא אכפת לי, אני לא אפגע מזה, גם טוב. לי לא חשוב איך תקראו לי, חשוב לי מה אתם מרגישים כלפי הקבוצה וכלפי הבורא. ואני רק צריך מהצד לכוון אתכם לזה, זה התפקיד שלי. אני לא קיים בשביל שאתם תאהבו אותי. כל התפקיד שלי הוא רק כדי שאתם תתחברו ביניכם בקשר של אהבת חברים, ומתוך זה תגיעו לאהבת ה', לאהבת הבורא, זה הכול. זה מה שאני מלמד אתכם. ולי בכלל אין מקום, אפס, פשוט רק איזו רוח שמכוונת אתכם לחיבור ביניכם ועם הבורא.
תלמיד: אבל אם לא אוהבים אותך איך אפשר לקבל ממך?
אני לא יודע, זו כבר פילוסופיה, אוהבים לא אוהבים. כשלמדת באוניברסיטה אהבת את הפרופסור שלך? אני לא אומר שזה דבר הכרחי. העיקר שתשמע, תקרא מה כתוב, אתה צריך לאהוב את בעל הסולם ורב"ש, הם המורים שלנו. גם בשבילך וגם בשבילי. אנחנו צריכים להשתחוות כלפיהם, מפני שהם מביאים אותנו לחיבור עם הבורא.
(סוף השיעור)