שיעור בוקר 02.10.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 23,

מאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

אלו המאמרים הראשונים שכתב רב"ש לאנשים שהגיעו ללמוד, כנראה שבהם הוא רצה למסור את היסודות של יחס האדם לחכמת הקבלה, לעולם ולחיים.

לעולם ימכור אדם קורות ביתו

תשמ"ד - מאמר ט'

1984 - מאמר 9

""אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום."

שאלה: אף על פי שאני סוגר את כל המרגלים ומנסה להצדיק את החברים, איך להימצא כאן בערבות הדדית? אנחנו הרי מקווים שכולנו נמצאים באותה עבודה, או שאני לא מקווה ולא דואג לאווירה כזו בקבוצה?

אתה חייב לעשות הכול כדי להתקרב לחברים ולהראות להם שאתה נמצא בהתקרבות, וגם הם צריכים להיות כך בצורה הדדית כלפיך וכלפי האחרים.

תלמיד: אבל כאן רב"ש כותב שאני כביכול לא צריך לדרוש מהם את זה אלא אני צריך לעשות את המקסימום?

אתה צריך להראות להם דוגמה.

תלמיד: מצד אחד אני מנסה להצדיק אותו, מצד אחר, איך אני יכול לדאוג לאווירה הזו בעשירייה כשכולם עושים את זה? כי אם אני למשל לא רואה שמישהו עושה את העבודה הזו, אז אני אצדיק אותו, אבל הוא לא עושה את זה מצידו, אז מה עושים הלאה?

תמשיך אף על פי שהוא עושה ההפך. לא כתוב שאתה צריך להסתכל על החבר וללמוד ממנו דברים רעים, אלא אתה צריך להתייחס אליו בלב פתוח.

שאלה: רב"ש כותב "ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי." למה הוא מתכוון?

שתהיה לו תוספת כוחות לעבוד עוד ועוד לטובת החברים.

תלמיד: ואז הוא כותב, למרות שהוא רואה דברים לא טובים אצל החברים.

ודאי שלמרות, למרות שרואה דברים רעים.

תלמיד: מאיפה לוקחים את הכוחות האלה? זה מאוד קשה.

הוא מבקש שיהיו לו. ואפילו שלא כל כך רוצה הוא מבקש.

תלמיד: האם אז אני אראה את החברים שלי במצב טוב יותר?

גם אם לא, אבל תבקש כוחות טובים ותתייחס לחברים בצורה טובה אף על פי שאתה מקבל מהם בחזרה כל מיני סטירות.

תלמיד: הוא כותב לדון את חברו לכף זכות, למה הכוונה?

אפילו שהם מתייחסים אליך רע, אתה אומר "עיניים להם ולא יראו", ואתה מתייחס אליהם כאילו שהם עושים לך דברים טובים.

תלמיד: ואם אני לא מצליח לעשות כך?

חבל, כי אתה ממש עובד כאן כדי לקבל כוח השפעה, "על כל פשעים תכסה האהבה".

תלמיד: מאיפה לוקחים את הכוחות האלה, כוח התגברות כזה?

מבקשים. "למה לא ביקשת?".

שאלה: האם "לשים מנעלים על רגליו" פירושו של דבר להוסיף כוונה להשפעה או פשוט לנעול את המרגלים?

לנעול את המרגלים. אבל אתה נועל אותם בכוונה - אתה לא רוצה לעבוד עם אותם המחשבות והרצונות שהם נגד חיבור עם החברים. הם כל הזמן נמצאים ומתעוררים בך יותר ויותר, ואתה עומד מעליהם, דורך עליהם ולא רוצה לשמוע אותם. אבל אתה מתייחס אליהם כי דווקא על פני המרגלים האלה אתה עולה במדרגות, הם מחייבים אותך לעלות למעלה מהם. וככל שתתפתח, כך תרגיש אותם יותר ויותר גדולים, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", תצטרך לעלות מעליהם, וכך תעלה יותר ויותר.

שאלה: אם אני אחד המרגלים, איך אני מתנהג בעשירייה? המרגל הוא בכל אחד מאיתנו.

נכון, אבל אנחנו צריכים לדכא אותו, ו"איש את רעהו יעזורו", אתה צריך להראות זאת בצורה עדינה לכל חבר, לתת להם דוגמה עד כמה אתה מתגבר על המרגל שבך, אתה מראה לכולם עד כמה אתה רוצה להצליח, מצליח או לא זה כבר דבר אחר, אבל קודם כל שאתה רוצה להתגבר על המרגל שלך ולהצליח. אתה רוצה להתייחס לכל החברים בצורה טובה, אומנם מאוד קשה לך, יש לך טבע קשה, יש לך אופי קשה, ואתה כל פעם מקבל הפרעות מלמעלה. אבל אין ברירה אלא אתה ממש נלחם עם עצמך, פעם כן מצליח, פעם לא מצליח, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אבל אל תתבייש מזה, ההיפך, תתגאה שיש לך תמיד עבודה.

שאלה: מה זה לברר אם אנשים באמת מתאימים זה לזה?

זה לקבל כל פעם חידוש בעבודה שלנו ולהתקרב לאותה מטרה יחד.

שאלה: היה לנו קודם שיעור נהדר על מחילה ועל יום כיפור, והמאמר הזה מדבר על מקרים בקבוצה. מה הקשר בין המאמר של ההתכנסות ואיסוף כל המקרים האלה בקבוצה, מציאת המרגלים בתוכך, בקשת מחילה, לבין החלק הראשון שלמדנו? האם יש קשר ביניהם?

ודאי שכן. יום הכיפורים ובכלל כל הימים האלה של חודש אלול שבהם אנחנו מבקשים סליחה, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, כל השלבים האלה בעבודה הרוחנית שלנו הם בניית הכלי הפנימי בינינו כשהכול נגמר בסוכה. אנחנו נכנסים לתוך הסוכה תחת הסכך ושם אנחנו יושבים ונהנים מהאור שמאיר עלינו דרך הסכך שנקרא אור מקיף, והוא כבר משפיע עלינו ומתקן אותנו ממש להתקרב לבורא. כל החגים האלה הם בדיוק תואמים לשלבים שאנחנו צריכים לעבור בהתפתחות הרוחנית שלנו.

תלמיד: מהו התהליך של איסוף כל המקרים האלה בקבוצה? איך אנחנו עושים את זה?

בקבוצה זה פשוט מאוד. ככל שאנחנו מתחברים בינינו יותר ויותר, כך אנחנו מתקדמים ומרגישים שינויים, גם פנימיים בכל אחד, גם ביחסים בינינו, בקשר בינינו, וגם בהתקרבות הבורא אלינו, עד כמה הוא מאיר. כל אלה הם תחילה חדשה, "ראש השנה", ותחילה חדשה היא מה שאנחנו צריכים שיהיה. אנחנו מקווים מאוד שמהיום והלאה כך נתקדם.

שאלה: מהי המשמעות של "מנעלים לרגליו"?

רגליים - מהמילה "מרגלים". האדם לא רוצה שלא יהיו לו מרגלים אבל מבין שכך צריך להיות, אבל רוצה שיהיו הבחנות, מערכות שיעזרו לו לשלוט על המרגלים שלו, לכן הוא קונה "מנעלים לרגליו" וכך מתקדם.

שאלה: במקרה שמתגלים מרגלים, והם כל הזמן מתגלים אצלנו בעבודה, הרב"ש נותן עצה להשתמש באותו רגע שהוא בחר בחברים וכרת איתם ברית. בחברה שלנו אני מזהה גם אצלי וגם אצל אחרים שהחברים בחרו בדרך, במקום, בגלל הרב, בגלל הספרים, ולא בחרו בחברים ובעשירייה שלהם.

ודאי, אחרי שמגיעים לאותו מקום, אז אנחנו מוצאים שם חברים.

תלמיד: אבל הקטע הזה שהאדם כורת ברית עם אותם חברים, ואז יש לו את התמונה הזו שהוא האמין בזה והאמין בקבוצה ובחברים שלו והוא יכול להשתמש ברגע הזה, הוא חסר מאוד. אני פשוט נפלתי לתוך עשירייה, אני לא בחרתי בזה שהחברים שיש לי כאן הם אלה שיגיעו, הם היו כאן כשהגעתי ואולי יצטרפו עוד.

על סמך מה אתה המתחיל יכול לבחור עשירייה? נגיד שיש לפניך אלף עשיריות או פחות, איך אתה יכול לבחור כשאתה נמצא בתחילת דרכך?

תלמיד: אני מבין את זה מצוין. אבל איך אני יכול לכרות ברית אם הלב שלי לא הוא שבחר בחברים? איך אני יכול להגיע לנקודה הזו ומשם להמשיך לעבוד ולהתקדם?

לכן אנחנו צריכים להאמין שכל החיבור שלנו בקבוצה נעשה מלמעלה, מיד ה', וכשאנחנו מגיעים לקבוצה, אז עלינו רק להשקיע יותר ויותר כוחות בחיבור בינינו.

תלמיד: האם זאת פעולה שאני צריך לבצע בזמן שהמרגלים מנקרים את ראשי וליבי?

אני לא חושב שעד כדי כך אתה נמצא במאבק כזה עם המרגלים, אבל נגיד שכן, אז אתה כבר יודע שאתה נמצא בהתקדמות ואתה צריך ללכת על זה. לכן רב"ש כותב במאמרים הראשונים שלו שהחיבור בשבילנו הוא בעיקר הכנעה וכן הלאה.

שאלה: יש חודש של חגים, וערב האיחוד בסוכות מסיים את כל החודש הזה של החגים. למה עלינו להגיע בערב האיחוד הזה כסיכום מכל החודש של החגים?

אנחנו עוד רחוקים מסוף החגים. נעשה סיכום בעצמנו, בעוד כמה שיעורים נגיע לסיכום. בינתיים אין לנו מספיק חומר לסיכום, אנחנו עוד לא עברנו שום חג, היו רק קצת הכנות. אז נמשיך ונעשה סיכום בסוף כשיהיה לנו מספיק חומר ועוד חיבור. אבל בסך הכול שנהיה בנטייה לחיבור בינינו.

(סוף השיעור)