שיעור בוקר 16.09.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 377, מאמר: "הכנה לסליחות מהו"

אנחנו בזה בעצם פותחים את סדרת השיעורים לקראת החגים, סליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור. חמישה ימים אחר כך עד סוכות וסוכות, הושענא רבה, שמחת תורה. ואת כל הסדר הזה אנחנו נלמד גם לפי דברי בעל הסולם, גם לפי דברי רב"ש, מה שכתוב על זה ב"זוהר" ובעוד מקומות, המקורות שלנו. אבל היום השיעור הראשון נתחיל בו.

"ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר. לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות. בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני "סליחה", אלא אם כן שעשה לו משהו, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה. אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו. וכאן יש להבחין ב' דברים:

א. אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי בדעתו. נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי "סליחה" שייך לומר רק על איזו עבירה.

ב. אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו. אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו.

וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו. ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות הנ"ל.

א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.

ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.

והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'.

נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה.

והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה."

אולי בכל זאת כדאי קודם להגיד מילה מה זה נקרא חטא כלפי הבורא.

אתם נמצאים נניח באיזה מקום. במקום הזה יש הרבה אנשים, ויש שם גם איזה מלך או ראש ממשלה מישהו גדול, ואתם בניגוד לכולם לגמרי לא שמים לב אליו מזלזלים, צוחקים ועושים בדיחות בשולחן המשותף שהוא יושב, ואתם כאילו לא יודעים כלום עליו, אלא בזלזול מלא בכבודו, במה שהוא מנהיג, ושהסעודה היא בשבילו כולם יושבים, ורוצים לכבד אותו ואתם ממש מתלוצצים כאילו, אבל ללא ידיעה.

או שאתם יודעים, וגם לא יכולים להחזיק את עצמכם מלהתלוצץ. זה בעצם העניין. אנחנו נמצאים ב"אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב" שקובע הכול, ונסתר במיוחד שאנחנו נגיע להבנה ולהכרה מי ומה הוא, לדרגה הזאת של ההנהגה וההשגחה, שגם אנחנו נהיה בדרגה הזאת כמוהו. ומפני שהוא נסתר, אז אנחנו לא שמים לב לעבודה הזאת, מתלוצצים מזה, ומכאן העניין של הסליחה.

אז יכול להיות שמגיע הזמן של הסליחות לפי לוח הזמנים בחודש אלול, ואנחנו אז בוכים. למה? כי כתוב שצריכים לבכות ולבקש סליחה. ועוד בזה שפגענו שלא גילינו את הכוח העליון אלא מתוך זה שאנחנו מפחדים שיהיה לנו רע, שלא תהיה לנו הצלחה בחיים האלו, לא תהיה הצלחה בעולם הבא, הצלחה בפרנסה ובבריאות. תראו עד כמה יש הרבה הסתרות ויכול להיות שאנחנו נמצאים בכולם. אז הסליחה העיקרית היא שלא גילינו את "אין עוד מלבדו".

"והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים," זאת אומרת אנחנו עובדים לפי לוח הזמנים, כי כך כתוב ולכן כך עושים. חלילה, לא שזה מבוטל, אלא אם אנחנו מדברים על עבודת ה', עבודה אישית בין האדם לבורא, אז אנחנו צריכים להיות בזה בצורה הקבועה, לא חודש בשנה. "אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.

אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו." כי לפי גודל האמונה, היינו, כוח ההשפעה שבאדם, אז הוא יגלה את הבורא כ"אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב" ובזה כבר לא יחטא.

"אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'." "עול מלכות שמיים" זה נקרא שכל מה שבא, במחשבה, בדיבור, במעשה באדם ובכלל, זאת אומרת לאדם הכוונה שגם לעולם, כי העולם זה מה שמתראה בתוך האדם, הכול בא אך ורק מכוח העליון ואין לאדם בזה שום נגיעה, שום השתתפות אלא בסך הכול אחרי שמרגיש את מציאותו, להשתדל לקבוע שזה מגיע לו מאין עוד מלבדו. "היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.

זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי". ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי"." יהודי מהמילה "יחוד". מי שמשתוקק לחיבור כדי לתקן את חטא עץ הדעת, זאת אומרת להיות שוב במערכת אחת, אז נקרא לפי הנטייה שלו, "יהודי". "ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'."

אמונה זה לפי כוח ההשפעה שאדם רוכש, אז לפי זה נקרא ש"מאמין". אמונה זה כוח הבינה. זאת אומרת, כוונה על מנת להשפיע שרוכבת על הרצון לקבל של האדם. מי שקונה את הכוונה הזאת, בעל מנת להשפיע, הוא נקרא "יהודי", מהמילה שמשתוקק ליחוד, ונקרא "ישראל" שכוונתו ישר א-ל. ואם עדיין לא רכש כוח אמונה, בכוונה על מנת להשפיע, אז נקרא "גוי". אם נמצא בנטייה לרכוש כוח אמונה נקרא "גר". יש בזה הרבה הבדלים.

"ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר.

נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם.

ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'. ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות. והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות,"

שוב, "מצוות האמונה" זה נקרא להחזיק כוח השפעה ולפי זה להרגיש את הבורא כמשפיע וטוב ומיטיב. האמונה בעולם שלנו זה מין אני מאמין, אמרו לי או קראתי, שמעתי, ומתוך זה אני מקבל את זה כעובדה. אנחנו לא מקבלים את זה, בחכמת הקבלה אין דבר כזה, לקבל משהו שאומרים כעובדה, אני צריך להשיג. ולכן משיגים כוח השפעה, ולפי השגת כוח ההשפעה משיגים את הכוח העליון. במידה שמשיגים את הכוח העליון זה נקרא שמאמינים בו. זה מאוד שונה ממה שאנחנו בעולם שלנו נוהגים לחשוב.

שאלה: אתה יכול להסביר את האמונה בדוגמה שנתת, עם המלך בסעודה, מה זה להיות ביחס כזה של אמונה?

עם המלך זה לא כל כך, כי הוא נמצא. נניח עכשיו אומרים לי שיש כאן מלך והוא יושב בשולחן, ואני מתלוצץ ומספר לכולם בדיחות ושר וכך מבלבל את הקהל כמו שנהוג באיזו סעודה כזאת בין השווים, בין החברים. אז במידה שאני עכשיו מקבל ידיעה, לא מישהו סתם אומר לי, אלא אני רואה, אני מקבל ידיעה שכאן אני נמצא בקרבה למלך, אז בהתאם לזה אני משנה את התנהגותי.

זאת אומרת "אמונה" זה כוח השפעה שלפי הכוח הזה שאני רוכש על ידי המאור המחזיר למוטב, אני מסוגל להבין ולזהות את הכוח העליון שממלא את כל המציאות, ושאין עוד מלבדו, והוא הראשון והאחרון והכול. זאת אומרת שכוח אחד פועל ואנחנו כולנו נפעלים, ויש לנו רק מצווה אחת עיקרית בעצם, והיא לגלות שהוא אחד. כמו שכתוב, "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". זה העיקר. בזה שאני משיג את הכוח האחד הזה, אני בדרך מתקן את עצמי ונעשה באותה דרגה כמוהו.

"להשיג" זה לא כמו תינוק שלא מסוגל, אלא אני צריך לגדול, לפתוח את הלב ואת המוח כדי להשיג את המציאות הזאת, לגלות אותו. זאת אומרת להיות בכאלו כוחות פנימיים שלי, שהם מגלים שכוח עליון ממלא את המציאות. שאני מרגיש אותו, שאני נמצא באותה רמה כמוהו. זה נקרא לרכוש כוח השפעה או כוח אמונה. יש בזה להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.

שאלה: אנחנו הרי כל הזמן לומדים שצריך לשייך את הכול לבורא. אז מה זה כל העניין הזה של הסליחות? ממי אני מבקש סליחה? על מה אני מבקש סליחה?

זאת אומרת, מה [בעניין] הסליחה באמת שייך לאדם, על מה הוא מצטער? זו שאלה יפה מאוד. זו שאלה מאוד גדולה, על מה באמת אני יכול להצטער. אם הכול מהבורא, אז על מה נשאר לי להצטער, איפה אני נמצא בעבירה, על מה צריך לבקש סליחה?

אני אתן תשובה, אבל אחר כך כדאי לדבר. את הסליחה אני צריך לבקש על זה שאני לא מצטייד בחיסרון על ידי הסביבה. זה הדבר היחידי החופשי שאני מסוגל לעשות, ועל זה אני צריך לבקש סליחה, איך אני עדיין מתרשל בהשגת החיסרון לבורא, שאת החיסרון הזה אני משיג מהסביבה. אין יותר. ועל זה באמת יש סליחה, על זה אפשר לבקש.

למה אפשר לבקש? כדי שהבורא ייתן דעת ותבונה וידיעה והרגשה, עד כמה שיש לי בזה בחירה חופשית ועד כמה שהחברה יכולה לספק לי חיסרון, שהחיסרון הזה דווקא הוא יהיה המ"ן שמעלים. וזו באמת מצד האדם הפעולה היחידה החופשית, כל היתר "בידי שמיים" מה שנקרא, בא מהבורא.

תלמיד: מה זה לבקש סליחה אחד מהשני?

כשאנחנו מבקשים סליחה אחד מהשני, זו כבר עבודה בקבוצה. אני מבקש כרגיל, כמו שאנחנו כבר יודעים, על זה שאני לא הבאתי, לא סיפקתי לחברים שלי התעוררות, על זה אני מבקש מהם סליחה. על הפעולה היחידה שנמצאת באדם, זה מה שאנחנו צריכים להבין, על מה באמת אני מבקש סליחה. שאלה יפה.

שאלה: אמרת קודם ש"ישראל" זה "ישר א-ל".

"ישר א-ל" כי הוא מכוון לגילוי "אין עוד מלבדו טוב ומיטיב".

תלמיד: ממה שאני מכיר מהסיפור של יעקב, הוא קיבל את השם "ישראל", כי הוא "שרה עם הא-ל", "שרה עם מלאך"¹. זה נשמע לי קצת ההיפך.

לא. למה? על ידי מה הוא הגיע לדרגה כזאת? על ידי זה שנלחם עם שרו של עשיו, ולא ויתר על פכים קטנים. אנחנו צריכים לברר את כל הדברים האלה, יש שם הרבה בירורים, אבל דווקא בגלל זה, שנלחם עם הרצון לקבל כדי להיות בשילוב בין הכוח החיובי ובין הכוח השלילי, ובשני הכוחות האלה לקבוע שאין עוד מלבדו, לכן הוא נקרא "הבכיר שבאבות".

תלמיד: אני הבנתי שהוא נלחם כדי לנצח.

כן.

תלמיד: זה לא רצון לקבל?

הוא נלחם עם הרצון לקבל כדי לנצח אותו, זאת אומרת כדי שיוכל להשתמש בו בלקבל על מנת להשפיע בכמה שאפשר בקו האמצעי.

שאלה: במאמר רב"ש עושה הבחנה בין אמונת ישראל לבין אמונת גויים. רציתי להבין מה פשר ההבחנה, למה כל כך חשוב להתייחס לזה?

אתה הגעת למקום איפה שלומדים מקצוע מיוחד שנקרא "עבודת ה'", זו חכמת הקבלה. זאת אומרת עבודת ה' זה לגלות כוח עליון לפי מה שאנחנו משתנים בהתאם אליו, אז הוא מתגלה בנו, בתוך התכונות שלנו, ברצונות שלנו המתוקנים.

בשלבים של התיקון שלנו, הרי כולנו מקולקלים מלכתחילה כי אנחנו כולנו באים מהשבירה, מהחטא, אנחנו עוברים כל מיני מצבים. המצב הנמוך ביותר הוא נקרא "בהמה". יותר מזה נקרא "גוי", נקרא "עם", "גוי" זה עם. ואחר כך "גר", אחר כך "ישראל", אחר כך "לוי", אחר כך "כהן" וכן הלאה. זאת אומרת אנחנו לומדים איך האדם משתפר, אדם בעצמו, לא מלידה שהוא יהודי או גוי. גם אנחנו כולנו באנו מבבל ופעם לא היינו נקראים יהודים, אלא בגלל שאברהם חיבר אותנו יחד, אז קיבלנו את השם הזה. ולכן לפי כל הפעולות, המצבים שאנחנו עוברים כך אנחנו קוראים לעצמנו.

שאלה: אני עדיין לא מבין על מה אני צריך להתנצל?

אתה קראת את המאמר "בחירה חופשית"?

תלמיד: כן.

מה כתוב שם?

תלמיד: שהבחירה היחידה היא בסביבה.

יופי. בשביל מה אתה צריך סביבה?

תלמיד: כדי שתשפיע עלי להתקדם כלפי אין עוד מלבדו?

כן. הסביבה משפיעה עליך, במידה שאתה משפיע לסביבה. יש ביניכם אינטראקציה כזאת, הדדיות כזאת, אתה משפיע להם, הם משפיעים עליך, אתה מזה מתעורר ואת ההתעוררות הזאת אתה מפעיל כלפי הבורא, שיעזור לך, שיקדם אותך. אז אנחנו מצד אחד אומרים שהכול בא מהשמיים, הבורא אין עוד מלבדו, אין כוח אחר, הוא קובע הכול, "אני ראשון, אני אחרון", הכול אני. אז איפה האדם אם כך?

אז האדם הוא כדי לגלות את ייחודיות הבורא בהכול, זה נכון, אבל עם איזה חיסרון אדם בא לזה? מאיפה הוא לוקח את זה? זה שהבורא נותן לו את החיסרון הזה, זה חיסרון על חשבון הבורא, אז אין כאן אדם. אז אדם נפעל כאן מהבורא והוא פונה לבורא ומבקש ובוכה ועושה כל מיני פעולות, לומד חכמת הקבלה, מגלה אותו, מגיע לגמר תיקון, אין כאן אדם.

היה כאן איזה תא, ואמנם הוא מרגיש משהו, אבל הוא מתגלגל כך. איפה הבחירה החופשית של האדם? בזה שהוא יכול להוסיף להתעוררות מהבורא, התעוררות מהסביבה. אם אני בונה את הסביבה כאינקובטור, קופסה כזאת שמחממת ביצים ואז אנחנו מקבלים את האפרוחים, לא שהם רוצים כך להתפתח, אלא אנחנו קובעים לפי השעות, לפי שעון ולפי החום, מידת החום מתי אנחנו נקבל את האפרוחים, אז כך אנחנו.

מתי אנחנו מוסיפים להתקדמות שלנו, כשיש לנו חממה כזאת, קבוצה שאנחנו מעוררים אותה, חברים שמעוררים אותנו, פועל כאן המאור המחזיר למוטב, סך הכול זה נקרא אותו האמצעי שבו אדם מממש את הבחירה החופשית שלו. שבזה הוא בונה את עצמו כאדם, כי בכל היתר, במה שבורא מפעיל אותו, אין בזה אדם, יש בזה רק מה שנקרא "אדם ובהמה תושיע ה'".²

תלמיד: דיברת על הפעמים שאדם מתרשל, ככה הגדרת את זה וגם הוא אומר "עוונותיו", העוונות שלו. אם אנחנו מייחסים כמנהג את חודש אלול כחודש של ביקורת כלפי מה שעשינו השנה, או מה אני עשיתי לצורך העניין, אז במהלך השנה כל אחד מהאנשים כאן עושה את הפעולות בשביל השפעת הסביבה וכאילו אמור למדוד את הפעמים שהוא התרשל, אבל גם בהתרשלות בעצם, למה אני אמור להרגיש שעשיתי משהו לא בסדר אם זה לא אני, אם זה אין עוד מלבדו?

אז אני אמרתי לך, אתה משפיע לסביבה.

תלמיד: כנראה שלא מספיק.

אז את החיסרון הזה אתה מעלה לחברים ולבורא, כי אתה מבקש. צריכים גם לבקש סליחה מהסביבה. יש מנהג לפני יום כיפור ובכלל לראש השנה, אבל במיוחד זה לפני יום כיפור, שמבקשים סליחה.

למה סליחה, מאיפה זה נובע? זה נובע מזה שאתה לא עזרת לאנשים אחרים שנמצאים יחד איתך, ואתם כולכם נמצאים במערכת אחת של אדם הראשון, וזה נקרא "מערכת אדם" שצריכה להידמות לבורא, שעדיין כנראה אתה לא נתת להם את כל הדחיפה, כל הרצון, כל הדוגמה הנכונה, כדי שהם יתקדמו, וכך הם כלפיך. זאת אומרת, הסליחה זה איזה מין גילוי החיסרון הקבוצתי, הקולקטיבי הזה שאתם עדיין ממש צריכים עוד להוסיף.

תלמיד: וזה לא מבטל קצת את האין עוד מלבדו, ברגע שאני אומר שאני אחראי?

לא כי זו בחירה חופשית. הוא בכוונה נתן לך השתתפות. בלי זה אתה לא אדם, בלי זה אתה בהמה שנפעלת לפי אינסטינקטים וזהו.

תלמיד: אז בעצם אני חי תמיד בשני קווים. אם אין אני לי מי לי.

שני קווים זה משהו אחר. לא להגיד שני קווים. יש בזה מצד הבורא את ההליכה שהוא מרים מלמעלה לידי אתערותא דלעילא ויש על ידי אתערותא דלתתא.

יפה. שאלות יפות מאוד.

שאלה: עניין של אמונה, זה נשמע כמו איזה מפתח שגם ממליצים עליו.

כוח השפעה. מה יכול להיות עוד? כוונה על מנת להשפיע שאדם רוכש, זה נקרא "אמונה".

תלמיד: העניין הוא שאמונה זה שני דברים. האמונה מתקיימת במקום של חיסרון, זאת אומרת אני מאמין במקום שאין לי משהו ודאִיי שאני יכול לאחוז בו. אני מאמין בה', אני מאמין בחיבור של הקבוצה מהרגע שזה לא מתקיים.

זה בדיוק הפוך. כי עכשיו יש לך ידיעה, יש לך הרגשה, אתה מבין משהו על הכוח העליון ועל העבודה שלו עלינו? לא. זאת אומרת, אין לך אמונה. במידה שאתה תרכוש כוח השפעה, על ידי כל מיני אמצעים, קבוצה, לימוד, מאור מחזיר למוטב, העלאת מ"ן וכן הלאה וכן הלאה, אתה תקבל כוח אמונה.

כוח אמונה נותן לך הרגשה פנימית, מה זה נקרא להיות המשפיע. מתוך הכוח הזה שיפעל בך, שאתה בעל הבית עליו, אתה מתחיל להבין מה זה נקרא "כוח עליון", במשהו, זה עדיין לא הבנה כי זה עדיין לא אמונה לשמה, יש אמונה שזה חפץ חסד להשפיע על מנת להשפיע, ויש אמונה שלמה שזה מקבל על מנת להשפיע, אבל זאת ידיעה.

אמונה זה אמצעי, כוח השפעה שרוכב על פני הרצון לקבל, כי אנחנו רצון לקבל ונשארים ברצון לקבל, אלא על פני הרצון לקבל אנחנו קונים כיסוי, כוונה על מנת להשפיע. ואז לפי הכוונה על מנת להשפיע, אנחנו יכולים לבנות בנו מציאות שהיא נקראת "כוח עליון". ואז בהתאם לזה אנחנו מתמלאים באור החסדים, זה עדיין לא ממש הרגשת הבורא, אלא תכונה כזאת של השפעה. אבל בלקבל על מנת להשפיע אנחנו מתחילים, מתוך "ממעשיך הכרנוך", כשאני מתחיל בעצמי לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת, אני בפועל משפיע ולא כחפץ חסד שלו, אני לא צריך את אף אחד ואפילו חולצה אני לא צריך, אתה זוכר את הדוגמה. בלקבל על מנת להשפיע אני משפיע בפועל, אז אני דומה לבורא שהוא משפיע בפועל ו"ממעשיך", מזה שאני עושה מעשה כזה, "הכרנוך", אני מכיר אותו. לפי השתוות הצורה אני מתחיל להרגיש אותו, באותה מידה שאני כמוהו אני מתחיל להרגיש אותו, זה בעצם נקרא "אמונה שלמה", השפעה שמגיעה ליישום.

שאלה: אם הסליחה זה כלי של השפעה, באלו נסיבות אני יכול להשתמש בה?

אז אתה אומר, אם יהיה לי כוח להשפיע, איך אני אדע לאן ואיפה אני צריך לממש אותו, כן?

תלמיד: כן.

אז אתה תדע, מתי שהוא יבוא. זה באמת כך. במיוחד כלפי החברים, כדי לבנות איתם יחד כוח השפעה משותף, ואז ממרכז החיבור שלכם אתם כבר תשפיעו לבורא. מה זה "תשפיעו לבורא"? תתנו לו מקום להתגלות, ובזה תרגישו נחת רוח שעשיתם לו, מידת ההשפעה שעושים לו, ובזה תרגישו מידת ההשפעה שהוא עושה לכם בזה שמתגלה בכם.

ואז מההרגשה ההדדית הזאת מגיעה הרגשת הדבקות, כבר כתוצאה מהתכללות הדדית כזאת בין הנבראים שביטלו את האגו ביניהם והתחברו, ונעשו בזה דומים לבורא.

שאלה: איך אני יכול לבדוק אם הכנתי חיסרון לבורא?

הכול מתוך הקבוצה. אתם שוכחים שאנחנו מגיעים ממערכת עליונה שלימה, אדם הראשון הנמצא בגן עדן. מה זאת אומרת? שהרצונות, תרי"ג הרצונות של הרצון הכללי שנקרא "הנשמה הכללית", או "אדם", תרי"ג הרצונות האלו הם כולם נמצאים במצב שהם מלאים בחפץ חסד. לא צריכים שום דבר.

אין לו חולצה לאדם הראשון, אין לבוש, ולא מתבייש. זאת אומרת, הוא לא צריך כיסוי על מנת להשפיע על הרצון לקבל שלו. יש לו כיסוי מלכתחילה, מהבורא. זה המצב הראשון של מערכת האדם הראשון. המצב השני, כדי לתת לאדם הראשון, למערכת הזאת תוקף של עצמאות, וגובה של הבורא, צריכים לעורר בו רצון הפוך, מצב הפוך מהבורא.

בתחילה האדם הראשון נמצא בגן עדן, וזה ברור ששם יש בו את האור העליון, ואז הוא יוצא מגן עדן ומתקיים במערכת שהיא כולה שבורה. שישים ריבוא, מלא מלא חלקים, הקשורים ביניהם בצורה הפוכה (ראו שרטוט מס' 1).

אם בגן עדן היה ייחוד, היו מאוחדים, היו כאחד, אז במערכת השבורה יש להם שישים ריבוא, או בכל אחד תרי"ג, זאת אומרת רמ"ח ושס"ה רצונות, כעשר ספירות, תלוי איך אנחנו רוצים לספור את הדברים.

אבל עכשיו החלקים נפרדים, כך שבמקום כמו שהיה בגן עדן, הרצונות יהיו מכוונים זה לזה, במערכת השבורה כל אחד ואחד הוא בפני עצמו. לא רוצה להרגיש את השני בכלום. אלא ההיפך, מוכן להתחבר לשני כדי להוציא ממנו את כל החיים. את זה הבורא עשה, הכין לנו. אסור לנו לשכוח את זה. כי בעצם המטרה שלנו היא לחזור בחזרה לאותו כיוון. אבל כשאנחנו חוזרים, אנחנו מתחילים להשיג את הבורא.

במצב הראשון, האדם הראשון לא השיג כלום. הוא מלאך. מה זה "מלאך"? חיה. דרגת חי. הוא לא משיג את הבורא. הוא נמצא בו כמו שדומם, צומח וחי נמצאים בתוך הטבע, נפעלים בצורה אינסטינקטיבית.

כשאנחנו מתחילים להתחבר, אפילו בקבוצה קטנה, אנחנו מייצבים בקבוצה הקטנה, מייצרים בקבוצה הקטנה, אותם התנאים כמו שצריכים להיות בגן עדן, בדרגת בינה. בינה זה נקרא "גן עדן". ואז אנחנו, כשמתחברים, אנחנו יוצרים שם אותם התנאים שהבורא יכול להתגלות. זה בעצם כל העניין.

אבל בשביל זה צריכים להיות בחיבור. לכן ישנה עבודה כלפי הבורא, אבל היא צריכה להיות כתוצאה מעבודה בקבוצה. וכאן האגו שלנו ממש עומד בתוקף ולא נותן לעשות שום דבר. אבל כאן זו העבודה.

ודרך זה אתה צריך לראות את המשבר בעולם היום, בכל מקום, בכל הדברים. רק דרך זה, כי מתגלה אותה המערכת. המערכת השבורה הזאת היא מתגלה עכשיו בעולם שלנו, בצורה שאנחנו לא מחוברים זה בזה, ובלי חיבור בינינו, אנחנו בכלל לא יכולים לחיות. לא נוכל להתקיים.

וקודם עם ישראל שנמצא בסכנה, גם כאן, גם בחו"ל. על מדינת ישראל, אני כבר לא מדבר. היא ממש בסכנה. ולא בגלל השונאים הסובבים אותנו וכל העולם שנגדנו, בכלל לא, אלא כי אנחנו לא מחוברים בינינו.

שרטוט מס' 1

נמשיך את המאמר. למרות שעד המילים האלו "ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים", זה בעצם המאמר עצמו, ואחר כך הוא אומר, "ובהאמור נבין", זאת אומרת, זה המשך, אבל כבר לא כל כך שייך אפילו לכל החלק הקודם.

"ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'. ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה,"

זאת אומרת, קודם כל לרכוש את תכונת ההשפעה, זה נקרא לרכוש "אמונה", ואחר כך לקיים את כל התיקונים שברצון לקבל, להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע. אבל על ידי כוח האמונה אנחנו עושים את התיקונים על הרצון לקבל, אז קודם רוכשים אמונה, ואחר כך עושים "מצוות" מה שנקרא. "מצווה" זה נקרא שהרצון לקבל שהיה כולו בכוונה על מנת לקבל, הופך להיות ברצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע.

"ובמצות האמונה כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות. והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל. וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים.

והם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא","

כי הכול בא מהבורא, חוץ מהאמונה, כוח ההשפעה שהוא רוכש מלמעלה וודאי, אבל על ידי החיסרון שמקבל מהסביבה.

"היינו הכל למעלה מהדעת. פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות. ושאלות "מי ומה". ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה. והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו. ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל. והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.

על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי המצוה הזאת", היינו מצות אמונה, "לא נפלאת הוא ממך". היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל. היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגה. ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו.

כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת. אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת. והיה נקרא זה "ידיעה" ולא אמונה. כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.

ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שתהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו. כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא "אמונה". וזה נקרא "כי לא בשמים הוא, ולא מעבר לים", שצריכים לעשות תחבולות גדולות. אלא בתכלית הפשיטות. וזה נקרא "בפיך ובלבבך לעשותו". היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר."

שאלה: כתוב, "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא,". זה קרוב אלינו, ואנחנו לא מצליחים לתפוס את זה. זה כל כך קרוב, ויחד עם זאת כל כך רחוק.

בגלל שלא מצליחים לתפוס יחד, זאת הבעיה, שרק יחד אפשר לעשות. ובזה כל היצר הרע, כל השבירה היא רק בזה שלא מסוגלים "איש את רעהו יעזורו", אין דבר כזה. לא מסוגלים. ואם מבקשים ביחד אז זה עוזר. אין לי כאן לתת לך שום עצה אחרת.

שאלה: איך קבוצה יכולה לעזור בצורה טובה לחבר להשיג את הכוח הזה של האמונה?

בדוגמה, בזה שהיא מראה עד כמה שהיא פחות ממנו, ומוכנה לשרת אותו. בזה שהיא מראה עד כמה שהיא יותר גדולה ממנו, והיא יכולה לתת לו דוגמה, בכל דבר. דווקא קבוצה. אנחנו מתפעלים מהסביבה, אנחנו תלויים בסביבה במאה אחוז. רוצים או לא רוצים, הסביבה משפיעה עלינו. ואם אני לא מושפע מהסביבה, אז כאן זו בעיה, ובמיוחד זו בעיה של הסביבה.

תלמיד: נתת קודם דוגמה שיושבים עם בן אדם שהוא חשוב, יושבים עם מלך, קבוצה, ויש בן אדם אחד שהוא מתלוצץ.

הוא לא יודע.

תלמיד: איך הקבוצה יכולה להשפיע עליו, אבל בצורה טובה, לא כמו שאנחנו רגילים שמישהו בא ונותן לו טפיחה על הראש ואומר לו, "תהיה בשקט"? איך באמת אפשר לגרום לאותו בן אדם להתעורר?

פשוט מפסיקים לדבר איתו על שטויות, כנראה, כמו בין חברים, ומתחילים להראות לו שאנחנו מדברים על דברים חשובים, או מתייחסים בצורה חשובה למישהו.

שאלה: האם הרגשת הסליחה היא צריכה גם להיעשות למעלה מהדעת?

לא, בתוך הדעת. אני מבין שהחברים שלי רוצים להגיע לגילוי הבורא, להשפעה וכולי, ואני לא נתתי להם תמיכה מספקת. אני בא ומבקש סליחה, ואני לא מחכה לחודש אלול. אוי ואבוי לנו אם אנחנו נבקש סליחה פעם בשנה או שבוע בשנה.

תלמיד: השאלה היא האם אני צריך באמת להרגיש איזו תחושה של צער כדי שהסליחה הזאת תהיה באמת אפקטיבית ותעבוד, או שאני צריך מעל לדעת לבקש ולהתכוונן גם אם אני לא מרגיש?

אתה לא מרגיש, זה נכון, אבל אני לא חושב שכל כך קשה להבין שבחוסר תמיכה הדדית בינינו אנחנו לא מגיעים ליישום הנכון. מה עוד יכול להיות? אין סיבה אחרת. קיבלנו הזדמנות, קיבלנו את כל התנאים, הכול. להפעיל אנחנו לא מסוגלים.

(סוף השיעור)

---

1. "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט)↩

2. "צדקתך, כהררי-אל--משפטיך,תהום רבה; אדם ובהמה תושיע יהוה." (תהילים ל"ו, ז')↩