שיעור בוקר 22.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 454,

"אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: כתבי בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות" עמוד 454 כותרת "שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו".

באמת אין יותר בשיטה שנקראת "תורה", שיטה לתיקון האדם, לעלות את האדם לדרגת הכוח עליון, אלא לטפל בו בשני החלקים האלו, בין אדם למקום והאדם לבריות. קודם כל צריך להכניס לטיפול את יחס האדם לבריות וממנו כבר ניגשים ליחס בין האדם למקום, לבורא, על ידי תיקון של היצר הרע, האגו שלנו, כך אנחנו מגיעים להזדהות עם הבורא וכך אנחנו עולים מדרגת החי לדרגת המדבר.

עבודה לא נעימה, אף אחד לא רוצה אותה, אנחנו נמצאים בדחייה, בשנאה לזה אבל אין ברירה, אם אנחנו רוצים, אנחנו צריכים איכשהו ללמוד את זה, אם לא רוצים אז הייסורים בכל זאת באחישנה או בבעיתו, יקדמו אותנו לזה שנאלץ לטפל באגו שלנו ולהגיע לזה. ודאי שהעבודה לא נעימה, אף אחד לא רוצה אותה, אבל אם אנחנו נמצאים בקבוצה תומכת, אם דרך הקבוצה אנחנו יכולים לקבל את המאור המחזיר למוטב, אנחנו מתחילים להרגיש איך שבפנים בתוכנו נעשים שינויים ועל ידי השינויים האלו, אנחנו פתאום מרגישים שהחיבור בין בני האדם חשוב, חשוב היחס שלי לחברים, אני כן מסוגל להגיע לחיבור איתם אפילו להתייחס אליהם יפה, לאהוב אותם ודרכם לבורא ולא אחרת.

אין לי ברירה אני לא יודע בכלל מה היחסים שצריכים להיות עם הבורא, רק שם אני מגיע ודרך כל המכשולים, למעלה מהם, ליחס יפה לחברים, מארגן את עצמי בעשירייה, ואז אני מתוך זה כבר יכול להגיע ליחס שלי לבורא, אחרת אני לא מכיר מה זה, איך זה.

לכן הדרך שלנו כוללת שני חלקים, חלק בין אדם לחברו וחלק כבר בין האדם לבורא, ואנחנו כל פעם צריכים לעבוד על זה עד כמה שזה הכרחי דווקא להיות בעבודה הזאת כי אחרת הזמן עובר. אני מסתכל לפעמים על התלמידים, שנים עוברות והם לא רוצים לשמוע, הם לא רוצים ליחס את הקריאה הזאת של המקובלים לעצמם, וכך הכול עובר.

שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו

"ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.

ומכיון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחוייב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה", כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

...הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו."

שאלה: מה זה "אהבת זולתו בנקודה הסופית"? הרי הפעולה היא לקחת את הרצונות שלו לדבקות, מהי הנקודה הסופית פה?

הנקודה הסופית ששם גם חבר וגם הבורא נעשים כדמות אחת, ואני לא יכול להבדיל בין שניהם כי באגו שלי אני כבר מתוקן ולא יכול להבדיל בין שניהם, וכל ההבדלים שיש לי בין חבר לבורא ובכלל בין כל הדמויות, זה בתוך האגו שלי שעדיין לא מתוקן סופית.

שאלה: לגבי התשוקה בעבודה כלומר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זה משהו שכאילו לאדם יש איזשהו דחף שהוא יכול לתאר איזו תשוקה לעבוד במרץ לקראת הדבר הזה, בהתלהבות. איך לוקחים את אותה התלהבות וגם מיישמים ב"ואהבת לרעך כמוך"?

הכול תלוי בקבוצה. אם אין תמיכה מהקבוצה, אם אתה לא מקבל מהקבוצה כוחות, חשיבות, אז אתה לא יכול לעשות שום דבר.

תלמיד: איך להחליף את המטרה הזאת על זאת?

לא צריכים להחליף, זה פשוט מתגלגל ובא, זה מתוך זה, מאהבת הבריות לאהבת ה' ואהבת ה' מחייבת את אהבת הבריות, וככה בכל דרגה ודרגה זה מתחלף, עד כדי כך שאתה לא מבדיל אחר כך מי הן הבריות ומי הוא הבורא, אלא הכול נעשה כאחד.

תלמיד: אדם מגיע לחכמת הקבלה עם רצון להגיע לאיזה קשר עם הבורא ל"ואהבת את ה' א-לוהיך".

נגיד.

תלמיד: נגיד, מה שהוא מתאר לעצמו. איך קורה החילוף הזה במה שעכשיו הוא שם למטרה?

לא קורה חילוף. איך אתה יכול לגלות את הבורא? קודם כל לא רוצים להגיע למגע, רוצים לדעת, קודם כל לדעת, איך אתה יכול לדעת? מה מסבירים לך? איך אתה יכול לדעת?

תלמיד: את הבורא?

כן.

תלמיד: ואהבת לרעך כמוך בעל הסולם אומר.

איך פרקטית אתה מגיע לדברים האלה? אתה רוצה לדעת איפה אתה נמצא, למה, וכן הלאה. בסופו של דבר אתה רוצה לגלות את הכוח העליון שהוא מסדר לך את כל החיים כולל מכות, כולל כל מיני מכשולים, כולל כל הבעיות. איך אתה מגיע לגילוי שלו? אומרים לך הגילוי שלו יכול להתקיים רק בתנאי שאתה משתנה, לפי שינוי הצורה שבך תחליף משהו מהאגו שלך לההיפך, ובאותו חלק שיהיה ההיפך אתה תרגיש את פעולות הבורא.

נגיד שתקנת את עצמך שאתה דומה לבורא באלפית, אחד חלקי אלף מהרצון שלך, אז אתה כבר מתחיל להרגיש שהבורא קיים ופועל, ויש לו מטרה כזאת ולך מטרה אחרת וכן הלאה, ואז אתה כבר כלול משני חלקים, יש לך חלק מהבורא באלפית מהרצון לקבל שלך וביתר החלקים רצון להשפיע, ואז אתה בין שניהם מתחיל לשחק, מי יותר ומי פחות או האגו שלך או הבורא שבך. איך אתה עושה את זה? על ידי המאור המחזיר למוטב, אתה כל פעם מוסיף ומוסיף כוח לחלק המתוקן על פני כוח החלק המקולקל, וזה הכול אך ורק במידה שאתה נקשר לסביבה, בהשפעת הסביבה אליך אתה מתקדם.

תלמיד: שמעתי בהתחלה שאמרת שאתה רואה תלמידים שבמשך שנים לא מקבלים את הכלל הזה, את הקריאה של המקובלים לעצמם באופן אישי.

אדם לא שומע, אני יודע את זה על עצמי אני לא צריך הוכחות מהספר, עד שאני התחלתי לעכל שבאמת אני צריך לשנות את עצמי ובפועל לשנות את עצמי, ועל ידי מה בדיוק אני משנה את עצמי, ואז איך אני מסדר לעצמי את הכוח הזה, את הצינור הזה שישפיע עלי ואז אני אשתנה, שאני לא שייך לשינויים שבי ואני לא שייך בעצם לצינור עצמו, אלא אני יכול רק לגרום שזה יקרה דרך הסביבה.

עד שאדם מייצב את המנגנון הזה לוקח המון זמן, הרבה מאוד, אבל לפחות לדעת שבלי זה לא יתקדם, חבל על הזמן, חבל על הזמן ולקבל את זה הוא יכול רק על ידי העשירייה, לכן רב"ש כותב מיד על החיבור.

תלמיד: גם עכשיו שמעתי שאדם מתקן את עצמו באלפית כל פעם ממש בהדרגה, אז איך לא לשכנע את עצמו, להרגיע את עצמו, שהוא בכל זאת מתקדם לבנות את המנגנון הזה של התיקון?

צריך לעבוד גם על זה שאין לו ברירה שזוהי הדרך, וכך הוא צריך לתקן את עצמו וכל פעם בתיקונים שהוא עושה, הוא מבין יותר ויותר את עבודת ה', מהחושך רואה את האור וההיפך וכן הלאה זו העבודה שלנו. זה לא שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיע לגמר התיקון, לא, אנחנו צריכים בדרך לראות את כל הדברים האלה, מתוך זה אנחנו מכירים את הבורא יותר ויותר, איך שהוא עשה אותנו, איך שנתן לנו כאלו וכאלו הזדמנויות לשנות את עצמנו, זו בעצם הבריאה, בזה אנחנו גם עושים נחת רוח, גם אנחנו בזה גדלים, אנחנו נכללים מכל המצבים הללו.

תלמיד: אני שואל על הנקודה שבה האדם יכול להרגיע את עצמו כביכול, ולהגיד שהוא כן מתקדם לקראת הבנייה, ולקראת התיקון ובעצם בזמן הזה, אני שומע מימך עכשיו, שיכול להיות שהוא בכלל לא שומע. אז איך לבדוק שהוא אכן מתקדם ולא סתם נרגע שהוא כאילו מתקדם?

זה הכול רק על ידי הסביבה, אין לו נקודה שכלפיה הוא יכול לבדוק את עצמו, אלא רק כלפי הסביבה. לא חשוב איזו סביבה, הוא חייב להיכנע הוא חייב להדבק כי דרכם הוא מקבל את המאור המחזיר למוטב, זהו. בלי זה אין לו שום דבר, הוא סופר את הדפים שבספר ולא יותר. זאת אומרת מתקדם בחכמה ולא בתורה, לא מקבל את המאור המחזיר למוטב, זה דבר הכרחי להבין ולהשתדל לשנות את עצמנו. אנחנו עכשיו באים למצב שחייבים לעמוד על זה, נקווה שנצליח, ולא חשוב מה שיקרה שיישארו מארבעים עשיריות שתיים שלוש, אבל הן יבואו לתיקון זה החשוב ולא הכמות, אנחנו עובדים לפי האיכות.

שאלה: ברור שאם מדמיינים בורא אז זה תמיד הכול נחמד ויפה וכשמסתכלים באמת, אם אדם כל אחד יעשה את החשבונות שלו של מערכות היחסים שלו או של מה שהוא רואה בין החברים יש פה אין סוף עבודה, יש פה חשבונות של שנים, באמת קבלנו חומר עבודה גדול. איך עושים את זה נכון?

יפה מאוד. אני שמח לגלות את הדברים האלה, כמו שבעל הסולם כותב, "שמח אני ברשעים שמתגלים" כי אז יש לנו מה לתקן, עכשיו אנחנו רק צריכים איכשהו להתנתק מהגישה הקודמת הטבעית שאני בונה כל מיני מחסומים שכאילו אני לא שייך לזה, אני יכול להפטר מזה, אני יכול כך או כך להגיב, ואני צריך לדעת איך אני הופך את המצבים האלה למצבי התקדמות, אך ורק למצבי התקדמות. לא אכפת לי שום דבר אחר, אני סך הכול את זה רוצה לראות וממש אין חשבון אחר. את זה אדם צריך להבין, את זה הוא רוצה להחליט ואז הוא עושה.

תלמיד: זה ברור. אבל איך עושים את זה מול העשירייה? ברור שזה חייב להיות מול העשירייה, ובצורה כזאת שזה יהיה נכון, שלא פתאום תצא ג'יפה ואין מה לעשות, כמו איזו סתימה שפתחת וסותמת לך את כל המציאות, איך עושים את זה נכון?

זה על ידי הסביבה. אם אדם לא נכלל בעשירייה ולא רוצה להתבטל כלפיהם, ומרגיש כחומר שנמצא בידם ושהם ישפיעו עליו, והוא רוצה לאבד את השכל שלו, לא לקבוע שום דבר מהיום למחר, לעוד רגע, לא חשוב כן, אם הוא לא עושה את המאמצים האלו אז לא יעזור כלום, אז הוא יישאר דומם. הוא רוצה להישאר כמו שהיה, ככה בגאווה, וזה נקרא דומם.

תלמיד: בוא נאמר שאתה רואה מערכת יחסים לא נכונה או לא טובה, או לא מתוקנת, בין שני חברים. יש מה לעשות, או שכל אחד צריך לעבוד על עצמו ולא להתערב בזה?

העשירייה כן יכולה, כי היא בסך הכול סובלת. היא לא יכולה לגלות המאור המחזיר למוטב מספיק אם ישנה כזאת תקלה. זה שייך לכל אחד. אני לא הייתי רוצה להיות בקבוצה כזאת שאין תמיכה משותפת בין כולם, וכולם מבינים שהם צריכים לעזור בזה אחד לשני ואף אחד לא עוזר לעצמו, אלא אחרים יכולים להציל אותו. לכן אדם צריך פשוט למסור את עצמו לקבוצה. הוא חייב, אני מדבר רק על העבודה הרוחנית שלו, על המצב הרוחני, זאת חובה.

וכל החיכוכים האלה שאתה אומר שם, בעיות, מה זה לעומת הבעיות של תלמידי רבי שמעון? והם לא הורסים את הבעיות האלה, אלא הם מעליהם בונים את החיבור, מעליהם דווקא. מסתכלים על הבורא ובונים ביניהם קשר ובקשר הזה דווקא, לעומת השנאה שהבורא סידר והזמין, עכשיו, שהם מבקשים ממנו לבנות קשרי אהבה, בפער ביניהם, מתגלה הבורא.

תלמיד: תלמידי רבי שמעון, אני מניח שהיו עושים מיד, מזהים את זה ושמחים ועושים את העבודה.

לא. אתה לא יודע מה זה.

תלמיד: אז נעזוב רגע את רבי שמעון. נסתכל עלינו. אני יודע שיש דברים שבין אנשים נמשכים שנים, שההוא פעם עשה לו או אמר לו משהו.

אז אנחנו הגענו למצב שאנחנו חייבים לתקן את הדברים האלה כליל, לא להשאיר אף מקרה. מפני שזה יעצור אותנו, ודווקא עכשיו יעצור אותנו. לכן הדברים האלה מתגלים.

תלמיד: אז איך נכון לעשות את זה? איך ניגשים?

בכל עשירייה ועשירייה קודם כל ואחר כך בין העשיריות. אבל אם העשירייה לא מתגבשת על פני המכשולים האלו, ומבינים שהמכשולים האלו שייכים לכל העשירייה, כי בלעדיהם אף אחד מהעשירייה לא מקבל מה שמגיע לו, המאור. יכולים לעשות מאמצים מצד אחד, משהו, אבל מהצד השני יש ביניהם תקלה כזאת היא כמו פקק או נתק שלא מעביר את המאור המחזיר למוטב. מה תעשה? זה חוקי הטבע, אין כאן, זה לא שנראה לנו כפסיכולוגיה, איזה יחסים יפים, להיות אדיב, להיות יפה. אלה חוקי הטבע.

שאלה: בכל המקרים שאני מכיר, בעשירייה עצמה אין כל כך הרבה בעיות. יש בין החברים כל מיני מקרים, בעיקר, וקיבלת הרבה דוגמאות, כמו אלה שדיברנו עליהם גם אתמול, על רקע עבודה משותפת בהפצה, על הרקע הארגוני בקבוצה באופן כללי, ועוד כל מיני קשרים אישיים בין המשפחות, שגם בהם יש מטען. בעשירייה אין לי על מה לכעוס, אנחנו יושבים בשיעור, עוד קצת זום, שומעים קטעים ובערב לפני השינה קוראים מאמר. אבל כשמתחילים לעבוד יחד, מתחילים להתגלות חיכוכים. אתמול נתת מספר פעולות שאפשר לעשות, שהן לא באופן כללי, שהאהבה תכסה, אנחנו כבר עשרים שנה קוראים את העקרונות האלו. אמרת שהאדם בחיצוניות חייב לשחק, חייב להראות דוגמה לכולם במערכת היחסים, ובפנים להתפלל.

אז שזה לא יהיה כיסוי חיצוני, כאילו הכול בסדר והשלמתי עם השני, שאני שונא אותו. אלא חייבים ללמוד, איך על פני השנאה, הדחייה, בכל מיני רמות, אנחנו עושים חיבור, ידידות ואהבה. זה כנגד זה. זאת אומרת, עד כמה שיש בינינו עכשיו דחייה, אנחנו יכולים כנגד זה לעשות חיבור, כי יש לנו מדד, בשנאה שבינינו, בדחייה שבינינו, עד כמה אנחנו שונאים ועד כמה אנחנו דוחים זה את זה, [לפי זה] אנחנו יכולים לתאר לעצמנו עד כמה צריכה להיות מידת החיבור בינינו. אחרת לא היינו יודעים.

ואז, אם יש לנו את זה כנגד זה, הגענו לזה בהרגשה שלנו, אז נגלה כבר בין שניהם את המרחב הרוחני. ממש כך, את המרחב הרוחני. אני ארגיש ששם בין שניהם נמצאת הרוחניות. ואם זה באמת בין שנאה לאהבה ממש, במידה גדולה, אני ארגיש את הבורא, שהוא האחראי, הוא היוזם, המבצע, המייצב את שני הכוחות האלה. גם את המינוס וגם את הפלוס, כדי להתגלות בין שניהם.

תלמיד: אז הפשעים נשארים או לא?

ודאי שהם נשארים, אנחנו לא מוחקים שום דבר. ההתייחסות שלנו היא רק, איך לבנות על פני הרע את הטוב. מסתכלים על הרע ורואים מה עוד צריך להוסיף לטוב, ומה עוד רע, ומה עוד טוב. כך זה.

תלמיד: מה זה טוב? טוב זה לא בחיצוניות שכולם רואים שעכשיו סידרנו מערכת.

זה לא חשוב חיצוניות או פנימיות, את מה שהיה אנחנו רוצים לעשות מהצד השני, מהצד החיובי.

תלמיד: אני מנסה להבין את ההרגשה. נניח הלוויתי לך מאה אלף שקל, אתה לא מחזיר לי. אני מבין שהמטען הזה נשאר עד שאתה תחזיר לי?

גם זה צריך להיות. במישור העולם הזה חייבים להשלים.

תלמיד: אז מה זה תיקון? מה זה לכסות באהבה? שבכל זאת המטען הזה נשאר?

לא.

תלמיד: אז מה?

אנחנו מבינים שאת מה שהיה קודם הבורא סידר לנו. אנחנו עכשיו מכסים את זה בחיבור. ועל מה שעשיתי אני מצטער ואני צריך להחזיר. מה שבמישור העולם הזה בכסף או בכלים אחרים, אני חייב להשלים. ועל החיבור בינינו אנחנו מתחילים לעבוד.

תלמיד: חשוב מאוד להבין את השלבים, כל הזמן אנחנו שואלים. איך עובדים? מספיק ללמוד? מספיק להתפלל? צריך לעשות משהו?

בקשר שביניהם שניהם עובדים. שניהם עובדים אחד עם השני.

תלמיד: צריך את החברים, כנראה, כשהם שניים הם לא יכולים.

בעזרת החברים, כן. שניהם אומרים "כן. אנחנו שונאים זה את זה. יש בינינו ריחוק, חיכוך. יש כך וכך. נכון." עכשיו אנחנו צריכים להשתדל לבנות בינינו קשר, כנגד החיכוך הזה, במה הוא בדיוק החיכוך, ולשמור לא להרוס את הרע שהבורא ברא, ואנחנו, לפי ההזמנה שלנו, בונים את הטוב כנגד זה, ככיסוי. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".

תלמיד: עוד דבר שלפחות אני, תופס כמבלבל. לפעמים אתה אומר, במישור הזה, בעולם הזה, בסדר, אתם יכולים להיות במריבה, בעיקר בעבודה, בהפצה, לא משנה. העיקר שבעשירייה יהיה שלום. ואנחנו רואים שדווקא מתוך ההפצה, הארגון, אנחנו מגיעים למצבים כאלה.

אמרתי שהעיקר להרבות בכל מיני פעולות. אבל אחרי זמן מה, כשהפעולות האלה מביאות כאלו מצבים, אז צריכים להתחיל לטפל במצבים. גם אנחנו כבר התקדמנו למצב שעכשיו אנחנו יכולים לדבר עליו ולהבין במה כאן מדובר, באיזה תיקון. כי קודם היו לנו סתם מילים "על כל פשעים תכסה אהבה". עכשיו אנחנו יודעים. פשעים, אלה הנתקים בינינו, השנאה בינינו, שאנחנו צריכים באמת לגלות אותם ולשמור עליהם. כי זה קו שמאל, איך אני יכול לא לשמור עליו? זה קו, הוא הופך להיות אחר כך רוחני. אני בעזרתו עכשיו נכנס לרוחניות, בלעדיו, לא ייצא שום דבר.

וכך אני בונה עכשיו את קו ימין, ואני בתקווה שבין שניהם, עד כמה ששניהם יהיו גדולים, מנוגדים, עוצמתיים יותר, הם יגיעו למצב כזה בניגוד ביניהם, שהבורא יתגלה. כמו שמתחיל להיות בוקר, אז לאט לאט, מתחילה להיות איזו הארה קטנה שאני עדיין לא מרגיש מאיפה ומה. ואז אני מכיר, לא מכיר מישהו, אני כאילו, עדיין לא רואה אפילו, איכשהו מנחש שיש כאן משהו. אחר כך יש יותר ויותר דמויות, צלליות, אני רואה כל מיני צללים כאלה, עד שאני מתחיל לזהות. וגם לא בפרטים. אותו הדבר כאן. צריך להיות בשמירה זה על זה, אנחנו צריכים שתהיה ניגודיות בין אור וחושך, וכמה שיש יותר מצב מנוגד, אז תהיה לנו צורה יותר ברורה עד הפרטים, הדקויות. כי את זה ואת זה, עושה א-לוהים. ואז באמצע, אנחנו מכירים אותו.

תלמיד: אם אני מבין נכון, המשימה עכשיו עד הכנס היא לאתר את כל המקרים הפרטיים, ויש עשרות כאלו בכלי העולמי, ולטפל בהם, לכסות באהבה?

כן. זה המצב שאנחנו צריכים.

תלמיד: יש קבוצות שמתחלקות לשניים, אז לא לתת לזה לקרות?

זו עבודה פרקטית רוחנית שאנחנו צריכים לעשות. וזו עבודה מתקדמת, כי אנחנו עובדים כאן כבר בג' קווים. ועוד נבדוק איך אנחנו הולכים כאן באמונה למעלה מהדעת. זה כל כך נגד הטבע שלנו, שחייבים כאן עזרה מהסביבה ועזרה מלמעלה. כך נתקדם. אבל תרגישו, תרגישו שיש כאן ממש כוחות חדשים שאנחנו מזמינים ומפעילים.

שאלה: ממש מורגש שיש פה איזה כוח חדש, רק עדיין לא מספיק ברור מה בכל זאת מחזיק את האדם מעל לפער הזה שנשאר בינו לבין מישהו? יש מין מטען כזה שלא הולך.

הוא לא הולך, כי אנחנו מחזיקים אותו. אנחנו מעוניינים לשמור את החושך. אנחנו מעוניינים לשמור את החושך כי בלי זה אני מאבד את הגישה הבריאה, הנכונה למציאות. ולא אכפת לי אם החושך הזה הוא שלי או שלו, מי צודק ומי לא צודק. אני כחוקר בודק את הדברים האלה, מבקר את הבריאה על עצמי, ובצורה כזאת מגלה, עד שאני מגלה את הבורא לפי ההזדהות עימו.

שאלה: מה זה נקרא שהצלחנו בזה?

הצלחנו, זה כשאני כולל את הרצון לקבל, הרצון להשפיע ואת הקשר הנכון ביניהם, זה נקרא "צמצום, מסך, אור חוזר". כשאני מעמיד את כל החלקים האלה יחד ומגלה כך את כוח ההשפעה. אני לא מגלה את כוח ההשפעה. ה"בורא" זה נקרא בוא וראה, כשאני מגיע לזה.

תלמיד: אני יכול להרגיש הצלחה גם ברמה שלנו, או שזה חייב להיות רק ברמה הגבוהה? כי בינתיים, זה עוד לא במצב של לעבוד עם מסך ואור חוזר, אבל יש עכשיו משהו שרוצים להתמודד אתו, אמרנו, עד הכנס. אז מה ייחשב כתחנת הצלחה בדרך?

אנחנו צריכים כבר עד הכנס להשתדל להיות בהרגשה איך אנחנו מעמידים את המצבים האלו. שאני כבר מכיר אותם, איכשהו מתחיל לעבוד איתם. זה כלפי כנס הגברים. עם הנשים, זו עבודה שנסביר אותה אחר כך. אני לא רואה כאן כל כך הרבה שאלות, אלא ים של עבודה פרקטית.

שאלה: לא ברור איך. כל הקטע של הנתק, של השנאה, הוא יותר מוחשי ומורגש. לא ברור מה זה נקרא עכשיו שאתה מוסיף על זה אהבה?

אני הולך עם השנאה כלפי מישהו שיש לי שנאה אליו. ואנחנו יחד משתדלים לבנות גשר על פני הקרע בינינו, הניתוק בינינו. יחד, ואנחנו עושים את זה במודעות, בידיעה ברורה שאנחנו עושים כאן עבודה רוחנית. אנחנו לא רוצים להיות שייכים לעולם הזה, לכל החשבונות האלה, זה הבורא שעושה לנו. יצר הרע נמצא בידו, יצר הטוב נמצא בידינו. ואנחנו יכולים לעורר אותו במידה שאנחנו ממש ניגשים אליו.

אני ככה עובד עם החבר הזה, הוא בינתיים לא חבר, אני מרגיש אותו שונא, דוחה וכן הלאה. אז מה? כאן זה החשיבות, מה חשוב לך יותר? לא חשוב מי צודק או מי לא, אם הגאווה שלך יותר חשובה, או מטרת החיים? אם הגאווה שלך חשובה יותר, אז בשביל מה אתה נמצא כאן? בשביל מה אתה סובל? לך החוצה ותצליח. כי כאן אתה לא תצליח.

תלמיד: אז אני רואה את החבר. הכול מתעורר ישר, כל הדחייה. עכשיו, אני קובע שהמטרה יותר חשובה לי. מה זה נקרא עכשיו שאני עושה פעולה?

אתם יחד קובעים שהמטרה יותר חשובה, יחד משתדלים להחזיק במטרה ואז זוכים לברכה. דרך הנקודה המשותפת הזאת אתם מקבלים כוחות. ועכשיו אתם צריכים לדעת איך אתם לא מנטרלים את השנאה, אלא שומרים גם עליה. אתם עובדים עם שתי רגליים, זה לא פשוט. עוד תלמדו את זה מהניסיון.

תלמיד: אז ברגע שיש מקרה, אף אדם לא יכול לעשות את הפעולה לבד. חייבים להיות שני הצדדים שעובדים על זה?

כן.

תלמיד: ואם צד אחד לא רוצה לעבוד?

ישנה חברה. אם הוא לא רוצה לעבוד, הוא רוצה להזיק לחברה בצורה ישירה. אם אין קשר בין החברים, זאת אומרת זה נזק ישיר, זה עושה חור, כמו שבעה"ס אומר, בדופן הספינה. אז אין מה לדבר איתו, תזרקו אותו מהסירה.

תלמיד: סכסוך בין חברים עוצר את ההתקדמות של כל הקבוצה?

תלוי איך הוא נגמר, האם מטפלים בו או לא. אם מטפלים בו, אז מתקדמים, ודווקא מברכים על הרע כמו על הטוב. אבל אם מישהו לא רוצה, ולא ולא רוצה, מה הוא יעשה? החברה חייבת להפטר מאדם כזה.

כמה שמשכנעים אותו, משכנעים. אם הוא לא יכול להתגבר, להבין ולשמוע נגד האגו שלו, אין מה לעשות. אמנם בכובד ראש, אבל צריכים לשחרר אותו, או את החברה ממנו.

שאלה: בעולם הזה אני לא מכיר איך אפשר להיות בשתי הרגשות יחד. או שאני שונא ואחר כך זה מתחלף לאהבה, או שאני אוהב וזה מתחלף לשנאה. איך להיות גם וגם?

אני מבין אותך ואני אומר לך שתוכל לעשות את זה. תוכל לעשות, אם יש לך לב ונקודה שבלב, אתה תוכל לבצע את שתי ההרגשות האלו יחד. זו דווקא התפתחות רוחנית שנובעת מהלב והנקודה שבלב, הרצון לקבל ומשהו חוץ ממנו.

אם אין באדם, זאת אומרת יש בכל אדם, אבל אם עדיין לא מתעורר באדם הצד השני, הנקודה שבלב, בתוך הלב האגואיסטי שלו, אז אין עם מי לדבר. אין עם מי לדבר, הוא לא ראוי להיות כאן.

אבל אם יש לו נקודה, והוא שומע שאין ברירה, כך כולם אומרים לו, הוא מכניע את עצמו ועושה. וכאן זה למעלה מהדעת, זה דבר דווקא פשוט. אמרו, בום, אני עושה. למה? כך אומרים. וזה לא חשוב, אני צודק, לא צודק. אין כאן עניין של צדק, הבורא צודק, זהו.

הוא עשה לנו את זה? סכסך, עשה, בלבל, אותי, אותו, לא חשוב מי ובאיזה צורות, הוא מבלבל עד סוף החיים. אתה לא יודע איזה בלבולים הוא עושה, אנחנו בעצמנו יודעים שהיום אנחנו מחליטים ובעוד רגע כבר הכול נופל. חייבים, חייבים כך.

שאלה: בנוגע לעצה שזה יעבור לפרקטיקה, מה אתה ממליץ לעשות? ללכת ביחד לשתות בירה, לקרוא שמעתי, שיחת טלפון יומית, מה אפשר לעשות עם שני חברים כשמתגלה השנאה?

אני לא יודע, אתה כבר שואל על הפעולה הגשמית, וכאן יש כל מיני מקרים, אבל אני לא חושב שצריכים להיכנס לאופי של המקרה, לאופי של השנאה, הפתרון צריך להיות פתרון פשוט.

בגלל שהשיטה, אפילו לא הקבוצה, אלא השיטה, מחייבת כך לעשות. אני מקבל שאין עוד מלבדו, והוא עושה את מה שצריך, ואני חייב לעשות כנגד זה כך, אז אני עושה. אין לי כאן מה להתבייש, פשוט האדם צריך להתעלות מעל האני הגשמי שלו ולבצע איתו פעולה כמו עם חמור, פשוט מאוד.

ככה, כמו שאדם עובד עם חיה. אין כאן חשבון עם גאווה, עם כבוד עצמי, לא, דווקא ההפך, אפשר להתגאות בזה שאני מכניע את עצמי.

תלמיד: נניח והבן אדם כבר מסכים עם מה שאתה אומר ורוצה לממש את זה היום. מה צורת המימוש?

אני לא יודע. הכי טוב, אם לא נמצאים בעשירייה אחת, בעשירייה אחת זה יותר פשוט, אם לא נמצאים בעשירייה אחת, אז הם צריכים או לגשת ישר זה לזה, או דרך חברים משותפים להתחיל לטפל בזה.

או שתבחרו אחראים, איזו קבוצה שתהיה אחראית לבנות אהבה מעל כל הסכסוכים האלו. לא יכולים סתם ככה 400 איש לטפל בזה, אלא נניח יהיו שם חמישה, שישה, שבעה אנשים שמקבלים כאלו מצבים, מכירים את הפניות האלו וכן הלאה, והם מסדרים. אבל צריכה להיות תמיד סביבה חזקה סביב שניהם, וכך צריכים להתקדם.

העיקר זה להרגיש בפנים שאני שונא אותו ואני צריך למעלה מזה לאהוב אותו. ושתי הנטיות האלו צריכות להיות יחד, יחד. איך זה יכול להיות? בגלל שביניהם נמצא הבורא שמסדר גם את השנאה וגם את האהבה. הוא בעצמו כוח השפעה, אהבה, ובעצמו ברא את היצר הרע, את כוח השנאה, הדחייה. אז הוא המקשר, הוא המתבהר שם.

תלמיד: בינתיים אני שומע בעיקר עבודה פנימית. חוץ מלגשת אחד לשני, לא ברור עוד מה לדבר, אבל זה בסדר אולי זה מתגלה תוך כדי עבודה. אולי אתה לא יכול להגיד עכשיו מה באמת פרקטית. נגיד נפגשתי עם חבר, התגלתה שנאה, נפגשתי איתו. התעלתי מעל עצמי, החלטנו בוא נממש את עצת רב.

לא, זו לא עצת רב, תעזוב אותי.

תלמיד: עצת המקובלים.

אפילו לא עצת מקובלים, זאת שיטה שקיימת בתוך העולם, בתוך הטבע הרוחני. מה אתה מוריד את זה לשיטת הרב? כאילו שאני ממציא כאן איזו שיטה. לא, זה חוק הטבע.

תלמיד: אז אני והחבר החלטנו לממש את חוק הטבע הזה, קבענו להיפגש היום בשש בערב. מה קורה? נפגשנו, התיישבנו, מה עושים?

החלטתם שאתם משתדלים לבנות ביניכם קשרי חיבור. ובקשרי החיבור האלו אתם דווקא, לא שוכחים, את מה שהיה קודם. כי למחוק זה הכי קל. אתם רוצים להיות בשנאה ואהבה יחד, כדי לגלות בין שניהם את הכוח העליון. בשבילו אתם עושים את זה, להנאתו אתם עושים את זה ואתם בונים בזה ממש יחס ביניכם ואליו. והוא כקו האמצעי של שניכם.

תלמיד: מה קורה כשהשנאה שמתגלה היא חד שצדדית? זאת אומרת היא לא הדדית, אלה לא שני אנשים. אני שונא מישהו, הוא בכלל לא יודע שאני שונא אותו, הוא לא שונא אותי, אלא זה רק חד צדדי. איך להתמודד עם זה?

אתה צריך לעבוד עם עצמך. יש לך שנאה, אתה צריך לפתח אהבה. האדם ההוא לא צריך לדעת את זה.

שאלה: הרבה פעמים אתה אומר שאנחנו עדיין לא יודעים מה לפנינו, מה זאת שנאה ומה זאת אהבה. ורציתי לדעת האם כל השנאה ואהבה שאנחנו מרגישים, היא עדיין בגשמיות?

מה זה בגשמיות?

תלמיד: שהשנאה והאהבה הם לא רוחניות, אלא עדיין גשמיות.

אני לא רואה הבדל, גשמיות ורוחניות. זה תלוי איך האדם מתייחס לזה.

תלמיד: מה זה אומר שאנחנו עוד לא יודעים מהי שנאה ומהי אהבה?

אם אנחנו לא יודעים, איך אני יכול להסביר לך? אני עכשיו חושב, מה אני צריך להגיד לו שהוא יבין מדרגה גשמית של שנאה ומדרגה רוחנית של שנאה ואני לא רואה איך אני יכול לעשות את זה. כשיסתדר, אתה תבין.

תלמיד: יש פעולות גשמיות, אם אתה רואה גם בתוך הקבוצות שיש מריבות אז אין ספק שיש קבוצות שמטבען הן מתחברות דרך זה שהן רבות ויש מדינות שמתחברות דרך חיוכים.

זה הכול גשמיות, אני לא מקבל את זה.

תלמיד: מהו הפתרון הרוחני האחד לכולם?

אני אמרתי מה הפתרון, זה שאנחנו שומרים על השנאה ומעליה בונים ציפוי של אהבה. אך ורק בצורה כזאת שאנחנו דווקא צריכים את שניהם. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", תכסה, לא תמחק את השנאה, לא תעשה ממנה משהו אחר. אלא הפער בין שנאה לאהבה, הוא חייב להישאר ואז הוא יחזיק את שניהם כמו שמן, פתילה ואור.

שאלה: אני מרגיש שיש פה ממש קושי אמיתי מתוך החיים להבין איך השלב השלישי הזה של שניהם, הוא קשה. הראשון, הוא ברור. חבר אחד חושב, כולם צריכים ללכת עם חולצות צהובות, השני, כולם עם חולצות אדומות. אחרת זה נגד דעת הרב, עושה נזק לארגון, הורג את הכול, מוחק לנו את כל החיים.

ההוא הולך לרב, מנסה לשכנע חברים שההוא טועה, ההוא מנסה לשכנע את החברים שהוא טועה. מגיעים למצב שהחברה סידרה אותם, נפגשו בפאב, בשיעור בוקר, שניהם הגיעו למצב, שלא אכפת לנו, חולצות צהובות או אדומות, העיקר החיבור בינינו. באנו לפה בשביל הבורא, כל אחד מוכן להתבטל.

לא.

תלמיד: אני אומר מתוך החיים.

כמה ורסיות.

תלמיד: בדרך כלל מגיעים למצב אם החברה מתקדמת, מושיבים את שני החברים, מפרקים בקבוק, שניים, מגיעים למצב, קוראים קטעים, לא אכפת לנו, העיקר להתחבר, שיהיה אדום, שיהיה צהוב. מה קורה יום אחר כך? מה שקורה, בדרך כלל, אני ראיתי שקורה.

אבל זה לא טוב מה שאתה אומר. אתה מביא לנו דוגמה שבטוח שאתה תהיה צודק שלמחרת זה קורה אותו דבר, אפילו עוד יותר גרוע. אתם צריכים להישאר כל פעם באחד למעלה מהשני ולשמור על זה.

זאת אומרת שאתם מגיעים עכשיו לחיבור, אז החיבור הוא העיקר ואתם שמחים שהגעתם לחיבור, ושהבורא נתן הזדמנות ובצורה כזאת אתם יכולים להתחבר ובין שניכם אתם מחפשים את תכונת הבורא שכלולה משניים. שני ההפכים בנושא אחד, זה מה שצריך להיות.

תלמיד: נגיד הגענו למצב בפאב, בכנס, שבאמת שכחנו מכל הגשמיות, הגענו לאיזה חיבור בינינו. על פני כל השנאה, כל המלחמות עולם, הגענו להרגשה שאנחנו אחד.

עם השנאה.

תלמיד: כן, עדיין היא קיימת בדרך כלל מה קורה במצבים כאלה, שאחד החברים הולך ואומר, וואלה, כבר לא אכפת לי אדום או צהוב, יושב בצד והשני ממשיך, או עם אדום או עם צהוב. או ששניהם הולכים לפינות, בא בכלל מישהו אחר, מחליט ירוק. מה אמור לקרות? הם אמורים להמשיך מלחמת עולם על האדום וצהוב?

זה מה שקורה לך בעולם הזה.

תלמיד: זה גם קורה אצלנו.

זה לא פתרון רוחני.

תלמיד: אז עכשיו פרקטית, אצלנו בחברה שלנו של מקובלים מה אמור לקרות? הם אמורים להמשיך להילחם על אדום וצהוב וכל יום להיפגש?

הם חייבים להילחם כל הזמן כל אחד בתוכו כדי להחזיק בשניהם, באדום ובירוק, ולהיות בין שניהם, גם ברע וגם בטוב ואת שניהם לחבר כך שיגלו את הקו האמצעי. אני לא יכול להסביר, זה יתגלה באדם כמצב חדש והוא מצב רוחני.

תלמיד: אז אתה לא יכול להסביר, זה עדיין לא ברור, אז מה עושים מכאן? אמרת "אני רואה הרבה מקום לעבודה פרקטית" אבל שם כאילו לא מצליחים להבין, איך לממש את זה?

בואו אנחנו נעשה יום אחד לפחות מה שאנחנו מדברים. ישנם סכסוכים בואו נברר אותם, זה ברוך השם הבורא הכין לנו את המצבים הללו יפה, אנחנו נעבוד על כל הסכסוכים, ולא רק סכסוכים. זה שאני מצפצף על כולם ושוכח את כולם ולא דואג לכולם וכן הלאה, זה גם סכסוך, זה האגו שלי פשוט מושך אותי מזה, אז אני צריך לראות כבר בדברים האלה, זה יכול להיות ממש מכוח ההפרדה מאוד קטן, אני כבר נלחם, אני כבר מעמיד את עצמי למעלה ממנו וכל הזמן שומר את עצמי, ואני לא רוצה לתת לכוחות הפרודה להוציא אותי מזה.

בואו נעשה, בואו ברצינות נגש לחיבור. תמיד בטוח שיהיה בכל אחד ואחד איזו מין דחייה מהחברה, בזה הוא לא מסכים זה וזה, זה לא חשוב לא צריכים לחטט. אני פשוט יודע שיש משהו ואני הולך לחיבור ולאט לאט יתגלה הכוח השלילי, הוא יתגלה יותר ויותר עד שירצו להרוג זה את זה. תראו איך מקובלים כותבים בלי בושה על תלמידי רבי שמעון. אנחנו לא מבינים את הדברים האלה עד כמה שהשנאה מתגלה זה כנגד זה, זה כסולם שאנחנו צריכים לעלות בשלבים שביניהם בין ימין ושמאל.

תלמיד: אם יורשה לי לתת דוגמה למה קורה אצלנו בעשירייה. אצלנו אנחנו עובדים בצורה כזו שאם תתגלה איזו תקלה בין החברים, או בכלל באיזו צורה, אנחנו דואגים קודם כל שכל העשירייה לוקחת אחריות על זה שזאת בעיה לא של חבר כזה או אחר או שבין החברים אלא זאת בעיה של כל העשירייה. וברגע שאנחנו באמת עושים את זה עם הלב ומושכים את זה החוצה, כאילו יונקים מתוכם את הבעיה לכל העשירייה, אז כאילו הבעיה הופכת להיות אחרת לגמרי. פשוט אנחנו לומדים, מרגישים כולנו את הבעיה, את המתח, ומעבירים ממתח כזה למתח רוחני. אנחנו מדברים בגדלות החברים, בגדלות הבורא, איך הדברים האלה קורים לנו, והרגש אולי נשאר אבל הוא כאילו מקבל צורה אחרת ואנחנו פשוט יכולים להמשיך לעבוד בצורה של להגדיל ולחזק את הכוח החיובי בחברה.

מה הרווחתם?

תלמיד: אנחנו מרוויחים את היכולת שלנו להתעלות ולברך את הבורא על המקרה שקרה.

אתם יכולים באמת להרגיש שאתם עליתם על ידי הבעיה הזאת שהתגלתה ואתם סדרתם אותה?

תלמיד: אנחנו לא נוגעים ממש בבעיה, אלא אנחנו משתמשים במתח הזה שיש כדי להעלות את החשיבות ואת הכוח שיש לכל העשירייה יחד. אנחנו עובדים בזה בצורת עשירייה, שהעשירייה היא זאת שחווה גם את השלילי וגם את החיובי. ברגע שאנחנו עושים את זה אז כולנו מרגישים, או לפחות כך אני חווה את העשירייה, כולנו מרגישים שזה היה מטרתי, שזה היה לטובתנו והבורא מקדם אותנו, וזה לא סתם הולך לאיבוד.

אלה מילים, סליחה, אלה מילים. אנחנו צריכים עוד ללמוד, זה יתברר. כל עליה רוחנית היא על פני המצב השלילי שהתגלה ואנחנו מתעלים מעליו על ידי זה שמצמידים אליו כוח חיובי ושניהם עובדים בהתנגדות, בהתנגשות ביניהם שנשמרת. אנחנו מגלים את זה אחר כך במסך על העביות, עם הצמצום, עם האור חוזר, ומזה נבנה הכלי הרוחני.

תלמיד: אבל זה קורה באדם פרטי או בשני חברים או שזה קורה בעשירייה?

זה קורה באדם שנתמך בעשירייה על ידי הסביבה.

תלמיד: איך העשירייה באה לידי ביטוי? אני לא מרגיש שאנחנו מדברים על זה מספיק. מה העשירייה צריכה לעשות כדי לתמוך בשני החברים האלה? מה העבודה הפרקטית שלה?

אני חושב שבמאמרים של רב"ש על "אמונה למעלה מהדעת" הוא מדבר על זה, אצל בעל הסולם אני לא זוכר. צריכים למצוא את החומר, זאת העבודה שלנו. אנחנו צריכים לאתר אותו לפני הכנס כמה שיותר מהר. בכנס אנחנו צריכים להיכנס עם הדברים האלה ולעבוד עליהם בצורה פרקטית.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות

"ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם - אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה".

זאת אומרת במספר קטן של אנשים שלא יכולים להתגלות ביניהם כל מיני פערים, כמו במשפחה קטנה, זה לא מספיק, לא יכולים להתגלות תנאים שמתגלה התורה, זאת אומרת הבורא במלואו, אלא צריכים להגדיל את הרצון לקבל יותר ויותר בכל האופנים שלו ואז יש תנאים לגילוי הבורא.

כל ישראל ערבים זה לזה

"ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה את יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש, מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית."

שאלה: מה הכוונה שהפעולה הזאת שכל אחד ואחד נשאל בישראל וכל אחד ענה. מי זה השואל ומי זה העונה?

זה בתוך הנשמה. זה לא שייך לנו. זה הכול כאילו לא היה ולא נברא.

תלמיד: זה לעתיד לבוא?

אלה תנאים בתוך הנשמה שכך כל חלקי הנשמה עומדים מול האור העליון ומוכנים או לא מוכנים, לפי הטבע, לפי התנאים שנותנים להם, להיות או לא להיות בהתקשרות בעל מנת להשפיע. לא מדובר על בני אדם. זה עד כמה שאותם החלקים שמיועדים לתיקון, עד כמה שהם כן עומדים ומוכנים לתיקון, שהם אומרים "נעשה ונשמע". לא מדובר על בני אדם, אלא צריכים להבין שכאן מדובר על הכוחות, על הרצונות, על התנאים, התכונות.

תלמיד: אבל בלי זה לא תינתן התורה.

כן. אז מפני שהבורא ברא חלקים כאלו בתנאים כאלו שנמצאים ברצון לקבל שנקרא "בגוף האדם", לכן כנגד זה הוא נותן הארה שתטפל בהם וכך הם יתקדמו לתיקון. אלה לא בני אדם. ובכל פעם יש לך אותו מעמד של החלקים האלה שמתגלים מהשבירה וכנגדם המאור המחזיר למוטב מטפל בהם, זה נקרא "בכל יום יש מתן תורה".

שאלה: האם יצר הרע ששונא את תכונת ההשפעה, הוא המקור לכל השנאה שיש בעולם?

אין שום דבר חוץ ממנו. הבורא ברא רק את יצר הרע, והאור שמגיע ממנו צריך להשלים את יצר הרע לפי הפנייה שלנו.

תלמיד: הבורא ברא את יצר הרע, זאת אומרת כמו שאמרת שבעצם אנחנו צריכים לבנות בעצמנו את יצר הטוב, כי יצר הרע מתגלה כל הזמן.

יצר הטוב מגיע על ידי המאור המחזיר למוטב שלפי בקשתנו הוא מופיע ואז יצר הרע מקבל מתוך זה צמצום, מסך, אור חוזר והופך להיות ליצר הטוב. אז בפנים הוא נשאר כעל מנת לקבל ולפי הפעולה נעשה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האדם צריך להרגיש את יצר הרע ולהגיע להכרת הרע ולהחזיק אותו?

ודאי.

תלמיד: לא להשלות את עצמי שאני עכשיו כבר טוב אלא אני כל הזמן רע בפנים.

אתה לא יכול להיות טוב אם אתה לא תהיה גם רע. זה לא יכול להיות. אתה הנברא ואתה חייב להיות כלול משני החלקים באותו זמן. רק הרע לא תלוי בך איך הבורא מעורר לך אותו, והטוב תלוי בך עד כמה שאתה מבקש את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: האם נכון שלקדוח חור זה אם אני מפסיק לעשות מאמצים למשוך את האור המחזיר למוטב?

כן, לא יותר מזה. אתה ככה חופשי, לא רוצה, לא רואה כאן שום דבר, זה לא נושא לטיפול, זה לא נושא להתקדמות, להתחברות, זה כלום. זה נקרא ש"קודח חור".

תלמיד: אבל אני לא פוגע באף אחד, אני לא עושה לאף אחד רע.

בטח. זה הכי גרוע. כי אם היית אומר, "לא, אני שונא, אני לא רוצה, אני מוכן להשמיד אתכם", זה היה מגולה. אבל אתה אומר, "לא, תראה איך אני עושה ותורם לכל מיני ארגונים יפים, אני בעד האו"ם, אונסק"ו, כל מיני דברים", זאת כל הבעיה.

תלמיד: אבל גם בעשירייה אני אוהב את כולם, טוב עם כולם, לא מרגיש שום דבר. גם לא עושה מאמצים מיוחדים, אז הכול בסדר.

כן, זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל". אם כולם יהיו כמוני זה יהיה גמר התיקון?

שאלה: בעל הסולם כותב שאי אפשר להשתלם באהבה אלא אם כל האומה השלמה תהיה בזה.

הוא אומר שש מאות אלף, זה משהו שמחזיק את עצמו. צריכה להיות מסה קריטית.

תלמיד: אחר כך הוא אומר ש"אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם".

כן. אז יש לך עשירייה, יש לך שם כמה עשיריות, עשר עשיריות, אלף עשיריות, שכך אתה מתקדם. אבל גמר התיקון, ברור שהוא בכל הרצון לקבל שיתגלה בצורה נכונה.

תלמיד: אז לא הבנתי אם מספיק עשירייה כדי לגלות את הבורא?

כן.

תלמיד: הוא כותב אבל שצריכה להיות "אומה שלמה"?

לא, זה מדובר על תיקונים ממש, אבל כדי להתחיל לגלות את הבורא לצורך התיקונים, מספיקה לנו עשירייה קטנה אפילו אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, וככה זה. ה-ו-י-ה אפילו הכי קטנה היא כבר תא רוחני. יש לה חיות, יש לה חיים, יש לה יצר רע בפנים ומבחוץ מגיע יצר הטוב, יש שם כבר חילופי חומרים. יש ביניהם חיים, התנגדות, חיבור, איכשהו ככה כל הזמן הם בודקים את עצמם, יש כבר הומיאוסטזיס, כמו בתוך התא שיש לו חיים משלו. זה כבר ישנו, מרגישים כבר שהם חיים.

שאלה: מה זה אומר שאני אוהב את החבר שלי בפועל?

זאת שאלה לסדנה. אם אין לי תשובה, אז הכי קל שיש לי אתכם. יפה.

סדנה

מה זה נקרא שאני אוהב את החבר שלי בפועל?

*

האם כדי להגיע לאהבת החבר אני חייב לתאר בינינו את אהבת הבורא שקושר בינינו, שעושה את הקרבה, את החיבור בינינו? האם אני חייב לעשות את זה, כי לא יכול להיות קשר נכון בין שניים אם אין לנו את השלישי?

*

אז ברור לנו שאנחנו צריכים את הבורא שיקשור בינינו, שיחבר בינינו, שיסדר לנו את האיזון בין רע לטוב וטוב לרע, ושאם הבורא נמצא בינינו אז כבר לא אכפת לי מכל הדברים האלה, אני הולך כדי לעצב מקום לגילוי הבורא, כדי לעשות לו נחת רוח. וכך אנחנו פועלים בצורה הנכונה.

למה ניתנה התורה לישראל

"ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.

אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים"."

שאלה: שאלה לגבי הפסקה הקודמת. מה זה אומר שהעולם נע אחורנית כשמתחרש חטא. אני תמיד חשבתי שאנחנו רק מתקדמים, או בעתו או באחישנה. מה זה אומר שהעולם נע לאחוריו?

אתה צודק. העולם נע אחורנית, זאת אומרת שכל פעם, כל פעם מתגלה רצון לקבל יותר מקולקל ובזה אנחנו מרגישים את עצמנו נמצאים בנסיגה. ובעצם זה נכון, כי נכנסים לשליטת הרצון לקבל בעולמנו. אלא אם כן אנחנו מתקנים את זה בעל מנת להשפיע, אז מתקדמים.

מבחינת הזמנים זה לא בדיוק נכון. אחורה וקדימה זה מבחינת הרצון לקבל יותר והרצון לקבל פחות, זה לא תלוי בזמן, כאילו הזמן הולך אחורה או קדימה. אלא דווקא ההיפך, עד כמה שמתגלה רצון לקבל יותר גדול אז יש לנו סיבה, דחף, כוח המחייב להתקדם בתיקונים יותר מהירים. יוצא שהנסיגה אחורה כביכול דווקא מקדמת אותנו קדימה. ככה זה הולך.

שאלה: השנאה והדחייה ברור שמתעוררות כל הזמן. זה לא נעלם ודווקא צריך ללמוד לא למחוק את זה.

כן, זאת אומרת זו לא בעיה שלנו לסלק את זה מהעולם. הבעיה שלנו היא לכסות. דווקא הגישה מאוד מיוחדת. לא כמו בעולם שלנו, שאנחנו רוצים הכול ממש לשנות.

תלמיד: אז לתת שזה יתגלה ולא למחוק, זו ההתגברות הראשונה של האדם, שהוא מסכים שזה המצב.

אני רוצה לגלות את הרע שבי, ובצורה שאני לא יכול להסכים עימו, אם אפשר. אבל כאן השאלה עד כמה אני יכול לעשות את זה. אני צריך להיות כבר בחברה. בחברה שמבינה ומרגישה מה היא צריכה לעשות. שהיא מעלה את המטרה למעלה מכל יתר המצבים. טוב לי מותי מחיי. אני רוצה להגיע למטרה. זו חובה וזה דבר הכרחי ובלתי נמנע וכן הלאה. ולכן אני מסכים לכל המצבים שמביאים אותי למטרה.

כמו, לא עלינו, איזה חולה אנוש שלא אכפת לו מה שתעשו אתי, תחתכו אותי לחתיכות. אני רוצה לחיות. אין לי ברירה, אני מוכן. לכן גילוי הרע זה פשוט רצוי. על ידי זה אני יודע מה קורה אצלי, איך אני יכול להבריא את עצמי. כל העבודה שלנו היא למעלה מהדעת. ממש אני עובד נגד עצמי. אני כל הזמן שונא את הטבע שלי יותר ויותר, ורוצה להתעלות ממנו יותר.

ואני מודה לבורא שמגלה לי את הרע, ומברך על הרע כמו על הטוב. כי באמת זה הטוב שהוא יכול לעשות, ושום דבר חוץ מזה הוא לא עושה. הוא רק עושה רע, רק בונה רע. "בראתי יצר הרע", בכל רגע ורגע מחדש אותו. אז צריכים להבין את זה ולהיות בהבנה לקראת מה אנחנו הולכים.

תלמיד: המצב הזה, התהליך הזה, ברור לפחות תיאורטית. בסוף צריך לפנות לבורא לבקש את המאור המחזיר למוטב, זה גם ברור. מה שלא ברור לי זה השלב שאני, ליד הרע הזה שמתגלה, מגדל את הטוב. ואז ברגע ששני הקווים קיימים אני פונה לבורא. אז מה זה גידול הטוב? עכשיו אמרת שאני כאילו שמח שזה מתגלה. הקו השני זה גידול הטוב?

גם שהרע מתגלה אני שמח.

תלמיד: זה שאני שמח, זה הקו השני? כי את הרע אני מרגיש ואמרת שזה קו אחד.

הרע, הוא רע או טוב?

תלמיד: תלוי ביחס.

זאת אומרת אם הוא עוזר לך לפנות לבורא, אחרת היית נרדם. יוצא אצלנו כאלה מצבים, לא יום ולא לילה ולא כלום ולא משתנה שום דבר ואני נמצא כבר כמו בקופסת שימורים, משהו כזה ששום דבר לא משתנה בחיי. זה טוב? אני מסכים לכל דבר רק שזה ישתנה, רק לא להישאר בזה. מבינים את המצב? אז כשמגיע עכשיו איזה רע, אתה מברך עליו. יש משהו, יש הרגשת חיים, יש הרגשת תזוזה קדימה, משהו. ועכשיו אתה יכול להתחיל לעשות, אחרת לא.

תלמיד: אני פשוט רוצה לברר, מה זה הקו השני שאני מעלה על יד הרע? זו שמחה, זו ברכה או שיש עוד משהו?

לא, ברכה ושמחה, על הקו הזה אתה מברך. אתה צריך כנגד הרע הזה לבנות את הטוב.

תלמיד: מה זה?

להשתדל על ידי המאור המחזיר למוטב לעשות פעולה הפוכה מגילוי הרע.

תלמיד: מה היא?

פעולת השפעה, פעולת חיבור. מה מתגלה לך? מתגלה לך אגו יותר גדול, שהוא מפריד אותך מהסביבה, מעמיד כנגד. אתה מגיע למצב שאתה רוצה להשתמש בו כטוב.

תלמיד: אבל לבנות, להשתמש כטוב, זה מתבטא בפעולות פיסיות, משתנה היחס?

זה מתבטא בזה שאתה עושה על הרע הזה צמצום, מסך ואור חוזר. הרע נשאר בפנים? נשאר. אתה בונה עליו צמצום, מסך, אור חוזר, בונה עליו צורה הפוכה מהרע, זו פעולה טובה, פעולת השפעה. בין רע וטוב אתה מגלה את הבורא. טוב זה גם לא הבורא, כי זו הפעולה שלך, ההפוכה כביכול. ודאי על ידי המאור המחזיר למוטב אתה עושה, אבל זה עדיין לא הבורא. הבורא זה מה שמתלבש בין שניהם כקו האמצעי.

תלמיד: זו השאלה. זה שאני בונה על ידי מאור המחזיר למוטב, זה ברור, כי אחרת אני לא יכול לבנות. אבל מה זה גילוי הבורא? זה לא האור המחזיר למוטב? זה משהו אחר?

לא. האור המחזיר למוטב וכל הפעולה שלך דהשפעה זה אתה. שני אלה שהם מתגלים כפעולה שלמה מלמעלה, פעולתו השלמה מלמעלה, התוצאה משניהם מביאה לך הכרות בבורא. שגם זה וגם זה עשה א-לוהים. צריכים להיות בזה, אבל שוב, כאן אנחנו מגיעים למצב שאדם צריך להתעלות מעל עצמו. ובחברה כמו שכאן, זה ממש לא קשה. תנסו להשתמש בזה, יש לכם הזדמנות.

שאלה: קודם ענית לחבר שאם אדם מרגיש שזה חד צדדי, אז השני לא צריך לדעת מזה בכלל. כן?

כן. כל אחד ואחד, בכל רגע ורגע, הוא לא צריך לקרוא לחברה ולכל הדברים, אלא הוא יכול לעבוד לבד. אם הוא לא נמצא בסכסוך גלוי עם עוד חברים, אז את היחס שלו הוא מתקן בעצמו. אם הוא מעורב ביחס שלו עם אחרים, בתגובה כך וכך, זה כבר משהו אחר.

תלמיד: אם נדמה לאדם שמישהו לא אוהב אותו, או שונא אותו, זו עבודה פנימית שלו? או שהוא צריך ללכת, לקנות אותו, לעשות לו משהו טוב?

כמו שרב"ש כותב, צריך לקנות אותו. "קנה לך חבר". "גיבור שבגיבורים זה הופך שונאו לאוהבו".

תלמיד: ואם האדם לא יודע אם זה הדדי או לא? הוא באמת לא יודע אם השני יודע את זה או לא, אבל יש לו יחס מסוים לא טוב עם מישהו.

שיעשה מתנות, יחס יפה. בטוח שיצא טוב.

תלמיד: ואם הוא רואה את זה אצל אחרים ולא אצלו? הוא רואה נניח בעשירייה או במקום אחר, נדמה לו, כך נראה לו, שיש יחס לא טוב בין החברים.

זה נוגע בו כמו שהוא בעצמו נמצא בזה. כי אנחנו נמצאים בחברה אחת, הבורא מקבל אותנו כמכלול אחד.

תלמיד: אז כאן הוא יכול להתפלל עליהם, הוא יכול לבוא ולדבר עם אחד מהם?

תלוי באיזו דרגה זה נמצא, אני לא יכול להגיד. אבל בעדינות ולא שנכנס ישירות ומתחיל שם לסדר את הדברים.

תלמיד: אז הוא יכול לבוא ולדבר נניח.

אני לא יודע, אתם צריכים לקבוע איך זה טוב, צריכה להיות אולי שוב כמו שפעם היתה, איזו ועדה רוחנית, ועוד כל מיני אחראים על זה ועל זה. אני לא יודע, אבל תדאגו לזה בצורה רצינית כי אחרת מה שאנחנו לומדים, אתם רק תשמעו על זה, לא תעשו שום דבר, זה יעבור ולא יהיה שינוי בשום דבר. לא יהיה שינוי.

כבר היינו כמה פעמים קרובים למימוש ועזבנו, עברנו. כאילו אתה נוסע ופתאום אתה קופץ מהעגלה, נוסע וקופץ מהעגלה.

תלמיד: אם אדם רואה משהו בחברה והוא מתעלם מזה, או מעדיף לא לראות את זה, אפשר לומר שבזה הוא עושה נזק?

הוא יורה לעצמו ברגל.

תלמיד: זאת אומרת, הוא חייב להודיע את זה לחברים או לעשות משהו?

חייב, כל אחד שרואה משהו שלא בסדר חייב לברר, או חייב לכתוב את זה למארגנים, ושהם יביאו את זה כדיון או כנושא לסדנה, זה צריך להיות. רק להיזהר לא לפרסם סתם מה שנדמה לו בין כולם.

שאלה: אני לא הבנתי למה ניתנה תורה לישראל ומה יש במצרים שהם עשו שבגלל זה הם קיבלו תורה? מה זו התורה שהם קיבלו, זה נראה שבמצרים הם כבר סיימו, הכריעו את עצמם לכף זכות, קיבלו את אהבת הזולת, למה הם עוד צריכים תורה?

הם צריכים עכשיו לקבל את התורה כדי לתקן את היצר הרע, להפוך אותו ליצר הטוב. ממצרים הם קיבלו בפעם הראשונה הכרת הרע שהאגו שהם נמצאים תחתיו הוא קובר אותם. מתחילים לשנוא את הפרעה, על ידי שנאה הם מתנתקים ממצרים, וזו בעצם עבודת המצרים, להגיע לשנאה, ליצר הרע.

תלמיד: זאת אומרת ארבע מאות שנה זה רק להגיע להכרת הרע המלאה ומשם מתחילה העבודה?

כן.

תלמיד: מה נתן להם כוח לעבוד וכיוון אותם כל הדרך הזאת?

אני לא יודע מה נתן אז, זה הכול היסטוריה וגיאוגרפיה. רק הכרת הרע כשאדם נמצא בעשירייה, בקבוצה, היא נותנת לו אפשרות להתעלות למעלה מהאגו. תנסו לפרש את זה נכון.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על אהבה שמתלבשת על השנאה והשנאה היא כאילו מתנה מהבורא שמתגלה בין אנשים כמו שבעל הסולם כותב פה שאין הבדל לנברא "אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי." אז השנאה זו פשוט מתנה שמתגלה בין אנשים שפתאום יש יחס ביניהם?

כן, הבורא מעורר את זה.

תלמיד: וזה מצב שאנחנו צריכים להגיע אליו?

למה, לשנאה?

תלמיד: כן.

לא.

תלמיד: לגלות אותה?

אתה צריך להגיע לאהבה, אבל כשאתה משתדל להגיע לאהבה אתה מגלה שנאה בדרך.

תלמיד: ואז השנאה מתגלה כמו אש שצריך לכסות אותה באהבה.

שיהיה ככה, כן.

(סוף השיעור)