שיעור בוקר 11.09.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שלום. קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "אין עוד מלבדו". נפתח בקטע 23.

"צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת." ההבדל בין צל דקליפה לצל דקדושה הוא, שצל דקדושה מביא פירות, תוצאות, התקדמות הלאה, צעד קדימה שבלי צל, אי אפשר להשיג. מה שאין כן צל דקליפה, ממנו לא ייצא שום דבר, יבש, לא יוצאת משם צמחיה, שום דבר. זה ההבדל. האם זה תלוי באדם, באיזו הסתרה הוא נמצא, הסתרה דקדושה או הסתרה דקליפה? בואו נראה "ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו. אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים. וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת."

(בעל הסולם. שמעתי ח'. מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א")

שאלה: איזו התגברות יכול האדם לעשות למעלה מהדעת במצבי ההסתרה השונים?

זה מה שאנחנו לומדים במאמר ה"ערבות". מאיפה הוא ייקח כוח? מעצמו הוא לא יכול לקחת, אין לו שום דבר. מהבורא? הבורא נותן לו הסתרה. נשארה לו רק הקבוצה, הסביבה. על ידי הסביבה הוא מצרף כוחות כדי להתייחס נכון למצב, ואז את ההסתרה שאין לה שום תועלת, שנקראת "צל דסטרא אחרא", הוא מעביר להסתרה של הקדושה.

תלמיד: מה הוא יכול לעשות כדי לקבל כוחות מהקבוצה במצבי ההסתרה האלה?

להתכופף. אין יותר. זאת אומרת, אנחנו צריכים לבחור במה אנחנו רוצים להיות, או שזו עלייה ובעלייה גם יש לנו או עלייה דקדושה שבה הוא משייך הכול לסביבה, אין חשבונות אחרים, דרך הסביבה הוא משפיע לבורא, או עלייה דקליפה שבה האדם פתאום מתחיל ליהנות, להתגאות, לעשות כל מיני חשבונות על מנת לקבל, כך בזמן העלייה. ובזמן הירידה, או שהוא קשור לסביבה ונמצא בצל דקדושה, שהוא דווקא מבין שעל ידי זה הבורא מביא אותו להתחברות, לבנות צינור עוד יותר גדול של התקשרות לבורא דרך הסביבה, או שהוא לא יכול, ואז נופל לצל דסטרא אחרא, צל דקליפה. זאת אומרת, אין עתיד, לא מאיר שום דבר והוא לא יכול לקבל דרך הקבוצה שום אור מקיף.

שאלה: אם הוא מזהה כבר שהבורא שולח לו את המצב הזה.

לא. בזה שהוא מזהה שהבורא שולח לו, זו כבר לא הסתרה.

תלמיד: זאת השאלה, כי הוא אומר זה מצב שנקרא "למעלה מהדעת", אבל בדעת הוא בכל זאת מבין.

אז הוא לא מזהה, אלא מחפש באיזו צורה הוא יכול לתלות את המצב שלו, ואז הוא אומר בלמעלה מהדעת ש"בטח זה בא מהבורא".

תלמיד: זאת אומרת, פה למעלה מהדעת זה שהוא רוצה להגיע למצבים כאלה שהוא יעבוד למעלה מהדעת?

למרות שהוא לא מרגיש שזה לא בא מהבורא, אבל מתוך זה שהוא קשור לסביבה, יש לו השראה מהסביבה בצורה כזאת, שהוא יכול להגיד שזה באמת מגיע אליו מהבורא לצורך התקדמות. שאפילו הירידה באה לצורך התקדמות. הוא לא נמצא תחת הרגשת הירידה, אלא קשור למטרה של הירידה. יש את הרגשת הירידה ויש את המטרה שלו, הרגשת הירידה היא ירידה, ניתוק, איבוד המטרה וכן הלאה, ויחד עם זה הוא נמצא בתפיסה שהיא מגיעה כדי לקדם אותו.

תלמיד: וברור שהתפיסה הזאת היא בזכות הסביבה?

אך ורק, בזכות הסביבה. המצב האישי שלו, הוא אישי. זאת הירידה. אבל בשביל מה היא? זה כבר מתוך המקיף שהוא מקבל מהסביבה.

שאלה: מאיפה לאדם לדעת מה זה לעבוד בעל מנת להשפיע, כי השפעה היא תכונת הבורא, ואין לנברא ידע בה?

אם הוא לא מתחשב בהרגשה שלו, אלא ביחס שלו עם הסביבה ולבורא, זה נקרא "על מנת להשפיע".

תלמיד: אבל ההשפעה היא תכונת הבורא.

אני לא בפילוסופיה, אני אומר לך פשוט, אני מרגיש חושך, יחד עם זה יש לי קשר עם הקבוצה ודרך הקבוצה יכול להיות קשר עם הבורא. אז אם אני אעבוד עם הקבוצה לבורא, זה נקרא "על מנת להשפיע", ואם אני חושב על עצמי, זה "על מנת לקבל". אם אני נמצא בחושך, אז אני יכול להגיד "הנה, זו הזדמנות, כי בחושך הזה אין לי מה לחשוב על עצמי, מה יש לעשות, אין לי ממה ליהנות? הבורא נותן לי את המצב הזה, כדי שאני אתקדם דרך הסביבה אליו", ואני רואה את זה לא כירידה, אלא כעלייה. ואומנם אני לא מרגיש שום התפעלות בכלים דקבלה שלי, אבל דווקא יש כאן יכולת לפתח כלים דהשפעה, דרך הסביבה לבורא.

תלמיד: ייתכן מצב שהנברא מעל מנת לקבל ישנה את מצבו לעל מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: באיזה מצב? רק בתוך העשירייה, הקבוצה?

כן. ודאי שדרך זה. לבד הוא לא יכול.

שאלה: נכון להגיד שבקשר בין חבורה של גנבים לבין חבורה של מקובלים ההבדל הוא, שמקובל מרגיש חושך פנימי ובכל זאת עובד בקבוצה ואצל גנבים או בעולם הגשמי זה לא כך?

ההבדל בין גנבים למקובלים הוא שלמקובלים יש עוד מטרה אחת, הבורא, ולגנבים אין. הם יכולים להשפיע זה לזה באמת, ולסכן את חייהם למען החברים, הכול, חוץ מהבורא.

תלמיד: והחושך הפנימי, הצל הזה, זה לא תנאי?

החושך הפנימי הוא התנאי שעוזר לך להתנתק מהאגו שלך. אז עכשיו תבין שירידה היא לא ירידה, הבורא נותן לך ניתוק מהכלים דקבלה שלך, איזו ירידה זאת? זו עזרה. אתה לא אוהב את זה כל כך במצב הזה, אבל זו ממש הצלה.

שאלה: כתוב "בצלו ישבתי וחמדתי והפרי מתוק". מהו הפרי, והאם האדם נהנה ממנו?

הפרי זה "על מנת להשפיע".

שאלה: במאמר הוא דיבר על קליפות. קליפות זו חיצוניות?

נניח שזו חיצוניות.

תלמיד: אז איך מאזנים בין חיצוניות לפנימיות? אנחנו אמורים להגיע לאיזון?

אני מבין אותך, אבל אני לא יכול להסביר את זה. האדם בעצמו צריך לסדר את הדברים האלה בפנים. הוא מבין שאת הקליפה אי אפשר לזרוק, שגם היא נשארת והיא שומרת על הכלי. ואחר כך אפילו כשהוא מקלף אותה, בכל זאת היא נשארת, כדי שמכל דרגה ודרגה, הקליפה תיכנס קצת לקדושה. אבל אני לא יכול להסביר.

תלמיד: אנחנו מדברים הרבה על אמונה למעלה מהדעת. בשביל מקובלים אמונה זה הרגשה. מה זה למעלה מהדעת?

למעלה מהדעת, זאת אומרת, שאני משתמש בכוח השפעה כנגד כוח הקבלה.

שאלה: מה זה נחת רוח לבורא? אנחנו אומרים שהבורא נהנה.

נחת רוח לבורא זה שאתה משפיע לחברים. כשאתה תתחיל להשפיע לחברים, דרך זה אתה תתחיל להרגיש מה זה נקרא "נחת רוח לבורא".

תלמיד: וזה שהולכים למעלה מהדעת בהסתרה זה גם נחת רוח, הנאה לבורא?

זה נכון, אבל אתה לא יכול להרגיש את זה עדיין. אצלנו זה כמו במשפחה. אם אתה רוצה לעשות טובה לאימא, אז תהיה טוב עם כל הילדים כי היא לעצמה לא דורשת שום דבר. בשבילה העיקר הילדים.

שאלה: איך אפשר להסביר מה זה קליפה בחיים שלנו?

כל החיים שלנו הם קליפה בלבד. ראית פעם איזה פרי בתחילת הגדילה שלו? כולו קליפה. כולו מר. אין לא קליפה ולא פנים, אלא הכול ממש כמו עץ, ככה הפרי עצמו. לאט לאט הוא מתחיל להתבשל מבפנים על ידי זה שהקליפה שומרת עליו מבחוץ.

תלמיד: אבל איך אפשר להתייחס לזה, ברמה שלנו מה זה קליפה?

זה נושא מאוד רחב. בכל מצב ומצב אני צריך להרגיש, אני צריך להבחין מה אני מקדיש לקדושה, להשפעה, לחברים ולבורא, ומה אני, בינתיים מאין ברירה, משאיר לעצמי כקליפה. ואני יודע שאני חי וגם ניזון ממנה, ואין לי בינתיים ברירה.

תלמיד: האם אפשר להשתמש בקליפה בחיים ביומיום, האם זה עושה נזק או לא?

אם אני לא אשתמש בה, הכלי לא יגדל, אני חייב. ויש לנו כלפי הקליפה כל מיני פעולות שם, מים אחרונים, שערה של התפילין. כל מיני כאלה סימנים שאנחנו צריכים להחיות את הקליפות. הבורא מחיה אותן, אנחנו צריכים גם להשתתף בפעולה הזאת.

תלמיד: האם ככל שגדלים ברוחניות גם הקליפה גדלה?

ודאי ועוד איך.

תלמיד: ואנחנו צריכים להתגבר עליה, מה התפקיד של הקליפה?

הקליפה מסבירה לך איפה אתה נמצא בדבקות עם הבורא ואיפה לא. ואתה מסתכל על חלוקת הרצון שלך לפי הכוונה על מנת לקבל ולפי על מנת להשפיע. ואתה רואה, סך הכול הרצון על מנת לקבל זו הקליפה והרצון על מנת להשפיע זו הקדושה. זה ההבדל בין פנים הפרי והקליפה וכך אנחנו משתמשים בה. לכן לא נהוג לאכול פירות בלי להוריד קליפה.

תלמיד: זאת אומרת עד סוף תיקון, הקליפה היא חלק מהתהליך של הגדילה של האדם ברוחניות, ממש. אז קליפה זה גם קדושה?

לא, אבל אנחנו חייבים לדעת איך להשתמש בה. אין דבר מיותר במציאות אלא לדעת איך להשתמש בקליפה, לא לזלזל, לכבד אותה. אם היא שומרת על הפרי, אז מה כאן צריך לעשות?

שאלה: זיהיתי שאני עושה פעולה למען הקבוצה, החברים, הבורא, אבל אני מזהה שזה מאה אחוז קליפה, איך אני מתחיל להפוך אותה לקדושה?

על ידי השקעה בחברה.

תלמיד: אני כבר כאילו משקיע, נמצא, פעיל.

אז אתה כלפי החברה כפנים הפרי כלפי הקליפה.

תלמיד: איך אני לוקח את המצב הזה שזיהיתי ומנסה להפוך אותו מקליפה לקדושה?

להשתדל לאחד את החברים עם הבורא, זו העבודה שלך.

שאלה: אני רואה שיש פה הרבה דקויות.

זה קטע מאוד כולל.

תלמיד: יש גם צל, יש חושך. אנחנו מדברים על ירידה, על הסתרה. אתה יכול לעשות קצת יותר סדר? כי אנחנו משתמשים פעם בביטוי זה ופעם בזה.

נגיד אנחנו עברנו כנס. אחרי זה אנחנו צריכים להיכנס לירידה, זאת אומרת בניית הכלי החדש. בניית הכלי החדש מתחיל מהחושך, מגילוי הרצון לקבל בדרגה הבאה, זה חושך שמתגלה רצון לקבל ללא תיקון. אז אנחנו מרגישים את זה נגיד אחרי הכנס וצריכים לקבל את זה כתחילת המדרגה החדשה. מה עושים? מתחברים עוד יותר בינינו ולבורא. הפתרון הוא פשוט, אין יותר מזה.

וכך אנחנו מתחילים לממש את הרצון לקבל החדש, הגדול שנגלה שזה לא ייקרא אצלנו ירידה והכבדת הלב ועוד כל מיני דברים כאלו. אנחנו מבינים שזה בא כהכנה הכרחית מלמעלה, מהבורא שמגלה לנו רצון לקבל המקולקל שאותו אנחנו צריכים לתקן ולהעלות לדרגה הבאה. זה הצלה גדולה וחשכה כאורה יאיר, כך עובדים.

תלמיד: ומה זה צל בעבודה?

צל נקרא כמו מסך. יש צל דקדושה, יש צל דסטרא אחרא. צל שמסתיר וצל שמסתיר אבל כדי שאני אשמח מההסתרה ואגלה דווקא בעזרת ה', בעזרת הצל את הכלי דהשפעה מצידי.

זאת אומרת אני רוצה להישאר בהסתרה שעכשיו מתגלה ורוצה לעבוד למעלה מההסתרה אז הצל שנגלה זה נקרא צל דקדושה ושאני אעבוד למעלה מהצל הזה אז יקרא שאני עולה למעלה מהמסך בצמצום, מסך ואור חוזר כלפי הבורא.

תלמיד: מה מוסתר ממני?

נסתר ממני הכול, אני לא רוצה שום דבר חוץ מלהשתתף בהשפעה.

תלמיד: אני קשור לאין עוד מלבדו במצב הזה?

אני משפיע לאין עוד מלבדו. אני בונה פרצוף. הצל שעכשיו מתגלה זה בשבילי, אני רוצה להפוך אותה למסך.

שאלה: אפשר להגדיר את הקליפה כפיתוי לאדם להיכנס לרוחניות על ידי פיצוי גשמי?

על ידי פיצוי גשמי?

תלמיד: כן, זאת אומרת שהוא מחפש את הרוחניות.

אתה מדבר נגיד שכל העולם נמצא בהסתרה.

תלמיד: כן.

ויש שם כאלו שמקבלים את ההסתרה הזאת כהסתרה, ממש חושך, רע בעולם וכן הלאה. וישנם כאלה שדווקא על ידי החושך הזה מגיעים לא לסמים אלא לחכמת הקבלה.

תלמיד: אפשר להגיד, כן. זאת אומרת שהקליפה היא למעשה האמצעי שמביא את האדם להיכנס לרוחניות על ידי זה שהוא מקבל משהו לעצמו, שהוא מקבל פיצוי גשמי.

בינתיים כן, ודאי, הוא מגדיל את הקליפה. הוא הולך ללמוד, הוא הולך לקבל, אבל זה הכרחי, ככה אנחנו גדלים כמו ילדים קטנים, רק לקבל.

תלמיד: אחרת כנראה שלא היה סיכוי שהוא יעשה את הדרך הזו?

ודאי, לכן יש לנו את כל השלבים של הקטנות ששם לא מתחשבים שאתה יודע להשפיע. אבל ככה מתקדמים, כמו כשאתם באתם לכאן. עכשיו אנחנו עומדים לפי העבודה בהבנה מה לעשות.

שאלה: אמרת שכל מה שמתגלה אנחנו רוצים להפוך למסך. זאת אומרת שעבודה נכונה עם הצל אפשר להפוך למסך?

צל יכול להיות מסך. זה נקרא "צל של קדושה" ויכול להיות צל של סיטרא אחרא, שאתה נשאר תחת החושך והחיים כחושך, כן.

הכול תלוי איך אתה מקבל את הירידה. או שאתה מקבל את זה כתחילת המדרגה החדשה, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, או שאתה מקבל את זה כי נפלת, כל החיים לא שווים, הבורא לא שווה, הקבוצה לא שווה, אני עוזב וכן הלאה.

שאלה: אז בצל דקדושה שמסכים שבקשר עם הסביבה זה מה שמחיה אותו ושקשור למטרת הבריאה, אפילו לא מרגיש יותר מידי, זו כבר עבודה עם מסך?

אם אתה אוחז בקבוצה בכל הידיים, רגליים ושיניים אז תצליח. כי בירידה אין לך מה כל כך לעשות אלא רק לאחוז בהם.

קריין: קטע מספר 24, מכתבי רב"ש ג' "ענין זדונות נעשו כזכיות".

"כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו. זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה. וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה."

(רב"ש - ג'. מאמר 5 "ענין זדונות נעשו כזכיות")

שמח שיכול לבטל את עצמו, שיש הזדמנות, ישנם כאלה תנאים שדווקא בהם הוא יכול לבטל את עצמו, לפני זה לא, לא היו תנאים כאלה..

קריין: שוב מרב"ש קטע 24.

"כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו. זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת." זאת אומרת שאין לו כלום ושלא יהיה כלום, אלא מה שאני אעשה יהיה ללא שום תוצאה, אבל אני רוצה כך לעשות, לשייך את עצמי לזה ללא שום תגמול. "נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה." דווקא על ידי הפסול שמראים ל,ו הוא יכול לבנות כאן יחס של אמונה "נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה." הדחייה הזאת שהבורא מראה לו שהוא לא שייך לרוחניות זו בדיוק אותה העביות שעליה הוא יכול לבטל ולהגיד לא רוצה, לא צריך, של יהיה לי כלום, אני אלך למרות זאת, למעלה מזה ואז יש לו כבר עביות של השפעה. "וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה."

שאלה: מה לעשות עם השמחה הזו?

זו שמחה של מצווה, אתה שמח בזה שאתה יכול לשייך לבורא הכול ולעצמך כלום, וברור לך עוד שלא יהיה לך שום דבר, עוד יותר טוב, אני שמח בזה שהבורא נתן לי כזאת הזדמנות, כזה תנאי שאני רואה שלא ייצא לי כלום, זו הצלה, זהו המצב הכי קל ברוחניות, אני רק מוותר על מה שלא יהיה לי, מראים לי שלא יהיה לי כלום, אני מסכים לזה, זה דבר הכי קל, זה נקרא עובר. אחר כך שיתנו לי, יתנו לי יותר ויותר, ואני אצטרך לוותר על זה, זה כבר יותר קשה. ואחר כך אני אצטרך לא רק לוותר אלא להפוך את זה לעל מנת להשפיע, זה עוד יותר.

תלמיד: השמחה היא כבר תוצאה של העבודה שלו, שהוא כבר עבד למעלה מהדעת ואז מגיעה שמחה?

זה שהוא עכשיו הולך ללא לקבל פרס, זו כבר עבודה למעלה מהדעת.

תלמיד: זאת אומרת מתוך העבודה, מהחושך, מתרחש מה שרב"ש מתאר שקורה עם הפתילה?

הפסול הזה, זה עוזר לו לעלות.

תלמיד: נניח שיש מצב שבשכל אפשר אפילו להבין שדווקא מתוך החושך, כשאין יגיעה לרצון לקבל, אפשר ממש לשכנע את עצמו לעבוד בחושך, אבל במצב עצמו בחושך זה לא באמת בתוך הדעת?

לא. זה לא בתוך אותה דעת שהייתה לך קודם, הייתה לך דעת דקבלה, רק עכשיו יש לך יכולת להתעלות למעלה מזה ולמרות שאתה מגלה עביות וחושך בו ושאין לך בכלים האלה מה לקבל, אתה שמח שאתה יכול לעבוד למעלה מזה.

תלמיד: שזה אפילו מצב יותר טוב ונעלה, מאותו מצב שבתוך הדעת יכולתי להבין שהעבודה היא טובה וחשובה?

נגיד שכן, אבל אתה מקבל הארה שמחזיקה אותך למעלה מזה.

תלמיד: יש לזה קשר לעול מלכות שמים? זה אותו עול, הצל, העביות, משהו שמתגלה שהוא לא נעים ברצון לקבל?

ודאי שכן.

שאלה: איך אנחנו יכולים להגיע לתכונת ההשפעה, בזה שאנחנו חושבים על הבורא כל הזמן?

זה צריך כך להיות. אם אני כל הזמן דבוק בבורא, אני דבוק בשורש שמשם אני מקבל הכול ולשם אני צריך לשייך את הכול ממני, אז רק בצורה כזאת שאני עובד בלקבל ממנו ולשייך הכול אליו, זו תחילת המצב הנכון. רק מהמצב הזה והלאה אני יכול לפתח את כל התהליך שלי בסולם המדרגות. שאין עוד מלבדו וטוב ומטיב ודרך העשירייה אני מסדר את היחס שלי אליו שיהיה גם כן בהזדהות, בהתאמה, בהשתוות הצורה עימו. אין לי יותר.

אני, העשירייה והבורא, גמרנו. רק בצורה כזאת אם אני מסודר במחשבה, בפעולה, בכוונות, ברצונות אני.. מסדר את עצמי נכון, מכייל את עצמי.

שאלה: הנפילות עוזרות לנו להתפטר מהקליפות בעבודה הרוחנית?

אנחנו צריכים להבין שהיחס לקליפות זה לא כמו שאנחנו חושבים בתחילת הדרך. בתחילת הדרך אנחנו חושבים בלי קליפה זה הכי טוב, אבל אחר כך אנחנו חושבים דווקא ההיפך, אנחנו רואים שהקליפות, כמה שאנחנו מתקדמים יותר, העבודה עם הקליפות היא נותנת לנו את התקדמות, שכל פעם יותר ויותר אני משייך לקליפות חשיבות איך אני מתייחס אליהן. בירור של העבודה שלי בקליפה, זה הבירור האמיתי, הנכון, העדין, שהוא דווקא מביא לי הרבה מאוד הבנה, הרגשה, הוא מעלה אותי. קליפה זה דבר מאוד חשוב. אין חושך בלי אור, אין פרי בלי קליפה. כי אנחנו נבראים, השורש שלנו זה קליפה.

שאלה: איך אני יכול להיות בשמחה של מצווה כאשר אני מרכל ומקנטר, לא מבין את החלק הזה. איך אפשר להיות בזה יחד?

יכול להיות. כשאני בודק את עצמי ורואה שאני לא מסכים עם התנהגות הבורא אלי, ואני לא רוצה כל כך להתחבר עם הקבוצה, ויש לי חולשה בעבודה, ואני לא כל כך מאמין במטרה, אבל עם כל זה יחד זה הכול מעורבב. ולכן אני נמצא ככה בערבוביה, בין קליפה וקדושה. וצריך לברר את כל הדברים האלה, הם מצבים מאוד טובים, כי רק מהבירור אנחנו יכולים להתקיים.

אנחנו כולנו בנויים מהקליפה, צריכים לצרף אליה קדושה, לסדר את הכול יחד כך שסך הכול אנחנו מביאים כוונה על מנת להשפיע לרצון על מנת לקבל, וכך בונים את עצמנו. לכן דווקא המצבים הללו, שהאדם נמצא אפילו מנותק, ישנם מצבים ששם אנחנו מנותקים לגמרי מכל עניין הרוחניות והכול, לגמרי בהמות, ישנם מצבים שאנחנו נמצאים ממש כמו בהמות, אבל כבר מודעים לזה שאנחנו נמצאים במצבים כאלו. ישנם מצבים שאנחנו כמו תלמידי רבי שמעון, רוצים להרוג את החברים שלנו אבל אנחנו כבר מתייחסים אליהם, לפחות יש יחס. זה כבר משהו. יש יחס גם לבורא, לא מסכים, כן מסכים, מקלל אותו, מברך אותו. אני לא מפחד ממצבים כאלה, דווקא ההיפך. זה כבר בירורים. וכך אנחנו מגיעים למצב, שאני יכול להעמיד את עצמי המכוון למטרה, לא חשוב באיזה מצב אני נמצא. אין לי כלום, ולא יהיה לי כלום. יש לי קצת שנאה לחברים, יש לי רצון אליהם יותר טוב אולי, רצון להתקדם או ההיפך, כך או כך, אבל אני כבר בונה את הכיוון שלי בכל זאת למטרה ששם אני, קבוצה ובורא. אחרת לא תהיה מטרה, אם אני מתאר אותה באיזושהי צורה, אחרת זה שקר. אני, קבוצה, בורא, נמצאים כאחד. אני אומר לכם, צריכים להגיע למצב שבכל מצב ומצב זה נראה לי שזה העתיד שלי הבטוח שאליו אני חייב להגיע, ואני הולך לקראתו, אני ממש פוסע, מתקרב אליו. ונופל ועולה, כך וכך, אבל הצורה הזאת אני, קבוצה, בורא הנמצאים בדבקות, היא נמצאת הצורה הזאת לפניי כמטרה שאליה אני מתקרב. לא חשוב, ירידות, עליות, אני מתקרב. אני קשור אליה. כך צריכים לצייר את עצמנו.

שאלה: איך לזהות מחשבה זרה?

כלפי חברים זה הכי קל, כלפי הקבוצה. כלפי הבורא זה נעלם, בורא זה ככה, משהו מעורפל. כלפי עצמי זה ברור שאני תמיד מסובב באלף סיבובים על מנת לקבל, אלא כלפי הקבוצה. האמצעי הזה הוא הכרחי. לא מן הסתם נברא ונשבר כלי דאדם הראשון, מפני שבלי זה לא הייתה לי שום אפשרות לזהות כלום במציאות.

תלמיד: אבל כשזה בא אתה לא יודע שזו מחשבה זרה, אתה נכנס לזה, זה בולע אותך

אחר כך אתה מברר, לאט לאט מבררים לך או שאתה מברר. ככה זה, זו הדרך. אין מה לעשות, זה עוד יהיה וייקח זמן.

שאלה: השאלה, איך אנחנו כעשירייה יכולים להפוך את החיסרון הזה או את הפגם הזה לצחוק בעשירייה?

אני לא יודע בדיוק על מה אתה מדבר, אתם צריכים להימשך לקשר. שהקשר יהיה עד כדי כך חזק, שבו אתם תרגישו בורא. כוח עליון שמחבר אתכם ממש לנקודה אחת, לקשר אחד ושם אתם מתקיימים עימו יחד בדבקות. זה הכול.

שאלה: במצב הזה שבו האדם מרגיש שכל מה שהוא עשה לפני כן לא שייך לעבודה הרוחנית בכלל

אין דבר כזה. אין דבר כזה, לא יכול להיות שלא שייך לרוחניות. כל המצבים שייכים לרוחניות. זה שעכשיו הוא מרגיש שזה לא היה שייך לרוחניות, זה שיך לרוחניות, רק נותנים לו כזאת הרגשה.

תלמיד: אז בדיוק בנוגע לזה רציתי לשאול. ישנם חברים שלא לומדים באופן קבוע, ובכנס הזה הם הרגישו את זה בצורה מאוד ברורה, ובאותו הרגע צריך לסובב אותו לזה שעיקר הרוחניות שלו זה בחברים, בדאגה לחברים ומתוך זה הוא יכול להתעורר. מה עם אותם החברים שעדיין אין להם מסגרת כזאת? היו הרבה חדשים, פשוט להגיד להם שזה חלק מהדרך הרוחנית שלהם? זה לא עוזר.

צריכים בסבלנות.. תראו, אתם נמצאים איתי כמה, חמש עשרה שנים נגיד, ישנם כאלה שכבר חמש עשרה שנים ויותר, ממוסקבה, ממקומות אחרים פחות אולי. יש כאן חברים שנמצאים יותר מעשרים שנה. אתם זוכרים איך אני התייחסתי אליכם? בהתחלה למדתי פתיחה, הרבה שנים פתיחה, עם שרטוטים, עם כל מיני דברים. ויחד עם זה בכל זאת למדנו "אין עוד מלבדו", כאלו מאמרים מ"שמעתי".

אז לאט לאט. אתם רוצים עכשיו למשוך אותם לקבוצה, לחיבור שלכם? הם לא יכולים לסבול את זה. אין אדם מהרחוב שיבוא אליכם וירצה להתכלל בעשירייה, זה נגד הטבע האנושי. אתם צריכים לפחות להבין את זה. לכן אל תביאו אותם לעשירייה. אתם יכולים להביא אותם לעשירייה, אבל כדי ללמוד בעשירייה פתיחה, כל מיני כאלה דברים שלא שייכים לקשר ביניהם. כי הקשר יזרוק אותם החוצה, הם לא ירצו אותו.

לכן אם אתם מארגנים אותם אפילו בעשירייה, אבל זו "עשירייה למתחילים" תקראו לזה. והם חייבים, אמנם שכאילו קבוצה, כאילו עשירייה, אבל מדובר שם על דברים שלא שייכים לקשר ביניהם. אחרת לא תצליחו. צריכים לאט לאט לקרב את האדם לעניין של התקשרות, זה נגד הטבע שלו. צריכים לתת למקיפים, לאורות המקיפים לעבוד עליהם. אז קורס פתיחה אחד, עוד קורס פתיחה שני, אנחנו עברנו גם את תלמוד עשר הספירות. כמה חלקים שלמים מתע"ס עברנו?

תלמיד: אני חושב שחוץ מחלק י"ג עברנו על הכול, והרבה פעמים.

אתם מבינים על מה מדובר? עברנו על כל תלמוד עשר הספירות חוץ מחלק י"ג. חלק י"ג הוא באמת קשה, הוא על י''ג תיקוני דיקנא. זה מאוד חשוב אבל קשה. מתי התחלנו לדבר על העשירייה? מתי התחלנו את העשירייות בפועל? לפני שש שנים, אולי שבע סך הכול. זאת אומרת זה שליש מהתקופה, רק בשליש האחרון התחלנו לעבוד על העשיריות. אמנם היו קבוצה, סעודות, כל מיני דברים, חיבור בין החברים אבל ככה, לא מחייב. לא מחפש בתוך זה בורא, לא שדווקא זה ולא אחרת. אתם צריכים להבין וכך להתייחס לחדשים אחרת אף אחד לא יוכל לסבול.

גם אתם, עד כמה אתם סובלים היום, אני מצטער לשאול אתכם, אבל באמת, תשאלו את עצמכם עד כמה אתם יכולים לסבול את העשירייה? כמה פעמים אתם לפעמים אומרים לעצמכם, "זהו, אני נכנס, אני אהיה, אני אהיה בישיבת חברים, אני אעשה איתם הכול ממש במסירות נפש". וכשמגיע המעשה, שוכח, לא יכול, עוד משהו, תירוצים.

זה נגד הטבע שלנו. ברור? לכן את החדשים אתם חייבים לסחוב לידכם, לסדר גם להם עשיריות, אבל הלימוד לא כמו שלכם, אלא לימוד שטחי שלא שייך לרצון שלהם, שלא ירגישו דחייה.

שאלה: כמה זמן התלמיד הוא חדש, עד שהוא מתחיל להשתלב?

לא יודע. קודם כל זה תלוי באדם. יש אנשים שתופסים את הדבר הזה ומוכנים. יש אנשים שלא מבינים על מה מדובר אבל מסכימים. אתה אומר חברים, חברים, אתה אומר קבוצה, קבוצה. הוא יושב, מחבק אותו, שותה, מנשק אותו והכול, וזה בסדר. עד כמה זה אמיתי או לא זאת שאלה, אבל יש אנשים שלא יכולים לסבול אחד את השני, שיגע בי? יש אנשים שלא יכולים לשמוע את המילים האלו." רק אל תגיד החיבור ואהבה, אל תגיד את המילה אהבה. אל תגיד, תן לי להישאר כאן עוד קצת. כי אם אני אשמע את זה עוד פעם אני אברח".

יש כאלו כל כך הרבה כאן. בהתאם לזה יש אנשים שנמשכים לתרגום, לטכניקה, לטכנולוגיה, לעניין ההפצה, לכל מיני דברים, תן להם את זה, לשחק סביב זה. לאט לאט אדם צריך לקבל את זה דרך העבודה, דרך האורות המקיפים שמקיפים אותנו, שיקבל, שזה ישפשף אותו מבחוץ.

העבודה עם המתחילים צריכה להיות באמת מחושבת. תראה מה קורה, בגן ילדים, בבית ספר, בכל הדברים, כך גם אנחנו צריכים לסדר את החינוך.

כן. זה לא צחוק, זה מאוד חשוב. כי אחרת לא תהיה לנו התקדמות בהפצה, ובלי זה אנחנו בעצמנו לא נתקדם. אנחנו יותר ויותר תלויים בכמות האנשים שמצטרפים אלינו. ממש כך. ואפילו בזה שאתם יוצאים עכשיו לכל מיני צורות הפצה, בעיניי זו עבודה רוחנית כי איכשהו הם קשורים אלינו. איך הם קשורים אלינו? קשורים. כבר יש להם איזושהי הארה אחרת במה שהם עושים איתנו. מהרצון שלנו, כבר יש להם הארה ומזה אנחנו כבר גדלים. זה מאוד חשוב, אני רואה את זה כחלק מההפצה נטו.

שאלה: איך הקבוצה, העשירייה שומרת על היחיד שמקבל את החדשים, שהוא לא יפול לשלטון, לכוח, למניפולציה על עבודת ה'?

לכן סיכמנו פעם ששניים הולכים ללמד, זה דבר אחד. דבר שני, יש להם שם כל מיני כללים, שלא אותו אדם מלמד, מלווה את הקבוצה אלא לחילופין כך שלא יהיו לו איזה חסידים משלו והוא לא יגדל שם חסידות משלו. זה כדי לשמור על החברים שלנו.

תלמיד: אותו אדם שמגדל את החדשים שמגיעים, איך הוא מתקשר איתם ונשאר זה שמלווה אותם מהצד? איך הוא חבר שלהם?

לא כל כך כדאי להיות חבר שלהם. אם אתה חבר, אתה לא יכול להיות משפיע. אתה חייב להראות להם שאתה יותר מהם. אתה לא יכול להיות כמוהם, זה מקלקל את החדשים.

תלמיד: איך הוא מבין אותם? איך הוא לוקח אותם כמו שהם צריכים ללכת?

הם צריכים להרגיש שיש לו לב טוב אליהם, שהוא טוב אליהם, שהוא דואג להם, שהוא חושב עליהם. שרק העתיד הטוב הרוחני הגבוה שלהם, זו הדאגה שלו. ושהוא מסוגל להביא אותם למצב הזה. הם חייבים להרגיש את זה, אחרת איך הם ילמדו? איך הם ישמעו בקולו?

תלמיד: ואת הכוח הוא לוקח מהעשירייה שלו ולא מהם, הם לא קשורים?

לא, ודאי שמהעשירייה שלו ומהלימוד כאן. מהם הוא לא לוקח, מלבד הרצון שלהם כדי למלאות אותם, לשפוך להם.

שאלה: מה שתיארת בהתחלה, המצב הזה שאתה בעצם לא מרגיש שום דבר, לא מקבל כלום, אני ככה כבר שנים. מגיע כל בוקר, יושב, לומד, סעודות, כנסים, כל מה שצריך. מבחינת שאר הדברים שדיברת על רוחניות, גם יושבים לידי, מתחילים לדבר איתי רוחניות, וזה אפילו דוחה אותי.

בסדר גמור. אז מה?

תלמיד: אני כבר כל כך הרבה שנים ככה, מה הלאה? לאן מגיעים עם זה?

כמה שנים אתה איתנו?

תלמיד: אחד עשרה, שתים עשרה.

זה כמו כיתה א'. כן, אני אומר ברצינות. אחד עשרה שנה זה עוד מוקדם. יש אנשים שיותר מרגישים, יש אנשים שפחות מרגישים. אנשים שיש להם נשמה גדולה, הם אנשים כבדים. כבדים, עד שהם מתחילים להרגיש, ובכלל על מה מדובר. יש כאלה אנשים שאני מדבר עליהם והם לא יודעים שאני מדבר עליהם, שנים שנים עם הקבוצה, הם עושים לי כן עם הראש, כמו בובה כזו של קיסר סיני שמן שיושב ומהנהן, ככה הם מסתכלים עלי.

אני אומר להם, "אהבת חברים, קבוצה" , והם מהנהנים בראש, אני אומר להם "צריכים להתחשב בחבר, להיות קרוב אליו", והם מהנהנים בראש, ממש ככה. אני לא צוחק מהם, גם אני הייתי ככה. ואני זוכר איך רב"ש היה מסתכל עלי. אחר כך כבר הבנתי ואמרתי לו, "נו מה יהיה איתי?" והוא אמר "נשב נלמד" וככה עוד שנה ועוד שנה, אתה לא יודע מה זה.

תלמיד: אתה אחרי שתים עשרה שנה כבר עברת את השלב אפילו עם רב"ש, ואני מרגיש כאילו כלום.

תכבד אותי כמו שאני כיבדתי אותו, ויהיה לך בסדר, תסתדר.

תלמיד: אני חושב שאני מגיע לפה רק בגללך, בגלל העשירייה ובגלל החברה. חוץ מזה אני לא מרגיש שום דבר אישי ממני שקורה. ואני לא מאמין שכבר ייצא ממני משהו.

למה?

תלמיד: למה אני לא מאמין? כי אני אומר, אני בא כבר כל כך הרבה שנים לפה, יושב, דיברנו פה על אורות וכל הדברים, ובשורה התחתונה אני לא, אמנם אני לא כמו שהתחלתי אבל..

אתה כותב? אתה משתדל להתקשר כמה שיותר עם החומר? אני כתבתי, עשיתי הרבה, עשיתי קלטות, עשיתי רשימות, תראה מה כתוב לי בספרים, וחצי זה שטויות אולי, אבל התקשרתי לחומר, רציתי ללעוס אותו.

תלמיד: אבל אני לא נמשך לזה.

מה זה לא נמשך? לפחות למדת פעם בבית הספר?

תלמיד: למדתי בבית ספר, אבל פה זה אחרת. כאילו יש הרגשה שאחרי השיעור אני לא יכול יותר.

כשאתה מתקשר לספירות, לפרצופים, אפילו שאין לך שום דבר אבל כמו שהוא כותב, שיש לך איזושהי שייכות של הנשמה לשמות האלה, אתה מזמין משם אורות מקיפים שבאים ומשפיעים עליך ולאט לאט הם מזככים אותך.

תלמיד: אבל זה לא מושך אותי. אני לא נמשך לזה, לא נמשך בכלל למה שנקרא רוחניות.

תגיד תודה רבה, שהבורא לא נותן לך הכבדת הלב בזה שאתה נמשך. שאתה לא נמשך זה יותר טוב. הוא כאילו נותן לך מצידו מסך, ואתה לא נמשך, אתה מבין?

תלמיד: אז איך אני יכול לכתוב, איך אני יכול לעשות משהו עם החומר הזה, כמו שאתה מתאר.

אתה יכול להתייחס לחומר הזה בצורה שאתה לא רוצה לאנוס אותו, לא רוצה ליהנות ממנו על מנת לעצמו.

תלמיד: לא יכול ליהנות מזה כבר.

זה בסדר גמור. תתאר לעצמך שיש לך תאווה לאוכל, נגיד תאוות מזון, ואתה רעב וצריך לעבוד עכשיו במטבח ולהכין ארוחה לחברים. ואתה מת לאכול, אבל אתה צריך להכין בשבילם ולעצמך לא. קשה? קשה. אז עכשיו לא נותנים לך את זה, לא נותנים לך תאבון, אתה יודע עד כמה זה קל?

תלמיד: וזה שנים.

בסדר גמור, תגיד תודה, עוד יותר.

תלמיד: אז להגיד תודה ולהמשיך באותה דרך או שאני צריך לעשות שוני כלשהו בי? לא משהו מלמעלה, משהו ממני.

אין מה לעשות. רק להתפלל, להשקיע ולהשקיע פיזית כמה שאתה מסוגל בחברים.

שאלה: אמרת שצריך להיות בלב טוב עם החבר.

אם אתה מסוגל.

תלמיד: כן, אבל מצד שני יש מצבים שאני אולי מדבר אל החבר בצורה של "תגיד לי, למה אתה לא בא בזמן?".

בסדר גמור, טוב מאוד.

תלמיד: או אפשר להגיד את זה בצורה יותר מעוגלת או נעימה יותר לאוזן של החבר. מה עדיף בין השלילה לחיוב?

זה לא חשוב, הכול נכנס לעבודה, למיקסר.

תלמיד: אם אתה מדבר אליו בשלילה?

גם זה צריך להיות.

תלמיד: אבל אתה לא דוחה אותו? הוא יכול לברוח.

דוחה אותו. אחר כך יש לך מה לתקן, על מה להצטער. זה נקרא "חזרה בתשובה". איך אתה תעשה אם לא כך, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא", איך תוכל לעשות? אנחנו כל הזמן נמצאים במצבים כאלו שמצטערים. ודאי שמצטערים. העיקר שבאמת הצער יהיה צער, כמה שיותר.

תלמיד: אלו בעצם עליות וירידות של עצמך בסופו של דבר, לא?

כן. יהיה בסדר.

שאלה: בעניין מה שדיברנו מקודם על החיבור. מצד אחד כמה פעמים שמענו שאנשים חדשים לא צריך להביא אותם לחיבור מהר.

כן, להיזהר מאוד. פשוט תרגישו את עצמכם. אני מרגיש שאתם בכוח האגו שלכם רוצים להכביד עליהם, לכפות עליהם את עניין החיבור והקבוצה. איך אפשר? רחמנות, זה נגד הטבע. אסור לך לעשות את זה אם הבורא לא עושה. אתה צריך להיות רק שליח, רק להביא להם, בהתאם שהבורא מפתח אותם, בהתאם לזה להביא חומר. אני מדבר על הקבוצות שאתם מלמדים. כאן אין לי ברירה, אני נותן בכללות. וגם ,יש כאלה ששומעים 90% ויש כאלה ששומעים 1%. אבל כאן אין לי ברירה, או בעולם כולו מי ששומע.

תלמיד: יש לזה שני היבטים. כי מצד אחד, אנשים חדשים שמגיעים לכנסים למשל ורואים ושומעים וחווים גם את הכוח ואת המימוש שבחיבור, אחר כך רוצים איכשהו לממש את זה ולא נמצאים בזה.

אני חושב שזה לא השפיע עליהם לרעה, כי בכנסים הם נכנסים תחת המקיף החזק שעוטף אותם והם לא יודעים בדיוק מה קורה. זה כמו שאתה לוקח את הילד שלך הקטן והולך עימו לביקור לחבר שלך, ממשפחה למשפחה. אז אתם משפחה, וכולם מגיעים למשפחה אחרת, ואז הילדים עם הילדים, הגדולים עם הגדולים וככה זה, זה לא נורא, זה לא יכול לגרום לרע. ואחר כך הוא חוזר לעצמו, למסגרת שלו, אין בעיה. אפילו שאתה מדבר שם על החיבור, על משהו, כל אחד תופס לפי הכלים שלו. הוא לא יכול להבין על מה אתה מדבר.

תלמיד: מצד שני אנחנו גם רואים לאורך השנים איך אנשים חדשים שמגיעים הם יותר ויותר מוכנים לזה, לשמוע על זה.

כן, העולם כולו מתקדם. בטח.

תלמיד: על הרקע הזה, שרוב האינטראקציה שלנו היא עם אנשים שבעצם מגיעים ללמוד את חכמת הקבלה, יש פה סוג של פער כזה מתוך הדברים שאתה אומר. והשאלה שלי בעצם כלפי הפצה לקהל הרחב. כי בהפצה לקהל הרחב הדגל שאנחנו מובילים זה "חיבור זה הצלה", בואו נתחבר והכול יהיה טוב. אם היינו יכולים להושיב את כל העם נגיד בעשיריות ולעשות חיבור, אשרינו וטוב לנו. אבל מצד שני זה נגד הטבע, למה שאנשים ירצו לעשות את זה?

אנחנו לא בונים להם עשיריות.

תלמיד: ברור שלא, אני מדבר בדימוי כזה, אנחנו רוצים לחבר את העם.

לחבר זו מין פעולה שהיא לא כל כך בתוקף ובפועל ולא בידינו. אנחנו רוצים שהעם יהיה מחובר, ולא שאנחנו רוצים לחבר את העם. אנחנו רוצים שהעם יהיה מחובר, שהאנשים יהיו קרובים יותר זה לזה, כי בזה תלוי העתיד הטוב שלנו. זה יותר תלוי בהסברה ולא בבנייה. בינתיים זו רק הסברה. ההבנה של האנשים, שהם יבינו תיאורטית שאת החיבור שלהם, זה מה שהטבע דורש, שכל הטבע הגלובלי הזה שמתגלה דורש בעצם מאיתנו להיות גם מחוברים בצורה כזאת בהתאמה אליו, לטבע הגלובלי, זה מה שאנחנו רוצים, ובמיוחד שעם ישראל ידע על כך. שבזה תלוי העתיד הטוב שלו, לא בצבא ולא באיראן ולא באחמדיניג'ד ולא בטראמפ ולא באף אחד, זו בעצם ההצלה, בכוח העליון.

לא שאנחנו מנתקים את עצמנו מהמציאות הגשמית, אבל את זה אנחנו צריכים, זה כתוב בתורתנו, זה נמצא ביסוד שלנו ועכשיו זה מתגלה מיסוד הטבע, הטבע בעצמו מראה לנו. בעצמינו אנחנו לא נוכל לחבר את העם ולעשות, אלא זה יותר עניין של הסברה, לא פעולה.

תלמיד: אז למה כלפיי הקהל הרחב אנחנו כן הולכים בריש גלי עם העניין הזה של החיבור?

כי את זה אפשר להסביר להם ולא יותר. אנחנו לא מסבירים להם על עשיריות, אנחנו לא מסבירים להם על הבורא, אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו אומרים שהעולם הגדול, האינטגראלי, הגלובלי, שמתגלה כמערכת אחת אינטגראלית עגולה, העולם הזה דורש גם מבני אדם, כי הם מקבלים מהטבע בחירה חופשית, את היצר הרע נגד החיבור האינטגראלי, הם לא קשורים לטבע, הם כאילו למעלה מהטבע. דומם, צומח וחי פועלים בצורה אינסטינקטיבית, אנחנו לא, אנחנו צריכים לסדר את עצמנו בבחירה החופשית שלנו להיות גם מסודרים עם המערכת האינטגראלית הזאת. אם אנחנו נעשה כך, אנחנו נרגיש את החיים ממש כגן עדן. זה הכול, זה מה שאנחנו רוצים להסביר להם. אני לא חושב שצריכים יותר מזה, וגם נכשל אם נתחיל יותר מזה. גם לא עשיריות ולא הקדוש ברוך הוא ולא ה-ו-י-ה ולא שום דבר, רק חיבור בהתאמה לטבע הכללי, זה מה שבסך הכול אנחנו רואים מהחיים שלנו שהטבע דורש מאיתנו.

שאלה: לגבי קליטת חברים חדשים, איך הקבוצה מחזיקה את שני המצבים האלה, שהיא חזקה מבפנים והיא מחזיקה את הקשר אך מצד שני היא גם רכה והיא גם מאפשרת לאנשים חדשים להצטרף?

זה ברור. איך אתה מתייחס לילדים, כמו לגדולים? מתוך הרצון שלך לתקן את העולם, להביא את כל האנשים לבורא יש לך אהבה לאנשים האלה שמסכימים גם להצטרף אלייך, אז תתייחס אליהם ברכות, בעדינות, תפתח תהליך של החינוך שלהם, של ההשכלה שלהם וכך תמשיך. זה ברור. אחר כך, בהתאם לכמה שאתה מכניס אותם בפנים והם מבינים ומרגישים ומקבלים על עצמם את הדרך אתה יכול להתייחס אליהם קצת יותר בימין ושמאל. וגם לא כדי ללחוץ עליהם סתם, אלא כדי לתת להם הבחנות, שתהיה להם ההליכה הזאת של ימין ושמאל ברורה יותר.

שאלה: כשאנחנו מפסיקים או מאבדים את ההרגשה, את הטעם בדרך, האם זה המצב הגרוע ביותר שיכול להיות שממנו צריך לעבוד?

זו ההרגשה הטובה ביותר כשאני מאבד טעם בדרך. הפסקות של חושך זו תחילה חדשה תמיד. ואנחנו צריכים לאהוב אותן, לכבד אותן, רק לא להישאר בהן אלא להמשיך, אבל לאהוב אותן. צריך לנשק את המקל, לאהוב את החושך, כי ממנו דווקא בא יום חדש. וזה הכול תלוי בתמיכת הסביבה. אני מתפלא שאני רואה שיש כאן אנשים שהם פעם אחת נמצאים בהתלהבות, בהתפעלות, ופעם אחרת ביום אחר, יושבים באאוט, בדיכאון, אלה כבר מצבים שאתם צריכים להשלים זה על זה. זה גם אומר על חוסר התכללות בסביבה, שאתם לא יכולים לקבל מהסביבה. זה כמו סליל וקבל במערכות, או נניח מקיבולת אחת נשפך לשניה ומהשניה לראשונה וכך זה. קבוצה זה אני, ואני זו קבוצה, כך צריכים לעבוד, ואז תמיד תהיה לי התרוממות, התפעלות. אם אני ניזון לא מהפנימי אז מהמקיף, והמקיף הוא תמיד יותר גדול מהפנימי וכך אני עולה.

זו העבודה שכבר צריכים להתחיל לעבוד. אבל מי שנמצא במצב שהירידה היא ממש ירידה שפועלת עליו ושוברת אותו, מפילה אותו, זה לא גבר, חייבים כבר להתחיל להיות למעלה מזה. אני לא אומר שאני דוגמה, אבל בכל זאת זה חובה, חובה לחפש איך תמיד להיות בחיזוק.

שאלה: לגבי עביות דקליפה ועביות דקדושה, זה סוג עביות שונה, זה הכול עבודה בעשירייה?

כן. עביות דקליפה זו עביות שמתגלה באדם עצמו בצורה אישית, אבל גם בקשר שלו עם הסביבה, אבל רק בקשר, מה שאין כן עביות דקדושה זה אותה עביות שעליה הוא יכול לעבוד ולמעלה ממנה הוא יכול להתקשר באהבה לקבוצה. זו עביות דקדושה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", אז על איזה פשעים, על איזו עביות הוא יכול לכסות באהבה, זה נקרא עביות דקדושה. זה מה שיש לנו בפרצוף, שורש, א', ב', ג', ד', ארבע דרגות עביות וכך בכל מדרגה.

שאלה: גם כשאנחנו לא משיגים קליפה, האם בעשירייה יש לנו בכלל מה לחקור את העניין הזה של התאווה, המשיכה לעצמו, או בדבר הזה לא נוגעים?

אנחנו לא חוקרים שום דבר על מנת לקבל, אנחנו חוקרים רק על מנת להשפיע. כשנמצאים בעל מנת לקבל אז נמצאים, הבורא מפיל אותנו. אנחנו צריכים לשאוף רק לעל מנת להשפיע. וכשאני נמצא בעל מנת לקבל, ברור שהבורא הכניס אותי, כי אין עוד מלבדו, הכניס אותי בזה, בסדר, אז אני מתוך המצב הזה צריך בכל זאת להשתדל להגיע לעל מנת להשפיע. ואני לא מתבייש מזה שאני נמצא בכל מיני מצבים כאלו שאנשים ברחוב היו מתביישים, אני לא מתבייש, זה נקרא "לך לאומן שעשאני". אבל לך אליו, שמה שהוא עשה שיתקן. ממך תלוי רק תפילה, רק בקשה ממנו שיתקן. הוא עשה, הוא יתקן.

לכן לחקור את הקליפות זה לא ענייננו. אתה גם לא יכול לחקור אותן כשאתה נמצא בתוכן, אתה תעלה למעלה מהקליפה ומהקדושה אז אתה תבין אותה. דווקא בזמן שאתה תתחיל לעלות למעלה ממנה אז אתה תתחיל להכיר אותה בזה שאתה תשתוקק לבורא שהוא סידר לך אותה, את הקליפה הזאת. רק בצורה כזאת. לנגוע לעל מנת לקבל, לתאוות, אפילו גשמיות שטותיות כאלו כמו שאצלנו, לא כדאי להיטבע בהן, לשקוע בהן. כתוב "מזמן שנחרב בית המקדש טעם ביאה נשאר רק לעובדי ה'", זה ידוע. ככל שיותר תתקדם בקדושה יהיה לך טעם למין יותר ויותר גדול. תוכל לעמוד על זה? לא בטוח, הבורא יסדר לך כל מיני דברים סביב זה, משהו נורא, יש סיפורים על זה מימות העולם ועד היום. גם בתורה לא חסר, אמנם לא סיפורים גשמיים, שם מדובר על המדרגות, אבל בכל זאת כנגד זה.

לכן אנחנו לא חוקרים את זה, אנחנו על פני זה רוצים להימשך קדימה למי שמביא לנו את הכבדת הלב. זה הכול. אז אל תשים לב אליהם, תעבור הלאה וזהו. ויבואו כל פעם כל מיני מכשולים, אתה עוד תראה. כמה שתגדל אתה תראה פעם אחר פעם, כל רגע ורגע מחשבות, הזדמנויות, רצונות, זה משהו נורא, אבל מה לעשות. ולא יעזור לך לא פילוסופיה ולא התגברות ולא כלום, פשוט רק להידבק למטרה. לא עליהם לחשוב, על כל מיני הציורים האלה, אלא על המטרה, עשירייה ודבקות.

שאלה: איך אני יכול להמשיך בדרך אם יש לי ביטחון שהמטרה היא לא ברת השגה?

אז לא ברת השגה, אז מה? לא צריך להשיג שום דבר, יש לאדם עכשיו הזדמנות לעשות נחת רוח לבורא במשהו, שיירגע ויעשה את זה ויהיה מרוצה שיש לו אפשרות. ממש כך. אפילו אם בעשרה גרם הוא יכול לעשות משהו טוב לבורא אז שיבוא להרגשה כזאת שזה מה שהוא רוצה. יותר מזה הוא לא רוצה, הוא לא מבקש שום דבר חוץ מזה. אז הוא כבר קשור לקדושה, כבר יש לו יחס לכוח העליון. לא לחפש גדולות כי דווקא אלו שיכולים להסתפק בכאלו דברים קטנים פתאום הם מגלים שאין ברוחניות גדול וקטן.

סולם המדרגות, מה שאנחנו מדברים, פעם אני אסביר. אין גדול וקטן, לא בסרגל שלנו.

שאלה: אחרי הכנס הייתה כזאת הבנה מאוד ברורה של איך אנחנו צריכים לעבוד יחד, איך להתחבר, איך לבקש, נראה שהכול הולך לנו וכולם מרגישים. ועובר יום אחד ואנחנו מדברים בינינו ועושים סדנה וחבר אחד אומר, אני לא מרגיש כלום, השני בזמן השיעור מוציא סנדביץ' ומתחיל לאכול, השלישי מתחיל לספר איזה דברים רעים על החברים. אני שואל את עצמי איך לעבוד עם כל זה בצורה נכונה? איך עכשיו להתחבר? ובעצמי מרגיש שגם אני נופל לתוך זה.

אני רואה בזה שהכנס נמשך. הכנס נמשך, זאת התוצאה מהכנס. לפני הכנס לא היו דברים כאלה עד כדי כך ועכשיו ישנם. יפה, סימן שקיבלו הכבדת הלב. הרצון לקבל התגלה בדרגה יותר גדולה. עכשיו יש להם יותר הרגשה מה צריכים לתקן. עכשיו השאלה, איך אנחנו מגיעים לחיבור לפחות כמו שקודם ואז זה יהיה חיבור כבר לא כמו שקודם אלא הוא יהיה במדרגה יותר גבוהה. זה מה שצריכים לעשות. יפה.

אנחנו התחלנו לדבר על דברים שהם בעצם כל העבודה שלנו, כל התיקון דכלי אדם הראשון. יפה מאוד. וזה שמרגישים כך מהכנס, יפה, סימן שחזרו מהכנס ממש עם מטען. זה יפה. אני בטוח שמי שהיה בכנס, שם או כאן, אבל היה ממש בלב ונפש איתנו, הוא הרגיש התקדמות, והעיקר שאני מקווה שהרגישו בכנס, שדווקא החיבור הוא האמצעי להתקדמות.

העשירייה זה אמצעי להתקדמות ולא חשוב איזו עשירייה. היו שם עשיריות מבולבלות, מתחלפות, כאלו וכאלו ואני לא יודע עם מי לשבת, ולא חשוב עם מי לשבת. לא חשוב. הרגשתם את זה, נכון? זה ממש ככה. זה מה שרציתי לקבוע בכנס, וברוך ה' זה התקיים, שהעיקר הוא שאם יש לי עשירייה אני על העגלה, על הסוס.

שאלה: היה עוד דבר חזק בכנס שמעבר לכוח שהיה דרך העשירייה היתה גם יכולת כל הזמן לחזור למציאות של הבורא, כל הזמן לשייך אליו את המציאות כנגד הפרעות שכל הזמן באו ובאו, איך את זה ממשיכים?

כנגד זה, זאת אומרת יחד עם ההפרעות.

תלמיד: כן, יחד עם ההפרעות.

דווקא ההיפך.

תלמיד: כן, יחד עם ההפרעות. כל הזמן היו הפרעות אבל היתה אווירה כללית כזאת שמאפשרת לחזור כל הזמן לבורא.

כן.

תלמיד: איך את זה ממשיכים?

אני לא יודע איך לסדר את הדברים כך שאתם תרגישו שיום יום יש לנו התקדמות. הכול תלוי בעבודה, רק יש סוגים שונים של עבודה. עכשיו יש לכם, ברוך ה' שבוע קדימה, עבודה מאוד מאוד רצינית, שכולם צריכים ממש להירתם לעבודה הזאת, להידבק אליה בלב ונפש עשרים וארבע שעות, ואחר כך אנחנו נכנסים לכנס איטליה.

אני מקווה שאתם תהיו יחד איתי בסוף שבוע הבא בכנס איטליה, זה שלושה ימים אחרי הבחירות, ואחרי זה אנחנו נכנסים לחגים, נלמד את החגים טוב בצורה הרוחנית, ואחרי זה אנחנו מגיעים לכנס בולגריה, שאנחנו צריכים יחד אתכם, דווקא מתוך זה שהיינו עכשיו בכנס מולדובה, לראות איזה כנס בולגריה אנחנו צריכים.

בבקשה תכתבו. היום כבר באחד עשרה בבוקר יש לי שיחה עם מארגני כנס בולגריה ואנחנו מתחילים לעבוד על זה. אני כתבתי לך שתבוא, בבקשה. מי שמעוניין יכול לבוא אלי, נדבר בסקייפ כך שאתם תשמעו ותשתתפו. בבקשה, אני מזמין את כולכם. אמנם זו השיחה הראשונה אבל בכל זאת קצת להתחיל לעבוד בזה.

תלמיד: בכנס הזה הייתה הוראה שבסוף כל שיעור נתכנס בעשיריות הקבועות ונעשה סיכום שיעור, ובשיעור עצמו ישבנו בעשיריות אקראיות. לפחות כאן חלק מהחברים הרגישו שזה איכשהו מחליש את המחויבות של החברים לעשיריות האקראיות כי הם יודעים שבסוף השיעור יש להם סיכום שיעור עם העשיריות הקבועות.

זה באמת כל כך השפיע? אני חשבתי שזה רק כדי לתת לאדם השוואה בין העשירייה הקבועה לבין העשירייה הלא קבועה. זאת אומרת שירגיש שהעיקר זה בכל זאת להתכלל בעשירייה. ואיך אתם הרגשתם?

תלמיד: לא יודע איך כולם הרגישו אבל אני הרגשתי ושמעתי גם כמה דעות שזה יצר איזה סוג של בלבול או אולי מחויבות קצת מופחתת לחברים שאתה יושב איתם עכשיו בשולחן ובעשירייה האקראית.

זו הייתה עצה של מוסקבה. אני לא הייתי מציע לעשות את זה אבל הם אמרו שהם רוצים כך לעשות, שתהיה בכל זאת מן השוואה בין זה לזה, אז הסכמתי. אני לא יודע, אני מבין שזה יוצר איזה בלבול, אני לא הייתי מסכים עם עוד כמה דברים שמוסקבה חשבו שהם צודקים ומבינים מה שממליצים, אבל איכשהו זה עבר.

תלמיד: בכנס אמרת שהחשוב ביותר שנרגיש שאנחנו עובדים בתוך עשירייה אקראית ולא משנה עם מי אנחנו יושבים. הייתה חשובה לך תוצאה כזאת.

כן, זה היה מאוד חשוב לי.

תלמיד: עכשיו חזרנו לפה, למצב הרגיל, לעשיריות הקבועות שלנו.

כן.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לקחת משהו מהכנס אל תוך היום יום שלנו? אל תוך העבודה בעשירייה הקבועה, או שצריכים לבוא לאיזה שינויים כלשהם?

מה זה חשוב לי באיזו עשירייה להיות? יש לי עשירייה קבועה, ברוך ה', אז יש לי למי לפנות, עם מי לעבוד, הם חושבים עלי, אני חושב עליהם, זה כביכול בכל זאת בשדה הראייה שלי המצומצם, אני שמח שיש לי את זה, זה שלי, זה הכלי שלי קודם כל. דרך הכלי הזה אני יכול להתייחס לכל היתר, לכל בני ברוך. העיקר שאתם הרגשתם שהעשירייה זה העיקר, וכל העשיריות האלה המתחלפות, אני חושב שהם עזרו בזה. הרגשת שיש כזה כוח. אני עושה, כמו שעושים ילדים מהחול איזו צורה וגמרנו, יש לי. כל עשרה אנשים שבעולם, אם הם מתחברים, יש להם תיבה שיכולה לגלות את הבורא.

תלמיד: אצלנו דווקא הייתה חוויה שונה עם הנקודה הזאת שבה נפגשנו בסוף כל שיעור לסיכום, ודווקא גרם לך בתוך השיעור עצמו להיות מחויב. זאת אומרת שיהיה לך עם מה לבוא לעשירייה בסוף השיעור, לסיכום של השיעור, במיוחד שהחברים מהעשירייה הקבועה, חלק לא מבוטל היה בכנס עצמו, במולדובה. אז כאילו תמיד רצית להיות בעבודה כדי שתוכל להעביר להם מה אתה חווה בסיכום עם העשירייה הקבועה שלך. אז כאילו בתוך העשירייה האקראית הייתה חוויה מאוד חזקה שאיתה באת לעשירייה הקבועה.

לא חשוב איזו התרשמות מקבל כל אחד ואחד, העיקר שאת ההתרשמות קיבלו. ויהיו עוד. "אין חכם כבעל ניסיון" כך אנחנו מקבצים את ההתרשמויות, וזה נבנה, ההרגשה על הכלי הכללי, מה הבורא ברא? מה זה נקרא "אדם הראשון"? כי בו אנחנו נמצאים. מחוצה לאדם, במערכת הזאת אנחנו לא יכולים לגלות כלום. אז במערכת הזאת אנחנו נגלה עוד תכונות, וזרמים, וכל מיני דברים, כל מה שיכול להיות רק שם נמצא. כולל יקום שלנו, וכל העולם הזה הקטן, וכל העולמות, והכול בתוך המבנה הזה. אין לנו יותר מה-ו-י-ה.

שאלה: היה משהו בכנס, אותו דבר גם בהפצה. זה משהו שהוא יותר גדול מהיכולת להכיל אותו. הייתה מין הרגשה בכנס שגם השאלות, גם הבירורים, זה משהו כזה, כמו שאמרת, להיספג בו ורק להיות בו, וגם אם חלק מובן, חלק לא מובן, זה לא משנה. וגם בהפצה, זה משהו שהוא יותר גדול מהיכולת להכיל אותו. מה היחס הנכון לדבר הזה?

אנחנו חייבים להרגיש כבר, צריכים להיות הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו. העולם הוא דורש מאיתנו להיות גדולים, ולא להקטין את עצמנו ולהתקטן ולהיות ככה כאילו מי אני, מה אני. כלפי הבורא, מי אני, מה אני זה נכון. "עפר ואפר", אבל כלפי האחרים, "ויגבה לבו בדרכי ה'", שני הדברים האלה, צריכים להיות בכל אחד ואחד בצורה ברורה.

כלפי הבורא זה החשבון שלי, שם כמה שאתבטל כלפי הקבוצה, כמה שאני אתבטל, זה החיים הפרטיים שלי, האישיים שלי, זאת הנשמה. אבל כלפי העולם, אין לי כלפי מי להתכופף, אין לי כלפי מי, אפילו לא יודע באיזו צורה אני צריך להסתכל על כולם, מלמעלה, לא בגאווה, אבל בצורה כזאת שאין להם מה להגיד, ואין להם מה ללמד אותי, ואין לי במה להרגיש את עצמי פחות מהם. זה ברור. אלא באמת העולם, הוא דורש מאיתנו להיות הרבה יותר גדול, ארגון יותר גדול, יותר חזק, יותר מחובר. זו חובה. ממש אנחנו מאחרים.

תלמיד: התכוונתי ליחס הפנימי לדבר. ברור שכשמדברים, עושים, בעשייה יש יחס למשהו גדול, למשהו יותר גדול ממה שאנחנו מבינים שקורה.

אם אתה הולך על זה, אתה גם תהיה גדול. הבורא לא מראה לאדם יותר ממה שהאדם מסוגל לקבל, להתגבר, לטפל בזה, לגדול על ידי זה. אנחנו צריכים להיות כבר הרבה יותר גדולים. לא לפחד, אלא מגיע לי, מגיע לי זאת אומרת מגיע לי להיות גדול, כדי שאני אגדל את העולם.

שאלה: החברים דברו, וזה כאילו הציף הרבה התרשמויות, שכבר שכחתי כאילו מהכנס, דווקא לשמוע את החברים.

אני מאוד שמחתי לראות שם כל כך הרבה ישראלים. לא אמרתי, ואגב אפילו לא אמרתי בשביל מה, למה ככה, אבל זה שנסעו כל כך הרבה אנשים, סימן שבאמת הם מבינים שהכנס הזה הוא משהו שאסור להחמיץ. יהיה לנו כנס בולגריה, וזה כנס אירופאי, ושם אנחנו צריכים לתת כוחות משלנו בכל מיני צורות.

זאת אומרת לא לחכות עד שהם יארגנו את זה, ויחברו, ויהיה משהו, פיזית אני לא יודע כמה אנחנו נוכל להגיע לשם, ובכל זאת זו הוצאה כספית, אבל כמה שאנחנו יותר יכולים לסייע ולבנות ולעשות, בואו נעשה את זה. כי אם בכנס הרוסי הזה בכל זאת היו לנו כוחות גדולים מרוסיה, מאוקראינה, אני לא יודע מה קורה כאן, בכנס אירופה.

נראה לי שאנחנו צריכים כאן להשקיע הרבה, אבל כדאי לנו להשקיע, כי אירופה היא מרכז הבעיה העולמית, זו השבירה. זאת התוצאה מהבבל, כל אירופה הזאת, ואם אנחנו נגרום שם לפחות לאיזו תזוזה לחיבור במשהו, זה יהיה תיקון גדול מאוד. גם בשבילנו. זאת אומרת, אם על הכנס הזה הייתי פחות או יותר בטוח, הרוסים מגיעים עם הכלים שלהם, עם השירים שלהם, עם השפה, עם הכול, זה משהו אחר. מה שאין כן כאן, מכל מדינה אם יגיעו שניים שלושה ארבע כפול אפילו שלשים מדינות, מה זה יהיה. אנחנו צריכים לעשות כאן עבודה גדולה. לכן נסיים את העבודה שלנו ונתחיל בזה לעבוד בצורה רצינית.

תלמיד: היה מאוד ברור, אולי בגלל הביטחון שיש כשאתה נמצא בכנס דוברי רוסית, הוא כאילו מוציא ממך כנס מאוד חד וטהור. זאת אומרת, אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה מהשיעור, מהיום, והכול מאוד חד.

לעומת מה שקרה באמריקה?

תלמיד: דיברתי על זה גם עם חבר, שקהל דוברי הרוסית הוא מאוד מאוד אחיד במטרתיות שלו. זאת אומרת, זו מסה שמתקדמת ביחד לאותו כיוון. זה לא כל מיני סוגים של קהלים, זה לא כאלה שהם מעגל יותר פנימי, מעגל יותר חיצוני, אלא הם כולם כאילו מאוד ביחד, הולכים קדימה איתך. וזה יוצר כנס אחר לגמרי.

נכון.

תלמיד: בכנס היו לא מעט פעמים שהרגשתי בשיעורים שאותה שאלה חוזרת על עצמה. היה אפילו פעם אחת שאמרת, "בכלל לא משנה מה אני בכלל צריך לשאול, דברו, אין נושא" וזה דווקא אחת השאלות הארוכות שנתת מבינת הזמן. ואתה אומר כל הזמן שאין הבדל בין עשיריות קבועות ללא קבועות, ואני כן מרגיש שיש הבדל עצום.

למה?

תלמיד: אני מרגיש הבדל מאוד גדול. ישבנו שיעור אחרון עם עשירייה קבועה, השיעור האחרון אחרון של הכנס, של היום השני.

אני לא חושב ששם היו מרגישים כל כך, מי שהיה בכנס.

תלמיד: אני מדבר על הפערים האלה. אתה אומר, אתה מרגיש משהו ואני מרגיש אחרת, אני רוצה להיות כמוך בכנס. נראה שאתה מוציא מהכנס משהו שאני עדיין לא מוציא.

אני מיד נכלל בעשירייה, אני רואה עליה עיגול או כדור או משהו שאני צריך להתכלל שם. אני נכלל בעשירייה, מחבק אותם, ולבורא. מה יש כאן כל כך, איזה בלבולים יש כאן. אז לא חשוב לי עם מי להיות? פחות או יותר זה אנשים שמבינים שזאת המטרה, שכך צריך להיות, קדימה בחיבוק אחד. אני לא מסתכל על הפרצופים שלהם, על האופי שלהם. אם יש שפה משותפת פחות או יותר, אז זה מספיק. על השפה אנחנו נצטרך להתגבר, זו תוצאה מהבבל. אבל חוץ מזה.

תלמיד: זה היה איכשהו מורגש בעשירייה האקראית. אבל ברגע שחזרנו לשיעור אחד עם העשירייה הקבועה, אז פתאום כל ההתרשמויות אתה כאילו כבר מכיר את כולם וזה הופך להיות אוירה אחרת.

לא טוב שאתה מכיר את כולם, הם כולם משתנים משיעור לשיעור.

תלמיד: זה משהו שצריך לעבוד עליו. ולגבי נושא השיעור, נראה שכאילו אתה יכול לשאול פחות או יותר כאילו אותה שאלה במשך שעה שלמה, אבל אתה לא מנסה להוציא מאיתנו. ברור שזה לא עניין של ידע, אתה כאילו מנסה להוציא משהו אחר מהסדנה. מה אתה מנסה להוציא מהסדנה כשנראה שהשאלה חוזרת על עצמה, כל פעם אותו דבר?

סך הכול אתה רואה זה "תלמוד עשר הספירות", ה-ו-י-ה, תבנית. סך הכול ארבע אותיות, אין יותר. בורא אחד, אדם אחד, מערכת קשר אחת. מה אני רוצה מהסדנה, מה אני רוצה מהעשירייה? רק חיבור ביניהם וכיוון לקראת הבורא. אין לנו שום דבר יותר בחיים, שום דבר חוץ מזה. זה שמשתדלים להגיע לזה מכל מיני כיוונים, מבלבלים את העשיריות.

אדם נמצא בעליות, ירידות, בכל מיני מצבים. זה הכול כדי שיתברר בו שבאמת חוץ מאשר הוא, עשירייה ובורא, אין כלום, "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא"¹. לכן מה אני יכול לעשות? למה לי לבלבל אתכם? דווקא ההיפך, אני כל הזמן מכוון אתכם כך.

תלמיד: ובחלק האחרון, שאני אישית הרגשתי הבדל, היה החלק של השאלות. מישהו שאל אותך על זה, על העניין של שאלות תשובות בכנס, אמרת כמה חשוב לך ואתה נותן לזה זמן, כי אפשר למשוך מזה הרבה מאור. ואני לא הצלחתי להרגיש את זה.

קודם כל, על ידי זה אני מכיר אנשים יותר בכל זאת. לא שאני מרגיש אותם, מרגיש אותם גם, אבל בכל זאת. וגם אני לא רוצה לדעת מאיפה הוא ומה, אלא את השאלה. מתוך השאלה אני מרגיש את האדם, את פנימיותו, זה עוזר. אני התקשרתי לאנשים, דווקא נהניתי מאוד. ודאי שלא מכיר אף אחד בשם, אלא ככה התקשרתי אליהם.

תלמיד: אני רוצה לשאול על משהו, שמתוך ההרגשה שלי היה דווקא מאוד מעניין. ההתרשמות של מי שהיה בכנס פיזית, שונה לגמרי מהתרשמות של החברה שהיו פה, ולזה דווקא לא ציפיתי. דיברתי עם החברים. קודם כל בעשיריות האקראיות שהיו, הייתה הרגשה של עשירייה אחת כל הזמן.

לא חשוב שהיו מתחלפות.

תלמיד: זה לא היה חשוב בכלל. זה שאנחנו התחברנו עם עשירייה קבועה אחר כך, זה היה מדהים. זו המצאה מעולה פשוט. אנחנו התחברנו שם במרכז מאוד יפה. וגם השאלות.

במה זה עזר, זה עזר לכם לברר?

תלמיד: זה עזר. זה היה כמו שאתה נושם, הופ, ופתאום אתה כללי. פתאום עוד פעם התחברת לעשירייה פנימית, ועוד פעם. כאילו נשמה הייתה. זה מאוד יפה. היו גם שאלות מדהימות שבאו לא מסקרנות, אלא מהזדהות, מרצון מאוד מאוד חזק.

אנשים הגיעו לשם להתחבר ולגלות את הרוחניות. כמעט שום שאלה מהשכל של "כמה מלאכים בשמים", לא היה דבר כזה.

שאלה: אז למה יש כזה הבדל?

בינתיים אני לא יכול להגיד. יש במה לקנא. לכן לא מן הסתם יותר ממאתיים איש נסעו מכאן.

שאלה: שאלה על כנס איטליה. האם יש צורך, אפשרות להגיע לעבוד ולעזור?

את זה אני לא יודע. יש לנו מארגן, רק אליו. אני מפחד לעשות.. כל האיטלקים הם נגיד כמוך, שאליך להתקרב צריך בכפפות ובעדינות. אני לא יודע איך לעבור עם החומר הזה, עם האיטלקים. אני לא יודע, באמת. תשאל את המארגן אם אתה יכול לעזור לו, כן. לא לפי רצונך, אלא לפי מה שהוא יקבע. כי ודאי שאתה מגיע להשפיע להם כל טוב. אני לא יודע, אני אעשה מה שיגידו לי. לי קשה. יש עליות, יש ירידות בקבוצה. זו סך הכול מדינה מאוד בוערת, יש שם מה לעשות.

אני מקווה מאוד שנמצא צורת כנס כזאת שתחבר אותם. לי זה מאוד חשוב. כי דרך איטליה, דרך אירופה אנחנו יכולים להשפיע עלינו כאן, על עם ישראל ועלינו על "בני ברוך" שבישראל, ומכאן אנחנו יכולים לפעול שוב על כל העולם. המקומות האלה הם מאוד מאוד משפיעים עלינו, ולכן אני לא מתייחס אליהם סתם כך כאיזה פרוורים, אלא שאנחנו ממש תלויים בהם. אנחנו "בני ברוך" ועם ישראל, תלוי באירופה ובאיטליה מאוד.

שאלה: חברי ואני ישבנו רוב הזמן בעשיריות של דוברי רוסית, והרגשנו קשר עמוק מאוד, וראינו עד כמה הכלי הרוסי מסור. כל השירים היו ברוסית, אמנם לא הבנתי מילה, אבל ניסיתי לשיר כל מילה ולהתחבר לזמרים, לחברים. והשאלה היא, איזה תפקיד משחקת השפה בבניית הקשר עם החברים?

אתה חוזר לבבל? מה אני אגיד לך, איזה תפקיד. שפה זה שפה, היא מבדילה והיא מחברת. אין מה להגיד, זו בעיה גדולה. שפה בשבילי, זה כמו קיר שאני לא יכול לחדור. יש אנשים כאלה שיודעים חמש שפות ויותר. ואני בקושי אחת. מה לעשות, כך נולדתי. אבל אתה רואה שאפשר להרגיש את האנשים בלי שפה. כמה שיותר מתקדמים ברוחניות צריכים פחות מילים, פחות שפה. על שפה אנחנו נדבר. אני מרגיש שאנחנו מתחילים להתקרב לזה.

תלמיד: אפשר לתת איזה דיווח קצר על הכנס באיטליה.

בבקשה.

תלמיד: הכנס הזה יהיה כנס של יומיים, שבהם הקבוצה האיטלקית מתאספת. דבר ראשון אני לא מנהל הכנס, כי יש צוות מאוד רחב. האיטלקים מנהלים את הכנס.

האיטלקים, בסדר. אבל אתה הנציג שלהם.

תלמיד: בסדר. ולכן באותה הזדמנות אני אומר שגם אני וגם האיטלקים מאוד, מאוד נשמח אם החבר יוכל להגיע לכנס. מאוד נשמח.

הקבוצה האיטלקית שדיברה אתך רב, כולם החליטו. הם אספו את כל הנושאים לכנס דרך העשיריות, ריכזו את כל הצרכים, ויש החלטה שהם רוצים ממש לעשות את הכנס בנושא של, "חידוש יסודות הקבוצה". ממש להתחיל הכול מהתחלה, להיכנס כמה שיותר פנימה בנושאים של היחס בין החברים, מטרת הקבוצה, חשיבות שיעורי הבוקר, שיעורי רב.

אני חושב שלכולנו זה יהיה דבר מאוד חשוב. יחד אתך שם אנחנו נברר נושאים בתוך הקבוצה. אני חושב שכל הקבוצה האיטלקית, ואני בתוכם, מאוד מקווים שמהכנס תהיה תוצאה שכולם ממש נצמדים כמה שיותר לשיעור הבוקר, ושהקבוצה האיטלקית נכנסת ומהווה חלק בריא בגוף שנקרא "אירופה". ובזה אנחנו כבר מבקשים את התמיכה של כולם שהדבר הזה יצליח.

אני ראיתי שיש שישה שיעורים, ועל כל שיעור יש כמה נקודות.

תלמיד: כן. הם שלחו נושאים.

אתה קיבלת את זה, כן? אז בוא נתחיל להוציא פסוקים, ונראה את הזרימה שלהם. הכנס יהיה משודר? נקווה. אני לא יודע, אותי הזמינו כאורח.

תלמיד: הכנס יהיה כולו משודר.

משודר ומתורגם. אני הרי מדבר בעברית.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעזור בארגון הכנס בבולגריה. השאלה היא על צורת העזרה. מצד אחד, אותם הצוותים שיש בכלי הרוסי או פה בפתח תקווה, יכולים לבוא ולארגן את הכול. מצד שני, תמיד יש מחשבה כזאת שאותם האירופאים צריכים ללמוד, וצריכים גם לארגן, כדי לתת להם מקום שיגדלו. אז מה צורת העזרה הנכונה?

אתה שואל אותי? אני לא מארגן אף כנס. נותנים לי כרטיס ואני נוסע, זה הכול. על כנס מולדובה אני ידעתי במקרה שמוסקבה וקייב דאגו לו יחד עם חבר בישראל. וגם בזה שהגענו קודם בכמה ימים, אז תפסנו ישראלי מקומי שהוא סידר עוד כמה דברים. אז טוב שהגענו מקודם.

תלמיד: אני מדבר על הכנס בצורת התוכן שלו, וכל מה שיש שם. מצד אחד, בפתח תקווה יש מספיק כוח, הם יכולים לבוא.

אני לא יודע. זה לא אלי.

תלמיד: אבל אנחנו אומרים, צריך שאירופה תיבנה.

ברור שאירופה צריכה גם בעצמה לעבוד על זה. באיזה אחוזים ואיך, יחד או לא? אני לא יודע. היום באחת עשרה אפשר לשאול גם על זה. נדבר יחד, תבואו. מי שיכול לבוא, שיבוא. אצלי בחדר באחת עשרה בבוקר.

יכול להיות שיהיה אצלי מישהו שידע להתקשר לכולם בפלפון או במשהו, למי שלא יכול לבוא פיסית. בבקשה, תעשו מה שאתם רוצים. אני אומר שנתחיל עם זה לארגן את הדברים.

שאלה: אז אני אשאל אחרת. איך כל הכלי העולמי וכל החברים שיהיו בכנס יכולים לעזור?

קודם כל לעורר את האירופאים. כל מי שרק מכיר את הכלי האירופאי, מישהו שם כמו חבר, חברה שנמצאים באיזה מקום באירופה, בבקשה שיתכתב, שידבר, שיעשה כל מה שאפשר שהם יבואו, שהם ישתתפו.

תלמיד: לעשות זומים משותפים והכול, כדי להזמין את החברים?

כן. אני גם לא חושב שזה יכול להיות רק אירופה. בלטיה כן יבואו, זה ברור שבלטיה לא שייכת לחלק הרוסי, אמנם שהם היו קצת. טורקיה אני חושב שכן. כל אירופה. אנגליה ברור שכן, אמנם שכלי שם היה. מעניין שחלק מאירופה היה גם בכנס מולדובה, והרגשתי על האנשים האלה שהם לא מוכנים לפספס דבר כזה, לא מוכנים. זה מאוד מכובד.

שאלה: בכנס הזה מה שהפך להיות למאוד מובן, זה כאשר מתאספים בעשיריות אקראיות, אז עשירייה זה לא סתם עשרה אנשים שמתאספים, או שישה, אלא דווקא אותו המצב שאנחנו בונים ביחד של הביטול, של הדוגמה, של הקנאה. עכשיו חזרנו לעשיריות הקבועות והשאלה היא, איך לראות את החידושים האלה גם בעשירייה הקבועה. כל פעם לראות עשירייה חדשה בעשירייה הקבועה?

אני לא יודע. אני באמת לא יודע, אתם חושבים שאני מבין בזה הרבה? לא. אנחנו אצל רב"ש היינו בכאלה דברים שכמעט ולא נגענו במה שאנחנו עושים כאן. מה שהיה שם, אלו היו בירורים קטנים אחד כלפי השני. אבל כאן אנחנו מדברים על התיקון שבינינו, גילוי הבורא, חיבור לעולם, כל האנושות כה-ו-י-ה אחת, כקבוצה אחת. אני לא יודע. אני רוצה שאנחנו יחד נלמד.

הבורא מסדר לנו את זה, אנחנו דור האחרון, אז בבקשה. לכן בכנס שעשינו, עשינו. בוא נעשה בכנס איטליה איזו תבנית אחרת. לא שבאיטליה אנחנו נעשה, שם לא. אנחנו צריכים לגרום להם שם עבודה אחרת, שהם יתחברו לכלי אחד. אבל אנחנו בינתיים יכולים לעשות עוד במקביל משהו. בכנס בולגריה, בטוח שכן. בבקשה, תביאו עוד כל מיני כאלה המצאות. אני מוכן לשמוע כל דבר.

שאלה: רציתי להגיד שבנוסף לפגישה אתך היום בשעה אחת עשרה, מחר בערב יום חמישי, יש ישיבה פתוחה בזום. הזום יישלח לכל הקבוצות ויתורגם לכל השפות, כך שכל מי שרוצה להצטרף לעזור לכנס באירופה, יוכל לדעת מה יש, ואיפה הם יכולים לתמוך. חוץ מזה שיכולים גם לעודד את החברים, כך שכולם יבואו.

השאלה, הרי כל הקבוצות שיש באירופה וכל החברים שנמצאים שם, נמצאים באותם שיעורים כמו כולנו, כמו כל הכלי העולמי. מה ההבדל? למה יש פה קושי מסוים, שכל פעם שיש כנס מתעוררים אותם הקשיים?

זה חיסרון שונה. כל אומה ואומה שהתחלקה מבבל והלכה לכיוון משלה, יש לה אופי משלה. הייתי בהודו, אחר כך טסנו לברלין. מקבוצת ברלין, עברנו לפרג. מפרג חזרנו לדיסלדורף. מדיסלדורף למולדובה. בכל מקום זה משהו אחר. זה קבוצות שונות, אופי שונה, מדינה שונה.

מה להגיד לך, הרוסים הם בכלל מיוחדים. לא לטובה, לא לרעה, אבל הם מיוחדים. קודם כל הם קיבלו משטר שעד היום זה כך, והמשטר הזה הוא מחזיק אותם. אתה רוצה או לא רוצה, אבל הם אחרים לגמרי, כי יש עליהם לחץ מלמעלה. זה דבר אחד. דבר שני, הם עברו חינוך סוציאליסטי שאני גם עברתי אותו, והוא חינוך חזק מאוד. חינוך חזק. זה חינוך חברתי. בחברה בעם הרוסי, גם אל תגיד שזה רוסי, כי יש שם 100 ומשהו עמים, אבל היחסים ביניהם היו יותר חברתיים. הלחץ של המשטר גרם לזה, והחינוך הסוציאליסטי גרם לזה שהם יותר שומעים מה זה נקרא "חיבור". הם שומעים יותר.

אמנם שהם היו מזלזלים ולא רוצים כך וכך, אבל ההכנה לזה היא נמצאת בכל אחד ואחד, לכן אתה לא יכול להשוות אותם עם אירופה, אתה לא יכול. גם הגישה היא לא בדיוק כזאת. ברוסיה אתה כמעט ולא צריך להסביר למה צריך להתאחד, כדי להצליח. באירופה להתאחד, זה משהו שהוא מוזר לבן אדם. אז אתה צריך בכלל לגשת אליו בצורה אחרת, שאני לא יודע איך. אני לא יודע. אני יכול להגיד רק דבר אחד, מפני שהעולם דורש, מפני שהוא נמצא במשבר, מפני שזה עולם אינטגרלי גלובלי וכן הלאה.

אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לעולם. אנחנו צריכים להתאחד ולהיות כך באותה הצורה, באנלוגיה עם העולם. בצורה כזאת משהו. זאת אומרת, מהצד כאילו להסביר להם את עניין החיבור, את הנחיצות בחיבור. תמליצו לי, בבקשה.

שאלה: כל המשטר שהם עברו שעליו עכשיו אמרת, זה כאילו בעיתו. איך אירופה יכולה להדביק את הפער, כך שכאילו לא עברו עכשיו חמישים שנה של משטר.

אני לא יודע. אמנם שהמשטר הזה היה בא עליהם בלחץ מלמעלה, אבל נגיד שכל חינוך הוא מגיע כך. כל החינוך הוא בא על האדם מלמעלה, בלחץ מההורה נגיד על הילד. בבית ספר מהמורה, מורה על התלמיד. כל החינוך הוא כך בלחץ. אין הסבר בחינוך, כי למי אתה מסביר, הוא לא מבין כלום. אתה צריך לתת, לתת, לתת לו בכוח ולהכניס בו כל מיני פעולות, כל מיני תרגילים, וכן הלאה. מתוך זה שהוא לומד, מתוך זה שהוא מבצע, אז הוא מתחיל להתרשם ובזה אתה בונה בו, אתה מכניס בו תבניות שלפי התבניות האלה אחר כך הוא מתקיים, אחר כך הוא בונה את צורת ההתנהגות שלו.

ולכן אפילו הרוסים האלה שבאים עכשיו, הם לא התחנכו ברוסיה הסובייטית, לא, הם באים בני ארבעים, וברוסיה כבר עשרים שנה אפילו יותר אין אותו משטר, ואין בכלל אותו הלחץ. משנות השמונים כבר אין את החינוך ההוא, ובכל זאת הרוח הזאת היא ממשיכה.

איך לעשות את זה באירופה, אני לא יודע. תחשבו יחד, האם זה ניתן? אנחנו צרכים ללכת ברוח של האירופאים. כי אתה לא רק לקבוצה שלנו מסביר, אתה רוצה להסביר אחר כך לכל האירופאים, אז זה צריך להיות בכל זאת ברוח שלהם. "חנך נער על פי דרכו", אתה מבין? לא להתחיל לעשות שם סוציאליזם וכאלה לחצים. זה גם לא מתאים לך, כמו שאני רואה אותך.

תלמיד: קבוצת אלמאטה, היינו יחד עם החברים, זה היה כנס באמת יוצא דופן של חיבור ואהבה ובדרך חזרה לקייב אנחנו החברים כבר הלכנו מכות כמה פעמים ולפחות לי היה רצון גדול באמת "להחטיף" לכל אחד ותודה לאל שלימדת אותנו איך לעבוד עם זה, נגענו בזה טיפה וזה באמת חיזק אותנו אחרי כאלה נקודות של מגע. מפחיד לחשוב מה יהיה הלאה אבל בכל זאת יחד זה אפשרי וזה פשוט מחבר בצורה מאוד טובה למרות שעדיין לא כל כך ברור איך ומה.

ומכאן השאלה, אנחנו קיבלנו מתנה בכנס, מתנה גדולה, איך אפשר לפתוח את האריזה הזאת בינינו ולראות שיש שם עוד יותר סוכריות ממה שחשבנו מלכתחילה?

הכול בתוך העשירייה, כמה שאתה תיכנס לעשירייה ותעשה שם כל מיני תרגילים, כל מיני בירורים שם אתה תגלה את הכול, אין יותר מעשירייה, אין. ולכן תצליח, זהו. אין לי מה להגיד, הכול נמצא, הכול לפניכם.

תשתדלו לארגן עוד כמה חברים שיהיו שבעה נגיד במקום ארבעה, זה כדאי, אפילו שניים זה מספיק אבל עם ארבעה תתחילו לעבוד ביניכם, העיקר זה חיבור פנימי ולהשתתף בכל השיעורים, בכל הכנסים, בכל מה שיש לנו.

שאלה: היה לנו כנס מאוד חזק, שעברנו מצבים מאוד רציניים, ומרגישים שכעת אנו באיזה מצב שרק עולים מכנס לכנס, משיעור לשיעור, לקראת הכנס הגדול בישראל. כך שאנחנו יודעים גם שככל שהאגו יותר גדול, אז אנחנו מרגישים את הכנס הזה מאוד קרוב. והיו לנו חברים בכנס במולדובה, והיינו רוצים לדעת איזה סוג של חיבור עלינו לפתח בקבוצה כדי לבנות מסך אחיד שיאפשר לנו להתגבר על האגו הגדול הזה שכל פעם מתגלה בכל אחד מאיתנו פה, כנס אחר כנס?

עד כמה שאתם תרצו להיות יותר מחוברים כדי להידמות לבורא בהשפעה הדדית זה לזה, אתם תתקדמו. אין לי מה להגיד, הבורא כבר יסדר לכם צורות העשירייה וכל היתר, כמה שתרצו לגלות אותו בחיבור ביניכם.

שאלה: רב, חברים, תודה רבה על כנס כל כך עוצמתי, וגם בסין הייתה לנו התכנסות מאוד גדולה וחזקה, חברים התגברו על הרבה מאוד מכשולים, הגענו לחיבור. אבל אתמול סין חסמה את הכלי היחיד שמאפשר לנו להתקשר וזה הזום, וכל החברים בוכים איך אנחנו נוכל להתקשר, איך נתחבר? איך אנחנו מתמודדים עם כזה מצב בצורה פיסית, בצורה רוחנית? איך אנחנו עובדים עם זה?

אני לא חזק בתקשורת ולא יודע מה לעשות. יש עוד אילו צורות להתקשר? תגידו רק מה לעשות. זה ניתוק מכל העולם?

תלמיד: כאן בבני ברוך יש לנו עוד מערכות תקשורת ואפשר לדבר פה עם הצוות הטכני, אפשר לפתח גם דברים, אז כדאי לעבוד ישירות עם הצוות הטכני פה ולראות מה האופציות. יש גם כיום כבר משהו שזה הגלקסי שגם שם יש חדרים. יש דרכים אולי לא עם כל הכלי העולמי, אבל לפחות בין החברים ולהתחבר לשיעור, אז כדאי שידברו. אולי זה יחייב אותנו כארגון לפתח עוד דברים, דווקא מזה יכול לצאת משהו טוב.

תבדקו, אנחנו נעשה כול מה שאפשר.

תלמיד: אני מבין שהכול מגיע מהבורא, אבל ממה שרואים שקורה בסין והעולם זה מאוד מדאיג אותי, אני לא יודע מה אני לעשות.

אין לך מה לעשות ואין לך מה לדאוג חוץ מהקשר בין כולם ואיך להביא את כל העולם לעשירייה אחת. זהו, אין יותר למה לדאוג. ואני שומע ממך דאגות, דאגות, דאגות בלי סוף, זה לא נכון. העיקר שאנחנו צריכים לחזק את הכלי שלנו במה שיש לנו. במידה שאנחנו נצליח להיות יותר גדולים, במידה הזאת הבורא יפתח לנו עוד אפשרויות. מה לעשות. אין עוד מלבדו והכול זה בדרכי התיקון. ואם מנתקים איזו מדינה ואחר כך שוב מחברים אותה ועוד משהו שם קורה ופה קורה, זה הכול תיקונים. זהו.

לכן אני לא מסתכל על מה שקורה, ממש לא מסתכל. אלא קורה, קורה. הבורא מסדר את זה לפי הצורה האופטימאלית של תיקון הכלי הכללי והצורות האלה מתגלות כבר כולן לקראת התיקון.

שאלה: מהי האהבה הגדולה זאת שאנחנו צברנו בכנס, איך להעביר את זה ליתר החברים בקבוצה, שלא יכלו להגיע לכנס?

זה לא חשוב שהם לא היו בכנס. מי שרצה לשמוע ולראות, הוא היה יכול לעשות את זה. ולהתרשם, הם יכולים להתרשם מאיתנו יום יום ומכל הכנסים שלנו. הם יכולים גם שוב לחזור לאותם השיעורים שהיו בכנס ולהתכלל מאותה אווירה. המצבים האלה הם מצבים שנמצאים בעולם, הם נמצאים באוויר. אתה מתקשר אז אתה חווה את זה, אין שום בעיה. בבקשה, תמליץ להם את זה.

יש גם אנשים שפספסו פה ושם איזה שיעור או כמה שיעורים, אני ממליץ להם בכל זאת להתכלל מזה, מאותו מצב רוח, מאותה שמחה ושירים והכול.

שאלה: איך אני משכנע את החברים שאין עוד מלבדו?

תראה להם שיש רק בורא וחוץ מזה אין כלום. מה אני אגיד לך? אבל אם אדם במשך שנים משתדל לראות שאין עוד מלבדו, ודאי שהוא לא רואה אבל משתדל לראות אחרי כל מה שקורה לו שזה בורא, בורא, בורא, בורא, בלבד, בלבד, בלבד, אז הוא מתחיל להרגיש את זה. אבל צריכות לעבור עליו הרבה פעולות, שהוא ישתדל על כל פעולה ופעולה לקבוע שזה מהבורא עד שיתחיל לגלות את זה. אבל יגלה. יגלה, אני אומר לכם. וזה באמת התשובה על כל המאמצים שלו שעשה.

שאלה: אמרת לנו קודם שצריך לקחת אחריות, צריך להסתכל על זה שהכול אין עוד מלבדו. אז אם אנחנו מקבלים עכשיו איזשהו סימן לזה שסין עכשיו ניתקה את הזום מאיזו סיבה, אותו דבר מחר גם יכול להיות שלא להיות חשמל יותר. המצב בעולם הוא מאוד מאוד נפיץ, אף אחד לא מתחייב לנו שתמיד יהיה חשמל ותקשורת, שהרב תמיד יהיה פה איתנו. מה יהיה ביום שאחרי?

[בקשר] יום שאחרי, אני עשיתי את זה אני זוכר עוד בזמן שהייתי עם הרב"ש, למרות שזה לא היה כמו היום, אספתי לעצמי את כל הספרים, כל הארכיון, כל הכתבים, כל מה שרק אפשר, כדי שזה יהיה לי מוכן, שאני אוכל להמשיך ללמוד, היו לי קלטות, הקלטתי והכול. ודאי שהייתי חושב מה אני אעשה אחרי שהוא כבר לא נמצא, וגם שאלתי אותו על זה.

לכן אני ממליץ לכם, יש לנו ארכיון, יש לנו מלא חומר, לא בעיה היום, לקנות את הזיכרון הזה, איך קוראים לדבר כזה?

תלמיד: שרת, סטורג'.

שיספיק לכל החומר שלנו הדרוש לאדם, כמה זה צריך לעלות? אדם יכול להתחבר אלינו ולשאוב ממנו?

תלמיד: לא בצורה פשוטה.

לא בצורה פשוטה. אנחנו יכולים להכין אם הוא מזמין מאיתנו כאלו דברים? נגיד זה יעלה 100, 200 דולר, ואנחנו נעשה לו את זה?

תלמיד: נקווה שבעתיד הקרוב כן, בינתיים לא.

טוב. אני בעד שבאמת כל החומר שלנו, [בעצם] לא כל החומר, לא צריך, אבל נניח שאם הוא יושב בסין הוא לא צריך את כל השפות, הוא צריך שיעורים, מקורות, זהו, את זה צריכים.

אנחנו צריכים להתכונן למצבים כי העולם עם כל הטכנולוגיה שלו, אתה באמת נותן מכה אחת קטנה והכול נופל. אתה יודע, אם יש לך סוס ועגלה, זה עובד אבל [אם יש לך] מנוע כזה באוטו החדיש חדש, ושם יוצא לך משהו קטן, אז את כל האוטו אתה לא להניע ולא לעשות כלום, כמה שהוא יותר משוכלל הוא יותר עדין אז צריכים להיות בזה.

[צריך] משהו קומפקטי לאדם שמזה הוא יידע שהוא קשור למקור, ואת המקור יש לו.

(סוף השיעור)

---

1. "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)↩