שיעור בוקר 06.08.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 133, מאמר:

"ג' זמנים בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 133, מאמר "ג' זמנים בעבודה".

ג' זמנים בעבודה

תשמ"ה - מאמר כ"ד
1984/85 - מאמר 24

"יש להאדם להבחין בזמן עבודתו ג' זמנים:

א. עבר,

ב. הווה,

ג. עתיד.

"עבר" פירושו, כשהוא מתחיל לכנס בעבודת ה'. אז הוא צריך להסתכל על העבר, היינו מהי הסיבה, שהוא רוצה עכשיו לקבל עליו עול מלכות שמים. זאת אומרת, שהוא צריך לעיין את הסיבה, שאם הסיבה הזו מספקת לו לכנס בעבודת ה', עד לבחינת "והגית בו יומם ולילה". שאין לו שום דבר להגות רק מהתורה, כי הוא בא לידי החלטה, שאין לו שום דבר שיהא כדאי לחשוב, רק בתורה.

וזה בטח שמוכרח להיות, משום שהוא מרגיש, שהוא נמצא בצרה גדולה, שאין לו שום דבר בעולם, שיהיה כדאי לחיות בשביל זה, ולא מוציא דבר אחר, אלא דביקות ה'. ולהיות לזכות לדביקות ה', מוכרחים לצאת מאהבה עצמית. ובכדי לצאת מאהבה עצמית, הוא מאמין בדברי חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

וזוהי הסיבה שמחייבת אותו להגות בתורה יומם ולילה. כי אחרת לא יכול לצאת מאהבה עצמית. נמצא לפי זה, הסיבה לתורה היא דביקות ה'. והסיבה שמחייבת אותו, שצריך לזכות לדביקות ה', הסיבה הזו צריכים תמיד לחדש. כי על הסיבה הזו יש הרבה מתנגדים. שכל פעם בא הגוף עם שאלות חדשות, ורוצה לעורר על הסיבה הזו. פעם אומר לו, שזה דבר קשה. ופעם אומר לו, שזהו לא בשבילו, ומביא לו ניצוצי יאוש. ופעמים מביא לו מחשבות זרות במוחא ובליבא.

אי לזאת, צריכים להתבונן על בחינת העבר. היינו, על הסיבה, שנתנה לו את ההתעוררות הראשונה לזה, צריכים תמיד לבדוק. היינו, שיכול להיות שהיו סיבות אחרות, שהביאו לו, שיכנס לעבדות ה'.

היינו, שהסיבה הראשונה שלו לא היתה בכדי להגיע לדביקות ה', אלא יכול להיות שאר סיבות. ואח"כ מטעם "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן הסיבה השניה הוא בכדי להגיע לדביקות ה'. וכן יכול להיפך, שהסיבה הראשונה היא כדי להגיע לדביקות ה', ואח"כ מסיבות שונות, קיבל סיבות אחרות, שיחייבו אותו לקבל עליו עול תורה ומצות.

היוצא מכל הנ"ל, שצריכים תמיד לבדוק את הסיבה, שמחייבו ללכת בעבודת ה'. וזה נקרא, שצריך ללמוד מהעבר, שהכוונה על הסיבות, המסובבות את כל דרכי עבודה שלו. זאת אומרת, שהסיבה נקראת המטרה. דהיינו, לפי גודלה וחשיבותה של המטרה, בשיעור זה האדם מסוגל לתת כוחות.

אבל יש הבדל, מה נקרא "חשיבות", שבענין החשיבות תלוי מה האדם מחשיב. שבדרך כלל האדם מחשיב דברים, שמביאים תועלת עצמו. היינו, רק שנוגע לאהבה עצמית. מה שאין כן אם המטרה היא להשפיע, אין זה מדרך הטבע, שיהיה דבר זה חשוב בעיני האדם.

ומשום זה, אם אין הסיבה, סיבה אמיתית, אין בידו ללכת עד הסוף, היינו להגיע לידי דביקות. כי בזמן שהוא רואה, שלא תהיה לו תועלת עצמו, אז הוא תיכף בורח מהמטרה, כיון שהסיבה שלו, שבשבילה לקח על עצמו לקיים תורה ומצות, לא היתה בעמ"נ להשפיע, אלא לתועלת עצמו.

ולכן, כשהוא לא מרגיש תועלת עצמו בזמן עבודה, הוא מוכרח להתרשל בעבודה. כי מה שהוא רואה, אינו מרגיש, שזה יהיה שכר בשבילו. כיון שכל היסוד של עבודתו היה בשלא לשמה. אבל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". אז הסדר הוא, שמראים לו הרגשה מהו לשמה, היינו "לא לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'", אז הוא תיכף בורח מהמערכה.

אי לזאת, צריך תמיד האדם לברר את מטרתו, היינו הסיבה שלו, ושיזכור תמיד, שהמטרה היא להשפיע להבורא. ואז, כשמראים לו ענין הרגשת דלהשפיע, הוא לא מתבלבל, אלא שיודע, שזה דבר קשה, היות שזה הוא נגד הטבע שלו.

ורק עכשיו, היינו לאחר שהוא רואה, שקשה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז יש מקום לתפילה מעומקא דליבא. מטעם, שהוא רואה, שאין בידו לעשות שום דבר, רק להתפלל לה', שיתן לו את הכח הזה. לכן צריכים תמיד ללמוד את העבר, היינו שתהיה לו סיבה אמיתית, שיחייבו לעסוק בעבודת הקודש.

"הווה" זוהי ההבחנה, מה שהאדם מרגיש בזמן עבודה. כי יש לאדם לעבוד עבודת הקודש בכמה בחינות, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק א', משנה ב') וזה לשונו "הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

"עולם" פירושו האדם, "כי כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו", כמו שכתוב בזה"ק. ובכדי שיהיה קיום להאדם, היינו שהאדם יתקיים בעולם, וירגיש וישיג את ה' בבחינת טוב ומטיב, הוא צריך לג' דברים הנ"ל. מטעם שהאדם נברא עם יצר הרע, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו.

ועל הרצון לקבל הזה היה הצמצום, שפירושו, העלם והסתר על השפע העליון. ולא מורגש את הטוב והעונג, מטרם שאדם בא לידי השתוות הצורה, דהיינו, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע. לכן צריכים לתורה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין, ל' ע"ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

עבודה צריכים, כי עבודה היא בחינת תפלה. כי תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו.

והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע, שזה נקרא "נס". ונס רק הבורא יכול לעשות. זאת אומרת, שתהיה יכולת לאדם לצאת מאהבה עצמית, זהו מעשה נסים.

גמילות חסדים פירש רש"י וזה לשונו "מלוה מעותיו לעני, שהוא יותר גדול מהצדקה, לפי שאינו מתבייש. ועוד, שגמילות חסדים בין בעשירים בין בעניים, בין במתים בין בחיים, בין בגופו בין בממונו". מה שאין כן בצדקה, כמו שאמרו "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה". וכהאמור "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי אמרתי עולם חסד יבנה, ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים".

היות שענין החסד, הוא הפתח יציאה מאהבה עצמית לאהבת ה', כמו שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". לכן בבחינת ההווה, צריכים לראות, איך שג' בחינות הנ"ל פועלים אצלו בזמן ההווה. וגם הוא צריך לשתף אז בההווה את העבר. היינו, המטרה, שהיא הסיבה, שבשבילה הוא נותן את כל היגיעה.

העתיד, והוא צריך לראות את העתיד, מה שיש להשיג עד להגיע לשלימותו. כי ידוע, ש"אור פנימי" נקרא, מה שמאיר בהווה. ו"אור מקיף" נקרא, מה שהוא צריך לקבל בעתיד.

ודרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מסחר, והוא השקיע הרבה כסף, זה היה בודאי בכדי להרויח הרבה כסף. ולפי זה אנו מבינים, אם הוא קנה הרבה סחורה, היה זה בכדי להרויח הרבה כסף, עם זה שהוא מוכר את הסחורה מיד. היינו, שהסוחר קנה סחורה על היריד. וכשהביא את הסחורה, כל בני עירו, שראו שהוא הביא הרבה סחורה, כולם הבינו, שתיכף ישכור הרבה חנויות, בכדי למכור את הסחורה תיכף ומיד. ולבסוף ראו, שהכניס את כל הסחורה לתוך מחסנים, ולא רוצה למכור את הסחורה. וכולם ראו, שאף על פי שלא מכר את הסחורה, מכל מקום הוא שמח, כאילו היה מרויח הון תועפות. והמקורבים אל הסוחר לא יכלו להבין אותו, ושאלו, שמחה מה זו עושה, הלא לא מכרת שום דבר, וממילא לא הרוחת שום רווח, אם כן מה אתה כל כך שמח.

אז הוא השיב להם: "אני קניתי סחורה הרבה ובזול, כי ירד השער מהם, וכל הסוחרים היו מפחדים לקנות אותם, ואני קניתי אותם, מטעם שאני יודע לפי החישוב, שבעוד שנתיים יהיו הרבה קופצים על סחורה זו, כי לא יהיה בנמצא. ואז אני יכול להתעשר מזה. לכן כשאני מסתכל על העתיד שלי, אני שמח, אף על פי שעכשיו בהווה לא הרווחתי כלום".

אז אנו רואים, שאם העתיד מאיר בההווה, אף על פי שבההווה אין לו עדיין כלום, זה לא משנה. אלא, הוא יכול לשמוח עם העתיד כמו ההווה. אבל זה דוקא אם העתיד מאיר בההווה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהוא נהנה מאור מקיף, שפירושו, שהוא נהנה מהאור העתיד לבוא.

זאת אומרת, אם הוא רואה, שיש דרך של אמת להגיע להמטרה, אף על פי שעוד לא הגיע להשלמות, מכל מקום אם הבטחון של המטרה מאיר לו, הוא יכול להנות בהווה, כאילו האור מקיף מאיר לו עכשיו בפנימיות הכלים.

וכעין זה אמר אאמו"ר זצ"ל על מאמר חז"ל "צדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא", שהכוונה היא, שהצדיקים יכולים לומר שירה, על מה שעתיד לבוא להם אח"כ. היינו, שהם מאמינים, שסוף כל סוף הם יזכו לשלימות. על סמך זה הם אומרים שירה, אפילו שעדיין לא זכו לשלימות.

וענין זה מובא בזהר (וילך, ובהסולם אות מ"ז) "אמר רבי אלעזר, עתידים הם ישראל לומר שירה ממטה למעלה וממעלה למטה, ולקשור קשר של אמונה, שכתוב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אז שר, לא נאמר, אלא, אז ישיר, דהיינו לעתיד". נמצא לפי הנ"ל, שהאדם צריך לקבל הארה מבחינת אור מקיף, שהיא מבחינת לעתיד לבוא, אחר ההווה. והוא צריך להמשיך אותו לתוך ההווה.

לכן כל ג' הזמנים, שהם היה - הווה - יהיה, נכללים בהווה. אבל עצת היצר הרע הוא תמיד להיפך, היינו לחלק את הג' זמנים, בכדי שלא יאירו ביחד. אי לזאת, צריכים תמיד ללכת נגד היצר הרע, ולומר, מה שהוא אומר, בטח הוא שלא לטובתנו. כי זה לא מהתפקיד שלו, שיתן לנו סיוע לעבודה.

דוגמא, כמו שכתוב במאמר י"א [תשמ"ה], כשהיצר הרע אומר לאדם "בשביל מה אתה כל כך מאריך בתפלה ובתורה, וכדומה, הלא לא כוונתך לשם שמים. בשלמא שאר אנשים, שמאריכים בתורה ובתפלה, הוא משום שכוונתם לשם שמים. מה שאין כן אתה". אז צריכים לענות לו "להיפך, אני כן עובד לשם שמים. ואני לא רוצה לשמוע בקולך". וזה מטעם, שהוא רוצה להפריע לו בעבודה, היינו שלא לעסוק בתורה ומצות.

ואח"כ הוא בא וטוען "אתה צדיק, שכל כוונתך הוא לשם שמים, ואין אתה דומה לשאר אנשים". אז האדם צריך לומר לו "להיפך, אני כל עסקי הוא שלא לשם שמים. ואני יודע, שכל מה שאתה טוען, זהו לא לטובתי".

והוא מטעם, שהוא רוצה להכשילו בעבירה של גאוה, שהוא דבר רע יותר מכל דבר, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". אי לזאת, אין אדם יכול לקבוע אצלו באיזו דרך ללכת, אם בדרך שפלות או גדלות. והכל הוא לפי הענין."

שאלה: למה מי שאוהב את הסיבה מתקדם באחישנה לתיקון הנשמה שלו?

כי הוא קשור דרך זה לבורא.

תלמיד: איך נגרום לכך שכל הקהל הקדוש הזה יגיע לזה?

מתוך זה שנשתדל לחבר את כולם.

שאלה: איך לכלול את כל ג' הזמנים, היה, הווה ויהיה בתוך ההווה?

על ידי זה שאדם חושב לְמָה עכשיו ברגע זה הוא דבוק ואיך הוא מצרף את כל הסיבות למעשה שהוא הולך לבצע.

תלמיד: אם תוכל לפרט מה זה אומר, איך אני קושר גם את העבר, גם את העתיד, את הכול בהווה אחד עכשיו?

כך אני עושה, ומתוך זה אני מוצא את הפעולה הנכונה ביותר להתקדמות שלי.

תלמיד: אבל מה הפעולה שכוללת את כל הזמנים בהווה?

חיבור של עבר, הווה ועתיד, שיהיו מחוברים בהווה.

תלמיד: מה מחבר ביניהם להווה?

הכוונה שלי, הכוונה שאני רוצה עכשיו לבצע פעולה שעל ידה כל הזמנים, כל הפעולות, כל האפשרויות, ההזדמנויות וכן הלאה, יתחברו לפעולה אחת, חיבור.

תלמיד: למה אנחנו צריכים את הכול בהווה?

כי בהווה אני קובע מה אני רוצה, מה אני רוצה להשיג.

תלמיד: איך לזכות לאור הביטחון, שהמטרה תאיר לו בפנימיות של הכלים?

אם אני משתדל לא להיפרד מהבורא, אז אני משיג איזו מידה מאור הביטחון.

שאלה: רב"ש כותב, "צריך תמיד האדם לברר את מטרתו". מה זה ה"תמיד" הזה? איך בכל רגע אפשר לברר את המטרה?

על ידי זה שהוא קשור לאותה המטרה ומשתדל כל הזמן להתקשר אליה עוד ועוד בצורה ברורה יותר, נצחית יותר.

תלמיד: האם בכל רגע, בכל פעולה, בכל מחשבה, צריך לעשות את הבירור הזה או שמספיק שתהיה אווירה כזאת?

האדם צריך להיות במאמץ קבוע בזה שכל מה שהוא עושה יהיה קשור להשגת המטרה.

תלמיד: זה באמת צריך להיות בכל רגע?

אלא בשביל מה האדם חי?

תלמיד: נגיד באנו עכשיו והתאספנו, עשינו הכנה לשיעור, קראנו מאמר, האם ב-45 הדקות האלו שאנחנו נמצאים בפעולה, המטרה שביררנו מרגע שקמנו או שהתאספנו מספיקה או שצריך בכל הזדמנות לחפש בצורה אקטיבית ולהעלות את תדירות הבירור של המטרה, ולברר אותה עוד ועוד?

צריכים להשתדל להיות קשורים כל הזמן למטרה, ואם אתה יכול להתקשר אליה יותר, אז תעשה את זה עוד יותר ועוד יותר. אבל המטרה חייבת להיות לפניך.

תלמיד: אני מרגיש שאני מפספס משהו במה שאתה אומר.

אתה מפספס את החיבור של עבר הווה ועתיד, שהם יהיו מקושרים יחד בפעולה הנכונה.

שאלה: אני מאוד מזדהה עם הדוגמה של הסוחר שקונה סחורה והולך עם הרבה שמחה לעתיד כי הוא עומד למכור אותה, זו הרגשה אדירה כשאתה יודע שבעתיד אתה הולך לממש. יש הרגשה שאנחנו רוכשים כאן סחורה מאוד איכותית בהווה וקשה לשמוח כלפי העתיד. איפה המקום הזה שבו נרגיש שאנחנו עומדים לממש את הסחורה כדי לשמוח עכשיו בעתיד?

כל רגע ורגע אנחנו מתקדמים מהווה לעתיד. ולכן אני צריך להיות בשמחה מזה שאני מממש את תוכנית הבורא עבור כולם וגם עבורי.

תלמיד: כל רגע העתיד מגיע?

כל רגע, צריך פשוט להיות בזה, לזרום בזה.

תלמיד: ומהי הסחורה שלנו שממנה נשמח?

הסחורה היא הקירבה המתגברת בינינו והבורא שיותר ויותר מתעורר להתגלות מתוך הקירבה הזאת.

תלמיד: יצר הרע כל פעם בא ואומר דבר מסוים, הפוך ממה שאנחנו צריכים לשמוע. כשאנחנו שומעים את יצר הרע, מה צריך להיות היחס של כל אחד לאותו יצר רע?

על יצר הרע כתוב "עזר כנגדו", שהוא מכוון אותנו לאותה מטרה, רק בצורה הפוכה. ואנחנו רואים בהרבה מקרים בחיים שאנחנו צריכים גם כוח חיובי וגם כוח שלילי כדי להתקדם נכון.

לכן רק צריכים לראות איך משתמשים ביצר הרע בצורה נכונה, כי בלעדיו לא היינו יודעים איך להתקדם. אני לא יכול רק לרוץ למשהו טוב לפניי, מאיר ומושך, זה לא יכול לקרות. כי אנחנו צריכים לגדול, זה לא שאנחנו כבר בנויים מהרצון הנכון שלנו להשגת המטרה הסופית, אלא אנחנו צריכים לסדר אותו, חוץ מלגדל אותו צריכים גם לפרמט אותו בצורה נכונה. ולפרמט זה נקרא כל הזמן להתאים אותו יותר ויותר למטרה הרוחנית העליונה.

שאלה: איפה נמצאים המחסנים שאני שומר בהם את הסחורה הרוחנית, כי באופן אישי אני מרגיש שכל יום הפסדתי את כל הסחורה ואני צריך לרכוש אותה מחדש?

המחסנים האלה נמצאים אצל החברים, שאם אני מתחבר אליהם, אז אני יכול להשתמש בחיבור בינינו כדי לגלות יום יום את המטרה הרוחנית בצורה יותר גדולה, ברורה, מושכת.

תלמיד: ואני יכול להוציא משם את הסחורה? מה המפתחות, מה הפטנט להוציא משם את הסחורה שאני צריך?

אתה לא צריך את הסחורה, יש פעולות כאלה גם בעסקים, שאני לא צריך למכור את הדבר, אני יכול להשתמש בזה שהערך שלו עולה.

תלמיד: כמו מניות?

נגיד, כן. כך אני משתמש בזה.

שאלה: איך החיבור של עבר, הווה ועתיד מקטין את הכוח של היצר הרע או מנטרל את ההשפעה הרעה שלו?

זה תלוי איך אדם רוצה לראות את עצמו בין הכוחות האלה - עבר, הווה, עתיד.

תלמיד: איך אני מחבר עבר, הווה ועתיד? מה זה אומר לחבר עבר, הווה ועתיד?

תחבר אותם בהווה.

תלמיד: אני רוצה לעשות את הפעולה הזאת, מה אני צריך לעשות עכשיו?

על סמך העבר אני רוצה לגלות את העתיד בהווה.

תלמיד: עשיתי את הפעולה הזאת, זאת אומרת, על סמך העבר אני רוצה לגלות את העתיד כרגע בהווה שאני נמצא בו. איך הפעולה הזאת מחזקת אותי בדרך?

אז כאילו שמצאת, כאילו שהשגת.

תלמיד: בעצם החיבור של עבר, הווה ועתיד זה כמו למעלה מהדעת?

זה דומה לזה.

שאלה: לגבי עבר, הווה, עתיד, פעם סיפרת שהיית בירושלים ורצית לרכוש ספר של קבלה והמוכר נבהל ואחר כך בהמשך פתאום הקבלה נהייתה משהו שכולם מדברים עליו ואמרת שלא האמנת שזה יפתח בצורה כזאת.

כן, זה היה ממש תוך כמה שנים.

תלמיד: וגם כשלמדת אצל רב"ש לא צפית כמות כזאת של תלמידים שיהיו מכל העולם?

אני ראיתי הרבה אנשים שמגיעים לכל מיני חוגים, אבל החוגים האלה עוד לא היו קבלה, אלא כל מיני קלפים, עתידות, כאלה דברים, לזה נמשך העם. וודאי שאני לא יכולתי להשתתף בזה, לא היה לי לזה שום כבוד, זלזלתי בזה מאוד, אבל אחר כך תוך כמה שנים ראיתי שמקבלים, שספרי קבלה התחילו למכור ברבי עקיבא פינת חזון איש, בעוד כמה מקומות, אצל האחים גיטלר בבני ברק, שזה ממש היה נס, כי איך יכול להיות דבר כזה. וכן, הם התחילו למכור את זה כי ראו שיש לזה ביקוש וחבל להם לאבד את הכסף. אז אפילו אנשים שלא מסכימים ולא פותחים ספרים כאלה, החזיקו אותם בחנויות. ככה זה קרה.

תלמיד: אם נחזור למאמר, אז נניח על סמך הקפיצות האלה שהיו והשינויים שכביכול לא נראו לעין באותו זמן ונניח שהעולם לא שמע, אנחנו יכולים להסתכל על העתיד ולהגיד אם ככה היה, בעתיד הקרוב מאוד הוא ישמע מה שאנחנו עושים ויהיה לו צורך בזה.

אני חושב שאנחנו נמצאים בזמן מעבר, אמנם חכמת הקבלה ירדה לעם, אם אפשר כך להגיד עליה, ונמצאת בשדרות העם, אבל האנשים עוד לא מכירים את זה. זאת אומרת הם רואים גם חכמת הקבלה, מה יש? הכול יש. אני מקווה שאנחנו נעבור את השלב הזה ובינתיים נדבר ונחבר ספרים ונעשה כל מיני פעולות שבכל זאת מביאות לפני האדם את הצורה הנכונה של החכמה ואז גם הזמנים ישתנו ואנשים ישתנו והם כבר לא יהיו אדישים כמו עכשיו, הם ירצו לשמוע משהו יותר פנימי.

תלמיד: אז לחבר בין העבר לעתיד זה לראות מה היה, איך הדברים התפתחו, להבין שבאמת יש פה תהליך מאוד רציני, ועל סמך זה גם בעתיד יהיה דברים וכן להאמין בזה.

כן, בעבר זה לקח מאות שנים, אחר כך עשרות שנים, והיום זה אולי כמה שנים. הזמן משתנה, הקצב משתנה.

שאלה: הוא אומר, תסתכל על העבר ותעדכן את הסיבה שבשבילה אתה הולך, ותראה אם אתה יכול לקחת סיבה יותר מדויקת, שזה יהיה נחת רוח לבורא, אז זה עבר. בעתיד אני מבין , נוכל להיות ככה מחוברים ביחד, אפילו לא רק עשירייה, כל הכלי העולמי, כל האנושות ונמצא בדבקות בינינו ולבורא.

אני רוצה להבין את ההווה. הוא נותן בסוף את היצר הרע שבו פעם אחת הוא אומר לו "אתה לא שייך לדרך הזאת", ופעם אחת הוא אומר לו "אתה יותר טוב מכולם, הם לא מספיק טובים בשבילך". מה זה הבירור הזה בהווה?

הווה זה כל הזמן, זה גם אתמול היה הווה לעומת אתמול וגם היום לעומת היום וגם מחר לעומת מחר. הווה זה הווה, זה איך אני נמצא כרגע כלפי התפיסה שלי, הבירור שלי, התקוות שלי וכן הלאה. לכן אני כל הזמן צריך לתקן את עצמי - למה אני מכוון, מה אני רוצה שיקרה מהיום עד מחר. זה קשה, כי זה מחייב עבודה הכי קשה במשך היום, כדי שאני אשתנה למחר, אבל צריכים קצת לחשוב על זה. זה מה שאנחנו צריכים כל אחד לרשום לפניו, שאני חייב היום, במשך היום להשיג משהו, עוד איזו מדרגה, עוד חצי צעד קדימה, משהו.

תלמיד: אם אני מסתכל על העשירייה, כשאני מגיע יש לי מטרה.

עם העשירייה זה יותר קל, כי אתה קובע מראש " היום עם העשירייה אני צריך להגיע להתקדמות בחיבור בצורה כזאת וכזאת" ואז אתה מממש את זה גם בצורה גשמית. זה כביכול נמצא בידך.

תלמיד: יש משהו טוב בלמשוך את המצב הרצוי הזה מהעתיד למצב הנוכחי שבו אני נמצא?

כן ודאי, זה נקרא "ללכת קדימה". שאנחנו הולכים קדימה אנחנו בעצם צועדים למחר, אבל עושים מזה הווה.

תלמיד: אז יש לי מטרה מאוד מחודדת, יש מצב רצוי, בפועל יכול להיות שאני רואה משהו הפוך.

לפעמים אנחנו רואים הפוך, אבל ההפוך הזה הוא כדי שאנחנו נבין יותר מדויק את המצב הנוכחי.

תלמיד: ומה הכלי הכי חזק לשינוי? כביכול אני אוסף נתונים ובסוף אני צריך איזה משהו שיגרום את השינוי הזה.

קנאה, תאווה וכבוד שאתה מחבר אותם עם הקבוצה.

שאלה: איך נוכל לחיות בהווה הפנימי וליהנות מהעתיד שהוא האור המקיף? איך אנחנו משלבים באופן פעיל את שני ההוראות הללו בעבודה היומיומית שלנו?

אני עושה את כל הפעולות כדי להיות בעתיד, אני מברר באיזו צורה אני יכול לחיות בעתיד, משתדל לממש את זה ואז אני רואה מה עוד חסר לי כדי בפועל ולהגיע לעתיד.

שאלה: במצב ייאוש צריך תמיד לבקש עזרה מהבורא, אבל איך אפשר להמשיך ולבקש במשך שנים אם לא רואים תוצאות מהתפילות הללו?

אבל אין לנו מאיפה עוד לקבל עזרה ואין לנו מי שיכול לספק לנו את העזרה, רק הכוח העליון, שהוא אחד לכולם, שורה על כולם ולכן אנחנו חייבים לפנות אליו. עכשיו, זה שאנחנו כל הזמן פונים אליו בכל מיני מצבים, זה כבר שינויים שאף על פי שהוא מבצע אותם כי נותן לנו כל פעם מצב אחר, אבל אם אנחנו לא עוזבים כל מצב, אז כך אנחנו מפעילים אותו. זה נקרא, "ניצחוני בניי".

תלמיד: מה לעשות אם הדאגה לחשיבות המטרה מתחלפת בשגרה, מאיפה אפשר לקבל כל כך הרבה סבלנות לעבודה בעשירייה?

סבלנות לא יכולים לקבל, בכל זאת, אנחנו רוצים להתקדם ולראות את המטרה העתידה בהווה אבל על ידי זה שאנחנו מתחברים ומבקשים. אנחנו לא מבינים שההבדל בין עבר, הווה, ויהיה, זה רק מידת החיבור בינינו. אם אנחנו מתחברים, אנחנו פועלים לכיווץ הזמן ואז אנחנו פשוט קופצים לעתיד.

שאלה: האם אנחנו חושפים את העתיד או שאנחנו יוצרים אותו?

אין זמן, אלא לפי המאמץ הפנימי שלנו, בינינו, אנחנו מגלים את המצבים שלנו היותר מתוקנים, זה נקרא בעצם להיות בזמן.

שאלה: מה הצורה העתידית שאנחנו צריכים לשאוף אליה בעשירייה בכל יום?

להיות מחוברים עד כמה שאנחנו מבינים היום, מה זה להיות מחוברים? זה מאוד חשוב וככה יום יום, יכולים בזה לקצר בהרבה את התהליך.

שאלה: מה תפקיד הזמן בעבודה הרוחנית ואיזו עזרה הוא נותן לנו?

זמן זה חיסרון. מה שחסר לנו אנחנו מפרטים בזמן, איך? כמו שאתה פודה את זה בכסף, זה נקרא שאני יכול לקצר את הזמן, זה יהיה ברור.

שאלה: מה זה גמילות חסדים ומה זה צדקה?

עזרה בין בני אדם. אנחנו לא מדברים על חי, צומח ודומם, אמנם זה קיים גם שם, אבל עזרה לזולת נקרא - "גמילות חסדים". גמילות חסדים זה לא למישהו, אלא לעצמו. כי הבורא נתן לנו לתקן את עצמנו, לקרב את עצמנו למטרת הבריאה על ידי זה שאנחנו עוזרים לזולת, כאילו שזה זולת, ועל ידי זה שהוא נתן לי ריחוק מהזולת, נתן לי הזדמנות להתקרב לעצמי ודרך זה להתקרב אל הבורא. ככה זה עובד.

שאלה: האם אור העתיד לא יפגום אם אנחנו נתחיל להנות ממנו עכשיו, בהווה?

קודם כל זה לא תלוי בנו, אנחנו לא יכולים למשוך אותו, כי אין לנו כלים לזה. במידה שאנחנו מתחברים בינינו אז אנחנו יכולים להזמין אותו על ידי הגדלת הארתו עלינו, זה נקרא "למשוך את העתיד".

שאלה: לסוחר במאמר יש ביטחון על הרווחים בעתיד. מאיפה אנחנו אמורים לשאוב את הביטחון לגבי העתיד כך שנהיה בשמחה אמיתית כבר עכשיו?

אם אנחנו יכולים להשפיע על החיבור בינינו אנחנו יכולים להשפיע על האור שיתגלה בינינו וזה נקרא שניתן לנו באמת להיות המשפיעים, הקובעים את המצב הכללי של כל המציאות. כי דומם, צומח, חי, מדבר, אם אנחנו מעלים את הקשר בינינו, בדרגות האלו אז הכול נמצא בידינו. הכול תלוי אך ורק בחיבור.

שאלה: מה זה האור המקיף שיתקבל בעתיד?

האור המקיף זה אותו אור שנמצא סביב הפרצוף הרוחני, סביב הנשמה ומחכה עד שיוכל להתלבש בה לפי מידת הקשר שיש בין חלקי הנשמה. אז ודאי שבעתיד כולו יהפוך להיות לעובר, לאור פנימי.

שאלה: כתוב במאמר שהנטייה של הרצון לקבל זה להפריד בין עתיד, הווה ועבר. למה זו הנטייה של הרצון לקבל?

כי כך בנוי הרצון. הוא לא סופר מה יש לו בכל הזמנים, אלא הוא קשור, דבוק לזמן שבו הוא מרגיש איזה רווח יש לו מהאור שמתפשט בכלים.

שאלה: האם הרצון להשפיע זה נטייה לחבר בין ג' הזמנים?

לחבר בין ג' זמנים, יכול להיות. אבל זה בעתיד.

שאלה: המטרה זה מה שמזין אותנו, מה שמחזיק אותנו בדרך, כמו הסוחר עם הרווח בעתיד. אבל זה מאוד אגואיסטי. איך אפשר להפוך את זה לאמיתי? יש איזו מטרה שאי אפשר לדמיין אותה בכלים של השפעה כי אין לנו כלים כאלה.

זה לא חשוב באיזה נטייה אני נמצא. אם אני רוצה להרוויח אז וודאי שאני שוקל את הרווח שלי בכלים שלי, או בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע.

שאלה: אבל אין לנו כלים להשפיע רק לקבל, אז איך?

למה? האם על מנת להשפיע אנחנו לא שוקלים כמה שאנחנו יכולים להשפיע, אנחנו לא שוקלים את זה בכלים דקבלה, האור מתפשט לא בכלים דקבלה?

תלמיד: לקבלה.

השאלה רק למען מה, למען מי. אבל עובדים עם אותם הכלים, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". אם לא היה יצר רע לא הייתה תורה, לא הייתה השגה, לא היה שום דבר, לא הייתה בריאה. החומר של הבריאה זה רצון לקבל, ואנחנו לומדים איך למלא את הרצון לקבל. וגמר תיקון הוא שכֹל רצון לקבל יהיה מלא עם האור העליון.

תלמיד: הבעיה שאתה מדמיין את זה בצורה אגואיסטית, המטרה נראית כמו רווח.

זה לא חשוב. כן כרווח. בשבילי רווח זו המטרה שאור העליון ימלא כל רצון לקבל שהבורא ברא.

תלמיד: וגם את האור העליון אני מתאר בצורה שזה - תן לי?

זה מילוי.

תלמיד: מילוי אגואיסטי. אבל מתי זה מתהפך, מתי אדם באמת רואה מה המטרה אמיתית?

הפעולה צריכה להיות נתינה. והתוצאה מהפעולה צריכה להיות מילוי, גילוי הבורא לנברא בעולם הזה. תחשוב.

שאלה: הסבלנות נכללת בתוך עניין הזמן? יש בסבלנות חשבון?

כן, אבל זה משני.

תלמיד: זה לפי המצב של האדם?

כן. זה שייך לרצון לקבל, כמה הרצון לקבל יכול להחזיק את עצמו בהמתנה לקבלת רווח.

תלמיד: אם האדם מכוון למטרה הנכונה, האם בשלב מסוים זה המקום שבו הזמן נעלם?

הזמן נעלם אם נעלם היחס בין האור והכלי, כי יחס האור כלפי הכלי שהוא צריך למלא, נותן לנו את הרגשת הזמן, מתי זה יקרה.

תלמיד: זו השתוות הצורה עם מטרת הבריאה?

ודאי, מטרת הבריאה היא שכֹל האור ימלא את כל הכלים.

שאלה: כתוב, "הסיבה לתורה היא דביקות ה'. והסיבה שמחייבת אותו, שצריך לזכות לדביקות ה', הסיבה הזו צריכים תמיד לחדש." זאת אומרת, סיבת המטרה כל הזמן תזוז וכל היום צריך לחדש אותה?

היא תהיה יותר ויותר ברורה, ועם זאת יכול להיות שיותר רחוקה. זה קורה, יש יחס בין זה לזה.

שאלה: מה זה לכווץ את הזמנים?

לכווץ את הזמנים זה לסדר את הכלי, כך שיהיה בצורה יותר מוכנה לקבל את האור, להיות בהשתוות עם האור.

תלמיד: כלומר, אני צריך כל הזמן לברר את המטרה, לקרב את המטרה אלי.

איך?

תלמיד: בכך שאני משתוקק. אמרת שאנחנו צריכים כל הזמן לבדוק את הסיבה, אני מרגיש שאני כל רגע ורגע בודק למה אני נמצא פה ומה אני עושה פה, וזה בעצם מגדיל את המטרה ואת החשיבות שלה. אני מצייר לעצמי באמת מה אני רוצה, וזה נותן לי כל הזמן השתוקקות.

בסדר, תמשיך.

תלמיד: נאמר שאני קובע לעצמי דברים שאני רוצה לממש עד מחר. מה זה נקרא שאני מממש אותם?

אני הייתי קובע מבחינת הלימוד, שאת זה אני צריך לדעת, את זה אני צריך להבין. אבל מבחינת העבודה הרוחנית, אנחנו נמצאים בתהליך. אז בכמה אני יכול להתקרב לחברים, בכמה אני יכול להרגיש שהבורא במידה הזו מתגלה יותר או קרוב יותר לגילוי בינינו. לפרט את זה לפעולות.

תלמיד: מבחינת הלימוד, מה עוד אתה יכול להשיג עד מחר בלימוד?

עד מחר בלימוד, זה ברור לנו מהלימוד עצמו.

תלמיד: אני שאלתי דווקא פנימית. אם אני רוצה עכשיו לקבוע שעד מחר אני יותר מחובר לחברים ויש בינינו כלי ויש יותר נטייה להשפעה, איך בפועל מתקדמים לדבר הזה?

תחשוב, ואז תראה שאתה צריך לברר מה עדיין יש בינך לבין החבר, החברים, אילו תכונות, איזה מרחק, תראה איך אתה יכול לסלק את זה.

תלמיד: מה הכוח שמאפשר לך לממש את מה שקבעת למחר?

חוץ מהבורא אין עוד כוחות.

תלמיד: אז איך אתה גורם לו ליצור את השינוי הזה מעכשיו עד מחר?

שיהיה שותף שלי. אני רוצה להתקרב לחברים בעשירייה, אני רוצה להרגיש אותם יותר צמוד ואני פונה לבורא ומבקש ממנו לעזור ואפילו לבצע את ההתקרבות הזאת. כלומר, אני רואה אותו כשותף ואז במשך הזמן הוא מתחיל להתגלות בינינו כפועל, ככוח המתקן, המושך.

תלמיד: אני מצייר לעצמי את המטרה שאני רואה למחר ומתחיל כל הזמן להתפלל עבורה?

לתאר אותו בחושים, שהוא נמצא בינך לחברים וממש ממלא את המרחק ביניכם.

תלמיד: מה זה לתאר בחושים?

כמו שאתה מרגיש את החברים, אז את המרחק הזה בינך לבינם, אתה משתדל לתאר, לדמיין שהבורא ממלא אותו, וכך אתה תתחיל להתקרב לנרנח"י.

תלמיד: המטרה שאני רוצה להשיג עד מחר, צריכה להיות המטרה של כל החברים שלי בעשירייה או שכל אחד מגדיר לעצמו את המטרה?

איך שנוח לך. יכול להיות שאתה עדיין נמצא במצבים שעם אחד אתה יותר קרוב, עם אחר אתה יותר רחוק, ואתה עדיין מתבלבל בין תכונות גשמיות לרוחניות.

תלמיד: אני לא שואל על החיבור שלי עם מישהו ספציפי, אני שואל האם עשירייה צריכה לקבוע לעצמה איך היא רואה את המחר שלה, או כל פרט בעשירייה קובע לעצמו איך הוא רואה את המחר שלו?

גם וגם. רצוי לחטט בזה.

שאלה: רב"ש כותב בסוף המאמר שיש שיחה עם היצר הרע. אם אתה עושה עבודה, אז הוא בא ואומר לך שאתה מצד אחד צדיק, אז אתה לא צריך להאמין לו, אחר כך הוא אומר לך בשביל מה אתה עובד, אתה גם כך לא עובד לשם שמיים כמו שאר האנשים. איך אדם יודע אם הוא מדבר עם היצר הרע או עם הכוח העליון? יש איזו בדיקה?

יש הבדל?

תלמיד: כן. הוא כותב שהיצר הרע הוא כנגדו, אסור להקשיב לו.

עזר כנגדו.

תלמיד: אסור להקשיב לו, והבורא כנראה זה כוח שכדאי לי לשמוע אותו. אז איך להבדיל בתוך האדם, מי מדבר איתו?

מה שדוחף אותך לסגירת המרחקים בקבוצה, זה היצר הטוב, וההיפך זה היצר הרע.

תלמיד: זה המדד?

כן.

שאלה: האם אנחנו יכולים לומר שהאור המקיף זה הרצון של הבורא עבורנו?

אפשר להגיד כך.

שאלה: רב"ש כותב שאם לאדם יש גאווה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". אני יודע שיש לי גאווה, גיליתי את זה בקבלה. איך אני יכול להתחיל להשתחרר מזה, איך אדם יכול לשחרר את הגאווה שלו?

על ידי התפילה, זה ברור לנו. כדי להגיע לתפילה צריכים לעשות מעשים, לראות עד כמה אתה שקוע בגאווה ולהבין שרק הבורא יכול לעזור ואז לפנות אליו ולהתפלל, לבקש שיעזור לך להתרומם מהגאווה.

שאלה: הוא כותב פה שתמיד צריכים ללמוד את העבר.

כן.

תלמיד: אנחנו גם לומדים שאסור לנו להסתכל אחורה ולהיות כמו אשת לוט, ומה שהיה אתמול נשרף. אז מה זה ללמוד את העבר נכון, מה ללמוד מהעבר?

אנחנו צריכים לראות את החיים שלנו כסדרת השפעות "אני לדודי ודודי לי", ומתוך זה ללמוד מה לעשות.

תלמיד: איפה שהאדם חושב, שם הוא?

כן.

תלמיד: אני יכול ברגע נתון להיות או בהווה, או בעתיד, או בעבר. למה לי להיות בעבר במחשבה שלי? מה אני רוצה מהעבר?

ללמוד להווה ולעתיד.

תלמיד: מה אני לומד?

מה שאתה רוצה ללמוד.

תלמיד: אנחנו אומרים, כל מה שהיה "אין עוד מלבדו", זה מה שאני יכול ללמוד מהעבר. אני מסתכל כל מה שהיה?

"אין עוד מלבדו" יכול להטעות אותך מאוד.

תלמיד: למה?

כי אם אני אומר "אין עוד מלבדו" אז אני הולך לישון עד גמר תיקון, כי אין עוד מלבדו.

תלמיד: אז לא להגיד אין עוד מלבדו על מה שהיה?

תלוי, אבל לא כך שזה מוחק לך יגיעה להווה ולעתיד. באין עוד מלבדו הכוונה שהבורא מסדר לך את ההווה ומסדר אותו בצורה כזאת, שאתה ממנו יכול להתקרב בצורה הנכונה, היחידה לגמר התיקון שלך.

תלמיד: אז למה לי לא להיות רק בהווה ויהיה, ולנסות לקרב את היהיה להווה? מה יש לי ממה שהיה?

איך ללמוד, בלי עבר מה יהיה? תנתק אדם מהעבר, הוא לא יידע שום דבר מה לעשות הלאה. זה מה שחסר לתינוק, לילד.

תלמיד: נכון. אבל מה בדיוק הלימוד מהעבר? אי אפשר לנתק את העבר. וגם ב"שמעתי" הוא אומר, שבעיקר צריך להודות על העבר. אז מה עוד צריך לעשות?

ללמוד.

תלמיד: מה, איך?

ללמוד מהעבר שלא לחזור על הדברים כאלה בהווה ועתיד.

תלמיד: על מקומות שכביכול נכשלתי בהם?

כן. שאתה חושב שנכשלת.

תלמיד: פה זה הטריק, כי אז כאילו אני צריך להגיד, "אין עוד מלבדו".

לא.

שאלה: הוא אומר כאן לברר את הסיבה האמיתית וגם שכל הזמן צריך לחדש את זה. זאת אומרת הסיבה האמיתית היא, כל הזמן לזוז בעבודה שלנו, ואותה צריך כל הזמן לברר?

כן.

תלמיד: איך?

כל יום האדם צריך לראות את עצמו כחדש ולעשות חשבון על כל החיים שלו מחדש ולהתקדם עוד צעד אחד קדימה. אבל לא להשאיר שום דבר שהיה אתמול בלי שהוא עובר על זה בבדיקה שלו.

שאלה: הוא מתאר שני מצבים של גאווה. לפעמים אומרים לאדם "אתה עובד ה'", "אתה עובד לשם שמיים וכולם לא" ולפעמים ההיפך. ולשני המקרים האלה הוא קורא "גאווה", ואם האדם מקבל את טענת היצר זו גאווה. אז השאלה היא, מה גאווה בזה, שהוא אומר לו "כולם עובדים לשם שמיים ואתה לא", זאת אומרת שהאדם מרגיש את השפלות שלו, זו גם גאווה?

קשה לי לענות. תלוי במה הוא רואה את התיקון שלו.

תלמיד: השאלה היא, אם זה קשור לזה שאדם רואה את עצמו נפרד מהציבור, לא חשוב לאיזה כיוון, זה נחשב גאווה, או שגאווה זה משהו אחר?

לאו דווקא זה נחשב לגאווה. לא.

שאלה: המאמר מדבר הרבה מאוד על השכר, זאת אומרת על העבר, הווה, עתיד ועל איך להפוך את השכר בהווה על אף שהוא יהיה בעתיד. ואנחנו וגם הרב"ש מדבר על זה במאמרים רבים, שהעבודה צריכה להפוך להיות לשכר. שאין דבר כזה בעתיד אלא העבודה עצמה היא השכר אם האדם בונה, או הסביבה בונה לו מספיק חשיבות המטרה. איך ליישב בין שני הדברים האלה, זה שלב יותר מתקדם?

באיזה פעולות שלו הוא מזמין תענוג בבורא, זה מה שהוא צריך לחשוב ושזה יהיה בשבילו השכר.

תלמיד: אז מה צריכה להיות המטרה האופטימלית שלנו, שהעבודה תהיה השכר, או שאנחנו נראה את השכר העתידי בהווה?

אני לא רוצה לראות שכר העתידי בהווה, אני לא רוצה לראות בעתיד, אני רוצה רק לדעת שאני גורם נחת רוח לבורא. זה חשוב לי. זאת אומרת, הידיעה הזאת זה בשבילי שכר.

שאלה: אז התהליך הזה שמתואר כאן של עבר, הווה, עתיד הוא שלב בדרך, שלב מקדים?

כן. וגם שאדע שאני גורם נחת רוח לבורא, זה לא שכר, אלא זה בשבילי עובדה שאני עושה פעולה נכונה.

שאלה: העבודה בג' זמנים נועדה ללמד אותי או למקד אותי?

לכוון אותך לנקודה הסופית של מטרת הבריאה, שאתה מתייחד עם הבורא ומרגישים שניים, איך אתם עושים טובות אחד לשני.

תלמיד: וזה גם בעצם מקצר לי את הזמנים.

כן. הופך את הזמן לאפס, אז הזמן נעלם. מטרת הבריאה שנגיע לאפס זמן.

שאלה: איך מנהלים דיאלוג פנימי עם היצר הרע ואיך מנהלים דיאלוג פנימי עם הבורא?

אני לא יודע, אולי אני לא כל כך שולט בשפה. דיאלוג עם הבורא אנחנו עושים כל הזמן, כי הבורא נמצא ביצר הרע וביצר הטוב, בכל מיני צורות של דיבור בינינו. זה מצד אחד. מצד שני אני לא יודע איך לענות על זה. אולי עוד קצת תרחיבו מה אתם שואלים.

תלמיד: איך מנהלים את הדיאלוג הפנימי עם היצר הרע, לא רק עם הבורא?

דיאלוג פנימי עם היצר הרע אנחנו יכולים לקיים בתוכנו, אבל צריכים כל פעם לשמור שאני לא אברח כאילו מהיצר הרע ליצר הטוב, או בכלל משניהם. אני צריך לראות לפניי מטרה שהיא נראית לי נכונה והיא יחסית קרובה, לא משהו שנמצא אחרי העננים בצורת פנטזיות. אלא משהו קרוב, מוחשי, מעשי, ואז אני צריך לתאר לעצמי איך אני משיג את זה, איך אני מממש את זה. אני וחבריי, אני וחברה אולי גדולה, האנושות, הבורא.

שאלה: אם אדם רואה משהו במעשים שלו בעבר שעליו ללמוד מהם, איך הוא מתקן אותם?

לפי מה שהוא שומע, מרגיש, כך הוא מתקן. כרגיל כמו שאנחנו עושים שגיאות ואז ברור לנו מה לעשות כדי לתקן אותן.

תלמיד: ביחס פנימי או חיצוני?

גם זה וגם זה, לפי השאלה עצמה אני לא יכול לברר, אין כאן מספיק נתונים.

שאלה: איך לשייך לבורא את המאמץ שאנחנו עושים בעבודה, ולצאת מההרגשה שאני עשיתי את המאמץ?

להשתדל לשייך אליו. בכלל כל מה שאנחנו מרגישים, חושבים, מחליטים, בסופו של דבר יוצא ממנו, הוא מנהל אותנו במאה אחוז בכל תא ובכל עצב קטן, אנחנו צריכים לקבל זאת ולהמשיך להיות מסור לכוח העליון הזה.

שאלה: מאוד מעניין לעקוב אחרי הדיון הזה ולנסות להבהיר את השאלה שלי. אני איש עסקים ומודאג מדי יום מתהליך מורכב התלוי בעתיד. לגבי המטפורה שנתת על עסקים, איך להתגבר על תחושה של סיכון ופחד תוך רצון להשקיע בעתיד? מהי נקודת קבלת ההחלטה הקשורה בצעדים שצריך לנקוט כדי להתקדם, לנוע קדימה ולראות את האמת, כי נראה שברוחניות זה יותר קל מאשר בעסקים בגשמיות, מה הטריק ברוחניות שעושה זאת כביכול יותר קל?

ברוחניות יותר קל כי שם יותר ברור לך מה זה טוב ומה זה רע, בעסקים גשמיים לעומת זאת, יש לך הרבה מאוד חשבונות בדרגה כל כך נמוכה שקשה להבדיל ביניהם, לכן זו בעיה.

תלמיד: אז מהי נקודת קבלת ההחלטה הגורמת לנו לעשות צעד גדול או קטן קדימה?

לפי בהירות הנתונים אתה מגיע לנקודה שאתה חייב להחליט.

שאלה: איך אוכל, ככל שאני מתקדם בכוח וביטחון לקראת המטרה, להבטיח שלא אפול לגאווה?

רק על ידי כך שתהיה מחובר עם חברים ודרכם לבורא, איזו עוד מערכת יש לך שתוכל להיות מחובר אליה ולהבטיח לך את המחר, את העתיד, רק כך.

שאלה: איך לא נתקעים או נדבקים בעבר, אלא מסתכלים קדימה ומתקדמים בלימוד כשרוצים לכלול את העבר בתוך ההווה?

אנחנו מתקדמים דווקא בכך שאנחנו עושים עוד צעד קדימה לעתיד, אין לנו אפשרות אחרת. אם אנחנו רוצים להחליט על משהו אנחנו צריכים להיות עם רגל אחת בעתיד. ככה זה.

שאלה: לפעמים העבר יוצר בנו פחד המונע מאיתנו לעשות את העבודה בהווה, האם עליי לגייס אומץ כדי להתמודד עם ההווה, ואם כן מאיפה מגייסים אותו?

להתחבר עם החברות, אין שום צורה אחרת להתקדם. אנחנו צריכים להבין שברוחניות אין זמן, יש את מידת החיבור בין הנבראים וזה קובע באיזו צורה, באיזה זמן הם נמצאים, לכן רק בצורה כזאת עלינו להתקדם.

שאלה: איך השמחה מהעתיד יכולה להיות חזקה יותר בהווה כשאני מרגיש כאב? האם לא עדיף לחפש תמיד את הדבקות בהווה, שהיא תיתן לנו את השמחה, יותר מאשר לחשוב על תועלות שיגיעו מהעתיד?

כן.

תלמיד: בעולם הרוחני יש עבר ועתיד, או שיש רק הווה?

בעולם הרוחני אין זמן. כלפי הנבראים במקום זמן אנחנו יכולים לדבר על מידות החיבור ביניהם, זה בעצם מביא לנו את הרגשת הזמן.

(סוף השיעור)