שיעור בוקר 06.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 13.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/EMKPTDZh?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות – חלק א'

(כרך א', פרק א', דף ה', או"פ - אות קטנה נ')

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', עמוד ה', אות נ'.

"עתה תבין ד' בחינות והמדרגות המחויבות להמצא בכל נאצל כנ"ל". כי "נאצל" זה נקרא שהוא מנותק מהמאציל, כדי שייקרא בשם "נאצל" ממנו. אומנם הוא יצא ממנו, אבל עכשיו יצא לקיום בפני עצמו. לכן לא יכול להיות שיצא בצורה ישירה מהמאציל, כי ביציאה ישירה ממנו, מידית, הוא עדיין נמצא כתוצאה ישירה מהמאציל. אלא חייבות לעבור עליו כמה פעולות, עד שמצטייר בו משהו שייקרא לפי זה "נאצל", הנבדל מהמאציל.

מהי התכונה הזאת, מהו הכוח הזה, החומר הזה שמבדיל אותו מהמאציל, שדווקא בגללו הוא ייקרא שנמצא בפני עצמו, בריאה בפני עצמה?

"כי מתחילה מתפשט האור ויוצא מהמאציל כנ"ל בבחינת אור דחכמה, אשר "הרצון לקבל" בלבד כלול בו, וזו היא בחינה א'. ואחר כך מתגברת באור הזה בחינת הרצון להשפיע, וממשיך אור דחסדים כנ"ל, והתגברות זו נבחנת לבחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים הזה התפשטות גדולה, שענינה יתבאר לקמן, וזו היא בחינה ג'. ואחר שיצאו ונתגלו ג' הבחינות הנ"ל במילואן, אז חוזר ומתעורר כח הרצון לקבל הכלול בהתפשטות א', וחוזר וממשיך אור החכמה."

מהאור יש לנו התפשטות א', אחר כך ב', אחר כך ג', והתפשטות ד'. מה ההבדל בין התפשטות א' להתפשטות ד'? גם התפשטות א' רוצה לקבל מה שבא אליה, אבל המאציל שברא אותה בצורה ישירה, הוא ברא בה את הרצון שהוא רצון לקבל, אבל הרצון לקבל הזה בא ישירות מהמאציל. אומנם הוא נקרא "יש מאין", אבל הוא עדיין בא מהמאציל. מה שאין כן בבחינה ד' הרצון לקבל שרוצה לקבל את השפע, הוא גם רצון לקבל, אבל הוא לא "יש מאין", אלא הוא בא מעצמו. בזה בחינה ד' היא מיוחדת, נבדלת מבחינה א' (ראו שרטוט מס' 1). 

המאציל, הבורא, האור, שרוצה להביא את ההתפתחות הזאת לנברא להיות עצמאי, הוא משיג את המטרה שלו בהתפתחות הזאת בשלב הרביעי מתחילת ההתפתחות, הוא צריך לעבוד על הרצון לקבל בארבעה שלבים. בשלב האחרון הרצון לקבל רוצה כבר לרצות מעצמו, רוצה לקבל מעצמו, יש בו כבר התעוררות משלו. אותה המטרה שהייתה מוצגת, עומדת בבחינה א' מושגת בבחינה ד'. 

"וזו היא תכלית השלימות של קביעות הרצון לקבל בפרצוף, להיותו נגלה בבחינת השתוקקות, כלומר, בשעה שלא היה אור החכמה בפרצוף אלא אור דחסדים, דהיינו אחר בחי' ג' הנ"ל, שהיתה לו לנאצל מציאות להשתוקק לקבלת אור החכמה, אשר ההשתוקקות הזו קובעת בו הרצון לקבל, ומשלימה לו כלי הקבלה, מה שלא היה כן בהתפשטות הא' (כנ"ל בד"ה וטעם החיוב ע"ש). ולפיכך, אין כלי הקבלה נשלמים, אלא בבחינה הד' הזאת, המכונה ג"כ התגברות ב', ואחר שלימותה של הבחינה ד' הזאת בא"ס ב"ה, נתהוה בה הצמצום, שפירושו הסתלקות הרצון לקבל מן בחינה הד' הזאת, שזה גרם להסתלקות אור א"ס ב"ה משם (כנ"ל דף ד' ד"ה וז"ש הרב והנה, עש"ה)."

מה מיוחד בבחינה ד'? יש לה רצון לקבל כמו בבחינה א', אבל חוץ מזה יש לה מעצמה השתוקקות. זאת התוספת שלכן בחינה ד' נקראת "נאצל" או "נברא" (ראו שרטוט מס' 1). כי הרצון לקבל בעצמו הוא מהמאציל, כמו שאנחנו אומרים בעולם הזה, שאם יש לי סתם רצון לקבל שלפי זה אני חי, זה בא לי מהטבע, מאלוהים שבגימטרייה זה "טבע". 

שרטוט מס' 1

אם מתחיל להיות אצלי רצון לקבל לא מעצמי, לא מהסביבה, אלא שאני בעצמי מעורר אותו מכל מיני דברים שלא נמצאים כך ברשותי, שעל ידי האור אני מעורר בי את הרצון, אז אותו רצון שאני מעורר על ידי האור נקרא השתוקקות משלי, ואותה ההשתוקקות נקראת "נברא". ועד ההשתוקקות הזאת אני לא נמצא. נמצא משהו שהאור מפעיל אותו ואין לו שום עצמאות בזה. 

מכאן, מהמצב הזה של התפתחות בד' בחינות דאור ישר, אנחנו יכולים להוציא את כל חוקי המציאות, את כל החוקים ממש - בעבודה שלנו, ביחס שלנו אחד לשני, לבורא, מהי הנקודה שבלב, מהו הרצון הבהמי, ההתפתחות בארבע דרגות. הוא אומר, כי השם הזה  י' ה' ו' ה',  כולל את הכול.

תלמיד: איך הכלים מצליחים להתפתח לפני שיש צמצום ומסך? 

מה זה לפני? מה מביא את הכלי לצמצום ומסך? ההתפתחות. מסך, צמצום וכל יתר ההשתלשלויות, הם תוצאה מהתפתחות הכלי באור שפועל עליו.

מהי הסיבה לשינויים? התפתחות הכלי. האור משפיע, האור הוא תמיד ראשון, הוא מספר 1, אין מה לדבר, זה ברור. הרצון לקבל הוא מספר 2. ואין יותר. האור מפתח את הרצון לקבל למספר 3, והוא מתחיל להרגיש את עצמו, התעוררות משלו. מתוך ההתעוררות הזאת הוא כבר מתחיל להתערב במה שהאור פועל עליו. כמו תינוק, ילד קטן, מה שאומרים לו הוא עושה ומבצע ואין שום בעיה. פתאום הוא מתחיל להראות את האופי שלו, "אני רוצה ככה אמא, לא ככה בדיוק, וזה כך". הוא מתחיל להראות את האופי שלו (ראו שרטוט מס' 2). 

האור שפועל על מספר 3 שהוא כבר עצמאי, כבר לא יכול לפעול האור בלבד, אלא יש כאן כבר שתי רשויות, האור וההתעוררות משלו. אלו כבר שתי רשויות. ואז בהתנגשות ביניהם מתחיל אחר כך להיות צמצום א', מסך, עד שהכלי בהתעוררות הזאת קובע, מחליט שהוא רוצה להגיע להשתוות. 

הכלי כבר מתחיל לקבוע, הוא מתחיל להיות קודם לאור יותר ויותר. הוא מביא את עצמו לה' העולמות, אחרי העולמות יש שבירה, על ידי השבירה יש לו את כוח האור בתוך הכלי. זה מה שהכלי בעצם מקבל על ידי שבירה. כוחות האור נכנסים לתוך הכלי, ואז הכלי אחרי שבירה מתחיל להשתמש בכל הרשימות בכוח האור שיש בו, ומתחיל לעשות בעצמו תיקון בהשתוות להשפעה, למשפיע (ראו שרטוט מס' 2). 

אנחנו רואים שהכלי כל פעם לוקח על עצמו יותר ויותר רשימות, התרשמויות, כוחות ופעולות, עד שנעשה בזה שווה לבורא. כמו האור בהתפשטות א', כך נעשה הכלי כתוצאה מהתיקון בגמר התיקון, הם ממש שווים זה לזה. אבל אין חוץ מאור וכלי כלום. רק תמיד כמה שהכלי לוקח מהאור הבחנות, תכונות, כוחות ומשתמש בהם, את זה הבורא נותן. אתה רוצה, בבקשה. השתוקקות, בבקשה, צמצום, בבקשה, הכול, בבקשה.

שרטוט מס' 2

תלמיד: הוא כותב "הסתלקות הרצון לקבל מן בחינה הד' הזאת". מה זאת אומרת?

הוא יסביר את זה. הרצון לקבל בעצמו לא מסתלק, אלא כך אנחנו מדברים. הכלי מקבל עדיפות או "בושה" מה שנקרא. כשהכלי מקבל עדיפות להיות בהשתוות הצורה, הרצון שלו מתעלה, נעשה יותר זך, ואז הרצון לקבל בזה נכנע ולא מורגש.

"והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל, אשר בחינה א', מכונה התפשטות ראשונה או חכמה. ובחינה ב', מכונה התגברות ראשונה או בינה. ובחינה ג', מכונה התפשטות שניה או זעיר אנפין. ובחינה ד', מכונה התגברות שניה או מלכות. אשר ב' ההתפשטויות נבחנות לזכרים, להיותן בחינת השפע הנמשך מהמאציל:" זה בחינה א' ובחינה ג'. "כי התפשטות א' היא שפע אור החכמה, והתפשטות ב' היא שפע אור דחסדים. וב' התגברויות, הן ב' נוקבין, להיותן בחינת התעוררות של הנאצל והתגברות הרצון מכח עצמו, אשר התגברות א' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון להשפיע", הנעשה שורש אל האור דחסדים כנ"ל. והתגברות ב' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון לקבל", הנעשה לבחינת כלי קבלה לפרצוף בכל השלימות הרצויה. והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'.

והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור. כי רק באופן זה יתכן שתחזיק אור עליון בלי מידה ובלי שיעור כלל, משא"כ בכלי הקבלה שמאחר הצמצום ולמטה, דהיינו בנאצלים התחתונים, אשר בהם נבחנים כלי הקבלה שמחזיקים אורם בפנימיותם ותוכיותם, כלומר, שדפנות הכלים שה"ס ד' הבחינות שבהם, המה עושים גבול ומידה על האור שבתוכם, והוא מפני העביות שבכלים, כמ"ש להלן, משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד (כנ"ל אות ל' ד"ה ולפי),"

מה יש לנו במלכות הזאת, בהתגברות השנייה? שהיא מלאה באור, היא מבינה ממי היא מקבלת את האור, יש את השלימות. אני לא מדבר מה התגובה שלה. כי אנחנו לומדים שכל בחינה ובחינה מתחלקת לשני חלקים, לחלק שהוא היא בעצמה, ולחלק שמתפתח ממנה כתוצאה מהחלק הראשון. המלכות הזאת שהיא מלאה באור ומרגישה שאין לה שום גבול במילוי, היא נקראת "מלכות דאין סוף". ואז אנחנו אומרים, שכל השלבים הקודמים הם רק תומכים בה ונמצאים בה ככאלה שמארגנים את כל בחינה ד' מסביבה. 

אנחנו יכולים לצייר את העיגולים זה בתוך זה, כשיש לנו בחינות שורש, א', ב', ג' ו-ד'. כך העיגולים האלו מתפשטים זה בתוך זה, ובחינה ד' היא הבחינה האחרונה בהתפתחות. ציירנו אותה שהיא הקטנה ביותר, אבל היא בעצם הרצון לקבל הגדול ביותר. רק בציור כזה אנחנו מציירים מה החשוב ביותר, והחשוב הוא תמיד פנימה ( ראו שרטוט מס' 3). 

יש כאן אור אין סוף הסובב, שהוא מפתח מבחינת שורש. בבחינת שורש יש רצון "יש מאין", וממנה התפתח הרצון הזה לבחינה א', לבחינה ב', לבחינה ג' ולבחינה ד'. אבל כל הרצונות האלו הם עדיין בלתי מוגבלים. למה בלתי מוגבלים? כי אין תגובה מצד הכלי על מה שהאור עושה בו. זה כמו עובר ברחם אימו, אין לו שום דבר, הכול בא מצד הטבע, מלמעלה, עדיין לא מחכים ממנו לשום תגובה, לא יכולה להיות תגובה. לכן הכול נמצא בעיגול, בהשוואה, כמו שהאור העליון נמצא בהשוואה אחת. למה? יש לו רק מטרה אחת, להטיב, להגיע להטיב. 

מה שאין כן בחינה ד', כשהיא מתחילה להרגיש את עצמה כלפי האור, אז כבר מתעורר בה יחס כלפי האור, שהוא עושה את היחס ביניהם לא ללא גבול וללא שום כיוון, אלא היא אומרת, "אני רוצה להסדיר איתך יחסים, אתה לי ואני לך, אבל בצורה כזאת מיוחדת, בקו. לא שתבוא אלי ותעשה איתי מה שבא לך. אני רוצה להראות את עצמי, אני רוצה להשוות את עצמי, אני רוצה להעלות את עצמי, יש לי רצון משלי". 

ואז מבחינה ד' והלאה מפסיק להיות עיגול שהיה על ידי שליטת האור ברצון. מזה שבחינה ד' אומרת שהיא מחליטה, כלומר כשיש החלטה מצד בחינה ד', אז העיגול הופך להיות לקו. בזה הרצון קובע שהוא רוצה להגיד משהו. ובסופו של דבר על ידי קו הוא מגיע שוב לעיגול (ראו שרטוט מס' 3). אבל העיגול הזה הוא כבר בגמר התיקון, כשמתקן את עצמו לגמרי. הוא שוב חוזר לאין סוף, אבל אין סוף כבר מצד הנאצל, שבדיוק שווה ליחס הבורא אליו. כמו בעיגולים של הבורא כלפי הנברא שהבורא כולו רוצה להשפיע עד מלכות האין סוף, כך הנברא מגיע לאותו יחס כלפי הבורא, הוא גם חוזר לעיגול כלפי הבורא. זה התהליך.

שרטוט מס' 3

אנחנו נצטרך ללכת קצת ל"לוח שאלות ותשובות", כי יש לנו כאן התגברויות, התפשטויות, וללמוד קצת יותר לפרטים את ארבעת השלבים האלו. אומנם למדנו אותם די טוב, אבל אני חושב שבזה צריכים להשקיע בכל זאת עוד ועוד, כי בארבעת השלבים האלו טמון כל מה שהבורא נותן לנברא. כי מצמצום והלאה הנברא מתחיל להגיב, ובאין סוף יש את כל מה שהבורא רצה לתת, והכל מוסתר או נכלל יותר נכון, בתוך ד' בחינות דאור ישר. מי שלמוד ומנסה להרגיש ולאתר מה שיש בתוך הוי"ה הראשונה העיקרית, שם הוא מגלה את הכול. אנחנו גם לומדים כך, שמתוך ההוי"ה הזאת, בכל היתר הנברא מתפתח ממה שקיבל. בוא נגיד שזו יציאה לפועל.