שיעור בוקר 18.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטע מספר 16.

"מה האדם צריך לעשות, בכדי שיגיע לידי אהבת ה'? על זה ניתן לנו סגולה לעסוק בתורה ומצוות, שהמאור שבה מחזירו למוטב. שיש שם מאור, הנותן לאדם להרגיש את חומר המצב של פירוד. ולאט לאט, כשאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה לפירוד, היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה, שגורם לו ולנשמתו את הפירוד וההתרחקות מה'."

(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ד. "יתרון ארץ בכל הוא")

אין לנו אמצעי אחר להשיג קשר עם הכוח עליון, עם הטבע הכללי שנסתר מאיתנו - אנחנו לא יודעים איפה אנחנו קיימים, לשם מה, למה - אלא אך ורק על ידי הגילוי של אותו כוח עליון שמנהל את הכול, עושה את הכול. לגלות אותו ניתן רק מתוך החושך, כי אנחנו הנבראים תמיד משיגים דבר מהיפוכו.

אנחנו נמצאים ברצון האגואיסטי הקטן שמרגיש את עצמו בלבד, לא מבין ולא מרגיש את הזולת. לאט לאט כשאנחנו בכוח מכניסים את עצמנו לחיבור עם האחרים על ידי כל מיני חשבונות אגואיסטים - לא כל כך רוצים, אבל לא נעים לנו, או כדאי לנו, אולי אנחנו יכולים להרוויח כל מיני הטבות. הגאווה דוחפת אותנו קדימה, ואהבה עצמית כללית היא זו שלא נותנת לנו לנוח ולהישאר מחוץ לעבודה רוחנית, לעבודה של חיבור - כך אנחנו מתקרבים. זה נקרא שהיצר הרע הוא בעצם מלאך, כוח שנמצא בידי הבורא והוא דוחף אותנו קודם כל לחיבור בינינו. אומנם אנחנו לא מתכוונים לזה, אבל לאט לאט אנחנו מתחילים להרגיש בחיפוש החיבור בינינו חוץ מהצלחה אגואיסטית גם הצלחה רוחנית. מאיפה זה מגיע? מזה שאפילו שלא רוצים, בכל זאת מעוררים את המאור המחזיר למוטב, כך זה קורה לנו ולאט לאט מתקדמים.

כל התהליך הזה הוא להגיע מלא לשמה ללשמה - לא התכוונו מלכתחילה ולא ידענו בכלל לאן הדרך, למה הדרך, מהי ההתפתחות הנכונה שאנחנו צריכים להשיג, אבל כך זה קורה. כך זה מסודר מלמעלה, שאומנם אנחנו לא מתכוונים לעלות למעלה מהטבע האגואיסטי שלנו, אבל אנחנו בכל זאת מתחילים לעורר אורות, כוחות שמסבירים לנו שהמצב שבו אנחנו נמצאים נקרא פירוד, וכדי להשיג מצב אמיתי צריכים להשיג דביקות, חיבור. למה? כי בו מתגלה משהו גדול, משהו כדאי מאוד, כי הוא גבוה וחזק וכולל את כל החיים שלנו שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו. כך אנחנו נדחפים קדימה אבל עדיין בצורה אגואיסטית.

כשרוצים עוד ועוד להתקדם כבר בהבחנות יותר עליונות, נעלות, אז כמו ילדים קטנים, כמו תינוקות, כמו כל הטבע שמתפתח, אנחנו לא מבינים אבל מעוררים מאור המחזיר למוטב והוא משפיע עלינו ומסדר, מספק לנו שכל חדש, רגש חדש. כך אנחנו מתחילים לחשוב בצורה מבוררת, בצורה ברורה יותר, עד כדי כך ברורה שאנחנו מתחילים להרגיש שזה נגד הטבע הראשון שלנו שהתעורר, שכך נולדנו, שכך התפתחנו, אבל אנחנו מוכנים לקבל את זה. כי טבע ההתפתחות, כוחות ההתפתחות הם יותר חזקים, ואז יש לנו מאבק פנימי, שתי צורות המטבע כמו שאומרים מקובלים. כוח אחד רוצה שנרוויח, שנצליח, שנקבל כל מיני הטבות בצורה אגואיסטית ברצון לקבל, והכוח האחר בכל זאת מראה לנו איזה הפסד יש ברצון האגואיסטי ואיזה רווח יש ברצון דלהשפיע, ברצון האלטרואיסטי. אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו נמצאים בין שני הכוחות, ומאוד נדהמים מזה שיש בנו כבר כוחות כאלה שאנחנו לא רוצים להיות בטבע האגואיסטי שלנו. כך אנחנו מתחילים להיות מה שנקרא "בין שמיים וארץ", בין כוחות החיבור לכוחות הפירוד, ואחר כך מגיעים אפילו לשנאת הפירוד ואהבת החיבור.

כאן אנחנו כבר נכנסים לעבודה רוחנית, שהיחס לחיבור ולפירוד הוא הקובע את כל המצבים שלנו. כאן אנחנו יכולים לקבוע מה באמת חשוב פירוד או חיבור, לא לפי הפירוד והחיבור עצמם, אלא למען מי. כי דווקא בגלל שהחיבור הוא נגד הטבע שלנו ואנחנו דוחים אותו בצורה אינסטינקטיבית, וכל הגדול מחלקו של אדם הראשון, מנשמת אדם הראשון, שיש לו חלק יותר אקטיבי, פעיל, פנימי מהנשמה היחידה שהבורא ברא, הוא מרגיש יותר עד כמה הוא דוחה את האחרים, שונא את האחרים, לא רוצה להתחבר, יש לו קושי לחשוב על הזולת. ככל שהעזר כנגדו הזה, היצר הרע נשאר ונמצא בו, ואפילו במחשבה קשה לו שוב ושוב לאתר את הטבע הרע, שהוא קובע שהוא רע, אז כשהוא מעמיד את עצמו בחיבור לטבע הטוב, בכמה שאפשר, לפעמים, איכשהו, ומתחיל לחפש איך הוא יכול בכל זאת לייצב את הטבע הטוב שלא נמצא בו, אז הוא מבין שכאן רק "איש את רעהו יעזורו".

שאם אנחנו חושבים זה על זה אנחנו לא עושים טובה זה לזה, אלא אנחנו עוסקים בבנייה עצמית. מי שעוזר כביכול לשני, לא עוזר לשני, הוא בעצם בונה את הטבע האמיתי הרוחני שלו, ומכאן והלאה כבר מתחילה להיות בניית הפרצוף. כל אחד חושב על הזולת, עד כמה הוא משפיע, נותן, תומך, עוזר, מזכיר לזולת, לחבר שלו בקבוצה, ואז בתמיכה כזאת הם בונים, אך ורק מתוך תמיכה הדדית. כי אין לאדם שום דבר מעצמו, אלא ככל שהוא משקיע בחבר מזה הוא בונה את מרכיבי הנשמה שלו.

ובזה אף אחד לא מפריע לאחר, אלא כל אחד יכול לתת דוגמה, לעזור, לתמוך. אבל העיקר הוא שאנחנו בונים כל לבנה ולבנה בבניית הנשמה מזה שאנחנו תומכים, עוזרים, מחזיקים את החבר, וכך כל אחד כלפי כל החברים בונה את הנשמה שלו. יש בזה הרבה דברים, כל חכמת הקבלה בעצם מדברת על בניית הנשמה. יש בזה הרבה חוקים, וכאן אנחנו מתחילים להשיג איך מחיבור של הכוחות הנפרדים, אנחנו מרכיבים כוחות שלא שייכים לנו, אלא כוחות דהשפעה.

אנחנו נכנסים לעולם הרוחני, להבחנות רוחניות שלא עובדות לפי הבחנות דיסקרטיות, זאת אומרת הבחנות חתוכות שעובדות לפי מספרים, לפי יחידים, לפי הפירוד שביניהם. אלא אנחנו נכנסים כאן למצב אינטגרלי שאנחנו לא קיימים כיחידים ולכן אנחנו מתנתקים מחשבונות של מספרים, ספירות, ואנחנו יותר שייכים למלכות שמחברת את כל היחידים הללו ושולחת את הסיכום האינטגרלי של החיבור לבורא, וזו השתוות הצורה האמיתית בין הנבראים לבורא.

רציתי להגיד משהו, יכול להיות שיצא משהו, אבל עוד נדבר על זה בטוח כי זו הדרך שלנו, לפי זה נשנה את ההרגשה שלנו, את הקליטה שלנו. עוד נגיע לזה, בתור התחלה יכול להיות שבינתיים זה נשמע.

שאלה: איך דרך העזרה והתמיכה של החברים אנחנו בונים את הפרצוף?

תתאר לעצמך שכל אחד מאיתנו פועל לבניית הפרצוף, פרצוף זו הנשמה הכללית של העשירייה, ואנחנו רוצים להשלים זה את זה, אנחנו לא חושבים על משהו חוץ מהעשירייה בינתיים, וצריכים להגיע לשיתוף כזה שאחד בלי האחר לא יכול. כל אחד חייב למצוא נקודות קשר בינינו שבהן אנחנו מגיעים לאיחוד. להתייחס לזה בצורה כזאת שבחיבור כזה בינינו נאבדים, נעלמים מקומות החיבור בינינו, ואנחנו נעשים מרוב המאמצים שלנו כאחד.

זה לא שבאמת זה קורה, אנחנו לא יודעים מזה אפילו, אלא הכול נבלע בטבע הבורא שהוא אחד. ולכן אפילו שמגיעים לבורא יחידים ורוצים להתחבר ויש קושי בחיבור בינינו, אנחנו רוצים להתכלל בינינו ולא מבינים איך זה יקרה, אבל כשאנחנו רוצים להתכלל בבורא - זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'" - אנחנו מגיעים למצב שדווקא כוח הבורא שהוא אחד לכולם, בולע את כל הצורות שלנו ומאחד אותנו עד כדי כך שאנחנו הופכים מבדידים, מאחדים, לאחד לגמרי.

שאלה: מה זה להשקיע בחבר?

זו שאלה גם כללית וגם פרטית, מובנת כביכול וקשה. להשקיע בחבר זה לא להשקיע באמת בחבר, אלא להשקיע בעצמי. כי אני אף פעם לא רואה את החבר ולא מרגיש אותו, אני מרגיש מה שנקרא "עזר כנגדו". אני משקיע באותה דמות שנראית לי כחבר, דמות שנראה לי שהיא נגדי, הפוכה ממני, כך מראה לי האגו שלי, יצר הרע שלי.

לכן אין כאן חבר, יש כאן משהו שאני באגו שלי מתאר לעצמי שנמצא מולי. ואם אני עובד עם החבר שהוא בעצם העתקה מיצר הרע שלי, אז אני כבר מתחיל להתקרב אליו למעלה מהדחייה הטבעית שלי ממנו, למעלה מהשנאה, אי ההבנה וכן הלאה, וכך אנחנו מתעלים למעלה מהטבע של עצמנו. זה נקרא להתחבר לחבר. אין כאן חבר, אלא רק הדגמה של הרצון לקבל של כל אחד ואחד.

תלמיד: אם אין חבר אז איך אנחנו הופכים להיות יחידה אינטגרלית כלפי הבורא?

בזה שאני רוצה להתחבר לאחרים, אני מעלה את עצמי בבניית הרצון להשפיע יותר ויותר מעל הפער בינינו, ובזה אני מתחיל להשיג את תכונת הבורא להשפיע, כי אני לא יכול להשיג את תכונת הבורא, את תכונת השפעה, אלא רק במידה שאני מתעלה על פני תכונת הקבלה שלי. לכן קודם "בראתי יצר הרע", ואחר כך "בראתי תורה תבלין", ואחר כך "המאור שבה מחזירו למוטב", ומתוך זה שאני מגיע "למוטב" אני יכול להתחיל להרכיב את היחס הנכון שלי כלפי הבורא, יחס שהוא תמיד למעלה מהפירוד, למעלה מהדחייה.

אין בעולם משהו שאני שונא יותר מהבורא, ואני חייב להבין ולהרגיש את זה, להשיג את זה, שכל כוחות הפירוד של העולם נמצאים בי וכל המצבים שאני עובר מכוונים נגד הבורא. זה נקרא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כי באמת השנאה הגדולה לבורא שמתגלה זו לא שנאה שיכולה להיות אצלנו כאכזבה מכל מיני כוחות קטנים, שאנחנו רוצים להשיג משהו ולא יכולים להשיג, ואז אנחנו בוכים כמו ילד קטן שלא הולך לו.

אלא ברוחניות כבר מדובר על מערכות בעד ונגד שמתגלות באדם וכך בונות את הנשמה שלו. חלק מהמערכת הזאת בונה את הרצון לקבל שבנשמה, וחלק ממנו, השני, בונה את הרצון להשפיע שבנשמה, וכך שני החלקים האלה נמצאים בתוך האדם ובהם אדם מתחיל להרגיש את הבריאה. אף פעם הוא לא יוכל להרגיש את הבריאה כמו הבורא אלא מדבר והיפוכו.

תלמיד: האם כשאנחנו כיחידים יש איזשהו יחס של הבורא כלפינו, או רק כשאנחנו הופכים להיות כחלק אינטגרלי במערכת הוא מתחיל להגיב אלינו?

הבורא מתייחס אלינו כלפי כל הצורות, גם כלפי הצורה של השבירה הכללית, כלפי המקום של כל אחד בשבירה הכללית, עד כמה הנשמה שלו היא גדולה על אף שהיא שבורה, ולפי ההשקעה שלנו, המאמצים שלנו, שאנחנו בכל זאת רוצים להתחבר, רוצים להבין, רוצים להרגיש, שאנחנו כבר מודעים עד כמה יצר הרע שפועל בנו חייב להיות בהכרת המצב שלנו. מכל הדברים האלה בסך הכול אנחנו מגיעים להכרת אותו מצב שנקרא העולם שהבורא ברא. ומתוך ההכרה הכללית הזאת במה שהבורא ברא אנחנו יכולים להתייחס אליו, להבין אותו, להרגיש אותו, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך".

תלמיד: בסופו של דבר יש רצון שיהיה שינוי על הרצון לקבל ושתהיה הנטייה הזאת להשפעה, אבל מה לעשות עם הדחייה שכל הזמן פשוט משתלטת עליך?

אתה צריך להבין שבלי אחיזה בעשירייה שנותנת לך דוגמה, בעד ונגד, אתה לא יכול לאתר נכון את כיוון ההתפתחות שלך. אלא רק כשאתה מתחיל בנקודת החיבור הכי נמוכה, לא חשוב איפה ואיך, אחרי שזורקים אותך פתאום ואתה שוב קם, וכך בכל שלב ושלב של הסולם, מזה אתה כבר מגיע לעבודת הבורא עליך, אתה מתחיל להיות שותף עימו. הוא נותן לך תרגילים לעשות, בכל שלב ושלב אתה מקבל את התרגילים האלה, ואתה מבין שאתה חייב לעמוד בהם, ולפתור אותם נכון.

לפתור אותם נכון זה קודם כל לתאר את המצב הזה באמונה למעלה מהדעת, אתה צריך לפתור אותם רק בכוח ההשפעה, וכך תתקדם. אין לי כאן מילים, אבל תשאלו יותר, אני אשמח לענות. זה דבר שאנחנו צריכים לעלות אליו, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד במצב שהשיתוף בינינו צריך להיות בשיתוף עם הבורא.

שאלה: אם להשקיע בחבר זה בעצם להשקיע בעצמו, לפי תפיסת המציאות, אז מה זה ערבות הדדית בעשירייה?

שאני אוסף את השברים, אני מחבר את כל חלקי הבריאה ורוצה להגיע למצב שבי הם מתחברים, שאני כנקודה האמצעית של מערכת אדם הראשון אוסף בי את כל חלקי הבריאה, דומם, צומח, חי, מדבר, בכל מיני רמות, ואני אותה הנקודה האמצעית, וכל אחד צריך להיות כך. יכול להיות שהכלי הכי קטן, הנשמה הכי שפלה, גם חייבת להרגיש כך, יש כאן עניין של האינטגראליות שבבריאה וברוחניות אין הבדל בין קטן לגדול.

בסופו של דבר כולנו נמצאים יחד, ואנחנו בינתיים חושבים שבגלל שכולנו מחוברים, ודאי שכל אחד תלוי באחרים, ואחרים תלויים בו, זה לא בדיוק כך, זה הרבה יותר מזה. האינטגראליות הזאת היא הפועלת, ותמיד יוצא ש"זה הקטן גדול יהיה", ואין הבדל בינינו, לא על ידי זה שאנחנו מתחברים יחד, ולכן כל חלק חשוב, אחרת כל המערכת לא תעבוד, אלא זה יוצא משלמות שאותה אנחנו צריכים להשיג.

תלמיד: אם החבר מושלם, והמערכת כולה אינטגראלית ומושלמת, מה אני מבקש עבור החברים?

אין דבר כזה, איך יכול להיות? שהחבר מושלם ומערכת מושלמת, ולך יש עוד משהו לעשות. זה הכול אחד.

תלמיד: אז על מה הבקשה?

הבקשה שאנחנו באמת נגיע למצב שבהרגשת כל אחד ואחד מחלקי אדם הראשון, תהיה הרגשה שכולנו מחוברים, כולנו נכללים יחד, שלא היה אף פעם פירוד ושבירה חוץ מהוויתור הפנימי שלנו, כדי שאנחנו נבחין במצב החיבור האמיתי שנמצאים בו, ואף פעם לא יצאנו ממנו, וכך אנחנו נתקדם. זה הכול אך ורק כדי לגלות את האיחוד.

תלמיד: השיעורים האחרונים מאוד מיוחדים, תודה רבה.

תודה לכם.

תלמיד: מה קורה אם כל אחד רואה את עצמו כמשפיע, כגדול בתוך המערכת, וזה בכל הרמות של דומם, צומח, חי, מדבר, וכל יחידה רואה את עצמה כמרכז הבריאה?

נכון, כך צריך להיות. חייב אדם להגיד "בשבילי נברא העולם", ואני צריך לשמש את כולם ודרך זה לשמש את הבורא. ובאמת בעולם קיימים רק אני והבורא, ואחרים זה רק האמצעים.

שאלה: יכול להיות שכל החברים ובכלל כל יתר צורות הבריאה הם אני בעצם?

בטח שכך אדם צריך להגיד. זה מה שנקרא ש"הם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני "¹. אתם צריכים לחזור על הפסוקים האלה, יש בהם הכול.

שאלה: איך אנחנו באים לידי ביטוי או מתגלמים כיצורים שהם מקבלים, לתכונת ההשפעה או לצורת ההשפעה, ואיך אנחנו יכולים לעבור את החשכה הזאת ולצאת מתוכה?

רק על ידי תרגילים בינינו. עד שאני מתאר כל חבר וחבר שנמצא לפניי, שהוא מנותק ממני, שאני מנותק ממנו, שהבורא נמצא בניתוק כי הוא יכול להתגלות רק בקשר בינינו, עד שאני מתאר את המערכת הזאת בצורה פרקטית לפניי, אני לא יכול לעשות כלום. אני חייב להגיע למצב שהכול נמצא לפניי, אני – חבר – בורא כמו שכותב רב"ש, ואין לי לאן לברוח.

עד שאני מרגיש, לא בצורה חיצונה, אלא בצורה פנימית שאני רוצה להתחבר ולהתאחד איתם. כמו שאתה זורק למים חמים למשל חתיכות חמאה, והחמאה הזאת נמסה שם, כך אנחנו צריכים להרגיש. לאט לאט אנחנו מגיעים למצב שהחיבור בינינו מחמם אותנו יותר ויותר, עד שאנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נעלמים בגבולות שלנו וכל מה שמגיע מחבר זה חשוב לי לפחות באותה מידה שחשוב לי מעצמי. זה צריך להיות כתרגיל.

ואחר כך רק תחשבו שאנחנו צריכים לספר ולהסביר וללמד את כל האנושות את הדברים האלה, וזו המטרה האמיתית שלנו, מהר מאוד לעבור את העבודה שלנו בעצמנו ולהגיע למצב שאנחנו נהיה ראויים לעשות את ההדגמה הזאת וללמד את כל האנושות.

 וככל שנעשה בזה עבודה פנימית בינינו, נראה שגם האנושות מתקדמת - חלק ממנה נכנס למלחמות, חלק נכנס לחיבור, חלק מתקן, חלק מקלקל, אבל בסופו של דבר זה מגיע כדי למחוק את הגבולות בינינו. היום זה קורה יותר ויותר, והגבולות האלה הופכים מגבולות פיזיים לגבולות פנימיים יותר בכל אדם. בינתיים לא כדאי להסביר, כי יש בינינו עוד הרבה אנשים שיכולים לבדוק את עצמם ולהרגיש עד כמה הם עדיין נמצאים בשפלות.  

שאלה: בזמן האחרון אנחנו מרגישים דאגה לכך שכל הכלי יוכל להתקדם למצב של שינוי אמיתי, אבל הרבה פעמים קורה שאנחנו לא מצליחים לעשות את כל הדברים שאתה מייעץ לנו, גם בגלל בעיות שקורות, אנחנו לא מספיק קשובים בשיעור. מה העצה או הדרך, שנוכל לעשות כך, שאף פעם לא נתרחק ונוכל ללכת בקו אחד עם כל הכלי העולמי?

זה בדיוק כמו שאמרת. כשאני בא לשיעור אני צריך לדאוג איך אני מתנתק מכל המציאות ונכלל בשיעור. זה העיקר. ומה שיקרה זה לא חשוב, עכשיו אני נכלל עם החברים בחיבור ובתוך החיבור הזה אני רוצה להתכלל עם הבורא.

יש לפניי "מאהבת הבריות לאהבת ה'", או "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". יש לפנינו סך הכול שתי תחנות, מאני להתכלל בקבוצה במיוחד בזמן הלימוד, ומהקבוצה להתכלל בבורא.

ולכן אני מקבל את כל ההפרעות שמגיעות ומפריעות לי בשיעור, לא כהפרעות אלא כגילויים, ואני מאתר את ההפרעות האלה כדברים שאני צריך לתקן, כדי להגיע לחיבור הנכון ובו לגלות את פנימיות העולם, את הנשמה שלי. ולכן כל ההפרעות האלה הן לא הפרעות, זה איתור תקלות.

כך אני מתקדם ולכן אני לא מבין כשאומרים, שיש הפרעות בזמן השיעור, וקשה להתרכז בשיעור. הפרעות זה מגיע בצורה ישירה מהבורא, זה נקרא "בראתי יצר הרע", שבלעדיו אי אפשר להגיע ל"תורה תבלין" ולאתר את הבורא דרך זה. לכן התקלות האלה, ההפרעות האלה שיש בזמן השיעור לא חשוב איפה, ואיזה, הן תמיד באות מהבורא. אל תשייך את זה לחברים, לממשלה ולמנהל שלך בעבודה, הן תמיד באות ממטרת הבריאה.

אין שום מעשה בעולם הזה שלא מסודר מסוף מעשה במחשבה תחילה, לכן מה שאתה מרגיש עכשיו, זה מגיע בהכרחיות מהמטרה הסופית, מהנקודה הסופית ששם כולנו קשורים יחד מתוקנים, נמצאים באיחוד השלם. ומשם מגיעה לך גם עכשיו איזושהי בעיה אישית שמפריעה לך לשמוע אותי - רק משם.

שאלה: איך להשקיע את עצמי בצורה מקסימלית בנשמה הכללית של העשירייה בזמן הלימוד? האם זה להיות יותר קשור לחומר, או להיות יותר בתפילה לבורא על החיבור בינינו?

את זה בדיוק שאלתי את הרב"ש, והוא אמר, שהכי חשוב שתחשוב על החיבור של החברים ולא על תלמוד עשר הספירות, או מה שאנחנו לומדים. זאת אומרת, חשוב שאתה כל הזמן תדאג לחיבור בין החברים בזמן השיעור ומתוך זה אתה כבר יכול לגשת להתכללות בחומר עצמו, במה שלומדים. אבל העיקר קודם כל חיבור.

בחיבור אתה יכול להיות כמו תלמידי רבי שמעון שרוצים להרוג זה את זה, שרוצים להתחבר זה עם זה, אבל העיקר שאתה דואג למידת החיבור, כי המאור המחזיר למוטב על זה משפיע, על המאמץ השכלי שלך הוא לא ישפיע וכלום לא יעזור לך, רק הנטייה לחיבור.

שאלה: מה זה החום שאני צריך לחפש בחברים, כשאני הולך ליימס שם?

לב האבן שלך מתואר כחתיכת קרח - עוד יותר מזה, מינוס אבסולוטי. אנחנו אומרים שאין גבול לחום, ומיליונים מעלות יכולות להיות בחום. אבל לקור יש גבול, כי הקור עוצר את התנועה ובסופו של דבר אתה מגיע למצב שאין תנועה, והכול נעצר.

כך אנחנו רואים בטכניקה ובכל דבר - כמו שקבענו אפס, ודבר כזה לא ממש קיים בטבע - אבל מאפס מעלות יכולים לעלות לאלפי ומיליוני מעלות חום, אבל בקור רק עד המינוס האבסולוטי שהוא לא כל כך רחוק מאיתנו וזה לא כמו החום. אני חושב שזה מינוס מאתיים שבעים ושלוש מעלות. זאת אומרת, זה כשהכל בסופו של דבר נעצר. כשאתה מקרר ומקרר, אתה מוציא אנרגיה מכל החומר והכול נעצר, לזה יש גבול. מה שלא כך עם חום, עם החיבור, כשכולנו נמצאים בחיבורים בינינו, שם אין גבול. עוד נדבר על זה צריכים לתת לדברים עומק פנימי.

שאלה: ישנה הרגשה כאילו שאנחנו מתחמקים ממשהו, בורחים ממשהו.

אני לא חושב שזה כך, זה בהרגשה שלך. תתקדם, תלמד וזה ישתנה. זה צריך להתאזן, גם החיבור וגם הריחוק והמאמצים שלנו באמצע.

שאלה: החברים שלי באו לשמשני. מאיפה הם באו? לפני השבירה אני ראיתי אותם? אני הרגשתי אותם?

לא. לפני השבירה אין חברים, לפני השבירה יש כלי אחד. אחרי שהכלי עבר שבירה אז אפשר לגלות את השבירה שלו, וזה מה שאנחנו משתדלים לגלות בקבוצה, בעשירייה. זאת אומרת, סך הכול אנחנו הולכים לגלות דברים שליליים שהם אומנם נמשכים למצבים חיוביים. ואת זה אנחנו רואים בכל מצב, אפילו במדע. ככל שמשתוקקים, רוצים לגלות יותר ויותר את המצב הטוב, יותר יודעים, יותר מבינים, יותר נכנסים לתוך החומר, מגלים עד כמה שאנחנו לא יודעים.

זה במדע, וגם בחכמת הקבלה, שהיא חלק מהמדע, או ההיפך, כל המדעים נמצאים בחכמת הקבלה, וזה תהליך נכון, שכמה שיותר מתקדמים אז פחות מבינים, ויש יותר ויותר גילויים עד כמה החומר יותר ויותר פותח את עצמו ודרכו אנחנו בסופו של דבר מגיעים לרוח.

שאלה: איך לבטל את עצמך אם אתה מרגיש כל כך גדול?

אם אדם באמת מרגיש את עצמו גדול, אז הוא צריך תיקונים גדולים שיראו לו עד כמה הוא קטן. וככל שמתקדמים יותר, זה ברור וכתוב, שאנחנו מבינים שאנחנו צריכים להרגיש את עצמנו יותר ויותר קטנים. כי סך הכול, כל העבודה שלנו, כל היעוד שלנו הוא להיעלם בתוך כולם ולשרת לכולם. זה מה שהבורא עושה.

שאלה: מי זה אותו "אני" שעליו מבוצעות הפעולות האלה? השאלה הזאת כל פעם מתגלה מחדש.

זה כל הזמן משתנה וכל פעם אתה תחפש. פעם אחת "האני" יהיה חתיכה אגואיסטית שרוצה לקבוע את עצמה, ו"אני" יכול להיות אותו הרוח שאין בשבילו אפילו מקום, אלא הוא רוצה להיות בין כולם, לחבר את כולם, לשוטט בין כולם, גם זה יכול להיות "אני". צריכים תמיד לחפש את ה"אני" הזה ולראות עד כמה הוא קרוב לבורא. והבורא גם הוא בעצמו נעלם ורק נמצא בין כולם ובזה מקדם את כולם.

שאלה: איך אני יכול לא לחשוב על עצמי אם אני מבין שאין חברים. האם עלי לעבור לדאוג למערכת הנקראת "בורא"? אם כך מי תהיה המערכת הזאת?

תמשיך לברר. זה יביא אותך להחלטות יותר מתקדמות ונעלות. "מי אני?" - הכי טוב אם תקבע שאותו חלק פועל כדי להיות מחבר בין החברים וחוץ מזה אין לך שום תפקיד ואין "אני", אלא אני בצורה כזאת נעלם באין, ורוצה רק להיות דבק שמחבר בין כולם ובזה להתקרב לבורא, כי בעצם כך משיגים את הבורא.

שאלה: מה עלי לעשות כדי להרגיש את החסרונות של החברים שלי?

זו בעיה. במידת האהבה אתה יכול להרגיש מה שחסר להם. זה כמו שאימא שמרגישה את התינוק. אנשים שאוהבים זה את זה מרגישים זה את זה במרחקים. תשתדל, אין לזה עצה אחרת חוץ מלפתוח את הלב.

שאלה: שמעתי היום, שהבורא זה הדבר הכי שנוא שיכול להיות לטבע שלי. מכאן השאלה, איך להשתמש בצורה נכונה במה שהכי מעצבן אותי בחבר?

זו בעיה, אבל כאן אתה יכול בדיוק להבין איפה אתה נמצא ברצון לקבל שלך. זה כך גם כלפי ילדים. לא רק כלפי חברים, אלא כלפי כולם. ככל שאנחנו יכולים להתעלות למעלה מההשפעה השלילית של האחרים ולהפוך את ההשפעה השלילית הזאת להשפעה חיובית, ובמקום שנאה להרגיש אהבה - לפי זה אנחנו מתקרבים זה לזה ומתחברים. אבל זאת בעיה גדולה.

הבעיה הזאת והפתרון הנכון יכולה להתקיים בתנאי שאנחנו לא שוכחים שהבורא נמצא ביני לבין החבר והוא בונה את היחסים בינינו - זה ממש בפועל "בראתי יצר הרע".

שאלה: מה ההבדל בין עבודת החיבור בין חברים בזמן השיעור, ובמשך היום?

אני לא יודע מה לענות לך. במשך היום אנחנו צריכים כל פעם להזכיר לעצמנו את הנקודה המשותפת. יכול להיות שאנחנו עסוקים בכל מיני בירורים פנימיים במשך היום בצורה הרבה יותר עמוקה, גבוהה, אבל כשאנחנו מתחברים אנחנו מדברים על מה שמשותף בינינו ממש, ולכן זה סוג בירור אחר, משותף. יכול להיות שאני לבד אני לומד, בודק, חושב על דברים מאוד גבוהים, ועם החברים אנחנו מדברים על משהו מאוד פשוט. אבל כשאנו נמצאים בחיבור זה בעצם מה שקובע את ההתקדמות שלנו ולא כשאני לבד עם עצמי. כך אנחנו צריכים לראות את הדברים.

תלמיד: אבל מה ההבדל בין החיבור זמן השיעור בתוך העשירייה ומשך היום? עכשיו למשל, אנחנו צריכים לעבוד על החיבור, אנחנו נמצאים בשיעור, אתה נמצא, כל הכלי העולמי נמצא. העבודה היא אחרת?

בזמן השיעור כולנו מחוברים, כולנו משפיעים. אנחנו עשירייה גדולה אחת שכוללת בתוכה עשרות או מאות עשיריות פרטיות. אנחנו נמצאים בעוצמה גדולה מאוד, אפילו שאנחנו לא בדיוק מכוונים למטרה האמיתית, לא מתחברים בצורה אמיתית, ואנחנו עוד רחוקים מלהיות בחיבור המתקדם, אבל הנטייה שלנו בסך הכול היא נטייה מאוד גדולה ועוצמתית.

לכן כל מי שנכלל בה, אפילו אם הוא לא עושה כלום, אלא רק רוצה להתכלל, סוגר את העיניים שלו ופשוט רוצה להיות בתוכנו, הוא כבר נמצא כעובר בתוך הרחם וכך מתפתח. זה מה שאנחנו צריכים להבין, שהעוצמה הזאת שיש בקשר שלנו עכשיו, כשאני רואה על המסכים עשרות, ואפילו מאות חברים מרחבי כל העולם היא מאוד מיוחדת.

באמת, תראה את הכלי הזה, אתה יודע איזו עוצמה יש לו? אפילו אם כל אחד רוצה בגרם אחד להתחבר לשני כדי להגיע לבורא, איזו עוצמה כבר יש בזה. זו עוצמה רוחנית גדולה מאוד, ועוד נמשיך.

שאלה: האם העיקר זה להכיר בהפכיות, בשפלות שלנו ומתוכה להגיע לחיסרון משותף ומתמשך? או שיש עוד משהו?

להכיר בחסרונות זה המטרה? מה אתה שואל אותי?

תלמיד: אני שואל מה כרגע עומד לפנינו?

לפנינו כרגע עומד גמר התיקון ואליו אנחנו צריכים להשתוקק, ולתאר אותו בקשר בינינו שמתגלה ומתקרב. זה הכול, ולא בשום דבר אחר. אני לא רושם לעצמי לוח זמנים מכאן ועד סוף חמשת אלפים שנה או משהו כזה.

שאלה: איך להפוך את הלב אבן ללב בשר, איך להרגיש יותר את החברים?

בדיוק, נתת את התשובה, להרגיש יותר את החברים. במידה הזאת לב האבן הופך להיות לב בשר. ככל שבתוך חתיכת האבן נכנס החבר, החתיכה הזאת הופכת לבשר. צריכים ממש להמחיש את זה, כביכול הלב שלי הוא כך. ולא להתייאש מזה שאנחנו רחוקים ולא יכולים לעשות את זה.

אני אמרתי לרב"ש, הם מדברים על דברים כאלו בזמן השיעור, או אחרי השיעור, שהם יכולים להיות בהרגשה הדדית, בחיבור, בקרבה ולי אין כלום מזה, אני לא מרגיש שזז בי משהו. אפילו במוח קשה לי להזיז את ההבחנות הללו על החברים, מכל שכן בלב, בכלל לא ניתן לי לתאר את זה.

ככה זה, וצריך להמשיך. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". טוב שאתה תתפעל מהחברים אבל יכול להיות שבגלל שיצר הרע שלך יותר גדול, הנשמה שלך יותר כבדה בינתיים, ואחר כך, אחרי התיקונים היא תהיה יותר גבוהה. אבל אל תירגע מזה, אתה צריך לעבוד חזק, אבל תדע שהכול מגיע מתוך פנימיות הנשמה.

שאלה: האם המצב הנוכחי שלך הוא בזכות העבודה שלך בעשירייה, או שזו מתנה מהבורא?

השאלה נכונה, ואני אענה לך. יש עניין של תפקיד לכל אחד ואחד, אין אדם בלי תפקיד, וזה שייך למערכת אדם הראשון. בסופו של דבר הקטנים והגדולים משתווים ביניהם, מכל מיני זמנים, מצבים, תפקידים. לכן אין מה לענות, והכול תלוי בדבר בו האדם עוסק.

האדם צריך לשמוע. ככל שהוא ישמע יותר להמלצת המקובלים, ואם הוא משתדל להיות כמוהם במה שאפשר בלי להגזים, בלי לעשות מעצמו אדם גדול. אלא ללמד, ללמוד על מנת ללמד, וכן הלאה. בקיצור, אם הוא ישתדל, לפי זה הוא יראה עד כמה אולי מסדרים לו מקום, ואולי הוא הופך להיות מורה, רב. זה כבר לא תלוי בנו, גם הנטיות לזה לא תלויות בנו, העיקר להתקדם והבורא כבר יבחר את דרכו של האדם.

שאלה: שני המושגים האלה שהחברים לא קיימים וגם אני כביכול לא קיים, זה רלוונטי עבור כל אחד מאיתנו? איפה אנחנו יכולים להתחיל להרגיש את זה בעשירייה שאנחנו אחד כשאף אחד מאיתנו באופן אישי לא קיים?

אני לא יכול לבנות את התמונה הזאת, את המצב שעליו אתה שואל, תנסה עוד פעם.

תלמיד: אולי הבנתי לא נכון. מה שאני אומר מתוך מה שהבנתי או שלא הבנתי, בסופו של דבר אנחנו נגיע למסקנה שהחברים לא נמצאי, לא קיימים. הבעיה זה המילה של קיים או לא קיים?

למה אנחנו לא קיימים? את זה אנחנו עוד לא יכולים לבדוק. זה לפי מידת ההתכללות שלנו, והתכללות בבורא שבו כולנו נעלמים, וכולנו מתאחדים. עכשיו זו עדיין שאלה פילוסופית, לא מעשית. אם הבנתי אותך נכון. בוא ננסה לברר זאת בפעם אחרת.

שאלה: איך אדם מצמצם את כל הנפח של ה"אני" שלו לנקודה, ומה זאת הנקודה הזאת?

נקודה זה מה שהוא בעצמו עדיין קיים, אבל בתור נקודה שמצמצמת את עצמה, את הרצון לקבל שלה, ורוצה לעבוד רק על מנת לשרת את כולם ולהשפיע, ואז הוא נקרא כנקודה שחורה בתוך האור הלבן.

שאלה: מה לעשות שמתגלה אדישות כלפי הדרך והעשירייה?

אלה דברים ידועים, וזה קורה לא פעם ולא פעמיים, אלא על כל צעד ושעל יש גם מצב כזה שאנחנו מרגישים אדישות. נכון, לכן המקובלים בדרך כלל ממליצים לעשות תרגומים, עבודות שטח, לתת שיחות, הרצאות, לנהל קבוצות, ועוד כל מיני דברים. כי עבודה כזאת כשאנחנו נמצאים רק בקבוצה או רק בלימוד, היא לא שלמה.

אנחנו נמצאים במערכת גדולה כי זו מערכת אדם הראשון, הנשמה השלמה, ולכן אנחנו צריכים לדאוג איך הנשמה הזאת גדלה ומעדכנת את עצמה. אם אין לנו בזה איזו יד, זה לא טוב, ולא מספיק. זה כמו אדם שעובד בחלקת האדמה שלו ופתאום הוא מרגיש שהוא רוצה להכיר מה יש לידו, אולי יש שם עיר, או עוד כל מיני אנשים, ועוד כל מיני דברים? זאת אומרת, מגיעה התפתחות פנימית ולכן זה לא מספיק לו.

לכן אנחנו צריכים לצאת מעצמנו, במיוחד כשאנחנו רואים איך השינויים מתרחשים עכשיו בעולם ושהעולם כולו עובר באמת שינוי גדול מאוד, מתהפך, ממש מתהפך. אנחנו צריכים לשים לב לכך ולראות איך אנחנו קשורים לזה. הייתי אומר שכדאי לעסוק בהפצה, העיקר זה לעסוק בהפצה כמה שאפשר.

שאלה: שמעתי שכל אחד צריך לבנות את הנשמה שלו ושכל אחד גם צריך לעבוד על הנשמה המשותפת. האם זו אותה פעולה לבנות את הנשמה שלי ולבנות את הנשמה המשותפת, האם אלו פעולות זהות, או שאלו כמה פעולות?

כשאני עכשיו מרגיש את הרצון לקבל הכללי שלנו, של החברים שנכללים בשיעור, אני מרגיש שאני עוד לא יכול לענות על השאלה הזאת.

רק על חיבורים לחשוב, גם בצורה כללית, גם כל אחד בעשירייה שלו וגם עם החבר שלו, רק על חיבורים אנחנו צריכים לחשוב ולראות בהם את התיקון. על כל העשירייה בכללות אפשר, אבל אין לנו עדיין פעולות כאלו, זה עדיין לפנינו. שאלה יפה, טובה, אבל טרם זמנה.

שאלה: כיצד נשמה קטנה יכולה לגלות את התיקון של אדם הראשון?

אם היא מצידה מתחברת לנשמות אחרות, אז היא יכולה להיות כנשמה המרכזית במערכת אדם הראשון. זו מערכת אינטגרלית, כולם מחוברים לכולם, ולכן מי שדואג מצידו לקשר עם האחרים כדי להעביר דרכו מהבורא את האור המיוחד הזה לכולם, כי רק הוא מסוגל לעשות זאת לפי מבנה הנשמה, אז בזה הוא הופך להיות ממש אדם הראשון בתוך המערכת הזאת.

תלמיד: האם הם משיגים את אותו בורא?

כן, בסופו של דבר הם משיגים אותו בורא, כי הם מתחברים. כל אחד שכך עושה וגם כולנו יחד, בגמר התיקון משיגים אותו בורא. על זה כתוב "ויהיה באותו יום ה' אחד ושמו אחד", באותו יום של גמר התיקון.

שאלה: אנחנו נמצאים בחוסר זמן, איך לסדר את העדיפויות, האם זו עבודה בחיבור בעשירייה או עדיפה הפצה?

קודם כל חיבור בעשירייה, אבל אסור להקדיש לזה את כל הזמן וגם לא בריא כשמתחילים לחטט ולהתעמק, אלא צריכה להיות נטייה לחיבור בעשירייה כדי למשוך זאת לבורא. אבל למשוך לבורא אנחנו לא כל כך יכולים, לכן בצורה פרקטית זה להרחיב את העשירייה לכל האנושות, לפי הכלל, "בתוך עמי אנוכי יושבת". אם אנחנו רוצים לגשת לחיבור המתקדם עם הבורא, אז אנחנו צריכים להגיע להפצה יותר רחבה.

שאלה: מה לעשות כשמתגלה השנאה לבורא?

צריכים לעשות משהו, לפחות לברר למה. את צודקת שהבורא אשם בכל מה שקורה לך ולכן את מאשימה אותו בכל דבר שקורה. השנאה מורגשת מכך שהרצון לקבל שלך, האגו שלך לא יכול להכניע את עצמו ולהסכים שהבורא תמיד, אפריורי, בכל מצב הוא הצודק, ושאת בנויה מרצון אגואיסטי ובטוח שתמיד, אפריורי, את לא צודקת. אבל מתגלים מצבים כאלה שהם נותנים לך יכולת לסדר את המעמד שלך לעומת מעמד הבורא - כמה את יכולה לקבל את המרות שלו, את השליטה שלו למעלה מהאגו שלך, וכמה את מתחילה להקטין את עצמך, לא את האגו, לא צריך להקטין את האגו, אלא לתאר לעצמך שהבורא הוא כנראה בכל זאת צודק. בזה את מגיעה למצב האמיתי שבו תראי מה יוצא מזה.

אבל רק להרגיש שאת שונאת את הבורא זה אפילו לא חצי מהדרך, צריכים להמשיך עד שמגיעים לאהבה. אחר כך מחברים את תחילת הדרך עם סוף הדרך ואז מתחילים להבין איפה באמת נמצאים, אנחנו כלולים גם מזה וגם מזה. לכן אנחנו נקראים "אדם", שיש בו, בסופו של דבר, חלק שדומה לבורא.

שאלה: האם עליי לזהות איפה היצר הרע שאני מזהה בחברה מתגלה בי, או שפשוט לבקש שהמאור המחזיר למוטב יאיר על הקשר בינינו?

תמיד לבקש שהמאור המחזיר למוטב יאיר על הקשר בינינו, בין כל החברים, ובמיוחד עם חבר מסוים שאיתו אני נמצא בבירורים לא נעימים. אנחנו גם צריכים להשתדל לבקש מהבורא ולבקש מהחברים להיות בנקודה ניטרלית ככל האפשר, כדי שאוכל על הרקע שלהם, וכל אחד כך כלפי האחרים, לבדוק, לברר באיזה מצב אני נמצא.

שאלה: אמרת שעלינו לחזור ולהגיד ש"בשבילי נברא העולם" ובעולם קיימים הבורא ואני. נדמה שכך באמת מורגש וקיימת הכרת הרע בצורה מאוד ברורה. אבל משהו בהכרה שזה רק הבורא שמציג לי את הרע שבי וגם תפילה לתיקון משאירים אותנו עדיין מנותקים מתוצאות טובות בשטח. מה עושים?

אנחנו צריכים לחבר את כול הדברים האלה יחד. במידה שאני מבטל את עצמי כלפי הבורא, ובמידה שאני מבטל את עצמי כלפי הקבוצה ואפילו כלפי כל האנושות, במידה הזאת אני יכול להגיע לתפיסה אמיתית, איפה אני, מי אני ומה אני צריך לעשות כלפיהם.

שאלה: האם יספיק לגמר התיקון של הבריאה כולה אם כל אחד יתחזק באמונה למעלה מהדעת בכל מעשיו ומחשבותיו?

בלי אמונה למעלה מהדעת אנחנו לא יכולים להעמיד את עצמנו ברוחניות. אם לא נתחבר אז לא נגיע לכלי אחד, אם בתוך החיבור בינינו לא נגלה את הבורא כאחד, אז מה יהיה?

בסופו של דבר חייב להיות "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא". זאת אומרת, ישראל זה אדם שמכוון למטרה - "ישר-אל", אורייתא זו אותה השיטה שעוזרת לנו להתקדם לתיקון השלם, לדבקות בבורא, והבורא עצמו הוא המטרה, כמו שכוכב הצפון מאיר לנו מסוף הדרך למצב שבו שאנחנו נמצאים.

אנחנו צריכים לחבר את הדברים האלה יחד ואז לא נטעה. לפחות מידי פעם אנחנו צריכים לייצב את עצמנו בצורה כזאת - אני בהתחלה, הבורא בסוף, וכל פעולות החיבור שלנו שנקראות "תורה", הן בדרך, והפעולות האלה נבדקות בעיקר לפי מידת הערבות שמתגלה בינינו יותר ויותר.

שאלה: אם הסביבה ניתנה לי רק כדי להשפיע, מה אני מקבל בחזרה מהחברים שלי?

אני צריך לקבל מהחברים שלי דוגמאות מה לעשות. במידה שאני מעריך אותם, מקדש אותם, מעלה אותם מעליי, במידה הזאת אני גם אוכל ללמוד מהם מה עלי לעשות כדי להתקדם לבורא. וזה לא חשוב אם אתה גדול או קטן, אלא כמו רבי יוסי בן קיסמא, וכמו שכתוב "מכל תלמידיי השכלתי", אנחנו יכולים להגיע לתיקונים ללא שום בעיות. יש לפנינו דוגמה של הקבוצה, תתכלל שם, תיטמע שם, תבלע, תתבטל, ואז תגיע לגמר תיקון באותה הסירה של ערבות בצורה בטוחה.

שאלה: אם החברים הם השתקפות של יצר הרע שלי, למה שהם יהיו גדולים בעיני?

אני לא יכול להגיד על החברים שהם השתקפות של היצר הרע שלי בלבד. יש כל מיני מצבים שאנחנו מגלים בקשרים עם החברים. אני יכול להגיד רק דבר אחד - החברים שנמצאים לפניי, או כלפי העיניים שלי, או כלפי הלב שלי בהרגשה, החברים שנמצאים לפניי, כך הבורא מציג לי מה אני צריך להבין עכשיו מתוך היחס שלו אליי. אם אני מכין את עצמי נכון בכל רגע בחיים, אז אני ארגיש בהופעת החברים כלפיי שזו ממש שפה של הבורא, שכך הוא מדבר אליי. את זה חשוב לא לשכוח.

שאלה: אני מרגישה ששבירה היא רק משחק מיוחד של דמיון ותפיסת המציאות בתוך הבריאה, משחק שמוביל את הבריאה בתהליך מיוחד של בניית צורה מחדש. עולם השבירה פשוט נעלם ומתמוסס במציאות אחת. איך נכון להתייחס לזה ולעבוד עם המציאות החדשה הזו?

מה שאנחנו מדברים כל הזמן, זה מה שאת צריכה לעשות.

שאלה: היכן מתחילה אותה נקודת חיבור ראשונה עם החברים? האם זה בגילוי דחייה?

כן, ואפילו לא בגילוי דחייה, אלא בגילוי חוסר הרגשה, שהאחרים כאילו לא קיימים. עד כדי כך שאני יכול לעשות הכול כשהם נמצאים לידי, אבל אני לא מתייחס אליהם. כמו לקירות, אני לא מתייחס. זו תחילת היחס של האדם לסביבה. כמו שאנחנו רואים אצל תינוקות, שהתינוק לא מרגיש את האחרים, אלא אחר כך, כשהוא גדל, אז הרצון לקבל שלו מתחיל להרגיש שהוא תלוי באחרים. במידה הזאת מתפתחים בו חושים, ואז הוא כבר יודע מה לעשות איתם כדי להרוויח מהחיבור עם הזרים האלו שקודם לא היה לו שום קשר אליהם.

שאלה: איזה מעשים אני צריך לעשות כי להיות הדבק בין החברים?

פעולות חיבור ודוגמה. זה מאוד חשוב. אסור לנו לעשות פעולות בצניעות, בצורה שאחרים לא רואים. על זה כתוב "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו". זה חובה, כי זה מרבה שלום בעולם. זה מרבה יחסים טובים ותיקונים. לכן אנחנו חייבים להראות שאנחנו כן מתייחסים יפה זה אל זה. ואפילו שהיחסים הם לא כל כך יפים, אז לעשות כאלה פעולות כאילו שאנחנו אוהבים זה את זה, כאילו שאנחנו רוצים בחיבור בינינו, לשחק את זה.

וכאן הבעיה. למה אני משקר? אתה לא משקר. על ידי התרגילים האלה אתה "מרבה חיבור בעולם", "מרבה שלום בעולם". אתה נותן דוגמה לאחרים, הדוגמאות האלה אחר כך חוזרות אליך, וכך כולנו מתקדמים לחיבור, ולפי עוצמת החיבור הבורא מתגלה.

כשאנחנו מדברים על תיקון העולם, אנחנו חושבים שכולם ילמדו את חכמת הקבלה וכל מיני חכמות שאנחנו עכשיו מדברים? לא. אנשים פשוט יבינו יותר ויותר עד כמה החיבור שלהם מועיל להם בצורה אגואיסטית. אחר כך מתוך זה שיתקרבו איכשהו, הם יבינו שאפשר להרוויח עוד יותר על ידי זה שהם ישתמשו בכוח השפעה עוד יותר גדול, אפילו מנותק מהם. זה נקרא "המאור שבה מחזירו למוטב". שאפילו שמושכים על ידי פעולות לא קדושות את המאור המחזיר למוטב, זה נקרא "מלא לשמה מגיעים לשמה", ואז האור הזה מתקן אותנו.

ואז נגיע למצב כמו שכתוב, "רוצה אני". קודם בלחץ, באונס, ואחר כך ברצון, כך זה יקרה. לכן פעולות של חיבור, של השפעה בינינו, אפילו שהן שקר, טוב אם נבצע אותן. וככל שהן שקר ואדם מבצע, אבל הוא יודע שהן שקר, הוא לא מרמה את עצמו, כך הוא מתקן את עצמו ואת האחרים.

ודאי שיש הרבה כאלה בינינו שלא יכולים לעשות משהו שקרי. איך אני אתייחס אל החבר באהבה אם אני לא אוהב אותו? הרי כולם יודעים שאני לא אוהב אותו, אני אפילו מתבייש לעשות כאלה פעולות של אהבה כלפי מישהו. כולם יחשבו שאני שקרן, שאני לא ישר. אחר כך יגידו שאני תמיד כזה, לא אמיתי ושקרן, לא רק במעשים כאלה כמו בקבוצה, בחיבור בינינו, ולכן אני רוצה להיות איש אמת - אם אני שונא את החבר אז אני שונא אותו. לא, כאן אני דווקא חייב לעבוד לפי המטרה הסופית, זה נקרא "מרבה שלום בעולם".

אני לא הבנתי את זה הרבה זמן, זה היה לי קשה מאוד. למה אני חייב להתייחס לשני בצורה כזאת שקרית? זה אני, אני לא שונא אותו, אבל אני גם לא סובל אותו. זה לא טוב, אם אנחנו רוצים לקצר את הדרך אז אנחנו חייבים בכל האפשרויות, אפילו מכאניות חיצוניות, בכל זאת להתקשר ולהתקרב בינינו.

שאלה: מה זה אומר להקטין את עצמך אבל לא להקטין את האגו, את מה עלינו להקטין?

אני לא בעל הבית על האגו להקטין או להגדיל אותו, זה נקרא שהבורא שולט על הלב של האדם. אני חושב כל אחד מאיתנו מבין שהוא לא שולט על הרצון לקבל האגואיסטי שלו, זאת אומרת על הלב שלו, ודאי שלא, אלא אנחנו עושים כל מיני פעולות צדדיות, לא בצורה ישירה, אבל הן פועלות והן מזמינות מלמעלה מאור המחזיר למוטב, ואז בעקבות הפעולות האלה, בעקבות המאור המחזיר למוטב, אנחנו משתנים. אבל בצורה ישירה אין לי שום אפשרות לשנות את עצמי.

שאלה: איך להשתמש בכוח העצום הזה שקיים שבכל הכלי העולמי במהלך השיעור, האם אפשר להשתמש בו כדי לפרוץ?

השיעורים האחרונים שלנו, שנמשיך בהם כך עד סוף השבוע פחות או יותר, הפכו להיות עם יותר ויותר דיונים, שאלות ותשובות, בירורים של המצבים העיקריים שלנו. אני לא רוצה לרוץ כי נראה לי שבבירורים עכשיו יש הרבה פרטים בקשר לעבודה הרוחנית שלנו והיא מאוד חשובה. העולם משתנה יותר ויותר, הוא עובר כאלו מצבים, אנחנו לא מרגישים איזה כוחות פועלים ועד כמה הם מתחברים ופועלים. לכן יש לי סבלנות לענות על כל השאלות שלכם, אבל העיקר כמו שדברנו היום זה בכל זאת חיבור, אין יותר מזה, אין יותר מנוגד לנו מחיבור ואין יותר חשוב.

שאלה: מה זה לבטל את עצמי כלפי האנושות?

לבטל את עצמי כלפי האנושות זה נקרא שאני משתדל בכל כוחי, במידת האפשר, בצורה שאפשר לספק לאנושות ידיעה איפה באמת אנחנו נמצאים לפי חכמת הקבלה. להשתדל שיקבלו את זה בצורה נכונה. זו העבודה שלנו, כי זה כל הכלי שלנו, אנחנו נמצאים בכלי אחד, נשמת אדם הראשון, וכל האנושות נמצאת שם. ואומנם אנחנו כ"לב" האדם הראשון, ממש החלק המרכזי שבו, אבל כולם גם נמצאים באותו הגוף דאדם הראשון, ולכן אנחנו צריכים לדאוג להעביר להם את הידיעה איפה אנחנו נמצאים. אנחנו מתקרבים לסוף הדרך, לדור האחרון כמו שאומרים מקובלים, אז אנחנו צריכים בהתאם לזה להשתדל להראות לאנושות את דרכה.

קריין: רב"ש, מאמר "לשמשיני".

"כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשיני". לפי מה שפירש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן.

נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו."

(הרב"ש. 124. "לשמשיני")

מה שהוא אומר לנו כאן זה דבר גדול מאוד, בעצם כל העולם הנמצא לפניי, הוא מעין פוטו רנטגן, מצלמים אותי מבפנים ברזולוציה מהקטנה עד הגדולה, את הכול, אבל נותנים לי בהדרגה לראות, לפי היכולת שלי לסבול את עצמי ולשנות את היחס שלי לכל המציאות, כך שאקבל את כל המציאות כחלקי הנשמה שלי, ולא שהם זרים, שונאים והפוכים. כל הזמן לבדוק את עצמנו, בבירור, ברנטגן הזה הפנימי וכך נתקדם. לכן נאמר "כל העולם בא לשמשני", כל העולם מראה לי כמה אני עדיין לא מתוקן, ואז יש לי אפשרות להשתדל לעשות כל מיני פעולות, להתקרב אליהם רגשית כמה שאפשר, לשנות את היחס שלי אליהם, כמו שכתוב "איזהו גיבור שבגיבורים? מי שעושה שונאו לאוהבו".

שאלה: אמרת שכל העולם לא מחויב ללמוד את חכמת הקבלה. אבל לפני כמה ימים אמרת שאדם יתפתח עד הכרת הבורא. איך לחבר, איך לראות את ההתפתחות של שני הדברים?

אני חושב שהאנושות כולה תתקדם לצורה כזאת שכל אחד ירגיש מתוך התפתחות הנשמה שלו מה עליו לעשות, באיזו צורה להתחבר לאחרים. וכך על ידי "איש את רעהו יעזורו", נרגיש כמה אנחנו מחוברים וכמה כולנו יחד כבר מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים במערכת אחת, כמו נניח מכונה שמחברים אליה עוד ועוד חלקים. זה ייתן לכל אחד הרגשה שהוא שותף לכולם, שאלה החיים שלו, שככול שיתחבר עם כולם הוא יהיה בתהליך מאוד מיוחד של גילוי הטבע, גילוי הנשמה שלו. כך כולם לאט לאט יסכימו למצב הזה. זה מה שאני רואה.

הדברים לא כל כך קשים, לא מסובכים, אנחנו יכולים לראות אותם קיימים בטבע והם יתקיימו גם עלינו. אני חושב שזו לא בעיה, הבעיה היא בתיקון האדם, קודם כל צריך לתקן את העמים בזה שיכירו שהגאווה שלהם היא הדבר השלילי, היחידי אפשר להגיד, הרצון להראות שהם הגדולים, החזקים והם יקבעו לאחרים מה לעשות, הוא הדבר הרע ביותר שמתעורר באנושות. הם צריכים להסכים לעשות מעל זה יותר ויתורים כדי להגיע לחיבור. ומפני שאנחנו נמצאים בתקופת גמר התיקון החיבור בין העמים יהיה יותר ויותר בולט, מורכב, נדרש, בזמן הקרוב. כבר עכשיו החיבור מתחיל להתבצע, ויצטרפו עוד עמים ומדינות עד שנראה שהגבולות ביניהם נעלמים, ולא יהיה מצב שכל אחד ירצה לסגור את עצמו בגבולות ולהתגונן מפני האחרים. הם יבינו שאי אפשר לפעול נגד הטבע, יהיה יותר ויותר ברור לחלק מהאנושות לפחות, שחיבור למעלה מהאגו שלהם הוא המטרה, להתחבר ולעזור, ולא התחברות כדי לשלוט על אחרים, לכופף אותם, זו הבעיה הראשונה של התקופה הזאת.

שאלה: האם ביחסים שלנו אנחנו צריכים לשמור על גבולות כלשהם?

כל הגבולות בסופו של דבר יתבטלו ולכן אין לנו מה לדאוג. גם עכשיו, מה עוזר לי גבול אם חלק מהאנשים מהמדינה שלי עובר לשם וחיי שם וחלק משם מגיעים אלינו. ככה זה בכל העולם. בלי מסחר ותעשייה ומדע משותפים, שהם מעל הגבולות, לא נוכל לשרוד. אנחנו לא יכולים לחזור בחזרה לג'ונגל ולחיות שם. אין ברירה. אין חזרה. ולכן העבודה שלנו צריכה להיות רק בחיבור וביטול כל ההבדלים, מכל שכן גבולות. גבולות זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. בסופו של דבר צריך להיות "כאיש אחד בלב אחד". לכן הרצון של מדינות לקבוע גבולות ומדיניות ומסחר חדשים במקביל, המשחקים האלה הם לגמרי לא לפי הזמן שלנו, אנחנו כבר צריכים להיות במקום הרבה יותר מתקדם.

תלמיד: כשאתה אומר "אין גבולות", האם יש משהו שאסור לגעת בו?

יש דבר אחד, אסור להראות זה לזה שנאה, דחייה, רגשות שהרצון לקבל האגואיסטי שלנו מעורר בנו כול הזמן, צריך להבין מאיפה זה מגיע, מכוחות הטבע שדווקא אותם עלינו לתקן, ואז הכול יסתדר. זה מה שנקרא הכרת הרע של הטבע שלנו. ואם ממשלה כלשהי תטפל בזה, אותה מדינה בסופו של דבר תרוויח, כי היא תלך לפי חוקי הטבע, קדימה. אנחנו רואים איך בלתי אפשרי האחד ללא האחר, רואים איך ניתוק במסחר, בתעשייה, בקשר בין המדינות, מיד הורס את הכול. אנחנו אולי חושבים, נעשה את זה לבד, במקום המוצר הזה נחליף למשהו אחר ויהיו לנו דברים יותר טובים ונראה לכולם שאנחנו לא זקוקים לאף אחד, זו שטות שאין לי מה לומר עליה, במיוחד המנהיגים שאומרים, "אנחנו לא זקוקים לאף אחד, אנחנו גדולים, חכמים ויכולים לעשות הכול", אתם לא יכולים, זה נגד חוקי ההתפתחות של החברה האנושית. ולכן מי שכך חושב הורס את עצמו, ועוד נראה את זה במו עינינו.

תלמיד: אם כך ממה עלינו להימנע?

כמו בעשירייה כך בכל העולם. החוקים הם אותם חוקים, אנחנו צריכים להתקרב ולעזור זה לזה, לתמוך זה בזה. אסור לתת לשנאה, וזה אולי ברור, אבל במיוחד לגאווה לבלוט. היא כמו נחש המרים את הראש מהמסתור בו הוא נמצא, ואנחנו צריכים מיד לרוצץ את ראשו. גאווה היא דבר נורא. לכן כשאני רואה את סימני הגאווה האלה בשבילי זה קודם כל סימן שעוד מעט המדינה הזאת תהיה בנפילה, ואחר כך העם פתאום יתחיל להרגיש שבמקום, כפי שהיה נדמה לו, להיות ראשון בדרך, הוא בסופו של דבר זז לסוף התור של כול האנושות. והוא לא רואה את זה, כי הגאווה סותמת לו את הראייה.

תלמיד: אמרת שטבע האדם שואף שלאחרים יהיה רע הרבה יותר ממני, ורואים שהמדינות מסכימות שיהיה להן רע, העיקר שלאחרות יהיה רע עוד יותר. האם אפשר להימנע מזה?

אנחנו צריכים לדאוג לקבוע מצבים שהם לפי תיקון הבריאה. אני צריך להסתכל קדימה, אם אני לומד שבסופו של דבר אנחנו צריכים להיות מחוברים, אז אנחנו צריכים להגיע לחיבור. וכלום לא יעזור, הטבע נמשך לזה. לכן כל הדוגמאות האחרות לא יחזיקו, אנחנו רואים שאי אפשר לשלוט על אחרים בכוח ובזה בסופו של דבר תהרוס את עצמך יותר מאשר את האחרים. כשאתה פוגע בכל מיני צורות באחרים זה נגד מטרת הבריאה, נגד החיבור בין כולם. מה תעשה עם זה? זה פוגע בך, כול הצרות חוזרות אליך, וממש רואים עכשיו במלחמה שיש במזרח אירופה כמה זה פועל על כל המשתתפים שם, אף אחד לא יוצא ברווח, כולנו בנזק.

שאלה: כל יום האנושות מפסידה מזה ורק מתדרדרת.

נכון. כל יום אנחנו מפסידים, כל העולם. מה אפשר לעשות? צריכים לסיים ולגמור את זה. מה יכול להיות, בשביל מה כל זה, מי צריך עכשיו את האדמה הזאת באוקראינה שכולה שרופה, כולה ממש חייבת עכשיו לעבור תקופת טיהור, לטהר אותה, לנקות אותה, לסדר אותה. דווקא באוקראינה הקרקע הכי טובה שיש מכל העולם. כשהנאצים כבשו את אוקראינה במלחמת עולם השנייה, הם אפילו היו מקלפים שכבה מהקרקע ומעבירים אותה לגרמניה כדי לעשות שם מקומות במקום שהיו יכולים לגדל ירקות, פירות מיוחדים. תראה מה עכשיו נעשה. אפשר לעשות ממדינה כזאת, בגלל האדמה שלה, מקור מזון לכל העולם, ממש כך. נקווה שבכל זאת יחכימו.

שאלה: האם אפשר להגיד שהאדם של העתיד יהיה האדם שיוכל להחזיק בתוכו מקסימום סתירות ולקבל את כל מה שמגיע מבחוץ?

האדם המתוקן - אנחנו רוצים להיות כאלו וגם כל האנושות - אלה אנשים שרואים את הנולד, רואים את העתיד ולמען העתיד הנכון הם מסוגלים לעבוד. לא חשוב איך זה נראה להם עכשיו ואם זה נעים להם או לא נעים אלא הם מביאים את עצמם למצב שהעתיד מאיר להם עד כדי כך שהם מסוגלים לסבול את כל התיקונים כדי להגיע אליו.

שאלה: אם הבורא דרך החבר מראה לי דוגמה הפוכה - כלומר לא לחיבור - איך להשתמש בזה נכון? כמו אימא שאומרת "תסתכל איך הילד הזה מתנהג יפה, תהיה כמוהו".

אתה צריך לברר רק עם העשירייה, אז לא תטעה.

שאלה: אמרת שבעיית הגאווה היא הבעיה המרכזית של האנושות בימינו, איך פותרים את הבעיה הזאת?

בעיית הגאווה זו הבעיה הראשונה - הרצון לקבל לא רוצה להסכים עם אף אחד אלא אני אשלוט. כך כתוב. מה לעשות נגד זה? מה שאנחנו לומדים.

שאלה: ככל שאנחנו רואים יותר פגמים בחברים, חסרונות, כך זה נותן לנו הזדמנות להתפתח רוחנית ואם אנחנו לא רואים שום פגמים בחברים אז אנחנו לא מתפתחים?

הייתי אומר כך. אם אני רואה פגם בחבר, השאלה - כדאי לי לראות אותו או לא? אם אני בכל זאת רואה, אני לא יכול להסתיר מעצמי את הפגם, כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". יכול להיות שאני לא רואה. אבל אם אני רואה, כדאי לי להראות לכולם שאני רואה בו פגם אז אני כאילו מרחיב את השטח של הפגם. אז יכול להיות שכדאי לי להסתיר מעצמי. אם אני מסתיר אז איך אני אתקן? זאת אומרת מה ההתנהגות הנכונה בזה שאני רואה פגם בחבר כדי שאני אתקן אותו, אותי, את הקשר בינינו, זו השאלה.

אני לא עונה. אבל השאלה ברורה. יש לנו בכל רגע ורגע כמה פעמים ביום לפחות, מצבים כאלו שאנחנו רואים פגם אחד בשני, במחשבה, באיזו צורה, במשהו לא בסדר, לא מוצא חן בעיניי וכן הלאה. מה אנחנו עושים? אנחנו מבליטים או לא. מדברים על זה או לא. נותנים דוגמה לכולם או לא?

יכול להיות שאני מתקן דברים כאלה עשרות פעמים ביום על העשירייה שלי, אבל הם לא יודעים. אם אני מסתיר מהם אני לא נותן להם דוגמה טובה, יכול להיות שכדאי לי להראות כמה אני בכל רגע ורגע דוחה, שונא, מעביר ביקורת על כל אחד מהם, וגם מראה להם כמה אני משתדל בכל כוחי - יותר, פחות, מצליח, לא - אבל בכל זאת עובד על זה.

אז מה אתם חושבים, איך אנחנו נתייחס נכון זה אל זה?

סדנה

האם אני צריך לגלות שיש לי משהו שלילי כנגד חבר או חברים, האם אני צריך לגלות שאני הולך לתקן את הדברים האלה, איך אני צריך להראות את היחסים שלנו לפני התיקון, אחרי התיקון, איזו התנהגות כאן צריכה להיות? וכך כשאנחנו נגלה בין כולם, יכול להיות שדווקא על ידי זה אנחנו נתגלגל קדימה יותר מהר לתיקונים.

*

אנחנו מבינים שבכל זאת צריכים לגלות, לא כל פעם ולא סתם מכולם בצורה ספונטנית, אבל אין בעיה אם אנחנו מגלים מקרים מיוחדים שיש בינינו, על מנת ללמוד מהם את המצבים הטובים. איך אנחנו מגיעים למצב הרע, לגילוי הרע, מהו באמת רע, ולא שאני רואה את זה בחבר אלא יכול להיות שאני רואה וזה הרע וכן הלאה. צריכים להשתדל להיות בזה, לתקן. אלה דברים חשובים.

"הביקוש של האדם להתחזק באמונת השגחתו יתברך על העולם בזמן ההסתרה מביאהו להגות בספרים, בתורה, ליקח משם הארה והבנה איך להתחזק באמונת השגחתו יתברך. והנה ההארות וההתבוננות הללו שמקבל על ידי התורה מכונה בשם תורה תבלין, עד שיתקבץ לשעור מסוים והקדוש ברוך הוא מרחם עליו ויערה רוח ממרום זאת אומרת שפע עליונה. 

אבל אחר שגילה בשלימות את התבלין, דהיינו האור תורה שהאדם שואף לגופו, מחמת התחזקותו באמונת השם יתברך, כי אז נעשה מוכשר להשגחה בגילוי פניו יתברך, שפירושו, שהשם יתברך מתנהג עמו, בהתאם כשמו הטוב ומטיב יתברך."

(בעל הסולם. "הסתר וגילוי פנים של השי"ת - א'")

שאלה: אם אני רואה שיש משהו שלילי בחבר שלי, בדרך כלל אני לא מייחס זאת לחבר אלא להופעה של תכונה אגואיסטית כלשהי, ואז נעשה קל להצדיק אותו. האם אני פועל נכון?

כן ולא. אני לא יכול להגיד שתמיד זה טוב כך, שכאשר אני רואה רע בחבר זה רע בי ולכן אני רואה בו רע, והחבר בלעדיי הוא ממש כוח עליון מתוקן וכולו לבן. בסופו של דבר זה יתגלה כך אבל לא כרגע במקום שאנחנו נמצאים. לכן להצדיק את החבר במאה אחוז בקבוצה כשאנחנו נמצאים בשיתוף אנחנו לא יכולים. אני חייב להראות לו למשל שהוא לא נמצא בערבות הכללית שצריכה להיות, ושהוא במעשה שלו עושה חור בדופן הסירה, לכן אין כאן ברירה אלא לדבר בינינו. זה לא שמענישים אותו אלא מחייבים אותו לתקן מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להתנהג כמו שאתה אומר, עדיין לא. עוד נראה מה בדרך.

שאלה: אם אדם רואה שהוא מתנהג בהתאם לטוב ומיטיב, איך להכין את עצמו לדבר הזה?

אני לא חושב שאנחנו צריכים יותר מדי להתייחס לבורא. הבורא קודם כל רוצה שאנחנו נתייחס נכון זה אל זה, זו הבעיה. את הבורא תעזבו, למען הבורא כולנו מוכנים לעשות הכול.

שאלה: האם זה אפשרי להבחין בפגם בחבר, ולהבדיל בין הצורה לבין איך שזה מתלבש במה שאני רואה בחבר? האם אנחנו יכולים באמת להבדיל בין לראות מה שהחבר עושה לבין מה שעומד מאחורי זה?

יכול להיות שעדיין לא יכולים, אבל כן נתאר את זה אחר כך. יש דברים לחיוב ויש דברים לשלילה, יכול להיות שזה האור העליון שמגיע ועושה את זה בצורה כזאת או בצורה הפוכה.

שאלה: מה לעשות עם תחושה של חוסר אונים מוחלט, ריקנות, חוסר יכולת לאהוב מישהו, לתת משהו מעצמי? אני אפילו לא מרגיש ריק, אלא מרגיש מלא בזבל של עצמי, רק רוצה לעצום עיניים, לשכב ולמות.

מה זה ייתן לך אם תמות? בטוח שבזה אתה לא מתפטר משום דבר. זה שהחיים הבהמיים שלנו שאנחנו חיים אותם עכשיו הם חיים כאלה שכדאי למות, זה נכון, אבל האם בזה אני מתפטר מהמצב הזה? לא נכון.

כל מה שאני מרגיש עכשיו בקיומי, הוא משהו שלא שייך לעובדה שאני חי או מת, אני בכל זאת אצטרך לעבור את כל תהליך תיקון הרצון לקבל שלא שייך לעולם הזה ולבהמות שלנו, לגופים שלנו. לכן אני לא עושה בזה שום שינוי עקרוני בחיי, אני רק מראה שאני מוכן לעשות הכול רק לא לסבול. ומה התועלת? אתה בכל זאת ממשיך. לכן צריכים לראות את הדברים האלה בצורה אמיתית בתהליך של מטרת הבריאה. שם אנחנו לא מתים, לא יכולים להפטר מאף דבר, אין שם חיים ומוות במובן הגשמי, שאני עכשיו יכול להפטר מהגוף שלי והכול יסתדר, שאני משלם בחיים שלי כדי לא לסבול, זה לא תשלום, אתה בזה לא נפרד משום דבר שלילי.

המקור לכל המצבים השליליים הוא הרצון האגואיסטי שהבורא ברא, "בראתי יצר רע" כמו שהוא אומר, ואנחנו חייבים לתקן אותו. המוות הוא לא תיקון, הוא בריחה מהתיקון, בזה אתה רק מראה עד כמה אתה לא מסכים עם כל אותו עולם שהבורא ברא כדי שתתקן את האגו שלך, אתה לא מוכן לקבל על עצמך את המערכת הזאת ואת התיקון. זה לא ייגמר בטוב, תצטרך שוב ושוב לתקן את עצמך בכל מיני מצבים קשים יותר, חדים יותר. לכן חכמת הקבלה אוסרת לגמרי, על הסף, עניין של התאבדות. וכל התיקונים שמגיעים אחרי פעולות כאלה נקראים "תיקוני גיהינום".

שאלה: אנחנו שומעים שיש אדם או אומה בעולם שמתנהגים לא בסדר, לעומת זאת אנחנו לומדים שאין עוד מלבדו, וגם שומעים שכל הקלקולים שאנחנו רואים בחוץ נמצאים בתוכנו. איך לסדר בצורה נכונה את התמונה הזו?

אנחנו צריכים להבין, כמו שחכמת הקבלה מלמדת אותנו, שאין עוד מלבדו, שהבורא בכל רגע ורגע מחדש את מעשה בראשית ומעמיד לפניי את העולם. ומה שאני מרגיש נכון להיום, עבר, הווה, עתיד, אני מרגיש לפי מה שהבורא מקרין לי ישירות לתוך המוח, וכך אני רואה את העולם. כמו שאנחנו לומדים ב"מבוא לספר הזוהר", בתפיסת המציאות, שזו מכונה פוטוגרפית שאנחנו רואים דרכה את העולם, וזה בכלל לא העולם ולא אני ולא הגוף שלי ולא אחרים, אלא אנחנו קיימים באיזו מציאות מדומה שהבורא מעורר בנו. לפי זה אנחנו צריכים לראות את עצמנו, איך אנחנו מגיבים, איך אנחנו משנים את התפיסה שלנו ומתקנים את עצמנו.

בסופו של דבר, על ידי התיקונים אנחנו מגיעים למצב שהתפיסה שלנו תהיה תפיסה אמיתית. אני אדע שאני נמצא בעולם מסוים, בהעלמה מסוימת, ואיך אני צריך להתגבר על ההעלמה הזאת, ואיך אני מגיע למצב שכל המציאות תראה לי בסופו של דבר בצורה האמיתית, שאני נמצא בשליטה של הכוח העליון שהיא גם השליטה שלי. ואין עולם הזה, עולם הבא, עולמות, הגבלות, שום דבר.

שאלה: מה לדעתך האנושות צריכה לעבור עכשיו כדי לקבל את המתודולוגיה שלנו כבסיס לחינוך לכל הדורות?

אני לא יכול להגיד לך עכשיו בצורה קצרה. האנושות צריכה לעבור באמת שינוי גדול בהכרת הרע, כי היא נמצאת בהסתרה, בהסתרה איומה, היא לא יודעת איפה היא, למה היא, בשביל מה היא קיימת, וזו בעצם הטרגדיה שלה. אנחנו קודם כל צריכים להסכים עם זה שאנחנו חיים בעולם שקרי שמבלבל אותנו, ועלינו להתנגד לבלבול הזה שמכוון נכון על ידי הכוח העליון ולצאת ממנו. לצאת אפשר אך ורק על ידי חיבור בינינו. במידה שאנחנו מתחברים, במידה הזאת אנחנו מתעלים מעל המציאות המדומה הזאת.

(סוף השיעור)

---

1. "" (קידושין, פ"ב, ב')↩