שיעור בוקר 08.07.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא "ללכת בהתגברות" – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא "ללכת בהתגברות", קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 13.

"והכל זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כח וכח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו."

(הרב"ש. אגרת י"ד)

אם לא יהיו לנו הפסקות, אז לא נוכל לעשות חשבון כמה פעמים חזרנו, כמה פעמים עשינו, איך התקדמנו, זה לפי הביטים, לפי מספר הפעמים שאנחנו חוזרים דווקא מהמחשבה הזרה שזורקת אותנו. הבורא עושה לנו זאת בכוונה כדי שתהיה לנו אפשרות לחזור ושוב הוא מפיל אותנו, ושוב אנחנו חוזרים ושוב הוא מפיל אותנו וכך אנחנו דווקא מרוויחים מכל החזרות לקדושה כמה שאפשר.

אנחנו רק צריכים קבוצה, לימוד, ושיהיו לכל אחד כל מיני דברים במחסן שלו כדי שהוא יוכל לחזור מהר שוב לקשר עם הקבוצה עם הבורא ועם מטרת הבריאה, ואז הוא יקצר את הדרך ויצליח.

אבל עליכם להבין שדווקא מהיציאות והחזרות לקדושה, לבורא, לקבוצה, להשפעה, למחשבות על המטרה, דווקא מכמות הכניסות והיציאות אנחנו מצליחים. ניתן לראות זאת בטכניקה המודרנית ככל שאנחנו מתקדמים בה התדירות שלנו שם יותר גבוהה - פעם היו הֵרְצִים, אחר כך קילו, אחר כך מגה, עכשיו טֶרָה ועוד.

כך זה צריך להיות אצלנו עד שנגיע למצב שהוא קבוע, שאנחנו בצורה קבועה קשורים לבורא. ואין דבר קבוע הקשור לבורא, כי צריך להיות שם גם הנברא בקשר עם הבורא, זאת אומרת תמיד יהיו ניתוקים ותמיד יהיו חיבורים - טבע הבורא וטבע הנברא צריכים להתגלות לסירוגין, פעם זה ופעם זה, אבל התדירות ביניהם מתוך ההשתוקקות תהיה כל כך גדולה שכאילו הדבקות קבועה.

אבל לא יכולה להיות דבקות קבועה מפני שדבקות היא בין שני דברים מנוגדים שיכולים לדבר על דבקות, ולכן צריך להיות פעם הופעת טבע הבורא ופעם הופעת טבע הנברא' רק שההפסקות לעבור מטבע הבורא לטבע הנברא יהיו כאלו שלא באות בחשבון.

והן לא באות בחשבון לא מפני שההפסקה כל כך קטנה, אלא מפני שאנחנו מבינים, מרגישים שאנחנו חייבים גם את ההפסקות האלה כדי לחזור שוב לדבקות. כי דווקא החזרה לדבקות נותנת לנו תענוג מחיבור עם הבורא.

כמו בחיים שלנו, אנחנו יודעים שאי אפשר להרגיש משהו אלא מדבר והיפוכו, יש גם מאמר על כך, יום - לילה, כל ההבחנות שהמקובלים מספרים לנו עליהן. ולכן אנחנו צריכים לכבד את המצבים של הניתוק אבל להשתדל לעשות אותם כאלה שהם יהיו באחוריים של החיבור.

זאת אומרת שאנחנו נהיה תמיד מחוברים ונרגיש את החיבור הזה מתוך כך שיש לנו הבחנות רבות מהניתוק. כמו אדם בעל ניסיון שעובד בעבודתו ויודע ומרגיש ומצליח, אבל הוא גם זוכר את כל אותם המצבים שפעם לא ידע ולא הצליח ולא הבין מה קורה. כלומר, הרגשות העבר צריכות להיות גם בנו וצריכות לבנות בנו חיסרון לחיבור שיהיה קבוע.

אין לי כל כך מילים, אבל תשמעו כמה פעמים את מה שדיברנו עכשיו ומה שעוד נדבר ותבנו בכם יחס נכון לחיבור עם הבורא כך, שבו, ביסודו תהיה גם הרגשת ניתוק בקביעות.

שאלה: מה זה לבנות הרגשת קשר עם הבורא שיש בה הרגשה של נתק בקביעות?

אני לא שוכח מהניתוקים, אני מרגיש אותם והם נמצאים אצלי כאחוריים של הפרצוף דקדושה אבל אני שומר אותם כך שגם חשיכה וגם אורה, חושך ואור, הם ישמשו כאחד, שלא יהיו מנוגדים זה לזה אלא ששניהם יכוונו אותי לחיבור. צריכים להשתדל להרגיש את זה ואז תראו ששניהם פועלים כאחד, אין ניגוד ביניהם.

שאלה: האם כתוצאה מהניתוקים האלה אני רוכש את הכוח ואת היכולת, וזה פשוט נשמר בקבוצה?

כן, אפשר להגיד גם כך.

תלמיד: מה לעשות אם חבר התנתק, איך העשירייה יכולה לתת לו את הכוח הזה ולחבר אותו למרכז?

צריכים להמשיך עוד ועוד ואחר כך נדבר על עוד דברים. אני בדרך כלל מסביר על דברים שאתם כבר מוכנים לממש אותם, ועל מה שעוד לא אז אני לא מדבר.

שאלה: האם הניתוק עוזר לי להדגיש כל פעם חלק חדש ומיוחד בבורא, בהתאם לניתוק מיוחד?

ודאי שכן. כמו שיום ולילה כך גם הניתוקים רק שאנחנו לא יכולים עדיין ללמוד אותם, לממש אותם, למיין אותם ולהרגיש אותם. זה כמו שביום אנחנו רואים אלפי אופנים, ובחושך אנחנו לא רואים כלום. אבל כשאנחנו רוצים להיות דבוקים על ידי החסדים גם בלילה, אז אנחנו מעוררים את אור החסדים שעוזר לנו להרגיש את הלילה בכל מיני החשכות שלו כמו שכתוב, "אף לך יום, אף לך לילה".

תלמיד: האם חשוב לנו לתת תשומת לב ספציפית לאופן המיוחד של כל ניתוק וניתוק?

כן, ודאי, ועוד נרגיש כמה אנחנו צריכים ללמוד מכל ניתוק, כמה אנחנו צריכים לחבר גם את הלילות וגם את הימים. זה נקרא "ואברהם זקן בא בימים", הוא ידע לחבר את הלילות.

תלמיד: האם זוהי כל ההשכלה שלנו על הבורא?

זה הכול, נכון. לדעת איך לחבר לילות וימים. אבל שוב, הלילות הם כדי שאנחנו נכבד את הניתוקים ונשתדל להרגיש בהם את אופני הניתוק, אופן ניתוק אחד לעומת אופן ניתוק אחר, ועד כמה כל אחד מהם נותן לנו מגע חדש עם הבורא.

שאלה: האדם לא אוהב את הניתוק והוא לא זוכר שזה לטובתו. איך להיות בשמחה בזמן הניתוק?

אתה יכול לעשות את ההפסקות האלה כך שיהיו קצרות מאוד וחשובות מאוד. אתה חייב את ההפסקה כדי לגשת למגע עם הבורא בצורה חדשה, אז חייב להיות כאן איזה היפוך, ולכן אם תתייחס להפסקה בצורה שאתה מכין את עצמך למגע חדש, לגילוי חדש, אז אפילו ההפסקה תהיה בשבילך הכנה לגילוי. במידת ההפסקה, בצורת ההפסקה ובאופן ההפסקה אתה כבר יכול לתכנן את הגילוי הבא. תשתדלו לעשות כך.

תלמיד: האם אפשר לעשות זאת בכוונה?

אתה לא יכול כל כך לפקח ולהכין הכנות להפסקות ולגילויים אבל אתה יכול להכין את עצמך לזה.

תלמיד: אתה מספר זאת כאילו שזה נעשה באופן הכרתי אבל ברוב המקרים זה נעשה בצורה לא הכרתית.

לא, אתם תוכלו להתייחס גם להפסקות וגם לכניסות, לחיבורים, בצורה ריאלית. אתם תתחילו להשתתף בזה עוד ועוד ולרצות לקבוע בהם את הזרימה שלכם, את האופן שבו אתם רוצים להיות בהפסקות ובחיבורים, בניתוקים ובחיבורים, בלילות ובימים, וכך זה יקרה.

על זה כתוב, "לך יום אף לך לילה", "חשיכה כאורה יאיר", יש על זה הרבה פסוקים. אנחנו צריכים לדעת איך להשתמש בכל מצב ומצב שאנחנו עוברים כך שהוא לא יהיה לפלא אלא הוא יהיה ברור. אומנם יהיו עוד תקופות קצרות בהן ניפול, ולא נדע מה לעשות, ונהיה בלי כוח וממש במצב שלא מסוגלים לכלום, אבל אלו יהיו מצבים מאוד מיוחדים, פעם בכמה זמן. אם האדם יתקדם נכון, יהיו לו גם מצבים כאלה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לקצר את הזמנים של הניתוק מהבורא?

אנחנו לא צריכים להשתדל לצאת מהמצבים האלה, אלא אנחנו צריכים להשתדל לבנות את עצמנו בתוכם, לבנות את הקשר עם הבורא, "חשיכה כאורה יאיר". אני מקבל את המצב שהבורא נותן לי, אני הולך עימו, משתתף עימו עוד ועוד והוא הופך בשבילי למצב ריאלי, טוב ומקדם.

בניית הכלי נעשית דווקא בחושך, בלילה. אנחנו מכינים את צורת החיסרון ואת מידת ההשתוקקות בלילה, ולאחר שהכנו אותם יגיע היום. זה לא שמגיע אור היום, אין אור היום ברוחניות, אלא הוא יגיע מתי שאני אסיים לבנות את החיסרון לגילוי הבורא. אז יגיע גילוי הבורא, ואחרת הלילה לא יגמר.

שאלה: האם אנחנו יכולים להרגיש לאן הבורא מוביל אותנו?

כן, אנחנו יכולים להרגיש לאן הבורא מוביל אותנו אם בכל מצב שהבורא נותן לנו אנחנו מסכימים למצוא את נקודת החיבור עימו.

שאלה: קראנו עכשיו קטע שבו דובר על כך שאנחנו צריכים לזכור ש"פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". האם המאמצים שלי היום הם הפרוטה לאותו חשבון גדול, ואיך לעשות כך שהאגו לא יפחד על אותה הפרוטה?

זה נעשה מעצמו, העיקר בשבילנו להשתוקק לחיבור. וכל המצבים לגבי החברים, לגבי הקבוצה וכלפי הבורא, כולם יסתדרו במידה שאני רוצה להתחבר בתוך העשירייה בלי לעשות חשבונות גדולים.

שאלה: אנחנו לומדים שהבורא שולח את ההפרעות לאדם והוא בעצמו גם פותר אותן. האם יש לאדם חלק בפתירת הבעיות וההפרעות האלה?

כן, אנחנו כל הזמן לומדים על החלק של האדם ואין לנו מה ללמוד כל כך על פעולות הבורא, אנחנו צריכים ללמוד מה תלוי בנו.

שאלה: מה ההבדל בין ניתוק שנובע ממצב שבו נפלתי במודע לרצון לקבל שהתגבר לבין מצב שבו אני מתנתק בצורה לא הכרתית ורק אחרי זה מגלה זאת?

זה לא כל כך חשוב, העיקר בכל זאת להתכלל עם החברים ככל האפשר ובעזרת זה להבין איזו צורת ביטול צריכה להיות ולהתבטל.

שאלה: האם בכל ניתוק וניתוק כזה צריך להיות חלק שהוא עדיין מחובר, איזושהי נקודת חיבור, ואם כן, איך שומרים על זה?

הבורא עושה זאת. אנחנו צריכים להשתדל לעשות כל מיני פעולות כמו חיבור, ישיבת קבוצה, לקבוע זמנים לחיבור וללימוד, אבל בעצם אנחנו צריכים לשמור יותר על הפנימיות של הדבר לפי מה שקבענו כסדר יום, שבוע, חודש, וכל היתר יבוא מלמעלה.

קריין: קטע 14.

"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא. 

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. "

(הרב"ש. 289. "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

דווקא מהמכות אנחנו צריכים ללמוד איך להתגבר, איך להתקדם, כי במה שהבורא מכה הוא מרפא. זאת אומרת, ללמוד את המכה, בשביל מה היא באה. ודאי שמ"אין עוד מלבדו" אבל מה אני צריך לעשות בה? מה ללמוד ממנה? איך הרצון לקבל והרצון להשפיע שלי צריכים להשתנות?

יש הרבה הבחנות שאנחנו יכולים ללמוד על ידי המכה, על ידי הירידה, הנפילה, החושך, חוסר ההבנה, הבושה - כל מיני מצבים והרגשות של חושך ושליליות, שמתוכם אנחנו יכולים ללמוד מה הבורא רוצה בזה. ובעצם, עד שלא מגיעים להבנה ברורה שזה הריפוי שלנו, לא הגענו למצב של קבלת התרופה.

שאלה: מה אני יכול להחשיב כמכה שמרחיקה אותי מהדרך?

פגיעה באגו שלך.

תלמיד: לפי הקטע, הריפוי בא כאמונה מעל לדעת. אבל נראה שהאמונה למעלה מהדעת מגיעה פה מהבורא. ומאידך, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים בתור בחירה חופשית לתת את האמונה מטעמנו. אז מי נותן את הריפוי?

ודאי שהתרופה מגיעה מלמעלה. תלוי מה אנחנו מרגישים כריפוי.

תלמיד: אמונה מעל לדעת.

אמונה למעלה מהדעת זה סתם מילים. בינתיים לא.

שאלה: מה הקשר בין זה שאדם מאבד חיסרון לקשר עם הבורא, לבין אמונה למעלה מהדעת? למה אמונה למעלה מהדעת בונה את החיסרון מחדש?

כי זה כוח מיוחד שמעלה את האדם מעל ההרגשה השלילית, ההכרה השלילית. אמונה למעלה מהדעת זה כוח שקושר את האדם לבורא.

שאלה: מאיפה בא חידוש החיסרון, איך אדם מחדש חיסרון?

זה בא מלמעלה ולא לפי ההחלטה שלנו, אלא לפי כמה שאנחנו משתדלים ללכת עם מה שיש לנו. אם אנחנו עובדים נכון עם החיסרון שלנו, אז מגיע לנו חיסרון חדש גבוה יותר, ערמומי יותר.

שאלה: אמרת שבזמן החושך אנחנו בונים את החיסרון ויש מידה וצורה של החיסרון. מהי הצורה?

אנחנו נראה את זה. זה לא מגיע אלינו מפורמט וממויין, אלא אנחנו נראה איך לאט לאט זה נעשה מתוך ההרגשה. ישנם הרבה דברים בחיים שלנו שאנחנו לא מרגישים, אבל על ידי ההתמדה אנחנו מתחילים לזהות בהם כל מיני אופנים וצורות, עד שמרגישים אותם טוב.

שאלה: איך בצורה נכונה להתכוונן ולבקש מהבורא כוח כדי ללכת באמונה למעלה מהדעת?

רק דרך חיבור עם העשירייה. אחרת אנחנו נמצאים בחלל ולא יודעים לאן, איך ולמה, והאגו שלנו, השכל שלנו ימשוך אותנו לכל מיני דברים שאין בהם משמעות.

שאלה: איך אנחנו מבררים בינינו את המכה?

קודם כל אם יש בקבוצה ידיעה, החלטה ברורה שמה שאנחנו עוברים זה הכול כדי לבנות אותנו, ומגיע אלינו לטובה, אז אנחנו כבר מסתכלים נכון על כל מצב ורוצים מכל מצב להפיק תועלת לחיבור בינינו, ומבניינו לבורא. אז צריכים להשתדל. תתחילו להשתדל להתחבר כך, שבתוך החיבור תמצאו את התשובות.

שאלה: מה זה ללמוד מהניתוק בעבודה בינינו?

אפילו שיש ניתוקים והם יהיו עוד יותר, כמו תלמידי רבי שמעון שרצו אפילו להרוג זה את זה, אז אנחנו צריכים ללמוד לא איך הגענו לזה, כי זה הבורא שזרק אותנו, והירידות הן תמיד מגיעות מלמעלה, אלא איך אנחנו מתחילים לחזור למצב החיבור החדש שהוא עוד יותר חזק, עוד יותר עוצמתי, עוד יותר רב אופנים ממה שהיה קודם.

תלמיד: כל יום יהיו בעיניך כחדשים.

כן.

שאלה: האם הסיבה ללכת מעל הדעת צריכה להיות, בגלל שזה רצוי על ידי החברים ומוצא חן בעיני הבורא?

כן. ודאי. איזה עוד סיבה יכולה להיות לזה?

שאלה: אמרת, שעד שאנחנו לא מגיעים להבנה ברורה שהמכה זה הריפוי, לא קיבלתי את התרופה.

ודאי.

תלמיד: איך להגיע להבנה שהמכה זה הריפוי?

כתוב "הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה הוא מרפא" – אז לחשוב על זה. חוץ מזה, "אין חכם כבעל ניסיון", בכל זאת תצטרכו לעבור הרבה מצבים, אבל אנחנו צריכים רק לזרז את ההתפתחות, ולקצר את הזמן בין המכות וההבחנות. העיקר זו הרוח שצריכה להיות בקבוצה, שאנחנו מוכנים לקבל כל מיני מצבים, לא חשוב איזה, כי הם כולם באים מהבורא וכולם באים כדי ללמד אותנו. ואם אנחנו נחזיק את הקשר בינינו יותר חזק, אז מהר מאוד נעבור את כל המצבים האלו.

אנחנו לא צריכים לשקוע בכל מצב עד שהוא יתברר, כי הוא לא יתברר. כל מצב מתברר דווקא ביציאה ממנו למצב החדש, ואז מתברר המצב הקודם, ולכן הכול תלוי איך אנחנו הולכים יחד. אל תפחדו שבהליכה הזאת שאתם ממהרים את הזמנים, אתם מקלקלים את המצבים כשאתם לא מצליחים לזהות ולהרגיש כל מצב לעומקו. לא כך הדבר, העיקר ללכת קדימה.

שאלה: אנחנו מדברים על מכות בתוך העשירייה בעבודה בינינו, או גם על מכות שאני מקבל בעולם הגשמי?

מדובר רק על הדברים הרוחניים. הדברים הגשמיים מלווים אותנו בינתיים, אחר כך נראה איזה קשר יש ביניהם אבל לא להיכנס לבירורים של הדברים הגשמיים. זה לחוד וזה לחוד.

שאלה: המכה שאנחנו מקבלים, זה סימן שכבר התבגרנו ואנחנו צריכים מעכשיו לעבוד רק מעל הדעת?

כן. בסופו של דבר זה כך.

שאלה: שמעתי אותך אומר שצריך להיות קשורים לבורא בקביעות, וגם שאין דבר כזה להיות קשורים לבורא בקביעות כי כל הזמן יש ניתוקים. אז במה בדיוק הקביעות אם אי אפשר כל הזמן להיות קשורים לבורא?

כשאני לא נותן מקום וזמן לניתוקים. אלא כמה שאפשר יותר חיבורים, וחיבורים, כי התדירות חשובה.

תלמיד: אז הקביעות היא בחזרה מהניתוק?

כן, נכון.

שאלה: מה זה פגיעה באגו? ואיך זה בא לידי ביטוי בעבודה בעשירייה?

אם הוא מרגיש שהוא נמצא כעצמאי, זה האגו שלו, ובהתאם לזה הפגיעה.

שאלה: האם העשירייה צריכה לראות במכה שחבר קיבל מכה של העשירייה, ולהתכלל בה?

כן. אתם מתחילים לשאול דברים לא כל כך רציניים. בבקשה לשים לב ולשאול על דברים ממשים.

שאלה: מצד אחד שמעתי שאנחנו צריכים דווקא לעבוד עם ההפרעה, ולא למהר ולברוח ממנה, ומצד שני שמעתי רק קדימה, ולא לשקוע בכל מצב ומצב. מה האיזון הנכון בעבודה הזו?

אתם תמצאו אותו. אני לא יכול להסביר עכשיו.

שאלה: בטקסט כתוב "הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה." מה זה אומר לעבוד באמונה בלי שום סמיכה?

שאני רוצה להיות בהשפעה, ללא שום צורך בהצדקה.

שאלה: האם ההסכמה עם ההפרעה שהבורא נותן זו כבר דבקות עם הבורא?

במשהו כן.

שאלה: בעולם שלנו היום והלילה זהים באורכם. האם גם חיבור וניתוק בהרגשת האדם צריכים להיות זהים באורכם, או שהניתוק צריך להיות הרבה יותר קצר?

זה לא שייך, אין קשר בין זה לזה.

שאלה: האם ניתוק ומכה זה אותו דבר? האם יש קשר בין הרגשת הניתוק עליה דיברת בתחילת השיעור, לבין מכה שהאגו מרגיש?

תלוי איך האדם מקבל את זה, יכול להיות שמכה וניתוק, ניתוק ומכה, אצלו זה אותו הדבר, ויכול להיות שלא. זה בהתאם להתקדמות של האדם.

שאלה: מה צריכה להיות התפילה לפני המכה, ומה צריכה להיות התפילה בזמן המכה?

המכה עצמה מעמידה את האדם בתפילה נכונה לבורא, אם הוא מרגיש את המכה כמכה עד סיומה.

אתם רואים שבפסוקים האלו יש לנו על מה לדבר. יש אנשים שאומרים שלא כדאי, שאולי היה עדיף שנעבור למאמרים, להקדמות ארוכות. אני מבין שגם זה טוב, אבל מחוסר זמן בכל זאת הקטעים האלה מעוררים הרבה עבודה פנימית.

קריין: קטע מספר 15.

""אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". ויש לשאול הלא מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ואם כן זהו ההיפך מהמטרה. ואפשר לפרש, הלא ידוע שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר, כי כל העולם אוהבים את המנוחה. אלא זה דומה לאדם שאוחז מקל ביד ומכה את כולם כדי שיעבדו. לכן מוכרח כל אחד ואחד לוותר על המנוחה שלו, בכדי שינצל מן היסורים שמכים בו במקל.

והמקל זה היסורים, שאדם מרגיש שחסר לו משהו. לכן כשיש לאדם חסרון, שאין לו מה לאכול, הוא מוכרח להתיגע, בכדי להשקיט לו היסורים של רעב וכדומה. וכל מה שהחסרון ביותר, הוא מוכרח לתת יותר יגיעה, עד שמוכרח להשיג את הדבר שאליו הוא משתוקק.

לכן אם הקדוש ברוך הוא נותן לו יסורים בזה שאין לו שום רוחניות, אז היסורים מחייבים את האדם לתת יגיעה רבה, עד שמוכרח להשיג את הרוחניות, שמרגיש שחסרה לו."

(הרב"ש. 337. "אשרי הגבר")

שימו לב לסוגי החיסרון שאנחנו מרגישים, ותשתדלו לממש אותם, למיין אותם, לסדר אותם, ולראות עד כמה אנחנו מתקדמים מחסרונות קטנים ולא כל כך חשובים, עד לחסרונות גדולים וחשובים.

שאלה: חיסרון שאין לו רוחניות זה דעת, או שזה כבר אמונה למעלה מהדעת?

לא, זה סתם חיסרון. זה לא חייב להיות בדעת, למעלה או למטה מהדעת, זה סתם חיסרון.

תלמיד: הוא אומר שככל שיש יותר ייסורים החיסרון גדל, ובקטע הקודם אנחנו אומרים, שככל שהוא מכה אותו, אז אין לו טעם בעבודה, והוא לא רואה איפה להתקדם, ופה זה נראה שהוא מתקדם.

כי הייסורים יכולים לכסות את ההשתוקקות הנכונה וכן הלאה. הייסורים מגלים את עצמם, ואז מה לעשות? אולי בכלל אני רוצה לברוח מהייסורים. ורק אם אני מגדיל את המטרה למעלה מהייסורים, לפי זה אני עולה.

שאלה: כלומר, החיבור בעשירייה להגדלת המטרה מסנן מהייסורים את החיסרון הנכון?

כן, כך אנחנו בונים את החיסרון הנכון.

שאלה: יש חיבור וניתוק שמורגש כפרטי ויש כזה שכללי. האם זה גם חיבור וניתוק, שמורגש כפרט וכלל?

כן.

קריין: קטע מספר 16.

"כשהאדם רואה שיש לו הפרעות בעבודת ה', והוא רוצה להתפלל לה' שיהיה לו כח לעבודה, מה עליו לבקש. כלומר, יש ב' אפשרויות:

א. שה' יסלק ממנו את ההפרעות, ממילא הוא לא יצטרך לתת כוחות גדולים בכדי ללכת בדרכי ה'.

ב. שה' יתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפלה ובמעשים טובים, ועל ידי זה ההפרעות לא יוכלו לעכב אותו, כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה."

(הרב"ש. 164. "מה לבקש מה' - להיות עובדו")

שאלה: האם יש להעלות את חשיבות התורה והמצוות בגלל שתמיד יהיו לנו הפרעות בדרך?

הפרעות בדרך הן כדי שאנחנו נעלה את חשיבות התורה והמצוות, זאת אומרת, חשיבות כל הפעולות שלנו שאנחנו עושים לחיבור. כל התורה והמצוות הן כדי שאנחנו נתחבר שוב למערכת כמו אדם הראשון. זאת כל העבודה שלנו. להגיע לכל החיבורים האלה בצורה נכונה. זה נקרא "לבצע תורה ומצוות".

שאלה: מה זה אומר לבקש טעם בעבודה רוחנית?

טעם בעבודה רוחנית, זה שאנחנו נגלה טעמים, כוחות, רצונות ומילויים ששייכים לקשרים בינינו שבהם אנחנו בונים את הפרצוף. אנחנו מרכיבים מהחיבורים שלנו צורות שבהן יכול לשכון כבר האור העליון, ואז אנחנו מתחילים להרגיש איך הוא זורם בחיבורים שלנו. זה נקרא "להגיע למימוש תורה ומצוות", כשאנחנו מגלים את הבורא שנמצא בחיבורים בינינו,] במידת החיבורים שאנחנו מתחברים הבורא מתגלה בכל מיני אופנים.

במילים אחרות, אילו צורות נרנח"י אנחנו מגלים, תלוי באילו צורות חיבור ועביות אנחנו מצליחים התקשר בינינו.

שאלה: איך להתגבר על התפילה הראשונה, כי אני באופן אינסטינקטיבי מתפלל שהבורא ייקח את ההפרעות?

על ידי חיבור עם החברים, כמו שהולכים להתקפה.

תלמיד: כשמגיעה מכה אני לא יודע מה לבקש, אני ממשיך לפעול למרות המכה אבל לא יודע מה לבקש בזמן המכה?

זה גם לא נכון, קודם כל צריכים להכיר את המכה ואז להתארגן לקראתה ואז להמשיך בהתקפה.

תלמיד: זה משהו משותף שלי עם החברים, אני לבד לא מתמצא בלעבוד מול זה.

אתה לא יכול זה נכון, טוב מאוד שאתה מרגיש שאתה לא יכול להתמודד לבד עם המכה. כי אם אתה חושב שאתה יכול לבד, אתה לא עובד נגד המכה, האגו שלך מסובב אותך. העבודה הנכונה היא שאתה מגלה שבלי הגברת החיבור בעשירייה זה לא עובד נכון נגד המכה, שכל העבודה נגד המכה, כל העבודה לכיוון הרוחני היא רק בהגברת החיבור ביניכם בעשירייה. וכל צורות העבודה ביניכם כשאתם משתדלים אולי לעשות אלפי פעולות אחרות, אין להן שום תועלת, רק שורפים את הזמן. אל תשכחו את זה.

שאלה: הקטע הזה נראה בכללות טיפה אגואיסטי, כי כביכול האדם מבקש על הבעיות שלו בחיבור עם העשירייה, וגם שמענו לא פעם שלא צריך לבקש להסיר את ההפרעות אלא לעלות מעליהן. וגם לגבי הטעמים בתורה שמעתי שלא כדאי לבקש גילוי הבורא, שזו גם תפילה אגואיסטית, האם תוכל טיפה לבאר?

אני לא יודע מה יש לי כאן להוסיף, ממש.

תלמיד: זה נראה כאילו שיש תפילה על עצמך ויש תפילה עבור האחרים, יש תפילה על עצמך יותר אגואיסטית פחות אגואיסטית?

אני אקרא שוב מס' 16 "כשהאדם רואה שיש לו הפרעות בעבודת ה', והוא רוצה להתפלל לה' שיהיה לו כח לעבודה, מה עליו לבקש. כלומר, יש ב' אפשרויות:

א. שה' יסלק ממנו את ההפרעות, ממילא הוא לא יצטרך לתת כוחות גדולים בכדי ללכת בדרכי ה'.

ב. שה' יתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפלה ובמעשים טובים, ועל ידי זה ההפרעות לא יוכלו לעכב אותו, כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה."

(הרב"ש. 164. "מה לבקש מה' - להיות עובדו")

דווקא ההיפך הוא מעלה את עצמו למעלה מעל פני ההפרעות וממשיך, אז מה אתה שואל?

תלמיד: יש פה הרבה שאלות, למה אני מבקש להסיר את ההפרעות במקום להשקיע מאמצים גדולים בעבודה?

בצורה אינסטינקטיבית אדם מבקש כי הוא עובד מתוך הרצון לקבל שלו, ומה אומר כאן רב"ש? לא, אתה צריך לבקש שהבורא יעזור לך לעלות למעלה מההפרעות, למדרגה יותר גבוהה.

תלמיד: ככה זה נשמע יותר ברור כמו שאתה הסברת.

זה לא נכון.

שאלה: כתוב שיש ב' אפשרויות א' וב'. האם זה נכון שאפשר לעשות כמו שהוא כותב בא' לבקש שה' יסלק ממנו את ההפרעות?

ודאי שכן בצורה אינסטינקטיבית אדם רוצה שההפרעות יעזבו אותו, שיברחו. אלא אם הוא מכין את עצמו על ידי החברה, על ידי הלימוד, על ידי כל מיני הכנות, והוא נמצא בהכנות נכונות אז הוא מקבל את ההפרעות האלה לא כהפרעות אלא כאמצעים לעלייה ואז מתקדם. הכול תלוי עד כמה האדם מעמיד את עצמו בהכנה נכונה. ככל שהוא דבוק בבורא, במורה, בקבוצה, בחברים, ככל שהוא משתדל לנקות את עצמו מכל מיני מחשבות זרות שמבודדות אותו מהמורה והקבוצה, כך מתקדם.

תלמיד: כמו שאמרת, בצורה אינסטינקטיבית כשבאדם מתעורר כזה רצון, הרושם משתי האפשרויות האלה שזה דווקא אינסטינקטיבי. אבל כשאני עושה את הבירור אני לא אבקש להסיר את ההפרעות אלא אני אבקש כוחות לעלות מעליהן ולא למען עצמי אלא למען החברים, ואני לא אבקש טעמים בתורה אלא אבקש שוב כוחות להתגבר כדי לעבוד במצב של ירידה אפילו כשאני לא מרגיש טעמים.

יפה מאוד.

שאלה: כמה עוזר במשך היום לעבוד עם המאמרים האלה באופן עצמאי?

אם יש לכם זמן חוץ מהשיעורים ואתם אחר כך עוד מדברים במשך היום, הייתי ממליץ לחזור על השיעור. זה מאוד חשוב לחזור על אותו חומר, זה יותר טוב מאשר ללכת לחומר אחר, כי כשאתם חוזרים אתם ממש נכנסים פנימה, וזה יותר חשוב מאשר ללמוד חומר חדש.

שאלה: הקשר שהזכרת קודם האם הוא משהו פנימי או שמרגישים את הקשר עם החברים כהולך ומתגבר בצורה פיזית?

אני לא יודע מה זה פיזית, אני מרגיש שיש לי קשר יותר עם החברים.

שאלה: כשאני אומר פיזי אני מתכוון בצורה מוחשית יש יותר חברים במפגשים, יש דיונים יותר פרודוקטיבי במפגשים, כזה סוג של קשר?

גם זה. בכל זאת צריכים גם לראות את זה.

שאלה: האם אפשר לחדד בבקשה את ההפרעות והמכות האם זה נחשב רק אם זה לוקח טעם בעבודה?

כן.

תלמיד: אם זו הפרעה שלא לוקחת טעם אז זה כבר לא נחשב כמכה והפרעה?

זו לא הפרעה אם נשאר טעם.

שאלה: איך לנתח כל ניתוק וללמוד ממנו, איזה ייחודיות עלינו להבחין בכל ניתוק?

זה מה שאנחנו כל הזמן מדברים, זה שאנחנו יחד מתגברים על ההפרעות ומרגישים שההפרעות האלה הן באות כדי להעלות אותנו כל פעם למדרגה יותר גבוהה, כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: אמרת שעבודה נכונה בזמן המכה היא להגביר את החיבור בעשירייה, מאיפה לשאוב כוחות בזמן הרגשת המכה להגביר את החיבור?

מכך שאנחנו יחד, אם אנחנו יחד יש בינינו כוח הבורא אפילו שאנחנו לא יחד אבל משתדלים להיות יחד איכשהו כבר בינינו נמצא הבורא, אנחנו יכולים לקחת את הכוח הזה ועל ידו להצליח בכל המצבים.

שאלה: ביחס לבניית חיסרון לגילוי הבורא, אמרת בתחילת השיעור שאחרת הלילה לא נגמר, האם תוכל להסביר כיצד כן להגיע להארה ולא להישאר במצב הלילה בעבודה בעשירייה?

אין לילה ואין יום, אלא הלילה נקרא שהבורא לא מופיע כדי שאנחנו נעורר אותו ואז יבוא הבוקר ויום ואם אנחנו לא מסוגלים אז נישאר בלילה עד שבכל זאת יצטברו כוחות הלילה וידחפו אותנו לבקש שיבוא היום.

הכול תלוי רק בחיבור בינינו, אין כאן שום דבר מיוחד, אנחנו תוצאות משבירת הכלי, היה אדם הראשון, היה רצון אחד כאילו אדם אחד, נשבר למיליארדי חלקים, אנחנו נמצאים עכשיו נפרדים זה מזה, אפילו משתדלים להיות קצת מחוברים בינינו במקצת להוסיף זה אל זה משהו כבר אנחנו בזה מעוררים את ההארה ממושג של אדם הראשון ומשם זה מאיר עלינו וכך אנחנו חוזרים על ידי ההארה הזאת שגרמנו לה אנחנו חוזרים לאותו מצב של אדם הראשון. ואז מבינים יותר מרגישים יותר, החזרה לאדם הראשון היא ארוכה היא 125 מדרגות אבל אנחנו בזה חוזרים למצב נצחי ושלם,. וכך כל האנושות אחרינו.

בואו נשתדל לעשות את זה , יש לנו סך הכול פעולה אחת, היא קשה, זה נגד הטבע, זה נגד ההגיון והרעיון ובכלל הכול, אבל אם אנחנו עוד פעם ועוד פעם משתדלים אנחנו מגיעים לזה, אנחנו נמצאים גם במצב של דור האחרון שזה אפשרי לבצע.

שאלה: על מה צריך לחשוב כד להפוך הרגשת המכה לריפוי?

לחשוב על החיבור, כי בחיבור יש כוח להפוך את המכה לחיבור ואנחנו צריכים גם הרגשת המכה וגם הרגשת החיבור כי בקשר ביניהם אנחנו מגיעים להרגשת המציאות הרוחנית שהיא כלולה גם ביום וגם בלילה.

שאלה: האם היחס שלנו והתגובה שלנו להפרעה ולמכה הן שהופכות אותה לאמונה או להשפעה?

כן, כך אנחנו מגיעים גם להשפעה וגם לאמונה.

שאלה: למה המכות הן הריפוי שלנו?

כי אנחנו מרגישים כמה שהרצון לקבל שלנו הוא מגיע לנו כדי לתת לנו מכות, כדי שאנחנו נתעורר וכדי שאנחנו נתייחס אליו נכון שהוא דווקא דוחף אותנו לחיבור ואז על ידי היצר הרע הזה אנחנו מגיעים לבורא, זאת אומרת אנחנו מגלים שהאגו שלנו הוא גם עובד בצורה נכונה.

קריין: קטע מס' 17

"כשהאדם מתפלל לה' שיקח ממנו את העונש, נמצא כאילו האדם מבקש מה', שיקח ממנו התיקון." כי העונש שמגיע זה גילוי מהכלי השבור שצריכים לתקן אותו, שיהיה שלם, ואז הבורא יכול להתגלות בכלי הזה זה נקרא גילוי הנשמה תיקון הנשמה השבורה. ודאי אם אדם לא מתפלל על זה אז הוא לא הולך לקראת גילוי הבורא בו. "ושאל, איך האדם יכול לבקש מה', שיקח ממנו התיקון, הלא התיקון הוא לטובת האדם.

ותירץ, שמהתפילה שהאדם מבקש מה' שיעזור לו, יש לו חיבור עם ה', וזהו תיקון יותר גדול, מהתיקון שהאדם מקבל על ידי העונש." 

(הרב"ש. 60. "בקשה לעזרה")

זאת אומרת, אם אנחנו יכולים לבקש מהבורא כל מיני תיקונים זה יותר חשוב לנו, יותר טוב, יותר מועיל, יותר טוב בעיניי הבורא שאנחנו נקבל את זה בבקשה ולא על ידי העונש, זאת אומרת, כמה שיותר לבקש, להתפלל, על ידי זה נצליח יותר וזה יותר טוב בעיניי הבורא בעיניי האינפרא.

קריין: קטע מס' 18,

"אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כח התגברות, שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכח הזה חשוב מאד. זאת אומרת, אפילו שהאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו מונח תחת שליטות אחרות, הנקרא שכינתא בגלותא, בבחינת הפרט, לרגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם. ואף על פי שהוא כבר בטוח מרוב ניסיונות שאחר כך יחזור לסורו, מכל מקום זה חשוב מאד, שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי." 

(הרב"ש. אגרת י"ד)

שאלה: למה חשוב שאפילו לרגע קט הוא מכריז שה' יותר חשוב?

כי ברוחניות זה לא עניין של זמן. אם הוא הגיע להרגשה כזאת או לקביעה כזאת או לרצון או לתפילה אפילו לרגע קט, זה נקרא שנחשב ואין חשיכה ואין מחיקה, לכן זה חשוב לנו מאוד.

שאלה: אנחנו אומרים שהתפילה זאת התקרבות לבורא והיא מתקנת יותר מהייסורים שאדם חווה.

ודאי, כי אדם מתקשר, בזמן התפילה הוא בכל זאת מתקשר לבורא. מה שאין כן בהרגשת הייסורים הוא מתרחק מהבורא. הבורא שולח לו ייסורים רק כדי להתעורר, רק כדי לעשות איזו "צביטה" ברצון לקבל של האדם, שהאדם ירצה להתעלות ממנו, לעבוד עליו. והוא דווקא ההיפך, הוא שוקע יותר ברצון לקבל, ודאי שהגישה היא לא נכונה.

שאלה: אז איך אנחנו באמת מתקרבים לבורא בתפילה הזאת, מתקשרים איתו יותר?

קודם כל להשתדל על ידי כל מיני הכנות לראות בכל פעולה ופעולה שעוברת עליך, כל מצב ומצב שעובר עליך, פעולת הבורא שרוצה לעורר אותך ולעורר אותך לתפילה. הבורא לא צריך אותך שאתה תעשה איזה פעולות נכונות, הוא רוצה שאתה תבקש ממנו ושהוא ילמד אותך, יתן לך כוחות, ייתן לך הכוונות, ואתה על ידי זה תגיע להיות כמוהו. זה סך הכול מה שהוא רוצה ממך.

אנחנו צריכים בכל רגע ורגע לראות, לזהות, להשתדל לזהות פניית הבורא אלינו כדי שאנחנו נבקש ממנו דברים טובים, נכונים להתפתחות שלנו.

שאלה: אם הבורא צובט אותי ברור שאני מרגיש צביטה. מה היא הגישה הזאת שיכולה לשנות את היחס? מה זאת אומרת?

יש לך ילדים קטנטנים? יש. מה אתה רוצה על ידי זה שאתה מעורר אותם – שהם ירצו ללמוד משהו, שירצו לעשות משהו נכון, חכם, בריא.

שאלה: אבל זה לא ממש עוזר. הגישה שלהם היא הגישה שלהם.

מה זה, לא עוזר? ודאי שזה צריך לעזור. אם אתה מעורר אותם בצורה נכונה לאט לאט הם ילמדו מזה תגובה נכונה. אם אתה לוקח בחשבון את הטבע שלהם והמטרה שלך, אז לחבר את הכיוון שהם צריכים להתפתח יחד עם הטבע שלהם ויחד עם הכוונה שלך, אתה יכול לשלב את הדברים האלה, זה נקרא חינוך.

שאלה: אז הטבע הזה נשאר או שהוא משתנה כי יש את התוספת של החינוך?

ודאי שיש תוספת, איך יכול להיות שלא? אתה לוקח את הטבע שלהם השבור ואתה מפרמט אותו ע"י ההכוונות שלך מחדש, ולא שאתה עושה את זה, אתה נותן לקטן שהוא יסדר את עצמו נכון כל פעם באיזה מילימטר קדימה ועוד מילימטר קדימה, אבל נכון שהוא יסדר את זה. ואם לא אז וא נופל, מגלה שלא נכון עשה ונכון יהיה כך, ואז בצורה כזאת הוא בונה את עצמו. כך אנחנו בונים את עצמנו ברוחניות ממש אחד לאחד. זה דבר מאוד מאוד ריאלי.

שאלה: איך המקובל עובד עם הפרעות, מכות, ניתוקים?

כמו שאנחנו עכשיו לומדים, נשתדל לשייך הכול לבורא, נשתדל להיות דבוק בבורא, נשתדל לא לצאת מהדביקות בבורא בכל מיני גלים אפ או דאון אפ אנד דאון, ממש לא חשוב מעלה - מטה בכל מיני כיוונים שיש לו, הוא יודע שזה הכול הבורא מעורר. והעיקר להחזיק בבורא, ועוד יותר בקבוצה, ואם מחזיק זה נקרא "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא", הוא מחזיק בקבוצה ובקבוצה מחזיק בבורא, כל הגלים וכל מה שעובר עליו זה הכול הולך לצורה נכונה. הוא לא צריך לדאוג איך שזה ילך ואיך מה קורה לו, זה כמו שרבי עקיבא בים הסוער אוחז בקרש.

תלמיד: האם יש מרכיב של ניסיון בעבודה הזאת?

לא, לא כל כך, כי כל פעם זה אתגר חדש. ועד גמר התיקון, כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

תלמיד: אבל בכל פעם הוא צריך להתעלות למעלה מהדעת?

נכון ש"אין חכם כבעל ניסיון", אבל כשמגיע רגע כל הניסיון עף ממך ואתה צריך ללמוד מחדש, כי כל מצב אתה מתחיל מאפס.

תלמיד: אבל בכל זאת הוא זוכר להתעלות למעלה מהדעת, אז איך הוא זוכר את זה?

הוא זוכר על כך שהדברים האלה מצטברים ואז נותנים לו, כמו עם הקופסה שנכנס לאוצר המלך לקבל שם מילוי הכוס או מילוי הקופסה. עוד נדבר איתך על זה, אתה תראה. האדם שהולך בדרך כל מה שהיה לו מדי פעם נעלם עד כדי כך שאין לו כלום, כי אחרת איך הוא יגיע לדרגה חדשה, איך הוא יגיע? אני ראיתי את הרב"ש במצבים שהוא מאבד את הכל, מאבד, אין. הוא רק אמר, "מי אמר לך לבוא אליי?", הוא לא רצה שאני אראה אותו בצורה כזאת שאני אתרשם אולי לא נכון או מה. אחר כך תיקנו את כל הדברים האלה.

אבל המצב היה מאוד מאוד מנותק מהרוחניות, מאוד מנותק, ולא יכול לשלוט, ולא יכול היה לעשות שום דבר עם עצמו. לא יכול. ומה לעשות? אין מה לעשות. צריכים לחכות קצת, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", והזמן עובר, כמה זמן? לא הרבה, דקות, שעות, לא יותר, ואז בכל זאת אדם מתאושש. וכמו שקורה גם אצלנו במשהו, רק שם זה עליות וירידות הן הרבה יותר משמעותיות.

שאלה: אנחנו צריכים כל יום להתחיל מחדש, מה צריכים לקחת מאתמול?

רק חיבור, חיבור כל הזמן צריכים, שום דבר חוץ מחיבור לא נשאר לנו ולא צריכים.

שאלה: הוא כותב במאמר עדיין מאוד חשוב שאדם יראה את אמת בצורה פתוחה, מה זה נותן לנו?

שהוא יגלה את האמת בצורה אמיתית.

שאלה: בדוגמה עם רב"ש, אתה למשל לא מראה לנו אף פעם מצב כזה של נפילה, אתה כל הזמן בשמחה. אנחנו צריכים גם להתנהג ככה בעשיריות או עם התלמידים שלנו או בהפצה לא להראות את זה? האדם עם עצמו הוא יכול לזכור שזה משהו זמני, כמו שאמרת יעבור איזשהו זמן והכול יהיה בסדר או שיש מצבים שאתה מבין שאתה מנותק לתמיד?

אין דבר כזה שזה ניתוק למצב קבוע ולכל הזמן, אין דבר כזה. זה תמיד אולי יהיה כך מורגש שאדם נכנס למצב שחור נראה לו שמכאן והלאה הכול יהיה שחור, אבל זה לא יכול להיות אלא הכול עובר ואין לילה בלי יום ואין יום בלי לילה, כך צריכים אנחנו להתקדם.

שאלה: באופן כללי יוצא שאנחנו בעשירייה אנחנו לא מראים כאלה מצבים, אנחנו צריכים להרגיש שהחבר נמצא בכזה מצב ולהרים אותו?

אנחנו צריכים כל הזמן להחזיק את עצמנו למעלה. הקבוצה חייבת לדאוג שכולם יהיו למעלה.

(סוף השיעור)