שיעור בוקר 06.01.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: הלימוד הנכון של חכמת הקבלה

הלימוד הנכון [הוא הלימוד] שמביא אותנו למטרה. כתוב "תעשה רצונך כרצונו", רצון הבורא, מטרת הבורא זה להיטיב לנבראיו בזה שהם מגיעים לדרגה כמוהו, כי זאת הדרגה השלמה, הגבוהה, הנכונה היחידה. להיות כמוהו זה לקנות, לקבל, לרכוש תכונת השפעה שהיא מוציאה את האדם מכל הרע וההגבלות שיש בו, שהבורא ברא במיוחד, כי אחרת אדם לא היה יכול להרגיש את הטוב, אלא אך ורק כיתרון אור מתוך חושך. לכן אנחנו הולכים ומשיגים כל פעם זה כנגד זה, שמאל ימין, שמאל ימין, וכך אנחנו לומדים את עבודת ה', איך שהוא עובד עלינו, איך שהוא מעורר בנו מצבים כביכול שליליים וכביכול חיוביים, כי באמת אני צריך להגיע למצב שגם באלה וגם באלה, לא חשוב לי באיזה מצבים להיות. אפשר להגיד, מה זה, [עדיף] מצבים חיוביים, איך יכול להיות שלא? לא. גם מצבים חיוביים לא. אני רק רוצה לשלוט על הבחן אחד, האם בזה נעשה נחת רוח לבורא. והמצב, בין אם הוא חיובי או שלילי לא משחק.

בהתחלה ודאי שאנחנו רוצים להיות רק במצבים חיוביים, היינו בהרגשה חיובית, אחר כך אנחנו מגיעים אפילו למצב שאנחנו מסכימים להיות במצב השלילי בהרגשה, כי אנחנו כבר מתחילים להבין שאחריהם אנחנו מגיעים למצבים חיוביים, טובים, נעימים. אחר כך אנחנו מתעלים קצת למעלה מטוב ורע בהרגשה, ומתחילים להיות בהבחנת טוב ורע לפי המטרה למי זה מכוון, למי זה מיועד ויש עוד הרבה הבחנות.

עד שאדם מתעלה למעלה מטוב ורע, למצב עד כמה הוא נמצא בתוך בעל הבית, מרגיש בתוך בעל הבית, מה הוא עושה לבעל הבית ורק בזה הוא חי, זאת אומרת החיישן שלו, החוש שלו נמצא למעלה מהרצון לקבל שלו, למעלה מהצמצום, והוא בונה על החוש החדש הזה מסך ואור חוזר. ואז הוא לא נמצא בתוכו עצמו אלא בתוך המטרה, בתוך הבורא כביכול, זה נקרא שהוא עובד על ידי האור החוזר. וכך הוא מתאר לעצמו כמה שהוא מהנה לבעל הבית, זה כראש הפרצוף, ראש של הנשמה, ואחר כך כפעולה. מפני שבעל הבית רוצה שהוא ייהנה הוא מוכן ליהנות, ואז מזה נעשית כבר גופה של הנשמה.

לכל המצבים הללו לאט לאט עם כל הפרטים, שלב אחר שלב מביא אותנו המאור המחזיר למוטב, אם אנחנו לומדים בצורה נכונה. את הצורה הנכונה שלנו אנחנו יכולים לבדוק אך ורק לפי הבחן אחד, עד כמה אני מעורב בעשירייה, זה המקום שנקרא עשירייה, כנסת ישראל, מניין, קבוצה, כלי, נשמה, הרבה מאוד כינויים. אבל בעצם כשאני מתחיל להרגיש את עצמי אפילו לא כחלק בלתי נפרד אלא מרגיש שכולם יחד כאחד, וזו הדאגה שלי לעשות חשבונות ולחיות, להרגיש את עצמי טוב או רע רק לפי ההבחנות שיש ברשת בין כולם, אז לפי זה אני כבר מודד את הלימוד הנכון. זאת אומרת עד כמה אני נמצא כבר בדרגת הלימוד הנכון, עד כמה המאור המחזיר למוטב פועל עליי ואני כתוצאה נמצא כבר בחיבור הנכון.

נמשיך לקרוא על הלימוד הנכון של חכמת הקבלה. דיברנו על למה דווקא חכמת הקבלה, למה דווקא בצורה שאנחנו מקבלים ולומדים אותה נכון, והתוצאות צריכות להיות בהתאם למה שדיברנו עכשיו.

קריין: קטע מספר 10 מתוך רב"ש א', "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"אמרו חז"ל, שאמר הקב"ה לישראל "מכרתי לכם תורתי. כביכול, נמכרתי עמה. שזהו, ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו". משמע מכאן, שהקב"ה רוצה, שבעת שהאדם לוקח את התורה, שיקח עמו כביכול את הקב"ה. אבל האדם אינו מרגיש זאת, שיהא נצרך לזה. ובעיקר האדם נמשך אחר רוב העולם. והיות כשמתחילים ללמוד לנשים ולקטנים וכלל עמי הארץ, אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה. ובדרך כלל נמשכים כולם אחרי ההתחלה, כלומר מה שנתנו להם לדעת את הסיבה שצריכים לתורה, הן סיבות של שלא לשמה, ולא מטעם "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". וממילא רוב העולם בכלל לא מבינים, שיש ענין שכר, הנקרא "דביקות ה'". לכן דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שע"י זה תהיה בידו היכולת להגיע להכוונה אמיתית. כלומר שע"י התורה יהיה בידו לכוון בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו. שזה יביא לו בחינת דביקות להדבק בה'."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

אפילו לאנשים שיש נטייה לגילוי הבורא, למטרת הבריאה, יש בעיה כשהם מתחילים ללמוד. הם מגיעים לחכמת הקבלה, הם מבינים שצריכים ללמוד רק אותה כי היא מדברת על תכלית האדם, הכול טוב ויפה, אבל דווקא כאן, שלא כמו בכל מקצוע אחר, בכל לימוד אחר, שבו כמה שאני לומד אני יותר מבין, יותר מרגיש, יותר מתקדם, כאן פתאום לא, זה לא הולך כך, כמה שאני יותר לומד יכול להיות שאני מבין פחות, שאני מבולבל, אני לא יכול גם לתפוס כל כך הרבה פרטים ונתונים. גם הלימוד פתאום מתחיל לעורר בי כל מיני רגשות שלא שייכים כבר ללימוד כמו שאנחנו רגילים ללמוד. כשאני לומד כל מיני מקצועות, מאיפה יש לי רגשות, שאני מבולבל שאני מתרחק, מתקרב לאנושות, לכולם, אין דבר כזה. כשאני לומד את חכמת הקבלה אני כאילו לומד איך להתייחס לאנשים, אני לא רוצה. בקיצור, יש כאן לימוד מאוד מאוד מיוחד, אדם לא מבין מה קורה לו, דורשים ממנו דברים והוא אפילו לא מבין מה דורשים ממנו, מה רוצים. כמו ילד קטן הוא מסתכל על המורה, על הספרים על מה שכתוב בהם והוא לא מוצא בו, בתוכו על מה מדובר.

למה זה נעשה כך? זה מובן שזה עולם אחר שאנחנו צריכים להיכנס בו, להבין, להרגיש, אבל למה בכל זאת, זה מובן ומגיע אלינו בצורה שאנחנו לא שולטים? זה כך בכוונה כדי שאנחנו נרצה את המאור המחזיר למוטב, שנבין שאין כאן לא רגש ולא שכל שלנו שיעזרו לנו. הגיבור לא יינצל ברוב כוח, החכמים יכולים להירגע, החכמה לא תעזור להם. יש כאלה שהצליחו בכל מיני צורות בחיים, כלום לא עוזר להם בחכמת הקבלה, כאלה שהצליחו בבית ספר, באוניברסיטה, גם לא יעזור להם. בקיצור מגיעים למצב שאני לא יכול לסמוך על שום דבר שהצלחתי בו קודם, ממש כך. לא רגש, לא שכל, לא זיכרון, לא איזו הצטיינות מיוחדת. בשום דבר. עד שאדם לא מגיע למצב של סמרטוט כמו שבדרך כלל רב"ש אמר, זאת אומרת שאין לו שום דבר שאיתו הוא יכול לחשוב שהוא מצליח, שהכול ממש סחוט כמו סמרטוט רצפה שסחטו ממנו הכול, ונשאר כך, עד שהוא רואה שזה אפס, אז אולי, ועוד שיתייבש טוב, אולי יהיה מוכן להתפתחות הרוחנית.

קריין: שוב, קטע מספר 10 מתוך רב"ש א', "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"אמרו חז"ל, שאמר הקב"ה לישראל "מכרתי לכם תורתי. כביכול, נמכרתי עמה. שזהו, ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו". משמע מכאן, שהקב"ה רוצה, שבעת שהאדם לוקח את התורה, שיקח עמו כביכול את הקב"ה." האם אנחנו צריכים את זה? אני בא לקנות דירה, בעל הדירה אומר, "גם אני עם הדירה, בא כתוספת", איך אנחנו היינו מקבלים דבר כזה? בשביל מה אני צריך אותו בפנים? אלא זה התנאי. אתה רוצה לקבל את הנשמה שלך, תדע שאני איתה, אני שם בפנים. עוד יותר מזה, אתה קונה את הנשמה ואתה קונה אותי ואתה משלם לי ואני המנהל. איזה מין מכירה כזאת."והיות כשמתחילים ללמוד לנשים ולקטנים וכלל עמי הארץ, אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה. ובדרך כלל נמשכים כולם אחרי ההתחלה, כלומר מה שנתנו להם לדעת את הסיבה שצריכים לתורה, הן סיבות של שלא לשמה, ולא מטעם "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". וממילא רוב העולם בכלל לא מבינים, שיש ענין שכר, הנקרא "דביקות ה'". לכן דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שע"י זה תהיה בידו היכולת להגיע להכוונה אמיתית. כלומר שע"י התורה יהיה בידו לכוון בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו. שזה יביא לו בחינת דביקות להדבק בה'."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

זאת אומרת, אני צריך בלימוד התורה לכוון את עצמי שאני קונה בעל בית על עצמי, שהבורא הרצון להשפיע הכוונה על מנת להשפיע ישלוט עלי, ואז אני צריך כל הזמן לחשוב על זה עד שזה יהפוך להיות אצלי המצב הרצוי.

קריין: קטע מספר 11 מתוך רב"ש א', "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"יש בתורה להבחין כמה בחינות:

א. שלומד תורה בכדי לדעת את הדינים, בכדי לדעת איך לקיים מצות התורה.

ב. שלומד תורה בכדי לקיים מצות לימוד התורה. כמו שכתוב (יהושע א') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יום ולילה". ופירש רש"י "והגית בו" והתבוננת בו, כל הגיון שבתורה בלב, כדאמר "והגיון לבי לפנים".

ג. שלומד תורה בכדי לזכות למאור התורה. וזה שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב". שע"י זה יזכה לאמונה ולהידבק בה'. ואז נכנס לבחינת "ישראל", היות שכבר מאמין בה' באמונה שלימה.

ד. לאחר שכבר זכה לבחינת אמונה, אז הוא זוכה לבחינת "תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה", שזה נקרא בזה"ק בחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". שאז הוא זוכה לבחינת מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, שהנבראים מקבלים מבחינה זו את מה שהקב"ה רוצה לתת להנבראים."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

רב"ש כאן מציג לפנינו ארבעה שלבים, שאדם שבא ללמוד, שיש לו נקודה שבלב ודאי, על האנשים האלו אנחנו מדברים, אז הוא בא ללמוד אז בהתחלה הוא לא יודע כלום אלא הוא לומד בצורה שטחית כמו בבית ספר באוניברסיטה, לומד, ואז כל מה שהוא לומד נראה לו שהוא לומד חוקים, צריכים לעשות כך, צריכים לבוא ללמוד, צריכים להתכלל בקבוצה, צריכים לדעת מה שכתוב בספרים, כמה שיותר יודעים אז יותר מתקדמים, כך הוא חושב. זה נקרא שלומד כדי לדעת את הדינים, זאת אומרת תנאים שהם המסגרת החיצונה שבלי זה ודאי שאי אפשר הלאה להתקדם, אבל היא רק החיצונה בלבד.

אחר כך מתחיל למיין את האמצעים, מה יותר ומה פחות כדאי לי, וצריך אני כדי להתקדם למטרה, ואז הוא לומד "שלא עם הארץ חסיד"¹, זאת אומרת שלא סתם שהוא צריך ללמוד ולא סתם שהוא צריך להיות בין התלמידים וכן הלאה, אלא הכול תלוי בכמה שהוא נקשר אליהם ומזמין את המאור המחזיר למוטב. שכאן הוא לומד מה זו עשירייה, עד כמה שחשובה, עד כמה שהאור המאיר רק על עשירייה שהיא צורה שלמה, ורק בצורה כזאת הוא מארגן את עצמו, זאת התקופה שלוקחת הכי הרבה זמן והכי הרבה מרץ.

בדרך כלל אנשים בורחים מזה, כי הם צריכים לוותר על העניין האישי ויותר ויותר להעביר את עצמו מ"אני" ל"אנחנו". כאן זו הבעיה, זה השלב ב'. שלב ג', שמתחיל כבר לקבל את המאור המחזיר למוטב, להשתנות, מתחיל להרגיש כמו שדיברנו היום בתחילת השיעור, שבמקום שדואג לעצמי הדאגה קודם כל אצלו, הוא לא יודע מאיפה בכלל זה בא, אבל חושב על העשירייה, שזה הופך להיות בשבילו דבר יותר חשוב. כמו אימא שחושבת על התינוק יותר ממה שחושבת על עצמה. כאילו זה הופך להיות טבעי.

כדי שזה יהיה טבעי בצורה המתגברת, אז הוא צריך לעשות כאן פעולות של התגברות על הרצון לקבל שלו, על צורות היחס שלו לאחרים, בכוח, ואז בכמה שהוא משקיע כוחות למעלה מהרצון שלו להיות עוד יותר שייך לקבוצה, למסירות נפש, לקיום הברית וכן הלאה, אז בהתאם לזה מזמין את המאור המחזיר למוטב. שקודם זה בא באונס, ואחר כך ברצון.

זה שלב ג', כשכבר מתחיל לקבל את המאור המחזיר למוטב לפי ההשקעה שלו, וההשקעה נעשית כל פעם יותר ויותר מכוונת ובהתאם לזה המאור המחזיר למוטב נעשה יותר ויותר עוצמתי, הנכון, שכך הוא מתקדם, ובזה הוא בונה כלי של הנשמה, זאת אומרת רצון להשפיע שהוא מתגלה בין חברי העשירייה וכך הם בונים את הרשת של ההשפעה ההדדית למעלה מהרצון לקבל שלהם. שברשת הזאת הם יותר מבינים מה זה להיות ברצון אחד, בכוונה אחת, לכיוון אחד, לבורא אחד, להכין את עצמנו לחד מקבל חד, ומה שמתרחש ביניהם זה נקרא כלי של השפעה או כלי של אמונה.

ואחר כך כבר שלב ד' זה שמתחילים לקבל בכלי של האמונה, באור החסדים, מתחילים להרגיש את הבורא, זו כבר הארת החכמה שמתגלה באור החסדים בהתאם לעוצמת החסדים שהם מייצבים.

שאלה: אמרת שאני קונה דירה ואני קונה איתה גם עוד מישהו

זה נקרא ש"מכרתי תורה נמכרתי עימה"².

תלמיד: זה דבר בלתי נסבל שלא יעלה על הדעת

ועוד איך בלתי נסבל. אם אתה קונה דירה ומכניס את בעל הבית הקודם לתוך חדר אחד, וכל יתר השטח זה שלך, והוא יוצא לפעמים למטבח ולאמבטיה ולכל מיני מקומות ומתערב ככה. פתאום בלילה אתה שומע שהוא עושה רעשים, פתאום בא אליו מישהו אחר לבקר אותו, וכבר אתה מבין שלא אתה בעל הבית.

אבל כאן זה יותר מזה, כאן אתה קונה את המקום שהוא בעל הבית שם. שאתה כל הזמן על כל פסיעה, על כל מה שאתה נמצא שם שואל אותו "זה אפשר? זה מותר? יהיה לך מזה תענוג, נו תגיד כן או לא?", וכל הזמן אתה בודק. זאת אומרת, אתה קונה את בעל הבית בצורה כזאת שכל הזמן אתה חושב עליו, כל הזמן אתה ממש דואג איך לעשות לו נחת רוח בכל הבית שלו. זה נקרא "בית המקדש".

תלמיד: עכשיו אני מנסה להקביל את זה לעשירייה, ואז אני רואה שזה רחוק ממני מאוד

נכון, זה תמיד ככה. זה בינתיים נראה לך שזה רחוק, עוד מעט אתה תרגיש מאוד רחוק. אבל "אין אתה בן חורין להיפטר ממנה"³.

תלמיד: זה נראה בלתי אפשרי

נכון, בלתי אפשרי. אם אתה מגיע למצב שזה באמת בלתי אפשרי, אבל אתה לא יכול לוותר על זה, זאת הבעיה, זאת נקודה מאוד כואבת, ואז נקרא ששוברים את המנעול ופורצים, אז אתה מתפרץ בדרישה שהוא יעשה.

שאלה: אז יוצא שהייתי בשליטה מוחלטת של הרצון לקבל, של הפרעה, ועכשיו אני אהיה בשליטה מוחלטת של הבורא? כאילו החלפתי לגמרי, פה הייתי מכור אליו ושם אהיה מכור אליו, זו המטרה?

אתה עכשיו בינתיים מגלה שמה שהיית בשליטת הרצון לקבל שלך, זה גם כן היית בשליטת הבורא, רק הוא התגלה בצורה כזאת, כרצון לקבל שלך. כתוב "בראתי יצר רע".

עכשיו הוא מוסיף לך. הוא אומר לך, "ולאד, אני כל הזמן הייתי מסובב אותך. עכשיו אני ממשיך לסובב אותך אבל אני מראה לך איך אני מסובב אותך, שאתה תלמד קצת את הערמומיות שלי, את הפעולות שלי, מה אני עושה. גם מצד הזה, גם מצד ההוא. תלמד את זה. למה? אני רוצה במשך הזמן, משך השנים שתלמד, למסור לך את ההגה. שאתה תדע לנהוג נכון, להנהיג את הנשמה שלך בצורה הנכונה לבד, כך שאני אשב לידך. לא אני מסיע אותך, אלא אתה מסיע את כל העולם, כולל אותי".

תלמיד: אז איך זה קורה? אתה אמרת שאתה צריך לקנות

בזה שהוא מראה לך איך שהוא עושה. לכן העבודה שלנו נקראת עבודת ה', גילוי הבורא זה נקרא גילוי עבודת הבורא. עד כמה שאנחנו מבינים ומכירים אותו, במידה הזאת אנחנו מקבלים ממנו חלק מהעבודה שלו ואנחנו מבצעים. ואז אתה בזה נעשה דומה לו. עד שמקבל ממנו כל צורת העבודה שלו. זה נקרא שהגעת לדבקות, לגילוי, להכול.

תלמיד: אבל איך זה מתקשר לזה שאני קניתי את הכלי וקניתי את הבורא בתוך הכלי, ואני בדיוק רוצה לעשות כמו שהבורא רוצה לעשות כדי לעשות לו נחת רוח, במה חופש הבחירה?

אתה רוצה את זה. בדרך אתה נמצא לפני הבחירה, "אני רוצה לעשות את זה או לא רוצה לעשות את זה". ואתה נמצא בין שני כוחות. לפי הרצון ההפוך מהבורא שנקרא האגו שלי אני לא רוצה, ולפי הרצון שזה הבורא אני כן ארצה, מה להעדיף. ואז אתה נמצא בבחירה חופשית.

תלמיד: אז עד לפני הכניסה לכלי של השפעה, הבורא מלמד אותנו מה זה הבורא?

הוא מלמד אותנו בצורה שמלמדים ילדים. שואלים ילדים מה הם רוצים או לא? מביאים אותם לבית ספר, מושיבים אותם ומתחילים לנפח אותם, למלאות אותם בכל מיני דברים.

תלמיד: בתוך כל התקופה הזאת שאדם מכור לאגו, מה הוא צריך ללמוד?

הוא צריך לקיים מה שהמורים אומרים לו לעשות. הם אומרים, "תתייחס לעשירייה כך וכך, תלמד, תעשה", כל מה שכתוב. זה המורה, וכמו לילד קטן אומר לך מה שתעשה, בלי זה אתה לא יכול להתקדם. יש מספר ידיעות ופעולות שאתה חייב לבצע כקטן כלפי גדול.

תלמיד: עד שנגיע לנקודה הזאת.

עד שאתה מגיע למצב שיש לך מספיק ניסיון, חומר, ידיעה, שאתה כבר יכול להתחיל לברר את הדברים.

שאלה: אני אמור להרגיש את מה שמרגיש החבר בקבוצה. אבל איך מאותה שנאה שאתה מרגיש בקבוצה אתה יכול להתגבר? זה בלתי אפשרי. עכשיו ביקשתי לשים סימן שאלה על המסך, אבל יש זלזול כזה, השפלה, כמה אפשר להתאפק?

אני מבין אותך טוב מאוד. גם האופי שלך, שאתה כל כך חזק בפנים, כל כך בגאווה, בעקשנות, אתה אדם מאוד חזק בלקבוע את הדברים וזה קשה. אני אומר לך, תנסה לעשות מעצמך סמרטוט יותר ממה שמלמעלה יעשו את זה. אני אומר לך את זה בצורה אישית, האחרים כאילו לא שומעים, בינינו, כמו שאני מכיר אותך תנסה לעשות כך. מה לעשות?

תלמיד: עשו ממני סמרטוט, ואני מרגיש פחד כזה שאני מוכן להסתתר באיזו פינה ולכסות את עצמי באותו סמרטוט.

מצוין.

תלמיד: מה מצוין בזה?

אז עוד לא סמרטוט. בכל זאת אם תסתכל מה שהיה לך לפני כמה שנים, אני זוכר איך הגעת פעם ראשונה, שנייה, היית חזק, כך ש"אני עכשיו הולך לשבור כאן משהו, לא יכול להיות שמישהו עומד נגדי", והיום זה משהו אחר. זה טוב, זה תהליך מאוד יפה. רק מה? אני אגיד לך, כל הבעיה שלנו שאנחנו מזדהים עם הרצון לקבל שלנו, שאנחנו לא יכולים להתקלף, להתנתק ממנו כך שאני לא שייך לו, שזה גם מלאך ששולט עלי, זה לא אני. אני נקודה ניטראלית, והוא שולט אז שולט, בסדר, אני צריך במקצת להרגיש אותו ככוח זר, כפרעה.

תלמיד: אני פשוט זוכר מצוין שאחד מהתלמידים הכי טובים שלך כתב את ספר "המקובל", ואיך בעל הסולם היה מקלף את העור והיה מלמד איך לקלף את העור מכל השאריות של האגו. דרך אגב, מזמן רציתי לשאול מה זה שומן, אנחנו לומדים מוח, עצמות, גידים, עור ובשר. בשביל מה צריך את השומן?

עד שלומדים מוח, עצמות וגידין, השומן כבר נעלם.

תלמיד: זאת כנראה הסיבה שהורדתי 30 קילו.

יופי, זה טוב, זה בריא.

שאלה: אני רוצה להודות לך, אתה מגלה לנו עכשיו כאלה מתנות ודברים שאף פעם לא היו. אף פעם לא שמעתי את הדברים שאתה מדבר עליהם עכשיו, זה דבר מדהים מה שמתרחש כעת בשיעורים.

אמרת שצריך בכל רגע לשאול את הבורא האם אפשר לעשות את זה או את זה, כלומר להעריך את המצב שלך בכל רגע. איך בכל זאת להגיע לזה שאני שמשווה כל מצב שלי, מצמצם את עצמי ונכלל בעשירייה? איך להגיע לזה?

אם דוגמאות מוצאות חן בעינייך, אני אתן לך עוד דוגמה. אתה נמצא בתוך הדירה, הבורא שם בעל הבית ואתה נמצא בה עם עוד תשעה חברים שלך. כל הזמן תשאל את הבורא איך להתייחס לכל החברים, איך לקשור איתם קשרים יפים, איך להתייחס אליהם נכון. כך שאתה תארגן את כל החבורה הזאת בצורה שהם יהיו ממש טובים זה לזה. כי אחרת אתה יודע מה יקרה בדירה אם יהיו לך תשעה כאלה שכל הזמן כל אחד נמצא נגד אחרים. אז חוץ ממך ותשעת החברים, נמצא גם הבורא, והוא יכול לייעץ לך איך לסדר את המקום הזה מצוין. תנסה, תנסה זאת בפועל, זה מה שחסר לנו.

אני מקבל כל הזמן מכתבים, אצלנו זה ככה, ואצלנו זה ככה, בכל מיני צורות, בעשיריות, בקבוצות, גם מנשים, וגם מגברים. אני אומר לכם, אתם שוכחים שבתוך הקבוצה נמצא הבורא, תבקשו ממנו שיסדר, "עושה שלום במרומיו שיעשה שלום עלינו". לא אנחנו הולכים להתקשר בינינו בצורה הנכונה, אלא איפה הדבק בינינו? את זה הוא צריך להביא. ופתאום אנחנו מרגישים שזה יפה, זה טוב. רק לבקש. ואם נבקש ביחד, או שאני אבקש מהבורא עבור החברה, שיעזור לנו להיות בצוותא, או אולי אפילו אנחנו יכולים להגיע לזה, אבל אפילו שלא יכולים להגיע לזה, אפילו שלא יכולים להסתכל אחד על השני, כמו תלמידי רבי שמעון, יש לך בכל זאת למי לפנות.

הבורא סידר כך את המערכת שאתה יכול לפנות אליו אפילו שאתה שונא את כולם, אפילו שאתה שונא אותו. כי במידה שאתה שונא את החברים, אמנם אתה לא מרגיש, אבל אתה שונא אותו, זה בטוח, כי הוא נמצא בתוך החיבור. אם אתה שונא את החיבור אז באותה המידה אתה מתייחס אליו. אבל למרות זאת אתה יכול להתקשר אליו. כמו בדוגמה של ילד ואמא. הוא לא יכול לסבול אותה, משום מה, אבל יחד עם זה הקשר נמצא, אין מה לעשות, גם הוא כלפיה וגם היא כלפיו, זה מעליהם, כך זה מסודר מלמעלה. ולכן רק את זה אנחנו צריכים.

תלמיד: אבל מעבר לדירה הזאת, הרי אנחנו מדברים על מה שקורה בתוך הדירה עם החברים. אבל מחוץ לדירה יש גם את החיים, כל הבלבול החיצוני, איך להתייחס לזה? כמו שייעצת לחבר, צריך פשוט לעשות מעצמך סמרטוט כלפי כל היתר?

לא, זה היה במיוחד בשבילו, כי האופי שלו במיוחד קשה. הוא מאוד עקשן לפי האופי שלו. זה טוב, זה אופי טוב. באמת אני מתפלא למה הוא עדיין מחזיק בינינו.

שאלה: בתהליך הזה של לעשות את עצמי סמרטוט מול החברים, מול הבורא, יש גאווה מאוד חזקה שמתנגדת.

מתוך גאווה תעשה מעצמך סמרטוט. דווקא תראו עד כמה שאני גדול שאני עושה מעצמי סמרטוט.

תלמיד: יש איזו עצה איך לעשות את זה? כי ממש נהיית דחייה כזאת.

כמו שכותב רב"ש, להכניע את עצמו בפועל כלפי החברים, בפועל.

שאלה: איך לדעת אם אני נותן לבורא נחת רוח בפעולותיי או שזה רק נדמה לי?

זה לפי ההרגשה שלי, אין מה לעשות. אבל את ההרגשה שלי אני צריך לבדוק בתוך הסביבה, בתוך עשירייה. להשתדל לראות בה תוצאות. אני יכול לשאול את החברים, אין לנו בזה שום בעיה, זו לא עבודת הנסתר. אפשר לדבר על זה כמו שרב"ש כותב. ובספרי חסידות כתוב הרבה על איך שהם יושבים ומדברים ביניהם.

קריין: קטע מספר 12, מתוך רב"ש א', מהו תורה ומלאכה בדרך ה'.

"צריך האדם טרם הלימוד להתבונן, על איזו מטרה הוא רוצה לקיים מצות לימוד התורה. כלומר, אם הוא עוסק בתורה מטעם התורה בעצמה, כדי לדעת את הדינים של מעשי המצות, איך לקיימם. או שלימוד התורה בעצמה, זהו כל כוונתו. ובשביל לדעת את ההלכות של מעשי מצות, זהו אצלו ענין אחר לגמרי. כלומר, שלומד תורה על ב' מטרות. אולם גם בזמן שלומד תורה לשם לימוד תורה, גם כן יש להבחין על איזו כוונה הוא לומד. כלומר, לקיים מצות ה', כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה, בכדי לבטל את הרע שבו. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב"."

(רב"ש א', מהו תורה ומלאכה בדרך ה').

כאן יש דבר עדין, בכל זאת נדבר על זה קצת. התגלתה האלוקות לאדם, אדם הראשון, הוא שקיבל. מתוך זה שקיבל, הוא קיבל גם קשר בין ענף ושורש, או יותר נכון בין שורש לענף, ובחזרה מענף לשורש. שכל הדברים שנמצאים בחמשת החושים שלנו כאן, הם תוצאות משורשים רוחניים, אמנם שהם מתגלים בענפים הגשמיים.

מה זה בענפים הגשמיים? כי ברצון לקבל שבו אני נמצא אין גשמיות, אין חומר, אלא זה הרצון לקבל שלי שבו אני מרגיש כל מיני תופעות. והתופעות האלה ברצון לקבל הן בהתאם לרצון להשפיע שברוחניות, רק בצורה הגשמית כזאת ואין בזה שום כוונה על מנת להשפיע, אלא הכוונה על מנת לקבל שקיימת כרגיל.

אז בהתאם לעד כמה שאדם גילה את השורשים העליונים ועד כמה שהם מגיעים ומתממשים בעולם הזה בדברים הגשמיים, כי הוא ראה כל קשר בין שורש לענף, בהתאם לזה, בצורה טבעית הוא התחיל לבצע גם פעולות בצורה גשמית, מה שבא לו, מה שנמצא בזה. זה לא שהחכמים המציאו בנו ברכות, המציאו לנו כל מיני פעולות שכתובות ב"שולחן ערוך", זה מה שהם גילו. שבענפים שבעולם הזה כך זה צריך להתקיים, בצורה כזאת.

ודאי שיש על זה כל מיני תוספות, ויש בעיה שמרוב עצים לא רואים את היער, אבל באמת, זה מה שקרה.

שאלה: מה תופס את השורש הרוחני, אני?

השורש הרוחני נמצא ברוחניות.

תלמיד: אז מה תופס אותו?

מה זה נקרא, תופס?

תלמיד: אם שמעתי נכון, אז אני תופס את השורש הרוחני ומתוך זה מקיים פעולות, מקבל הבנות.

אם מתגלה לאדם איזו פעולה רוחנית, הוא רואה אותה עד שהיא משתלשלת ובאה לעולם הגשמי, לענף הגשמי.

עכשיו השאלה היא כך, האם אנחנו שעדיין לא משיגים את השורש הרוחני, יכולים, צריכים, מחויבים לקיים את הענף הגשמי? ואם כאשר אנחנו מקיימים את הענף הגשמי בלי כוונה, האם יש מכך איזו תוצאה טובה שמקדמת אותנו לשורש הרוחני?

האם כשאנחנו מבצעים את הענף הגשמי, בפשוטו, כמו שהוא, בכוונה להגיע לשורשו הרוחני, האם בזה אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב ומקדמים את עצמנו לקיום הרוחני, לגילוי השורש לענף, או לא?

אלו השאלות שאנחנו עוד צריכים להרגיש אותן ולדון בהן, בינתיים תחשבו על זה.

קריין: קטע מס' 12, מתוך רב"ש א' "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'"

"צריך האדם טרם הלימוד להתבונן, על איזו מטרה הוא רוצה לקיים מצות לימוד התורה. כלומר, אם הוא עוסק בתורה מטעם התורה בעצמה, כדי לדעת את הדינים של מעשי המצות, איך לקיימם. או שלימוד התורה בעצמה, זהו כל כוונתו. ובשביל לדעת את ההלכות של מעשי מצות, זהו אצלו ענין אחר לגמרי. כלומר, שלומד תורה על ב' מטרות. אולם גם בזמן שלומד תורה לשם לימוד תורה, גם כן יש להבחין על איזו כוונה הוא לומד. כלומר, לקיים מצות ה', כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה, בכדי לבטל את הרע שבו. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

זאת אומרת, לענייננו. אין שום פסול ללמוד הלכות, כי הם מסבירים לנו, שאם אנחנו לומדים אותן בצורה ברורה, בלי פלפולים, אלא כמו שהן. אז מתוך זה שאנחנו לומדים אנחנו יכולים לתאר לעצמנו על מה מדובר ברוחניות, אנחנו רוצים מתוך הענף להתקשר לשורשים, ואז אנחנו מזמינים בזה את המאור המחזיר למוטב.

שאלה: רוב המצוות המעשיות שאני מכיר הן כל מיני דברים שאני עושה עם עצמי, כמו נטילת ידיים, הנחת תפילין. איך זה קשור לחיבור לעשירייה? איך זה מושך בכלל את המאור המחזיר למוטב?

את זה אתה גם יכול ללמוד, לקרוא ב"שולחן ערוך", תבקש מהחבר האחראי שיכין לנו כאלה דברים שמהם נקבל הסבר. אבל אתם זוכרים מחלק א' בתע"ס, "הסתכלות פנימית", למה החכמים לקחו את שפת הענפים? כי זאת השפה שבה אתה יכול להסביר על יד את כל הפעולות הרוחניות כי אין שם מילים, אין הגדרות, אין כלום. אתה לא יודע איך לכנות את הדברים, מה לעשות איתם, הכוח זה עם הכוח הזה מינוס הכוח הזה פלוס הכוח הזה, למצבים כאלה של הנשמה אין הגדרות.

מה שאין כן בענף הגשמי ישנן הגדרות. תיקח נטלה ביד ימין, תעשה ביד שמאל, תעשה כך ג' פעמים. עכשיו תחשוב, למה זה ג' פעמים, למה זה ימין ושמאל, מה זה הכלי הזה, למה המים שבו, איזה סוג מים יכול להיות ולא, ועוד ועוד.

אתה מגיע למצב שאתה כבר מתוך זה יכול להבין מה נקרא "נטילת ידיים", למה זה נקרא "נטילה". מה זו נטילה? שאתה נוטל. מה זה "נוטל"? שאתה לוקח את הידיים שלך מהקבלה, זה נקרא "נטילה". רק צריכים להבין שהדברים האלה נכתבו בצורה מאוד רצינית על ידי מקובלים. ואם אנחנו מוסיפים לזה כוונות נכונות יש לפניך באמת "שולחן ערוך", ששם יושב בעל הבית ואתה נמצא בצד השני.

קריין: קטע מס' 13, מתוך רב"ש א', "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"פירש רש"י על הכתוב "והגית בו יומם ולילה", ואומר "והתבוננת בו. כל הגיון שבתורה בלב", יש להבין למה הוא מתכוון לומר שהגיון הוא בלב. הלא כשלומדים תורה הוא במוח וראש ולא בלב. אם כן מה משמיענו בזה אומר "כל הגיון שבתורה הוא בלב".

ויש לפרש, שאין כאן הכוונה על בחינת תורה דוקא למה שנוגע להלכות, שלומד כדי לדעת את הדינים, איך לעשות את המצות. אלא הוא רוצה לומר, שהתורה גם כוללת את ב' הבחינות:

א. מה שלומד, בכדי לקבל מאור התורה,

ב. מה שזוכה אח"כ לבחינת תורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה".

את ב' אלה שייכים דוקא להלב, כמו שאומר הר"א עזרא ז"ל וזה לשונו "דע כי כל מצות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב. כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. וכתוב, "לישרים בלבותם", והיפך זה, "לב חורש מחשבות און", ודע, כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב"."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

זאת אומרת, אלו שירגישו שיש להם לב רע וירצו לתקן אותו ללב טוב.

שאלה: לגבי הבית שיש בו תשעה חברים והבורא, ובעל הבית הוא בעצם הקובע, השולט.

תעשו דוגמה אחרת. אין לכם איפה לחיות, אתם באים לדירה, לבית, בית עם חצר, לא חשוב, ושם יש בעל בית שנותן לכם לחיות בתנאי שתקיימו את החוקים שלו. תעשו כאלו ציורים. לא חסר.

תלמיד: נניח שאני המקולקל רואה שמתוך התשעה יש כמה כאלה שלא מקיימים את החוקים. אין לי מה לבוא אליהם בטענות, אני בעצם צריך לבוא בטענות לבעל הבית, כי הוא צריך לעשות סדר, לא?

אבל בעל הבית מוכן לעשות סדר אם אתם מבקשים. אם לא תבקשו והוא יעשה סדר, אז אתם יורדים לדרגת בהמה.

תלמיד: זאת אומרת אני מבקש מבעל הבית שיעשה סדר אצלי בתוך הבית, בעשירייה שלי. אני לא פונה בכלל לעשירייה, אני פונה רק לבעל הבית.

אבל האם מספיק שאתה פונה לבעל הבית עבורם, או שאתה בכל זאת משתדל לארגן אותם יחד גם כלפי בעל הבית?

תלמיד: גם משתדל לארגן אותם, אבל לפי התוצאה שאני בסופו של דבר רואה ותופס, אני יכול לפנות אליו?

אתה מתפלל עבורם אליו.

תלמיד: רק לבעל הבית.

בסדר.

תלמיד: שאלה נוספת. לפי מה שאני מתרשם, יכול להיות שמה שחסר לנו במהלך היום זה באמת לימוד ההלכות האלה, זו יכולה להיות איזו תזכורת עבורנו?

לא. לא דיברתי על זה. מה ששמעת שמעת, לא יותר מזה. רציתי להגיד שאפילו אם נקרא את ההלכות, אם אתה מפרש אותן נכון אז אתה בזה תלמד דינים רוחניים.

תלמיד: ואז בכל פעם שאלך לשטוף ידיים, יכול להיות שיהיה לי מקום לאיזו עבודה פנימית קצת יותר?

זו שאלה, אם כן. ואם לא, אז אין בזה כלום. כי מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה.

תלמיד: ממה שאני שומע, בדרך כלל האתגר שלנו הוא במהלך הזמן שבין שיעור לשיעור, שם אנחנו כל הזמן בחיפוש, באיזה מין טענות, מה קורה. חשבתי שאולי זה יכול לתרום במשהו.

בבקשה.

תלמיד: אולי תוכל ללמד אותנו.

אני לא מלמד, יש לי מספיק מה ללמד.

שאלה: הקטע מדבר על שמות הבורא. זה לא גילוי הבורא, אז האם אלה חסרונות הכלים לקבלת הבורא?

כן. לכן נקרא שאנחנו לא משיגים אותו אלא משיגים את שמותיו. "שמותיו" זה נקרא איך הוא מתלבש בנבראים, ואיך שהנבראים מרגישים את הפעולות שלו בהם.

תלמיד: מה לעשות אם אנחנו מקבלים את הכלים אבל לא מבינים מה הסדר, או איך הם מתלבשים אחד בשני?

הילד מבין מה קורה לו? לאט לאט הוא מתפתח ומבין.

תלמיד: אני חושב שהתינוק שלי מבין יותר ממני.

כן, ודאי. כשהוא פועל עם האגו שלו הוא מבין מה טוב ומה רע ואיך לעשות, את זה הוא לומד מהר מאוד, כי זה בתוך האגו. ואתה לא, כי אתה צריך ללמוד את זה בצורה הפוכה מהאגו, אז יש לך לימוד קשה.

שאלה: שאלת אותנו היום כמה פעמים אם יש לנו שאלות. מהי הגישה של הלימוד הזה?

בלימוד שלנו הכול נבנה על השאלה, על חיסרון עוד יותר גדול ועוד יותר, עד שמתחילים לצעוק, ויש למי לצעוק.

תלמיד: אבל מגיעים לשלב שבו התשובה כבר לא מספקת, צריך להיות פה שינוי פנימי.

כן, אבל בכל זאת צריכה להיות שאלה ברורה, החיסרון צריך להיות מאוד מאוד ברור. וברור לא רק לאדם אחד אלא לסובבים אותו, לכולנו. לכן כדאי לברר חסרונות.

תלמיד: לא הבנתי מעצת רב"ש איך להכניע את עצמי כלפי העשירייה, לעשות מעצמי סמרטוט. אם אפשר קצת להרחיב על זה.

זה עניין פנימי. איך אני יכול להסביר על זה, אני לא מבין. זה שאמרתי בתחילת השיעור, האם בא לי לחשוב קודם כל על העשירייה ואחר כך על עצמי. זה כמו במאזניים. שחשיבות העשירייה היא נעשתה חשובה יותר מהאני, בי, ואז אני חושב עליהם. למה? ככה, יותר חשוב.

תלמיד: וזה נקרא שאני מכניע את עצמי? זה שאני עושה מעצמי סמרטוט, אני עדיין רוצה. כי יותר טוב לי, אני לומד, זו הסביבה שלי.

לא. לא, סמרטוט זה נקרא שאני יודע שלא "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". זאת אומרת שאני בעצמי מסוגל לעשות משהו, אלא הכול זה דרך העשירייה להעלות לבורא ושהוא יסדר.

תלמיד: לא מבין למה זה רוחניות. אני מכיר מעצמי כאילו לפני שהגעתי בכלל לקבלה, שאני לא מסוגל שום דבר ואני דווקא רוצה לנצל את כולם, כי דרך כולם אני יכול להגיע למשהו.

אנחנו לא מדברים על פעולות גשמיות, שאדם יכול להגיד שאני לא יכול לעשות כלום, אלא על פעולות רוחניות, שהוא מנסה ורואה שהטבע שלו לא יאפשר לו את זה לבצע. ואז מאין ברירה, בשבירת הלב הוא פונה לבורא, כמו לשונא, ומתחיל לבקש.

איך אנחנו מגיעים לפרעה לבקש "שלח את עמי"? איך אפשר לבוא אליו ולבקש? "תן לי בבקשה לצאת ממך", "תעזוב אותי, שאני אצא מתוך השליטה שלך. אני מתחנן, אני מבקש, אני רוצה כולי", זה נקרא כל העם, "אני רוצה כולי כולי לצאת מהשליטה שלך. יש בי רצון לקבל אגואיסטי, הוא שולט על כל תא, על כל מחשבה, על כל רצון שבי, על כולי כולי. אני רוצה שאתה, כמו שסוחטים את הסמרטוט, ככה תצא ממני, שאני אשאר יבש בלעדיך".

איך אני יכול לבקש את זה מהפרעה? אבל את זה מבקשים. את זה מבקשים. אחר כך מבקשים עוד יותר, "שלח את עמי". הפרעה צריך לשלוח? איך אנחנו מבקשים בכלל דבר כזה, זו לא חוצפה? מבעל הבית אנחנו ככה מבקשים? מהמלך?

זאת אומרת יש לנו כאן פניות לבורא בצורה מצד היצר הרע שלנו הפניות מאוד מוזרות הייתי אומר. אז השאלה שלך היא שאלה, אבל התשובה היא, אתה רואה מה קורה שם.

שאלה: מה זה המאור המחזיר למוטב?

זה כוח עליון שעובד עלינו. בזמן שאנחנו נמצאים ברצון לקבל ואין לנו מגע ישיר עם הבורא, עם הכוחות הרוחניים, כי אנחנו נמצאים באי השתוות הצורה, בצורה כזאת אנחנו יכולים להיות קשורים לרוחניות, לכוח השפעה, מה שנקרא דרך ה"מקיפים". המקיפים הם נמצאים בכל מקום, הם אורות שנמצאים לפני הצמצום א' בבריאה, כבעולם אין סוף. עיגולים. ולכן הם יכולים לפעול אפילו במקום איפה שהקו, הכוונה על מנת להשפיע, צמצום וכל הדברים האלה לא קיימים.

אפילו על הרצונות שאין בהם שום קשר לרוחניות, בכל זאת האור המקיף נמצא ומגיע ויכול לפעול. מה הוא עושה? אנחנו יכולים להזמין, שאנחנו נמצאים עדיין ללא צמצום וללא קו וללא שום קשר לרוחניות, אבל אנחנו נמצאים בשדה של המקיפים כל הזמן, ואז אני פונה למקיפים האלו ואני מבקש שיטפלו בי. אני רוצה, צועק. ואז הם משפיעים עלי לפי הצעקה שלי.

למרות שהצעקה שלי אגואיסטית, אני לא מבקש תיקונים רוחניים, אני כאילו, כאילו מבקש, אבל כאילו, אבל זה מספיק כדי שהמקיפים האלו הם יתחילו לקדם אותי. הם זורקים אותי למרכז שלהם. ואז אני מתחיל לקבל מצד אחד יותר בירור, ומצד שני יותר חושך. וכשאני מקבל הפרש פוטנציאלי בין המקיף החיצון למקיף היותר פנימי, ההפרש הזה, אז אני כבר גם משנה את היחס שלי כלפי הקו שנמצא אי שם בתוך המקיפים.

ובאמת שלכל המקיפים יש, בין כל מקיף ומקיף יש קווים, אין סוף, אין סוף קווים. זה לא שמציירים קו אחד וסביבו המקיפים, זה הרבה יותר מורכב ומפורט. ואז יוצא שעל ידי זה שאני מתפלל בכל זאת לשפר קצת את המצב, ואפילו בצורה אגואיסטית, אני משפיע על העיגולים. והעיגולים משנים אותי כלפי הקו וכלפי עצמם. הם מקדמים אותי ליתר חושך, למרכז שלהם, אבל יחד עם זה אני מתחיל לקבל גם הארת הקו. אני מתחיל להבין, מה זה נקרא להיות על מנת להשפיע, או לא על מנת להשפיע, יותר קרוב, יותר רחוק. את ההבחנות שבקו אני מתחיל מזה ללמוד על ידי העיגולים.

העיגולים זה נושא בכלל לא מבורר, בכל התע"ס ובכלל אצל בעל הסולם. הוא לא הספיק, הוא לא רצה, אני לא יודע בדיוק. שאלתי את רב"ש לא פעם, הוא אמר, פעם נלמד, פעם נלמד, וכך זה נשאר. זו בעיה. הכלים דעיגולים, אורות המקיפים, יש בהם הרבה מאוד הבחנות וזה דווקא חשוב לנו לפני שאנחנו נכנסים לעבודה בקו.

תלמיד: אז מה המטרה וכשהמקובלים נותנים לנו כל הזמן עצה לבקש מהבורא, לשאול את הבורא, איך הבקשה הזאת לפני שמתפרצת תפילה וחיסרון אמיתי מקדמת אותנו?

לפתח מ"ן, להיות רגיל לתפילה. רגיל למ"ן. כי הכול משיגים רק על ידי זה. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המ"ן".

תלמיד: אבל מה זה אומר?

שהאור לא מגיע כדי לתקן את הכלי, שנקרא תורה, אלא לאלו שרוצים להיות אוכלי מ"ן. מה זה נקרא "אוכלי מ"ן"? מ"ן זה חיסרון. מה זה אוכלי מ"ן?

תלמיד: לא יודע.

שאתה מוכן להישאר בחיסרון, אלא להיות בקשר עם בעל החיסרון, עם הבורא, נותן התורה, ובזה אתה מסתפק.

תלמיד: אז בקשה מלאכותית, איך היא מפתחת בנו דרישה אמיתית בסופו של דבר? מה קורה פה במערכת, שמביא אותנו ממשהו שהוא מלאכותי לגמרי למשהו שהוא חיסרון?

אתה פועל בתוך האורות האלו שעכשיו דיברנו. מתוך האורות המקיפים, אתה פועל בהם. ולכן זה עובד.

תלמיד: אז מה לתאר לעצמי כשאני פונה או כשאני רוצה לממש כל הזמן לשאול את הבורא איך לקשור אליהם קשרים טובים. אז מה לתאר, ממי שאני מבקש?

אתה מבקש מהכוח העליון, מכוח השפעה, שמחזיק ומוליד ומקיים את הכול.

תלמיד: שהוא נסתר.

נסתר, ודאי.

תלמיד: אם כך איך לתאר אותו אם הוא נסתר?

הוא ממלא את העולם, אתה נמצא בתוכו. נניח שאתה נמצא בדירה של בעל הבית. לא יודע, יש בזה הרבה דוגמאות. זה כבר לא העניין.

תלמיד: לגבי אור מקיף. ברב"ש ב', באגרת י"א, כך:

"הפסוקים והמאמרי חז"ל, מלמדים אותנו עצות איך להדבק בו יתברך. כי כל החסרון שיש בנו, הוא מחמת שאנחנו לא מרגישים את גדלותו יתברך.

כי כשאנו מתחילים לבקר את "מה העבודה", אנחנו רוצים תיכף לקבל את הכל בבחינת אור פנימי. וזה ידוע לכם, שהאור פנימי מאיר דווקא בזמן שיש מסך ואור חוזר, היינו כלים נקיים, אבל הבחינה ד' מקבלת מבחינת אור מקיף, שאור מקיף מאיר מרחוק, כמו שכתוב בעץ-חיים.

ופירושו, היינו אפילו שאדם עדיין מרוחק מהבורא יתברך, זאת אומרת שאין לו השתוות הצורה הוא יכול לקבל מאור מקיף. והאר"י כתב, שהאור מקיף הוא יותר גדול מאור פנימי.

פירוש, מתי האדם יכול לקבל בזמן שהוא עדיין מרוחק - רק אם הוא מגדיל את גודל וחשיבות של האור מקיף, היינו מבחינת רוממות ה' יתברך וחשיבות מאור התורה, אזי הוא יכול לקבל הארה מרחוק.

שאנחנו צריכים להאמין שכל היופי שיש בהבריאה הוא בפנימיות התורה. אבל לבחינת אמונה צריכים התאמצות רבה. וזה פירוש "אשרי איש שלא ישכחך", ואיך זוכים לזה, הוא על ידי ש"בן-אדם יתאמץ בך"."

שאלה: מה זה שהבורא כועס עלינו, ואיך להבין שהוא כועס?

אם אתה לא מרגיש, אז אין על מה לדבר. אין על מה לדבר.

תלמיד: הוא כאילו מרגיש, אבל איך להבין ואיך לענות כאילו? אתמול שאלת את זה, זה ממש חשוב.

שעושה לך משהו לא נעים. אז בדרך כלל זה נעשה מתוך כעס, שהוא ממשהו לא מרוצה. אז תחשוב כך.

תלמיד: אבל מה עושים, איך לענות, איך להגיב על זה נכון?

כרגיל. איך אנחנו עושים? קח דוגמאות מהחיים שלנו, מהורים וילדים. קח דוגמאות כאלה, אחרת אי אפשר להסביר לנו בינתיים.

תלמיד: הכעס שלו גם קשור לעשירייה, אנחנו יכולים להרגיש שכועס עלינו?

כן. קח את התורה, תראה איך היא כתובה. כמה כעסים יש שם, מלא דברים, טענות.

קריין: קטע מספר 14, מתוך רב"ש א', "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"אלו אנשים, שהם עוסקין בתורה לאו דוקא בכדי שידעו את הדינים וההלכות, שידעו איך לקיים את המצות, אלא שיש להם עוד תפקיד נעלה, שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים "חכמי לב". היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה. לכן התורה מה שלומדים תורה על כוונה זו, נקרא "חכמי לב" ולא "חכמי מוח", היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב." (רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

שאלה: איך חכמי הלב וחכמי המוח יכולים למצוא שפה משותפת?

אנחנו מדברים על אדם אחד בדרך כלל. זה לא שהאנשים מתחלקים ככה. התורה פונה לאדם אחד, איך הוא מתקן את עצמו. כי הוא, מה שרואה סביבו, הוא רואה את ההעתקה מעצמו. והוא צריך הכול לקבץ יחד, לעבוד על כל הכלים האלה בצורה כאילו הם נפרדים, כאילו הם קיימים מחוצה לו. למה? בצורה כזאת, כשהוא מתייחס אליהם, משכנע אותם ורוצה ומטפל בהם ומתפלל עבורם, בזה דווקא הוא מתקן אותם. אחר כך הוא רואה שהוא תיקן בצורה הכי נכונה את הכלים שלו.

אבל אני התייחסתי אליהם בצורה שקרית, שהם לא שלי, שהם זרים. אם הם זרים, אז איך אני התייחסתי אליהם ככה, זרים, זרים. אבל עכשיו נראה שהם לא זרים. אני הייתי בטעות? לא, לא היית בטעות. כי הבורא סידר לך את הטעות הזאת בכוונה שאתה כך תראה, כי על ידי זה אתה היית יכול לברר כאלו הבחנות בין איש לרעהו, שלעצמך בפנים אתה לא יכול לברר אף פעם, אף פעם.

יש לך עולם ומלואו שנמצא בין אדם לחבר. עולם, הבחנות, אין סוף הבחנות. וכל זה אתה צריך לברר כדי לתקן את הפנימיות שלך. ובאמת אתה מגלה שאין יותר, אבל לתקן זה בלתי אפשרי. אין, לא בחכמת הקבלה ולא בשום דבר, בירורים שאפשר לברר בגוף אחד.

כל הספרות, מוזיקה, פיסול, ציור, מה שלא יהיה, כל זה, זה גם כדי לברר את היחסים בין בני אדם, בין בן אדם לבין דומם, צומח, חי. אם לא העולם הזה עם כל ההבחנות שבו, איך אתה תתקן את הרצון לקבל? זה בלתי אפשרי.

שאלה: אנחנו אומרים שעשירייה זה עשר תכונות שמתגלות בקשרים בינינו.

כן.

תלמיד: וכרגע, בעבודה עם העשירייה אני לא רואה עשר תכונות. אני אולי יכול להגיד שיש תכונה אחת של השפעה, אולי לשייך את זה לבינה, נניח. מה צריך לעשות, איך לארגן את החברים שממש תהיה פריסה כזאת?

אני חושב שזה לא עשר, זה הרבה יותר, זה אלפי תכונות. אלא זה שאתה רוצה להתחבר עם כל חבר וחבר באשר הוא שונה ממך, בכל מיני הבחנות, זה נקרא שאתה מברר את הרצון לקבל שלך. אתה מסובב אותו כך, או כך, או כך, כלפי כל אחד ואחד. וזה רק הכניסה לרוחניות. ברוחניות שם, חכה מה שיהיה. גם בעוצמה ודאי, אבל גם במספר ההבחנות.

תלמיד: האם צריכים להיות כל מיני אופנים של פעולה, או מספיק ביטול כלפי החברים כדי לברר את התכונות האלה? מצד אחד אני צריך להשפיע לחברים, מצד שני אני צריך לקבל מהם גדלות. אני לא מצליח לראות איך אפשר לעשות עוד פעולות, עוד סגנונות אחרים של כניסה לתוכם.

כשאתם מדברים ביניכם ומבררים איזה בעיות, אתה מבין שיש לך הרבה בעיות, או לא?

תלמיד: כן, אבל היחס שלי אל הבעיות.

לא. אתה יכול להגיד, כל מה שיש לנו בתורה ובמציאות בכלל זה או לקבל, או להשפיע. זה ברור. אבל כמה יש לך אופנים בזה?

תלמיד: מה ההבדל בין האופנים האלה, חוץ מלקבל או להשפיע, איך עוד צריך להיות היחס?

היחס הוא לקבל, או להשפיע.

תלמיד: אז המידה בין זה לבין זה קובעת עוד הבחנות?

היחס בין זה לזה קובע. ויחסים זה אין סוף. לפי מידות הרצון לקבל, לפי מסך ועביות וזכות, הכול נותן הכלי.

(סוף השיעור)

---

1. "ולא עם הארץ חסיד" משנה אבות, פרק ב', משנה ה'.↩

2. אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה".(שמות רבה לג, א)↩

3. לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה (פרקי אבות, ב', כ"א)↩