שיעור בוקר 29.07.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ'  154, "ג' תפילות"

קראנו מאמר מפרשת השבוע "בלק", כרך ג', "שלבי הסולם", עמ' קפ"ז, "ג' הם נקראים תפילה".

מה זאת אומרת "ג' נקראים תפילה"? זה שיש ג' תפילות - תפילה למשה, תפילה לדוד ותפילה לעני, שלוש בקשות. כל הבקשות של אדם, במודע או לא במודע, בכל מיני מצבים מה שלא יהיה, הן יכולות להצטייר כאחת משלושתן, כל אחת, או למשה, או לדוד, או לעני.

הבקשה שבאמת פועלת ומביאה את האדם קדימה בצורה המועילה ביותר היא הבקשה של העני. הוא מרגיש שהוא בחוסר כל, רואה על הראשונות שהימים הראשונים היו יותר טובים מעכשיו, זאת אומרת שהמצב שלו עכשיו הוא יותר גרוע. יותר גרוע, כלומר רואה את המידות שלו שהן יותר גרועות. לאו דווקא שהוא סובל מזה, כי אם הוא מבין שזה כך צריך להיות, אז הוא שמח מזה. המשפט הזה שהוא רואה שהימים הראשונים היו יותר גרועים מהנוכחיים, יכול להיות שזה דווקא משמח אותו.

לכן העני הוא הראשון בתור. מתפילות דוד ותפילות משה, החיסרון של העני הוא קודם כל משפיע על התקדמות האדם, ולפי הסדר הוא הקודם. ובאמת מה שצריכים מקודם, זה לרכז את כל ההתרשמויות מהמצבים שהאדם מרגיש בהם מי הוא, מה הוא, מה הן התכונות שלו, המידות שלו, לחיסרון שייקרא "תפילה לעני". בקיצור, זה אדם שמבקש תיקונים.

עני בחוסר כל, מה זה חוסר כל? חוסר תיקונים. כמו בעולם הזה, כנגד שורש וענף, מי הוא העני? זה מי שאין לו כסף. כסף, כיסופא, זה כיסוי, מסך. כשיש מסך, אז אין בעיה כבר לשלם ולקבל את מה שהוא רוצה. לכן להגיע לחיסרון באמת שממה שחסר לא חסרים מילויים בעל מנת לקבל אלא כוח הצמצום וכיסויים, הרצון לזה נקרא רצון של עני. 

תלמיד: אמרת שתפילת העני היא כשבן אדם כבר מרגיש שהוא שקוע באהבה עצמית ורוצה לצאת מהמצב הזה. 

תפילה צריכה להתבסס על כמה הבחנות ברורות - מי אני לעומת מה שאני רוצה להיות, והפער הזה יהיה עד כדי כך שהלב נשבר, שאני באמת מבקש. כל יתר התנאים במצב הנוכחי שלי לא אכפת לי מהם לעומת הפרמטר הזה שאני רוצה שיתחלף. 

ברוך ה' טוב לי, חם לי, יבש לי, יש לי אוכל, כבוד, כסף, בריאות וביטחון לעתיד, כול מיני דברים שאדם רוצה, חסר לי דבר אחד, ולכן אני מרגיש את העניות שלי ממש טוטאלית, שאין לי כלום. הרב'ה תמיד נתן דוגמה על אישה, ארון של אישה לעומת ארון של גבר. הארון של האישה אצלי זה חדר שלם אפשר להגיד, והארון שלי שם אחרי הפינה, איפה שאני ישן. ואם תשאל אותה, היא תגיד "אין לי מה ללבוש, אין לי כלום". זה החיסרון, נוקבא, ממש. זאת אומרת יש הכול וההרגשה היא שאין כלום. למה? ככה. הדבר העיקרי שעכשיו נראה עיקרי איננו, ובגלל זה היתר לא מכסה ולא שווה כלום. זו הרגשה, נגד זה אין מה לעשות.

ככה זה לאדם. זאת אומרת, אתה לא צריך לרדת מכל הנכסים שלך ולהיזרק לתחתית החברה, אלא הרגשת העניות, עני מרוחניות, ממה שאתה רוצה להשיג, היא צריכה להיות כזאת שכל היתר לא נחשב. זה דבר אחד. דבר שני, שאתה יודע איכשהו, פחות או יותר, מה אתה רוצה, ממה אתה עני. כי יש אצלנו מצבים שפשוט, "אני מרגיש שאין לי כלום". "מה אתה רוצה?", "אני לא יודע מה אני רוצה, אבל רע לי". זו עדיין לא תפילה, כי אני לא יודע מה אני דורש. צריכה להיות בקשה ברורה, ידיעה ברורה מה לבקש. הרגשת החיסרון זה בסדר, אבל הכלי של החיסרון צריך להיות ברור לי לעומקו, לכל ארבע הבחינות שלו, שאני אדע מה אני בדיוק רוצה, אחרת לא עונים. ודבר שלישי, שאני אפנה למקום הנכון, שמשם מספקים דווקא מה שאני רוצה. שאני לא אלך למחסן של עצים אם אני רוצה קמח. 

זאת אומרת, אני כבר צריך לברר גם למי אני פונה, ומה שאני מבקש יש לו והוא רוצה דווקא את זה לספק, זה בתוכנית שלו. ואז יש קליק בין הנותן למקבל, בגלל שזה ברצון של הנותן וברצון של המקבל, ועל כמות ואיכות הדבר מוסכם ביניהם, ידוע וברור, ואז זה בדיוק משתווה. 

זה כמו נגיד שיש חור אחד וחור שני, ואתה צריך להכניס מקל בין שני החורים. זה ממש צריך להיות מותאם לפי הציר, לא שחור אחד מסובב כלפי השני, וגם המקל כך. זו כזאת הרגשה וזה צריך להיות בדיוק מותאם. אם יש את כל התנאים האלה, אז נקרא שאדם נותן תפילה של העני. וודאי שאם כך, זה לא משה ולא דוד, כי זה כבר כביכול על מותרות מעבר לזה. 

תלמיד: לדעת מה לא בסדר אצלי ולבוא עם זה בדרישה לתיקון, זה ברור, זה אפשרי. אבל איך אני יכול לדעת מה אני רוצה ממנו שיעזור לי? את זה אני כבר לא מבין.

לא, אתה לא מבקש ממנו "תעזור לי בצורה כזאת או בצורה אחרת". אני רוצה כסף, כמה אני צריך? אלפיים שקל. זה יספיק לי, זה ייתן לי הכול, אני יודע מה אני אעשה עם זה. אז אני מבקש ממנו משהו ברור, ולא אכפת לי איך הוא יעביר את הכסף אלי, אם דרך שליח, או יכניס לי לבנק, או שיעביר לי את זה במכתב רשום, זה לא חשוב לי. אני לא מתערב בעסקים שלו איך הוא עושה את זה, כי כך זה נהוג במשרד שלו. אני מסכים עם הדברים ששייכים לו, ואני יודע מה אני צריך לקבל. באיזו צורה לקבל זה שייך לכלי שלי, אבל לא איך הבורא מבצע את זה. את זה התחתון לא יודע, הוא מוותר על זה ולא רוצה אפילו לדעת.

אם חסר לך, אז יש לך חיסרון שצריך למלאות אותו, ולא חסר לך איך הוא יעשה זאת. אם הרופאים אומרים לי שהם יכולים לרפאות אותי, אז בבקשה, אני שלהם, תעשו אתי מה שאתם רוצים. אני לא מתערב בידע שלהם ובמה שיעשו, כי אני לא יודע. לפעמים מסבירים אבל זה שום דבר, זה קלקול. משתמשים בזה לצורך פסיכולוגי אצלנו בעולם, אבל זה לגמרי לגמרי לא שייך למקבל.

תלמיד: אם אדם מרגיש עכשיו את החיסרון, והוא מרגיש שהוא שקוע באהבה עצמית. ואתה אומר שלא מספיק שהוא ידע את החיסרון הזה, לא מספיק שהוא ירגיש את זה, הוא צריך לדעת שהבורא יכול לתקן לו את החיסרון הזה, והוא צריך לדעת למה הוא באהבה עצמית ומה הוא יעשה כשיתקנו לו את האהבה העצמית.

איך אדם בכלל יכול לדעת את הדברים האלה? איך אני יכול לדעת מה אני אעשה כשיתקנו לי את זה? אני לא נמצא שם בכלל, אין לי שום קנה מידה.

לא דורשים מאדם לדעת שום דבר מעבר לכלי שלו. אבל אם אתה מבקש תיקונים ומילויים, אז אתה צריך לדעת בדיוק מה הם התיקונים והמילויים שיהיו לך, אחרת זה לא נקרא שאתה מבקש, אחרת זה לא נקרא חיסרון. בקשה היא שאתה בדיוק ביררת ואתה יודע מה זה.

אלא אם כן אתה נמצא בדרגת תינוק או בדרגת עובר, או בדרגת קטן, שאז הבקשות הן בהתאם לרמה. ברמה הרוחנית שנקראת "עובר" האדם מבטל את עצמו, לא מתערב בשום דבר שבא אליו, הוא רוצה רק להיות דבוק בעלמא. אבל גם דבוק בעלמא יש בזה המון מדרגות, אלו תשעה ירחי לידה. עם כל העביות וכל המחשבות, כל הבלבולים וההפרעות שעוברים עליו, על פניהם הוא נשאר דבוק ומתוך זה הוא גדל, הוא מצרף לעצמו יותר ויותר חיסרון.

תלמיד: אם לאדם יש חיסרון כללי, הוא מרגיש שהוא עובד במצב כזה, ומרגיש שלא טובה לו האהבה העצמית הזאת, הוא מרגיש שהוא תקוע בתוך האגו.

להרגיש שאני נמצא באגו ורע לי, זה שום דבר. יש הרבה אנשים בעולם שמרגישים שהם אגואיסטים ולא טוב להם בזה. בן אדם קצת יותר מפותח, הוא מסתכל בטלוויזיה ורואה איך אנשים מתים בכל מיני אסונות, גוועים מרעב, הוא יכול להרגיש על עצמו שלא אכפת לו כלום. כותבים על זה בעיתונות שלא אכפת לאנשים שום דבר, אז כנראה למישהו כן אכפת שלא אכפת, אז הוא כותב. אז מה?

תלמיד: לא על זה אני מדבר, אני מדבר על בן אדם שלומד פה והולך בדרך ורוצה להגיע למשהו אחר, רוצה להגיע לאותה רוחניות. 

רציתי להגיד, שזה שאתה אומר שאתה אגואיסט, בזה לא קבעת שום דבר מיוחד, זו ידיעה שישנה להרבה אנשים. כשאני בהרצאה מסביר את זה, כולם מסכימים, האמת, מה אכפת להם. אבל הם גם מרגישים שזה רציונלי, שזה מתקבל על הדעת. הם רואים איך הגוף מתפקד, איך הכול בנו מתפקד, שבאמת הכול בתוך אהבה עצמית.

תלמיד: מתוך המקום הזה, מתוך נקודה שאני רוצה להגיע בה למקום שנקרא רוחניות, שאני לא יודע בדיוק מה זה, אבל כנראה שזה משהו שהוא מחוץ לאגו, איך מהדבר הכללי הזה, מחומר הגלם העכשווי הזה, אני מתחיל לעשות ולבחון בתוכו הבחנות בשביל להגיע לבקשה מבוררת?

איך אני, מלהיות סתם אגואיסט ולהרגיש שזה ככה, מברר הלאה את הכלי הזה, זאת אומרת מתעמק בו מבחינות שורש, א', ב', ג', ד', ואני בדיוק יודע את כל הפרטים והדברים, לומד את המידות האלו ורואה מה עם מי?

כתוב, האורות מבררים את הכלים. אין לי שום פתרון עם השכל שלי שאני אוכל לבדוק באמת מהו הכלי הזה של הרצון לקבל. אני יכול בצורה פסיכולוגית וביולוגית לראות שזה באמת ככה. איך התאים מתנהגים כך שכל אחד רוצה לטובתו לבלוע ולעשות, כי כך הם החוקים, חוקי טבע, או פסיכולוגית כך אדם עובד. אבל זה לא מספיק לבירור הכלי הזה כרע. כרע, הוא לא כלפי זה שלא אכפת לי שגוועים מרעב באפריקה, אלא אני צריך שיהיה כרע כלפי הבורא. אז כלפי הבורא, איפה זה "כלפי"? צריכים לגלות לי משהו מלמעלה שכנגד זה אני ארגיש שזה "כלפי".

האור המקיף כאן הוא פשוט חובה, בלעדיו אני לא אוכל להתעמק במה שאני צריך להתעמק בתוך הרצון שלי, ולבדוק בו את כל הנתונים שלו. אני לא יכול סתם לצעוק שרע לי. יש כאלה אנשים עדינים שאם הם רואים שאתה הורג זבוב הם מוכנים להרוג אותך, עד כדי כך רע להם. לא מדברים על זה. אנחנו צריכים הבחנות כנגד הבורא והן אינן, חוץ מאור מקיף. הנתון הזה, אור מקיף, הוא נותן לנו קנה מידה מהעולם הבא.

אני מבין שזה לא נמצא לפניך כך שאתה יכול לראות, למדוד ולעשות משהו, אבל ככה זה. ככל שמדברים, בכל זאת אדם לא מרגיש שזה נמצא בידיים שלו. אומרים לך, "חסר לך אור מקיף. בבקשה, קח ספר, תלמד, כדי שיהיה לך יותר אור מקיף". אתה מתחיל ללמוד ואתה שוכח מהאור המקיף הזה, כלומר אין קשר, אתה לא רואה קשר, אתה לא רואה שמזה זה מגיע, מהטקסט שקשור עם אור מקיף. נכון. 

תלמיד: עני זה אדם שמבקש תיקונים. איך הוא מוצא את הדרך שמה שהוא צריך זה תיקונים? איך הוא יודע מה זה תיקונים? איך הוא יודע שבעצם מדובר פה על בקשה?

אם אדם לא יודע שהוא צריך עכשיו לבקש, וכשהוא מבקש, הוא יודע על מה לבקש ולמי לבקש, אם הוא לא יודע, אז הוא לא נקרא עני, הוא עדיין לא עני, הוא לא מרגיש את עצמו כעני.

כי "עני" זה סכום של כל מיני הבחנות שבסך הכול נותנות לך את המושג "עני". אחרת הוא לא לפני דוד ולא לפני משה, כי הם מבקשים על מותרות כביכול כלפי העני, "אני רוצה להודות", "אני רוצה לקבל על מנת להשפיע", כל מיני דברים. "משה" זה נצח ישראל, "דוד" זה בכלל על כל הקופה. העני זה התחלת העבודה. 

תלמיד: השלב של התיקונים, איך הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לתקן?

איך הוא יודע? לאט לאט אור מקיף עושה בו את כל ההבחנות. אבל כל עוד הוא לא עושה את כל ההבחנות על ידי אור מקיף, האדם הזה לא נקרא עני.

אנחנו עדיין לא חושבים על עצמנו שאנחנו עניים, יש לנו ברוך ה' משהו ואנחנו יכולים להסתפק בזה, זה לא נורא. כדי להביא אותנו לדרגת עני יש עליות וירידות, ובכל עלייה אתה מסתכל, "אני עני? ברוך ה' יש לי הכול". אחר כך שוב אתה נופל, וכלפי העלייה הקודמת אתה רואה שזה כלום, שאין לך שום דבר, כך עד שזה מצטבר. צריכים להצטבר שני קצוות בעליות וירידות לצורה מספקת, שבאמת שני הקצוות האלה יקבעו לך הכול.

אנחנו עוד לא מבינים שעליות וירידות הן שונות, הן בקטגוריה שונה, בהבחן שונה. פעם אני יורד מנכסים, עולה בנכסים. פעם אני יורד באהבה, עולה באהבה. פעם אני יורד בשמחה, עולה בשמחה. כל פעם עליות וירידות הן כלפי משהו אחר. אנחנו לא מבדילים בזה, אבל זה כך. ובסך הכול אחר כך כשהן מצטברות, הן מביאות לי את ההבחן הנכון בין אני למטה והוא למעלה.

תלמיד: האם הן משתנות בדרגת קושי?

בדרגת קושי, ודאי שהן משתנות. בדרגת קושי עליות וירידות משתנות עד כדי כך, כמו שכתוב על הרבי מרופשיץ או על הבעל שם טוב, שבזמן הירידות היו שוכחים את ה-א' ב'. הוא הסתכל על זה, ועד כדי כך הייתה הסתלקות המוחין שהוא לא יכול היה לקרוא.

לא מדובר על זה שהוא לא יכול להבין פשט או פרדס. אצלו מתלבשות מדרגות רוחניות וגשמיות יחד, לכן איבוד מדרגה הוא שאין אפילו אפשרות לקרוא, הוא לא יודע את האותיות האלה, הוא לא זוכר שיש דבר כזה אותיות. במדרגות הגדולות, הפער בין המדרגות, החתך הזה הוא הסתלקות המוחין. אצלנו לא, אצלנו כמו שאין חיים ככה, גם אין חיים ככה, לא נורא. 

תלמיד: האדם בעצם יודע איזה תיקון הוא צריך לבקש ומה הוא אמור לקבל.

כן. האדם צריך לדעת את כל הפרטים על הכלי הריק שלו ומהי בדיוק הריקנות שלו. זאת אומרת, בסופו של דבר הוא צריך לדעת מה המילוי שצריך להיות. 

תלמיד: בן אדם שנמצא בשלב מסוים ויש לו חומר דלק לתפילה, במה הוא משתמש ברגע שהוא יוצא מהשלב הזה ומרגיש שהכול בסדר ושום דבר לא חסר?

אין יותר גרוע ממצב שאדם יצא מנפילה לאיזה מין מילוי בהמי, וברוך ה' הכול טוב, יפה ובסדר, אפשר להמשיך בחיים. אם הוא קבע את סדר היום שלו והוא בא ולומד, אז מחכה לו בטח עוד פעם איזו מכה בדרך, זה ברור. אבל אם הסיפוק הזה הוא עד כדי כך בהמי, אז הוא לא חוזר אפילו ללמוד. 

מה צריך? איך להשתמש במצב הזה? אנחנו מדברים על זה שבכל מצב ומצב אנחנו צריכים לקבוע יחס אליו. לקבוע יחס אליו, זאת אומרת איך אני קובע שהמצב הזה קשור למטרה. במצב שאתה בסיפוק, מאוד קשה לצאת ממנו, מאוד קשה להזיז את עצמך. אלא רק על ידי זה שתכלל עם החברה, תרצה או לא תרצה, אתה תתחיל לזוז כי הם יספקו לך את החסרונות שלהם. אומנם אתה נמצא בסיפוק בהמי, אבל יש כאן הרבה אנשים שנמצאים ההפך מזה, בחוסר סיפוק, גם נפשי, גם רוחני, גם בהמי, ולכן תחדש את הכלים שלך מהר. לבד, עד שאדם עובר ממצב למצב, הזמן נמתח, זה נורא. חודשים עד שהמצבים מתחלפים בגלל שהוא לבד.

תלמיד: אני לא מבין את דרך הפעולה הזאת של כל התהליך הזה. 

אפילו שאתה לא מבין איך זה פועל, זה פועל. זה לא תלוי בהבנה שלך, זה תלוי במעשים. "כשור לעול וחמור למשא", גם לשור וגם לחמור אין הרבה שכל, אבל אם הם עושים מה שצריך, זה לעול וזה למשא, אז הכול בסדר. וכתוב, "וידע שור את קונהו", הוא מגיע לידיעה. ממידת שור הוא מגיע ל"ידע שור את קונהו", לידיעה, זה חיבור.

איך זה יכול להיות, בעולם הזה אתה רואה דבר כזה ששור יודע את בעל הבית שלו? ברוחניות זו ממש ידיעה, לא צריך שכל בכלל. 

תלמיד: השכל מפריע.

הוא לא מפריע. לא נברא שום דבר שמפריע, הוא לא מפריע. אבל להשתמש בו בצורה נכונה זו בעיה, צריכים הרבה שכל כדי להשתמש נכון בשכל. 

תלמיד: אני רוצה לבלוע את הבורא.

מה זה לבלוע?

תלמיד: שהכול בשבילי.

להשתמש בו להנאתך. אתה רוצה שהבורא ישמש אותך.

תלמיד: כן, ואחר כך אני רוצה להיות כמוהו. איך קורה המעבר הזה?

אחר כך אתה איכשהו מגיע למצב שאתה רוצה לשמש אותו. איך קורה המעבר הזה בין זה לזה? מי נותן לך את המעבר הזה? אצלנו במדרגות זה נקרא תיקון על ידי אור ע"ב ס"ג. 

תלמיד: זה לא אותו רצון?

זה אותו רצון שרצית ליהנות ממנו, ועכשיו אתה רוצה שאותו תענוג שרצית לקבל ממנו, על ידו, אתה רוצה לקבל ממנו גם אותו תענוג אבל שהוא ירגיש מזה הנאה, כי אתה רוצה שכך זה יקרה לו. אתה משתמש באותו תענוג, באותו כלי, רק מוסיף כוונה, אתה לא משנה את הכלי עצמו. הבעיה שלך שנראה לך שאתה קופץ במשהו. הכלי, כמו שהוא היה קודם, כך גם נשאר. 

אם קודם היית מכיר אותו, והיית רוצה ליהנות ממנו ולקבל ממנו, זה נקרא קליפה. עכשיו אתה הופך אותה לקדושה רק על ידי הכוונה. אין בין קליפה לקדושה אלא כוונה בלבד. לכן הן נקראות שתי מערכות מקבילות, נמצאות זו כנגד זו. זה פשוט מאוד. מה חסר? שיבוא האור מלמעלה, יאיר עליי, ואז אני קופץ משמאל לימין, אין לי בזה שום שליטה. אם תבוא כך פעולה מלמעלה, גמרנו. 

תלמיד: איך אפשר לקשור את זה לקבוצה?

אני לא יכול לקבל תיקונים מהקבוצה. אני יכול לקבל מהקבוצה רק התכללות. בחברים שלי אין אורות, לא שיש בהם מידת התיקון וגם אני מקבל. ההתכללות בינינו היא התכללות כמו בנשמת אדם הראשון שאנחנו לומדים, זו התכללות בכלים. אבל ככל שיש לנו יותר כלים, מצטברים חסרונות והם נעשים יותר גדולים, תובעים יותר את התיקונים, את הדברים הנכונים, אז מלמעלה בא אור מקיף ומהר יותר מתקן רצון כללי מאשר איזה רצון קטן פרטי. 

תתאר לעצמך, עכשיו צועקים על פיטורים בעבודה, על כל מיני דברים במדינה. גם קודם היו דברים כאלה, אבל זה לא היה במסות. עכשיו זה מגיע למצב כזה, ואם זה יקרה נגיד לעוד כמה אלפי אנשים, הממשלה תיפול. הכמות, הרצון, הופכים את כל המציאות. אז אם אחד צועק או אלף יצעקו, זה אחרת. 

תלמיד: איך לקבוע יחס למצב שלא קשור למטרה? הילד שלי חולה או יכול להיות לי משפט, איך לקשור עם המטרה?

אם אני נמצא בצרות בעולם הזה, נגיד חס ושלום הילד חולה, או יש לי דיון במשטרה או בבית משפט, כל מיני צרות כאלה שלא נותנים לנו רוגע, אז אני צריך להבין שבדברים האלה יש צורה מטרתית.

אני חייב לטפל בהם במישור דעולם הזה, ללכת לעורך דין, לעשות כל מיני פעולות, לעשות מה שנהוג בעולם הזה, כי דרך המערכות האלו הבורא סידר מלמעלה שאנחנו צריכים להסתדר. זה דבר אחד. דבר שני, בתוך כל המערכות האלה אני צריך לראות מאיפה אני מקבל את זה, ממי אני מקבל את זה, ובכוונה ובקשר איתו לעשות את כל הפעולות האלו. כשאני הולך לעורך דין ואני יושב איתו, אני יודע שאני קיבלתי את זה מהבורא, וקיבלתי ממנו גם פקודה שדרך העורך דין, וזה יכול להיות גוי, חילוני, לא חשוב מי ומה, לטפל בזה. שני הדברים שייכים. 

העולם הזה הוא סך הכול עטיפה כזאת, מערכת, שבדרגה שלנו אני חייב לקבל את כל החוקים של העולם הזה, אפילו חוקים לא טבעיים. את חוקי הטבע ודאי, כי הטבע בגימטרייה א-להים, זאת אומרת אלו פעולות הבורא ממש בצורה ישירה, אבל אפילו חוקים שהם לא חוקי הטבע, אלא חוקים מלאכותיים, שבני ידי אדם עשו, כל מיני חוקי מדינה ומשפט, אני חייב להשתמש בהם כמו שהם. לא להבין, אלא לחשוב ולהיות קשור עם הבורא שנמצא בפנים בתוך זה. אז שום דבר לא מבטל זה את זה.

ומי שבורח מזה הוא לא משתמש במה שנתנו לו להתקדמות. לכן כתוב "אל תפרש מהציבור", "ניתנה רשות לרופא לרפאות" ועוד כל מיני אמרות כמו "בתוך עמי אנוכי יושבת", שאדם חייב ממש להשתמש בכל המערכות שיש לפניו. ולא שזה מוצא חן בעיניי וזה לא מוצא חן בעיניי, אין דבר כזה, האם אתה קובע?

ובהתאם לאופן שבו אתה מסתדר עם זה, בהתאם לזה מלמעלה נותנים לך תנאים ומקרים כאלה ואחרים. לכן לא לברוח מהדברים האלה. עד כדי כך שלרב'ה היה מאוד מוזר, לא מוזר, הוא הבין את זה, אבל היתןה לו שאלה, למה אנשים לא משלמים מיסים, למה הם בורחים מלשלם מס הכנסה? כי בצורה רוחנית אתה משתמש במערכות שיש וזהו.

תלמיד: אפילו שאתה בטוח שזה לא בסדר?

לא שאתה בטוח או לא בטוח, אלא אם אתה לא הולך ומשתמש בצורה ישירה בכל החוקים, אז אתה כאילו לא מסתדר איתו, עם הבורא, ששם אותם כך לפניך. היו לי מקרים מאוד קשים, להיכנס לחנות ולשאול כמה זה עולה, אסור. להתכוון למישהו כשאתה נותן למשהו, אם זה יגיע אליו או לא, כל מיני חשבונות כאלה. הוא היה מחייב כאלה דברים, אפשר לשאול את פייגה, גם ממנה דרש את זה. לא שדרש, אבל אמר שכך לא עושים, כך כן עושים.

היושר הזה היה חולני לפעמים. נראה ממש, שלא עושים כך. הייתי אומר לו, אבל אם אתה אומר לקחת דוגמה ממה שקורה בחברה, אז אומנם בספר כתוב כך וכך, אבל בחברה עושים בצורה אחרת, אז האם ללכת לפי החוק שיש בספר? כי יכול להיות שבספר כתוב, כמו בחוקים האמריקאים, שאסור לעבור עם פיל ברחוב או משהו כזה, והחוק הזה קיים, אז הולכים לפי החוקים האלו, או הולכים לפי החוקים שיש היום, רק שכחו לכתוב אותם? זה נושא בפני עצמו. 

אין לך בעיה עם זה, אתה איש ישר, תמים, תמשיך. 

תלמיד: אמרת שהבעיה שלנו היא שלא זוכרים את האור המקיף. מה זה ייתן לזכור שצריך את האור המקיף אם אין לי חיסרון?

אם אדם נמצא פתאום ברגע כזה, שאין לי חסרונות, אין לי כלום, הכול בסדר, או שאני כזה מעורפל, החיים עוברים, כפי שרוב הזמן אנחנו מרגישים, או לא מרגישים שאנחנו נמצאים במצבים כאלו, אז צריך רק הרגל להתכלל בקבוצה. הרגל, זה מכניס את האדם לכל מיני פעולות של הקבוצה, ואז הוא מקבל חסרון והוא מתחדש. כי אתה לא תופס במשך כל היום את עצמך, איפה אתה נמצא, באיזו פנימיות. אתה פשוט עובר את זה ככה מרגע לרגע וזהו, מגלגל את זה.

אלא רק הרגל להיות מחובר עם הקבוצה, עם כולם יחד בתוכם, זה משנה אותך. אחרת הזמן ממש נמחק. הלך והלך, עוד יום ועוד יום, ועדיין לא קיבלת שום התחדשות. עד שיתחדש לך הרשימו מבפנים, רק על ידי הכוחות שלך, כשמלמעלה יהיה קצת שינוי אורות כללי, תצטרך לחכות עוד מאות שנה עד שייצא משהו. 

אז שוב אני אומר, לכן צריך להיות הרגל שאנחנו עושים ופועלים. לכל אחד יש איזה קבוצה ללמד, יש ישיבת חברים קבועה, יש סעודות, מדברים על זה כאן, כל פעם צריכים לקבוע כל מיני דברים. אבל הכי משפיע זה שאתה נמצא בתוך החברה שמשפיעה אליך. לא שאתה הולך ללמד מישהו או עושה שם איזה דברים שלך או אפילו עושה משהו במטבח, אלא שאתה נמצא תחת השפעת החברים. 

תלמיד: המצב שלנו יכול להיות הפוך, אנחנו התרגלנו להיות בקבוצה ואז ההרגל הזה שכל הזמן הכול אותו דבר, יכול להיות גם בקבוצה.

יש גם הרגל להיות בקבוצה, נכון. לכל דבר יש הרגל. גם ברוחניות יש הרגלים. גם ברוחניות קיים הרגל. 

תלמיד: אז צריך פה עוד משהו כדי שיהיה החיסרון הזה. 

אז צריכים לבנות כל פעם מערכות עזר שיעזרו לי ויעזרו לי ויעזרו לי. למה דווקא בזה יש כל פעם עבודה? מפני שבזה אתה חייב לחדש את חשיבות הבורא. בסופו של דבר רק חשיבות הבורא שתידלק לך כמו מנורה אדומה היא שתחייב אותך לכל הפעולות האלו.

(סוף השיעור)