שיעור בוקר 02.11.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

הסתכלות פנימית, פרק א', עמ' 15, אותיות ה'-ז'

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות". כרך א', חלק א'. עמ' 15. "הסתכלות פנימית". פרק א', אות ה'.

אות ה'

איך יצוייר שינוי צורה בבריאה, ביחס א"ס

"אמנם, עדיין לא הונח לנו, אלא בעוה"ז, בנפשות בני אדם, אבל בדבר הנשמה, שאמרו בה שהיא חלק אלוקי ממעל, עדיין לא נתבאר, איך נבדלת היא מאלקיות, עד שיתכן לקרותה חלק אלקי. ואין לומר, על ידי שינוי הצורה, דח"ו לומר כן, דכבר ביררנו, שהאלקיות היא אור פשוט, הכולל, כל מיני ריבוי הצורות, והפוך הצורות שבעולם, באחדותו הפשוטה, בסוד אחד יחיד ומיוחד, כנ"ל. וא"כ, איך תצוייר לנו בחינת שינוי הצורה, בנשמה שתהיה משונה מאלקיות, שמשום זה תהיה נבדלת, לקנות שם חלק הימנו ית'.

ובאמת, קושיא זו נוהגת ביותר, באור א"ס שמטרם הצמצום, כי זו המציאות שלפנינו, כל העולמות, עליונים ותחתונים יחד, נבחנים בשתי הבחנות, ההבחן הא', הוא צורת כל המציאות הזו, איך שהיא בטרם הצמצום, שהכל היה אז בלי גבול ובלי סוף, והבחן זה נקרא, אור א"ס ב"ה. ההבחן הב', הוא צורת כל המציאות הזו, שכבר באה מהצמצום ולמטה, אשר הכל הוא בגבול ומדה, והבחן זה נקרא, ד' העולמות, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. ונודע, שבעצמותו יתברך, לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, ואין בו שום שם וכינוי, שכל מה שלא נשיג איך נגדירו בשם, שכל שם, ענינו השגה, שמורה, שמושג לנו בבחינת השם הזה. וע"כ, ודאי שבעצמותו ית' אין שום שם וכינוי כלל וכלל, וכל השמות והכינויים, המה, רק באורו ית' המתפשט הימנו, אשר התפשטות אורו ית' מטרם הצמצום, שהיתה ממלאת כל המציאות בלי גבול וסוף, היא נקראת בשם אין סוף ב"ה. ולפי זה, צריך להבין במה שאור א"ס ב"ה מוגדר לעצמו, ויצא מכלל עצמותו ית', עד שנוכל להגדירו בשם, כמו שהקשינו בנשמה כנ"ל."

שאלה: מה פירוש "שינוי הצורה, בנשמה שתהיה משונה מאלקיות"? מה הסיבה לשינוי הצורה ומה העבודה שלנו? מה אתה צריך לעשות בשביל זה, מה זה שינוי צורה מאלוקיות?

שהבורא כולו להשפיע והנשמה צריכה להיות גם כולה להשפיע, אבל יש בה משהו בעל מנת לקבל וזה שינוי הצורה שביניהם. אין שינוי בעוד משהו, רק בזה.

תלמיד: מה הסיבה לשינוי, למה צריך להיות שינוי בצורה?

כנראה שזה עוד מושרש מלפני הבריאה.

תלמיד: ומה העבודה שלנו?

אנחנו צריכים להביא את הנשמה להזדהות שלמה עם הבורא.

תלמיד: ובעצם זאת כל העבודה שלנו, להגיע להשתוות צורה?

כן.

שאלה: הרשימות הן תוצאה מהשבירה, האם זו השתקפות של דמות אדם הראשון מלפני השבירה או שזה כבר המצב המתוקן?

לא, הרשימות באות לנו מאותו מצב שהן עברו, זאת אומרת מהשבירה, ובכל הרשימות האלו יש שבירה, והשבירה כוללת גם את המצב שהיה לפני השבירה וגם את מה שנשבר, ואנחנו צריכים להתייחס למה שיש לנו לאחר השבירה.

שאלה: להר ולאבן שנחצבת מההר יש את אותה מהות. בתוך האבן, בתוך הנשמה, שם מוצאים את הבורא, לפי מה שאני מבין. אם הכול נמצא בתוך הנשמה ושם עושים את כל החיבור, איזה חיבור אנחנו צריכים לעשות מחוץ לנו, הרי כל העבודה היא בפנים?

כן.

תלמיד: איזה חיבור אנחנו צריכים לעשות בינינו מחוץ לנו, בין החברים? כביכול אין כזה דבר בכלל, זה יש רק את עצמך ואת הבורא.

אתם צריכים להתייחס זה אל זה כמו שהבורא מתייחס לכל אחד מכם ואז יהיה תיקון.

תלמיד: והעבודה עצמה, היגיעה והחיבור בין הנקודות, בין הניצוצות, בין הלבבות, הכול בתוך האדם, זה לא בין ביני לחבר או ביני לעשירייה, כלומר זה לא בחיצוניות, זה לא מחוץ לי.

כן.

שאלה: האם כל עוד הנברא לא הגיע לרשות עצמו, הוא לא יכול היה לתת שמות לאותם היחסים עם הבורא? כלומר הוא היה צריך להתנתק לגמרי כדי שיוכל אחר כך לעלות מלמטה ולתת את השמות של ההשגה?

כן.

שאלה: שמעתי כאן את המושג "עצמותו". האם אור ללא כלי זה "עצמותו"?

תבדוק בהגדרות ב"תלמוד עשר הספירות" מה זה "עצמותו", זה הכי בטוח.

שאלה: איך יכול להיות שיש בתוכנו חלק אלוהי ובאותו זמן אנחנו נבראים?

אם אנחנו עובדים ברצון להשפיע, אז אותו רצון להשפיע שרכשנו על פני הרצון לקבל נקרא "חלק אלוה ממעל" ואנחנו עובדים עימו. זה נקרא שאנחנו נמצאים בדבקות בבורא.

אנחנו אף פעם לא הופכים להיות כבורא חס ושלום, אלא רק רוצים להידמות לו, האדם נקרא "הדומה לבורא".

שאלה: אנחנו לומדים שההבדלים ברוחניות הם לפי השינויים בתכונות, בצורה, אבל כאן כתוב שהטענה שיש הבדל בתכונות, היא טענה לא נכונה.

עוד מעט נגיע לזה.

שאלה: נאמר שהנשמה היא חלק מהבורא. יוצא שמצד אחד יש הבדלה ומצד אחר השתוות. איך יש שניים באחד?

עוד מעט נגיע לזה. תחכו, זה עוד לפנינו, בעל הסולם רק שואל שאלות, אתה רואה בעצמך.

שאלה: לשם מה הבורא נתן לכל אחד מאיתנו חלק אלוהי מלמעלה?

כדי שנוכל עם אותו חלק להתייחד ולהידמות.

שאלה: גם לבורא יש שם, גם לאור יש שם, מה השוני ביניהם?

לבורא אנחנו קוראים לפי היחס שלו אלינו, איך שאנחנו מרגישים את ההתייחסות שלו אלינו, ואותו דבר כלפי האור שמגיע ממנו.

תלמיד: אז מה השוני?

השוני הוא שהבורא הוא המקור והאור הוא הפעולה.

תלמיד: ואיך אנחנו תופסים את זה?

אנחנו תופסים את זה כמו שאומרים, שהבורא הוא המקור של האור, והאור הוא פעולת הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו נוכל להבדיל בין הפעולה שלו ובין המקור?

לכן המקובלים כותבים כך.

שאלה: אם הבנתי נכון ענית קודם לחבר, שאנחנו צריכים להתייחס בעבודה למצב אחרי השבירה. האם זה נעשה כך כדי שנוכל להתפתח לאמונה למעלה מהדעת, מה הקשר בין השבירה לעבודה?

אנחנו צריכים להתעלות למעלה מהשבירה ואז אנחנו מתקנים את כל הבריאה.

שאלה: כשהאור נעדר זה מצב שהוא לא במודעות, האם כשמתחיל גילוי הדרגתי, זה כבר מצב שהוא במודעות ושמאפשר גילוי השמות וגילוי הצורות?

נכון מאוד.

שאלה: האם האור בא מעצמותו או מהבורא?

אנחנו לא יכולים להגיד. האור בא, זהו.

אות ו'

ביאור על מ"ש ז"ל לכן הוכן עבודה ויגיעה

על שכר הנשמות, כי מאן דאכיל דלאו דיליה

בהית לאסתכולי באפיה

"ולהבין באפס מה במקום גבוה זה, צריכים להרחיב הדברים. ונחקור, בקוטב כל זו המציאות שלפנינו, ותכליתה הכללית, שכלום יש לך פועל בלי תכלית, וא"כ תכלית זו מה היא, אשר לסיבתה, המציא ית' כל המציאות הזו שלפנינו, בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים. אמנם כן כבר הורו לנו חז"ל, בהרבה מקומות, שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל המקיימים תורה ומצוות וכו', וזה מפורסם. אלא צריך להבין בזה, בקושיא של חז"ל, שהקשו ע"ז, אם הכונה של בריאת העולמות, היא בשביל להנות לנבראיו, א"כ, מה היה לו ית', לברוא את העוה"ז הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה, ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול, ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה. ותירצו על זה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה וכו', פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העוה"ז, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם, כי נוטלים שכרם משלם, חלף יגיעם, וניצולים ע"י מפגם של בושה ע"כ."

יש כאן דבר אחד בעצם. הבורא הוא המשפיע, אנחנו המקבלים, כדי להביא אותנו להידמות לו, הוא נותן ברצון לקבל שעובד את הרגשת הבדל בינו לבין הבורא, ההרגשה הזאת נקראת בושה. זה ברור לנו מהעולם הזה שכשאנחנו צריכים לקבל ממישהו, עד כמה אנחנו מתביישים. יש הרבה מקרים כאלו שאנחנו דוחים את מה שנותנים לנו ולא רוצים לקבל מפני שהבושה ממש שורפת אותנו, מורידה אותנו.

לכן כדי שהנבראים יהיו כמו הבורא, באותה דרגת הנותן, המשפיע, הגבוה, הבורא הוא עושה את התיקונים. הוא ברא את כל הנשמות ואת כל המדרגות, ומה שאנחנו בסך הכול עושים זה כדי לתקן, לדלג, לעלות למעלה מהפער הזה שיש בין המקבל למשפיע. אין לנו שום אפשרות לעשות את זה אלא רק על ידי עבודה בחכמת הקבלה.

כל עוד אנחנו גדלים, כמו בתוך האם או כתינוקות שנולדים ולא מרגישים עדיין שמנותקים מאימא, אז אנחנו דורשים את כל מה שמגיע לנו. אבל כשאנחנו כן מתקנים את עצמנו, אז אנחנו מגיעים למקום שבו אנחנו יכולים לקבל כדי להשפיע. הפעולות שלנו נעשות שוות במהותן לפעולות הבורא, אנחנו נותנים לו והוא נותן לנו, אנחנו נותנים לו את הכלי והוא נותן לנו את המילוי, את האור, ואז אנחנו מגיעים להזדהות, להשתוות עם הבורא. יוצא שכך אנחנו מגיעים לדרגה שלו.

שאלה: הוא כותב שבכל מתנת חינם יש בושת פנים לנבראים. מהי הסיבה שהוא גורם לנו להיות בבושה כשאנחנו מקבלים משהו? ומה צריך לעשות בשביל זה?

כי יש מקבל ויש משפיע. המשפיע הוא שלם, יש לו הכול, ולמקבל אין כלום. לכן כשהוא רוצה להשלים את עצמו הוא חייב לקבל מהמשפיע.

תלמיד: מה אני צריך לעשות כדי שלא תהיה לי בושה כשאני מקבל משהו מהבורא?

אתה צריך להיות כמוהו.

תלמיד: ואז לא תהיה לי בושה?

לא תהיה לך בושה. אם בפעולה שלך תשפיע ולא תקבל, אז אתה תהיה כמו הבורא.

תלמיד: מה שורש הבעיה? למה הוא רוצה שאני אתבייש במעשים שלי?

שורש הבעיה הוא שאתה המקבל.

תלמיד: האם אני צריך להתבייש במה שאני מקבל?

בטח.

תלמיד: למה אני צריך להתבייש אם הוא נותן לי?

אתה לא מרגיש אף פעם בחיים שאתה מתבייש אם אתה מקבל?

תלמיד: אם אני מקבל משהו בחינם, אז ברור שלא נעים לי. האם הבורא נותן לי כדי שאני אתבייש לקבל ממנו?

הבורא רוצה לתת לך, אבל אתה לא יכול לקבל מפני שבקבלה שלך אתה תרגיש בושה, ואז אתה דוחה את הקבלה.

תלמיד: אם אני מקבל משהו מהבורא, אז האם בכל מקרה אני חייב להתבייש ממה שאני מקבל ממנו?

אם אתה מקבל, אז אתה מרגיש בושה.

שאלה: האם אפשר להגיד שבושה באה מחוסר כוונה?

נכון, בושה באה מחוסר כוונה על מנת להשפיע מצד הנברא.

שאלה: איך אפשר להרגיש בושה רוחנית? הרי הבושה של העולם הזה היא שאדם מסתיר את האגו שלו, ובושה רוחנית זה כשהוא מקיים צמצום. נגיד שהוא גנב, אבל הוא לא יכול לגנוב, הצמצום לא נותן לו לגנוב. אז איפה בכלל מרגישים בושה רוחנית?

בושה רוחנית מרגישים בכוונת האדם.

שאלה: הוא כותב "פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העוה"ז, שישנה כאן מציאות של עבודה". מה הקשר בין בושה והעולם הזה ועבודה? על איזו עבודה בעולם הזה הוא מדבר?

על זה שאדם מתקשר לחברים ובונה ביניהם למעלה מהרצון לקבל שלו כלי משותף, רצון להשפיע, ועם הכלי הזה הוא מגיע לבורא ומבקש תיקונים ומילויים.

תלמיד: האם כך הוא מונע את הבושה?

כן. בזה הוא מונע את הבושה. כי הוא לא מקבל לעצמו, אלא מקבל עבור החברים וכך כל אחד עבור כולם.

שאלה: בדרך כלל כשיש לנו מספיק כוחות, אז אנחנו מחברים את החלקים שדומים בהשתוות לבורא. ולפעמים יש ירידות כל כך גדולות שאי אפשר להיאחז בבורא. איך להתקשר במצבים כאלו כשממש אי אפשר להיאחז בכלום?

דרך החברות ולא אחרת.

תלמידה: לפעמים מגיעה הכבדה ואז אתה לא יכול לראות שום ערך במה שקורה. מה לבקש אז מהבורא?

שהוא יעלה את ערך החברות בעיניים שלך.

תלמידה: כלומר דווקא את ערך הסביבה.

כן.

שאלה: הבורא רוצה לתת לנו הכול, אבל כדי שלא נרגיש בושה, הבורא שם אותנו במציאות שבה אנחנו צריכים להתייגע כדי שלא נרגיש בושה, כשאנחנו מקבלים את כל מה שהוא רוצה לתת לנו?

כן.

שאלה: מה זה אומר בפועל, שאנחנו מכוונים את כל הרצונות שלנו לבורא?

שאנחנו רוצים בכל ההזדמנויות, להשפיע לו כך, שאת הרגשת הרווח שלנו הוא יקבל וייהנה.

שאלה: עבודה בהפצה תאפשר לנו לקבל את אור הבורא בלי הרגשת בושה?

כן כמובן. בזה אתם מושכים על עצמכם רצונות נוספים, אתם מציבים את הרצונות האלה תחת מסך משותף, ואתם מבקשים על כולם מילוי של האור כדי שהאור ימלא אותם, יתקן אותם ויעלה אותם עד לרמת הבורא. מה יכול להיות יותר מזה? אם כך יוצא, אז העיקר, החשוב ביותר, זאת העבודה בקבוצה.

שאלה: קנאה, תאווה וכבוד מאוד קל למצוא בקבוצה ולהתקדם. איך מוצאים את הרגשת הבושה ככוח התקדמות, איפה זה?

זו בעיה, כי את הבושה אנחנו מכסים עוד לפני שהיא מגיעה ועולה להרגשה שלנו.

תלמיד: אז מה עושים? זה בדיוק העניין, איך אני מוצא את ההרגשה הזאת?

אני משתדל להיות יחד עם החברים, ואז ביניהם לאט לאט אני מגלה עד כמה שאני אפס כלפי הקבוצה, וכך מגיע לבושה.

שאלה: בעולם שלנו לקבל למען עצמי לא מעורר שום בושה והאדם משתדל לקבל כמה שיש בכוחו, והוא מרגיש בושה רק כאשר מישהו גילה את האגו שלו וכולם גילו שהוא גנב. אז יוצא שהרגשת הבושה יכולה להיות רק תחת השפעה של האור העליון?

כן.

תלמיד: והשפעה של האור מעוררת בושה, לא באותו הרגע שקיבלת, אלא ברגע שיש לך הזדמנות לקבל?

אז מה השאלה?

תלמיד: אז רציתי לדייק אם אני מבין נכון.

אתה מבין הכול נכון, אל תדאג. צריך רק עוד קצת זמן, סבלנות, שקדנות, והכול יתגלה. אתה הרי רואה מה קורה בעולם.

אות ז'

"איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו."

כאן זה דבר מאוד מיוחד. אנחנו חיים בעולם הזה סך הכול נגיד שבעים שנה, כך המקובלים כותבים ואפילו אם נעבוד כמו שצריך בעולם הזה משך שבעים שנה, חכמת הקבלה, המקובלים, אומרים שיש לפנינו אין סוף, תענוג נצחי, ועכשיו דיברנו על בושה. אז איך יכול להיות שאנחנו נעבוד שבעים שנה, אפילו אם מיום הלידה עד יום המיתה בצורה שלמה, בכל זאת זה מוגבל, ואיך יכול להיות שתמורת זה אנחנו נקבל עולם אין סוף?

"ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

זאת אומרת שאנחנו יכולים עכשיו בעולם הזה לעבוד בנתינה, בחיבור, בהשפעה, ובכל דבר טוב משך החיים שלנו, נגיד שזה שבעים שנה, ותמורת זה אנחנו מקבלים עולם נצחי שלם מלא בכל התענוגים ללא שום הגבלות. איך יכול להיות דבר כזה? נגיד שזה קורה, לא נשאר לנו אחרי זה מתנת חינם, הרגשת הבושה?

שאלה: אני לא מבין מה זה העולם הבא? מה אנחנו נקבל בעולם הבא? זה משהו שיקרה עכשיו או בעולם הזה או במציאות אחרת?

זה לא חשוב. העולם הבא זה מצב הבא שבו אתה מקבל תגמול. זה הכול.

שאלה: נשמע שהחבר שלו אומר לו בשביל קצת עבודה אתה תביא את כל העולמות. זה לא נשמע סביר. שאלתי, מה אנחנו עושים בעולם הזה, כמעט כלום. והוא נותן לך את כל העולמות העליונים וכל זה לא נקרא בושת פנים שהוא גורם לנו? ואנחנו לא רוצים בושת פנים, ובכל זאת רוצים להשיג את העולמות העליונים, אז מה קורה פה?

אני לא יודע. אני ממליץ לקרוא הלאה ולא לקפוץ.

אות ז'

איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו.

"ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

הוא כותב יפה, ולפחות מובן לנו מה בעל הסולם שואל.

שאלה: האם מצב של השפעה מנטרלת את הבושה?

כן.

שאלה: אנחנו לומדים את זה, ואם האדם יודע בוודאות שמה שהבורא נותן לאדם גורם נחת רוח, הנאה לבורא, אז למה הוא מתבייש לקבל אם הוא יודע בוודאות שמזה הבורא מקבל הנאה?

בשום מקום לא נאמר שהבורא נהנה מכך שהוא נותן לאדם.

שאלה: בעולם שלנו קל להרגיש את הבושה, כולם מבינים את זה. נניח יש דוגמא בולטת לזה, אבל למה כל כך קשה כלפי הבורא להרגיש את זה?

כיוון שאנחנו לא מרגישים אותו. אנחנו לא מתארים אותו לעצמנו ולכן קשה לנו להרגיש מה הבורא מרגיש, מה הוא מקבל מאתנו, מה אנחנו מקבלים ממנו. כל זה עדיין נסתר מאתנו ולכן המצב שלנו נקרא הסתרה.

תלמיד: האם משחק יכול לעזור בהתפתחות הזו של הרגישות שלנו, לשחק, לתאר לעצמנו איכשהו את הבורא, כלפי הקבוצה עוד איכשהו אפשר להרגיש את זה, כי אנחנו הרבה מקבלים ממנה, אבל זה שמאחורי הקבוצה עומד הבורא זה כבר יותר קשה.

כשאתה תתקרב לקבוצה אז תתחיל להרגיש את הבורא שנמצא מאחוריה. צריך להתקרב לקבוצה בכל הנפש שלך, ממש בכולך, בכל הנשמה תתקרב אליהם כך ואז תתחיל להרגיש את הבורא שנמצא מאחורי הקבוצה.

שאלה: אני רוצה להבין מה בעל הסולם מתכוון פה, חשבתי על כזאת דוגמא, כשלמדתי בבית הספר וההורים אמרו תלמד טוב, יהיה לך עתיד טוב, הבנתי את זה והייתי רוצה גם להאמין להם, אבל זה היה באיזו פרספקטיבה רחוקה, וראיתי דוגמאות שגם אם אנשים לומדים טוב, לא תמיד קיבלו את מה שהם רצו, ופה מתחת לבית שלי קוראים לי לשחק כדורגל זה יותר קרוב אלי, אז קשה לי להחזיק בפער הזה.

מצד אחד מובן, מצד שני הטבע בכל זאת חזק יותר. בכל רגע נתון הוא מגלה את עצמו. אז כשבעל הסולם נותן כאן פרספקטיבה כל כך רחבה, אז בשכל זה מובן, אבל איך הוא לא לוקח בחשבון שהרצון לקבל שלנו לא יכול לממש את זה? איך לבטא את זה.

אנחנו לא יכולים לממש את עצמנו ברצון להשפיע, ואילו ברצון לקבל זה מאוד מוגבל אצלנו, ואז יוצא שאנחנו מכאן ומשם לא מקבלים שום דבר.

שאלה: חוץ משבעים שנות חייו, במה האדם יכול לשלם לבורא עבור ההתקדמות שלו, אם גם אותם שבעים שנה הבורא נתן אותם במתנה לאדם? יוצא שכאילו אני עובד את הבורא ובזכות זה אני יכול לקבל אבל זה לא שכר חליפין צודק.

כמובן שזה שכר ראוי, הוא כותב על זה. הוא אומר, איזה קשר יש בעבודה של שבעים שנה ושכר נצחי, כלומר זה שאנחנו משקיעים שבעים שנה, נגיד שבעים שנה, ונניח את כל המאמצים שלנו, איך זה יכול להשתוות לאותו התענוג האינסופי גם בזמן וגם בנפח שהבורא הכין לנו, ואנחנו עוד חושבים שאנחנו צריכים לעשות משהו בכדי לתקן את עצמנו ולא להרגיש בושה. איך זה יכול להיות, הוא מכניס אותנו בקטע הזה, בכלל למצב של אין מוצא.

תלמיד: אבל זה נשמע כמו שכר חליפין שווה.

ואיפה הבושה?

תלמיד: איזו בושה? אם אני רצון לקבל ואני רואה שזה שווה לי, כדאי לי, הרי גם החיים עצמם ניתנו לי מהבורא, אני לא נתתי לו כלום, אלא הוא מלכתחילה נתן לי הכול והציע לי את השכר חליפין הזה.

כלומר אתה במשך שבעים שנה נהנה, ובכלל אתה לא רואה את עצמך בכלל לא חייב כלום לבורא, שום דבר.

תלמיד: זה כל העניין, אני מרגיש שהוא נתן לי את החיים האלה במתנה, ופה מציעים לי גם עוד איזה בונוס, חיים נצחיים, אפילו החיים שלי הרגילים לא שייכים לי, הוא נותן לי הכול, אני מתבייש והוא אומר לך, אתה תקבל גם חיים נצחיים אחר כך, אז אני עוד יותר מתבייש כי זה לא שלי.

כן, אז הבושה שאתה תחווה, היא נקראת עונש גיהינום, ייסורי גיהינום, אתה תרגיש את זה כייסורים נוראים, אז אין מה לפתוח את הפה עכשיו ביחס למה שמצפה לך. שום דבר לא מצפה לאף אחד מאיתנו אלא רק באותה מידה שבה אנחנו נשיג דבקות עם הבורא.

תלמיד: כלומר, זה שעכשיו יש לנו איזו בושה שאנחנו מקבלים, זו בכלל לא בושה, כל הבושה האמיתית היא עוד בעתיד.

אתה עוד לא מקבל למעשה, אתה נמצא במצב כמו תינוק על ידי אימו שהיא עוד לא משחררת אותו מעצמה.

תלמיד: אני מבין שכל מי שלומד קבלה יש להם הרגשה מסוימת שהם חייבים להשפיע יותר ממה שהוא נותן להם, פשוט אנחנו עדיין לא יודעים מה ניתן להשפיע לו.

כמובן, אתה צודק.

שאלה: אפשר להרגיש את הבושה והבושה נבנית כאשר בנית כבר יחסים עם מישהו, או שאתה שואף לבנות יחסים כי אם אתה אדיש, אז אין לך שום הרגשה שאתה צריך להיכנס עם מישהו למגע, או לגלות איזה תכונות בתוכך או בינך לבין האחר כי רק אז יכולה להתגלות הבושה והיא זאת שעוזרת לך להגיע לתפילה נכונה בכמות ובאיכות?

את צודקת לחלוטין. השאלות שלכן טובות.

(סוף השיעור)