("שלבי הסולם" כרך ב – שמות, פרשת שמות, עמ' 24)
מאמר בוקר 16.4.02- אחרי עריכה
"בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "ר' חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין", עד כאן לשונו.
ויש להבין את האיסור של "לחם רע עין". עד כדי כך, שאם לא היו ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשארים בגלות. זה תמוה מאוד, מהו הקשר של "לחם רע עין" לגלות. כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, שמגיע בגלל זה גלות.
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש לפנינו. ואת זה צריכים לזכור תמיד:
א) הוא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה מזכיר לנו, שאנו צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, שישנם במטרת הבריאה. ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת הבריאה. והוא נמצא עדיין באמצע עבודה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת "נרנח"י שבשורש נשמתו".
ב) הוא תיקון הבריאה. היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל, וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא. לכן נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש שלהם, כלומר "מי ברא אותם", מטרם שמתקנים את הפירוד.
וכמו שכתוב (בפתיחה לחכמת הקבלה, אות י') וזה לשונו, "והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהיא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו יתברך ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא "גוף". ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עם כל זה ע"י העסק בתו"מ, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא "גוף", עד שראוי לקבל את השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה".
ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו היא לצאת מקבלה עצמית, היינו שהפרנסה שלנו תהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיו לו חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, שהוא נקרא "רע עין", כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, שזה נקרא "רע עין", שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא משוקע באהבה עצמית.
וזה נקרא "רע עין". ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא "לחם", אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא "לחם רע עין". כלומר, שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של "רע עין". זאת אומרת, מזה ש"הרע עין" נהנה, היא תהיה הנאה של אדם. כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא "רע עין", נהנה, שמזה תהיה כל השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה, הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורמת לאדם שיהיה נפרד מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.
ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים". היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בע"מ להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר "מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, בגלות.
נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כולו בע"מ לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה. וזהו כל האיסור של "אל תלחם את לחם רע עין". זאת אומרת, שכל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בע"מ, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ.
היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה.
מה שאם כן "לחם המצרים" הוא, בדרך העבודה, ממש להיפך, כמו שכתוב "כי לא יוכלון המצרים, לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". "כי תועבה" הוא מלשון "תועבת מצרים כל רועה צאן", שפירושו, מבזים היו בעיניהם הרועים. לכן הפירוש יהיה, שהמצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בע"מ להשפיע, ואצל המצרים כל הלחם הוא בבחינת "רע עין", שהוא לקבל. וכששמעו, שהלחם עברים הוא להשפיע, דבר של להשפיע הוא מאוס ובזוי, כי בזמן שצריכים לעשות בע"מ להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם. ולא מרגישים בזה שום טעם.
לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בע"מ להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם. היינו, שכל הדעת שלהם, שהיא מחייבת, שהאדם צריך לדאוג לתועלת עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו, זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו, והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד הדעת."
כך זה גם אצלנו. אם אדם רוצה להתקדם, כך שלא ייפול עליו כל מה שהוא עשה – ייפול ככבידה כזאת שלא יוכל לקום, שלא יוכל לתרץ לא במוחא לא בליבא שום דבר ולא יוכל לפנות לבורא – הוא צריך כל הזמן להחזיק את עצמו במצב מסוים. כי כשיש לו הפרעות כנגד השכל, הוא הולך לרגש. וכיש לו הפרעות כנגד הרגש, הוא הולך לפי השכל. אז אם יש לו הפרעות גם לשכל וגם לרגש, מה יעשה? אז בורח לקריאה של מאמרים כלשהם. וכשגם זה לא עוזר לו, אז חברה מחייבת אותו. זה כבר שלבים יותר מתקדמים.
לכן העבודה היא כל הזמן יותר ויותר. כלומר, כדי להתקדם, עליו לשמור על עצמו כל הזמן, שיהיו לו תומכים, שיהיה לו בטחון של ממש שלא ייפול. ועניין זה לא סתם מעכב אותו בדרך, אלא את הבטחון הזה, הוא בונה בתוך הנשמה שלו. הוא פשוט בונה מערכת לרוחב.
על-ידי המעשים, על-ידי הקריאה, הוא כאילו משכנע את עצמו, ובונה בזה אברי נשמה. מכין את כל המבנה שלה. זו עבודה מאוד חשובה. והיא לא כדאית רק כדי להתקדם בלי ליפול, אלא המבנה הזה נשאר לעולם. אבל עד שהאדם עובד בזה באמת, כל העבודה וכל השכר נראים לו ממש לא שווים.
שאלה: איך אנחנו במצב שלנו לפני מחסום יכולים לעבוד על "נחת רוח ליוצרו"?
אנחנו לא יכולים, אם אנחנו לא רוצים. כשאדם אומר: "אני לא יכול", אז כנראה שהוא לא רוצה. "לא יכול" ו"לא רוצה" הם אותו הדבר. כלומר, הכל תלוי ברצון. אם אני עושה משהו נגד הרצון, אז אני עושה את זה סתם בחיצוניות, כי בפנימיות אני הרי לא מסכים. אז האם זו עבודה או לא? במה בדיוק היא העבודה?
אם יש לי רצון להשפיע לה', ולפי הרצון הזה אני עושה משהו, אז מה עלי לעשות קודם כל? אני צריך לתת לו משהו, או שמספיק הרצון? מספיק הרצון. אני לא צריך לעשות דבר, אלא רק להגיע למצב שיש לי רצון להשפיע לבורא. כי האמת היא שאין מה לתת, חוץ מהרצון עצמו. אז, מה נקרא "עבודת ה'"? מה עלי לעשות? שיהיה לי רצון. כלומר, העבודה היא לפני הרצון. והעבודה שלי היא לעבור מכך שאין לי רצון, לכך שיהיה לי רצון.
אחרי שיש לי רצון אין מה לעשות יותר. הרצון הוא הכלי. וכשיש כלי דלהשפיע, אז גמרנו. אחר-כך יש זיווג דהכאה, לקבל על-מנת להשפיע. זו כבר לא עבודה, לפי הרצון זו לא עבודה. אם אתה רוצה משהו, ואתה יכול למלא את הרצון הזה, אז זה תענוג, זו לא עבודה. וזה לא חשוב אם אתה מבצע או לא מבצע. כלומר, כל העבודה שלנו היא להגיע לרצון. שיהיה רצון. "יהי רצון מלפניך", כמו שאנחנו אומרים.
שאלה: איך להגיע לאותו רצון?
כדי להגיע לאותו רצון, אני צריך לדעת האם אני צריך להגיע לאותו רצון. אני צריך שתהיה לי נחיצות, שיהיה לי רצון שיהיה רצון. אז איך אני מגיע לרצון לרצות את הבורא, לרצות להשפיע לבורא? כנראה שצריך להיות לי רצון כזה, שיהיה רצון להגיע לרצון להשפיע לבורא. מאיפה אני משיג אותו? אז אומרים המקובלים, שנותנים לך נקודה שבלב, מלכתחילה, שבלעדיה, אתה פשוט חיה או בהמה. אבל כשיש לך משהו, אז נותנים לך רצון להגיע. ואז את היתר אתה צריך לעשות בעצמך. רק דרך חברה, ספרים ורב. זאת אומרת, רק דרך הדברים החיצוניים שנמצאים ברשותך, בחיים שלך, ב"עולם הזה".
מלמעלה נתנו לך ניצוץ קטן אחד שנקרא "נקודה שבלב", ואומרים: עם הניצוץ הזה אתה צריך להגיע למעלה למעלה. איך להגיע? מלמעלה לא יתנו לך יותר מזה. אבל אנחנו בנינו סביבך מערכת שנקראת "העולם הזה". ואז על ידי כך שיש בסביבה שלך ספרים, בן-אדם שנקרא רב, והחברים שלך, קבוצה, אתה יכול להשתמש בהם ולהגיע הלאה. כלומר, יש ניצוץ, יש סביבה, המטרה ברורה, אז קדימה! אין יותר מה לשאול על זה.
כל פעם יש לך בעיה, קושי, בדרך להגיע לרצון הנכון לבורא. וכשיהיה רצון נכון, מיד אתה מקבל בו מילוי והכל בסדר. אז איך לבנות את הרצון? על ידי כל הגורמים החיצוניים שנמצאים ברשותך בעולם הזה. לשם כך נבנה העולם הזה. לא אתה לבד, באיזה חלל, אלא אתה והעולם, החברה, עַם, עוד עמים, בני משפחה, וכל שלל הבעיות הם רק כדי שאתה תיקח מהצד החיובי, רב, ספרים וקבוצה, ומהצד השלילי את כל העולם האחר, ותתחיל לבנות מזה רצון כלפי הבורא. מדברים חיוביים ושליליים. זה הכל. צורה פשוטה. אתה בעל הבית, תתחיל לבנות את זה. כמו לגו, חלק ועוד חלק, ועוד חלק, עד שתבנה.
בעל הסולם כותב, במאמר "החירות", שזה תלוי רק בך, ורק על-ידי הסביבה שלך. ה"בוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר" מתקדם. למה מתקדם? מתקדם לכך שהסביבה הזאת משפיעה לו בכל פעם רצון יותר חזק לבורא. עד שהרצון הזה יהיה חזק, גדול, והוא יקבל בו מילוי. זאת אומרת, הבורא יתגלה בתוך הרצון שלו. כשהוא ירצה את הבורא ממש חזק, הבורא יתגלה. וכשהוא יתגלה, כבר אין בעיה, יש לך קשר איתו, והוא ממלא אותך.
שאלה:אם כל העבודה היא להגיע לרצון, אז כשאני ממלא את הרצון הזה אני מפסיק לעבוד את השם?
איזה רצון אתה יכול למלא?
תלמיד: רצון להגיע לבורא.
אני לא יודע. איך אתה יכול למלא רצון להגיע לבורא?
תלמיד: לא אני ממלא אותו. אלא אני מעביר את הרצון הזה ואם הבורא ממלא לי את הרצון?
אני לא תופס, לאן אתה מעביר את הרצון?
שאלה: אמרת שעבודת ה' זה לעבור מחוסר רצון למצב של רצון, ואם אני ממלא את הרצון?
אתה לא יכול למלאות רצון, אלא בבורא עצמו, שיתגלה בתוך הרצון. במה עוד אתה יכול למלאות אותו?
שאלה: הרצון הפנימי תמיד נשאר?
ניקח דוגמה מהעולם הזה, אמא ואבא שלי אמרו לי כל הזמן, שאני צריך ללמוד רפואה. אתה יודע, אמא פולניה, רוצה לראות את הבן שלה רופא, כירורג. היא עצמה גם כן רופאה. אז הם חייבו אותי ללכת לבחינות, ואפילו לאוניברסיטה לרפואה. אני נכשלתי בזה, שנאתי את זה, לא יכולתי להסתכל על זה בכלל.
למה אני מתכוון? נניח שאני "ילד טוב ירושלים" לאמא פולניה, ואני רוצה להגיע לכך שהרצון שלי יהיה כמו הרצון שלה, אבל אני שונא את זה. אז מה עלי לעשות? אני צריך לשמוע, לראות, להיכנס לעולם הרפואה, לראות איך כל הסטודנטים רצים אחרי זה, לראות מה הם עושים. לראות איך חולים באים ומשתחווים לפני רופא, כדי שייתן להם משהו אחר, תלויים בין חיים ומוות, וממש מסתכלים על הרופא הזה כמו על מלאך. נותנים בידיו את הדבר הכי יקר שיש להם, את החיים.
כלומר, צריכים להיכנס לכל מיני מקומות כאלה ולהתרשם. להתפעל מזה. ואז יהיה רצון, אז יהיה כדאי להשקיע כדי שיהיה רצון. אז מה לא מובן? אלו דברים פשוטים שגם בעולם הזה משתמשים בהם.
שאלה: אני שואל, האם ברגע שממלאים את הרצון, אז נפסקת עבודת ה'?
אני יושב בבית, או בעבודה, ומרגיש שנמאס לי, לא רוצה ללכת למרכז "בני ברוך". חושב, אולי אני אשאר הערב בבית, אראה איזה סרט, או סתם אנוח. כי לא בא לי ללכת. לא רוצה.
כשנדלק בי כזה דבר, אני יודע שאני חייב לקחת את עצמי, לעקור את עצמי, מהמקום בו אני נמצא, להכניס את עצמי למרכז "בני ברוך", ולהשקיע את עצמי במשהו. במטבח, באיזו ועדה, או במקום אחר. למה אני צריך להשקיע בזה? כי אם אני משקיע ואהיה בין החברים, אולי אהיה עייף יותר, אבל בינתיים אקבל מהם איזו השראה, איזה דבר.
אז כשאני חושב באמצע היום, שלא בא לי, ושנמאס לי, עלי לחשוב מיד מה אני עושה נגד זה. זה נקרא "עבודה". יותר מזה לא צריכים. עליך להיות ילד טוב, לרצות שרצון שלך, יהיה כמו הרצון של "האמא הפולניה" הזאת. גם החברים צריכים לדאוג. הם צריכים לעקוב אחרי. לדוגמה בא אליי אחד החברים ושאל, האם גם אחרי פסח, יש צורך למלא את הרשימה של מי בא, מי לא בא, ובאיזו שעה. אמרתי לו: "ודאי שכן. אני צריך לדעת".
למה? כי אני רוצה לדעת מי בא ומתי. לפי זה אני רואה מי נמצא ובאיזה מצב. לא מצב פנימי, למצב הפנימי יש לי דף אחר על כל אחד. אלא במצב החיצוני, האם הוא מבצע את המחויבויות שלו, למרות המצב בו הוא נמצא, ואיך הוא מדייק על זה.
שאלה: המקום הזה של חברה, ספרים, רב חשוב, אבל בתוך זה אתה צריך לעשות אלף ואחד פעולות, ואנחנו כל הזמן נכשלים, בלי יכולת לצאת מזה.
למה אתה חושב שבעבודה בקבוצה, ששם אתה נמצא כמו בסיר שמתבשל על האש, אתה כל הזמן נכשל? אולי זו הצורה שצריכה להיות? אפשר לראות שבני ישראל במצרים, כל הזמן נכשלים. משה שהולך לפרעה, כל הזמן נכשל. מה שהוא עושה, פרעה עושה. כשישראל הולכים במדבר הם כל הזמן נכשלים. מי אמר שכישלונות הם רעים?
אתה נכשל מפני שאתה מגלה את הרצון לקבל שלך, אתה מגלה שאתה כלום ואפס, שאתה לא מבין. שאין לך לא כוחות ולא שכל להתקדם בכל פעם למדרגה יותר גבוהה. וזה באמת מפני שזו מדרגה יותר גבוהה. כי ודאי שעם שכל של מדרגה קודמת, עם כוח של מדרגה קודמת, אתה לא יכול לעלות למדרגה הבאה. אז כל פעם אתה נכשל. וכשאתה נכשל אתה מגלה את הכסילות שלך, ודווקא זה מביא אותך למדרגה יותר גבוהה.
בדרך כלל, ואני חושב שכולם כאן כבר היו ברגשות ובניסיון כאלו, אחרי שאתה רואה שאין לך כלום, שאתה לא מבין, עייף, ולא רואה דבר, פתאום מתגלה לך איזה מין דבר חדש. אתה מבין יותר, אתה מתחיל לקשור את הדברים, זה מייצב אותך נכון, יש איזו הברקה, יש איזה אור. דווקא מכישלון, מחולשה ומאכזבה. כי הכלי, החיסרון, החולשה, קודמים, ואחר-כך בא, אחרי כלי כזה, האור. אז אנחנו לא מתקדמים לפי השכל הבהמי, כל פעם ליותר כוח, יותר עוצמה, אלא ההפך. ועל ה"ההפך" הזה צריכים לבזבז המון כוחות, הרבה עוצמה, והרבה מהכל. וכשמגיעים לחולשה ולריקנות, אז עולים למדרגה הבאה.
אם אפשר היה להסביר זאת בשכל בלבד, אז היינו מסבירים והיינו מבינים שככה זה. שהכלי צריך להתרוקן. כמו בחינה ד'. הפרצוף מתרוקן, הוא צריך להיות ממש אפס, כלום, ואז הגרעין נרקב עד הסוף, ואחר-כך צריך להתחיל לצאת ממנו עץ חדש... במילים זה יפה מאוד. אבל כשזה מתבטא ברגשות של האדם, שהוא כל כולו הגרעין הזה, וכשהוא נרקב, ורואה שזה הולך להיות מוות ממש, ולא נשאר ממנו כלום, אז קשה לומר לו: "חכה, אחרי המוות יש חיים חדשים, עוד מעט תמות, ואחר כך...", זה לא הולך.
לכן כדי לעבור את המצב הזה, שהוא נמצא לגמרי בניתוק, הוא צריך תומכים. כדי שהם יחזיקו אותו בימי חולשתו, חברה, ספרים ורב. והחברה צריכה להיות בנויה כל כולה, דווקא, ובמיוחד, לזה. חוץ מהפצה שזה בחוץ. שכל אחד ואחד, ישים לב על כל אחד, ויחזיק אותו בזמנים כאלו. כי בזמן שהוא נמצא בעליה, שטוב לו, שהוא מבין, ושיש לו כוח, הוא בעצמו צריך להשפיע לאחרים. וכשנמצא בנפילה, אז אחרים צריכים להשפיע לו. זה צריך להיות מאוד דינמי, זה צריך להיות מאוד רגיש.
ולעת עתה יש עוד מה לעשות בזה. ולא סתם כך. זו צריכה להיות עבודה, צריכים להקים וועדות כלשהן. לתמיכה כספית, לתמיכה בריאותית, אולי וועדה לתמיכה נפשית, לשלום בית, לטיפול בילדים, ועוד אלף ואחד דברים, שהם כולם שייכים לתמיכה. כלומר, להביא לאדם כל מיני תמיכות, כך שהכל מצטבר להילוך. וצריכים לארגן את זה בצורה מאוד חכמה. כל זה נקרא תומכים, ואני עדיין לא רואה שזה נשלם.
כזה מנגנון צריך להיות בקבוצה, שסוגר אותה ממש מכל הצדדים. כך שאדם שמת, נתמך ומתקדם. וזה לא נקרא על חשבון מישהו, כי זה מההשתתפות שלו. כמה ימים אחרי זה, או כמה דקות אחרי זה, הוא נמצא באלו שתומכים, ואחר כך שוב באלו שמתים. ובלי זה אי-אפשר, בלי זה אף אחד לא יחזיק. אפשר לראות זאת בקבוצות אחרות.
שאלה: לבנות מנגנוני תמיכה כאלה בקבוצה קטנה עושה רושם שזה דבר מאוד קשה
בקבוצה קטנה אפשר לבנות את זה, ואפילו בין שני אנשים, שאחד תומך בשני. אתה צריך בשביל זה קבוצה גדולה? זה לא תלוי בדיוק בכך שקבוצה קטנה או גדולה. אני דווקא שומע טענות שהקבוצות יותר מדי גדולות, שצריכים לחלק אותן ליותר קטנות. ומצד שני, אתה רואה, שיש לנו מדינה קטנה, ושרים, משרדים, ומשרדי ממשלה כאילו שאנחנו סין. ורואים שזה גם כן לא עוזר.
אם מתוך הרגשת החסרון, דנים בזה ורואים מה אפשר לעשות, אז בונים את המערכת. אחרת זה יהיה סתם. הקמנו בעבר הרבה וועדות. חלק מחזיק וחלק נפל, מהוועדות האלה. וזאת משום שלא הרגיש בהם צורך. למה? אני חושב שבעיקר בגלל שלא משתמשים בתמיכה. ובגלל זה לא מתקדמים מספיק.
שאלה: מה זה נקרא להקים, לבנות בכל פעם סביבה יותר טובה?
לבנות בכל פעם סביבה יותר טובה, זה שאני משקיע לסביבה, שהיא תהיה יותר טובה, שתהיה חזקה יותר, שתתמוך בי יותר בזמן שאני צריך אותה. כלומר, שבזמן שאני יכול להשקיע, יש לי איפה להשקיע את עצמי.
כשאני עוזר לאחרים, אני לא עוזר לאחרים, אלא מבטא אהבת החברים וכן הלאה. זאת אומרת יש כל הזמן עבודה.
שאלה: אני מדבר על סביבה שתתן לי כל פעם רצון חדש יותר לבורא.
סביבה יכולה לתת לך רצון חדש לבורא, ובכל פעם רצון חזק יותר. רק הסביבה יכולה לעשות את זה, בשני תנאים: תנאי ראשון, שזו באמת סביבה שיש בה את זה בכללות, ושאתה משקיע בה שיהיה לה את זה. ותנאי שני, שאתה אחר כך מכניע את עצמך לקבל את זה ממנה.
שאלה: יש לי אותה סביבה, במה אני מחליף אותה כל פעם?
אתה מחליף אותה בזה שאתה כל הזמן משקיע בה, שהיא נעשית יותר חזקה, ושכל הזמן אתה מכניע את עצמך יותר, כך שהיא נעשית יותר משפיעה עליך. זה נקרא "סביבה אחרת כל פעם", זה נקרא שאתה מחליף אותה ליותר טובה. אני שומע על אנשים שרוצים לעבור מקבוצה לקבוצה. אני לא רואה בכך שום צורך. בשביל מה לך? ההפך. אם הקבוצה שלך לא נראית לך, אז יש לך איפה להשקיע. למען האמת, אין שום הבדל באיזה קבוצה להיות. זה לגמרי לא חשוב. אם אדם מוכן לתת, ואחר-כך להכניע את עצמו, אז אלו יכולים להיות אפילו תלמידים מתחילים.
אני זוכר תלמיד שלי, שהיה יושב כאן, לידי, ונלחם כדי לבוא ולשבת כאן. הוא היה ככה כל הזמן, צמוד, יושב ברעדה כל הזמן. היום הוא יושב שם, מפעיל אותי עם שלט רחוק. אז, היה לי איתו יותר טוב, כשהיה צעיר. הוא לא ידע כלום, אבל הרצון שלו היה מעורר אותי יותר מהיום שהוא כבר מבין. וכך זה כל אחד ואחד.
שאלה: אדם נגיד שעובד ולומד נניח מספר חודשים, שנה, שנתיים, מפסיק להגיע למצב שהוא נופל כל הזמן חזרה לשכל שלו?
אנחנו כל הזמן מתקדמים. האמת, שאין חזרה לאחור, גם אין נפילה, אלא זו כל הזמן עליה. עליה בכלים, או עליה באורות, כך צריכים לחשוב, וכך זה באמת. מה שנראה לנו, שאנחנו נופלים, זו לא נפילה. אלא הצטברות הכלים הריקניים, שאחר-כך יקבלו מילוי. ובהליכה כזאת תמידית קדימה, את צריך את כל מה שיש לך. אתה כאילו רואה שמשהו מפריע, אבל הוא לא מפריע. אתה לא יכול להתקדם בלי ה"פָּרְעֹה" שלך.
הפרעה שלך, אלו כל הכלים שלך, שאותם, אם אתה לא מתקן, אין לך על מה להתקדם. כל פעם אתה לוקח ממנו כלים, מתקן, מתקדם. לוקח ממנו, מתקן, מתקדם. אז כל ההפרעות שיש לך בשכל, והחולשות, כי הרצון לקבל לא מרגיש שהוא עולה, אלו רגעים שאתה מרגיש דווקא כשאתה רוכש כלים חדשים, ריקניים, אבל זו רכישה. וצריכים לזכור זאת, צריכים להאמין בזאת, אפילו שאתה נמצא ברגשות שהן ממש מוות, שיהרגו אותי, אני לא אוכל להזיז את האצבע.
אתה חושב שמישהו עובר את הדרך בלי להרגיש כמוך? אני זוכר את עצמי שוכב, ולא יכול לא רק לקום, אלא שהרב"ש היה מתקשר אלי ואומר: "תבוא אלי", ואני יושב בבית ובוכה שאני לא יכול לזוז מהבית. אני לא יכול עכשיו לקום ולצאת. סתם לשבת באוטו, לבוא אליו, לקחת אותו לטיול בפארק. מה כבר יכול להיות? ושם אני יכול לשבת, לטייל איתו, לדבר, לשאול, הוא עונה לי. ואני לא יכול להזיז את עצמי, וכך אני עונה לו בשפופרת הטלפון, מספר לו ממש על המציאות.
על אדם עוברים כל מיני דברים. ואנחנו צריכים להאמין, רק להאמין שהם מועילים. כי אתה לא יכול לראות ולדעת. אחר-כך אתה מגלה שזה כך. להצדיק את הכל ניתן רק אחר-כך. ודווקא בגלל שאנחנו עוברים מצבים כל-כך מבולבלים, אנחנו צריכים תומכים. ובזה הבחירה של האדם. יתנו לך קושיות, אל תדאג, לבורא יש כל-כך הרבה אפשרויות לבלבל אותך, שאתה אף פעם לא תהיה מוכן. אתה פתאום תגלה אחרי כמה שעות או כמה ימים, מה הוא עשה איתך. הוא ייתן לך גם את השכל הזה לראות מה הוא בינתיים עשה איתך.
אז אתה לא אשם אף פעם על המצב שאתה נמצא בו. אתה אשם רק על דבר אחד, שלא בנית למצב הזה תומכים לפי השכל שלך. אתה יכול לומר: אם הייתי יודע מה המצב שאני אהיה בו, אז הייתי עושה כך או אחרת. הבורא נותן לך אפשרות לבנות תומכים, לפי המצב הבא, גם אם אתה לא יכול לתאר לעצמך מה הוא יהיה. הוא נותן לך אפשרות. זה פלא, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. תשקיע היום בחברה, כמו שאתה מבין היום, ואחר כך תראה, בדרגה הבאה, איך שעשית את זה נכון ולא ידעת.
מאיפה זה בא? את זה הוא נותן לך עכשיו. אתה חושב שאם תלך עכשיו, לשפר את החברה, ולעשות כל מיני דברים, זה אתה תלך? זה הוא עושה לך, על מנת להראות לך עד כמה העבודה בקבוצה, בחברה – שאתה מתבטל, ומשקיע באחרים, שזה יחזור אליך. עד כמה שהדבר הזה מועיל. זה דבר אחד שיראו לך מהשמים, שזה תופס, שזה מביא לך רווח.
שאלה:מהי הרגשת הנפילה?
זה שאדם מרגיש שהוא נופל, שהוא ריק, שהוא חלש, שאין לו שום רצון, זה דומה לגרעין שנרקב, שבשלב הבא יוצא ממנו עץ חדש. זאת אומרת, תמיד אנחנו או קונים כלים חדשים, ואז מרגישים רע, כי מגלים רצונות ללא כיסוי, ללא מילוי. מגלים חולשה, שאני עדיין לא יכול לעשות בכלים האלו כלום. מגלים כלים, ריקים, זה נקרא אצלנו "נפילה", רכישת הכלים. ואחר כך כשהכלים מתמלאים אז אנחנו אומרים שזו עליה. אבל בעצם אנחנו צריכים כלים.
זאת אומרת, שלמען האמת, אדם צריך לשמוח יותר בזה, שהוא לא מסוגל לעשות עם עצמו שום דבר. כי בזה הוא מגלה את הטבע שלו, את המבנה שלו האמיתי, מה הוא ללא השפעה מלמעלה של הבורא, מי הוא. אחר כך באים שלבים שאדם עובד טוב עם הירידות, זאת אומרת, בצורה יצירתית. אבל זה לוקח הרבה זמן. זה שהוא כבר יודע, ונהנה מזה שהוא מתחיל עם הערכה אחרת של החסרונות. זה כמו שאני אוהב מישהו, אז אני משתוקק אליו, והשתוקקות הזאת היא הרגשה נעימה.
שאלה: תוך כדי עבודה בקבוצה והתבטלות וכניעה, בן-אדם מרגיש סיפוק, סיפוק עד גאווה שהוא נכנע ועושה את מה שהחברים רוצים ממנו
נכון שאם אדם עשה איזו עבודה והצליח בה, אז יש לו עכשיו גאווה, סיפוק וכבוד עצמי. ועוד עושים לו גם "לחיים". אז רק בשביל ה"לחיים" אולי כדאי לעשות. זה לא חשוב בשביל מה. שיעשה אפילו בשביל זה, אבל בינתיים הוא עושה, אז "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אחר כך הוא יראה, האם כדאי לעשות בשביל זה "לחיים" או לא, האם הוא צריך את זה בכלל, וכן הלאה. העיקר, לתת יגיעה איך שאפשר.
אם אתה תתחיל לעשות חשבון: "אבל בכל זאת אני עושה זאת מטעם הרצון לקבל שלי, ואני עדיין לא על מנת להשפיע, אלא על מנת לקבל. אז אם אני עושה זאת, אז ודאי שבמקום כלשהו אני מרוויח, והכל זה לעצמי". אם תתחיל לעשות חשבונות כאלה, אז אתה אף פעם לא תעשה כלום. כי זה נכון, אלו הקושיות הנכונות של פרעה: "מי אתה?", "מה אתה?", "מה אתה קופץ?".
אבל אם אתה לא תקפוץ בצורה כזאת, אתה אף פעם לא תצא מזה. תאר לעצמך תינוק שאומר לעצמו: "אם אני לא עושה איזה דבר חכם ומועיל, אז אני לא עושה כלום". כך הוא לא ילמד שום דבר מהמשחקים שלו, ולא יגדל. לכן להיות חכם מידי זו גם כן בעיה.
הבעיה היא שיש המון עצות: לא להיות חכם, לעשות, לחשוב, והאדם מתרוצץ, ולא יודע איך לענות לעצמו. כי יש לו בראש המון עצות, פתרונות, אמרות, ומאמרי חז"ל. אבל אחרי הכל, אם אתה זורק את כל החכמות האלו, אתה צריך מעל הכל לשים רק סיסמא אחת: שיש לך בחירה רק אחת, לתת יגיעה בקבוצה. כל החכמות האלה נכונות, אבל אתה לא יכול לסדר אותן, הן כולן בסתירות, ואז אתה זורק את הכל ולא עושה כלום. אז מעל הכלום הזה, תן עבודה בקבוצה.
(סוף השיעור)