שיעור 30.05.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך י', עמ' 200, "שיר השירים", 297

קריין: אנחנו באמצע מאמר "כ"ב אותיות ומנצפ"ך", פסקה 297 בטור ב'.

נשתדל לקרוא את הזוהר בצורה כזאת שהאור שלו ישפיע עלינו ויביא לנו חיבור בינינו וחיבור עם הכוח העליון.

.297" כתוב, אתה כוננת מֵישרים. וכתוב, וחִכֵּךְ כיין הטוב הולך לדודי למֵישרים. מישרים, מנצפ"ך, ספירות גנוזות בתוך העוה"ב, בינה. וכולן מעיין בתוך המחשבה בחקיקת השמות הקדושים, בחקיקת זכר ונוקבא, שיִתרַצו ויסכימו זה לזה להיות יחד. כי אין בכל האותיות רצון והסכמה של אלו באלו, להיות יחד זו בזו, חוץ מאלו האותיות מנצפ"ך.

האותיות הם הכלים שבכל פרצוף. ואין יותר מג' כלים בכל פרצוף, בינה וז"א ומלכות, כי לחיה וליחידה אין כלים. והם רת"ס של הפרצוף. אמנם בפרטות, יש ט"ס בבינה, שהם ראש הפרצוף. ט"ס בז"א, תוך הפרצוף. ט"ס במלכות, סוף הפרצוף.

וזה כ"ז (27) אותיות, לפי מספר הספירות שבפרצוף: ט' כלים דבינה, ט' כלים דז"א, ט' כלים דמלכות.

ט' הכלים דבינה, הן יחידות, האותיות מא' עד י'. ט' כלים דז"א, הן עשרות, האותיות מי' עד ק'. ט' כלים דמלכות, הן מאות, האותיות מק' עד ץ' ארוכה, ק' ר' ש' ת' ך' ם' ן' ף' ץ'.

והם הצירוף של הא"ב אי"ק בכ"ר וכדומה, אשר כל אחד הוא צירוף מן רת"ס, בינה ז"א ומלכות. כי אי"ק, הן ג' כתרים, של יחידות עשרות ומאות, כתר דבינה א', כתר דז"א י', כתר דמלכות ק'. בכ"ר, הן ג' חכמות, של יחידות עשרות ומאות, חכמה דבינה ב', חכמה דז"א כ', חכמה דמלכות ר'.

גל"ש, הן ג' בינות, של יחידות עשרות ומאות, בינה דבינה, בינה דז"א, בינה דמלכות. דמ"ת, הן ג' חסדים, של יחידות עשרות ומאות, חסד דבינה, חסד דז"א, חסד דמלכות. הנ"ך, הן ג' גבורות, של יחידות עשרות ומאות, גבורה דבינה, גבורה דז"א, גבורה דמלכות.

וס"ם, הן ג' תפארות, יחידות עשרות ומאות, ת"ת דבינה, ת"ת דז"א, ת"ת דמלכות. זע"ן, הן ג' נצחים, של יחידות עשרות ומאות, נצח דבינה, נצח דז"א, נצח דמלכות. חפ"ף, הם ג' מיני הוד, של יחידות עשרות ומאות, הוד דבינה, הוד דז"א, הוד דמלכות. טצ"ץ, הן ג' יסודות, של יחידות עשרות ומאות, יסוד דבינה, יסוד דז"א, יסוד דמלכות.

והנה התבאר, שכ"ז אותיות הן ט"ס דראש, ט"ס דתוך, ט"ס דסוף של הפרצוף. אמנם למה אנו אומרים רק כ"ב אותיות ולא כ"ז?

כי ב' זמנים יש בכל פרצוף, קטנות וגדלות. בקטנות עולה המלכות לבינה של המדרגה ומסיימת שם המדרגה, וחצי בינה ותו"מ של המדרגה יוצאים מהמדרגה ונופלים למדרגה שמתחתיה, שמסיבה זו הסתלקו ג"ר מהמדרגה, כי לא נשארו אלא הכלים דכו"ח וחצי בינה במדרגה, באורות דרוח נפש. וזהו זמן הקטנות.

ולעת גדלות יורדת המלכות מבינה למקומה, ואז חוזרים הכלים דבינה ותו"מ אל המדרגה, ואז חוזרים ג"ר, כי כיוון ששוב יש חמישה כלים במדרגה, כח"ב תו"מ, שוב מתלבשים בהם חמישה אורות נרנח"י.

ואלו ג' הכלים, חצי בינה ותו"מ, היוצאים מהמדרגה ונופלים למדרגה התחתונה בקטנות, וחוזרים אל המדרגה בגדלות, מכונים מבחינת האותיות בשמות מנצפ"ך. כמו שלומדים, מנצפ"ך צופים אמָרוּם, אלא ששכחוּם וחזרו ויִסְדוּם.

כי בזמן קטנות המדרגה, הן נשכחות, מפני שאינן במדרגה, אלא שהן נמצאות במדרגה שמתחתיה. ובגדלות חוזרים המנצפ"ך ומתחברים למדרגתם. נמצא, שחזרו ויסדו אותם. ואז נקראים בעלי המדרגה בשם צופים, משום שמשיגים הארת החכמה, המכונה ראייה.

מקור האותיות הוא מבינה, אבל שם עוד לא התגלמו, עד שבאות לז"א, ובז"א מתגלמות ונשלמות. ולפיכך, נבחנות האותיות שמתחילות רק בז"א. שעיקר ז"א הוא הקטנות שבו, בו"ק בלי ראש, הקביעות שבו. וגדלות אינה עיקר בו, אלא תוספות מוחין. נמצא, שעיקר הז"א הוא רק כ"ב אותיות, והמנצפ"ך הן אצלו תוספת. משום זה מחשיבים רק כ"ב אותיות, ולא כ"ז.

ביציאת בינה ותו"מ ממדרגה יש רק ט"ס דמלכות, שבמספר מאות, אשר קרש"ת הם כו"ח וחצי בינה שנשארו במדרגה, ק' כתר, ר' חכמה, ש' חצי בינה, ת' מסך המסיים את הפרצוף. ומנצפ"ך הן חצי בינה ותו"מ, שיצאו ממדרגת ז"א, ונפלו למדרגת הנוקבא. ונשארו בז"א: ט' אותיות דבינה שבו, ט' אותיות דז"א שבו, ד' אותיות שבמלכות שבו, שהן כ"ב אותיות.

ואנו מבחינים יציאת בינה ותו"מ מהמדרגה לא בט' אותיות דבינה, יחידות, ולא בט' אותיות דז"א, עשרות, אלא בט' אותיות דמלכות, משום שבינה ותו"מ שיצאו מט' אותיות דבינה, ראש דז"א, נפלו למדרגה שמתחתיה, לט' אותיות דז"א, תוך דז"א.

וכן בינה ותו"מ שיצאו ממדרגת ט' אותיות דז"א, תוך, נפלו למדרגה שמתחתיהן, האותיות דמלכות, סוף. אבל בין כך ובין כך לא יצאו מפרצוף ז"א כלל. וע"כ אינן חסרות מפרצוף ז"א. ורק בינה ותו"מ שנפלו מט' אותיות דמלכות, שהן מנצפ"ך, יצאו לגמרי מחוץ לפרצוף ז"א, ובאו בפרצוף הנוקבא, וע"כ הן חסרות בז"א, ואין שם אלא ט' דבינה וט' דז"א וד' דמלכות, שהן כ"ב אותיות בלבד.

וכשברא הקב"ה, בינה, את אדם, ז"א, הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם (45), נבראו ב' פרצופים, זכר ונוקבא, בכ"ב אותיות גדולות לז"א, ובכ"ב אותיות קטנות לנוקבא, שהם ט' הכלים דראש וט' הכלים דתוך וד' הכלים דסוף, שבז"א או שבנוקבא, שמספרם כ"ב, שהן עיקר המדרגה וקבועות בה תמיד. אבל חמש אותיות מנצפ"ך אינן קבועות בה, כי נמצאות רק בגדלות. ע"כ הן נבחנות לתוספת בלבד.

כ"ב אותיות הן קו ימין שבמדרגה, חסדים, ומנצפ"ך הן קו שמאל, הארת החכמה שבשמאל. כי מצב הקטנות, שבינה ותו"מ חסרים, שהם כ"ב אותיות, הוא קו ימין, ואותם בינה ותו"מ החוזרים אל המדרגה לעת גדלות, הם מנצפ"ך, קו שמאל.

וכל זה כי כמ"ש, נגילה ונשמחה בך. ב"ך, מורה על כ"ב האותיות, שכל מה שהנוקבא זכתה לקבל מז"א בגדלות, הוא משום שזכתה להידבק בכ"ב אותיות דז"א, שהם החסדים הקבועים בז"א, שאינם משתנים. וכמ"ש, אשר נשבעתָ להם בךְ, בכ"ב האותיות הקבועות בו תמיד, החסדים, ששם השבועה.

ומֵישרים, הן שאר האותיות, שנשארו מכ"ב האותיות, והן מנצפ"ך. כי אלו האותיות נשארו בקטנות מחוץ מז"א, אינן עיקרים בו, ואינן בחשבון האותיות הקבועות בו.

מנצפ"ך, קו שמאל, והשמאל אינו יכול להאיר מטרם שקו האמצעי מייחד אותו בימין. הקו האמצעי נקרא ישר, משום שהארתו כוללת ימין ושמאל בדרך ישר, ואינה נוטה לא לימין ולא לשמאל. ומתוך שמנצפ"ך זה קו שמאל, שאינן יכולות להאיר בלי תיקון הקו האמצעי, הנקרא ישר, ע"כ נקראות גם הן מישרים, מחמת התיקון הישר הרובץ עליהם.

אין בכל האותיות שיהיו נקראות מישרים, חוץ מאלו, מטעם שכל כ"ב האותיות יכולות להאיר בלי עזרת הקו האמצעי. חוץ מהמנצפ"ך, שיכולות להאיר רק בתיקון הקו האמצעי, הנקרא ישר, המתקן אותם שלא יאירו אלא מלמטה למעלה.

והוכפלו מישרים אלו באלו: מ' בם' נ' בן' וכדומה. כשמנצפ"ך הסופיות, שמאל, מתחברות בקו ימין, שהן מנצפ"ך הפשוטות שבכ"ב האותיות, שהייחוד הזה נעשה ע"י הקו האמצעי, אז הן נקראות מישרים. כמ"ש, מֵישָׁרים אֲהֵבוךָ, להתכלל עימך, בכ"ב אותיות אלו. מפני שאינן יכולות להאיר זולת בהתכללות עם הימין, שהוא כ"ב אותיות.

והמנצפ"ך דז"א בקטנות נופלות למדרגה התחתונה מז"א, לנוקבא, כלומר, לכלים בלי האורות שבהם, אבל האורות שבהם מסתלקים לשורשם, למדרגה העליונה מז"א, לבינה. וע"כ אלו מנצפ"ך, הן אותיות נסתרות וגנוזות בתוך העולם העליון, שבעת קטנות עולים אורותיהן ונגנזים במדרגה העליונה מז"א, בינה.

ובעת שנגנז אור ג"ר, הנקרא אור ראשון, שזה היה מחמת עליית המלכות לבינה, שהוציאה הבינה ותו"מ מחוץ לז"א, אז נגנזו האותיות האלו, המנצפ"ך, שאורותיהן עלו לבינה והכלים לנוקבא דז"א, ונעלמו מז"א.

ואדה"ר היה יודע אותן, שמטרם שחטא, היו לו חמישה כלים כח"ב תו"מ וחמישה אורות נרנח"י. כי המנצפ"ך היו מחוברות בכ"ב אותיות, והיו לו ט' כלים דבינה מא' עד י', שהן יחידות, וט' כלים דז"א, מי' עד ק', שהן עשרות, וט' כלים דמלכות שהן מק' עד ץ' ארוכה.

אחר שאדם חטא, נגנזו האותיות מנצפ"ך כבתחילה, שהמנצפ"ך, שהן בינה ותו"מ, יצאו ממנו למדרגה תחתונה, והסתלקו ממנו אורות דג"ר. עד שבא אברהם, וידע אותן ברוח הקודש, ששרה עליו, שהעלה מ"ן והחזיר המנצפ"ך למדרגתן, וחזרו אורות דג"ר, האור הראשון, שמטרם עליית המלכות לבינה. וכן ליעקב, שקיבל מאברהם, וכן ליוסף, שקיבל מיעקב.

כיוון שמת יוסף, ובני ישראל באו בגלות, שחטאו ישראל, אז חזרו המנצפ"ך ונפלו מז"א, וחזר ז"א לקטנותו, ו"ק בלי ראש. ונגנזו אותיות מנצפ"ך, והסתלקו כבתחילה, שהמנצפ"ך חזרו ונפלו. עד שעמדו ישראל על הר סיני, ונמסרה התורה לישראל, נגלו אותיות מנצפ"ך, כלומר, שהמנצפ"ך חזר למדרגת ז"א, וחזר האור הראשון, ג"ר. כיוון שחטאו, כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָם. עדיָם, כולל מנצפ"ך דכלים וג"ר דאורות.

וכן משה ויהושוע וזקנים ידעו המנצפ"ך, שהיו מחוברים בכ"ב אותיות דז"א. ובהן באו לארץ ונגלה השיר הזה, שהוא אור הג"ר, המלובש בשה"ש.

ונחקקו מנצפ"ך, שהתחברו אותיות מנצפ"ך, בכ"ב אותיות, שהם ב"ך, שמנצפ"ך חזרו למדרגה ונכללו בימין, שהוא כ"ב אותיות, ואחר שנכללו בימין נקראים מישרים. והם אוהבים להתחבר בכ"ב אותיות, כי אינם יכולים להאיר זולתן.

כתוב, אתה כוננת מֵישרים. אתה, חסד, כוננו את המנצפ"ך, הנקראים מישרים. כי מטרם שהמנצפ"ך התלבשו בחסד, לא יכלו להאיר. והן ספירות גנוזות בתוך העוה"ב, שאורותיהן גנוזים בבינה, עוה"ב. וכולן מַעיין, שהארת החכמה הנובעת ממנצפ"ך, רודפת להיכלל בנביעת החסדים שבכ"ב אותיות. שכּן הוא בתוך המחשבה, שהיא בינה, בחקיקת השמות הקדושים, מ"י אל"ה של אלקים.

וכן בחקיקת זכר ונוקבא, שהנוקבא, שיסודה משמאל, שהוא מנצפ"ך, רודפת להיכלל בז"א, שעיקרו חסדים וימין, שיִתרַצו ויסכימו זה לזה להיות יחד, להיות בהסכם אחד, בשליטת החסדים. כי אין בכל האותיות רצון והסכמה של אלו באלו, להיות יחד זו בזו, חוץ מאלו אותיות מנצפ"ך. כי אלו המנצפ"ך אינן יכולות להאיר כלל בלי החיבור עם החסדים. וע"כ הן רודפות אחריהם, להיות עימהם יחד.

.298 מֵישרים, הם י"ה, חו"ב, שאהבתם היא לו', ז"א. והם בהסכמה שלמה, וברצון אחד להשפיע לו'. וע"כ אומרת המלכות לז"א, מושְׁכני אליך להיות עימך. כי האותיות הקדושות העליונות י"ה, הו' מתחברת עימהן. והוא שם קדוש עליון. יה"ו. וע"כ ה"ת, מלכות, היושבת תחתיו, ואין לה מעצמה כלום, כל תשוקתה היא לעלות אליו ולהתחבר עימו. ואינה עולה אלא ברשות ז"א. והיא אומרת, מושכני, להיות עימך בחיבור אחד.

.299 הֱביאני המלך חדריו. מלכות אומרת, שהמלך הביאני חדריו, והתקין אותי בכל מיני תיקונים ביופי העליון, כדי שאהיה אצלך. וע"כ, נגילה ונשמחה בך, אני וכל התיקונים שלי, כשאהיה עימך בחיבור אחד.

.300 נזכירה דודיך מיין, שנרווה לכל אחד ואחד, הן לאותם הצריכים חסדים והן לאותם הצריכים חכמה. ונשַׂמח אותם מאותו היין המשמח את הכול, הארת החכמה, ולא נחדל מלשמח אותם. כי מישרים אהבוך, י"ה, חו"ב, שהם לא יחדלו לתת לך, משום שהם אהבוך לתת לך, ולהשפיע לך, ולהאיר לך.

.301 כתוב, אתה כוננת מֵישרים. ואם מישרים הם י"ה, חו"ב, מי יכול לתקן אותם חוץ מעתיק מכל עתיקים, כתר, מדרגה שלמעלה מחו"ב, והוא אינו ידוע כלל? ואותו הלא נודע הנסתר והגנוז, כתר, אינו נקרא אתה, בלשון גלוי, א"כ איך כתוב, אתה כוננת מישרים?

.302 אין צורה לאותיות בממשות שלהן, עד שיוצאות מחוץ לבינה. כיוון שיוצאות לחוץ, נעשית בהן ממשות, ונתקנו שהקב"ה יהיה נקרא באותיות אלו. ומשום זה, כתוב, אתה כוננת מישרים.

כיוון שהגיעו למקום, שנקרא אתה, אז נתקנו מישרים. מישרים סובב רק על אותיות הבינה, י"ה, שלהן אין ממשות עד שבאות למקום ז"א, שאז קונות ממשות. וזהו שכתוב, אתה כוננת מישרים, שז"א הנקרא אתה, הוא המתקן את האותיות דבינה, הנקראות מישרים.

.303 ע"כ חושקת המלכות להתחבר באותיות המישרים, כדי שיהיה הכול שֵׁם שלם. ומטרם שנתקנו הבחינות שלה, שהן שבע הנערות, לא תוכל להתחבר באותיות אלו, להיות הכול שֵׁם שלם.

.304 וע"כ המלכות אומרת בתיקוני יופיה, מושכני אחריך נרוצה. היא והבחינות שלה. הֱביאני המלך חדריו, נגילה ונִשמחה בךְ. נגילה, היא והבחינות שלה, שבע הנערות, שמטרם שנתקנו הבחינות שלה, לא תוכל להתחבר בו.

.305 כי המלכות מיתקנת ביופי תיקוניה, כדי להתחבר בז"א בחיבור אחד, להיות עימו שֵׁם שלם בחיבור אחד. כי כשהיא עולה לז"א, אז הוא שֵׁם שלם הוי"ה אלקים.

.306 הרי כשהיא עולה להתחבר לז"א, אז הוא בשם שלם הוי"ה, ואיפה השם אלקים? כשהשם בשלמות, אז נכללים יחד למעלה ולמטה. למעלה, הוי"ה, ז"א. למטה, אלקים, מלכות. ואז נשלמת בכל."

שאלה: מה זה חסדים קבועים, ובכלל מה זה קבוע ברוחניות?

איפה כתוב? צריך לראות את המקום.

תלמיד: עמוד 202 טור א', פסקה שלישית "וכל זה".

אני קורא ומסביר. "וכל זה כי כמ"ש, נגילה ונשמחה בך. ב"ך, מורה על כ"ב האותיות, שכל מה שהנוקבא זכתה לקבל מז"א בגדלות, הוא משום שזכתה להידבק בכ"ב אותיות דז"א, שהם החסדים הקבועים בז"א," בזעיר אנפין זה חסדים קבועים. זעיר אנפין זה החסד, מלכות זה כלי קבלה ולכן מלכות שנדבקת לזעיר אנפין, יש לה בזה מגן של חסדים ואז היא יכולה לקבל ממנו לכלים שלה דקבלה. מתקדשת, מתקשרת, נכנסת לחופה, יש על זה הרבה ציורים.

ביאור הכתובים לפי א"ב של א"ת ב"ש

.307" כתוב, והמלך שלמה ברוּך. למה נקרא כך? המלך שלמה, המלך שהשלום שלו, ז"א. כי בכמה מקומות כתוב, המלך, סתם, ולא כתוב, המלך שלמה. המלך סתם, אומר על בית דוד, מלכות. המלך שלמה, על המלך שהשלום שלו, ז"א.

.308 והמלך שלמה ברוך. ברוך, כי אז נביעת הברכות אינה חדלה למעלה ולמטה. ברוך, שכל הברכות נובעות משם, שיתברכו כל העולמות, ושיאירו כל האותיות, כולם בחיבור אחד, בשלמות אחת.

.309 ואז האות האחרונה שבשם הקדוש, מלכות, יורשת את השם הזה, שתהיה נקראת גם היא ברוך. כמ"ש, ברוך ה' אלקי ישראל אשר דיבר בפיו את דוד אבי. שהיא מלכות.

.310 כי כשהמלכות נקראת ברוך, אז הכול הוא שֵׁם שלם כראוי, וכל העולמות מתברכים ממקור החיים, בינה. והשם ברוך, למעלה ולמטה. לפעמים למעלה, בז"א. ולפעמים למטה, במלכות. אשרי אתם עם קדוש, שסודות קדושים עליונים מתגלים לכם.

.311 כשהאותיות של השם הקדוש מתחברות, אז יורדת הו', ז"א, להמשיך את ה', מלכות, מלמטה למעלה, להיות חיבור אחד. וזה עניין הא"ב של א"ת ב"ש. כי אז אותיות הא"ב של א"ת ב"ש יורדות ועולות. א' יורדת לת' להמשיך אותה אליו, שיתחברו אלו באלו. ב' עולה לש' מלמטה למעלה. כי נמשכת מלמטה, ממלכות, ורוצה להתעטר בבעלה, ז"א, למעלה.

.312 א' היא ו', ז"א, שרוצה להקים את הכלה, המלכות, באלו השירים, שהיא מעוררת מלמטה בעת שהיא מתקשטת. וז"א נותן לה יד להמשיך אותה אליו, והאותיות שמחות זו לזו. בשעה שהיא אומרת אליו, מושכני, אז א', שהיא ו', ז"א, יורדת לת', מלכות, להמשיך אותה אליו.

.313 ובשעה שהיא אומרת, אחריך נרוצה, עולה ב', המלכות, ורצה אחר ש', שהיא ו', ז"א, ואז היא נכנסת לחדרי המלך, שהם ג' נקודות, ג"ר, חדרים, חג"ת, ומסדרונות אל החדרים. שזו צורת ש', שבה ג' נקודות מלמעלה, שהם החדרים, ומסדרונות אל החדרים, שהם ג' האותיות ו' שבה, ובסיסה למטה, שג' האותיות ו' מתקשרות בו. וזה הצירוף ב"ש.

.314 ובשעה שהמלכות אומרת נגילה ונשמחה בך, באה ג', ז"א, להתדבק באות ר', המלכות. כי אז יש שמחה ורצון בכ"ב (22) האותיות, שבשלמות באות ג', ז"א. והאות ר' פורעת את עצמה אליו לקבל ממנו, בלי בושה. כי צורת ר' היא כמו חצי עיגול, צורת בית קיבול. ג' באה להתדבק בר' ולהשפיע לה ברצון. וזה הצירוף ג"ר.

יש צירוף ג"ד, גואל דלים, ועכ"ז נשארת ד', לשון דלות ועוני, כי ד' נמשכת ממצב א' שבמלכות, שהיא אז בבחינת ג"ר דחכמה, ע"כ היא בבושה לרדת ולקבל מז"א חסדים. וע"כ נשארת ד'. משא"כ בצירוף ג"ר אינה בבושה, להיותה במצב ב', וכבר היא קטנה.

.315 בשעה שהיא אומרת, נזכירה דודיך מיין, המשכת הארת חכמה, הנקראת יין, היא נזכרת, שהעורלה, הס"א, באה בתוך המחנות דקדושה, המקבלים ממנה, לערבב את השמחה, כדי לקחת חלק בשמחת הקדושה. וכשהיא רואה שהטומאה נאחזת בשולי המקדש, המלכות, כדי לינוק ממנה, אז המלכות ממעטת את עצמה, כדי לתת לו תמצית דחוקה וסתומה, כמו שנובע מתוך האבן.

ואז נקראת המלכות ד', דלות ועוני. והד' נותנת לאות ק', הרומזת על הקליפה היונקת מהמלכות. ואות ק' מתפשטת בשמחה לקחת חלק מהמקדש, מהמלכות. וזה הצירוף ד"ק, שבא"ת ב"ש.

.316 ומשום שכלה זו, המלכות, היא קדושה, ואין לה לתת אל הטומאה, ע"כ היא עושה את עצמה ד', מלשון דלות, כמו שלא קיבלה לתוכה כל כך אור, והיא ענייה וכך צריך להיות.

כמ"ש, ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו. כלומר, למה אתם מראים את עצמכם, שאתם בשובע ובעושר, הרי רשעי העולם אצלכם, שירצו לינוק מכם, ע"כ, הראו את עצמכם עניים ורעבים. וע"כ הראתה המלכות את עצמה בצורת ד' בשמחה.

.317 כשהמלכות ראתה את הרשעה הזו, שהיא אות ק', שהיא מתפשטת כנחש הפושט זנבו, ומתקיפה אותה לינוק בשמחה מהמקדש. אשר אז הוא מזדמן לבלבל את השמחה, בכל מקום שרואה אותה.

.318 וע"כ בכל מקום שיש שמחה, יש להרבות כוחות, כדי שהס"א לא יוכל לקטרג. וכן בכל מקום שיש אבל, הס"א הוא שם, ויש להרבות כוחות, כדי שלא יוכל לקטרג, ולשבור כוחו.

.319 בשעה זו אומרת המלכות, מֵישרים, כלומר מישרים אהבוךָ, ומזכירה אות אחת מאלו מישרים, מאותיות מנצפ"ך, הנקראות מישרים. אז יוצאת אות עם זנב חזק, הנמשך למטה חמישים אמה, כעין אותו המקום שהמן נתלה עליו, כמ"ש, יעשו עץ גבוה חמישים אמה. וזו אות ץ'. כיוון שאותו הנחש נושא את עיניו, ורואה התלייה שבאה, אז נפרד מהמקדש ובורח.

.320 אחר שהנחש ברח, יוצאת הכלה אל אהובה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', ויוצאת אליו, והשמחה נשלמת מכל הצדדים, בלי קטרוג אחר ובלי בלבול. וזה הצירוף ה"ץ, שבא"ת ב"ש.

יש ב' מצבים במלכות. במצב הא' היא מקבלת מקו שמאל דבינה בלבד, ואין לה חיבור עם הקו האמצעי, ולא הייתה יכולה להאיר בלי חסדים דימין. שאז היה קטרוג הירח, והתמעטה המלכות, ובאה למדרגה שמתחת לז"א, שאז היא מקבלת מז"א, שהוא הקו האמצעי, הממעט קו השמאל מג"ר דחכמה ומייחד אותו עם הימין. וכיוון שהארת החכמה התלבשה בחסדים, היא יכולה להאיר.

והנה דבר זה נִשנה בכל זיווג של המלכות עם ז"א. שבשעה שמקבלת חכמה מז"א, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, אז מתעורר בה תחילה מצב א', שמאל בלי ימין, מטרם שהקו האמצעי מיעט את ג"ר דחכמה. אשר אז אפשר להמשיך החכמה מקו שמאל מלמעלה למטה, שזה ג"ר דחכמה, שכל הקליפות חושקות להמשיך אותה. ולפיכך תכף מתקרב הנחש לינוק ממלכות, ולהמשיך החכמה מלמעלה למטה."

(סוף השיעור)

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/7TVGXYTC?language=he