שיעור בוקר 12.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/pShUxrUJ?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 94,

"בענין הוויכוח בין יעקב ללבן"

קראנו מאמר מכרך א' של שלבי הסולם, דף רמ"ד, "בעניין הוויכוח בין יעקב ללבן". מה שמעניין הוא שפרעה פה הוא לא אותו פרעה שנתן ביתו לאברהם, ואחר כך לא רצה לשחרר את היהודים ממצרים וגרם להם שם חיים נוראיים. העניין הוא שרצון לקבל הרואה שאין לו ממי לקבל ובמה להתמלאות, אז ודאי שהוא מעוניין בקדושה כדי לקבל ממנה, וזה פרעה ששולח את ביתו לשרי. אחר כך כשהקדושה כבר נכנסת לרצון לקבל, והוא מלא וגדוש ויכול להשתמש בזה, אז להפוך אותו על מנת להשפיע זו בעיה גדולה וצריך קודם לצאת ולעבוד מחוץ למצרים, כלומר, מחוץ לרצון לקבל בכל התיקונים עד גמר התיקון, עד שפרעה נשאר לבד, וכל יתר הבחינות מתוקנות. ואז בגמר התיקון גם פרעה יתוקן, בעצמו, לא על ידינו.

תלמיד: כתוב "ולמעשה על הכל אדם מבין, שכדאי לעבוד, [...] חוץ מעל גדלות וחשיבות של הבורא. על זה לא מבינים, שרק זה חסר לנו." איך עובדים על גדלות וחשיבות הבורא?

יש לנו חיסרון לכל דבר מלבד לגדלות וחשיבות הבורא. סתם חיסרון לבורא יש, לקבל, מה רע? הבעיה היא שאנחנו בוכים כי אנחנו לא רואים ולא מרגישים אותו. אם היינו מרגישים, רואים ואומרים שהוא גדול ומקור לכל דבר, אז מיד היינו יכולים להשתמש. יש ממי לדרוש, לקבל וליהנות, אפילו מזה שהוא סתם גדול. אני רואה שהוא גדול, וברוך ה' יש מישהו שמבין, שיושב מעליי ועושה הכול, ואני כבר שקט ובטוח שלכל דבר תהיה תוצאה טובה. מה צריך עוד? הוא נסתר כדי לא לגרום לנו את כל הדברים הנעימים האלה עד שנרצה לקבל אותם ככוח המתקן לא ככוח הממלא.

גדלות וחשיבות הבורא נסתרת כי חוץ ממנה אתה יכול להשיג הכול ויש לך רצון לכל דבר. גם לגדלות וחשיבות הבורא יש לך רצון, בתנאי שזו תשמש להנאתך. אבל לעבוד על גדלות וחשיבות הבורא רק לשם גדלותו וחשיבותו ולא כסיבה לתענוגים, ביטחון וכו', על זה באמת אדם לא יכול לעבוד. כי מה זה אומר? להעריך אותו כמו שהוא ללא קשר אליי, מי צריך את זה? אין לי הרי חיסרון לכך. ורוצים ממני חיסרון אליו ממש מחוצה לי, בעצם רוצים ממני לא רק חיסרון אליו אלא שארגיש את גדלותו וחשיבותו לא כלפיי, אלא "כמו שהוא". מה הכוונה? שהגדלות והחשיבות שלו תיתן לי רק תוצאה אחת, לעבוד בשבילו. הוא יהיה כחומר דלק שלי לתת, להוציא אותי החוצה מעצמי, ממני.

מאיפה אקח רצון כזה? אומרים, אין לך מאיפה לקחת, אתה לא יכול בעצמך, אבל זה מה שאתה צריך, חוץ מזה אתה לא צריך שום דבר. מה עושים? אפשר לעשות משהו? מסבירים לנו שעל ידי 'סגולה', תורה, מצוות, זאת אומרת על ידי לימוד בכוונה נכונה, בקבוצה, בהכנה, עושים כל מיני דברים שאפשר ומה שמוטל, ולאחר מכן מקבלים. לפי השיטה, "יגעתי ומצאתי", תעשה מה שנדרש ומלמעלה ייתנו לך מה שאתה צריך. להשיג בעצמנו אנחנו לא מסוגלים, אבל לדעת שאנחנו לא מסוגלים ובכל זאת לבצע את כל האפשרויות והמעשים, "מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה" כדי להשיג את הרצון הזה, אתה חייב. להגיע בסופו של דבר למצב שרק זה חסר לי, ורק זה מה שאני לא רוצה.

זה בדיוק המצב לפני יציאת מצרים, ועלינו להבין מהו המצב הזה. יציאת מצרים משמעה, כל הכוחות שיש באדם הם המצב שיש במצרים, "פרעה שלי" לא נותן לי בשום פנים ואופן לצאת. היהודי שלי גם לא כל כך רוצה. היהודים רוצים לצאת? צריך להוציא אותם מיד, בחיפזון, בפקודה. אדם עובר המון מכות. משה צועק על פרעה, צועק לבורא, כשהוא חוזר לעם הם אומרים לו "לאן הכנסת אותנו, לאיזה בוץ. היה לנו טוב". אתה רואה סיטואציה בתוך אדם עם כל הרצונות וההבחנות שיש בו. מצד אחד, אני לא צריך את כל הרוחניות הזאת, תן לי את העולם הזה וגמרנו, אני אסתדר בו. מצד אחר, יש בי משהו שמוציא אותי מזה ולא נח, משה, עד נס יציאת מצרים. שני הקצוות האלה חייבים להיות בשלים באדם כל צורכם. גם פרעה גדול מאוד וגם משה גדול מאוד. ומי מכריע? מלמעלה. צריך להיות רצון, חיסרון, שאולי אין לי צורך בו, לגדלות ה' גדול מאוד, ובכל זאת אני לא מסוגל להשיג אותו.

תלמיד: אם אני רואה את הגדלות שלו בלי קשר אליי, אז אין לי צורך בזה, אז מה זה מקדם אותי? ואם אני כן רוצה להיות כמוהו בגלל שהוא גדול, אז זה על מנת לקבל, אני מתבטל כנר בפני אבוקה, זה מוציא אותי מהעולם הזה?

בשביל מה אתה רוצה את הגדלות? זה מה שאתה רוצה עכשיו לפרש לי?

תלמיד: כן, בשביל מה, ומה יש לי לעשות איתה, מה היא נותנת?

בגדלות ה' - אתה יכול להשתמש בשני כיוונים. איך קליפה משתמשת בגדלות ה'? איך קליפה משתמשת בבורא? הרי היא רוצה אותו. מה ההבדל בין הרצון הבהמי שלנו, לבין רצון של קליפה? רצון של קליפה זה רצון אנושי גדול מאוד. לא אנושי, זה רצון אלוהי. אם יש כזה דבר ענק, חוק שמקיף את כל הבריאה, תענוג אינסופי, בדיוק כנגד פרעה, כנגד הרצון לקבל שלי, אז אני רוצה אותו, התענוג הזה באמת הוא מיועד לרצון לקבל. המאבק הוא לא על התענוג.

כשהבורא מקדיש מאה גרם דייסה לרצון לקבל וממלא אותו באור הזה, על זה אין ויכוח, את זה הרצון לקבל חייב לקבל, ויקבל בסופו של דבר. הוויכוח הוא על ט' ראשונות. להשתמש ב-ט' ראשונות על מנת לקבל או על מנת להשפיע? זה העניין. הוויכוח על הכוונה, לא על הרצון עצמו. על הכוונה. אז כאן הבעיה.

הקליפה רוצה להשתמש בגדלות הבורא, לא בסתם תענוג שבא אליה בניתוק ממנו. היא לא אומרת, תן לי מה שמגיע לי, לרצון לקבל שלי, וממך אני לא רוצה לדעת כלום. כך אנחנו חושבים ורוצים בעולם הזה, בגלל זה אנחנו נמצאים תחת מערכת הקליפות. ברוחניות, מערכת הקליפות, היא כנגד הקדושה. הקליפות רוצות להשתמש באותן ט' ראשונות על מנת לקבל, הן רוצות ליהנות מגדלות וחשיבות הרוחניות, הבורא. הן רוצות להיות קרובות אליו, אבל קרובות כדי להפוך את זה על מנת לקבל. בזה המאבק.

אז יוצא שפרעה באותו גודל כמו אברהם, והוא לא יכול לקבל משום מקום אחר, אלא דרך אברהם.

תלמיד: זאת השאלה שלי, איך זה שיש גדלות הבורא בתוך הקליפה?

אנחנו עוד רחוקים מהקליפה, הלוואי. קליפה זה כוח רוחני. הקליפה מרגישה את גדלות וחשיבות הבורא, מרגישה את האורות. מה זה קליפה? קליפה זה אדם שכבר נמצא בדרגה שמראים לו אפשרויות על מנת לקבל רוחניות, לא את הבהמיות, כבוד וכסף.

תלמיד: אז איך הוא יוצא מזה?

על ידי העבודה, יגיעה בכל מדרגה ומדרגה.

תלמיד: זאת אומרת, הוא מבקש את גדלות הבורא, מקבל אותה.

לא. מה זה מבקש גדלות הבורא מקבל אותה?

תלמיד: אז מראים לו.

בקו שמאל מתגלה גדלות וחשיבות הבורא, רק בצורת תענוגים. אדם צריך להפוך את הקבלה הזאת שמתעוררת בו לגדלות וחשיבות הבורא ככוח המתקן אותו, ואחר כך להידבק קודם לצד ימין, קודם לרכוש רק גדלות וחשיבות הבורא, ואחר כך ללכת לאותו פרעה, לאותו קו שמאל ולהוציא ממנו ככל האפשר איך להשתמש בימין.

תלמיד: מה זה במושגים האלה גדלות וחשיבות? במה הגדלות והחשיבות?

מה זה המושגים האלה גדלות וחשיבות, מאיפה הם בכלל נובעים? יש לנו בחינת שורש, שממנה באה בחינה א'. בחינה א' זה רצון לקבל שנברא על ידי רצון להשפיע. אז נברא ככה, רוצה לקבל ולקבל מילוי מבחינת שורש. אז בחינה א' זה כלי ואור. אחר כך יש התפתחות.

מה יש שם שמתפתח? יש רצון ויש אור. אומרים כך, שהכלי מתחיל להרגיש חוץ את התענוג שבו, גם את נותן התענוג. מה זה נותן התענוג? לא סתם שמישהו נותן לי, אלא איזו תכונה יש מחוץ לי שנותנת לי משהו. מחוץ לי יש תכונה דלהשפיע בלבד והיא נותנת לי. מה נותנת לי? נותנת לי תענוג.

אז רצון לקבל שמתחיל להרגיש כאן משהו, בבחינה א', מתחיל להרגיש בחינה יותר עליונה, יותר גדולה, יותר חשובה. והוא רואה שהגדלות והחשיבות של בחינה יותר עליונה, הופכת אותו למשהו אחר, לרצון להשפיע. ואחרי זה כל הבחינות עוברות על בחינה ד', ובחינה ד' שוב עוברת אותם הדברים, ואחרי שבירת הכלים, ואדם הראשון, ושבירת הנשמה, אז בכל הבחנה והבחנה של הרצון לקבל יש קצת מהרצון להשפיע.

זאת אומרת, שבינה נכנסת למלכות ונותנת למלכות אפשרויות איכשהו להתחיל לצאת מהרצון לקבל, כי יש כבר באדם גם ניצוצות דהשפעה שלא משאירים אותו ככה כמו בחינה א', ד-ד' בחינות דאור ישר, אלא שברצון לקבל שלנו יש ניצוצי השפעה, יש חלק מהבורא, אז עכשיו יש לנו בחירה, שאותו חלק של הבורא שנמצא בי, יעשה אותה עבודה כמו ששם הוא עשה בעל כורחו, לפי הטבע, ששם הוא נתן לבחינה א' להיות בחינה ב'.

עכשיו אני בוחר שאני רוצה להיות במקום בחינה א', בחינה ב'. במקום רצון לקבל, רצון להשפיע, שאני רוצה שהרצון לקבל שלי יתעורר להיות רצון להשפיע. זו הבחירה שלי, זו היגיעה שלי.

תלמיד: אז בעצם הגדול זה מי מתקן אותי או מי שמברר אותי?

אז מה אני צריך בשביל זה? כמו שאותה בחינה א', שהתחילה להרגיש את העליון, מה הוא נותן ומי הוא וכן הלאה, התכונה שלו, שהרגשת העליון היא יותר חזקה מהרצון לקבל שלי. עובדה, מבחינה א', זה על הבחינות באור ישר. ברגע שהתחילה להרגיש את הבורא, זה קלקל לה את כל התענוג.

אפילו בבחינה ד', שכבר יש לה אפילו רצון לקבל משלה, שיש לה השתוקקות משלה לקבל, והיא מקבלת יותר ממה שבא מהאור בצורה ישירה, כי היא משתוקקת אליו, גם שם, ברגע שהיא מרגישה את העליון, את החשיבות והגדלות שלו, רוצה להיות כמו, רוצה להשתוות איתו, זה מדכא את הרצון לקבל. אז מה אני צריך לעשות? רק להביא את עצמי לאותו מצב. זו כל הבחירה. זה נקרא שאנחנו לא זקוקים לשום דבר, חוץ מהכרת גדלות וחשיבות ה'.

תלמיד: אז בעצם אותו הדבר גם כלפי החבר. אם הוא גדול בעיני.

החבר זה אמצעי. אם אני בוחר לעצמי חברים ומתחיל לעבוד על עצמי לראות אותם גדולים, אז אני מתחיל להתפעל ממה שאני רואה בהם, ועל ידי קנאה אני מתחיל לרצות אותו דבר. כלפי החבר יש קנאה, כלפי הבורא אין קנאה. העליון לא מביא קנאה כלפי התחתון. לפי טבע הדברים, אם זה עליון ממש, התחתון רוצה להידמות לעליון. הוא מקנא שיש בו תכונה כזאת, שהוא רוצה גם אותה.

תלמיד: אז חבר גדול נקרא מי שמתקדם יותר מהר ממני.

החבר נקרא גדול, מי שאתה עשית אותו גדול.

תלמיד: האם בזה שהוא מתקדם יותר מהר?

לפי מה שעשית אותו גדול, ככה הוא גדול. אל תפיל עליו שהוא צריך משהו להיות. אתה בונה אותו בעיניך, בלבד. זה יכול להיות מישהו שמגיע עכשיו פעם ראשונה, שומע שיעור ורק עכשיו התיישב על הכיסא. זה לא חשוב בכלל מי ומה.

תלמיד: בסדר, זו העבודה שלי. שהוא יותר גדול, כלפי מה?

כלפי מה? כלפי הרצון שיש בו כלפי הבורא. זו קנאה שיש בו כלפי הבורא יותר ממה שיש לי. וזה לא תלוי בוותק ובשום דבר.

תלמיד: מה ההבדל בין אחיזה לקליפות לבין יניקה לקליפות?

מה ההבדל בין אחיזה לקליפות ויניקת הקליפות? "אחיזה" זה שקליפה אוחזת בדבר. אלה שני סוגי קשרים. "יניקה" זה ממש שהיא שולטת והיא יונקת מהקדושה. ו"אחיזה", זה קשר פחות מיניקה.

יניקת הקליפות זה נקרא שאדם נמצא בשליטת הקליפה. מה שהוא משיג בעבודה שלו, הכול על מנת לקבל. הוא כאילו לומד קבלה, והכל עושה מה שאפשר, אבל בסופו של דבר זה הופך להיות לעל מנת לקבל. זו יניקת הקליפות. אחיזת הקליפות זה בצורה לא כל כך גדולה.

תלמיד: אנחנו עוד לא בקליפות. הוויכוח הזה עם הרצון לקבל, זה נראה כמו איזה שקר עצמי, כאילו שאני כן עובד שלא לשמה, לא עובד שלא לשמה, אין שם רצון לקבל, הכול לא של הרצון לקבל.

אנחנו כולנו נמצאים בשקר. אבל מתוך השקר הזה אנחנו יכולים לבנות הרבה הבחנות. וההבחנות האלו אחר כך, כשנקבל מלמעלה אור, הן יהפכו להיות הבחנות אמיתיות. אבל אני צריך משהו לדעת, אני צריך לדעת שזה נקרא אוטו, שזה נקרא בובה, וזה נקרא פיל קטן, וזה נקרא עוד משהו, וככה בונים בית. אני צריך לדעת את זה כמו ילד ואחר כך כשאני גדל, הדברים האלה גדלים יחד איתי.

אבל המושגים האלה כבר ישנם, וכך גדלים. אפילו שכולנו בובות ובשקר בזמן ההכנה, אבל ההבחנות שמקבלים כאן, אנחנו נצטרך אותן אחר כך, ובלי שממש נייצב אותן בתוכנו, כל הבחנה והבחנה, לא נוכל להיכנס לרוחניות.

תלמיד: למה יש הבדל כזה בין קנאה כלפי גדול ברוחניות שאני רוצה להידמות אליו, לבין קנאה שיש בעולם שלנו, שאני רוצה שהגדול ירד לדרגה שלי, שהוא יהיה כמוני, ופחות אני רוצה להידמות אליו, ורוצה שהוא ידמה אלי.

אם הוא גדול לא יכול להיות שאתה חושב שהוא יהיה כמוך, כי אז הוא לא גדול. יש לו משהו שאין בך, אבל גם במשהו הזה אתה לא מקנא. זו קנאה ריקנית, אתה לא רוצה לרכוש בזה שום דבר, רק רע לך מזה שיש לו. על הקנאה הזאת אנחנו לא מדברים, כי היא קנאה שבאה לפני המטרה ואצלנו קודם כל צריכה להיות מטרה ואחרי המטרה מפתחים קנאה ואז הקנאה מביאה תועלת.

אם הוא גדול ואני אסתכל עליו סתם שהוא גדול, אז אני ארצה להרגיש אותו שהוא פשוט מקלקל לי את החיים, ממרמר לי את החיים. אבל אם יש בורא ויש מטרה והוא גדול, ואני יודע שעל ידי זה שהוא גדול הוא יכול לעזור לי להגיע לבורא, אז אדרבא, שיהיה עוד יותר גדול ושיהיה גם יותר קרוב אלי אני כבר צריך אותו. אני מתחיל להיות מעוניין בגדלות שלו. אז אם לא שמים מטרה בראש, אז ודאי שהכול הופך להיות שוב רק סיבה למלחמות, לרציחות.

תלמיד: אמרנו שבחינה א' הרגישה את הנותן ובגלל זה היא רצתה לקבל את התכונה שלו, השפעה. אנחנו יודעים שבחינה ד' רוצה יותר להידמות להשפעה. למה כבר בבחינה ג' היא לא רצתה יותר להידמות להשפעה, כמו בחינה א'?

בחינה ג' נולדה מבחינה ב', מהשפעה. כשבחינה ב' החליטה וראתה שהשפעה ללא קבלה לא מתקיימת, בגלל זה היא המשיכה קצת קבלה לבחינה ג'. הקבלה בבחינה ג' זה בעצם לא קבלה, כי בחינה ב' בינה, מחליטה שזו תהיה הפעולה שלה. זאת אומרת, מי זה זעיר אנפין? זעיר אנפין זו פעולה של בינה, מה שבינה רוצה לתת לבורא מזה שיש לה רצון להשפיע נקי, שהבורא ברא את הרצון הזה להשפיע מתוך רצון לקבל, אז הפעולה הזאת עצמה זה בחינה ג'. זאת אומרת, יש לנו רצון לקבל שמשתמשים בו בצורה ישירה בבחינה א', יש לנו רצון לקבל שמשתמשים בו בצורה של נתינה בבחינה ג' - לא של קבלה, רק של נתינה.

ומהרצון לקבל תכל'ס אין כלום. לכן אותו רצון לקבל שמתעורר בבחינה ג' הוא אומר, "אבל אני רוצה לחיות", וממשיך את ד'. כי מה זה נקרא שיש בבחינה ג' אור חכמה, חסדים בהארת חכמה? יש שם אור חכמה כמו שבבחינה א' או לא?

מתוך זה שבחינה ג' נולדה מבחינה ב', אפילו שיש שם אותו רצון כמו בבחינה א', ואותו אור כמו בבחינה א', האור הזה הוא חלש מאוד בגלל שהוא יוצא מתוך בחינה ב'. ומה כאן קורה? בחינה ב' אומרת כך, "אני רואה שאני רוצה להשפיע, אבל הפעולה שלי ברצון להשפיע היא לא פועלת בשום דבר כלפי הבורא, כי סתם רצון להשפיע זה ריק. מתי אני יכולה להשפיע? אם אני מקבלת, אז אני ממשיכה, כמו בבחינה א' שיש רצון לקבל שמקבל את האור, אז אני שוב ממשיכה את בחינה א' בתוכי וממשיכה את האור".

אבל כשהיא ממשיכה את האור כמו בבחינה א', זה יוצא לה מעשה ריקני כמעט, מפני שבחינה א' הכלי שלה ללא רצון לקבל מעצמה, האור שבה הוא גם בהתאם לזה, כי הרצון לקבל הוא חלש ולא מעצמו. אז יש לנו אור חסדים בהארת חכמה בבחינה ג'.

זה לא נקרא שבחינה ג' מקבלת בעצם לעצמה. אבל עכשיו בחינה ג' כשהיא כבר בסופה מרגישה את עצמה, מרגישה את הרצון לקבל שבבחינה א', והרצון להשפיע כמו בבחינה ב', היא עכשיו רוצה גם במקום רצון להשפיע, להיות המקבלת.

אז גודל הרצון לקבל בבחינה ד', הוא לפי גודל הרצון להשפיע שבבחינה ב'. ויוצא שבאמת ההשתוקקות לבורא, לקבל ממנו מה שיש בבחינה ד', הוא בדיוק לפי הרצון להשפיע של הבורא כלפי הכלי. זאת אומרת, שהרצון שלי בכלים דקבלה, זה רצון מסוים שהבורא ברא וממלא אותו.

אבל היחס שלו לכלי קבלה, איך שהוא מראה את עצמו כבעל הבית בבחינה א' כדי לבנות בחינה ב', זה בדיוק יהיה אותו יחס שיהיה לרצון לקבל בבחינה ד'. ואחר כך בדיוק אותו יחס, שיהיה לי רצון להשפיע אליו. אני מזה כבר מתחיל לקבל כוח בדיוק בעוצמה שאוכל להיות כמוהו, כמו שהוא רוצה לתת לי וכך מגלה את עצמו, כך אני מקבל ממנו כוח ויכול באמת להיות כמוהו.

זאת אומרת, בחינה ב' היא בונה עכשיו תוספת רצון בבחינה ד' בגודל שלה, אבל אחר כך אני הופך אותו לעל מנת להשפיע על ידי מסך. אני נשאר עם בחינה א' בפנים כמו כלי נטו, כי הכלי לא משתנה. וכל יתר הרצון בא על ידי המסך לגדלות ה', מה שאנחנו אומרים לט' ראשונות. יש ארבע בחינות וחוץ מהן אין כלום, אם לומדים אותם טוב, אי אפשר לגמור אותם אבל הכול ישנו שם.

תלמיד: להגיע למצב שלפני יציאת מצרים, אני צריך לטפח בעצמי את פרעה ואת משה במקביל? אני רוצה לרצות לבלוע את כל העולם וכל התענוגים שבו בשביל עצמי וגם לרצות בו זמנית לרצות לבלוע את כל התענוגים בשביל לגרום הנאה לבורא?

בדיוק שני הדברים בסתירה זה לזה אנחנו צריכים להשיג. הרצון הגדול לקבל ככל האפשר שיש בי, זה מצד אחד. ומצד שני אני זקוק לבורא אחרת אני לא יכול עם הרצון הזה לקבל שום דבר לעשות ולהתמודד איתו אני לא מסוגל. שני ההרגשות האלה סותרות והן מאוד לא נעימות.

זה מביא מתח עצום לאדם וככה זה ביציאת מצרים. בעל הסולם אומר על זה בדף ע' במכתבים, שצריכה להיות מידת הקישוי, מידת ההשתוקקות המקסימלית "עד שלא מניח לי לישון". אבל "עד שלא מניח לי לישון" כולל כבר שני דברים, אני רוצה מאוד ואני לא מסוגל להגיע למה שאני רוצה. הוא מדמיין את זה כמו בחור שמשתוקק לאיזו בחורה, כשמצד אחד יש בו אהבה מטורפת, מצד שני הוא יכול רק בחלום לחשוב שזה אפשרי.

תלמיד: אבל אם כאן יש מצב שאחד מהם גדול מהשני, כנראה שאבטל את השני.

אחד לא מבטל את השני. אחד מחזיק את השני. אתה שואל למה הגוף שלנו לא רוצה להיפטר מהרגשה רעה? בגלל שהוא מוצא בהרגשה הרעה הזו, תענוג.

תלמיד: אבל אם ההשתוקקות, הרצון להשפיע שלי, לקבל על מנת להשפיע לבורא הוא יותר גדול מהרצון שלי לקבל, לבלוע את כל העולם, אז אני אגיד לעצמי שהרצון שלי לבלוע את כל העולם זה דבר רע. אני מעדיף שהוא לא יהיה קיים, ואנסה להוריד אותו. אבל אם הרצון שלי לבלוע את כל העולם בשביל עצמי יהיה יותר גדול מהרצון שלי, מההשתוקקות, אני אגיד למה אני צריך את זה בכלל, לכן זה צריך להיות כאילו שווה בשווה.

כך בדיוק, שני הרצונות האלה שווים ממש והראשון תומך בשני. מה לעשות? הוא מתאר את זה בכמה מקומות, בציורים מאוד ברורים, זה מובן לכל אחד.

תלמיד: איך אני לא מדכא את הרצון על מנת לקבל?

איך אתה לא מדכא את הרצון לקבל, ליהנות מהבורא? ודאי שלא אתה מדכא או לא מדכא, הבורא מדכא לך אותו. ואתה צריך כל הזמן לעבוד על זה, בוודאות. זה מה שאנחנו אומרים, שבקבוצה אנחנו כל הזמן צריכים לשמוע על גדלות האלוהות, להתרשם אחד מהאחר. למה? הוא לא הולך להיות יותר ויותר גלוי, מן הסתם. נלמד, זו מערכת. נראה בדרך.

תלמיד: לפי מה אני יכול לדעת שגדלות וחשיבות הבורא מתפתחת אצלי? הרי לפני המחסום אני לא מרגיש את הבורא, יכול להיות שזה סתם איזשהו דמיון.

לפני המחסום הכול דמיון.

תלמיד: אז איך אני יודע שגדלות וחשיבות הבורא מתפתחת לכיוון הנכון?

איך אני יכול לדעת אם אני מתפתח בכיוון הנכון? אתה לא יכול לדעת.

תלמיד: מה אני כן יכול לדעת?

אתה לא יכול לדעת שום דבר. יש לך בכל זאת אפשרות אחת, לצעוק אליו. אבל אני מדבר אתכם בצורה קצרה מאוד. בדרך כלל אדם מוצא לעצמו כל מיני תחבולות. באמת, אם נחקור טוב את מצבנו, אין לנו על מי להישען אלא רק על אבינו שבשמיים. זה באמת כך.

איזה דבר אמיתי יש לך שאתה יכול להיות בטוח בו? לא אורות ולא כלים, לא מסך בוודאי ביניהם, לא ביקורת, לא ביקורת תבונתית ולא ביקורת ממשית על ידי המסך, אין שום דבר. אז מי אתה, מה אתה, במה אתה בטוח? בכלום. הנקודה שנקראת בך אדם, היא לגמרי נמצאת באוויר. לאן שתבוא הרוח, כך זה יעיף אותך. אתה רוצה להיות תלוי במשהו? בבקשה. אם אדם היה מרגיש כך, זה היה טוב. אנחנו לא מרגישים את זה.

תלמיד: לגבי ארבע בחינות.

אני מבקש מכולם, מי ששואל שישאל בקול. אני צועק אפילו עם המיקרופון ואתם לא צועקים. ואחרים, כדאי שיקשיבו וישתתפו. על ידי זה אנחנו נכללים אחד מהאחר, ומקבלים כוחות והבחנות זה מזה. אז כדאי באמת לעבוד יחד, אם יש לחבר חיסרון והוא שואל, למה שאני לא אקנה את החיסרון הזה וההבחנות הללו?

תלמיד: אם בבחינה ג' בעצם הנברא לא היה מוציא רצון עצמאי, מחליט עצמאי, אז בעצם השינוי היה נשאר שם, בבחינה ג'? עד בחינה ג' אלו יציאות ישירות מהבורא, אין פעילות עצמאית.

רק בחינה ג' בסופה מחליטה מתוך שתי ההבחנות שיש בה. יש בה גם מבחינה א' וגם מבחינה ב'. בחינה ג' כלולה משתיהן ואז היא מחליטה מה בעצם החשוב, לְמָה כדאי לה ללכת. ואז היא מחליטה, אני הולכת לקבל את התגלות האלוהות, את אור הבורא, בתוך אותו חיסרון שפיתחתי, שקיבלתי כנוסף בבחינה ב'.

מהי בחינה ד'? גם בחינה א' וגם בחינה ב' עובדות לרצון לקבל. בכך בחינה ד' יותר גדולה מבחינה א'. בכמה? בתוספת של בחינה ב'. אז מהי בחינה ג'? בחינה ג' היא רק החלטה, רק הרגשה, לכן היא יותר עבה. עביות יש לך בבחינה א', עביות יש לך בבחינה ב', אלה שני כלים. במצב ג' הוא פשוט מחליט, נמצא בסיטואציה שמחליט. מדוע עביות צריכה להיות יותר גדולה? מזה שהוא מחליט, הוא מרגיש את עצמו ממש יותר עבה.

תלמיד: אני מוצא סתירה בין עבודת הקבוצה לבין ההרגשה שאין לי על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, בגלל שבתוך הקבוצה כל הזמן יש לך הרגשה שאתה יכול להישען על החברים.

העבודה בקבוצה צריכה להביא במקום ביטחון חיסרון, במקום עצבות היא צריכה להביא שמחה. לא בגלל שאני לא לבד ויש עוד כאלה דפוקים. הכול אפשר להפוך מזה לזה, אסור לי להיות במצב "שאני בטוח בחבר'ה, שאם יהיה לי רע הם יעזרו לי. ברוך ה', יש לי עכשיו חמישה עשר איש וכשיהיו חמישה עשר אלף איש, אז יהיה עוד יותר טוב, אז בכלל מה יהיה אכפת לי לעבוד, לא לעבוד, מה יהיה, מה לא."

אפשר להוציא כוחות כאלה, הבחנות כאלה מהמצב בקבוצה ואפשר אחרת, לפתח מתוך זה חשיבות והתחייבות, ודווקא ההיפך, לחשוב ולדאוג לכולם וגם זה אנושי אבל זו לא המטרה. המטרה היא שמתוך הקבוצה אני חייב לקבל חסרונות כלפי האלוהות. איזה ביטחון יכולים לתת לי חמישה עשר איש? הם יכולים לתת ביטחון רק בזה שאם אנחנו פונים יחד, אנחנו יכולים להיות יותר בטוחים שנקבל תשובה.

תלמיד: זה תיאורטי.

לא תיאורטי, זה פשוט אם הבורא נמצא בראש של הקבוצה או לא. אם הוא לא נמצא, אז באמת זו קבוצה יפה וטובה ואנחנו יחד כולנו כך הולכים כקבוצת מבצעים, אבל מזה לא ייצא כלום. אבל גם קבוצה שבורה לא יכולה לעשות כלום, אתה צריך להשתמש בכל הכוחות האלו כלפי המטרה, ושהבורא הוא יהיה בראש ולא הקבוצה, ולא הרב, ולא הספרים, ולא כלום - הבורא, ואז אתה תראה שהדברים יסתדרו וישמשו בצורה נכונה, גם קנאה, גם שנאה, גם אהבה, גם עזרה הדדית, גם ביטחון, גם חסרונות מהם, הכול יתחבר ממש יחד במצב הנכון, וגם בהתחברות נכונה ביניהם.

ואם זה לא יהיה כלפי הבורא, זה יהיה בצורה מאוד חריפה מכוונת, מאוד מדויקת ואז תמיד תמצא פה כל מיני דברים וזו כבר לא אותה קבוצה שעליה מדברים.

תלמיד: האם הרגשת גדלות וחשיבות הבורא היא הרגשה מעוררת, זאת אומרת, שבעצם גדלות הבורא זה לא סתם משהו?

אני לא יודע מה זה בורא ומה זה גדלות הבורא, ואף אחד בקבוצה לא יודע, מבררים לאט לאט. עכשיו אתה רוצה לדעת את הכול, להרגיש את הכול, ובאמת להיות באמת? זה אי אפשר, מגלים לך בדיוק מה שאתה מסוגל לסבול. אם עכשיו יגלו לך מי זה הבורא, אין דבר יותר גרוע מזה, כי כלפי התכונות שלך זה ההיפך לגמרי. אז מגלים לך, מסתירים וטיפה מגלים, אתה בשקר שלך הופך את הטיפה הזאת להנאתך ויכול לסבול את זה. "בסדר הבורא קיים, יהיה לי מזה טוב, קצת עולם הבא, אני צריך לעבוד בעולם הזה, אבל גם מזה יכולים להיות כל מיני דברים טובים".

זאת אומרת אתה יכול איכשהו לסבול את המציאות שאתה נמצא בה, יפה. יש אנשים שאומרים "אין". למה אין? כי הם לא מסוגלים בצורה פסיכולוגית לאכול אותו, הוא ממרר להם את החיים, אז אין, פשוט מאוד, אני אגיד "אין" ואין.

לנו פותחים יותר ויותר ככל שאנחנו מסוגלים להסכים עם ההבחנות שלו מה זה באמת על מנת להשפיע. זו התפתחות איטית מאוד ומאוד קשה לנו להסכים עם זה.

אתם גם רואים איך בקבוצה זה קורה, שכל דבר שיש בקבוצה מיד אתם הופכים לעל מנת לקבל, ביטחון, שמחה, כל מיני דברים, שום דבר אי אפשר מיד לכוון לבורא. זו עבודה גדולה, מאמצים אדירים צריכים לזה, אז משמיים עושים כך שמשקרים, עושים הסתרה, ואז הקבוצה זה דבר טוב יפה וככה לאט לאט זה יתברר.

אבל שוב אני אומר, ההתפתחות הנכונה וכל ההתבהרות הזו תבוא רק לפי כמה שלפני כל פעולה ומחשבה וגם אחרי זה, וגם בזמן הזה, אתם תהיו מחוברים עם הבורא.

בדף ס"ד באגרות, בעל הסולם אומר, "ישראל, דרכין דאורייתא קב"ה, חד הם". כדי לכוון למטרה אתה חייב כבר עכשיו לפני שאתה עושה איזה צעד, לכוון את עצמך בדיוק לזה. איך אתה מכוון? שאני והפעולה שלי וכל האמצעים וכל התנאים והבורא, כולם יחד נמצאים. ולא שזה יהיה בזמן אחד, וזה בזמן שני, וזה במחשבה אחת, וזה במחשבה שנייה. אלא באותה מחשבה, באותו רצון, ובאותו זמן, כנאמר כבר בדף ע' באגרות. ואז לא תטעו, כי בסופו של דבר הדברים מאוד פשוטים, אבל לשמור אותם זה קשה, קשה לקיים, הפרינציפ הוא פשוט אבל לקיים קשה. מה לעשות.

תלמיד: אמרת שאדם שמחפש בתוך הייסורים מוצא תענוגים, אז מה נותן לו להתקדם קדימה לראות את גדלות ה'? גם פה זה כבר קצת יותר מהכלים שלי. מה זה לצאת לגדלות?

מה מקדם אותי בכל זאת כל פעם ופעם?

תלמיד: כן. למרות שפה אני מקבל.

אני נמצא בשקר, וכל פעם כשאני מתקדם, ואתה יודע בינינו, שאני מתקדם לשקר עוד יותר גדול, ועוד יותר, ועוד יותר. אבל יחד עם זה שאני עושה את הפעולות האלו, בא אליי אור מלמעלה, שאני לא יודע אבל כך אומרים, והאור הזה עושה בי, מגדל בי עוד הבחנה מנוגדת לרצון שלי. אז אנחנו גדלים יחד, אני מגדל את הרצון לקבל שלי יותר ויותר לרוחניות, "עד שלא מניח לי לישון", אני רוצה יותר ויותר, אבל אני רוצה לעצמי, ליהנות בעצמי.

ובזה שאני עוסק בזה מתוך כוונה כי אני בכל זאת רוצה למטרה, משהו להכיר בזה, להכיר לעצמי בוודאי, הכול לעצמי, לא חשוב, אבל אני רוצה להיכנס לזה, ואז בא מלמעלה אור ועושה כרגיל כמו שהשאור עושה נגדי כמו שתמיד כשהוא נמצא, ואז הוא מגדל בי עוד מין הבחנה שנייה חוץ מהרצון לקבל שלי והמשהו הזה מנוגד לי, ואז מדרגה לדרגה נעשים בי יותר שני כוחות שהם יותר ויותר מנוגדים זה לזה. ואז יוצא שאני מגדיל חלק אחד, והבורא מגדיל בי את החלק השני, עד שהם גדלים כל צרכם ואז אני עובר את ים סוף.

אבל ודאי שאני בעצמי לא יכול לנפח את הנקודה שבלב ולגדל אותה, אלא היא כבר גדלה על ידי המאור המחזיר למוטב. ועל כן השאלה שלו היא נכונה, אם אנחנו כך מתקדמים בכוחות שלנו, איך יכול להיות שנגיע אי פעם למשהו? והתשובה, שנגיע על ידי זה שבינתיים גם האור פועל עלינו. זה נקרא "יגעתי ומצאתי", פתאום אני מוצא שיש בי משהו כזה.

(סוף השיעור)