סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בנושא "להגדיל את גדלות הבורא בעינינו", שיעור 7
12. Feb. 2019
לכל השיעורים בסדרה: להגדיל את גדלות הבורא בעינינו 2019
שיעור בוקר 12.02.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "להגדיל את גדלות הבורא בעינינו"
רצון הבורא לברוא נברא שיגיע למצב שיזדהה עם הבורא, יכיר אותו, זה נקרא שיגיע לדבקות בו, יכיר בו את המקור שלו, את השורש שלו, אבא ואמא שלו, הכתר שלו, ירצה להיות כמוהו, ירצה להזדהות מכל וכל. אנחנו עוד לא יכולים להבין ובדיוק להרגיש את מטרת הבריאה, עד כמה שהיא מחויבת להיות, להיוולד מדבר הפוך, בבחירה החופשית היחידה שיש לנברא, שרוצה להזדהות עם הבורא, לשייך את עצמו לבורא, להידבק בו.
הבחירה החופשית שלנו מתעוררת לנו כנקודה האמצעית באמצע תפארת, אמצע הבינה. שלמעלה ממנה זאת שליטת הבורא, למטה ממנה שליטת הנברא, שזה ההיפך מהבורא, שהבורא מחזיק את זה בצורה כזאת, כמו שנקרא "יוצר אור ובורא חושך". שעושה את הכול אך ורק כדי לתת לנברא, לנקודת הבחירה שהיא נקראת נברא, יכולת לחבר אור וחושך. כך שהנברא נשאר בנקודת הבחירה, ולאט לאט מנקודת הבחירה מצרף לנקודה הזאת את כל מה שנמצא למעלה מהנקודה, מאמצע הבינה עד הכתר, ומה שנמצא למטה מנקודת הבחירה, מאמצע הבינה ועד המלכות. זו העבודה שלנו.
אנחנו צריכים לראות בזה אהבה גדולה מצד הבורא, שבצורה כזאת מלמד אותנו להיות כמוהו. שאי אפשר להיות נברא, אלא אם נהיה כלולים מכל ההבחנות שהן הפוכות מהבורא, וגם שהן כבורא. ולכן כל העבודה שלנו היא כזאת, שמרגע שאנחנו מסוגלים להתחיל בעבודה הזאת, אפילו שאנחנו נמצאים בשליטת האגו שלנו, אבל לשייך את כל התכונות שלנו לבורא, אז אנחנו מתחילים את העבודה הרוחנית.
לפני זה זאת עבודת ההכנה, ועכשיו אנחנו מתחילים לדבר על העבודה הרוחנית. זה בירור, יש בזה הרבה דברים, אבל בירור ותיקון. בירור שעל פני כל המצבים שלנו, שהם הפוכים מהבורא, היינו שהם מנתקים אותנו מהשורש שאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, אנחנו על ידי הקבוצה, ערבות, ברית, תמיכה כלשהי, לימוד, הפצה, כל מה שיש לנו להוסיף לזה, על ידי כל האמצעים, אנחנו משייכים את עצמנו בכוח, בכוח ממש לבורא, שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב, וכך מתקדמים.
לזה אנחנו צריכים להגדיל את גדלות הבורא בעינינו, גדלות הבורא שבסך הכול הוא נכלל מעושה חושך, בורא חושך, ויוצר אור. שהאור הוא קבוע, וכלפינו ישנה הסתרה על האור שהיא נראית לנו כחושך, כדי שאנחנו דווקא דרך החושך הזה נזהה את האור במה הוא בדיוק, באיזה תכונות הפוכות מהחושך. וכך עד כמה שחשיכה כאורה יאיר, שעל ידי זה אנחנו נדע, נכנס, נתעמק, נגלה את כל התכונות והכוונות של הבורא אלינו, ונהיה כמוהו בלהבין את כוונתו, בלהבין את התכניות שלו כלפי הנבראים, ומזה אנחנו בסך הכול נהיה כלולים בגמר התיקון ב"דבקות השלם".
ואחרי שאנחנו מגיעים לזה, לגמר התיקון, לדבקות השלמה, אז לא מסופר לנו יותר, אבל כנראה שיכול להיות שאז יש לנו עוד איזה תהליך או משימה. אבל היום, עכשיו בשבילנו, כבר החלק הקודם שלא ידענו מה עושים, בשביל מה עושים, מה לומדים, לשם מה לומדים, עכשיו הדברים האלה צריכים להיות לנו יותר ברורים.
לפחות פורמלית אנחנו צריכים בסך הכול לקבוע, שהבורא מייצב בי את כל הרצונות והמחשבות ובכלל הכול, שאין לי שום דבר שלא בא ממנו. זה באמת מאוד הגיוני, כי מי אנחנו, אנחנו בסך הכול הנבראים. זאת אומרת, כל מה שנמצא בנברא זה בא מהבורא. ואז אנחנו רוצים לזהות כל פרט ופרט בטבע שלנו, היינו ברצון לקבל שלנו, עד כמה שהוא נובע, עד כמה שהוא נולד ועד כמה שהוא מוחזק מהבורא, על ידי הבורא, מיוצב כך בכל אחד. ועד כמה שכל הרצונות שלנו, המחשבות שלנו, עד כמה שכולם בהתחברותם יכולים להביא לנו את הבנת הבורא כלפינו, כוונת הבורא כלפינו. מה הוא רוצה מסך כל הנברא הרב גווני הזה שמחפש את הבורא שלו, ומשייך לבורא שלו את כל המצבים שלו, כל התכונות שלו. מזה אנחנו לאט לאט בהדרגה מגלים את מחשבת הבריאה. וכך אנחנו מתקדמים.
מקובלים מסבירים את זה נניח כשבעת אלפים, ששת אלפים, אלף שמיני תשיעי עשירי ומי יודע מה נפתח עוד. אבל המטרה הקרובה שלנו היא בכל צעד ושעל, בכל תכונה, בכל מקרה, בכל מה ששייך בתוך כל אחד ובעיקר זה בינינו, כי השבירה היא לא בתוך האדם אלא בין בני האדם, אז בזה שאנחנו משחזרים את הקשר בינינו, אנחנו מוצאים קשר עם הבורא. כי פונים אליו שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב, הוא מתגלה לנו בזה שמגלה את השבירה, ריחוק, ואנחנו צריכים לפנות אליו ולבקש חיבור על פני הניתוק. והבקשה שלנו היא תמיד בקושי, נגד כל הקשיים, נגד כל הפשעים שיוצבו על ידו, על ידי הבורא, כי בורא חושך. ואנחנו כך מתקדמים ומגיעים ליישום.
השיטה מתבררת לאט לאט, ולהכיר את השיטה זה בצורה פשוטה לשייך את הכול לבורא גם את הרע וגם את הטוב, גם את הניתוק וגם את החיבור, להכיר את השיטה. ועיקר הכרת השיטה, אמנם בהתחלה, בצעדים הראשונים אנחנו עושים את זה לבד, כאילו ללא קבוצה, כאילו ללא חיבור בעשירייה. זה כמו ילדים שנולדים, הם לא מרגישים את האחרים, הם גם לא יכולים אפילו לשחק עם הילדים האחרים, עד גיל שנה אפילו שנתיים, הם לא מסוגלים עדיין, אין להם צורך בהתקשרות. כי ההתקשרות מתחילה להתקיים כבר כצורך או כיישום מאיזה גיל מסוים, מגיל שלוש נניח, מקטנות. אבל לפני זה, זה "שנת הפעוטות" מה שנקרא.
ולכן גם בעבודה שלנו, אנחנו צריכים לראות את כל השלבים האלה, שאדם קודם כל משתדל למצוא את הקשר שלו עם הבורא, שכל מה שיש בו במוחא וליבא זה בא ממנו, שהבורא מייצב את הכול באדם, ואחר כך אדם מרגיש, ואחר כך הוא משתדל לאתר את זה, ולזה הוא צריך גם את התמיכה הכללית של החברה. ואז הוא משייך את כל מה שיש לו במוחא וליבא לבורא, כ"אין עוד מלבדו", וגם כ"טוב ומיטיב", שעשה את הכול אך ורק כדי לקדם את האדם לדבקות בצעדים קטנים.
אנחנו רואים את התקופה הזאת של "הפעוטות", שעדיין אין לנו התעסקות בחברה, גם כשאדם מגיע ללימוד חכמת הקבלה ורוצה להכיר אותה. לכן לא מיד זורקים אותו לעשירייה, לקבוצה, לא מיד לוחצים עליו שיכנס להיות כחבר וכן הלאה, אין לו את זה. יש לו דאגות איכשהו לענות על השאלות שלו, איכשהו לייצב את עצמו כלפי מה שהוא שומע, שזה נופל עליו כהרבה מאוד ידיעות נאמר כך, שהוא לא יודע לייצב אותן, להתמצא בהן. אחר כך לאט לאט הוא כבר מתחיל לשמוע ולהיכנס לקבוצה, להבין שצריך תמיכה וצריך מימוש, ולזה צריכה להיות קבוצה וכן הלאה.
כך גם בעבודה שאליה אנחנו נכנסים עכשיו, שבסך הכל נקראת תקופה של "אמונה למעלה מהדעת", שעל פני הדעת, על פני מה שאני חושב ומרגיש, אני צריך לאתר את כוח האמונה. היינו, דרגת הבינה, דרגת הבורא, שהוא מייצב לי את החושך בכוונה כדי שאני אתקשר אליו ואדרוש לראות את החושך הזה כאור. כי החושך נמצא בי מפני שהכלים שלי מלכתחילה שבורים, ולכן הם מרגישים את האור כחושך.
וכשאני מאתר את הבורא כ"אין עוד מלבדו", שהוא ברא בי את החושך, הוא לא בורא את החושך הוא מאיר את האור שלו, הוא משפיע עלי בטוב, בהשפעה, באהבה, אבל אלו השפעה ואהבה רוחניות ולכן אני מרגיש בהן חושך, כי תכונותי הן הפוכות מהתכונות האלה. ולכן אני פונה לבורא ומבקש דבקות. מה זה דבקות? שהוא ישנה לי את התכונות שלי, את הרצונות שלי כך שאני אהיה בהזדהות עימו. למה בהזדהות עימו? כדי שגם אני אראה את האור כמו שהוא רואה את האור, ואת החושך כשהוא רואה את החושך.
זאת אומרת, בתכונת הקבלה האגואיסטית אני רואה את החושך, ובתכונות ההשפעה האלטרואיסטיות אני רואה את האור, ובמידה הזאת אני מגיע לדבקות בו, גם באור וגם בחושך. ואז אני מרוויח גם את הכלים שלמעלה מהנקודה האמצעית שבבינה, שהם האור, וגם את הכלים שלמטה מהנקודה האמצעית שבבינה, הכלים דחושך. וכך אני מתקדם ומגיע לדבקות יותר ויותר רחבה, מרגיש כפול, מרוויח כפול, ו"חשכה כאורה יאיר".
וכל זה בלצרף את הקבוצה שעל ידה אני מגלה את הבורא, כשהבורא לא הופך להיות סתם כאיזה מקור למצב שבו אני נמצא במחשבה או בהרגשה, אלא הבורא כבר מתחיל להיות מורגש כמייצב את כל תכונותיי ומחשבותיי ונמצא בהן, וגם בכל העשירייה, והעשירייה שלי כוללת את כל הבריאה, וכך אני מתחיל יותר ויותר להשיג את הבורא שלי. זה בעצם התהליך שאנחנו מתחילים לעסוק בו איתכם עכשיו.
בדרך אנחנו נגלה עוד ועוד שלבים, אבל זאת תקופה מאוד יפה שהגענו אליה ואנחנו צריכים להודות לבורא שהביא אותנו עד כה, ואנחנו יכולים להיכנס באמת לעבודת ה'. היינו, לאתר את השורש העליון שלנו ולהידבק בו, להצדיק אותו עד לאהוב אותו. זה בעצם מה שרציתי להגיד כהכנה לשיעור.
שאלה: כשאנחנו נכנסים לאמונה למעלה מהדעת, האם בהכרח נגלה חושך גדול יותר?
אנחנו מגלים את החושך, מגלים את המקור לחושך שזה הבורא, ומשייכים את החושך אליו, ומבקשים להיות דבוקים בו למרות החושך. אנחנו לא מבקשים שהחושך יעבור, אלא דווקא שיהיה חושך, והסיבה הזאת צריכה להישאר כדי שאנחנו נישאר דבוקים בבורא.
לכן אנחנו לא מוחקים את כל הנסיבות הלא יפות, את כל הרשעים וכל המצבים הלא נעימים, שיישארו כמו שהם, אנחנו רק על פניהם רוצים להיות דבוקים בבורא. זה "על כל פשעים תכסה אהבה". עד שאנחנו אוהבים את הבורא דווקא שייצב לנו את כל ההבחנות הלא יפות, הלא אמיתיות. הוא בונה המון הבחנות שליליות, יש לי אויבים ושונאים ומתנגדים למיניהם, בכל מיני צורות ומכל מיני סיבות, אני משאיר את הכול ואני חס ושלום לא מבקש שימותו, אלא שיחזרו בתשובה.
מה זה נקרא שיחזרו בתשובה, מה זה לחזור בתשובה? שאני יכול להחזיר אותם למקור שלהם, לבורא. זה בסך הכל מה שאני צריך לעשות, וזה נקרא "תיקון". שאני בסך הכל מחזיר את כל כוח הרע הזה לבורא, שאני משייך אותו לבורא. והרע נשאר בצורה כזאת, אמנם אנחנו עדיין לא מרגישים, אבל אז אני מרגיש שאין בו רע ממש, הוא לא מזיק, הוא רק מחזיק את הקשר שלי עם הבורא. כי אם לא הוא, לא הייתי יכול לאחוז בבורא.
זאת אומרת לרע הזה, לבריאה הזאת, "בר" מהבורא, יש תפקיד, הוא כדי שאני אוכל להידבק בו. והפער נשאר, והוא נותן לי את עוצמת פי תר"ך פעמים, שאני אז משיג את הכוח העליון. אני על ידי הרע הזה נכנס פנימה לתוך הבורא ומשיג את כל הכלי הזה שנמצא למעלה מבינה עד הכתר.
שאלה: אנחנו, כמו שאמרת, מתעלים מעל ההפרעות באמצעות הרע, נכללים בתכונת הבינה. מה זה אומר שאנחנו מחברים את מה שמעל בינה ומה שמתחת לבינה?
את זה אנחנו נלמד, אנחנו צריכים לחפש את החלקים האלה. זה מתע"ס וזה מהשבירה, ממבנה של עולם הנקודים, ממבנה של או"א שבאצילות כלפי מעלה וכלפי מטה. אנחנו נמצא את הפסוקים האלו ונלמד אותם בצורה קלה שיהיו מובנים לכולם. בינתיים זה סתם בצורה סכמתית.
כל המבנה הוא עשר ספירות, בסך הכול כל המציאות היא כעשר ספירות, אלה אותן ארבע בחינות דאור ישר, ה-ו-י-ה, אין יותר, ובה-ו-י-ה הזאת יש חלק שהוא השפעה מלמעלה מתחילת הכתר עד חצי הבינה, אני אצייר את זה, (ראו שרטוט מס' 1) יש לנו את הכתר שהוא השפעה טהורה, את חכמה שמקבלת את ההשפעה, חכמה בסופה הופכת להיות בינה שלא רוצה לקבל. כל החלקים האלה הם כאלו שיש בהם עד חצי בחינת החכמה שהיא מקבלת, והחצי השני כבר לא רוצה לקבל, כאילו היה רוצה לדחות. זה שורש של הבינה.
ואז בבינה יש לנו אותו שורש שדוחה בפועל. החלק התחתון של חוכמה זה "בכוח" והחלק העליון של בינה זה "בפועל", וכשבינה דוחה, כשהיא לא רוצה לקבל, היא דומה לכתר, אבל במה? בזה שהכתר לא רוצה לקבל, אבל הוא רוצה להשפיע. לכן בינה מקבלת מהכתר בחזרה ולומדת מהכתר שהיא צריכה לקבל, וכבר מפתחת את תכונת לקבל "בכוח".
שרטוט מס' 1
ואז היא הופכת להיות כתכונת זעיר אנפין, ואחר כך מלכות. בינה מתחת לחוכמה, זעיר אנפין מתחת לבינה ומלכות מתחת לזעיר אנפין. בזעיר אנפין אנחנו לומדים שיש שני חלקים. זעיר אנפין הוא תוצאה מבינה, בינה מולידה אותו, בינה מעצבת אותו ואז יש לו כלים דהשפעה בחלק העליון ובחלק התחתון אלה כלים דקבלה, זאת אומרת הכלים האלה של בינה, חלק תחתון זה "בכוח", בזעיר אנפין, חלק עליון זה בפועל, ואז הוא מתחיל להיות כלים דקבלה בכך שמעביר את זה למלכות, מלכות מקבלת מזעיר אנפין כלים דקבלה ואחר כך יש לה כלים דקבלה מעצמה, את זה אנחנו עוד נלמד.
העיקר בשבילנו זה העניין של הבינה. עד אמצע הבינה אנחנו נמצאים בכלים שבאים מהבורא, (ראו שרטוט 1) כתר הוא כוח השפעה מלמעלה למטה, חכמה, היא הרצון לקבל שהבורא ברא, זאת אומרת הכלי שבא מהבורא. והבינה היא אותו כלי שהבורא ברא כרצון לקבל שלומד איך להידמות לבורא שהוא הרצון להשפיע, פניו של הכלי, הרצון להשפיע, כאילו למטה. לכן הבורא עד חצי הבינה עיצב לנו את כל היסודות שלנו, ואחר כך היסודות האלה כביכול בניתוק מהבורא מתחילים להיוולד בנברא, כי מאמצע בינה ומטה הכול כבר כביכול מתרחש בנברא ללא שייכות לבורא. אני נולד, אני נמצא בעולם הזה על פני כדור הארץ, אני לא יודע איפה הבורא ומה קורה לו, אין לי שום עניין בזה, אני לא מרגיש את זה. אנחנו לא מרגישים את השורש. כשאנחנו מגיעים עד הסוף, עד המלכות, ממלכות, כשאנחנו נמצאים במצב השלילי המסומן במינוס, אנחנו מתחילים לפנות לשורש. יש פה הרבה דברים, אני צריך עוד לחשוב איך להסביר את זה בקצרה, בכללות.
תלמיד: אנחנו מדברים על כך שאנחנו עולים לשליש האמצעי של תפארת ועושים שם את החשבונות האלה. אבל הרי תפארת זה זעיר אנפין ואנחנו עכשיו דיברנו על בינה.
אני לא רוצה יותר להיכנס לזה. בשביל מה לי לבלבל את כולם? אנחנו לומדים עכשיו לא על שליש עליון דתפארת או שליש אמצעי או שליש תחתון, אנחנו לא מבינים בזה כלום, אנחנו לומדים רק מה ששייך לעבודה שלנו, על מה שאתה יכול להצביע ולהגיד "ככה זה", ולא הפילוסופיה והלימוד התיאורטי, זה לא חשוב לי עכשיו, זה לא טוב.
יש כאן דברים שאני לא יכול להסביר בינתיים. תקבלו הרגשה ובהתאם לזה נלך הלאה, לא בצורה מנותקת מההרגשה, אחרת זה נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו", זה איסור גמור בחכמת הקבלה, שאתה חכם להיות כמו מקובל ירושלמי, לדעת כל מיני דברים ולזרוק כל מיני מילים שאתה בעצמך לא נמצא באבחנות הללו, לא מרגיש אותן, לא עובד איתן בפועל, אתה בעצמך בתכונות שלך עדיין לא מצאת אותן, לכן תעזוב. את זה אני אמרתי רק כדי לתת דוגמה שבבינה יש חתך, עד חצי הבינה זו השפעת הבורא, מחצי בינה ומטה אלה תכונות הנברא, אבל לא יותר מזה. אני לא מתכוון להתפלפל בזה.
שאלה: יש שני מצבים. מצב ראשון זה כאשר אנחנו לומדים להגיע לכוח ההשפעה, ולאחר מכן יש מצב שני, כאשר אנו לומדים להתנתק מכוח הקבלה. מדוע אנחנו צריכים את הקבוצה? בשביל מה אנחנו צריכים את יתר אנשים בשינוי הזה? האם אני יכול לעשות את השינוי הזה לבד?
אנחנו נגלה אחר כך. בהתחלה באמת כדאי לנו כמו תינוקות שלא יכולים לשחק עם האחרים ומשחקים לבד, הם לא מרגישים את האחרים. אחר כך הם מתחילים להרגיש את הזולת במשהו, לפחות כשאני מסתכל עליו אני רוצה לקחת את מה שיש לו. הרצון לקבל נעשה לא סגור בתוך התינוק, אלא הוא כבר מרגיש מה שמחוצה לו. אחר כך אני רוצה לא רק לקחת את זה ממנו אלא לשחק עמו יחד, ששנינו משחקים ביחד ואין לי עניין רק להחזיק את הכדור שלי וזהו, שאני לא רוצה לתת אותו לאף אחד אלא רק להחזיק.
עוברים כמה חודשים, אני רוצה לתת לו ולקבל חזרה. זאת אומרת אני כבר מתחיל ליהנות מהאגו שלי שנמצא בהתקשרות, בהחלפות עם האחרים. יש לי מזה תוספת, מילוי האגואיסטי שלי. מפני שהאגו שלי מתחיל להתגלות כמורכב מאחרים, אז כשאני מתקשר לאחרים אני יכול למלאות את החלק מהאגו שלי שנמצא אצלי בגלל שיש משהו מחוצה לי, וכך אני יכול למלאות את עצמי אך ורק כשאני מתקשר עם כל באי העולם, עם כל הנשמות. אך ורק בצורה כזאת אני יכול למלא את עצמי ואז מתגלה בי הבורא במלואו וזה נקרא ש"אני מגיע לדביקות בו".
לא יכול להיות שאני מגלה את הבורא ללא קשר עם בני אדם כי אין לי כלי לגילוי הבורא, אם אני מכניס בי משהו מהזולת, אז הזולת הזה שהכנסתי את הרצון שלו בי, זה כבר המקום ביני לבינו, אבל זה המקום שלי שבו אני יכול לאתר את הבורא. למה? כי הבורא הוא זר ממני, זה כוח, זו תכונה זרה ממני. אם אני מוכן להכניס את הזולת בי, שאני מתגבר על הפער בינינו ומקבל אותו במשהו כמו שאני, אז בצורה כזאת אני יכול לגלות את תכונת הבורא שממלאה את הכלי הזה שאני עכשיו עשיתי. ואז "לא יהיה בך אל זר", אחרת הוא יישאר זר. זאת אומרת, כלי לגילוי הבורא זה כל יתר הנשמות, חלקי הנשמות השבורות שאני משייך לעצמי. ובלא לאסוף בצורה כזאת את חלקי הנשמה בי, אני לא אגלה מקור לבורא. תהיה לי איזו הרגשה שאני קשור, שאני שייך, אבל לא יתעצב בי מקום שאני יכול לקרוא לו "בוא וראה".
תלמיד: אני אישית מאוד רוצה לשחק עם החברים. וכרגע אנחנו נמצאים פה עם חברים מכל העולם, וזו הזדמנות. אני ממש מרגיש נורא שיש חברים שאני לא יודע איך לשחק איתם כי אני לא יכול לדבר את השפה שלהם למשל.
זה עוד מעט יבוא, השפה לא חשובה.
תלמיד: מה אנחנו יכולים לעשות השבוע? אני לא רוצה לפספס הזדמנות. אני יושב על יד ענקיים שאני יודע שלהתפעל מהם קשה לי בגלל השפה. מה עושים עם זה? איך אפשר לנצל את ההזדמנות שיש לנו פה בשבוע הזה?
אני ממש נמצא במצב כמוך, עוד יותר גרוע אולי, אני יודע פחות שפות ממך אולי, אבל זה לא שייך אחד לשני כי כשאנחנו מתחילים לעבוד על נושא אחד, זה מצטבר בנו בכל אחד ואחד. לא צריכים לדבר, אני לא רואה בזה שום צורך. ראית שאני פעם מדבר עם מישהו? משהו? איך הוא? איך אני? איך אנחנו? זה הכול עבודה פנימית. גם כשאנחנו היינו מתאספים אצל רב"ש, בהרבה מקרים הוא היה אומר "על מה אתם מדברים, על מה יש לכם לדבר?" או "בואו נשב ונחשוב, לא נדבר". ואז יושבים, בדרך כלל זה יותר מחצי שעה, ארבעים דקות ולא מדברים, יושבים ככה, לא ישנים, לא נרדמים, לא מתנתקים. אלא כל אחד מרוכז בזה שהוא קשור עם אחרים ומשתדל בקשר עם האחרים לאתר מקום לגילוי הבורא העתידי.
אז השפה כאן לא כל כך חשובה. היו אנשים גם אצל מקובלים, וגם אצל בעל הסולם, שלא ידעו את השפה. בעל הסולם היה מלמד ביידיש והיו שם אנשים שלא ידעו יידיש, והוא אמר "שיישבו, זה לא מפריע" זאת אומרת זה לא הפריע להם להתקדם בהשגה. זה לא שייך לשפה, יכול להיות ההפך, ש"מתוך הרצון והחשק הגדול להבין מה שלומדים", להיכנס לתוך שיטת החיבור, זה עוד יותר לוחץ עליהם, ממריץ אותם.
שאלה : איך להתמודד הכי טוב עם מצב של אדישות?
אני חושב שהכול מגיע מתוך הניסיון. אפילו בימים האלו שאתם נמצאים כאן, תשתדלו כל הזמן להיות רק בגילוי הסיבה לכל מה שמתרחש בנו. אנחנו נמצאים ככלי אחד. משתדלים להיות מחוברים, משתדלים לאסוף את עצמנו כי זו עוצמה מספקת כדי באמת לגלות את הבורא, להתחיל להרגיש איך שהוא שורה בנו, איך שהוא מסדר אותנו, איך שהוא מבשל אותנו, איך אנחנו נמצאים. פעם נתנו דוגמה כקרוטונים בתוך מרק?
אז אנחנו צריכים ממש להתחיל לחשוב על המצב הזה, האחד, ואיך אנחנו "איש את רעהו יעזורו" עוזרים זה לזה במחשבה. אני מברר כל דבר והוא מברר כל דבר וכל אחד ואחד רוצה לברר את הבורא כסיבה למה שהוא מרגיש, כלפי עצמו וכלפי כל החברה. ובחברה הקטנה הזאת שבה אנחנו נמצאים עכשיו, יש לנו עשרה ימים שבהם אנחנו רוצים להקדיש את עצמנו רק לזה, כלום לא קיים, העולם לא קיים. שום דבר חוץ מאתנו לא קיים. אנחנו רוצים רק לעסוק בזה. יש כאן כלי, רצון שהוא שבור, שהוא רוצה להתאחד, הגענו כולנו להחלטה שאנחנו רוצים את זה ובואו נחשוב רק על זה. ואז כל אחד יראה איך שזה פועל. אתם בצורה כזאת יכולים לשכנע את עצמכם שהעבודה בקבוצה היא באמת עבודה שמקדמת אותנו מאוד.
בכל רגע ורגע, כל אחד ואחד, דואג לכללות הקבוצה, אז כל אחד ברגע שנכנס לאיזו הכבדת הלב, מיד החברים מוציאים אותו כמו מבית סוהר או אפילו זורקים לו חבל אם הוא נסחף כמו בים, תלוי באיזה כלים הוא נמצא. אם בכלים דהשפעה זורקים לו חבל, אם בכלים דקבלה אז חופרים תעלה כך שיהיה אפשר להוציא אותו מבית הסוהר. וכן הלאה. וכך עושים את זה.
שאלה: איך לארגן בקבוצה חיבור כזה שבו אנחנו מושכים אור ומייחסים את כל הפשעים למקור? נראה לי שאני רק מחכה להזדמנות שכזאת אבל אני לא יודע איך להשתמש בה כשהיא מגיעה.
זה מה שאני אומר, בואו אנחנו עכשיו נשתדל לעשות את זה, גם עם החברים שלנו שנמצאים בחו"ל, אתם רואים על המסכים, קבוצות אלמטה, וינה, "חברים", נובוסיבירסק, קייב, פיטר, ניו יורק, מוסקבה, ארגנטינה ועוד הרבה חברים. המון קבוצות. בואו אנחנו נשתדל לעשות את זה. אתה שואל איך? אנחנו נרגיש את זה, כי כל התשובות האלו שאני נותן אם הן לא עוברות על בשרו של האדם ממש, זה לא קורה. "בשרו" זה נקרא כלים דקבלה שלו, שהוא ממש מתחיל להרגיש איך שזה עובד. אז נשתדל.
שאלה: מצד אחד אנחנו בשנה האחרונה כבר למדנו כל כך הרבה על איך לעבוד עם הפרעות, איך להתעלות מעל לכול המצבים, שנדמה לי כאילו כבר הכול מובן מאליו, אנחנו כבר יודעים בכול. מצד שני, יש מצבים שבהם אתה פשוט לא מסוגל אפילו לחשוב על זה. איך כל הידע הזה שאנחנו לומדים מסייע לנו להגיע לאמונה מעל הדעת? איך זה עובד?
אני לא דואג למה שאני למדתי. זה יצטרף למה שאני עכשיו עושה מתי שצריך. זה כמו שלמדנו בבית הספר במשך עשר שנים כל מיני חכמות, ביולוגיה, גיאוגרפיה, מתמטיקה, פיזיקה וכן הלאה. למדנו, בסדר, יש לנו איזה מין ידיעה כללית. דיברנו על זה שזה השלב הראשון שאנחנו לומדים. למדנו. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב השני. השלב השני זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". מה זאת אומרת? "דעת" זה מה שמתרחש במוח ובלב שלי, שאני משייך את זה לבורא ורוצה לגלות שזה לטובה, לדבקות ולהתקדמות הרוחנית שלי. זה נקרא שאני מעלה את כל מה שקורה לי במישור הגשמי למישור הרוחני, ממישור הידיעה למישור האמונה, מתכונת הקבלה לתכונת ההשפעה, ממלכות לבינה. זה מה שאנחנו עכשיו לומדים.
אני רוצה לגלות במצב החדש, שכל מה שקורה בי, הכול, חוץ מהנקודה שנקראת "ניצוץ", "אמצע הבינה", "נקודת הבחירה שלי", חוץ מזה כל התכונות גם הטובות וגם הרעות, וגם האור וגם החושך, הכול הכול בא מהבורא, מהכתר, את זה אני רוצה לגלות. ואני רוצה לגלות חוץ מזה שמה שקורה בי בכול השינויים הללו זה הכול כדי להביא אותי לדבקות, לתכונת ההשפעה הכללית הכוללת.
למה אנחנו צריכים להגיע לא רק ל"אין עוד מלבדו", אלא גם ל"טוב ומיטיב"? כי אני צריך לקבוע שההשפעה, שאין לי שם שום שייכות למה שיקרה, אלא אני מוכן לתת את הכול ללא שום חזרה מכול התוצאות, זה נקרא "טוב ומיטיב". זה שהבורא ברא בצורה כזאת את הבריאה, אני בזה מודה לו, שאין דבר יותר יפה מאשר רק להיות בהשפעה נקייה. לכן [בעניין] "אין עוד מלבדו" אפשר להגיד על פרעה ששולט בכול, אבל ש"טוב ומיטיב", זה כבר רק הבורא.
שאלה: אנחנו מדברים כבר כמה ימים על כך שאנחנו רוצים לקשור הכול אל הבורא, התגובות, הרגשות. אתמול בטוויטר כתבת שהאני האמיתי שלי זה לא אני, אלא האני האמיתי שלי הוא הקבוצה. ובערב דיברת על כך שאני סוג של איזו בובה שנשלטת בכול, ואני נכלל בתוך הקבוצה ואז זה מפעיל אותי. אמרת היום שלוקח שנתיים שלוש, המעבר הזה, מזה שאני מזהה את עצמי עם עצמי עד שאני מזהה את עצמי עם הקבוצה, ואני זה הקבוצה. האם תוכל להסביר את זה?
נתתי כדוגמה תינוק. אני לא אמרתי שאצלנו זה ייקח שנתיים שלוש, אני נתתי דוגמה שמי שנולד, וההמשך ידוע לנו, אנחנו רואים את זה, שהוא לא מרגיש את הזולת. הוא מרגיש את הזולת שזה זולת בלבד. ולכן, מה אנחנו אומרים לילד קטן? "תן לו והוא ייתן לך". הוא לא מבין את זה. הוא רוצה לקחת מה שיש לזולת, בשתי ידיים יחזיק ולא ייתן. אחר כל יש לו כבר התפתחות ברצון האגואיסטי, הוא מבין שכדאי להתחלף, יש לו כבר עניין במסחר, "אני אתן לך ואתה תיתן לי", כי אחרת הוא לא אקבל. הוא כבר מתחיל להרגיש את הזולת והשליטה הזרה.
ככה אנחנו, ולכן אנחנו כך היינו בשלבים המוקדמים, ועכשיו אנחנו הגענו למצב שחייבים להיכנס כבר לשלב שרוכשים את תכונת ההשפעה. בתינוק תכונת ההשפעה היא שהוא מתחיל להבין ש"אני אתן צעצוע אחד לחבר", הוא כבר מתחיל להיות חבר מהמילה חיבור. "ואני אקח ממנו את הצעצוע שלו". או ש"אנחנו נשחק יחד באיזה משחק משותף, שאני עושה צד אחד והוא עושה צד שני, או שאנחנו מחברים יחד משהו. זו כבר התפתחות אגואיסטית.
אצלנו ההתפתחות היא גם בזה שאנחנו מתחילים להבין שרק על ידי החיבור בעשירייה אנחנו מגיעים לבורא, שהבורא הוא סך הכול, אנחנו אומרים "הבורא זה הכולל", שסך הכול אנחנו מגיעים לבורא כשאנחנו מאתרים אותו מתוך העשירייה. אבל בינתיים הצעדים הראשונים הם שאני פשוט משייך מה שיש לי, שמגיע אלי, שזה מגיע מהבורא. ואז כל הזמן אני משייך מה שקורה לי לאין עוד מלבדו. אחר כך אנחנו יותר מתקשרים בקבוצה ורוצים לאתר אותו בקבוצה כטוב ומטיב. אלה השלבים הקרובים שאנחנו נבצע.
שאלה: העבודה שלנו בקבוצה, בשיעור האם היא בטיפה אחר טיפה, במאמץ אחרי מאמץ או שאנחנו צריכים ליצור תחושה כזאת של ייאוש, של דחייה מוחלטת ומתוך זה להשתדל להגיע לתפילה משותפת?
אנחנו לא צריכים להגיע לייאוש. איזו מטרה יכולה להיות להגיע לייאוש? אני צריך להגיע לדבקות, אני צריך להגיע למימוש של "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא"1 בלבד, אין לי שום מטרה אחרת. לגלות את "אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב", במאמץ שלי "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". גמרנו. איזה ייאוש באמצע? זה שאני באמצע מגלה את התכונות השבורות למיניהן, מצבים ריקניים, זה כדי למלאות אותם וכדי להתקדם הלאה.
אבל עכשיו אנחנו נמצאים יותר ויותר מאורגנים בקבוצה, יותר ויותר חושבים איך אנחנו מגיעים לחיבור בינינו, ובתוך החיבור הזה אנחנו מאתרים יותר ויותר את הכוח האחד העליון שמשחק איתנו. ואין אף אחד שמקבל איזה מצב אישי, אם זה לא בהתאם לכל מיני מצבים אישיים שמקבל כל אחד ואחד מאיתנו, כי כולנו קשורים זה לזה. ולכן כשמישהו מקבל עכשיו איזו מחשבה, זה בגלל שחוץ ממנו כל היתר גם מקבלים מחשבות, ורצון אחד תלוי ברצונות של האחרים.
הבורא לא פועל כלפי אחד, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת והוא מקדם אותנו בהארה הכללית, כלפי הכתר כולנו שווים. הוא מאיר עלינו כך כל הזמן, כל הזמן, בהדרגה יותר ויותר. ולכן אם נמצא כמה שיותר מהר את הקשר בינינו, איך אנחנו קשורים למקור אחד איך הוא פועל עלינו כאחד, ואנחנו נפנה אליו בחזרה כאחד, אנחנו כבר נתקדם בצורה מהותית חדשה. אבל לפחות בינתיים אני אומר שבואו נאתר כל אחד בצורה אישית, שכל מה שיש בי זה מ"אין עוד מלבדו".
שאלה: חבר שנמצא בטיסה בדרך לפה כותב שמאוד מורגש עכשיו לפני הכנסים איזה כוח יש בכלי העולמי. ממש תחושה כמו דם שזורם עכשיו בעורקים, בוורידים, ובכל הכלי מתפשטת ההתרגשות הזאת. ומצד שני, יש חברים שאולי יכולים להגיע לישראל או לכנס מראה במרכזים שלהם, ולא תמיד יש להם מספיק כוח לעשות את הצעד הזה. איך לתת להם עוד דחיפה, עוד התרגשות, איך עוד לחבר אותם מלב אל לב כדי שיתחברו איתנו בכנסים המיוחדים האלה?
תראו, חכמת הקבלה זו שיטה מאוד מעשית. היא לא סובלת תיאוריה, כמה מלאכים בשמיים ואיך הם נקראים בשמותיהם. מקובלים ממש לא רוצים לסבול את כל הפילוסופיה הזאת, אם לא מגיעים בפועל ורק מתפלפלים.
לכן זה שאנחנו מתחברים היום בפועל בקבוצות, ואפילו שאנחנו עדיין לא מרגישים ממש צורך בקבוצה, ולא מרגישים עד כמה שהבורא פועל על הקבוצה וכל אחד מקבל דרך הקבוצה, מה שודאי קורה כך, כי "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי"2. הבורא פועל על עשיריות, ואני מקבל מהעשירייה אפילו שאני לא מחובר אליה, אבל דרכה. אם אני מחפש את הבורא אפילו בצורה אישית, זה לא בצורה אישית, אני בכל זאת מתקשר אליו איכשהו דרך העשירייה, במשהו יש לי קשר איתם.
הייתי קשור עם איזו עשירייה, עבדתי איתם באיזה עבודות, למדתי איתם באיזה שיעורים, בכל זאת הייתי קשור אליהם. לא יכול להיות שהנברא מתקשר לבורא בצורה אישית אינדיבידואלית ישירה, זה לא קיים, המערכת לא בנויה כך. וזה שאנחנו לא מרגישים את הקשר עם הבורא דרך העשירייה, זו השבירה עצמה.
לכן אני אומר שבנקודה הראשונה אנחנו צריכים כביכול למצוא את הבורא כמקור. אבל אחרי זה אנחנו כן נצטרך לרכוש את הרגשת הנוכחות שלי בעשירייה, ורק בצורה כזאת אני אוכל להתחיל לאחוז בבורא. כי הוא, הבורא זה בוא וראה בתוך הה-ו-י-ה. עד כמה שאני מקושר עם החברים, עד כמה שאני מרגיש שאני מקבל דרכם השפעה מהבורא, עד כמה שהבורא נגלה בקשר בינינו, עד כמה שדרך החברים אני מתקשר אליו בבקשה עבורם, בתפילה עבורם, זה מקנה לי כלי לגילוי הבורא ולנוכחות שלי בקשר עימו, בקשר קבוע.
ואז אני מתחיל לראות את העולם הזה כאיזה נספח לגמרי דומם שאין בו שום ממשיות. אלא את כל הממשיות, את כל הכוח אני מעביר לקבוצה ודרכה אני מפעיל את היחס שלי לבורא, דרכה הבורא מפעיל את הקבוצה וכל אחד מאיתנו, וזה הופך להיות הקובע.
העולם הגשמי מאבד את חשיבותו, עוצמתו לגמרי, לאט לאט, אבל ככה זה. אני רואה אותו רק כרקע, וברקע הזה מתגלות לי תכונות חדשות מקולקלות, עד שאני מעביר הכול לחיבור בעשירייה. אני מתחיל לגלות את הקלקולים כניתוק שלי בעשירייה. והעולם הזה מתחיל להראות לי כקיים בתוך הניתוקים, בתוך הקלקולים שלי בעשירייה. בקלקולים שלי שמתגלים בעשירייה, אני רואה את העולם הזה כאילו בצורה כזאת פרגמנטרית, חלקית, כאן קצת ושם קצת.
זאת אומרת, איך העולם הזה מתחיל להראות לי? העולם הזה מתחיל להראות לי כמערכת שאין בה קשר עם הבורא. והמערכת שיש בה קשר עם הבורא, המערכת הרוחנית, זו העשירייה ובה מתרחש כל היתר. ואז הצורות הללו של העולם הרוחני והעולם הזה מתחילות איכשהו להיות בהתחברות ביניהן בינתיים. אותם כתמים לבנים, הם איפה שאני עדיין לא מגלה את הבורא, זה העולם הזה. ואיפה שאני מגלה במערכת ש"אין עוד מלבדו", זה כבר העולם הרוחני, עד שאני מעביר את הכול יותר ויותר לעוצמת העליון, לעוצמת העולם הרוחני. כך זה, אנחנו נעבור על זה, אלה ציורים כאלו שיצטיירו בכל אחד.
שאלה: רצינו להציג שני חברים חדשים שיש לנו פה בקבוצה שהצטרפו מהקורסים שהיו לנו עכשיו לקבוצה הצעירה. אנחנו מאוד שמחים שיש לנו חברים כאלה שנותנים המון כוח לקבוצה. מה אתה מציע או מייעץ לחברים שעכשיו מתחילים לעבוד איתנו וגם לנו עצמנו, כדי לקחת קדימה את החברים האלה עם הכוח הזה שהם מביאים?
לחברים המתחילים אתם חייבים להעביר כל מה שלמדתם ב"פתיחה לחכמת הקבלה", במאמרים של החברה ושל העבודה הרוחנית, רצון לקבל, רצון להשפיע. את מה שאנחנו למדנו במשך שנים אתם צריכים להעביר להם בקורס, אולי בקורס מזורז, אבל בכל זאת הם חייבים להתחיל מזה, מהיסודות. שוב, כמו שאני נותן דוגמה איך בעולם הזה נולד אדם קטן ואיך הוא מתקדם, שהוא חייב ללמוד את היסודות עד שהוא מתחיל להיכנס לחברה ולהיות שם כחלק המועיל האינטגראלי.
לכן איך שלא יהיה אתם חייבים לארגן קורסים למתחילים, ובקורסים למתחילים אתם לא מסבירים להם את העבודה הרוחנית אלא את המבנה, מה שבעל הסולם מסביר לנו ב"מבוא לחכמת הקבלה", בכל מיני מאמרים כאלו, יש לנו את זה בארכיון. ורק אחרי זה שהם לומדים את זה, ולאט לאט גם נכללים מכל מושגים האלו, מתרגלים לזה, ונבנה בהם יסוד לעבודה הרוחנית, אז הם נכנסים כבר לתוך הקבוצה שלכם ומשתתפים בכל מה שאתם.
אחרת אני חושב שיהיה להם בלבול גדול והם יצאו מבולבלים מחכמת הקבלה, בכלל מכל המסגרת שלכם. לא מן הסתם קרו כאלה מקרים בעבר שחשבו שמחכמת הקבלה אפשר להתבלבל עד להשתגע וכן הלאה. זאת אומרת, זה כמו שלתינוק אתה לא יכול לתת איזו מתמטיקה גבוהה או לדבר איתו על איזו פסיכולוגיה וכן הלאה. כל ההתקדמות היא מקל לכבד, כך אנחנו בדרך התיקון הרוחני, ומכל שכן גם בתיקון הגשמי. כך צריך להיות.
שאלה: עד כה דיברנו על כך שיש את העבודה בעשירייה ושאנחנו מתמקדים בעבודה בעשירייה בין החברים לגלות רצון, את הכלי האחד הזה לגילוי הבורא. אבל לחלוטין לא ברור אם כך מהם הכלים של הבורא, איך אפשר לעזור זה לזה לגלות את הכלים של הבורא ולהשתדל למלא אותו? או שזו עדיין לא המשימה שלנו בכלל ועדיף לא להתמקד בזה?
הכלים של הבורא הם כלים של בינה שאפשר למלאות אותם רק בהשפעה. הכלים שיש בחברים הם כלים דקבלה שאתה צריך למלאות אותם על ידי הכלים שלך, שאתה בזה הופך להיות כמו בינה, שאתה מקבל כדי להשפיע להם, כמו שציירנו בציור הזה של ד' בחינות. כשבינה רוצה להידמות לכתר, אז היא מקבלת מהכתר כדי למסור הלאה לזעיר אנפין ולמלכות (ראו שרטוט מס' 2). לכן אנחנו, כשעובדים עם החברים, אנחנו בעצם מתחילים להיות כבינה שמקבלת מהכתר כדי למסור הלאה, אבל היא בזה דומה לכתר. בחלק העליון היא רוצה להשפיע ולכן היא מקבלת מהכתר.
בבינה יש 4 חלקים. בחלק העליון (1) אני רוצה להשפיע, כדי להשפיע בחלק העליון אני צריך לקבל מהעליון שלי, ואז כשאני רוצה להשפיע בחלק השלישי אני בונה בחלק הרביעי רצון לקבל, ואז הוא הופך להיות בזעיר אנפין כרצון לקבל, אני מוליד. זאת אומרת, מה היא צורת ההשפעה בבינה? בזה שהיא מולידה. אנחנו נלמד את זה.
שרטוט מס' 2
שאלה: אם הכול טוב אצלי בעשירייה, אני יושב בשיעור, אני מרגיש איזה מצב כזה קווי, אני רואה שחלק מהחברים קצת עצבניים, חלק רגועים, כאילו כולם מחוברים, הכול בסדר, האם זה מצב נורמאלי?
מצב נורמאלי יהיה שאתם תהיו בחוסר שקט. שאתם תרצו להתקדם, שאתם תעוררו זה את זה. שכל אחד יגרה את השני, יחמם את השני, איך אנחנו מתקדמים, מה קורה לנו, מה עם המטרה. שאנחנו יחד עם זה נמצאים בשמחה ובמתח מה קורה עם המטרה שלנו, מה קורה עם ההתקדמות שלנו. אז זה מצב טוב בקבוצה, אחרת מה, אנחנו הגענו לבית אבות או נמצאים כמו בגן ילדים ומשחקים במשהו? לכן להשתדל כמה שיותר לעורר חיסרון מטרתי בקבוצה, וכך עוד יום ועוד יום ועוד יום.
זה טוב שאנחנו כך באים ורגילים כבר לשגרה, אבל בתוך השגרה הזאת חייבת להיות השאלה, כמו בדרך, האם אנחנו מתקדמים. זאת חייבת להיות שאלה מטרתית.
שאלה: אם אני מרגיש רע כלפי המחשבות השליליות שלי מה צריכה להיות העבודה שלי במצב כזה?
קודם כל ודאי שטוב להרגיש רע כי על ידי הרע אני מתעורר. אני רצון אגואיסטי, אני עדיין נמצא באגו, החומר שלי זה רצון ליהנות, ואם אני מרגיש רע ההרגשה הרעה פועלת על החומר שלי ולא נותנת לי מנוחה עד שאני ארגיש טוב או לפחות לא ארגיש כלום. זאת אומרת, ההרגשה הרעה היא ההרגשה הכי מועילה לשינוי.
אז מה הבעיה?
תלמיד: מה אני צריך לתאר לעצמי כדי שאוכל לקבל את ההרגשה הזו?
שעל ידי ההרגשה הרעה הזאת הבורא מעורר אותי, מאיץ אותי, ומצידו אין עזרה יותר גדולה להתקדמות שלי, לשינויים שאני צריך לעשות, אלא דווקא על ידי זה שנשלחת לי הרגשה רעה.
שאלה: מה זה אומר למלאות את עצמי, איך זה קורה ואיך לא להתבלבל?
למלאות את עצמי אני יכול אך ורק בתנאי שאני מוסר דרכי איזה מסר מהבורא, התעוררות מהבורא, מילוי מהבורא לאחרים. כמו עליון ותחתון, גלגלתא עיניים ואח"פ. לכן הקשר שלי עם האחרים יכול להיות אך ורק בזה שאני רוצה להועיל להם. אחרת לא יהיה קשר, ואם לא יהיה קשר גם אני אף פעם לא אקבל שום דבר. כי כל אחד מאיתנו חייב להיות חפץ חסד, זאת אומרת לא מקבל כלום, כמו אותו איש ביער שאין לו אפילו חולצה, אבל למסור לאחרים כן, הוא מוכן לקבל כדי למסור לאחרים.
שאלה: מה זה לדחות את בינה במעשה? האם זה אומר לדחות את התיקון של הבורא או לדחות את התיקון של המעבר מקבלה להשפעה?
אני לא מבין מה זה לדחות בינה. איפה אמרתי דבר כזה? לא.
שאלה: שמענו ממך שחלק מהשאלות שלנו לפעמים פילוסופיות או לא שייכות. מה זה נקרא שאלה אמיתית ואיך לבנות אותה בצורה נכונה?
אם אנחנו יושבים בקבוצה, לא בשיעור שאנחנו לומדים "תלמוד עשר הספירות", אלא אנחנו מדברים על עבודה מעשית, אז אנחנו שואלים על משהו שקשור אלינו, שיכול להיות ממש במעשה. אז אני לא כל כך שואל אפילו על הבינה ומלכות. אפשר לדבר על זה, אבל קצת, כדי לקצר את השפה, אבל בעצם אין לנו בזה [עניין].
בדיבורים בינינו אנחנו חייבים לדבר במילים שברור לנו שאני אומר לחבר משהו שהוא מרגיש, והוא גם פונה אלי, לא עם מילים שהן מנותקות מהחומר, אבל שברור לו שאני אבין אותו, כי כל מילה ומילה שהוא אומר אני יכול לייצב בי ולהבין למה הוא מתכוון. זה מאוד חשוב. ולכן כמה שפחות לדבר על דברים מעורפלים כאלה.
שאלה: אני נוסע בפעם הראשונה לכנס, ובהקשר לזה יש לי שאלה כזו, באיזה מצב פנימי הכי נכון, הכי אופטימאלי להעביר את הזמן הזה בכנס?
אני לא כל כך יכול להגיד את זה במשפט אחד. תיכנס ללא שום מחיצות ממך. ככה, בצורה כזאת שאין לך שום דעה על כלום, תתכלל עם מה שהם. כתוב, "בתוך עמי אנכי יושבת", שבתוך החיבור הזה, אפילו שהוא חיבור לא שלם נמצא הכוח העליון, הבורא. תשתדל עד כדי כך להיות ניטראלי, טוב לכולם, מחובר עם כולם כמו תינוק, שאין לך שום דעה, שום ביקורת, שום קשר, יחס. תשתדל כך להתכלל, שאת מה שיש בהם אתה תקבל.
ואז יכול להיות שתתחיל אפילו להרגיש שבתוך האסיפה הגדולה הזאת נמצא הכוח העליון. זה באמת כך, הכול תלוי במידת הביטול שלך. ממש. אתה יכול להרגיש עד גמר התיקון, הכול תלוי בכלים שלך. עד כמה שתתבטל, אחרי ביטול תוכל להתקשר, להתכלל וכן הלאה. את כל הדרגות האלו של ההתחברות, 125 דרגות התחברות, תוכל לעבור ממש בתוך החברה הזאת. זה לא תלוי בחברה עצמה, יש להם את היסוד הנכון, כל היתר תלוי בכלים שלך.
שאלה: אם יוצאים מתוך אין עוד מלבדו, אז כל המחשבות, הרצונות, המעשים שלי, התגובות שלי, זה הכול ממנו. האם אני יכול לקבוע מה באחריותי בכל מה שנוגע להשקעה בקבוצה בנוכחות בשיעור?
כשאנחנו נמצאים בקבוצה אנחנו יכולים לקבוע רק דבר אחד, כמה שיותר להתכלל. חבל לנו לבזבז את הזמן שאנחנו נמצאים בקבוצה, תחת השפעת הקבוצה, שזה הזמן שהכי מועיל להתקשרות שלי לקבוצה, חבל אם אני אבזבז את זה על כל מיני מחשבות ועל כל מיני בירורים שהם לא שייכים לחיבור בינינו. לא כדאי, זה ההיפך ממה שצריך להיות. יכול לגרום אפילו נזק. יותר טוב אם אני בזמן שהותי בקבוצה אני ממש דואג לחיבור בלבד. ומהחיבור כבר יבואו כל מיני הבחנות חדשות.
קריין: אז אנחנו קוראים את קטע מס' 24 מתוך הנושא: "להגדיל את גדלות הבורא בעינינו", קטע מס' 24, אגרת י"ח של בעל הסולם.
"אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות."
(בעל הסולם. אגרת י"ח)
זו הבעיה שנראית לנו, שהבורא שולח לנו כל מיני הכבדות, בעיות וכן הלאה, וזה הכול כדי לחייב אותנו להגיע לאמונה למעלה מהדעת. זה מה שאנחנו צריכים לדעת. שהאדם ברגעים הקשים שהבורא ודאי שמייצב לו את זה, משתמש במה? רק כאילו לברוח. אבל לאן הבריחה הזאת? למעלה מהדעת. זאת אומרת לשייך לבורא כל מה שנעשה עימו ולא לשייך את זה לשום גורם חיצון. נניח יש לי איזה מישהו שמאוד מציק לי. אני לא הולך להרוג אותו, להרוס אותו, אני משתדל לשייך לבורא את הגורם הרע, אני מצדיק את הגורם הזה הרע שהוא חייב להיות קיים כדי לעורר אותי, לסדר אותי, וכך אנחנו מגיעים לתיקון. ש"אין אכזר בבית המלך". כך אנחנו עושים.
לכן בעזרת כל מיני תמריצים שליליים, מקרים שליליים, הבורא מחייב אותנו להגיע ל"אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב". בהתחלה אין עוד מלבדו, ואחרי זה אנחנו צריכים לקבוע שזה טוב ומיטיב. כי בלי שזה מגיע מהבורא לא נוכל להתקדם למטרת הבריאה, ושהוא עושה את זה מתוך אהבה ולכן אנחנו צריכים לנשק את המקל.
שאלה: מה לעשות בהכבדות, אבל כשיש לך דווקא התרוממות, הגעתי עכשיו והכול טוב ושמח, איך להשתמש בזה בעבודה הרוחנית? יש הרגשה שזה נותן איזו הקלה בעבודה הרוחנית.
אפילו לא נעים, לא רגיל. כאילו הכול נפתח, הכול יפה והכול טוב וכולם מחייכים וכולם נעימים כאלה ויפים. מגעיל, דוחה. אני לא רגיל לזה. אני רגיל להיות בחברה שככה עם מרפקים אני עובד, את כולם אני דוחף שיהיה לי מקום, שלא יתקרבו אלי, וכאן כולם כאלה רגועים, אני לא יודע, הכול נופל אצלי. מה אני אעשה?
בשביל מה זה נעשה מהבורא? כדי שאתה תתכלל במצב שנקרא עיבור. עיבור, כעובר בתוך אמו. מבטל את הכול מכל, רק רוצה להיות בהם, שייך להם, בלי שום שכל, בלי שום רגש משלו. רק דבר אחד, מה שהם, גם אני. ואז אתה תתחיל לראות כמה שזה לא פשוט ולא קל. וכל החיוכים שלהם וכל החיבוקים שלהם זה כלפי האגו שאתה רוצה לבטל את עצמך, זה לא כל כך נעים ופשוט. אתה תצטרך להיות בפנים, אבל כמו שהיית מתנגד לאנשים מבחוץ וזורק ומפנה מקום, שלא יגעו בי, אני כך וכך, עכשיו אתה תצטרך במקום לדחות את הסביבה, אתה מקבל את הסביבה ודוחה את האגו שלך בפנים. ההיפך.
וכך אתה מגיע להיות עובר. זה לא פשוט, זו עבודה. זאת אומרת, כל אותם המאמצים שעשית קודם כלפי החברה החיצונה, עכשיו החברה החיצונה הופכת להיות כרחם, דבר הכי ידידותי, אתה עכשיו צריך בהתאם לזה להחזיק את האגו שלך, שיתן לך אפשרות להתקשר אליהם בצורה כזאת.
תנסה, אחר כך אנחנו נדבר הלאה. זה בעצם שלב הכרחי שיעברו כולם. ואז אנחנו צריכים יחד עם זה, חוץ ממה שאנחנו עושים עבודת פנים, אנחנו צריכים לעשות עבודת חוץ. לתת לכל אחד ואחד הרגשה כזאת כמו שאתה אומר, שכולם מחייכים וכולם מוכנים לחבק אותך וכולם רוצים לתת לך הכול וכולם דואגים לך. זה מאוד מקשה על הרצון לקבל של האדם להתבטל לגמרי ולהיות ממש בדרגת העובר. תתחילו לעבוד.
קריין: קטע מס' 25, מתוך "שמעתי", בעל הסולם, קל"ח, "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם".
"בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים. ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו". ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים."
(בעל הסולם. שמעתי. קל"ח. "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם")
זו גם דוגמה יפה מאוד. שהבורא נותן לנו איזה מצבים של פחד, חוסר ביטחון, חוסר אונים, כל מיני איומים, אם אנחנו יכולים להעביר את זה להתקדמות אישית שלנו, קבוצתית שלנו, רוחנית. שבאותו מתח, באותו לחץ שאני מרגיש איומים גשמיים, אני מרגיש פחדים, חרדות, איומים, לחצים כלפי השגת המטרה. הקבוצה צריכה להשתדל לייצב את זה. זו בעצם העבודה שעוד נעסוק בה, אבל זו עבודה לא פשוטה.
נראה לי שאנחנו לא מסוגלים בינתיים לייצב כאלו מצבים בקבוצה, שהקבוצה תילחץ מזה שהיא בעצמה מייצבת מצבים כאלו בהתקדמות רוחנית. צריכים לגלות עד כמה אנחנו עדיין לא נמצאים בחיבור ועד כמה שאנחנו כבר מבינים שצריכים להיות בחיבור. והפער בין המצוי לרצוי שייתן לנו לחצים כאלו גדולים, כמו שאנחנו נמצאים נניח באיום גשמי. ככה זה. עכשיו לא כדאי לנו לעסוק בזה, לא לפני הכנס, זה לא כדאי.
שאלה: איך אפשר לבדוק את ההצלחה של התרגיל של אין עוד מלבדו, לפי כמות השעות שאני נמצא במחשבה הזאת או לפי התדירות של כניסות ויציאות? איך לבדוק את ההצלחה בזה?
לא כמות השעות אלא לפי הכניסות ויציאות. אנחנו עובדים לפי התדירות, עד כמה כל פעם ופעם אני מסוגל להרגיש שאני מחויב להתקשר לבורא ולקבוע שזה בא ממנו. זה תלוי ברגישות. יכול להיות שאני מחובר לבורא פעם בשנה, פעם בחודש, פעם בשעה, פעם בדקה, זה הכול תלוי ברגישות האדם. עד כמה שהוא מוקף חברים שמעוררים אותו למטרה, עד כמה הוא בעצמו מעורר את עצמו למטרה, בהתאם לזה הוא ירגיש את ההפרעות, האם הוא חושב על המטרה. המטרה היא דבקות בחברה ובבורא, עד כמה התנאים החיצוניים מנתקים אותו מזה.
אני נמצא עם החברים במחשבה על החברה, על משהו שלנו, פתאום המחשבה שלי בורחת לכל מיני כיוונים אחרים שהם חשובים לי מפני שהם עלולים להפריע לי ברמה הגשמית. אז ברור כאן שכבר אני חייב לאתר את הדברים האלה לאין עוד מלבדו ולהגיע לאיחוד, גם אני וגם החברה שעסקתי בה קודם, וככה להתקדם. זה הכול תלוי איך אני מייצב את המצב.
(סוף השיעור)