שיעור בוקר 11.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 181, מאמר: "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות ע"ט – פ"ד

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 181, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ע"ט.

אני עשיתי כאן את השרטוט הרגיל שלנו, ובוא נחזור עליו יחד (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס' 1

הפרצוף הראשון נקרא "גלגלתא", הרשימות ד'/ד'. הוא מתפתח מהפה ולמטה עד הסיום. הפרצוף השני הוא לאחר שגלגלתא מזדככת. על ידי מה היא מזדככת? ביטוש. איפה פועל הביטוש? בטבור. מסך עולה בחזרה לפה דראש. יורד אחר כך לחזה שמשם נעשה זיווג חדש על רשימות ד'/ג', ומתפשט פרצוף ע"ב. עד כמה?

תלמידים: עד הטבור.

עד הטבור. למה עד הטבור בלבד?

תלמידים: זה אור חכמה.

כי ע"ב זה אור החכמה ואור החכמה לא יכול להתפשט למטה מטבור. אז מתפשט עד הטבור בלבד. נעשה כאן בטבור ביטוש פנים ומקיף. המסך הזדכך מטבור לפה דראש דע"ב, יורד לחזה. בחזה מתחיל פרצוף ס"ג, הרשימות ג'/ב'. ומזווג דהכאה על רשימו ג'/ב', מתפשט האור עד הטבור. למה עד הטבור? הרי זה ס"ג וס"ג יכול לרדת למטה, נכון או לא?

תלמידים: לא.

למה לא?

תלמידים: בגלל שיש בו ג'.

מה זה ג'?

תלמידים: אור חכמה.

אור חכמה, יפה. לכן הוא מתפשט עד הטבור ומתחיל להזדכך. ממה? מביטוש פנים ומקיף. אז מתחיל להזדכך עד הפה, ובדרך יוצאות נקודות דס"ג. נקודות דס"ג הן ב'/ב'. ומה המיוחד בהן? שהן יכולות לרדת למטה מטבור, אור החסדים. יורדות למטה מטבור ומתפשטות למטה מטבור, ממש פרצוף שלם, עשר ספירות, וגם ממלאות באור החסדים את נה"י דא"ק. ואז הן מעוררות בנה"י דא"ק את בחינה ד' דעביות והיא גורמת לצמצום ב'. מה אומר לנו צמצום ב'? שאפשרי שהאור העליון יתפשט כבר לא עד הסוף, עד הסיום, אלא רק עד הפרסא, עד אמצע התפארת דנקודות דס"ג. למה? מה יש למטה מתפארת דנקודות דס"ג?

תלמידים: כלים דקבלה.

כלים דקבלה. בינתיים הרשימות מכל מה שקורה כאן זה צמצום ב'. מה זה צמצום ב'?

תלמידים: אסור לקבל למטה מפרסא.

למה אסור? אין כוח. למה אין כוח?

תלמידים: אין מסך.

אין מסך. למה? מה קורה שם למטה מפרסא?

תלמידים: שליטת המלכות.

נכון, שליטת המלכות. שם נמצאת המלכות. איזה רשימות עולות לנו מנקודות דס"ג שהתערבו מנה"י דא"ק? ב'/א' צמצום ב' וד'/ג'. וקודם כל נעשה זיווג על ב'/א' מצומצם. למה עליו נעשה זיווג קודם? מפני שזה עצם המדרגה וד'/ג' זה תוספת. איפה נעשה זיווג על ב'/א' צמצום ב'? בנקבי עיניים דראש דס"ג. ומהזיווג הזה מתפשט הפרצוף לאיזה מקום? איפה המקום שלו?

תלמידים: מטבור עד הפרסא.

מטבור עד הפרסא. למה?

תלמידים: כי משם יצאו הרשימות.

כי משם עלו הרשימות ב'/א' צמצום ב'. אחרי שהפרצוף הזה מתפשט, זה פרצוף שכרגיל יש לו ראש דהתלבשות, ראש דעביות וגוף. הוא נקרא "כתר" ראש דהתלבשות, "אבא ואימא" ראש דעביות ו"זו"ן" זה גוף. אחרי שיצא פרצוף קטנות דעולם הנקודים, נעשה זיווג על ד'/ג'. איפה? בפה דראש דס"ג, זאת אומרת כבר לא על צמצום ב', על צמצום א'. ואז האור מהזיווג הזה מתפשט במקום של קטנות דעולם הנקודים ומוסיף להם כוחות ואז הפרצוף הזה מגיע לגדלות, עשר ספירות בכתר, עשר ספירות באבא ואימא ועשר ספירות בזו"ן. לזה הגענו. גם לא בדיוק למדנו, תיכף עוד נוסיף לזה.

שאלה: ב'/א' צמצום ב' וד'/ג' הם בסתירה אחד לשני.

זה אני לא יודע.

תלמיד: אם יש רשימות ב'/א' צמצום ב', שהוא אומר, אתה לא יכול להתפשט למטה מהפרסא, אבל גם עולות רשימות של ד'/ג', איך יכול להיות שבאותו ראש יש מן סתירה כזאת?

קודם כל זה לא אותו ראש, זה ראש דקטנות וראש דגדלות. ואני לא מבין למה הם בסתירה, אלו תנאים כאלו ואלו תנאים כאלו.

תלמיד: כי צמצום ב' מכתיב לי שאני יודע שאי אפשר להתפשט מתחת מפרסא.

נכון.

תלמיד: אבל ד'/ג' אומר לי שאני צריך אור על גדלות, זאת אומרת עד סיום רגלין.

כי לפי רשימות ב'/א' צמצום ב', אני דורש רק לפי ב'/א' צמצום ב', אור דקטנות. ולכן אני יכול להתפשט רק במקום שבו שולטת תכונת הבינה. מה שאם כן, אם יש לי רשימות ד'/ג' אז אני דורש אור גדלות. אור דגדלות הזה שמגיע הוא נותן לי כוח המסך, ואז אני עושה זיווג ממש על ד'/ג' ויש בידיי כוחות, מסכים, אורות, ואני יכול להתפשט בכל הכלים שנמצאים למטה מהטבור. בפרט שלפני זה כל הכלים ההם שבקטנות של הפרצוף שלי, התמלאו באור החסדים. אז ודאי שאני יכול אחרי זה להמשיך את אור החכמה שיתפשט באור החסדים.

תלמיד: אבל איך זה יכול להיות, אם יש לי שם צמצום ב' שאוסר עלי?

את צמצום ב' אפשר לבטל. אם יש לי כוח, אני מבטל את צמצום ב'. זה לא צמצום א' שהוא פועל לעולם ועד, שאסור לקבל בעל מנת לקבל, כאן אני עובד בעל מנת להשפיע. אם יש לי עכשיו מסכים, כוחות, אני יכול לקבל על מנת להשפיע, אפילו בבחינה ד'.

תלמיד: אז יכול להיות שיש לי שתי בקשות עבור הראש, שזה ב'/א' צמצום ב'?

זה שני מצבים.

תלמיד: הוא מתייחס לזה כאחד ואל ד'/ג' כאחד?

אני מסתכל על התינוק, אפשר לתת לו רק איזו דייסה, חלב, לא יותר. אני מסתכל עליו אחרי עשר שנים כבר אפשר לתת לו כמעט הכול. אחרי עשרים שנה מה זה, הוא שותה ויסקי, אוכל חתיכת בשר, סטייק. תן את זה לתינוק, ויסקי וסטייק, זה יהיה בשבילו הרעלה. זאת אומרת הכול לפי הכוחות, לפי המסכים.

אז יש כאן פרצוף בקטנות, ב'/א' מצומצם, שהוא מקבל רק אור החסדים. אור החסדים זה בדיוק חלב. מה שאם כן, אם אתה נותן לו כלים דגדלות, הוא כבר יכול לקבל את הכול לפי הכלים שלו, בעל מנת להשפיע, אין בעיה. אני לא רואה שום סתירה. יש לך בעיה, תחשוב, הסברתי הכול.

שאלה: צמצום ב' הוא מגביל את התפשטות החסדים מהפרסא עד הסיום?

לא, על החסדים לא היה שום צמצום.

תלמיד: אז רק את החכמה. אבל החכמה כבר הוגבלה מלכתחילה מהטבור עד הסיום בצמצום א', אז מה החידוש?

אבל אחרי שאור החסדים התפשט למטה מטבור, כבר יש שאלה, אם אפשר שם לקבל אור החכמה.

תלמיד: זאת אומרת בגלל נקודות דס"ג, בגלל ההתפשטות, יש שאלה מחדש בגלל הגירוי של המלכות שמה?

בטח, הם הכשירו את המקום. עכשיו אפשר לקבל אור החכמה מטבור עד הפרסא. תקבל, אין שום בעיה, יש שם שליטת החסדים. מה שאין כן, למטה מזה, שם כבר שולטת בחינה ד'.

תלמיד: אז בנקודות דס"ג, לפני קטנות דנקודים, זה רק התפשטות החסדים ללא חכמה.

זה הטבע של נקודות דס"ג.

תלמיד: זה רק הכשרת המקום איך שאמרת. ואז קטנות דנקודים זה כבר חכמה עד הפרסא.

לא. קטנות דעולם הנקודים, קטנות לא יכולה להיות חכמה, קטנות יכולה להיות רק חסדים. כלים דהשפעה בלבד נמצאים במדרגה.

תלמיד: מה החידוש כאן?

החידוש, שבכל זאת ישנו פרצוף שיכול להתפשט. וגם הפרצוף הזה, מבפנים בתוכו ישנה הארת החכמה שהיא מחזיקה את החסדים, כי אור החסדים לא יכול להיות ללא אור החכמה. אור החסדים בא מתוך זה שמתנגדים לאור החכמה, על פניו, על פני אור החכמה מעדיפים את החסדים.

תלמיד: בקטנות דנקודים, מהפרסא עד הסיום יש שם חסדים בדחייה?

חסדים בדחייה אני לא מבין. בקטנות דעולם הנקודים מתפשטים אורות החסדים בכלים של כתר, אבא ואימא וזו"ן עד הפרסא.

תלמיד: ומפרסא למטה?

מפרסא למטה זה ריק.

תלמיד: אין גם חסדים?

אין גם חסדים. שם זו ממש שליטה של צמצום ב', שליטת המלכות.

תלמיד: זה חדש. כי לפני זה היה בכל זאת חסדים בדחייה בכל הנה"י דא"ק.

כן, אבל במידה אחרת, זה משהו אחר. אור החסדים שמתפשט בנקודות דס"ג, בקטנות דנקודות דס"ג בעולם הנקודים בוא נגיד, בקטנות פרצוף דעולם הנקודים עד הפרסא, זה אור החסדים שהוא אור החסדים של זעיר אנפין ולא אור החסדים של בינה. ולכן יש שם אור החסדים שממלא את הכלים בבחינה א' דעביות וזה כבר כלים דקבלה. אמנם ממטה למעלה בדחייה, כקטנות, אבל בכל זאת זה כבר כלים דקבלה. מה שאין כן בכלים של נקודות דס"ג שמתפשטים מהטבור עד הסיום אין שם כלים דקבלה, אלא כולו רק אור החסדים בלבד, ויכול להתפשט בכל עשר הספירות עד הסיום.

תלמיד: יש כאן איזו תוספת שהיא כאילו לא באה לידי ביטוי בשרטוט בוודאי, אבל היא איכותית.

כן, זו תוספת מפני שעולם הנקודים זה לא נקודות דס"ג, הוא יותר חלש, מתגלה בו יותר רצון לקבל. לכן אמנם הוא קטן, אבל הוא דורש כבר הארת חכמה כי הוא כלים דקבלה. ואז לא יכול להתפשט למטה מטבור, כמו זעיר אנפין, שעד הטבור יש לו אור החסדים ולמטה מטבור הארת חכמה.

תלמיד: זה אולי דומה לבחינה ב' וג' שיש בנקודות דס"ג חסדים נקיים.

לא, זה דומה למשהו אחר. זה דומה לזה שלפרצוף זעיר אנפין יש לו בעיה של חלוקה בחזה שלו, שעד החזה ישנה התפשטות של אימא עילאה, ולמטה מחזה כבר התפשטות השורש, הרצון לקבל שלו.

שאלה: למה התפשטות של חסדים מתחת לטבור מעוררת בחינה ד'? למה התפשטות של בחינה ב' מעוררת בחינה ד'? זה כאילו רצונות אחרים.

לא, הם קשורים יחד בינה ומלכות, ולכן יש כאן התעוררות המלכות על ידי הבינה. בינה היא מולידה את המלכות. בינה, זה גבורה עילאה. מלכות, זה גבורה תחתונה. התגברות שיש בבינה וההתגברות שיש במלכות, זה מאותו השורש. מה זה בינה שרוצה להתגבר? היא רוצה תוספת. מה המלכות? גם רוצה תוספת, רק בבינה זה מתבטא בזה שהיא לא רוצה, היא מפסיקה על אור החכמה ורוצה בתוספת משלה, וזה נקרא "חסדים". לכן היא בכל זאת עביות ב' לעומת עביות א' שבחכמה.

וגם מלכות היא רוצה בתוספת, ותוספת שבמלכות מגיעה דווקא בגלל הבינה, רק מתבטא בזה שהיא רוצה את אור החכמה. ההשפעה של הבינה כלפי הכתר, זה שהיא רוצה חסדים לא רוצה לקבל אור חכמה. השפעה של המלכות כלפי כתר שהיא כן רוצה את אור החכמה, אבל הם דומים בזה, לכן זה נקרא "התגברות העליונה, התגברות התחתונה", "בינה ומלכות". יש ה' ראשונה, ויש ה' תתאה.

תלמיד: אבל אני לא מבין במה הם דומים, כי זה טבע הפוך, טבע של השפעה.

זה לא חשוב, זה איך שזה מתבטא. אתה יכול לסרב לארוחה שלפניך, ואני יכול אפילו להתנפל, "או-הא, איזה יופי, ומתנפל ואוכל". שניהם רוצים להשפיע לבעל הבית, אבל כל אחד לפי הבנה שלו, לפי התנאים שלו. זה יבוא.

שאלה: איך יכול להיות הקשר בין הגלגלתות ועיניים של עולם הנקודים, כי אם האח"פים שלהם לא פועלים. איך האינטראקציה ביניהם?

דרך אח"פים. ציירתי את זה.

תלמיד: כי אנחנו יודעים שבדרך כלל הקשר הוא אח"פ דעליה.

לא, בלי אח"פ דעליה. הסדר של הפרצוף הוא לא משתנה, המבנה לא משתנה, אלא רק משתמשים בכוח אח"פ כמו שהוא, או שמשתמשים בו כמעבר. זה העניין. בקטנות משתמשים באח"פ כמעבר. הם קיימים הם לא נמחקים, אתה לא יכול להוציא מעשר ספירות חצי.

תלמיד: זאת אומרת הפרצוף יכול להעביר הלאה בלי שהוא יהיה בגדלות, בלי שהוא יגיע לגדלות?

כן להעביר. רק להעביר, להיות כמעבר בלבד.

שאלה: בקטנות דנקודים יש את הראש העליון שעושה זיווג על ב'/א' מצומצם, ואז מתפשט הקטנות דנקודים?

כן.

שאלה: וכאילו הכול כבר הוחלט בראש שם. בשביל מה צריך עוד שני ראשים שהם מתחת לטבור?

איפה מתחת לטבור יש עוד שני ראשים?

תלמיד: כתר ואבא ואימא.

זיווג נעשה בראש דס"ג רק כדי להוריד את הקומה. אבל קומה שהיא יורדת, היא מתפשטת למטה מטבור מאיפה שבאו הרשימות.

שאלה: מה הם מחליטים הראשים האלה כתר, אבא ואימא על מה?

לפני שמתפשט ע"ב מהגלגלתא, גלגלתא עושה זיווג על ע"ב הפנימי, ואז ממנה יוצא ומתפשט אבא חיצון. אותו דבר עם ס"ג. יש בתוך הע"ב ס"ג הפנימי, ואז יוצא ומתפשט ס"ג החיצון. אותו דבר כאן, תמיד זיווג הוא בעליון למען התחתון, ואחר כך הקומה הזאת יורדת למקום של התחתון ושם מתפשטת.

תלמיד: אוקיי מתפשטת, אבל ראש הוא צריך עבודה.

עם הראש ועם הגוף, עם הכול, כמו בגלגלתא ע"ב וס"ג אותו דבר. שום דבר כאן לא משתנה ולא חדש.

תלמיד: בראש, נניח בע"ב יש החלטה עד איפה אפשר להתפשט. ראש מחליט שהוא יכול להתפשט עד הטבור.

כן.

תלמיד: ומה מחליט הראש הזה של כתר ואבא ואימא?

גם עד כמה להתפשט. עד הפרסא בלבד.

תלמיד: אז מה מחליט הראש העליון שבגלגלתא עיניים למעלה?

זיווג שבראש דס"ג מחליט על כל הקטנות דעולם הנקודים, ומוריד את הקומה הזאת למטה למקום שממנו באו הרשימות.

תלמיד: רק מוריד אותה.

כן, ושם זה מתפשט.

שאלה: בכל האנטומיה הזו שאנחנו רואים פה, הגיבורה הגדולה זו בינה, כי היא לא מוגבלת היא יכולה להיות בכל מקום, ארץ חופשיה, וזה נראה מצוין. ברגע שמחפשים את אור החכמה כאילו מחפשים צרות, כאילו משם כבר מתחילים צמצומים והגבלות. אז מה הטריגר לעשות את זה ?

לכן "קטנות" זה נקרא עיקר, ו"גדלות" תוספת בלבד. ואנחנו אחרי השבירה נלמד שהעיקר זה הקטנות, והגדלות זה רק התוספת שהיא לא הכרחית כאילו. אנחנו צריכים אותה לאט לאט עד גמר תיקון, אבל זה יהיה רק כאח"פ דעליה.

תלמיד: אנחנו רואים בהרבה מקומות שכשמגיעים למצב הזה רוצים להישאר שם, כמו "מרדכי יושב בחצר המלך". מי באמת מוציא את כל הדבר הזה למטרת הבריאה, שזה אור חכמה בסופו של דבר. האם זה בעצם הרצון העליון יותר?

קליפות. היינו זזים, אם לא הם? היינו נשארים במצב אתה יודע. כל הרצון לקבל שלנו המקולקל, הבורא דרכם מעורר אותנו. תיכף אנחנו מגיעים לשבירה, ואז נדבר יותר על איך אנחנו נפעלים רק על ידי הקליפות, רק על ידי הכוחות הרעים.

תלמיד: למה יש לנו קונוטציה של קליפות זה כאילו דבר רע? נכון שהוא אומר על הפרי, אבל בכל אופן.

כי אתם רוצים להיות צדיקים.

שאלה: בצמצום ב' מי פועל ומי נפעל, בינה ומלכות? כי הרבה פעמים שמעתי אותך אומר שבחינה ד' צמצמה את בינה. אבל אחר כך בהסבר הסברת שבינה ראתה שאין לה כוח לתת לד' את מה שהיא צריכה, ואז היא הצטמצמה. לא הצלחתי להבין.

עוד נדבר על זה. זה קצת יותר בפנים.

שאלה: למה אחרי השבירה כל העבודה של..

שבירה עוד לא למדנו.

שאלה: למה פרסא זה גופא דבינה?

בינה דגוף זה נקרא "תפארת", שם נגמרים כלים דהשפעה של הפרצוף, וממנו למטה נמשכים כלים דקבלה של הפרצוף. לכן הפרסא שהיא מבדילה בין שליטת הבינה לבין שליטת המלכות בפרצוף, נמצאת בתפארת או בבינה דגופא.

תלמיד: למה קטנות דנקודים נכשל להוליד ה-ו-י-ה שלמה וגרם לשבירה?

לא יודע, עוד לא למדנו.

תלמיד: למה נקודות דס"ג בהתפשטות שניה גורמים לשבירה?

עוד לא למדנו. אדם שלא נמצא איתנו, איך אני יכול לתת לו לשאול? פשוט רחמנות.

שאלה: אפשר לחזור על הקשר בין ד'/ג' בראש דס"ג בצמצום א'?

ד'/ג' מגיע מסוף גלגלתא, ולכן הוא פועל לא לפי הצמצום ב' אלא לפי הצמצום א'. לכן כשהוא מגיע לראש דס"ג כרשימו, הוא מחייב את המסך לרדת מנקבי עיניים דראש דס"ג לפה דראש דס"ג ולעשות זיווג על ד'ג' ולהתפשט למטה מטבור. וההתפשטות הזאת היא מבטלת את הפרסא, והאורות עוברים. האורות האלה עוברים את הפרסא וגורמים לשבירה. אבל נלמד את זה בהדרגה.

עלית מ"ן ויציאת הגדלות דנקודים

אות ע"ט

"ועתה נבאר הע"ס דגדלות הנקודים, שיצאו על המ"ן דרשימות של הזו"ן דא"ק שלמטה מטבורו, (כנ"ל באות ע"א). ויש לידע מקודם ענין עלית מ"ן. כי עד עתה לא דברנו, כי אם מעלית המסך דגוף לפה דראש דעליון אחר שנזדכך, שעל הרשימות הנכללות בו נעשה שם הזווג דהכאה המוציאות קומת ע"ס לצורך התחתון. אמנם עתה, נתחדש ענין עלית מיין נוקבין, כי אלו האורות שעלו מלמטה מטבור דא"ק לראש הס"ג, שהם הרשימות דזו"ן דגופא דא"ק, מכונים בשם עלית מ"ן."

נקרא שוב.

כולם מסתכלים, שמים אצבע על הטקסט ועוברים על המילים. אם זה לא יעזור נקרא ביחד בקול רם.

"ועתה נבאר הע"ס דגדלות הנקודים, שיצאו על המ"ן דרשימות של הזו"ן דא"ק שלמטה מטבורו,"

גדלות דעולם הנקודים יצא על רשימות דזו"ן דא"ק שלמטה מטבור.

"ויש לידע מקודם ענין עלית מ"ן. כי עד עתה לא דברנו, כי אם מעלית המסך דגוף לפה דראש דעליון אחר שנזדכך, שעל הרשימות הנכללות בו נעשה שם הזווג דהכאה המוציאות קומת ע"ס לצורך התחתון. אמנם עתה, נתחדש ענין עלית מיין נוקבין, כי אלו האורות שעלו מלמטה מטבור דא"ק לראש הס"ג, שהם הרשימות דזו"ן דגופא דא"ק, מכונים בשם עלית מ"ן."

זאת אומרת, האורות שעולים מלמטה למעלה מפרצוף לפרצוף, הם נקראים העלאת מ"ן. "כי אלו האורות שעלו מלמטה מטבור דא"ק לראש הס"ג, שהם הרשימות דזו"ן דגופא דא"ק, מכונים בשם עלית מ"ן."

זאת אומרת, רשימות מבחינה ד' שעולות לבחינת בינה, שזה ס"ג, בחינה ב', הן נקראות העלאת מ"ן.

שאלה: למה?

כך הן נקראות, העלאת מ"ן, מיין נוקבין. כי מים זה בינה, נוקבא זה מלכות, אז מלכות שמעלה את החיסרון שלה, הרשימות שלה, הרצון שלה לבינה, זה נקרא מיין נוקבין, שמים שזה בינה הם קולטים, נכללים מהחיסרון של המלכות, נוקבא.

שאלה: מ"ן תמיד יוצא מגוף?

מ"ן זה רשימות של המלכות שעולות לבינה.

תלמיד: אם כך זה רשימות של המלכות של פרצוף תחתון כלפי הבינה בפרצוף עליון?

נגיד. בוא נלמד. אתם קראתם עכשיו חצי משפט. איזה לימוד זה? כך לומדים?

אות פ'

"ודע שמקורו של עלית מ"ן הוא מהז"א ובינה של הע"ס דאו"י, שנתבארו לעיל באות ה' עש"ה. ונתבאר שם, אשר הבינה שהיא בחינת אור דחסדים, בעת שהאצילה את ספי' הת"ת הנקרא בחי"ג. חזרה להתחבר עם החכמה והמשיכה ממנו הארת חכמה בשביל הת"ת שהוא ז"א, ויצא הז"א בעיקרו מבחינת אור חסדים של הבינה ומיעוטו בהארת חכמה. עש"ה. ומכאן נעשה קשר בין הז"א והבינה, שכל אימת שהרשימות דז"א עולות אל הבינה, מתחברת הבינה עם החכמה וממשיכה ממנו הארת חכמה בשביל הז"א. והעליה הזו של הז"א אל הבינה, המחברת אותה עם החכמה, מכונה תמיד בשם עלית מ"ן. כי בלי עלית הז"א לבינה אין הבינה נחשבת לנוקבא אל החכמה, בהיותה בעצמותה רק אור דחסדים ואינה צריכה לאור החכמה. ונבחנת שהיא תמיד אחור באחור עם החכמה, שפירושו שאינה רוצה לקבל מהחכמה, ורק בעת עלית הז"א אליה חוזרת להעשות נוקבא לחכמה, כדי לקבל ממנו הארת חכמה בשביל הז"א, כנ"ל. הרי שעלית הז"א עושה אותה לנוקבא, לפיכך מכונה עליתו בשם מיין נוקבין, כי עליתו דז"א מחזירה פנים בפנים עם החכמה, שפירושו שמקבלת ממנו כבחינת נוקבא מהדכר, והנה נתבאר היטב סוד עלית המ"ן, וזכור זה."

כתר הוא המשפיע, חכמה משפיעה את אור החכמה, בינה לא רוצה לקבל את אור החכמה. אם זעיר אנפין רוצה לקבל את אור החכמה אז בינה מחליפה את עצמה ופונה לחכמה, רוצה לקבל את אור החכמה, נכנסת עם החכמה בזיווג פנים בפנים ואז אור החכמה מהכתר עובר דרך חכמה בינה לזעיר אנפין (ראו שרטוט מס' 2).

כאן אנחנו רואים דבר פשוט, יש לנו את זה באלקטרוניקה בטוח, שיש בברז עוד תוספת, מישהו שפותח את הברז כזעיר אנפין. אפשר להגיד שיש לנו כאן צינור, באמצע הצינור יש לנו ברז. ברז, שסתום, שזה זעיר אנפין. זעיר אנפין קובע האם תהיה זרימה מחכמה לבינה. הוא מעלה חיסרון לבינה ומחייב אותה לפנות לחכמה ולקבל חכמה בשבילו. התינוק מבקש משהו, צריכים לקנות לו משהו, אז החיסרון שלו משפיע על אמא, אמא פונה לאבא ומחייבת אותו להרוויח כסף או ללכת לקנות וכך הוא עושה. ואז הוא מחזיר את זה לאמא ואמא לתינוק.

זאת אומרת, הזעיר אנפין שעומד אחרי הבינה, אמנם הוא עומד אחרי הבינה, אבל הוא קובע את הקשר בין הבינה וחכמה. בעצם במה הוא משתמש? הוא משתמש ברצון להשפיע של הבינה וברצון להשפיע של החכמה. חכמה רוצה להמשיך חכמה, בינה רוצה להמשיך חסדים, לממש אותם. זעיר אנפין נותן להם את האפשרות הזאת, "תעשו בשבילי". הוא מעלה חיסרון ואז הם עושים, בלעדיו אין זיווג בין חכמה ובינה. כי כל אחד רוצה לעשות בעל מנת להשפיע ואין בשביל מה, למי להשפיע?

שרטוט מס' 2

שאלה: להמשיך את השאלה שלך, למי להשפיע, הזעיר אנפין זה רק מעבר.

בסדר.

תלמיד: הוא מקבל גם חיסרון ואז מתחיל המנגנון הזה לעבוד.

נגיד שיש לו חיסרון, נגיד שיש. למה אתם לא יכולים ללמוד במקום שאנחנו לומדים?

תלמיד: זה בדיוק המקום.

לזעיר אנפין יש חיסרון. אם יש לו חיסרון, הוא מעלה את החיסרון הזה לבינה. בינה פונה לחכמה, מקבלת מחכמה אור ומעבירה לזעיר אנפין. מאיפה יש לזעיר אנפין חיסרון? לא יודע. אנחנו לומדים אלמנטים, חלקים מהמערכת. לכן ציירתי את זה בצורה כזאת (ראו שרטוט מס' 2), שיש לי צינור ובצינור הזה יש ברז שיכול לפתוח או לסגור את המעבר. הברז הזה נקרא זעיר אנפין. הוא רוצה, המעבר יפתח. הוא לא רוצה, המעבר ייסגר ולא יהיה קשר בין חכמה ובינה. זעיר אנפין קובע.

שאלה: איך זעיר אנפין יודע מה מפעיל את בינה, מה בינה רוצה?

לא יודע, על זה לא דיברנו. דיברנו שאם הוא רוצה, הוא יכול לפתוח את המעבר בין חכמה לבינה, רק על זה דיברנו.

שאלה: מתי זעיר אנפין רוצה לפתוח את הברז ומתי הוא לא רוצה? במה זה תלוי?

לא למדנו. אתם לא שומעים מה שאני אומר, אני רוצה ללמד אתכם ללמוד. אחרת זה יהיה בלבול, לומדים על משהו אחד ואתם שמעים על משהו אחר, ועל מה שלומדים, לא.

תלמיד: אתה אמרת שהזעיר אנפין יכול לפתוח את הברז.

לא אמרתי לכם מאיפה הוא רוצה, אמרתי אם הוא רוצה.

תלמיד: אם הוא רוצה, נכון.

זה הכול, אם הוא רוצה. מאיפה? לא יודע.

שאלה: באות פ' במשפט הראשון הוא כותב, "ודע שמקורו של עלית מ"ן הוא מהז"א ובינה של הע"ס דאו"י," המ"ן זה המקור של אור ישר?

המקור, זה עדיין לא מ"ן. אבל המקור נמצא שם, הקשר נמצא שם. קשר בין בינה, זעיר אנפין ומלכות וחכמה, בכלל כל הקשרים כבר נמצאים שם בד' בחינות דאור ישר. שזעיר אנפין שרוצה לקבל, הוא בזה מחייב את הבינה לקבל מהחכמה.

תלמיד: מ"ן זה מי נוקבין, קבלה.

זה מתגלה כאן. אבל הקשר בין חכמה, בינה וזעיר אנפין נמצא שם.

תלמיד: באור ישר?

אתה שומע מה אמרתי?

תלמיד: הקשר בין מלכות ובינה נמצא באור ישר, זה מה ששמעתי.

לא מלכות. אמרתי, הקשר בין חכמה, בינה וזעיר אנפין נמצא בד' בחינות דאור ישר. ולכן כאן כשהם קשורים יחד, משתמשים בזה כך שאם ישנו חיסרון מצד הזעיר אנפין, חכמה ובינה מתחילים להתקשר ביניהם.

שאלה: זעיר אנפין בעצם מגדיר מה תהיה התכונה של בינה?

אני לא יודע, הוא רק יכול לגרום לקשר בין חכמה ובינה, נקודה. רק על זה דיברנו.

תלמיד: הוא אומר פה שהוא מהפך את בינה לנוקבא.

לנוקבא כלפי חכמה, כן.

תלמיד: עד לאותו רגע בינה התנגדה לחכמה, לאור חכמה.

נכון.

תלמיד: בפעולה של זעיר אנפין, הוא הופך אותה לנוקבא.

כן. שעכשיו היא חסרה חכמה, מפני שזעיר אנפין צריך לקבל חכמה, כמו אמא שפונה לאבא.

שאלה: אז בפעולה שלו של זעיר אנפין, הוא מגדיר מה תהיה התכונה של בינה כלפי העליון, כלפי החכמה?

תכונה, אני לא יודע. חיסרון.

תלמיד: נוקבא זה לא תכונה?

על זה לא כתוב. הוא עושה את הבינה נוקבא לחכמה. אתם מוסיפים, זה מביא בלבול. זו חכמה מדויקת מאוד, ולכן אני כל כך עומד על זה.

אות פ"א

"וכבר ידעת שפרצוף ע"ב דא"ק הוא פרצוף החכמה, ופרצוף הס"ג דא"ק הוא פרצוף הבינה, דהיינו שהם נבחנים לפי בחינה העליונה של הקומה שלהם, כי הע"ב שבחי' העליונה שלו היא חכמה נחשב לכולו חכמה, והס"ג שבחינה העליונה שלו היא בינה נחשב לכולו בינה."

זאת אומרת, למרות שבכל אחד מהם יש עשר ספירות וכל מיני חלקים ומערכות, ולפי מספר החלקים והמערכות הם דומים זה לזה, אבל לפי התפקוד הם שונים. כי כאן זה פרצוף החכמה, וכאן זה פרצוף הבינה.

"ולפיכך, בעת שהרשימות דזו"ן דגוף, שלמטה מטבורו דא"ק, עלו לראש הס"ג, נעשו שמה למ"ן אל הס"ג, שבסבתם נזדווג הס"ג, שהוא בינה, עם פרצוף ע"ב שהוא חכמה, והשפיע הע"ב להס"ג אור חדש לצורך הזו"ן שלמטה מטבור שעלה שמה, ואחר שקבלו הזו"ן דא"ק אור חדש הזה, חזרו וירדו למקומם, למטה מטבור דא"ק, ששם נמצאים הע"ס דנקודים, והאירו את אור החדש תוך הע"ס דנקודים, והוא המוחין דגדלות של הע"ס דנקודים. והנה נתבאר הע"ס דגדלות שיצאו על המין הב' דרשימות, שהם הרשימות דזו"ן שלמטה מטבור דא"ק (המובא לעיל באות ע"א), אמנם המוחין דגדלות האלו גרמו לשבירת הכלים, כמ"ש להלן."

מה יש לנו כאן. אנחנו דיברנו שזעיר אנפין שהוא פונה לבינה, הוא מחייב את הבינה להתקשר לחכמה ולקבל מהחכמה אור החכמה, שהוא יעבור מחכמה לבינה, ולבינה לזעיר אנפין. כך הוא מקבל את אור החכמה.

מה קורה כאן? אז הוא אומר, יש לנו כאן פרצוף זעיר אנפין שזה "קטנות דעולם הנקודים", שהוא פונה לאמא, לבינה, ורוצה ממנה לקבל גדלות. ובינה פונה לחכמה, ס"ג פונה לע"ב מקבל משם אור החכמה, ומעביר לפרצוף הזה של עולם הנקודים בקטנות. והאור החכמה כשבא לפרצוף שנקרא "עולם הנקודים", הוא סתם נקרא כך, הוא קטן, אז הוא ממלא אותו באור החכמה. אמנם שזה גורם לשבירת הפרצוף, אבל לעת עתה ככה זה עובד.

שאלה: איזה רשימות עלו מזו"ן דגוף.

לאיזה זו"ן דגוף אתה מתכוון?

תלמיד: זה מה שלא לגמרי הבנתי בקטע. אני מניח זו"ן דגוף מקטנות, מעולם הנקודים בקטנות.

עולם הנקודים שהתפשט בקטנות, זה פרצוף קטן. אחר כך מתעורר רשימו ד'/ג' של נה"י דא"ק, ורשימו הזה מורגש בפרצוף הקטן הזה. ואז הוא אומר, "אני רוצה לקבל גדלות". ואז רשימו הזה מעורר את הס"ג להתקשר עם הע"ב ולהביא את אור החכמה לפרצוף הזה. ואור החכמה מגיע מע"ב לס"ג, זה נקרא זיווג ע"ב ס"ג, לפרצוף שנקרא "עולם הנקודים בקטנות", ועושה ממנו גדלות, ויורד.

ככה זה קורה (ראו שרטוט מס' 3 ) ד'/ג' עולים לראש דס"ג, מראש דס"ג הם עולים לע"ב, מקבלים מע"ב את האור אליהם, ואחר כך לאותו מקום איפה שיש את הרשימות, ומתחילים להתפשט בפרצוף הזה של הנקודות דס"ג. והכול בסדר היה, חוץ משהם הגיעו לפרסא. וכשהתחילו להתפשט למטה מפרסא, אז קרתה להם שבירת הכלים.

שרטוט מס' 3

תלמיד: לא הבנתי האם הד'/ג' הזה, הוא לא הגיע מצמצום ב' מנקודות דס"ג?

לא. ד'/ג' הגיע מנה"י דא"ק.

תלמיד: אבל העלייה הזאת התחילה בצמצום ב'.

הוא צמצם. הד' צמצם את הנקודות דס"ג. אז מה?

תלמיד: אני מנסה להבין אם זה נקודות דס"ג או עולם הנקודים בקטנות.

לא, צמצום היה בנקודות דס"ג. אחר כך יצאו על רשימו דקטנות, קטנות דעולם הנקודים. ועל רשימו דגדלות, יצא גדלות דעולם הנקודים. הוא מסביר איך ביציאת הגדלות דעולם הנקודים, איך בד'/ג' שעכשיו יוצאים לפועל, איך הם פועלים? הם מפעילים את הס"ג (ראו שרטוט מס' 3), ס"ג מפעיל את הע"ב, זיווג ע"ב ס"ג נעשה ומגיע אור החכמה לפרצוף הזה של קטנות דעולם הנקודים, עושה ממנו גדלות וגם שבירה.

יש עוד רשימו של גדלות שעכשיו הוא מפעיל. רשימו דגדלות הוא שייך לפרצוף דעולם הנקודים, עולם הנקודים זה פרצוף זעיר אנפין ב'/א', ולכן על רשימו של ב'/א', ס"ג מזדווג עם הע"ב, בינה פונה לחכמה לוקחת אור החכמה ומקבלת את החכמה לתוכה, וזעיר אנפין מקבל. אבל הבעיה היא שבזעיר אנפין יש חלק שאסור בו לקבל. וכאן אנחנו נלמד למה הוא חושב שמותר. למה בינה חושבת שזה מותר. למה היא מרשה לזעיר אנפין להישבר.

תלמיד: אתה ממש משקיע בזה, ואז אני לא יודע מה לעשות.

אתה תשקיע גם כן.

תלמיד: אני משקיע ולא הולך.

לא חשוב שזה לא הולך. השקעה היא מה שצריך להיות. רק השקעה. כמה שאתה תדע זה לא חשוב, לא החכם לומד. מקבלים דווקא על השקעה. אם תגיד אתה לא כל כך חכם נניח, והחבר לידך הוא חכם, ואתה תשקיע כוחות ולחץ פי שניים ממנו, אתה פי שניים יותר מהר מגיע למטרה. אמנם שהוא חכם. זאת אומרת החכמה היא דווקא שכל שעוצר את האדם. עוצר. ברוחניות זה רק השקעה. אתה רואה איזו מתנה קיבלת מהבורא?

תלמיד: אפשר עוד משהו? מה שכתוב כאן ומה שלמדנו בעץ חיים של האר"י, במה זה שונה? ולמה הפסקנו ללמוד את הספר ההוא?

"עץ חיים" הפסקנו ללמוד, מפני שהתחלתנו ללמוד "תלמוד עשר הספירות". כי ראיתי שעץ החיים הוא קשה מאוד. הלשון שלו הוא קשה. אנשים שילמדו את עץ החיים לפי לשון שלו, הם יתבלבלו בלשונות של פתיחה ותע"ס ועץ החיים. הסגנון שונה. ראיתי עד כמה קשה לאנשים לקבל אותו.

תלמיד: זה סגנונות אחרים.

זה לא נושא שונה, אלא סגנון. שם הלשון יותר פייטנית, יותר מיושנת.

שאלה: איך יכול להיות שהעליון עונה לרשימות של התחתון ונותן לו גדלות, בזמן שיש צמצום ב'?

צמצום ב' אפשר לבטל. אתם חושבים את צמצום ב' הוא כמו צמצום א'. צמצום ב' אומר כך, בחלק מהפרצוף יכול להיות צמצום מסוים שאין שם כוח לקבל אור החכמה בעל מנת להשפיע, ואם יש כוח לקבל אור חכמה בעל מנת להשפיע, אז צמצום ב' מתבטל.

איך יהיה גמר התיקון? כל המלחמה שלנו זה דווקא על האח"פ, על איך להפעיל אותו. זאת אומרת, אותו אזור מפרסא עד הסיום, שם אנחנו עושים תיקונים. כל הפרצופים עד הפרסא הם כולם מתוקנים, הם לא שייכים לנו, הם שייכים לכוח השפעה.

שאלה: מה זה אומר שהבינה מסתובבת לחכמה? מה בדיוק משתנה בבינה?

מסתובבת עם הפנים. "פנים" זה נקרא דבר חשוב. בבינה עכשיו נעשה חשוב לקבל אור החכמה מחכמה, ואז היא מסתובבת אליה, אחר כך פונה לזעיר אנפין ומוסרת לו. בינה הייתה עם פרצוף למטה, זעיר אנפין מחייב אותה, תפני לאבא תקבלי ממנו אור החכמה. בינה פונה לאבא, מזדווגת עימו, מקבלת מאבא אור החכמה, פונה בחזרה לזעיר אנפין ומוסרת לו את אור החכמה. זה נקרא, הייתה עם האבא "פנים באחוריים", כי אבא רוצה להשפיע חכמה, ואמא לא רוצה לקבל חכמה. אבא נקרא "בפנים", ואמא "באחור". אבל מפני שהתינוק דורש, אז היא פונה לאבא ומקבלת ממנו חכמה, ופונה לתינוק ומוסרת לו חכמה. וכך זעיר אנפין מקבל אור החכמה.

אנחנו נלמד את זה בהרבה פעמים. אנחנו כל הזמן עובדים בצורה כזאת בעולם האצילות, בתיקונים של השבירה. עכשיו אנחנו לומדים על שבירת הכלים, אחר כך יהיה שבירת הנשמות. שבירת הנשמות, זה כבר אנחנו. אז אנחנו פונים בצורה כזאת, וזה מה שאנחנו עושים. זה כל התפילות שלנו, העלאת מ"ן, כדי להפנות את הבינה לחכמה.

שאלה: גם הרשימות של ב'/א' צמצום ב', זה העלאת מ"ן?

רשימות להעלאת מ"ן, ד'/ג'. בב'/א' צמצום ב', איך יכול להיות העלאת מ"ן? העלאת מ"ן זה שאני דורש אור החכמה. על אור החסדים אין לי מה לדרוש, זה נמצא.

שאלה: מה זה המצב "בעת"? כל הזמן הוא קורא ש"בעת" עליית הזעיר אנפין. מה זה "בעת"?

"בעת", במצב, בזמן.

תלמיד: מה ההבדל בין "בעת עליית הזעיר אנפין" ולפני זה?

מתי שזעיר אנפין עולה, זה נקרא "בעת עליית זעיר האנפין".

תלמיד: בעת עליית רשימות זעיר אנפין או עליית זעיר אנפין בעצמו, זה אותו דבר?

את זה צריך לראות לפי הטקסט, אבל נגיד שזה אותו דבר.

תלמיד: ומה זה מוחין?

"מוחין" זה אור החכמה בדרך כלל.

תלמיד: ומה זה בפרצוף, "פנים ואחוריים"?

פנים זה חשוב. אחוריים זה לא חשוב, כי כל פעם יכול להיות משהו אחר.

תלמיד: אני לא כל כך מבין, מה זה הקשר שבחכמה יש קשר עם בינה דרך אחוריים. אחור באחור ופנים בפנים. מה זה הקשר הזה?

את זה אתה תלמד. אנחנו עוד נלמד את זה הרבה פעמים.

תלמיד: איך יכול להיות שתחתון רוצה יותר מעליון?

התחתון רוצה אור החכמה. העליון לא רוצה אור החכמה, הוא נמצא בחסדים, זה מספיק לו.

תלמיד: תינוק רוצה יותר?

מה שתינוק לא יבקש, אימא לא תרצה. היא רוצה להשפיע, אבל רק לפי הרצון של התינוק.

שאלה: אני רוצה לשאול על החיצים עצמם (ראו שרטוט מס' 3) נגיד בין ס"ג לבין ע"ב, יש חץ אדום.

זה העלאת מ"ן, העלאת רשימו. שהרשימו עולה לס"ג, ומס"ג עולה לע"ב כדי לקבל אור החכמה ולתת לזיווג על ד'/ג', ולהעביר אור החכמה לפרצוף של הנקודים.

תלמיד: התהליך הגדול הוא בסדר. אני רוצה לשאול על החץ שבין ס"ג לבין ע"ב. מאיפה ס"ג מבקש, ואיפה הבקשה של ס"ג נקלטת בע"ב?

למה אתה כל כך רוצה את זה לדעת?

תלמיד: אני מנסה להרגיש את התהליך מעבר לשכל.

להרגיש, אז אני אגיד לך. ס"ג לא פונה לע"ב, הוא פונה לס"ג שבתוך הע"ב, כי הוא נולד מס"ג הפנימי שבתוך הע"ב. הע"ב שהזדכך הוא עושה זיווג על הרשימות שנשארו לו אחרי הזדככות, ובונה בזה ס"ג הפנימי. מס"ג הפנימי הזה שהוא הציף בתוך עצמו, הוא בונה את הס"ג החיצון. לכן יש קשר בין ס"ג לע"ב, כי בתוך הע"ב יש ס"ג.

תלמיד: אני מבין שכביכול הע"ב מייצר בעצמו את הס"ג בפנים, ומתוך זה נוצר הס"ג.

כן, כי זה יצא על הרשימות שלו. מה שנשאר מע"ב זה רשימו של הע"ב עדיין, הוא מייצב על זה פרצוף ס"ג הפנימי. זה עדיין ס"ג שלו, הוא בתוכו נמצא. ואחר כך הוא עושה זיווג דהכאה מתוך הס"ג הפנימי הזה, שזה ס"ג דע"ב לס"ג החיצון. ככה זה קורה. כך זה בכל הפרצופים.

תלמיד: עכשיו מבחינה רגשית ברור יותר איך ע"ב קשור לס"ג וס"ג קשור לע"ב. אבל דרך מה הם מדברים?

דרך פרצוף ס"ג הפנימי שבע"ב. אתה פונה למשהו שנמצא ממך בעליון. אני ירדתי מעליונים, בכל המדרגות שאני ירדתי משם ישנו הרשימו שלי, השביל שלי. לכן אני יכול לפנות, ויש לי למי לפנות. זה החלק שלי שבעליון. כמו ילד שפונה לאימא. הוא יודע שהוא יכול לפנות, כי הוא נמצא בה. הוא פונה לרשימו שלו שבתוך האימא, אחרת היא לא תבין אותו. אם תמחק את הרשימו של הילד שבאימא, אז היא לא תבין מה הוא רוצה ממנה, זה בכלל לא התינוק שלה. זה כל העניין. אנחנו תמיד פונים לדמות שלנו בעליון.

שאלה: כשבינה מעבירה חכמה לזעיר אנפין, היא יודעת מה הולך לקרות?

שיקרה שבירה? לא.

תלמיד: איך יכול להיות שלא יודעת?

על זה נלמד.

תלמיד: והמבנה שעליו דיברנו אתמול, שאח"פ דעליון נכנס בתוך גלגלתא עיניים דתחתון, זה בעצם מה שהסברת עכשיו? זה שהילד נמצא בתוך האימא?

לא.

תלמיד: אז איך זה מתבטא?

זה בתוך פרצוף אחד, גלגלתא עיניים ואח"פ. והפנייה של התחתון לעליון, זה שמ"ה פונה לס"ג, ס"ג פונה לע"ב. זה פרצופים.

שאלה: אני לא מבין מה זה אור חכמה. אור חסדים אני יכול להבין שזה רצון להידמות לעליון, הוא משפיע, אני משפיע. הוא לא מקבל, אני לא מקבל. מה זה אור חכמה?

"אור חכמה" זה אור של מטרת הבריאה, שכל הרצון לקבל שהבורא ברא יש מאין, הוא רוצה למלאות אותו באור החכמה, שזה אור נוכחות הבורא בתוך הנברא. אבל הנברא שם תנאי, שהאור הזה ימלא אותו רק בתנאי שזה יגרום לדבקות בינו לבורא.

תלמיד: מצד הנברא כשהוא מתחיל להפעיל את המערכת, מה הוא מבקש?

דבקות.

תלמיד: יש הידמות ויש דבקות, זה שני דברים שונים?

לא, זה אותו דבר.

שאלה: אז איך פעם אחת הוא מבקש להידמות, שזה נקרא "חסדים". ומה זה החכמה הזאת?

להידמות זה חסדים. אבל במה להידמות זה כבר קבלת אור החכמה. בחסדים הוא לא יכול להשפיע, בחסדים הוא יכול רק לתת תנאי, שאני רוצה להידמות. אבל מה להשפיע תכלס, זה רק בקבלת אור החכמה.

תשאלו. אבל אני מבקש שאחר כך תחזרו על השאלות האלו. כי לחזור עליהן כל פעם בשיעור אנחנו לא נתקדם.

שאלה: אם נוצר בע"ב ס"ג פנימי בהזדככות, למה צריך להיווצר גם ס"ג חיצוני אחר כך?

כי עיקר יציאת הפרצופים זה בצורה שהם נמצאים כל אחד בפני עצמו, ומבטא את העביות השייכת לו. תשאל אותו דבר על גלגלתא וע"ב.

תלמיד: נכון.

כך זה בכל פרצוף ופרצוף. אתה יכול לראות בספר "האילן", שהוא אפילו מציין לנו שבכל פרצוף קודם יש לך את הפרצוף הבא.

תלמיד: כן, זה שזה קורה אני מבין, אבל למה זה קורה?

אני אענה לך. כשאני הולך לבצע איזו פעולה אז אני מבצע את הפעולה הזאת, אני מכין אותה קודם בכוחות שלי, בדרגה שלי. אחרי שאני כבר מכין את זה בי, עשיתי את כל ההכנות, שזה נקרא נגיד ע"ב הפנימי או ס"ג הפנימי, ס"ג הפנימי שבע"ב, אז אני בונה את הס"ג החיצון. אבל אני חייב קודם לעשות את ההכנה הזאת בתוכי, ואז אני בונה את הס"ג הפנימי שלי, איך זה ייראה, עד כמה ואיך. אבל עדיין זו לא השפעה לעליון, זו רק הכנה להשפעה.

תלמיד: זה כמו התכנית של הבניין לעומת הבניין בפועל?

כן, בדיוק.

שאלה: מדוע מכנים את המאור המחזיר למוטב בשם אור ע"ב ס"ג דווקא?

אור ע"ב ס"ג כולל בתוכו את כל מה שרוצה לבטא הכתר. כי הכתר כולל הכול, אבל איך הוא יכול להופיע ולנהל את התחתונים? רק על ידי חכמה ובינה. אנחנו צריכים להבין שכלים דקבלה בכלל, הם מתחילים מחזה דזעיר אנפין ומטה ובמלכות. אלה כלים דקבלה. והכתר, חכמה ובינה עד החזה דזעיר אנפין, הם עדיין כלים דהשפעה. ולכן כל העבודה שלנו היא בכלים דקבלה ושם אנחנו כולנו.

שאלה: מה זו בחינה עליונה של פרצוף?

בחינה עליונה של הפרצוף זה הרשימו העיקרי שלו, רשימו דעביות, ד', ג', ב'. מיהו הפרצוף, מהו המסך שלו, זו הבחינה העיקרית של הפרצוף.

שאלה: איזה הבדל יש בין רשימות של נה"י דא"ק ד'/ג', ורשימות דזו"ן שלמטה מא"ק?

נה"י דא"ק וזו"ן דא"ק זה אותו דבר.

תלמיד: אז למה הוא לא כותב נה"י דא"ק וכותב זו"ן דא"ק?

השאלה האם הוא רוצה לשייך את הכלים האלה רק לגלגלתא, או לכל עולם אדם קדמון. אני לא רואה את המקום, אבל בדרך כלל כך עושים. אם הוא כותב נה"י דא"ק אז הוא חושב על א"ק. אם הוא חושב על הזו"ן דגלגלתא, אז הוא חושב על פרצוף גלגלתא בלבד, רוצה לציין שם משהו.

אות פ"ב

"ונתבאר לעיל באות ע"ד, שיש ב' מדרגות בראש דנקודים, הנקראות כתר, ואו"א, ולפיכך כשהאירו הזו"ן דא"ק את האור החדש דע"ב ס"ג אל הע"ס דנקודים כנ"ל, האיר תחילה אל הכתר דנקודים דרך טבורו דא"ק, ששם מלביש הכתר, והשלימו בג"ר דאורות, ובינה וזו"ן דכלים. ואח"כ האיר אל או"א דנקודים דרך היסוד דא"ק, ששם מלבישים או"א, והשלימם בג"ר דאורות, ובינה וזו"ן דכלים, כמ"ש לפנינו."

שוב. האצבעות בטקסט.

אות פ"ב

"ונתבאר לעיל באות ע"ד, שיש ב' מדרגות בראש דנקודים, הנקראות כתר, ואו"א, ולפיכך כשהאירו הזו"ן דא"ק את האור החדש דע"ב ס"ג אל הע"ס דנקודים כנ"ל, האיר תחילה אל הכתר דנקודים דרך טבורו דא"ק, ששם מלביש הכתר, והשלימו בג"ר דאורות, ובינה וזו"ן דכלים." זאת אומרת, כתר דנקודים קיבל גדלות. "ואח"כ האיר אל או"א דנקודים דרך היסוד דא"ק, ששם מלבישים או"א, והשלימם בג"ר דאורות, ובינה וזו"ן דכלים, כמ"ש לפנינו."

יש לנו שני מקורות להשפעת הגדלות לעולם הנקודים. הכתר מקבל גדלות דרך טבור דא"ק, ואבא ואמא מקבלים גדלות דרך היסוד דא"ק. זה לא כל כך מובן מה פתאום אבא ואמא דנקודים מתלבשים על היסוד דא"ק, ולמה הם מקבלים משם.

אני מבין את השאלות האלו, נחכה עד שזה יתבהר. הוא נותן לנו את זה כאן כעובדה. אנחנו כבר מכירים אותו, נותן איזו עובדה, ואחר כך, אולי בעוד דף או שניים אפילו, הוא מסביר את זה. אבל מה שהוא כותב בפשטות זה מובן, כתר מתלבש על הטבור, מקבל ממנו אור הגדלות, אבא ואמא מתלבשים על יסוד דא"ק, מקבלים משם גדלות.

חוץ מהתלבשות אבא ואמא על יסוד דא"ק, זה מובן.

אות פ"ג

"ונבאר תחילה ענין הגדלות, שגרם אור חדש הזה אל הע"ס דנקודים. והענין הוא, כי יש להקשות על מ"ש לעיל (באות ע"ד), שקומת הכתר ואו"א דנקודים היו בבחינת ו"ק, משום שיצאו על עביות דבחי"א, והלא אמרנו שע"י ירידת הנקודות דס"ג למטה מטבור דא"ק, נתחברה הבחי"ד במסך דנקודות דס"ג שהוא בינה, הרי יש במסך הזה גם רשימו של בחי"ד דעביות וא"כ היה צריך לצאת על המסך בעת התכללותו בראש הס"ג, ע"ס בקומת כתר ואור היחידה, ולא קומת ו"ק דבינה בספירת הכתר, וקומת ו"ק בלי ראש באו"א. והתשובה היא, כי המקום גורם, כי מתוך שהבחי"ד נכללה בבינה שהיא נקבי עינים, נעלמה שם העביות דבחי"ד בפנימיות הבינה, ודומה כמו שאיננה שם, וע"כ לא נעשה הזווג רק על הרשימות דבחי"ב דהתלבשות ובחי"א דעביות, שהם מעצם המסך דבינה לבד, כנ"ל באות ע"ד, ולא יצאו שם אלא אלו ב' הקומות: ו"ק דבינה, וו"ק גמורים."

שוב.

אות פ"ג

"ונבאר תחילה ענין הגדלות, שגרם אור חדש הזה אל הע"ס דנקודים." כשמגיע אור הגדלות ומנפח את הקטנות עד הגדלות, מה קורה. "והענין הוא, כי יש להקשות על מ"ש לעיל (באות ע"ד), שקומת הכתר ואו"א דנקודים היו בבחינת ו"ק, משום שיצאו על עביות דבחי"א, והלא אמרנו שע"י ירידת הנקודות דס"ג למטה מטבור דא"ק, נתחברה הבחי"ד במסך דנקודות דס"ג שהוא בינה, הרי יש במסך הזה גם רשימו של בחי"ד דעביות וא"כ היה צריך לצאת על המסך בעת התכללותו בראש הס"ג, ע"ס בקומת כתר ואור היחידה, ולא קומת ו"ק דבינה בספירת הכתר, וקומת ו"ק בלי ראש באו"א."

השאלה ברורה? מה הוא שואל, מה נראה לך?

תלמיד: אם הבנתי נכון את השאלה, הוא שואל למה לא יצא על הזיווג הראשון גדלות.

גדלות יוצא.

תלמיד: לא הבנתי על מה הוא מקשה בדיוק, לא תפסתי.

לא תופס. נקרא עוד פעם.

אות פ"ג

"ונבאר תחילה ענין הגדלות, שגרם אור חדש הזה אל הע"ס דנקודים. והענין הוא, כי יש להקשות על מ"ש לעיל (באות ע"ד), שקומת הכתר ואו"א דנקודים היו בבחינת ו"ק, משום שיצאו על עביות דבחי"א," זה ברור, שכתר ואבא ואימא יצאו על בחינה א'. "והלא אמרנו שע"י ירידת הנקודות דס"ג למטה מטבור דא"ק, נתחברה הבחי"ד במסך דנקודות דס"ג שהוא בינה, הרי יש במסך הזה גם רשימו של בחי"ד דעביות וא"כ היה צריך לצאת על המסך בעת התכללותו בראש הס"ג, ע"ס בקומת כתר ואור היחידה, ולא קומת ו"ק דבינה בספירת הכתר, וקומת ו"ק בלי ראש באו"א."

זאת אומרת, למה בחינה ד' לא דורשת שתהיה גדלות על בחינה ד'? הרי בחינה ד' השפיעה על נקודות דס"ג. נסתכל על השרטוט (ראו שרטוט מס' 4), אי אפשר להכחיש שציירתי כאן שד' השפיעה על נקודות דס"ג. אז נקודות דס"ג קיבלו את בחינה ד', הן הצטמצמו בגלל בחינה ד', אז עכשיו הם מבקשים על בחינה ד' או לא. זה מה שהוא שואל, אולי מהתשובה נבין את השאלה. "והתשובה היא, כי המקום גורם, כי מתוך שהבחי"ד נכללה בבינה שהיא נקבי עינים, נעלמה שם העביות דבחי"ד בפנימיות הבינה, ודומה כמו שאיננה שם, וע"כ לא נעשה הזווג רק על הרשימות דבחי"ב דהתלבשות ובחי"א דעביות, שהם מעצם המסך דבינה לבד, כנ"ל באות ע"ד," ולכן יצא לנו קטנות דעולם הנקודים. "ולא יצאו שם אלא אלו ב' הקומות: ו"ק דבינה, וו"ק גמורים."

זאת אומרת ב' דהתלבשות, א' דעביות. זה מה שיצא.

תלמיד: אז הוא בעצם שואל למה לא מיד יצא?

למה בחינה ד' לא דרשה, למה לא יצא גדלות על בחינה ד'. זה ברור? זו שאלה צדדית כזאת.

שרטוט מס' 4

אות פ"ד

"ולפיכך עתה, אחר שהזו"ן דא"ק שלמטה מטבור המשיכו את האור החדש, ע"י המ"ן שלהם, מע"ב ס"ג דא"ק," זאת אומרת שגרם להם גדלות, "והאירו אותו לראש דנקודים, כנ"ל (באות פ"א, ע"ש)," ראש דנקודים זה גם כתר וגם אבא ואימא. "הנה מתוך שפרצוף ע"ב דא"ק אין לו שום נגיעה בצמצום ב' הזה שהעלה את הבחי"ד למקום נקבי עינים, ע"כ כשהאור שלו נמשך לראש דנקודים, חזר וביטל בו את הצמצום ב' שהעלה מקום הזווג לנקבי עינים, והוריד בחזרה את הבחי"ד למקומה לפה, כמו שהיתה בעת הצמצום הא', דהיינו במקום הפה דראש. ונמצאו ג' הכלים אוזן חוטם ופה, שמסבת צמצום הב' נפלו מהמדרגה, (כנ"ל באות ע"ו), הנה עתה חזרו ועלו למקומם למדרגתם כבתחילה, ואז ירד שוב מקום הזווג מנקבי עינים אל הבחי"ד במקום הפה דראש, ומאחר שהבחי"ד כבר היא במקומה, יצאו שם ע"ס בקומת כתר. והנה נתבאר, שע"י אור החדש שהמשיך הזו"ן דא"ק אל הראש דנקודים, הרויח ג' האורות נשמה חיה יחידה, וג' הכלים אח"פ, שהם בינה וזו"ן, שהיו חסרים לו בעת יציאתו מתחילה."

שאלה: הוא אומר הרבה "אור החדש", מה חדש באור הזה שבא מזיווג ע"ב ס"ג?

אור חדש. קודם כל זה אור חדש בתנאי שהתחתון דורש. נגיד גלגלתא משכה את האור לעצמה, ע"ב מושך את האור, לא על מנת לקבל, אבל בעצמו, ס"ג לעצמו, וכאן יש לך פרצוף שהוא מבקש מהפרצופים הסמוכים, "אני רוצה לקבל על מנת להשפיע, תביאו לי בבקשה". אז מגיעה כאן באמת פעולה חדשה, ומושכים את אור החכמה בעל מנת להשפיע, זה כבר תיקון גדול מאוד.

שאלה: אור חכמה, אור חסדים, עכשיו יש אור חדש. למה הוא קורא לשינוי שמורגש שם כאילו יש שינוי באור. למה הוא לא אומר עכשיו רוצה ככה, עכשיו רוצה ככה, מה בכלי מרגיש שזה אור חדש?

כי אני מקבל, אני רוצה לקבל, אני דורש. כשאני בא ואני דורש זה משהו חדש, זה משהו אחר. זה רצון שלי, מילוי שלי, אני דורש את זה, אני העליתי מ"ן, אני דרשתי שזה יהיה, אני עכשיו מקבל ובזה אני עושה נחת רוח. לפני זה, הפרצופים הקודמים, לא עשו נחת רוח, אני יכול כך להגיד. גלגלתא, ע"ב, ס"ג הם גדולים, אבל הם עשו משהו? לא, כל אחד נעשה על ידי העליון. מה שאין כן כאן, הפרצוף בעצמו מעלה מ"ן ואומר, "אני רוצה לקבל את כוח המסך ולקבל אחר כך בעל מנת להשפיע לך". בפעם הראשונה יש לך פעולה עצמאית מהנברא כלפי הבורא. עדיין זה לא נברא, אבל בכל זאת זה אב טיפוס, משהו שיקרה אחר כך, שזה יהיה באמת כך בנשמות.

שאלה: אם החיסרון שעולה שקראנו לו "מ"ן" זה שילוב של בינה ומלכות כבר, מי נוקבין, המילוי על המ"ן זה האור החדש הזה שגם באור הזה כבר יש גם אור חכמה וגם אור חסדים?

לא רק זה, גם כשמבקשים מסך זה אור חדש. דורשים כוח השפעה שבזה הם עושים נחת רוח לבורא. "אני רוצה לגדול, אני רוצה להיות כמוהו, תביא לי את הכוח הזה. עכשיו קיבלתי, יופי, עכשיו אני אעשה מעצמי דומה לך. אהה, אני עשיתי. עכשיו אני אקבל על מנת להשפיע. איך אתה, נהנה או לא?" הנברא מתחיל לדבר עם הבורא, זה נקרא "העלאת מ"ן". אנחנו כאן לומדים כבר פעולות שאחר כך יתנהגו כך הנשמות.

זה כל כך קשה? אני לא חושב. אלה דברים, תאמינו לי, אלמנטריים, אתם תצחקו מזה אחר כך. אבל מפני שזה לא קיים בטבע של הרצון לקבל הישר שלנו, לכן כל מילה היא מסובבת אותנו ככה מבפנים. אני מבין את זה, אני עברתי את זה. זה לוקח זמן. אני זוכר שרב"ש היה מסביר ואני הסתכלתי עליו כמו כלב על האדם, לא מבין אף מילה. אף מילה. מתי, איפה, מה. אם זה היה מדע רגיל, איזה פיסיקה, כימיה, לא חשוב, אז בסדר, הייתי מקבל את זה וזה היה מתלבש. כאן זה לא מתלבש. זה פלא, מה יש כאן? באמת, לא למדנו דברים כאלה בכל מיני מקומות? אלא מפני שזה שייך לנשמה וצריכים לסובב כלים אחרים. לכן צריכים לשמוח בזה שאנחנו כבר רואים עד כמה החומר הרוחני הוא לא מתלבש ברצון הגשמי. זהו, יפה.

שאלה: מה היחס בין הרשימות של גוף דא"ק לבין אור חוזר או תפילת רבים?

קודם כל כאן, איפה שאנחנו לומדים, עדיין אין תפילת רבים, אין עדיין נשמה, אין נשמות. השבירה שיש כאן זו שבירה במערכת העולמות, לא במערכת הנשמות, עדיין אין מערכת שנקראת "אדם" שהולך להישבר. אז כל מה שהוא אומר, עדיין אין לזה מקום כאן, עוד לא למדנו כדי לענות על השאלה הזאת.

תלמיד: לפי השרטוט יוצא שהכול מתברר על ידי הזעיר אנפין שהוא מבקש ויש פעולה בין חכמה ובינה, בינה עולה לחכמה ומבקשת, וזה מובן. מה עם מלכות בתמונה הזאת? או שאין לה תפקיד עוד.

עדיין אין מלכות, תעזוב את המלכות, מדברים על איך זעיר אנפין [פונה]. תלמדו את זה כאלמנטים, כמו שאתה לומד שזה ככה וזה ככה, אחר כך נחבר את זה יחד ונלמד מערכת שלמה. בינתיים לומדים איך שזעיר אנפין פונה לבינה שהוא רוצה חכמה, והבינה פונה לאבא, מקבלת חכמה, מעבירה לזעיר אנפין. רק האלמנט הזה, לא יותר.

תלמיד: ובחינה ד' לא קשורה למלכות?

תעזוב, עדיין על בחינה ד' לא מדברים. תלמד בצורה כזאת, זה לחוד וזה לחוד ואחר כך כשאתה תחבר יהיה לך חופש כי תדע איך כל אלמנט ואלמנט של המערכת פועל בפני עצמו ואיך הוא יכול להיות מקושר עם אלמנטים אחרים. ואז יהיו לך כמו קוביות, שאפשר לסובב אותן איך שרוצים ולהרכיב רכבת, אוטו, איזו עגלה, בניין. מאותן הקוביות, כי באמת אין יותר.

אנחנו לומדים עכשיו יסודות ותוכל אחר כך לראות איך שהם פועלים בתרכובת כזאת ואחרת. כמו בכימיה נגיד, יש כמאה יסודות, איך שהם ביניהם מצטברים, מתחברים, מזה יש לך תראה כמה סוגי חומרים, עם איזה תכונות. לכן לא כדאי ללמוד יותר ממה שהוא נותן דווקא בצורה כזאת, זה נותן אפשרות אחר כך להיות חופשי.

אתה רואה בכל דבר וגם במיוחד בעבודה שלנו, שאנחנו צריכים להרכיב בחזרה מהשבירה את כל החלקים האלה יחד שיעבדו בהרמוניה אחד עם השני, בהשתוות. אז אתה צריך לדעת איך כל אחד ואחד מסוגל לעבוד עם החכמה, עם הבינה, עם המלכות וכן הלאה, כל דבר ודבר לחוד, ואז יהיה לך חופשי לגו ביד.

שאלה: אמרת במהלך השיעור שאנחנו נמצאים עכשיו בתשעה באב, וזאת תקופה של קצת כבדות, אז טוב שנלמד פתיחה וכאלה. ואני שואל דווקא על הזמן של אחרי הלימוד?

בזמן הזה בדרך כלל טוב ללמוד משהו ששייך לשכל ולא לרגש, כי הרגש קצת אטום.

שאלה: במהלך היום בינינו בעשיריות יש דברים שכדאי לעשות, חוץ מהדברים הרגילים שאנחנו עושים? יש לך איזה עצה, המלצה מעבר למה שאנחנו עושים?

אני לא יודע מה להגיד לכם. יש לכם או אין לכם זמן לשמוע פתיחה, אותה אנחנו עוברים בבוקר?

תלמיד: אנחנו שומעים בזום.

כמה אתם שומעים בזום בלי ספר, זה לא מיותר, אבל אולי בכל זאת לדבר יותר על החיבור בעשירייה? אתם צריכים יותר ויותר להחזיק כל אחד את עצמו. הזמן שדווקא שמתגלה הוא או חיבור או שבירה. מה תשעה באב מסמן לנו? זמן של החיבור שלא יוכלו לעמוד בו, ואז גרמו לשבירה. זה שבירת הלוחות הראשונות.

שאלה: רק כדי להשלים את השרטוט, אם אפשר להראות את השרטוט. בעצם חסר לנו בשרטוט את מ"ה העליון, שזה זעיר אנפין, אם אני מבין נכון?

זה לא שייך לכאן. אבל אם אתה רוצה, אז בבקשה. (ראו שרטוט מס' 5) אפשר לצייר את הפרצוף. יש את הפה דראש דס"ג, ממנו ולמטה יש מ"ה העליון, ומפה שלו ולמטה יש בו"ן העליון. הם לא מוסיפים לך כלום.

שרטוט מס' 5

תלמיד: אולי זה עניין טכני בשרטוט. בטקסט רשום שזעיר אנפין הרי מעלה את הבקשה, ובשרטוט רשום שד' ג' הוא מעלה את המ"ן. אז רק להבין, למה בשרטוט יש את העיגול האדום של ד' ג' שהוא מעלה את המ"ן, כאשר קראנו שבעצם זעיר אנפין מעלה את המ"ן?

לא, כי הרשימו דגדלות הוא דורש את המ"ן. זה רשימו, זה לא פרצוף. רשימו דגדלות שבזעיר אנפין. עולם הנקודים זה זעיר אנפין, אבל הוא מבקש גדלות על ד' ג', ולכן ד' ג' מעורר את המ"ן. מאיזה פרצוף? מפרצוף זעיר אנפין. כלפי איזה פרצוף? כלפי בינה.

תלמיד: יש לנו הודעה משמחת על אירוע חיבור מאוד גדול שהולך להיות ביום ראשון הקרוב, ה - 14 לחודש. אנחנו נפגשים כאן בערב למעלה מ 1400 איש מישראל, שזאת פעולה מאוד עוצמתית, שבעצם כולם מגיעים אליה.

החברים השקיעו המון מאמצים בלייצר הזדמנויות חדשות, מפתיעות ומחדשות לחיבור, גם לפני השיעור אתך, גם בהכנה אליו, וגם במהלכו, ומבקשים שכולם ירשמו. זה מאוד יעזור בהערכות לקראת האירוע.

זה הולך לקרות ביום ראשון הקרוב בתמיכה של הכלי העולמי כמובן, ובאמת יש פה הזדמנות להכריע את הכף לזכות.

תלמיד: גם החברים והחברות מפתח תקווה מוזמנים לאירוע. במהלך היום האחרון היו קצת ספקות לגבי זה, אז חד משמעית כולנו פה. כולנו בשמחה. כולנו בערב איחוד מאוד מאוד מיוחד ומחבר.

איך יכול להיות אחרת, אם זה ערב חיבור, שלא יבואו מפתח תקווה?

תלמיד: היה איזה עניין טכני שגרם לאי הבנה. אז למען הסר ספק, כולם באים. כולם מוזמנים. כולם פה ביחד.

מצוין.

(סוף השיעור)