שיעור בוקר 13.02.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 12,

חלק מאמרי חברה, "מטרת החברה - ב'"

כשאנחנו באים ללמוד את חכמת הקבלה, אנחנו חושבים שיש לנו עניין עם כוחות עליונים, מלאכים, שדים, רוחות, דברים גדולים בשמיים, שבאיזה מקום נִכנס במגע איתם ונתחיל להרגיש, לדעת מה קורה וכן הלאה, ובמקום זה אנחנו נתקעים במאמרים חברתיים. זה באמת מוזר מאוד, מה אנחנו לומדים כאן, מדעי החברה, מדעי המדינה, מה קורה?

העניין הוא שאנחנו מרגישים את עצמנו שכל אחד קיים בגופו, במסגרת הקטנה שלו, בעולם שלו וקשה לנו להבין ולהרגיש, אפילו לקבל שישנה עוד תפיסת מציאות אחרת שהיא תפיסה שונה לגמרי ממה שאנחנו תופסים כאשר כל אחד מרגיש דרך החושים שלו. אלא אפשר להיות בתפיסת מציאות הפוכה, דרך חושים הפוכים, זרים, שונים ומאוד מאוד רחוקים, הפוכים מהאדם, ממה שאנחנו משתמשים בצורה רגילה כשנולדים ומתפתחים בעולמנו.

לעבור מתפיסת המציאות הנוכחית הטבעית שלנו, לתפיסת "מציאות עליונה" מה שנקרא, זו עבודה קשה מאוד, מאמץ גדול מאוד, רק לאנשים מיוחדים. אבל בסופו של דבר ודאי, כמו שמספרים לנו אותם אנשים מיוחדים, המקובלים, כולנו כן נגיע לזה, "לבלתי יידח ממנו נידח"¹, כולנו נחזור לאותה תפיסת מציאות אמיתית פתוחה, לא מוגבלת בחושים של האדם.

הזוהר מתאר שאנחנו עכשיו כמו ישנים, עם עיניים שממש מכוונות לתוכנו, זו צורה אגואיסטית, שאנחנו דואגים ורואים רק את מה שקורה בנו בלבד באותו הרצון לקבל הקטן. כמו תינוק שרק דואג איך הוא מרגיש וחוץ ממנו הוא לא מרגיש כלום, הוא מרגיש רק מה שנמצא בגופו, כך אנחנו.

איך לעבור לתפיסה רחבה יותר? המקובלים אומרים שזאת שיטה, תפיסת הקבלה חדשה. צריכים להתאמץ ולהגיע לזה. אבל כשמגיעים רואים עולם אמיתי רחב, ולא רק את עצמנו כמו התינוק הקטן שנמצא ומרגיש רק את גופו, אלא אנחנו כמו אדם שגדל ומרגיש את העולם ומלואו סביבו, שעימו הוא נמצא באינטראקציה ואלה בעצם החיים שלו. איך עושים זאת? כאן המקובלים אומרים, זה נעשה על ידי הסביבה, על ידי החברה, כמו שאנחנו מתפתחים בעולם הזה על ידי הסביבה, יש לנו הורים, קרובים, לאחר מכן ילדים כמונו, אחר כך חברים, חברות והעולם הגדול עם כל מה שיש בו, חינוך, תרבות, תעשייה והכול. בעצם אם היינו נשארים ללא הסביבה הזאת, היינו גדלים לפי הגוף שלנו בלבד. אלא מפני שיש לנו חושים ורצון מתפתח כדי להרגיש את הסביבה, הסביבה נכנסת בנו ובונה בנו ממש את העולם שלנו.

ומה הלאה? הלאה, המקובלים אומרים פשוט מאוד, אתה רוצה לגלות עולם חדש, אתה צריך סביבה חדשה, שהסביבה הזאת תיכנס בך, אתה תקלוט אותה, תעבוד איתה ודרכה תתחיל להרגיש עולם עליון ורחב ותגלה את מה שיש בו. לכן הכול תלוי בסביבה, בחשיבות שהאדם מקבל לסביבה שלו ועד כמה הוא נכלל מהם, עד כמה הוא עובד יחד איתם, עד כמה הוא פותח את עצמו שהם ישפיעו עליו, עד כמה הוא רוצה להיכנס בהם ולהיות איתם ממש יחד. עד כדי כך להתקשר אליהם "כאיש אחד בלב אחד", שהקשר הזה שיש בינו לבין הסביבה והסביבה עמו, יהיו ממש כעולם אחד ומלואו, ששם הוא מגלה את הכול.

אבל מה מגלה? את מה שהוא מקבל מהסביבה החדשה. לא מהסביבה הטבעית שיש לו אבא ואימא, חברים וכל העולם הזה, אלא כאן אנחנו אומרים שצריכה להיות סביבה אחרת, סביבה שיש לה תכונות אחרות, הרגלים, חוקים, תפיסה, חשיבה, הכול חדש, הכול אחר. צריכים לבנות את זה. במידה והאדם בונה את הסביבה, הסביבה בונה אותו. אז הוא ממש בונה במקביל למה שיש לו כאן בצורה טבעית, כמו שלכל אחד ואחד שנולד כאן בעולם הזה, הוא בונה על ידי הסביבה החדשה, שהוא מעצב אותה והיא מעצבת אותו, התפתחות חדשה. כמו שהסביבה הגשמית גרמה לו להתפתח במשך נניח 20 שנות חייו הראשונות, כך גם הסביבה החדשה גורמת לו, גם יכול להיות תוך 20 שנה, התפתחות רוחנית חדשה.

לכן המקובלים אומרים, קודם כל זה סביבה ובה תלוי כל העתיד הטוב של האדם. הוא יכול על ידי הסביבה וכשהסביבה עובדת עליו, להגיע לזירוז ההתפתחות, לכל מיני צורות, להרגיש איזה כוחות פועלים בסביבה, בסביבה כלפי האדם ובאדם כלפי הסביבה החדשה המיוחדת.

אנחנו רואים כאן ממש שתי רמות, רמה אחת גשמית עם סביבה גשמית, עם אדם גשמי שחי באוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות. ואנחנו יכולים לראות כאן את היחס בין האדם שמתפתח על ידי הסביבה המיוחדת גם אותן הנטיות לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות אבל רוחניות. וכך הוא רוכש תכונות של העולם הרוחני, הוא מקבל חושים מהסביבה ועל ידה הוא מתחיל להרגיש את העולם החדש, העולם העליון. במידה שהוא בונה קשרים עם הסביבה, במידה הזאת הוא בונה את העולם העליון שלו ובמידה הזאת הוא נקרא "אדם".

לכן עניין הסביבה הוא קדוש למקובלים. כשאנחנו מגיעים לחכמת הקבלה קשה לנו מאוד לראות את זה, להסכים עם זה, להביא לזה איזו חשיבות, מה זו סביבה, מה זו האנושות כולה, ומה זה העם שמסביבי ולא, ובכלל מי, מה, איך אני. אנחנו רגילים לזלזל בכל הדברים האלה, להעביר עליהם ביקורת, כי באמת זה כך, כי היחסים האגואיסטים ביני לבין הסביבה ומהסביבה כלפי, הם ששנינו, אני והסביבה, רוצים לשקר, "לסדר", לנצל זה את זה.

מה שאין כן הצורה החדשה הזאת, המקבילה, העליונה ביני לבין הסביבה המיוחדת הזאת שנקראת למשל "קבוצה", שם הסביבה היא אחרת ואני אחר וגם היחסים בינינו אחרים, הכול הפוך. אני רוצה להשפיע להם, הם רוצים להשפיע לי, אני אוהב אותם, הם אוהבים אותי, כל אחד רוצה לתת ללא חזרה שום דבר, שלא על מנת לקבל פרס. אני להם והם לי, ואנחנו נותנים כאלה דוגמאות זה לזה, וזו ממש צורה חדשה. אבל כל זה בכל זאת אך ורק על ידי הקשר הנכון ביני לסביבה ובין הסביבה אלי שאנחנו בונים, שאנחנו מייצבים, ולכן לא יכולה להיות כאן שום צורה אחרת של התפתחות אלא רק מתוך הסביבה.

ולכן כשהבאתי תלמידים חדשים לרב"ש, זה היה בסביבות 1982 או 1983, ושאלתי אותו על מה אנחנו צריכים לדבר, הוא כתב על "מאמרי החברה" וזה היה לי לפלא. כי חשבתי שכרגיל נלמד על ארבע בחינות דאור ישר, זעיר אנפין, מלכות, וכל מיני דברים שהם חכמת הקבלה, חכמה, אז מה פתאום דברים כאלו? הבנתי את החשיבות, בכל זאת פה ושם קראתי בספרים על זה, אבל לא הייתה סביבה ולא היו דיבורים על זה כל כך, ולכן זה מה שרב"ש התחיל.

הוא המקובל המיוחד בזה שהוא ייסד את כל השיטה על התשתית הנכונה, הברורה, היציבה, שהיא בניית הסביבה, וקשר האדם עם הסביבה, ההדדיות הזאת שהוא מעביר בכל המאמרים. בעצם כל המאמרים הם מאמר אחד, איך אדם בונה את עצמו עם הסביבה בצורה כזאת שבקשר, בקומוניקציה, באינטראקציה, בהתקשרות הנכונה, בהתכללות הנכונה בינו לסביבה הוא יוצר כלי שנקרא "עשר ספירות", כלי של נשמה, ושם מגלה את האור הפנימי של הנשמה שנקרא "עולם עליון", וגם המייצב אותו שזה הכוח העליון או הבורא.

לכן, כשאנחנו לומדים את המאמרים האלו, כולם ממש באותו סגנון, רק יש עוד איזה פן כזה או אחר, אבל כאילו אותו הדבר. נכון, כי אין יותר. כל חכמת הקבלה היא איך לבנות את הסביבה הנכונה, איך לבנות את החברה הנכונה. ולכן עכשיו, כשאנחנו מגיעים בהתפתחות שלנו למשבר כל כך גדול ובעיקר משבר חברתי, האדם שבור בתוך החברה השבורה, ושניהם מרגישים, גם האדם וגם החברה שהם איבדו את הדרך, שהם לא יודעים מה לעשות עם עצמם, איך להתפתח, מה לעשות, כאן דווקא את המאמרים שלו אנחנו צריכים לעבד נכון, להתאים אותם לא לאלה שבאים אלינו אלא לקהל הרחב, שזה יעזור לאנושות בסופו של דבר לבנות את החברה הנכונה.

קריין: כתבי רב"ש כרך א', עמוד 12, "מטרת החברה ב'".

מטרת החברה - ב'

"היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.

ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה.

והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.

לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה." זאת אומרת, לכל אחד שמגיע לחכמת הקבלה יש ניצוץ, רצון קטן. דיברנו על זה גם אתמול בשיעור בוקר. ואם אנחנו לא מקבלים ניצוצין נוספים מהחברים, אין לנו כוח להגיע לרוחניות, לגלות רוחניות. נניח שאני בעשירייה, אני חייב ללקט מעוד תשעה חברים עוד תשעה כוחות ואז יהיה לי, לי אישית, כוח מספיק לגלות את העולם העליון. וכך כל אחד ואחד. לאף אחד הניצוץ שלו מספיק רק להתקשר וללקט עוד תשעה ניצוצין, ואז בעשרה ניצוצין שאדם אוגר בתוכו, בהם הוא כבר מצטייד ברצון המספיק כדי לגלות את העולם הרוחני, ולא לפני זה.

לכן אנחנו רואים עד כמה ההתכללות הנכונה בחברה הנכונה, שכל אחד "איש את רעהו יעזורו", עוזרת להשגת הרצון החזק, המספיק לגילוי העולם הרוחני. עד כמה חברה כזאת היא פשוט גורלית.

"ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם." כאן כבר ברור לנו שאנחנו צריכים לבטל את האגו שלנו, להתכלל בכולם, להכניע את עצמנו כדי לקנות מהם את הרצון שבהם לרוחניות, להיות יותר גבוה מהם כדי גם להשפיע מצדי כלפיהם כדי שההתקשרות תהיה הדדית, ולהיות בשווה זה עם זה כולם יחד כדי שההתכללות הזאת תהיה אופטימאלית בינינו. ועוד ועוד.

סך הכול להתקשרות צריך להיות נמוך מכולם, גבוה מכולם ושווה לכולם, אבל בתוך כל נטייה כזאת יש עוד הרבה מאוד הגדרות והבחנות משלה.

"וכמו כן בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה זו נתאספו." בזה אנחנו מחייבים להחזיק כל אחד בגדלות המטרה, בגדלות הקבוצה, בגדלות החבר. אין לנו ברירה, יש כאן פשוט הכרחיות. לא פשוט לגדל אדם בתוך אדם, ואדם הפוך ממה שהוא. זו עבודה מאוד לא פשוטה. ומי עושה את זה? אותו אדם אגואיסטי, הוא מגדל בתוכו אדם הפוך מעצמו, רק מתוך טיפת זרע רוחנית שנקראת "ניצוץ". זו עבודה מאוד לא פשוטה, ארוכת טווח ממש, עם הרבה מאוד פעולות, אירועים. ולכן אנחנו צריכים להתייחס לזה בשיא הרצינות. לכן הוא אומר שחייבת להיות כאן, "כמו כן בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה הזו נתאספה את החברה".

"ומטעם הצנע לכת, שזה ענין גדול מאוד, היו רגילים להראות מבחוץ, שהוא לא רציני. אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת." יש כאן כמה דברים, ואנחנו צריכים את כולם, לא שיש משהו שנברא מיותר. אלא זה שהמקובלים בתוך העשיריות שלהם מתנהגים בהצנע לכת, לא מראים את הרצון העז שלהם להשגת המטרה, לא מתייחסים אולי יפה אפילו זה לזה, אלא ככה כאילו בזלזול, יש בזה כמה דברים גדולים.

קודם כל זה לא למתחילים, אבל למה עושים זאת? כדי לתת לכול אחד מהחברים מקום עבודה. שאם אני רואה בעין הרגילה יחס לא יפה של האדם, לחברה, ללימוד, לכל מיני דברים, לעולם, ויש זלזולים, זה נותן לי אפשרות לעבוד במקביל ברמה אחרת, שאני צריך לדון את חברי לקו זכות ואז אני כבר בעבודה. והחברים שלי שגם מתנהגים כך, כי הם חייבים להראות את עצמם מבחוץ כביכול שהם פרועים, גם הם צריכים להיות בשתי קומות. בקומה שלהם רצינית, פנימית ורוחנית, ומבחוץ בצורה כזאת בהתפרקות כזאת, בהתפרצות.

אנחנו בזה עוזרים זה לזה, וכל אחד שומר יחד עם זה, זה את זה. כך שנעשה בזה בֵרור מאוד מהיר של העולם הזה לעומת העולם הרוחני, עובדים בקבוצה בשתי רמות. אבל שוב, זה למי שמסוגל לעשות את זה בקבוצה מתקדמת. נקווה שעוד נגיע לזה.

בינתיים אנחנו עובדים במישור אחד. כל אחד צריך להראות לשני עד כמה הוא בוער, ליבו בוער בקִרבו, עד כמה הוא דואג לחברה, בקיצור אנחנו צריכים בינתיים להראות את עצמנו כילדים טובים, לתת לחברים דוגמה. אבל אחרי זמן מה כשהחברים יקבלו את הדוגמה הזאת, ויבינו איך להתכלל זה עם זה, ואיך לתמוך זה בזה, אז נתחיל לעבור לצורה אחרת. ודאי שלא כדי להכשיל את החברים, אלא ההיפך, לתת להם הזדמנות לעבוד בשני המישורים בבת אחת.

זו עבודה שעוד לפנינו, אבל בינתיים אם הוא כותב על זה, אז אני גם רוצה להגיד על זה כמה מילים. אבל אתם יודעים שאנחנו מתקדמים לפי הקצב שהחברה צריכה להתקדם. ודאי שיש עוד הרבה דברים, אבל לעת עתה זה לא קורה כמו שכתב כאן רב"ש, אלא נדמה לי שהוא ממשיך.

"אבל לאנשים קטנים," כמונו "על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להמשיך אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא," כאילו קלות ראש. "שהוא שעל ידי זה צריכים להגיע לדביקות ה'. וענין דביקות עיין בספר "מתן תורה" (דף קס"ח, דברי המתחיל "ובאמת").

רק בזמן שנמצאים לא עם החברים, אז יותר טוב שלא להראות לחוץ את הכוונה שיש בליבם, ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שזה סוד "והצנע לכת עם ה' אלקיך". הגם שיש על זה פירושים יותר גבוהים, אבל הפירוש הפשוט הוא גם כן ענין גדול." מה זה "עם ה' אלקיך"? אנחנו לא יכולים להסתיר מהבורא שום דבר, לא את החיצוניות שלנו, וודאי לא את הפנימיות שלנו. אלא האדם שמתנהג כך, כי הוא רוצה להתנהג בשתי צורות, אז זה נקרא "הצנעת לכת עם ה' א- לוהיך". כאילו כלפי בורא אנחנו כולנו מגולים, הרי הוא המסדר גם מאחורי הקלעים את כל מה שאנחנו נעשה ונחליט, ואין בזה שום דבר משלנו בכלל. אבל בזה שאנחנו רוצים לעשות את הפעולה ההפוכה כלפיו, זה עוזר לנו לגדול. ודאי שזה לא כלפי הבורא, אלא כלפי עצמנו.

"לכן כדאי, שבין החברים, שמתחברים, תהיה להם השתוות אחד עם השני, בכדי שיוכל להיבטל אחד לפני השני. ובהחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא יכנס בתוכם ענין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכל. אבל כנ"ל, זה צריך להיות ענין פנימי."

ברור לנו שחוץ מקלות ראש שעליה אנחנו צריכים לדאוג שלא תקרה, כל יתר צורות ההתפעלות חובה שיהיו, ואנחנו פותחים הכול בתוך החברה, ומוכנים לעבוד עם כל הפרעה והפרעה וללמוד איך לעבוד עמה במישור הגשמי, ובמישור הרוחני, בשני מישורים יחד עד כמה שאנחנו יכולים להתכלל גם בגשמיות, גם ברוחניות וביחס ביניהם. יש בזה עולם ומלואו. אבל זה בעצם כל העניין בשמירה על שני המישורים בצורה נכונה, [כי בזה] אנחנו מגיעים עד גמר התיקון.

שאלה: איך להתכלל אחד בשני, זאת שאלה שאינה ברורה בשביל הסביבה שלנו? הוא שואל על הטכנולוגיה של ההתכללות, איך עושים את זה באופן מעשי?

התכללות לא יכולה להיות כמו כל פעולה אחרת, אם היא לא חשובה. אז קודם כל אנחנו צריכים לעבוד על חשיבות של התכללות. חשיבות יכולה להיות רק מתוך השגת המטרה, מה אנחנו משיגים על ידי התכללות. אז צריכים טוב טוב לברר שבלי התכללות בינינו, לאף אחד אין כוח להשיג אף מדרגה רוחנית, כי אין עשר ספירות. פשוט אין לך כלי רוחני, אין לך כלי של נשמה, אין לך שכינה, אין לך שום הבחנות רוחניות מה לעשות, לכן "התכללות" זה נקרא, שאתה מלקט מהחברים השתוקקויות שלהם, רצונות שלהם, מחשבות, כוונות. אנחנו אפילו לא יודעים איך אנחנו, בכמה אנחנו נכללים זה מזה.

תתאר לעצמך, אם אתה מדבר על עשר ספירות, אז כל ספירה כלולה מכולם, בכל ספירה יש עשר ספירות פרטיות משלה, מאיפה? מזה שהיא נכללת מכולם ומתחילה להוליד התוצאה מהתכללות שלה, ועוד, ועוד כאלו לכל אחד. זאת אומרת, עשר כפול עשר, ואלו כפול עשר כל אחד, וכן הלאה, וכן הלאה, עד שבסופו של דבר מגיעים אנחנו למערכת אין סופית. זה מה שנותנת לנו התכללות, התחברות, אהבה, הכנעה.

כל מה שעליו אנחנו מדברים בנושא ההתקשרות בחברה, זה סך הכול כדי ליצור את הכלי שעל ידו אנחנו מגלים את העולם הרוחני, בתוכו, ואז גם בתוך הכלי הזה שמגלים את העולם הרוחני, מגלים את הכוח העליון, הבורא. לכן התכללות היא הכרחית רוצים או לא רוצים.

אני יכול לשבת עד סוף חיים לא חשוב כמה שנים, עשרים, חמישים שנה, אם אני לא נכלל פנימית עם הסביבה, בזה שאני מרגיש שאני מבטל את האגו שלי באיזה חלק ממנו, ובחלק הזה אני מרשה לעצמי להכניס סביבה, אז בחלק זה כבר אני מתחיל להחליף את החוש הגשמי שלי לחוש רוחני. וכך זה צריך להיות בכל אחד מאתנו.

לכן, למה מדברים בצורה כזאת של "ואהבת לרעך כמוך", כי זה בדיוק מבטא את היחס של אם אני אוהב את השני. זאת אומרת, מה זאת אהבה? זה שאני נכלל ממנו ללא שום חשבון, ללא שום הגבלה, ואז בצורה כזאת יש לנו כלי משותף אני והוא, ובכלי המשותף הזה, אנחנו שנינו מרגישים גם אני וגם החבר את העולם העליון, ואת הכוח העליון למעלה מהגשמיות, למעלה מהעולם הזה. מרגע זה והלאה הגוף שימות, אנחנו כבר חיים. לכן התכללות זאת הפעולה, זאת סך הכול הפעולה. במידה שאנחנו נכללים בינינו, אנחנו בונים את הכלי להתכלל עם הכוח העליון.

שאלה: הגוף הגשמי של האדם זאת אשליה?

כן, הגוף הגשמי של האדם זאת אשליה, זה לא קיים. זה מתואר בנו ברצון לקבל שלנו בינתיים, כמו בכלל כל העולם שלנו שנקרא "העולם המדומה", שזו הדמיה מיוחדת בתוך הרצון לקבל, כמו חלום. כתוב "היינו כחולמים". כי כלפי המציאות הזאת המדומה, אנחנו בונים את המציאות האמתית בהתכללות בינינו. אבל המציאות המדומה חייבת להיות כאיזו מין הדגמה, קרש קפיצה, משהו שהוא הפוך מהאמת, כדי שאנחנו נדע איך לבצע את העניין, בלי זה לא יכולים להתקדם.

שאלה: איך להבדיל בין משחק לבין קלות ראש?

זו באמת בעיה. לפעמים ישנם אנשים כאלו שהם עדיין לא מבינים איך להתנהג, ובזה צריכים להבדיל ביניהם לבין האדם שהוא כבר מנוסה ורציני. נניח חבר שהוא בחור רציני, המתחיל להתנהג כמו ליצן. בכל מקרה צריכים להבדיל. בכל אחד ואחד מאתנו יש ליצן קטן, ויש מקובל קטן, וצריכים אנחנו כל הזמן לראות שזה ישלוט על זה. אבל בכל זאת הליצנות היא תכונה טובה, נכונה, שעוד נצטרך להשתמש בה גם כלפי החברים, כדי לרפאות את החברה, כדי גם להרפות אותה, וגם כלפי האדם בעצמו, הוא צריך כך לשחק. נלמד איך עושים זאת. וגם כלפי החברה, עד כמה שאנחנו מזלזלים בשקר, אבל אדם צריך כל הזמן להיות בצורה מבוקרת מאוד, בהופעה מבוקרת מאוד גם כלפי החברים, וגם כלפי עצמו.

יש כאן רב שכבתיות בהתנהגות האדם. ובאמת איפה הוא בפנים, איפה כאן האדם שמתייחס כך לעצמו, מתייחס לאחרים וכל הזמן נמצא בצורה ישירה והפוכה. האם היא ישנה? אין. הוא מגלה שבתוכו נמצא הבורא והוא מגיב אליו בכל מיני צורות, וכל זה כדי להגיע לדבקות הפנימית השלמה. ואז, רק אז הצורות האלו ישירות, עקומות למיניהן, ליצנות, רצינות, הכול מתחבר יחד. זו פסיכולוגיה גבוהה.

שאלה: דיברת קודם על החשיבות של ההתכללות, עד כמה חשוב לקיים ישיבות עשירייה?

ישיבות עשירייה? אני לא יודע. אנחנו כאן נכללים בשיעור בוקר, ועושים סדנאות. העיקר זה שיש כאן כביכול התכללות. עוד צריכים ללמוד איך להשתמש בזה נכון, כי ההתכללות בזמן הסדנאות היא עדיין לא בצורה השלמה, אבל צריכים לזה לשאוף. אם אנחנו נעשה שיעורים כאלו שהם יהיו גם מעשה, וגם כוונה, וגם לימוד יחד, אז אני חושב שממש כמעט ואין צורך לישיבת חברים.

אבל לנו יש צורך בהם, מפני שאנחנו רוצים אז להתכלל כל העשיריות לעשירייה אחת. כל העשיריות שבעולם, שזה אלפים, גם בעשירייה אחת. ולכן אנחנו צריכים כמו שאנחנו עושים פעם בשבוע, איזה עשירייה כזאת. אני חושב שזה הכרחי. יכול להיות שהיא דורשת איזה שינוי, כי צריכים לבדוק האם הצורה הזאת היא הנכונה והטובה, כדי להגיע להתכללות בינינו.

את זה אני לא יכול להגיד. אתם צריכים לשקול, ולראות, ולהרגיש. את זה אני משאיר לכם, כי ישנם תהליכים שאי אפשר להביא אותם מלמעלה. כמו שאתה רואה לפעמים בילדים, כל עוד הוא לא ירגיש את הרע שבזה, הכרת הרע והכרת הטוב, ויעבור ממצב למצב בעצמו, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, זה לא יקרה. ושום עונש או איזה שכר, שום דבר לא יעזור. הוא חייב לעבור שינוי פנימי, הדרגתי. ככה גם כאן.

תלמיד: העניין הוא שאני שואל לא על ישיבה של העשירייה כולל ישיבת החברה, יש ישיבה של העשיריות בדרך כלל, שפעם בשבוע כל עשירייה כשלעצמה נפגשת.

את זה אני לא יודע. אני לא נמצא בזה, לא נכלל בזה, אני לא יודע מה אתם עושים. כנראה שאתם יודעים איך לעשות. אין לי בזה.

תלמיד: כלומר מבחינת החשיבות, אתה לא רוצה להתייחס.

חשיבות? אתם צריכים להחליט. סך הכול אנחנו לומדים מהי המטרה, כל דבר שמקדם למטרה הוא חשוב.

שאלה: ברור מה זה להיות גדול או קטן, כי זו העבודה שלי. אבל היכן אנחנו שווים? איך אני בודק את זה, או שאני פשוט עובד כך וזהו?

איך אני בודק שאנחנו שווים? שווים זה הכי קשה. גדול זה ברור, קטן זה ברור, כי זה איכשהו לפי המעשים, אך בשווה זה המצב הכי קשה. כי במצב שאנחנו שווים, אנחנו הופכים להיות לאחד. לפי זה אני בודק. אחרי שהרבה פעמים ניסינו להיות יותר ופחות מאחרים, ולהתכלל בפועל אני בהם והם בי, אז יש לנו מספיק מתוך אלו היחסים ב"אפ ודאון" כלפי החברה שאני יותר גדול, אני יותר קטן, והם כך, ואני כך, מספיק התכללנו זה בזה במספר גיחות כאלו, שאנחנו יכולים ליצור בינינו השטח, הקשר ששם אנחנו יחד. ואז זה נקרא "שווים". כי שוויון הוא מביא לדבקות.

שאלה: הזכרת מקודם את המשחק, מה זה אומר לשחק כלפי עצמי?

לשחק כלפי עצמו, הפסיכולוגים גם ממליצים לך לעשות ככה. תנסה לשחק אדם חכם, אדם נבון, אדם סבלני, אדם תרבותי, תנסה ככה לשחק ואתה תראה שאתה תתלבש בזה. כי הרגל נעשה טבע שני. זה לא כל כך עובד ברוחניות בצורה כל כך קלה, אבל בגשמיות אין בעיה, אפשר להכניס את האדם מהר מאוד לכל תפקיד שנבחר.

שאלה: עד כמה חשוב להתכלל בקבוצה דרך העשירייה שלך. נגיד העשירייה רוצה להיפגש אבל אני אומר שיש לי המון תפקידים ואני לא יכול להיפגש, האם זה לא מעיד על קלות הדעת?

אני לא יכול להגיד לך מה לעשות, כי אתה מצביע על איזה שהם יחסים בינך לעשירייה כאלו וכאלו, אני לא יכול להגיד ככה לעשות או ככה לעשות כי אתם אחר כך תשתמשו בזה לאורך זמן כאיזה כלל ויצא מזה אולי קלקול. בדרך כלל אדם צריך לעשות מה שהקבוצה אומרת לו בעיניים עצומות. זה הכלל הבטוח וכך הוא צריך להיות. אם באמת זאת קבוצה, אז אני בכלל אפילו לא חושב מה לעשות, אלא אני שואל אותם מה לעשות. וזה מה שאני צריך לבצע.

שאלה: כשאתה אומר קבוצה אתה מתכוון לעשירייה או נניח לקבוצת קייב או קבוצת תל אביב. כשאתה אומר קבוצה למה אתה מתכוון?

לא, קבוצה סתם, זו עשירייה. אין אחרת. אם אתה אומר אבל זה כמה קבוצות. אין כמה קבוצות, זה בכל זאת קבוצה. אתה לא יכול לספור עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה, אחרת אין לך על מה לדבר. אין אישיות, אין לך תעודת זהות ללא עשירייה.

תלמיד: אז אני נניח רשום לעשירייה מספר 26 בפתח תקווה. אלה החברים שלי. זו הקבוצה שלי. עכשיו קובעים להיפגש ביום שישי אחרי סעודה ראשונה.

הם כולם קבעו.

תלמיד: העשירייה שלי. אבל קבוצת פתח תקווה, המרכז בפתח תקווה קבע שאני צריך להיות בהפצה באותה שעה. עכשיו יש קונפליקט אני לא יודע מה להחליט.

אתה לא צריך להחליט, תבוא לקבוצה ותגיד להם.

תלמיד: איזה קבוצה?

הקטנה שלך, הם יחליטו מה אתה צריך לעשות. בדרך כלל מעבירים, שוקלים מה יותר חשוב, או שאפשר שם לבטל ואתה לא הולך ואתה נשאר עם הקבוצה, או שהקבוצה מבטלת את הישיבה שלה ומעבירה לזמן אחר. אבל תן להם להחליט אל תחליט אף פעם. אולי זה גם תשובה בשביל הבחור ששאל. אף פעם. בשביל מה לי להחליט.

אני לא אוהב שמגיעים אליי כל הזמן "מה הרב חושב". אני לא רוצה לחשוב, אני רוצה שאתם תחשבו תחליטו ותגידו לי. אני פותח יומן, כתוב אצלי צילומים, שיחה, ישיבה, שיעור, נושא השיעור, אתה חושב שאני בוחר נושא? בדרך כלל לא. עכשיו לפני כנס או משהו אז מתייעצים. אבל ככה לא חשוב. אני אוהב שמחליטים. גם אתם תהיו כך, אתם תראו, בשביל מה. וחוץ מזה באמת רק העשירייה יחד יכולה להחליט, ומה שהיא מחליטה, אפילו שהיא טועה, זה פלא, שאפילו שהיא טועה, יצא מזה רק טוב. רק לא מדובר על סתם עשירייה אתה יודע ככה שיושבים ילדים.

תלמיד: אני אתן דוגמה רק כדי לוודא. יש לנו נניח את איש הטכנולוגיה, אם לא הוא, כל השידור הזה של השיעור בוקר נניח לא מתאפשר. אז הוא צריך יש לו אחריות שהיא כאילו בהרגשה שלי היא מעל העשירייה, לא קשור אם אנחנו נאשר לו או לא, הוא צריך ללכת ולתפקד באחריות שלו.

זה נכון, פה כבר אתה מדבר על דברים כאלו שאדם חייב, הוא נקרא "אנוס". זה משהו אחר. זה כמו שחולה אז הוא לא יכול להיות בישיבה. אלו דברים שצריכים להבין אותם.

שאלה: כשנפגשת קבוצה ומחליטה להיות עשירייה, האם זה הופך להיות משהו רוחני?

מחליטה זה לא שווה שום דבר. עד שהם נכללים זה בזה, זה לא נקרא רוחני. איפה יש כאן רוחניות? רוחניות זה למעלה מהאגו, מהרצון לקבל. מתי זה קורה? מתי שיכולים להתכלל.

תלמיד: אני שואל כי עשרת המקובלים שהיו בזמנו עם רבי שמעון ממש שנאו אחד את השני עד כדי רצון לשרוף, אז הם לא היו עדיין ברוחניות, רק כשהתכללו, הם נהיו במצב רוחני.

אבל זה במדרגה עליונה, אתה יודע באיזה מצב הם היו? זה לפני שהם השיגו. הזוהר מספר, על דרגה אחרונה לפני גמר התיקון. שהם היו צריכים להתכלל כבר בראש דאריך אנפין, זאת אומרת, באין סוף זה נקרא, אז הייתה להם ירידה, לפני העלייה זאת האחרונה לגמר התיקון, לתיקון של כל האגו הכללי, הייתה כזאת ירידה, שהם רצו להרוג זה את זה ועל זה הם כתבו. לפני זה, היו ירידות פחות מזה.

תלמיד: כשאנחנו נפגשים בשיעור, העשירייה, זה נקרא רוחניות כבר?

לא.

תלמיד: אלא איך זה נקרא?

חברים שמתקשרים בתקווה שיגיעו למשהו, שעדיין הם לא מבינים מה זה רוחניות. הם יודעים מה זה רוחניות?

תלמיד: לא.

אז מה אתה אומר שזה נקרא רוחניות? רוחניות זה נקרא, שאני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי ומקבל מכולם את הרצון להשפיע שיש בהם, ניצוצין. ומזה אני חי בתוך החברים והם בי.

תלמיד: צריך להיות בעשירייה שלנו, רק הרצון, הכוונה בוא נגיד, להתחבר?

כן.

תלמיד: עדיין אנחנו לא מחוברים, אלא צריכה להיות לכולנו כוונה להתחבר.

על שם העתיד. רב"ש כותב, "ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

שאלה: אם לוקחים בחשבון, שאנחנו חיים בתוך מערכת מושלמת, אז איך זה שאנחנו צריכים לנסות להשתנות?

איפה מושלמת? אני מסתכל על כולם כעבריינים, מה זה מושלמת? לא מושלמת, "כל הפוסל במומו פוסל", אז אני רואה אתכם ככה. אולי אתם צדיקים גמורים, אני לא יודע, אבל אני לא רואה אתכם כך. למה מושלמת? אני לא חי במערכת מושלמת. אני לא חי בהרגשה, שאני נמצא בידיים של החברים, כמו תינוק על הידיים של אימא, שהם מבטלים לו את כל הרצון לקבל שלו והוא יכול להיות ברוחניות. אני לא יכול לומר כך.

השפעת הסביבה חייבת להיות על האדם בצורה כזאת שאם הייתם אוהבים אותי, כחבר הייתם אוהבים אותי, הייתי מרגיש אהבה, האהבה הזאת הייתה מנטרלת לי את הרצון לקבל שלי לגמרי מדאגה, לא הרצון לקבל עצמו, אלא מדאגה על עצמו, הייתי יכול לתת, להשפיע בקלות. אבל אני תלוי בכם ואתם לא מספקים לי את הביטחון הזה. אני לא מרגיש אהבה שמנטרלת את האגו. אז באיזו חברה אני נמצא? זו לא חברה שלמה.

שאלה: כשמעוררים אדם כלפי רוחניות, אז מעוררים אותו מתוך נטייה, השתוקקות לגלות את הבורא, משהו כזה שיהיה יותר טוב. ופתאום אתה מגיע לזה שהכי חשוב זאת הסביבה. למה יש את הסיבוב הזה?

אי אפשר לספר לך מקודם. כמה פעמים קראנו את זה איתך, במשך עשר שנים נניח?

תלמיד: כן, רשומים לי פה לפחות חמישה עשר תאריכים שקראנו את המאמר.

כן, זהו, נניח שעשר שנים למדת איתי, עם הסביבה ודאי את המאמר. האם הייתי יכול להסביר לך מקודם, לפני שנה אפילו מה שעכשיו שמעת?

תלמיד: לא.

אז לא, זהו, בזה אתה כבר עונה. אז מה אפשר לעשות? אני כבול, אני לא יכול להסביר לכם. כתוב שאסור להסביר "לשמה", זאת אומרת, אסור לי לתת לכם בוסר שאי אפשר לעכל אותו.

תלמיד: מה שאני מנסה להבין, זה למה לא מעוררים את האדם מלכתחילה לסביבה? שיעוררו אותו לסביבה ואז יגיע הבורא.

מי, על ידי מה?

תלמיד: לא יודע, כמו שבהתחלה מעוררים לך את הנקודה שבלב, יש לך איזו השתוקקות.

זה מלמעלה.

תלמיד: אז מלמעלה שיעשו לך אותו הדבר אבל רק לסביבה, ואז שיבוא הבורא?

כי זה לא יהיה כלי שלך. איך אתה תבנה אותו? על פני האגו אתה בונה אותו בהתנגשות. אתה רואה, גם את זה נצטרך עוד להסביר, בינתיים אין הרגשה. אבל שוב, רק תבינו, קודם כל לא להתרגז עליי שאני אולי מסתיר משהו, אני נותן אפילו קצת למעלה ממה שאפשר. אי אפשר יותר, זה יגרום ל"קלקול קיבה" מה שנקרא, ככה זה. יותר פעולות בהפצה, יותר התקשרות בינינו ונגביר את הקצב.

אני לא מתכנן שום דבר שעליו אני צריך לדבר, אלא אני בא, מרגיש, ופתאום אני רואה שכאילו נפתח. ואז ממש יוצאים דברים, שלא חשבתי שאנחנו כבר יכולים לדבר עליהם. זה הכול הבורא משחק בכם ובי. אין כאן לא אתם ולא אני, אלא ההשגחה העליונה כך היא מסדרת כזה מפגש והעברת ידע, גילויים בינינו.

שאלה: הייתי רוצה לפתור לעצמי איזו שאלה של התנגדות, שכל הזמן חוזרת, והייתי רוצה באמת להמשיך הלאה. נניח שהעשירייה שלי קובעת מפגש עשירייה, ואני חושב שזה מיותר, הדעת שלי חושבת שלא צריך ואין שום תועלת מזה. לאכול פיצוחים ביחד ולשתות ויסקי אחרי שחצי שעה לפני זה שתינו ואכלנו.

זאת נקראת ישיבת עשירייה?

תלמיד: אני כנראה לא מבין, אבל אני כפרט צריך פשוט לבטל לעצמי את חוסר ההסכמה וללכת לשם?

אם הם סיכמו, אין ברירה.

תלמיד: אין ברירה?

אין ברירה. אם הם סיכמו, אתה חייב להתבטל. אם זה תשעה כלפיך, אתה חייב להתבטל. אלא אם כן תנסה לשכנע, אבל בסופו של דבר מה שבסוף יהיה, כך אתה תתנהג, כן. איך זה יכול להיות שאתה לא תלך יחד איתם? עם כל השכל, רגש שלך, הוכחות, דעת, איך זה יכול להיות, היגיון, לא. פשוט דווקא ההיפך, תתנגד, תגיד, תשכנע והכול, אפילו תראה להם כמה שאתה באמת לא רוצה, ולמעלה מזה לא רוצה וכן הלאה. ולא שלא רוצה, היית רוצה להיפגש איתם, אבל אין בזה שום משמעות והיגיון, וזה רק יגרום לנו נזק, שאנחנו מגזימים בזה, זה מוציא טעם. שאל את החבר שלידך, הוא יגיד לך כל מיני כאלה תירוצים. אבל אחר כך אתה מבטל, דווקא ששיחקת קצת איתם, שאתה לא, לא, לא, ומבטל, אתה גם נותן להם דוגמה, שאתה ביטלת.

וכשאתה מגיע, אתה מגיע לא עם פרצוף חמוץ, אתה בא, נכלל איתם, לא מפסיד כלום. ודווקא ההיפך, תראה להם איך אתה כבר הופך את הישיבה הזאת לפנימית, לא לפיצוחים. יש בזה הרבה דברים. באמת, תתחילו לפתוח את עומק הקשר ביניכם, אתם תראו, כי שם זה העולם הרוחני, הבורא שם נמצא בחריץ בין השניים, נסתר שם. החריץ הזה הוא כמו תהום, אבל שם הבורא.

שאלה: הזכרת כמה פעמים בדקות אחרונות את העניין, ש"אני נותן לכם בדיוק מה שאתם צריכים וטיפה יותר".

לא, שלא יחשבו שאני כאילו שומר לעצמי. זה כמו הורה כלפי ילדים, שוודאי מוכן לתת הרבה יותר.

תלמיד: כשאתה אומר שאתה פותח, זה עניין שאתה מדבר על הדבר? כי אנחנו יודעים שבשיעור בעצם אנחנו צריכים להעלות מ"ן. זה לא משנה מה אנחנו שומעים, מה אנחנו קוראים, אנחנו צריכים להתפלל בשביל החברים, שהאור יבוא ויחבר אותם. אז מה זה נקרא לפתוח יותר בדיבור?

שאני נכלל איתכם, ואני מוסר לכם את הפוטנציאל הרוחני שיש נניח בחיבור בינינו, בין החברים. זה לא מילולית, העיקר זה פנימית.

שאלה: כיצד לבדוק את מידת ההתכללות בעשירייה?

את מידת ההתכללות בעשירייה אפשר לבדוק, עד כמה שהאדם יכול להפסיק לחשוב על עצמו. שיכול להיות למעלה מעצמו. שהקבוצה הופכת להיות בשבילו אותה אישיות שבשבילה הוא חי, לפי זה. כי התכללות היא מעבירה אותו לממד עליון יותר, ואז לפי זה הוא בודק.

שאלה: אם העשירייה החליטה לשתות יחד וויסקי ואני לא שותה, כי אני יודע מה ההשלכות שיכולות להיות מהסיפור הזה בשבילי, אני מתבטל ושותה או לא?

"עשירייה" זה נקרא שהם נכללים זה מזה. אז נכללים זאת פעולה רוחנית ולא פעולה גשמית. אמנם היא צריכה להיות באיזו מסגרת גשמית, אבל אתה לא חייב לעשות בצורה הגשמית מה שהם עושים אם אתה לא מסוגל, זה ברור, מצד אחד.

מצד שני, אני חושב שזה מובן. על מה אתם בכלל מדברים, איזה שאלות, אם אני אשתה וויסקי איתם, או לא אשתה וויסקי איתם? קח לימונדה, בסדר, תשתה. לא על זה מדובר, התכללות זה לא בפעולות פיסיות דווקא, למרות שהן גורמות לזה.

שאלה: איך אני יכול לשתות עם החברים כדי להתכלל בהשתוקקות שלהם?

אלה שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן. כן לשתות, לא לשתות, וויסקי כן, וודקה לא.

שאלה: אני רוצה לשאול על מה שכתוב, "וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו".

איך אתה יכול להתכלל עם השני אם הוא לא יותר גדול ממך? אלא אם אתה נמצא כבר באהבה אליו כמו כלפי התינוק שלך, אז אתה נכלל ממנו. אבל אם אין לך אהבה קודמת לזה, אז אתה חייב רק בתנאי שהוא יותר גדול.

תלמיד: למה בביטול אני חייב לראות שהחבר יותר גדול, למה לא מספיק שאני פשוט לא אראה כלום?

חייבים להגיע למצב של "איש אחד בלב אחד", שכל הרצון שלנו יהיה רצון משותף ומכוון לבורא. להשפעה בינינו, ומתוך השפעה בינינו נרגיש שזה כדי להשפיע נחת רוח לו. אז איך יכול להיות שאני לא אתכלל?

תלמיד: אם אני לא רואה את מעלות החבר, האם זה אומר לי שאני עדיין לא ביטלתי את עצמי?

ודאי.

שאלה: איך מפעולות מכניות של התכללות בעשירייה שבעצם בונות טבע שני, הרגל, לעבור להתכללות רגשית? איך המעבר הזה מתרחש, מהתכללות במעשים להתכללות רגשית?

על ידי זה שאתה עושה פעולות פיסיות ומתפלל שהן יהיו שלמות, וגם מלוות בהרגשה. ולא רק מלוות, אלא שאתה תעשה אותן מתוך ההרגשה. זה נקרא שקודם נעשו באונס ואחר כך ברצון. צריכים להוסיף לזה תפילה.

שאלה: בפסקה השנייה כתוב, "לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם."

אחרת אתה לא היית מבטל אותו. אלא בשביל מה הרצון לקבל? אני חי בו, אני נהנה, הכול בסדר גמור. אלא, חשיבות המטרה מחייבת אותי לבטל את הרצון לקבל שנקרא "רע", למה? "מטעם שהוא מונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם". אחרת הוא לא נקרא "רע", לא אכפת לי לגנוב ולשקר ולעשות כל מיני דברים רעים שבעולם.

אני עם האגו שלי מוכן לעשות הכול, הרס כללי במציאות. אבל מתוך זה שאני מעלה חשיבות בהשגת הבורא, בלעשות נחת רוח לו וכן הלאה יותר ויותר, זה מחייב אותי לבטל את האגו שלי, שאז לו אני קורא "רע", כי הוא לא נותן לי להשיג את המטרה.

זאת אומרת, חשיבות הבורא, חשיבות המטרה היא מאוד מאוד חשובה לנו. תנסו לתאר לעצמכם שהיא נמצאת למעלה בטבלה שלכם מהכול, זו חשיבות הא-לוהות. אפילו בצורה אגואיסטית, שהוא קובע את הכול, עושה את הכול, אפילו בצורה כזאת להתחיל.

ולכן [צריכים] את חשיבות המטרה, להשיג אותה, להתכלל, להידבק, וכל המפריע נקרא "רע".

תלמיד: מובן ממה שכתוב כאילו שהאדם הוא אמצעי להגיע למטרה.

אני לא רוצה לדבר על זה, זו פילוסופיה, אפשר לטעות. יש הרבה שאלות יפות, טובות אבל בתשובה שלי אני מפחד שתקבלו את זה כאיזו אקסיומה, שזהו, הוא אמר, ואז יכול להיות קלקול.

שאלה: בדרך כלל לא העשירייה מדברת איתי, אלא חבר או שניים. האם גם במצב כזה אני צריך לבטל את עצמי באופן מוחלט?

במקרה כזה אתה לא צריך שום דבר. אתה יכול לשמוע התרשמות מהם, אבל זה לא חובה שאתה תעשה את זה אם זה לא מטעם העשירייה. אלא תשאל אותם, "האם זו דעת כולם, האם אתם יחד חשבתם על זה, דיברתם על זה, החלטתם על זה ואז אתה כנציג עכשיו מדבר איתי על זה, שאני צריך כך וכך לעשות, או שאתה אומר את זה מעצמך? לא שאני מזלזל בך, אבל אני רוצה לעשות את כל הפעולות שהעשירייה מחליטה. אני לא מזלזל באף אחד, אבל כך לא עושים. זה לא מטרתי."

שאלה: אז פה השאלה כאילו. "לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה." מה זה החלטה של העשירייה?

כולם מבינים שלהגיע לדבקות בבורא זאת המטרה שלנו. תכתבו סדר עדיפויות, סולם. המטרה להגיע לדבקות בבורא כדי לעשות נחת רוח לו. להגיע אליו אפשר רק בתוך הכלי שנקרא "שכינה", או פחות מזה נניח עשירייה. ואנחנו עושים את זה, הכלי הזה על ידי התכללות, שכל אחד רואה את החברים שלו כתכונות הרוחניות. ואם הוא מבטל את האגו שלו כדי לקלוט אותם, אז התכונות שלהם בלהיקלט בו, באדם, הם הופכות להיות לספירות רוחניות. כי ביטל את הרצון לקבל.

בהם זה תכונות אגואיסטיות זה יכול להיות בצורה אגואיסטית. בי האגו אגואיסטי, אבל אם אני מבטל אותו ומקבל תכונותיהם במקום תכונה שלי, הרצון לקבל שלי, זהו גמרנו. זה הופך להיות לספירה. זה לא בדיוק לספירה, למידה. והמידות אחר כך הופכות להיות לספירות. וכך עובדים. אז בסולם המדרגות תתחילו לייצב כך אותה.

תלמיד: אז יוצא שלפני כל החלטה, נניח אנחנו רוצים לעשות אסיפה של עשירייה, אנחנו צריכים קודם כל כולם ביחד להחליט שזה כדי להגיע למטרה, לגדלות הבורא, השגת הא-לוהות וכולי, ואז אם כולם ביחד מסכימים שעכשיו כאילו זה הכי חשוב מכל דבר, שכל אחד כל פרט חושב לעשות באותו זמן, זה נקרא החלטה, שכולם החליטו.

אני לא יודע בצורה זו או אחרת, אבל ודאי שכולם צריכים להחליט. איזו טכנולוגיה יש לכם כדי להגיע לזה אני לא יודע.

תלמיד: זו כל הבעיה.

בעיה בסדר, אז תעשה גם על זה אספות וגם על זה בחירות. תבנו טבלה שכל אחד יכול שם להצביע, כן, לא.

תלמיד: אין כזה דבר שיהיו תשעה מול אחד. תמיד יש חמישה אנשים שיש להם כל מיני עסקים, וחמישה אנשים שיש להם רצון.

לכו ותשברו את הראש. אני לא יודע כלום, אני לומד יחד אתכם מה שכתוב בספר. תקיימו, כן, לא, לא. זה הכול. העניין הוא פשוט. יש חוקים מוחלטים, מקיימים אותם, בסדר, לא מקיימים, לא בסדר, זה הכול. אתם רוצים בכל זאת להיות חצי פה וחצי שם.

תלמיד: בכל מקרה, איך מגיעים להחלטה שכל פעולה זו פעולה של העשירייה.

חשיבות המטרה. אין יותר מה לגלות לכם.

שאלה: מה אני עושה אם אני רוצה מאד להצדיק את החברים, אבל לא מצליח בכלל, לא מצליח לראות את המעלות שלהם?

אני מבין אותו. אני מבין אותו. או שאני ברגע זה רוצה להצדיק אותם, ואני כן מצדיק אותם, אבל ברגע הבא שוב נופל. זה משהו אחר, זו התקדמות טבעית. אבל אם אני רוצה להצדיק כאילו, ולא יכול להצדיק, זה דבר אחר. זה כבר אני מבין מי אני, שזה הכרת הרע והמצב מאד יפה. מה אני צריך לעשות מזה? מה תגידו, מה הפתרון? תפילה. תפילה. אם יש הבדל בין רצוי ומצוי, תפילה. שהבורא הוא ייתן לי כוחות. רצון ישנו, יכולת לא, תבקש.

שאלה: רב"ש כותב פה, מי שחושב שהוא קצת גבוה מהחברים, אולי הוא לא יכול להתאחד עמהם?

איך הוא יתאחד אם הוא יותר גבוה?

תלמיד: ואז מה הוא צריך לעשות ברגע הזה שהוא מזהה שהוא יותר גבוה?

לעבוד על זה. לעבוד על זה שחס ושלום, הוא לא מכניע את עצמו, זה מה שאני רוצה כאן לדייק. לא כדאי לי להכניע את עצמי, שאני אפס, מי אני, מה אני, ככה וככה, לא. להעלות את החברים. הכול זה יחסי, מי יותר גדול, אני או הם. אז להעלות אותם בעיני ולא שאני מוריד את עצמי. אתם שומעים את זה? זו נקודה חשובה. תמיד לקראת המטרה "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש".

שאלה: זה לא כל כך מובן, כי יש מאמרים אחרים שהוא כותב שצריך את שניהם. גם לראות את עצמי כאפס וגם להחשיב אותם כגדולי הדור.

כן.

תלמיד: אז בינתיים זה רק להחשיב אותם כגדולי הדור ואולי כשנתקדם יותר גם לראות את עצמנו כאפס, או, מה ההנחיה?

אני לא יכול להגיד לך. הבנת המצב הזה הוא לא נכון. מה זה נקרא אפס? על איזו רמה אתה מאפס את עצמך ואומר שאתה אפס?

תלמיד: אני לא יודע, אני שואל רק על העצות שהוא כותב בצורה ברורה. איך להבין אותם?

אז אתה רואה שזה לא ברור.

תלמיד: נכון, לכן אני שואל.

זאת אומרת, כלפי החברה שאני עכשיו מעריך אותם בדרגה יותר גבוהה ויפה, ככה, יציבה. אני אומר שאני לעומת הדרגה הזאת ממש לא יכול להתכלל בהם. או יכול להתכלל בלבד בלי שאני משתתף, כי אין לי כוחות לזה. אז האפס זה אפס לעומת משהו. אין אפס סתם, כל מדידה היא כלפי משהו קיימת.

תלמיד: זאת אומרת שקודם כל אני צריך להגדיל אותם למצב הגבוה ביותר בעיני, לראות מעלת החברים ולראות אותם בשלמות הרוחנית, שזו המטרה.

כן.

תלמיד: וכלפי זה להגדיר שאני אפס.

זה קבוע להיות בזה.

תלמיד: מה זה אומר להגדיר?

אז אתה תוכל להיתכלל מהם כל הזמן. זה המצב שבו אתה כל הזמן יכול לספוג מהם.

תלמיד: אז מה זה השלב הראשון שבו אני צריך לראות את מעלת החברים, שהם מתוקנים, שהם נמצאים כבר בדבקות?

ודאי. לא רק בדבקות. שהם נמצאים מתוקנים לגמרי בגמר התיקון בדבקות עם הבורא. מאיפה אתה יודע במה הם נמצאים, "כל הפוסל במומו פוסל".

המציאות ניתנה לך לעצב איך שאתה רוצה אותה. בבקשה תעצב איך שאתה רוצה, לפי המטרה תקבע מה אתה רוצה, וכך זה יהיה. אין למציאות שום צורה. היא לא קיימת.

תלמיד: אז אני משתדל לעשות את זה ככה, כי אני לא באמת יכול לקבוע שהם נמצאים בדבקות, אני בעצמי צריך להיות בדבקות השלמה כדי לקבוע שהם בדבקות השלמה.

אלה ההנחות שלך.

תלמיד: אז מה זה נקרא שאני מצליח לקבוע שהם בדבקות השלמה?

כך אתה מקבל. אתה כך מקבל אותם כגדולים כמתוקנים.

שאלה: איך לעבוד אם נראה לו שהחבר רוצה לשלוט בקבוצה. איך להתכלל נכון ברצון הזה, לשם השגת איחוד פנימי?

יש להם הרבה בעיות עדיין כאלו, של מאבקים, גאווה, שליטה. מה לעשות עם החבר רוצה לשלוט בקבוצה? דברו על זה בצורה גלויה, במה הוא רוצה לשלוט. אבל תתחילו לדבר באהבה. שכולכם מתחילים להראות כל אחד לאחרים את הכוחות שלכם, ההתנגדות, זאת אווירה שאי אפשר שם לברר כלום. אתם צריכים לשבת בנוחות ולדבר בצורה יפה, ואז אתם מבררים יחד עימו למה הוא רוצה לשלוט, מה יש לנו מזה קודם כול לקבוצה. אולי זה נכון שהוא ישלוט ואז הוא ייתן לנו דוגמה יפה איך לבטל את עצמו, הוא ייתן לנו סדר נכון לקבוצה, הוא יביא אותנו לשמירת הכללים וכן הלאה.

אנחנו מוכנים לקבל כזאת שליטה, ודאי, הלוואי שיהיו לנו כאלה כמשה רבינו. שישלוט, שיגיד. אבל במה? בתכונות ההשפעה, בתכונות הבינה שישלוט בנו. אלא במה כאן אנחנו רואים שישנה שליטה? באגו, ברצון לקבל, בכוח. זה אסור שיהיה בקבוצה. אז מה אנחנו עושים, איך לעזור לחבר הזה המסכן שלא מבין מה שהוא עושה? איך לעזור לו? להתיישר. תדברו בצורה נורמלית, יפה, פשוטה, ותפסיקו כבר עם כל החשבונות המגעילים האלו בעשיריות. אני לא מבין, זה כנראה שהאטמוספירה הכללית במוסקבה ככה משפיעה.

מטרת החברה - ב'

"היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית, היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.

ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה.

והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.

לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה." לביטול הרצון לקבל שמפריע להגיע למטרה. "אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם." אחרת לא יהיה כוח לאף אחד לעשות פסיעה קלה קדימה, רק במידת התכללות, וכך כל פעם עד גמר התיקון. "נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה." תתארו לעצמכם מידות התכללות יותר ויותר פנימה, יותר בכל אחד ואחד, ככה עולים, על ידי זה, זה נקרא ש"עולים במדרגות". אין יותר מדידות. א', ב', ג', ד', כל הסולם הזה אך ורק ביתר התכללות זה בזה. איך התכללות? אני מבטל את האגו שלי, מקבל השפעה מהזולת. אני מקבל השפעה מהזולת, אני מקבל דרכו השפעה מהבורא.

"ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם.

וכמו כן בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה ענין גדול מאוד, היו רגילים להראות מבחוץ, שהוא לא רציני. אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת." למה רצו להראות ההיפך מהאמת? מבלבלים אנשים. מה עושים עם החברים? אני דווקא מראה להם כמה שאני מצפצף על כולם, מגיע ככה.. למה? כדי לתת להם אפשרות להתבטל עוד יותר, להכניע את עצמם עוד יותר לדון חבר לקו זכות, ובזה אני מייצב לאחרים את מקום העבודה הנוסף.

הזלזול אם אנחנו גדולים, ואנחנו מראים בחברה זלזול בעבודה רוחנית, הוא כדי לתת לכל אחד יכולת עוד יותר לבטל את עצמו כלפי החברה, לראות את החברה כגדולה, לדון חברו לקו זכות, ואז על ידי זה להקפיץ את עצמנו לדרגה עוד יותר גבוהה. וגם את העביות שעכשיו מתגלה אנחנו הופכים לזכות ועל ידי זה קופצים למדרגה יותר גדולה. יש בזה ממש מדידות טכניות.

"אבל לאנשים קטנים, על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להמשיך אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא, שעל ידי זה צריכים להגיע לדביקות ה'. וענין דביקות עיין בספר "מתן תורה" (דף קס"ח, דברי המתחיל "ובאמת")." לאנשים הקטנים כמונו צריכים להתנהג עדיין בצורה שכל אחד נותן דוגמה יפה לחברו. שתהיה קנאה מזה, אבל בכל זאת הוא יראה אותך כי אתה גדול. ולא להראות לו זלזול שיחשוב אותי כגדול על פני הזלזול, זו עדיין עבודה קשה.

"רק בזמן שנמצאים לא עם החברים, אז יותר טוב שלא להראות לחוץ את הכוונה שיש בליבם, ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שזה סוד "והצנע לכת עם ה' אלקיך". הגם שיש על זה פירושים יותר גבוהים, אבל הפירוש הפשוט הוא גם כן ענין גדול.

לכן כדאי, שבין החברים, שמתחברים, תהיה להם השתוות אחד עם השני, בכדי שיוכל להיבטל אחד לפני השני. ובהחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא יכנס בתוכם ענין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכל." שוב, אם זו חברה חזקה, קלות ראש יכולה להקפיץ אותם עוד יותר גבוה, לעורר אותם להגדיל את החברים, את החברה, את המטרה ליותר, ובמקום שהבורא מוסיף לנו רצון לקבל אגואיסטי ומוריד אותנו ואנחנו אז יכולים לעלות לדרגה יותר גבוהה, אנחנו בעצמנו כביכול עושים את זה על ידי דוגמאות רעות בינינו.

זאת אומרת זה שווה ערך למה שהבורא עושה איתנו. הוא מעורר את הרצון לקבל הבא יותר גרוע, ואז אנחנו נופלים ואחר כך עולים. אז אנחנו עושים את זה בעצמנו. על ידי זה שכל אחד מראה את הזלזול באחרים, זה כמו שיוסיפו לרצון לקבל, רק אני רואה את זה מבחוץ ולא מבפנים, ואז בצורה כזאת אני מתגבר.

איזו תועלת יש כאן מהרצון לקבל שאני קיבלתי עכשיו הגברתו על ידי שהחברה משחקת לפניי כפשוטים, כעבריינים, ואני צריך להגדיל חשיבותם, או שאני קיבלתי בפנים רצון לקבל יותר גדול ואז אני מזלזל בהם? זה בצורה חיצונית וזה בצורה הפנימית ובכל זאת הרצון לקבל עובד. מה ההבדל ביניהם? תחשבו על זה בזמן הפנוי. אבל ברור לנו שבצורה כזאת אנחנו לוקחים במשהו את המושכות בידינו. ואם אנחנו נתחיל לעסוק בזה, יש בזה תורה שלמה, אנחנו יכולים להתקדם. אבל זה רק אחרי שבטוח יהיה לנו הקשר הנכון.

"ובהחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא יכנס בתוכם ענין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכל. אבל כנ"ל, זה צריך להיות ענין פנימי.

אבל בזמן שנמצא מי שהוא, אם הוא אינו מחברה זו, צריכים לא להראות שום רצינות, אלא להשתוות מבחוץ עם אדם שבא עכשיו. היינו, שלא לדבר מדברים רציניים, אלא מדברים שמתאימים לאדם שבא עכשיו. שהוא נקרא "אורח בלתי קרוא"."

שאלה: רב"ש היה הראשון לתאר את העבודה בקבוצה. אנחנו מצהירים שאנחנו לומדים על פי שיטת בעל הסולם והרב"ש. מה הקשר ביניהם והאם יש הבדל ביניהם?

כך אנחנו אומרים, אבל אם אתה תלך לכל המקובלים הקודמים, אתה תראה אותו דבר. הבעיה היא בסגנון, כי בכל אחד כמו שלסופר בעולם הזה, כמו שלכל מורה שמלמדים אותו מקצוע, לכל אחד יש סגנון משלו. פשוט בעל הסולם ורב"ש שייכים לדור שלנו, לדור של גמר התיקון, דור המשיח, דור האחרון, ולכן אנחנו לומדים לפי מה שהם עשו כי הם באמת סללו את המדרגה המתאימה לדורנו.

אבל אם אתה תלך למשל לרמח"ל, אתה תראה מה שהוא כותב ב"מאור ושמש" על קוצק, על הבעל שם טוב, על כל תלמידי הבעל שם טוב, אתה תראה אותו דבר, אותה שפה. אתה יכול להבין מה שהם כתבו לפני 500 שנה, 300 שנה, אין שום הבדל. זאת אומרת בעל הסולם ורב"ש הם פשוט המורים הקרובים שלנו.

למדת בבית ספר, היו לך כמה מורים, אתה קיבלת את זה מהם. אבל מאיפה הם קיבלו? מה, המורה לפיסיקה שלך גילה את כל חוקי הפיסיקה שלימד אותך? ודאי שלא. קרא את זה באיזה ספר והעביר לך. אותו דבר כאן.

גם בעל הסולם ורב"ש עמדו על הכתפיים של הדורות הקודמים, גם אני. אין לי שום דבר מעצמי, אני מרגיש שהמורה שלי מדבר בי. לכן השפה שלנו, הגישה שלנו, סגנון הביטוי שלנו, הוא לפי מה שהם כותבים. ואתה יכול לראות את זה אפילו אם תפתח למשל ספרים אחרים בחכמת הקבלה, ואתה תראה שאתה רוצה לתרגם אותם לשפת בעל הסולם או רב"ש כי אתה כבר רגיל לזה. אתה כבר סידרת בפנים את הקשרים שבצורה כזאת פועלים במוח, פרמטת את המוח שלך לפי זה. לזה אנחנו בחיים הרגילים קוראים המנטאליות של האומה, האופי הפנימי, ודרך האופי הפנימי מי שנולד אמריקאי, רוסי, שם או שם, זה לא חשוב, זאת אומרת, איפה שהוא חי, שם הוא מקבל את הסדר הפנימי של החשיבה וההסתכלות והכול, כבר מהמקום שבו עיצבו אותו. כך אנחנו.

אנחנו עוברים על הכתבים האלה, הם מייצבים אותנו בצורה מיוחדת לקליטת העולם הגשמי, העולם הרוחני, כבר אין מה לעשות, אבל אתה לא יכול בלי זה. רק מתוך זה אנחנו מבינים שאנחנו לא עושים ביקורת על אף אחד.

בדרך כלל אפילו [בין] מקובלים שנמצאים או עוסקים בקבלה, יש כל מיני זרמים, הם נמצאים תמיד בביקורת, זה כך או זה כך. אני חושב שאצלנו אתה לא תשמע אף פעם על אף אחד, כי אנחנו סוברים שכל אחד נמצא בהשגחה עליונה ואיפה שצריך להיות, שיישאר.

שאלה: דברנו קודם על כך שמה שנתפס על ידי בעשירייה כזלזול, אני בעצם צריך להתייחס לזה כניסיון שבא לעורר אותי לביטול נוסף.

צריכים לבדוק את זה, זה לא תמיד.

תלמיד: השאלה שלי, איפה הגבול.

אין כאן גבול, אם זה בא מהעשירייה, אתה חייב להתבטל.

תלמיד: זה לא בא מהעשירייה.

אם זה מחבר אז שאלו אותי בקשר לחבר, ואמרתי שאני לא יודע מה יש לך עם החבר הזה. יכול להיות שאתה מקולקל והוא מקולקל ואתם בכלל לא בדרך, אני לא יודע מה לענות. אלא אם זו העשירייה והם כבר החליטו, והם נמצאים בלימוד ובהחלטה הכללית, אני חייב להתבטל.

תלמיד: ונניח שהעשירייה החליטה, ויש החלטה כללית, לבוא כל יום עם חולצה ירוקה, זו ההחלטה שהעשירייה קבלה על עצמה?

היא מחליטה?

תלמיד: היא מחליטה.

אז אתה קונה חולצה ירוקה.

תלמיד: מצוין, קניתי, אבל יש חבר אחד שבאופן קבוע לא בא ולא קונה.

אם הוא לא בא, אז לא בא.

תלמיד: לא, הוא בא דווקא נגד, עושה דווקא נגד.

אם העשירייה מחליטה?

תלמיד: כן, ובאופן קבוע.

וביררו איתו למה ואיך?

תלמיד: כן, יש תשובות, תמיד יש תשובות.

יכול להיות שהגוף שלו לא יכול לסבול חולצה בצבע כזה, אולי הוא אוהד הפועל.

תלמיד: אני שואל האם צריך להתחיל פה איזה הליך של משהו?

לא, אתם צריכים לברר, האם זה לא רציני אלא דווקא. מה זה דווקא? מה שמחליטה העשירייה זה רוחניות.

תלמיד: מבחינתו הרוחניות שלו מחייבת אותו לעשות משהו אחר.

לכן הוא לא איתנו.

תלמיד: איך אני מתייחס אליו?

לא אתה מתייחס אליו, כל העשירייה צריכה להתייחס אליו.

תלמיד: איך?

שהוא לא שייך אליה. מה צריכה להיות התוצאה? להגיד לו "חביבי, אתה שייך להפועל ואנחנו למכבי. אתה בא אלינו עם חולצה בצבע אחד, ואנחנו אוהבים צבע אחר."

שאלה: אחרי שנים החבר בחברה פשוט מרגיש את כל החברה כעשירייה אחת שיש לה מנטליות, יש לה אידאה, יש לה מטרה, והכול. הוא מרגיש שזה כאילו עם, משהו כזה, וזה לא משנה עם מי הוא יושב, עם החברים האלה או האלה. האם על זה רב"ש מדבר פה? הוא לא מדבר על כמה אנשים שהיום יושבים וקוראים לעצמם עשירייה, ומחר ההרכב אחר. על מה הוא מדבר פה במאמר?

אני נמצא בתוך החברה ומה שהחברה מכוונת אותי, כך אני צריך לקבל כי אין לי מצפן אחר, אין לי. אני חייב ללכת לפי איזה כיוון ואין לי בעולם הזה כיוון לרוחניות, אני מבין שאין. אני לא יודע, אני קם בבוקר, אני נמצא באמצע היום, לא חשוב איפה אני נמצא, כלפי הלימוד זה שכל, אבל איך אני הולך בחיים כדי בדיוק להגיע לרוחניות, את זה אין לי. הכול נסתר, במקום זה מביאים לי עשירייה. אומרים, אתם לומדים יחד, אם אתה תתכלל בהם, אתה תגיע למטרה.

איפה נמצאת המטרה? במרכז העשירייה, שם אפילו הבורא נמצא, שם גמר התיקון שלך. לכן אין לי ברירה. לוקח שנים עד שאני מבין את זה, לוקח עוד הרבה שנים עד שאני מסכים עם זה, לוקח הרבה שנים עד שאני מקבל את זה בפועל ועוד הרבה שנים עד שאני מתחיל להתכלל, נניח חמש עשרה שנה. ועכשיו אני הולך להתכלל בהם כי מה לעשות, גם שכל ורגש ומאורעות החיים מביאים לי כל מיני הוכחות, מהמשבר הכללי ומכל דבר, שאין ברירה, שזה כנראה עתיד האנושות.

תלמיד: אבל אחרי חמש עשרה שנים, אדם בכל מקרה מרגיש שכל בני ברוך, כל אדם שיש לו נקדה שבלב ונדלקה, זו העשירייה שלו.

זה לא חשוב.

תלמיד: זו ממש אותה עשירייה.

כן. אתה שואל משהו אחר, אתה שואל איך אני מקבל את העשירייה, האם זו כל האנושות או חלק ממנה או משהו? כבר דברנו על זה שעשירייה זה לא גופים ואני מתאר לעצמי איזו מהות רוחנית, שלה אני קורא "עשירייה". זה לא בני אדם, זו ממש מהות רוחנית שכלפיה אני חייב לבטל את עצמי. זה הבורא שמציג את עצמו בצורה כזאת שכלפיה אני יכול לעבוד.

כי אין לי ברירה, אני צריך להתאים את עצמי לאור. להתאים את עצמי לאור ממטה למעלה, זה לעבור בה-ו-י-ה. כמו שיש לנו ד' בחינות דאור ישר, אני צריך לעשות מזה ד' בחינות דאור חוזר, רק זה לא ד', זה עשר, כי בחינה אחת כוללת בתוכה שש, וכך יוצא עשר. לכן אני צריך להתאים את עצמי לאותן ד' בחינות, כמו שבעולם אין סוף, ממלכות לשורש. וזה מה שאני עושה בקבוצה, בעשירייה, בכל המציאות, לא חשוב איך להגיד, אבל זה בעצם מה שאנחנו עושים.

לכן אני מתאר כך את הדבר הזה לפניי עד שאני רואה לפניי את הצורה הזאת שאני קורא לה עשירייה. אבל זה עשר ספירות או פרצוף או כלי רוחני או נשמה או השכינה או ד' בחינות, לא חשוב איך תקרא לזה, אבל זה מה שמקשר אותך לבורא. אתה כמלכות, הוא כשורש. ואם זה מתפרש להרבה מאוד חלקים, עולמות, ספירות, לא חשוב, זו בכל זאת אותה הצורה, ההדגמה של ד' בחינות היא העשירייה.

שאלה: אם האדם כל הזמן משתדל לשאול את עצמו במצבים, מה יותר חשוב, אני או הבורא, ועושה פעולות של ביטול עצמי, העלאת חשיבות של החברים וכן הלאה, האם בזה הוא איכשהו מבטל חלק מהשליליות שלו והופך את זה מרע לאיזה מקור חיובי או שהוא סתם מסיים את המדרגה ועולה למדרגה הבאה?

הוא לא סתם מסיים, הוא לא יכול לסיים שום דבר ולעלות. אין דבר כזה. יכול להיות רק דבר אחד, שהוא מבטל את עצמו כלפי מה שעכשיו הוא מגלה שבא לו מתוך העשירייה, הקבוצה, בלבד, ולא כלפי כל דבר אחר. אתה יכול לתאר לעצמך כל מיני דברי חכמה, כל מיני כוחות, לא חשוב מה תדמיין. אתה צריך לדעת רק דבר אחד, אני נכלל בעשירייה ובתוך העשירייה אני פשוט חייב לדלל את עצמי, להתכלל מה שנקרא אצלנו, להמיס את עצמי. כשאני מאבד את הרצון ואת השכל, זאת אומרת, מאבד את המוח והלב, ורוצה לקבל מהם מוח ורגש חדש, מוחא וליבא חדש, זה נקרא שאני רוכש מדרגה חדשה. אחרת, אני נשאר אני.

זאת אומרת הסימן שאני עולה לדרגה הבאה הוא כשאני מתבטל כלפי העשירייה, ומקבל את הצורה שלהם במקום הצורה הקודמת שלי במוח ובלב. ממש, עד כמה שאני הייתי הפוך ברצון שלי, בלב, ובמחשבה שלי, במוח, ממה שהקבוצה, אם אני נכנס עכשיו למצב חדש, זה נקרא שיש לי מוח ולב חדשים שלהם, וכך כל פעם. ואל תחשבו על שום פלפולים חדשים ומשהו אחר, אין דבר כזה.

שאלה: בטור ב' רב"ש כותב כאן, "בזמן שנמצאים לא עם החברים, אז יותר טוב שלא להראות לחוץ את הכוונה שיש בליבם, ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שזה סוד "והצנע לכת עם ה' אלקיך"." הוא כותב כאן, "הגם שיש על זה פירושים יותר גבוהים, אבל הפירוש הפשוט הוא גם כן ענין גדול." השאלה היא, למה יש פירושים גבוהים על עבודה בחוץ, זה נראה כעבודה פשוטה?

יש פירוש גבוה, אז מה?

תלמיד: מה החשיבות להתנהג כמו כולם בחוץ?

כי חוץ מהאדם יש רק בורא. ולכן הכול תלוי עד כמה שהוא מתבטל, באיזה אופן, באיזה עומק הוא מתבטל כלפי זה, אבל הוא מתבטל כלפי הבורא. מהי העשירייה? סך הכול היא מכיילת אותנו, מסדרת אותנו להתבטל אליו. העשירייה מהווה כלפי הרצון לקבל שלי בלב, והרצון להבין שלי במוח, את העניין הא-לוהי, הא-לוהות, שאני יכול לקלוט אותו ולהתאים את עצמו כל פעם, לשדרג את עצמי לקבל את צורת הבורא. מה אנחנו עושים? אנחנו נכללים בעשירייה ואז העשירייה משדרגת את עצמה מלמעלה, מהבורא, ואני מתאים את עצמי, מתבטל כלפי העשירייה יותר.

מלכות צריכה רק לבטל את עצמה, היא עושה צמצום, אין יותר. ואז בצורה כזאת היא נכללת בט' ראשונות, וט' ראשונות נכללות בה, אבל רק בביטול שלה, אין לה יותר. ולכן אני צריך כל הזמן לעבוד כלפי העשירייה, שהם יותר גדולים, שהם יותר חכמים, הם יותר צדיקים, הם יותר צודקים וזהו. והעשירייה כלפיי, זה הבורא מציג לי אותה. לכן כשאני נכלל בה, אני נכלל שם בפנים עם הבורא, שמעצב אותם.

שאלה: מהי קלות דעת?

קלות דעת זה ללכת אחרי הרצון לקבל. אין לנו יותר, או שאני הולך לפי דעתי, או לפי דעת החברה, שעל ידי תפילה, בקשה, כוח עליון וכן הלאה אני מבטל את עצמי ונכלל בה. להתכלל בחברה זה לא פשוט, צריך הרבה כוחות גם לשבור את עצמו, והרבה כוחות כדי לבקש התכללות, להיכנס בו.

שאלה: כותב, "כדאי, שבין החברים, שמתחברים, תהיה להם השתוות אחד עם השני, בכדי שיוכל להיבטל אחד לפני השני." למה דווקא בהשתוות?

השתוות דעות, רצונות, כוונות, להיות "כאיש אחד, בלב אחד", כמה שיותר, אפילו בצורה גשמית, שאנחנו נתאים את עצמנו זה לזה.

(סוף השיעור)

---

1. . (שמואל ב', י"ד, י"ד)↩