סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 13.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ט"ו באב: יום האהבה – קטעים נבחרים מהמקורות
כל ההשגה של הטבע האמיתי שלנו, שאנחנו נמצאים מחוץ לו, היא על ידי זה שאנחנו משיגים כוח חיבור בינינו ואז מכל הטבע השלילי אנחנו מגיעים לטבע החיובי, וכך מגלים את השלמות האמיתית, את הבורא שמתגלה בין שלילי לחיובי, כפי שאנחנו לומדים אחר כך, בחיבורים בינינו, על ידי כך שמתעלים למעלה מהעביות וכן הלאה. זו בעצם הדרך.
ולכן כל העבודה היא כנגד הרצון לקבל שהבורא ברא בכוונה כדי שיהיה לנו ממה להתעלות, על פני מה להתעלות, וכך נגיע למצב שנרגיש אותו, נרכוש את הטבע שלו, ומתוך זה כבר נגלה את המציאות השלמה.
אני שמח שיש לנו היום כנס בגרמניה שמשתתפים בו הרבה חברים, כולנו איתם יחד, אלו באמת חברים מסורים, נאמנים, ותיקים וחדשים, בואו נהיה איתם יחד ונקווה שהשיעור הזה יפתח לנו עוד יותר את הלבבות ויקרב אותנו זה אל זה להיות כלי אחד. ככל שהכלי גדול יותר, כך ביתר קלות אנחנו יכולים להתחיל להשיג את האורות העליונים שבו, וזו בעצם המטרה שלנו, לגלות את הבורא בחיבור בינינו.
בתחילת הדרך אנחנו חושבים שחכמת הקבלה מדברת על דברים נסתרים. אחר כך אנחנו מתחילים להבין שהם נסתרים מתוך זה שאנחנו לא מגלים אותם, לא רואים ולא מרגישים אותם, הם נמצאים מחוץ לכלים שלנו, לחושים שלנו. אם כך איך אנחנו יכולים לגלות את המציאות האמיתית, שאנחנו לגמרי זרוקים ממנה הצידה ונמצאים בעולם המדומה, במציאות המדומה. איך אנחנו חוזרים למציאות האמיתית, ממצב ש"היינו כחולמים", כמו בחלום, איך אנחנו יכולים לעשות זאת.
מסבירים לנו מקובלים שכבר עשו את הדרך ואת התיקון בחושים שלהם כדי להרגיש את עולם האמת, שהדרך היא דרך חיבור בינינו. ולכן מלכתחילה הטבע שלנו הוא טבע אגואיסטי, אנחנו דוחים זה את זה, מתרחקים זה מזה, לא נותנים להתקרב זה אל זה. אנחנו אפילו לא מרגישים זאת, כי זה נעשה בצורה כל כך טבעית, אוטומטית.
וכשאנחנו מתחילים לעבוד על זה למעלה מהכוחות הטבעיים שלנו ורוצים כן להתחבר ולהיות יותר קרובים זה אל זה, אנחנו מתחילים להרגיש כמה זה קשה. ולכוח ההתנגדות הזה שכל כך מפריע לנו להתחבר ולהכיר את הבורא, ואיכשהו להתחיל לגלות את המקור שלנו, לכוח ההתנגדות הזה אנחנו קוראים יצר הרע, ולכוח החיבור שאנחנו רוצים להשיג על ידי המאמצים שלנו, על ידי התפילות שלנו, אנחנו קוראים יצר הטוב, כי על ידו אנחנו מגלים את הכוח הטוב שבסופו של דבר מתגלה לנו ככוח הבורא.
לכן העיקר בשבילנו זה לגלות כוח משיכה על פני כוח הדחייה, כוח אהבה על פני כוח השנאה. להבין שהכול מגיע מהבורא בלבד, ושכך אנחנו מתקדמים אליו. אין ברירה. ודאי שבכל אחד ואחד יתגלו כל מיני הבחנות של דחייה וקירוב, "זה כנגד זה ברא אלוהים", וכך נגיע למצב שנשיג את כוח הפירוד, שהוא הטבע שלנו, ואת כוח החיבור שמקבלים מהבורא ויתלבש בנו לפי בקשתנו, ולאט לאט נשיג אחד על פני האחר. זו העבודה שלנו בעצם.
קריין: קטע מס' 10, כותב רב"ש באגרת מ':
"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.
ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו."
(הרב"ש. אגרת מ')
"על ידי שחיקת הלבבות", הם רוצים להתחבר אבל לא מסוגלים כי בכל אחד מהם יש אגו שלא מאפשר, וככל שהם רוצים להתחבר ולא מסוגלים, כך יש שחיקה ביניהם. "אפילו שיהיו של איתנים," ככל שירצו להגיע לחיבור כך ירגישו רק את השחיקה ביתר כוח. אבל ביני לביני "כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו", בכך שרוצה להתחבר לאחרים ומרגיש עד כמה הוא לא מסוגל. זו הרגשה מאוד מעניינת. האדם ממש מרגיש ששתי האבנים שוחקות זו את זו, ואין בזה כלום, חוץ מניצוצים וחמימות שנגרמים על ידי שחיקת האבנים.
אבל ביני לביני יוצאים מזה "נצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה", אפילו שלא רוצים וכן רוצים ונמצאים במאבק בעד ונגד, מתוך השחיקה והשפשוף ביניהם נולד משניהם יחד "לבוש של אהבה". "ושניהם מתכסים בשמיכה אחת", הם מרגישים שיש להם מטרה אחת, עבודה אחת ולבוש אחד שנקרא "שמיכה אחת". "היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם", מתוך כך שכל אחד מהם התחיל לפעול לחוד כלפי האחר, והם מנסים כל פעם עוד ועוד, אז הם מרגישים שהם מתחילים לגלות שיש איזו שמיכה שמכסה ומקיפה את שניהם, "כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד". ואז הם מרגישים שהם יותר קרובים ומחוברים. וכשהם קרובים הם מגלים שזה לא שייך לאגו שלהם, שאין שם אגו אלא יש רק חיבור, שאין מקום לחשבונות שהיו קודם אלא החשבון החדש הוא חשבון של חיבור. "ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו", כל מי שהיה רואה את חברו כמישהו זר, ללא שום טעם וצבע וללא הרגשה פנימית, במקום זה הוא מרגיש עכשיו את אהבת חברו, יש לו מילים ורגשות אליו. ואז "תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג", על כך שיש לידו כאלו אנשים, אבל אלו כבר לא אנשים, אלו תכונות שלא היו קודם.
"כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו", הוא לא הרגיש שהיה לו משהו כזה בחיים, זה דבר חדש אצלו, "כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו", כי הוא היה נמצא באהבה עצמית ודאג לעצמו בלבד, ועכשיו הוא מרגיש שגם חברו דואג לו. איך הוא מרגיש זאת? כאשר הוא מתחיל לדאוג כך לחברו, אחרת הוא לא מרגיש. יכול להיות שחברו ידאג לו במאה אחוז ובכלל שהוא יהיה ליד צדיק גמור שדואג לו, אבל הוא לא ירגיש זאת יותר מסתם יחס יפה, טוב וקטן. אלא רק במידה שהאדם יפתח כאלו יחסים עם החבר, כך הוא ירגיש שהחבר כבר מזמן מכוון כך אליו.
"אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה", למה? כי זה מתגלה לו באותו הקשר שהוא דואג לחברו, ואז שניהם מתחילים להיות מקושרים בחוט אחד של אהבה הדדית "וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו". אהבת חברו ממש מבטלת לו דאגה עצמית. אבל אם האדם לא יוצא מאהבה עצמית, זה סימן שלא הגיע להרגיש את אהבת חברו.
(הרב"ש. אגרת מ')
שאלה: איך הדאגה לחבר דוחפת את האגו שלי מהבושה?
זה לא בבת אחת אלא אלו הרבה שלבים. אדם צריך לעבור כל מיני שלבים של אכזבה מאהבה עצמית, אחר כך שנאה לאהבה עצמית, אחר כך חולשה שלא יכול להפטר מאהבה עצמית, חולשה שלא יכול להתגבר על אהבה עצמית. יש הרבה שלבים בהכרת הרע.
אחר כך כנגד זה הוא מתחיל לראות שבמידה שהוא מתחיל להכיר את האהבה העצמית שלו, אז הוא מתחיל גם להכיר את אהבת החברים אליו, שלא ראה את זה קודם. כי "כל הפוסל במומו פוסל", והוא לא יכול לראות שאוהבים אותו אם הוא לא מתעורר לאהוב את האחרים, או לפחות לא מתחיל להכיר את הרע שבו כרע. בצורה כזאת הוא מתרחק מהיצר הרע וכנגד זה מתחיל לראות שיש בעולם אהבה, חיבור ומתחיל להימשך לזה.
שאלה: מה זה בעשירייה הכיסוי האחד, כיסוי האהבה, שאנחנו מתכסים עם החברים?
זה מסך שכולם רוצים להיות בהשפעה הדדית ולא לקבל שום דבר מהאחר, רק לעזור כל אחד לאחר להיות בכוח השפעה. זה המסך המשותף שכולו מכוון אחר כך לבורא.
תלמיד: איך אנחנו בונים אותו? אני דואג לחברים ובדרך כלל אנחנו אומרים שאני לא מצפה בתמורה לפעולות כלשהן מהחבר, וכאן הרב"ש כותב, שכתוצאה מהדאגה שלי אני מגלה את הדאגה שלו, שהוא דואג לשלומי. האם אני צריך להרגיש את זה מצידו?
זה מגיע לכל אחד בצורה קצת שונה. אנחנו נדבר על זה בפסוקים הבאים.
שאלה: הדברים שרב"ש כותב במאמר לא מורגשים בלב. נראה שאנחנו עסוקים כל הזמן רק בבעיות ובמכות ששולחים לנו. איך ומתי באמת נוכל להתחיל לעבוד בעבודה הזאת?
מהמכות האלה אנחנו מגיעים לכל מיני הבחנות רוחניות. אתה תתחיל להרגיש שהבורא מטפל בך בזה שהוא מסדר לך חיים צרים, לחוצים מכל הכיוונים, על מנת שתגיע דווקא אליו. ולא כדי לבקש ממנו להפטר מהצרות, מהלחצים, אלא דווקא מתוך המעמקים האלה, ומעמקים הם כל דבר שלוחץ עליך ורוצה בלחיצה כזאת לגמור אותך, אז מתוך המצבים האלה תגיע למצב שאתה רוצה רק דבר אחד, דבקות בחברים ובבורא. לא שאתה בורח מהמצב הלחוץ, אלא אתה שמח שיש לך את ההזדמנות הזאת להתעלות למעלה מהמצב הרע, כשאתה נמצא ממש כמו במלחציים, ולהגיע לדבר הטוב. וכאן אתה עושה חשבון, כדאי לסבול או לא כדאי לסבול. רב"ש היה אומר על הגוף שלו, "שיסבול", כך ראיתי עליו.
תלמיד: איפה האיזון הזה בין להתעסק בהפרעות, במכות שמגיעות, לבין באמת להתחיל לעבוד את העבודה הפנימית הזאת שרב"ש כותב פה, ממש להתעסק באהבת חברים?
אין איזון, אנחנו צריכים להתעלות למעלה מכל הבעיות והצרות ומעל האגו שלנו שמראה לנו את זה, לאהבה בינינו, וכך אנחנו הולכים קדימה כל הזמן. מתגלה בעיה, אנחנו עוברים לחצי השני של הגלגל ונוסעים קדימה, מתגלה עוד בעיה ועוד קדימה, כמו שלמדנו שהגלגל מסתובב.
תלמיד: כשמתגלה בעיה, האם זה סימן שאנחנו צריכים להתחבר עוד יותר?
מה השאלה? ודאי שכל הדברים האלה מגיעים מהבורא כדי לעזור לנו להתעלות עוד ועוד מעל האגו שלנו.
שאלה: מורגש שיש כאן שמיכה של אהבה ואנחנו לא מרגישים שיש פה יצר הרע. האם אתה יכול לעזור לנו להרגיש קצת יותר מזה?
אני אשתדל. דיברנו עכשיו על הפסוק של רב"ש, הפסוק הבא הוא מבעל הסולם, אני מקווה שעל ידי הפסוקים שנלמד והלחץ שלנו, החיבור שלנו, נעורר את הלבבות וכך נתחבר.
שאלה: אמרת שכשמתגלה בעיה, אנחנו עוברים לחצי השני של הגלגל ונוסעים קדימה. מה זה נקרא בעשירייה לעבור לחצי השני של הגלגל?
לעבור לחצי השני של הגלגל זה אומר שאנחנו תמיד הולכים קדימה גם ביום וגם בלילה, גם בזה שמאיר לנו וגם בזה שלגמרי מבלבל אותנו ואין שום אפשרות להבין ולהרגיש משהו טוב בהתקדמות. אז יש יום ויש לילה במאמצים שלנו, במאמץ לחיבור בינינו, ולא סתם יום ולילה, כי אז אנחנו לא יכולים להבדיל בין המצבים האלה למצבים אחרים. אנחנו יכולים להבדיל אם אנחנו נמצאים בלחץ מאיתנו על מנת להתחבר ולגלות בחיבור בינינו את כוח החיבור, את כוח האהבה, ואז בנטייה לזה אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים גם ביום וגם בלילה, כמו גלגל שמסתובב.
תלמיד: חלק מהעשירייה רואה קדימה לכיוון אחד, חלק מהעשירייה רואה קדימה לכיוון אחר, האם אפשר לומר שהמאמץ לברר הוא ההליכה המשותפת קדימה?
כן, אתם צריכים בכל זאת לדבר ולהתחבר ביניכם כך שתראו שהגלגל מסתובב יחד ופועל על כולכם בכיוון אחד ומביא לכולכם הרגשה אחת. כך אנחנו צריכים לגלות בסופו של דבר.
שאלה: יש שני שלבים בעבודה הזאת, הראשון הוא אהבת החברים והמאמצים שאנחנו עושים כדי להשיג את זה, והשני הוא להתעלות מעל אהבת החברים. האם יכול להיות שהאדם לא מרגיש ולא מוכן לקבל עליו את האהבה הזאת?
ודאי שיש. מלכתחילה אנחנו לא בנויים לקבל את האהבה. אנחנו לא רוצים חיבור עם החברים, אלא אם כן, במידה קטנה. ככל שהאדם עם נשמה יותר גבוהה, אז הוא יותר אינדיבידואליסט, יותר מרוחק מאחרים, לא יכול לקבל מהם שום יחס טוב, כמו הטבע שלו, וכך הוא נמצא במערכת הכללית של כל היחסים בין בני אדם. אבל אחרי כמה שנים, ואני מדגיש, שנים, וכל מיני בעיות שמקבל מההתפתחות שלו בחכמת הקבלה, הוא מתחיל יותר ויותר להבין שיש כאן עניין של היצר הרע שדוחף אותו להתרחק מכולם, ואת היצר הטוב שיכול לקבל מלמעלה כנגד היצר שיחבק ויחבר אותו לכולם. וכך הוא מתחיל להיות שייך לשני הכוחות האלה ומתחיל לעבוד איתם ולהתחבר איתם. זו כל העבודה שלנו.
במידה שאנחנו מתחברים בינינו ומבינים שאת כל הטבע הרוחני הנסתר אנחנו מגלים אך ורק מתוך זה שמתקרבים, עד כדי כך שאנחנו נכללים זה בזה ובונים מתוכנו עשר ספירות שלמות, אז מתוך זה אנחנו כבר מתחילים להרגיש מהי רוחניות. אנחנו צריכים כך לעבור אחד בתוך האחר בכל מיני צורות ובזה לבנות את הקישור בינינו, עשר בתוך עשר בתוך עשר בכל מיני תכונות, ואז בתוכן נגלה את הבורא. במידה שאנחנו מתחברים בינינו בצורה יותר ויותר נכללת, מורכבת, במידה הזאת אנחנו מגלים את האור שממלא אותנו כנפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.
שאלה: מהו השינוי המיוחד הזה שכתוב פה בסוף הקטע, שכבר אין לי את היכולת לדאוג עבור עצמי? מטבעי אני באהבה עצמית. מהו השינוי הזה שפתאום נראה כמו טבע אחר לגמרי?
ככל שאתה מסוגל לדאוג עבור האחרים, כך אתה מסוגל גם להעביר לבורא את הדאגה לעצמך, שה' יגמור בעדי, אני לא צריך לדאוג לשום דבר שקורה איתי. ודאי שזה במידה, לאט לאט, בהדרגה, אבל כך אני רוכש את תכונת החיבור ובה דבקות, ערבות, הרגשת האמונה והביטחון. זה אור החסדים שמתפשט בתוך הכלים ואחר כך אור החכמה.
קריין: קטע מספר 11, כותב רב"ש באגרת מ':
"כל מתנה שנותן לחברו [...] הוא כמו כדור שעושה חלל באבן. הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני, כשפוגע באותו מקום, כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב. ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע, אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו," תתארו לעצמכם עד כמה זה קשה, כואב, נגד הרצון של האדם, מזמין בו פחד, חרדה, אי נעימות, ממש הרגשה שהוא לא יודע מה קורה לו. "ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע, אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה ניצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן, ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה, יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך." (הרב"ש. אגרת מ')
שאלה: מה זה לתת מתנה לחבר?
מתנה לחבר יש לתת בעדינות, להראות לו עד כמה אתה מוכן להיות מחובר אליו, עד כמה אתה מסוגל לעבוד את העבודה שלו הרוחנית, עד כמה אתה מקבל ממנו כל מה שיש לו, וכך אתה מוכן להתקדם. אתה מוכן לקבל על עצמך כל עול שיש לו בחיים בעבודה הרוחנית, את הכול אתה מוכן לקבל, לאט לאט בהדרגה.
תלמיד: למי שקשה לפתוח את הלב, לתת מתנה לחבר, לא בא לו בקלות, כמו שאמרת, מרגיש את הפחד, את החרדה, ולא שיש איזו הזדמנויות מיוחדות שפשוט קל לו להתלבש בהן,
אלא בשותף, מה העצה?
קודם כל סבלנות. בהתאם לזה שהבורא נותן לב לכל אחד ועד כמה "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"1, הלב שלו עטוף יותר ויותר באבן, באגו, והוא לא מרגיש כלום, אז צריכים אנחנו להיות בסבלנות, כמו שרב"ש אומר, המכה הראשונה רק עושה איזה סימן קטן, השנייה יותר, שלישית עוד יותר וכן הלאה, עד שמתחיל ממש לפוצץ את האבן על ידי הרבה מכות. אבל כל מכה מורגשת בלב, ואדם צריך להיות מוכן לזה שהוא מרביץ לעצמו, לאגו שלו.
תלמיד: אני מצפה לתגובה מכל מכה שאני נותן, מכל מתנה שאני נותן?
אתה מצפה לתגובה, ודאי. אתה רוצה להרגיש כמה אתה מתקדם. זה טבעי. מה זאת אומרת שאתה מתקדם, לאן, במה אתה מרגיש שאתה נמצא בעבודה הרוחנית? כאן השאלה.
שאלה: יש הרגשה שהעולם בציפייה, שמישהו יתחיל לאהוב אותנו, והאם אנחנו צריכים לפתח את האהבה הזאת באופן חד צדדי למרות מה שקורה בעולם? זאת הדרך היחידה, האהבה החד צדדית הזאת?
אם אני מגלה את היחס שלי לעולם בליבי עוד ועוד, באותו מקום אני בעצם מגלה את יחס הבורא אליי, דרך העולם יותר ויותר. לפעמים אני מגלה את היחסים האלה בצורה שלילית, לפעמים בצורה חיובית, אבל אני תמיד מקבל את זה כדבר המגיע מהבורא, כאין עוד מלבדו. ולכן ככל שאני מתחזק בזה, אין לי שום בעיה בזה שאפילו יבוא כל העולם ויפריע לי וכולם יהיו בעד או נגד כך או כך, אני תמיד יראה בזה רק "שדה אשר ברכו ה'"2, שאני צריך לסדר את כול היחס הגדול אליי מכל העולם שזה הכול בנוי, כמו שכתוב "לשמשני", שאני אקבל מהם כל מיני השפעות עליי כדי לכוון את עצמי לדבקות בבורא בכל רגע ורגע, כי הכול מגיע אך ורק ממנו כאין עוד מלבדו, רק הוא פועל בכל המציאות.
שאלה: את הלהבה בלב האבן, זה משהו שאנחנו צריכים להכין יומיום, או מרגע שאנחנו מכירים את הדרך, אז נעשה עבורנו יותר קל להיות בעבודה הזאת באופן מתמיד?
זה לא שנעשה יותר קל, לפעמים כן, לפעמים לא, אבל אנחנו לא מתחשבים בזה שקל לנו או קשה לנו, נעים לנו או לא נעים, מפחיד או מושך וכן הלאה. אני מתחשב אך ורק בכמה אני מזדהה עם הבורא בזה שהוא מעביר לי בכל רגע ורגע מעשה שלו, מעשה בראשית, כי הוא בונה אותי, את העולם שאני מרגיש, את כול המציאות הזאת. זה הבורא עושה. ואני רוצה להרגיש, לגלות בכל מה שאני מרגיש, אותו, וחוץ מאותו, גם את היחס שלו, הכיוון שלו, איך שהוא מוביל אותי בדרכי. את כול זה אני רוצה לגלות.
זה נקרא "חכמת הקבלה", שאני משתדל ללכת כל פעם עם אותה ההכְוונה שאני מרגיש שמקבל מהבורא. מכאן ועד גמר התיקון זה לא משתנה. משתנים התנאים, הרגשות, אבל בעצם הקשר הוא אני והבורא ובינינו העולם. הבורא פונה כלפיי ואני צריך דרך העולם להתייחס אליו. אחר כך אנחנו מגלים את זה כעשר ספירות.
שאלה: האם זה רעיון טוב לבחון עד כמה כל חבר דואג לי כדי למדוד את ההתקדמות שלי?
כן, יכול להיות. עד כמה אני רואה שהם דואגים, ואני מתבייש מזה שאני לא יכול להעריך את הדאגה שלהם כלפיי, לפי זה אני מתקדם. זה כמו שרב"ש כותב באגרת, אני מתבייש מהתכונות שלי, ממעשיי הפעוטים.
שאלה: בעשירייה אנחנו משתדלים ליצור את הקשר הפנימי בינינו. איזה מתנות אנחנו צריכים לתת זה לזה בקשר הפנימי?
להראות אחד לחברו כמה אנחנו נמשכים לחיבור ולהתפלל כל אחד עבור החברים. ברגע שאני מגלה שאני חושב על עצמי, בכוח להעביר את עצמי ל"תפילת רבים" מה שנקרא.
שאלה: בהתכללות בחברה אני מרגיש שלא רק שהחברה משפיעה לי, אלא גם מלמעלה, הבורא, הצדיקים. כביכול כל הצדיקים מגִנים ודואגים לי כאילו אני הילד שלהם, האם זו תחושה אמיתית?
התחושה היא תמיד אמיתית, יכול להיות שהיא שקרית כלפי תכונת ההשפעה, אבל מה שאדם מרגיש זאת האמת, זה הוא מרגיש, אתה לא יכול להכחיש את זה. אתה לא יכול להכניס משהו לפה ובמקום הרגשה מרה להרגיש מתוקה, זאת אומרת, יש משהו שבו החושים לא יכולים לשקר, ולכן אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו צריכים ככל האפשר לברר כל מצב, לקשור אותו אלינו ולבורא, וככל שזה במידת השתוות הצורה או הופכיות הצורה, בזה אנחנו קובעים מהו המצב.
תלמיד: השאלה שלי הייתה בעצם כשאנחנו מרגישים השפעה כלפינו ואני מרגיש שאין לי במה לגמול, נגיד יש לי צלחת ענקית לפניי, אבל בפנים אני גווע, אפילו אני לא יודע איך לקבל את מה שהבורא רוצה לתת לי. איך לפעול בתוך הבושה הזאת?
עדיין לא ביררת את הסימנים שהבורא נותן לך, עדיין אתה צריך רק להרבות בתפילה, שהבורא יעזור לך להבין מה הוא רוצה ממך.
שאלה: שני הקטעים האחרונים אומרים שהשינוי הוא במקבל, שהכדור עושה עוד שריטה ועוד שריטה ואז נפתח הלב של זה שיורים עליו כביכול את כדורים.
וגם בקטע שלפני אומרים, שאם החבר אוהב אותי, מזה אני מרגיש שמחה שאין לשערה. חשבתי שכל השינויים אמורים להיות במי שמשתדל להשפיע, לא שהחברים יאהבו אותי, אלא שאני אוהב את החברים. לכן זה קצת מבלבל אותי.
תמשיך, תראה שאתה תצא מהבלבול הזה. יש לך דווקא את כל התנאים הנכונים להגיע לאמת.
שאלה: בהמשך לשאלה שנשאלה עכשיו, מה אם החבר לא אוהב אותי, אני מרגיש שהוא לא אוהב אותי?
מאיפה אתה יודע?
תלמיד: כך אני מרגיש. האם במצב כזה יכול להתגלות בורא בינינו?
ודאי שלא, אבל אתה עוד תשתנה, כי זה מה שאתה מרגיש, על הרגשת האדם אחראי רק האדם עצמו.
תלמיד: האם אני צריך לעשות פעולות כדי שהלב של החבר ייפתח אלי?
אתה חייב לאהוב אותו, ולא חשוב באיזו צורה את מקבל את התגובה שלו.
תלמיד: אם הוא עדיין לא אוהב אותי, מה אני עושה?
אתה מרגיש כך, כי אתה לא יכול להרגיש את האהבה שלו, כי כך הבורא מסדר לך את צורת החבר.
תלמיד: לאיזה מצב אני צריך להגיע?
לזה שאין לפניך שום דבר, אלא רק טוב. זה תלוי במידת התיקון שלך.
תלמיד: אבל היחסים ביני לבין החבר, לאן הם צריכים להגיע, מה הסוף שלהם?
אני חוזר ואומר, לטוב.
תלמיד: "טוב", זה שהוא אוהב אותי?
ודאי, אהבה זה טוב.
שאלה: מה נוצר בלב כשמצליחים לעשות נקב בלב החבר?
אתה רוצה להתקשר ללב של החבר ולמלא אותו בכל מה שהוא רוצה, לעשות לו כל טוב. הבורא לא ממלא את הלבבות שלנו, אלא דרך הלבבות של החברים.
תלמיד: זה כביכול המצב הקבוע כלפי לב החברים, אבל כאן הרב"ש כותב שנוצר אצלו משהו מיוחד בלב, איזה פתח, חלל, איזו תכונה חדשה?
חיבור עם החבר.
תלמיד: כלומר אני מרגיש איך נולד בי קשר עם החברים הודות לעבודה?
לא, ככל שאני פותח את לבי ביחס לחבר, אז אני פותח בלבי חור.
שאלה: החברים כל הזמן יורים על לב האבן שלי, וכשאני מרגיש שהוא נסדק, אני רוצה למצוא כל הצדקה כדי איכשהו לחמוק מזה, לנוח כמה דקות. איזו עצה יכולה להיות במצב כזה, שלא אצדיק את עצמי ובאמת אחפש כל אפשרות כדי לנסות לא לחמוק מזה?
אין לך ברירה, אתה חייב לקבל את הדרך, להבין שהבורא נמצא מולך ולא החברים, ובכל מיני אופנים דרך החברים - מדומה שזה החברים, בכל מיני צורות כאלה הוא פועל עליך. ודווקא על ידי כל מיני צורות כאלה של החברים, מועברות מהבורא לרצון האגואיסטי שלך צורות השפעה, חיוביות, שליליות, כפי שאתה מרגיש, כך או כך, ואז בזה אתה משתנה ולאט לאט מתקרב לבורא. כך זה עובד.
תלמיד: לפעמים נדמה שאני כל כך מתעייף, ואני יכול ממש להיות חולה מזה. כל כך יאהבו אותי עד שאני פתאום אהפוך חולה מזה. בחיים מומלץ להימנע מכל מיני מתחים, וכאן בעבודה שלנו אנחנו כל הזמן על הגבול.
אל תדאג, בחיים שלנו אנחנו נמצאים רק בכוח אחד קטן אגואיסטי, ארצי, אבל ברוחניות אנחנו נמצאים בין שני כוחות, ולכן אין שם שום דבר שיכול להזיק לאף אחד מאיתנו. ההיפך, ככול שיהיו יותר כוחות שיזעזעו אותנו, זה טוב יותר.
תלמיד: באותו רגע ממש נדמה לי, שאם יגידו לי עוד כמה מילים, או שאני אסתכל עליהם עוד 5 שניות אני פשוט אמות. אם במצב כזה אני לא אנסה לחמוק מזה, מובטח לי ששום דבר רע לא יקרה לי?
למה אתה דואג לזה? מה שיקרה יקרה, הבורא יסדר לך את מה שצריך. כמו שהוא מסדר לך את המצב הזה, כך הוא יסדר לך את מה שיהיה אחרי המצב הזה.
תלמיד: זה מפחיד.
למה אתם כל הזמן מפחדים, ממה אתם מפחדים? מה שלא יהיה, הבורא עושה את הכול כדי לתקן אותנו. אני מבטיח לכם עוד הרבה דברים גרועים מאוד שנמצאים בדרך, ותצטרכו לעבור את זה. "כל אשר יאהב ה' יוכיח"3.
שאלה: יש תופעה כזאת שאנחנו מחכים ולא פועלים כדי לעורר באהבה את החבר אם אין לנו עדיין רגש. איך לשבור את חוסר התנועה?
ביחד. לשפשף את עצמנו ביחד עד שהרגש מתגלה. אבל זה לוקח זמן. בבני ברוך מתאספים האנשים הכי אגואיסטים, הכי קשים בעולם, אחרת הם לא היו מגיעים אלינו.
שאלה: האם השמיכה של האהבה שדיברת עליה לפני כן מתייחסת רק לקבוצה או שאפשר לייחס אותה גם לזולת, איך צריכה להיות האהבה שלנו כלפי האנשים בחוץ?
לא, אנחנו צריכים להתייחס אחד כלפי האחר כמו שכתוב בכל מאמרי רב"ש, באהבה, בתמיכה, בחיבור, בחיבוק, אבל זה בינינו. כלפי חוץ, אנחנו צריכים להיראות כמו אנשים שמתאספים ואוהבים ללמוד משהו, לדוגמה ללמוד על ציפורים, משהו לגמרי ניטראלי. ולאלה שמתעניינים, אנחנו יכולים להסביר לאט לאט במה אנחנו עוסקים.
שאלה: לגבי הפחד שעליו דיברת, אתה כבר נמצא במצב שאתה מבין שהכול בא מלמעלה ושהכול לטובה. איך אנחנו יכולים לחשוב כמוך כשאנחנו לא במצב רוחני עדיין?
אני עדיין מציע לכולכם להמשיך ולהתקדם כפי שאנחנו מתקדמים, ואנחנו מתקדמים הרבה יותר מהר משהיה בזמני כשהייתי צעיר. אני התחלתי ללמוד אצל רב"ש נניח בגיל שלושים, היום אני בן שבעים וחמש. לכן גם איתך אני אדבר בעוד ארבעים שנה על מה שקורה לך.
שאלה: האם יש מקום לדמיין שהחברים דואגים לי אפילו אם אני לא מרגיש את זה?
כן, אתה תמיד צריך להצדיק את החברים, להצדיק את זה שהם תמיד דואגים לך, ואתה לצערך לא יכול להראות להם בחזרה את אהבתך.
תלמיד: אני צריך ממש לדמיין את זה?
ודאי, ולעבוד לפי זה.
שאלה: בסוף הציטוט כתוב שההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא שבמקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים, ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך. מה התיאור הזה צריך ללמד אותנו על העבודה בעשירייה?
ככל שאנחנו מרגישים רע, זה בעצם לא רע, זה טוב, רק חסר לנו אור חסדים כדי לגלות שזה הטוב, לכן אנחנו צריכים להזדרז בתיקון שלנו. בכל מצב שאתה מרגיש רע תתאר לעצמך שחסר לך רק אור חסדים למלא את המצב, ואז היית מרגיש בו טוב, כי ההבדל בין רע לטוב הוא אם יש או אין בך אור חסדים. וכאן יש גשר צר מאוד שאנחנו צריכים לעבור.
שאלה: כשעושים את החור בלב זה מורגש ממש טוב בכנסים. מה לעשות כשהבורא מראה לך שזה סך הכול משחק ומופיע ייאוש, איך בצורה נכונה להשתמש במצב הזה? זו מין הרגשה כזאת כאילו הגעת לאיזשהו קונצרט בהתפעלות, וברגע האחרון מראים לך שזה לא זה.
כל דבר אני מקבל כדבר שמגיע מהבורא, ולכן אני מקבל כל מצב בחיים שלי ברצינות. אין בזה פחות ואין בזה יותר, אלא הכול תלוי במידת הרצינות שלי כלפי מה שהבורא מציג לי על המסך הזה שנקרא חיים, זה מה שאני רוצה לראות יותר ויותר. עד שאני מגלה את מחשבת הבריאה, למה הוא מציג לי דברים כאלה, ואז דרך כל ההצגה הזאת שאני רואה אני חודר לפנימיותה, לְמה שקורה בהצגה, על מה מדברים.
לא כמו ילד קטן שפותח את הפה ורוצה לדעת אבל לא מבין. אלא הוא שומע בהדרגה, בהתחלה הוא שומע רק רעשים, אחר כך מילים, מהמילים הוא נכנס לסדר הרגשות שיש בין גיבורי המשחק, אחר כך הוא מתחיל לראות את המערכה הכללית, ובסוף הוא מתקשר לשכל הפועל ודרכו הוא מתקשר לפועל עצמו. את הכול אנחנו משיגים במשחק החיים.
תלמיד: האם התגובה הנכונה היא הודיה לבורא, לחברים?
ודאי. כי בלי החברים ובלי הבורא לא הייתי בכלל נמצא במשחק החיים הזה, הייתי עובר ושב כמו כל האנשים בעולם שנולדים, גדלים, חיים ומתים, ללא שום שייכות לְמה שקורה. הם אפילו לא נכנסים לראות את העולם בצורה רצינית, כמו שאנחנו רוצים לראות את המערכה על הבמה, לראות מה הטבע רוצה מאיתנו, אין להם את זה. הם פשוט משחקים, כוחות הטבע מבלבלים אותם כביכול והם משתתפים בזה, כמו שאנחנו עוסקים עם הילדים בגן ילדים, והם לא יוצאים מזה עד שגומרים את החיים ועוברים לגלגול הבא, ועוד ועוד. המטרה שלנו בחיים האלה היא להתחיל להבין, לפתוח לעצמנו את פנימיות המערכת שאנחנו נמצאים בה, להתקשר אליה, להתכלל בה בצורה שגם אנחנו משפיעים ונכנסים לתוכה בצורה אישית, אחראית, בהשתתפות.
שאלה: מהו אותו מקום חלל בלב האבן של חברו שהוא פותח? מה משמעות החלל הזה?
בטוח שיש בחבר שלי רצון להתחבר איתי, אומנם הוא בעצמו לא מרגיש, ולאותו חלל אני רוצה להתקשר.
תלמיד: האם חשוב להרגיש איך אתה משפיע לחבר?
כן, ודאי. אני רוצה להיות בטוח שאני משפיע לו טוב, שאני מקרין לו חיצי אהבה.
קריין: קטע מס 12 כותב בעל הסולם באיגרת ב'.
"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות.
וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא [של עכשיו], יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."
אני רוצה לפנות לכנס, זה בכל זאת כנס אירופאי בגרמניה, במרכז אירופה, שיספרו לנו קצת איך הם מרגישים, איך הם מתחברים, מה חדש בחיבור ביניהם, איך אנחנו נראים שם במסכים. חברים, קצת התעוררות.
תלמיד: האווירה כאן מיוחדת, מצוינת, יש כאן כ-120 חברים, פעם ראשונה כל כך הרבה חברים וחברות הגיעו לכנס, ומתוכם הגיעו כ-30 חברים חדשים. אתמול הייתה לנו ישיבת חברות, ישיבת חברים, ערב מדהים, סעודה. מדהים מה שקורה כאן, זה ערבוב של חברים נאמנים וחברים חדשים, עם חיסרון כל כך אדיר של נשים שהראו לנו אתמול בישיבת חברות מה זה באמת חיסרון אמיתי.
הייתה לנו אתמול ישיבת חברים עם כל הכלי העולמי והרגשנו תמיכה גדולה מהם, הרגשנו שהם איתנו, הם פתחו את הלבבות שלהם וכל כך שמחו שאנחנו מתחברים כאן. זו דרגה חדשה של הכלי הגרמני. אנחנו שמחים שאתה איתנו. לחיים גדול לכלי עולמי, אנחנו כאן בשבילכם.
לחיים. עוד נדבר על כמה אנחנו יכולים לשאוב מהכנס האירופאי הזה לטובתנו.
קריין: קטע מס 12, בעל הסולם אגרת ב'.
"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבינינו", להיזהר שהקשר בינינו לא יתקרר. כלומר להיות ממש עם יד על הדופק ולבדוק אם יש התקררות, ואז מיד להפעיל את כל הכוחות. ודאי שלפני זה רצוי להיות בכל מיני פעולות שיחממו את הקשר ולא חס ושלום יגרמו להתקררות.
"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב:"
ודאי. אם אנחנו כל הזמן צריכים לנוע לקראת גמר התיקון, אז אנחנו צריכים להיות קודם כל בהתגברות האהבה. ולכן כל הזמן צריכים לבדוק ולהחזיק יד על הדופק, עד כמה האהבה בינינו יותר ויותר מתרחבת ומתחזקת מרגע לרגע.
"בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות." צריכים כל הזמן לעבוד על זה, גם על האהבה שבעולם שלנו, כלפי בני הבית והילדים, וודאי שכלפי החברים והרוחניות בקבוצה, בעשירייה, וכלפי הבורא, ללא הפסקה.
"וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא [של עכשיו], יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."
(בעל הסולם. אגרת ב')
שאלה: לגבי זה שצריך לדלות כוחות של אהבה מהחברים, זה ברור שכאשר קשה ורע לאדם, הוא יכול לנסות להרגיש אותה אהבה שקיימת בחברים, זה כוח עצום, אדיר ומדהים. האם מותר לקבל את האהבה העוצמתית הזו כדי להעביר אותה אחרי זה חזרה? איך להשתמש נכון בכוח הזה?
כאשר אתה מגיע לקראת החבר בהרגשה, ואתה פותח את הלב, ואתה מרגיש שהחבר גם פותח לך את הלב, אז תשתדל לספוג ממנו את האהבה שלו ככל האפשר יותר, כדי להחזיר לו מהאהבה שלך. ולזה לא צריכים מילים, אפילו לא פעולות. זאת הרגשה, שדה של אהבה שנמצא בינינו, זה הבורא, רק שהוא נסתר.
במידה שאנחנו מפעילים רגשות אהבה ביננו, שדות קטנים בינינו, "אני לדודי ודודי לי", אז אנחנו מגלים שנמצאים בשדה גדול, ענק, בים של אהבה, שזה הבורא בעצם בכבודו ובעצמו, במידה הזו הוא מתגלה כלפינו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.
כמה שאפשר, רצוי לגלות את האהבה שלנו לחברים, זה לזה. אבל, וה"אבל", כאן הוא שאלה גדולה, יכול להיות שבפועל לא כדאי לנו עדיין לעשות את זה אלא במידה קטנה, כדי לא לדחות את החברים. יש כאלה שעדין לא מסוגלים לקבל אהבה מהזולת מטעם אגואיסטי, כי זה מחייב אותם גם להתייחס כך. ולכן ברגע שאני רואה עד כמה שהוא רוצה לאהוב אותי, "לא, לא, לא", אני מתרחק ממנו. יש מקרים שהאדם אפילו עושה איזו פעולה כדי לעצור את זה, מפעיל גסות כדי להרחיק את החבר, עד כדי כך. כי החבר להרגשתו, מתנפל עליו באהבה מחייבת. יש כאן עוד כל מיני יחסים, תנאים. בהדרגה זה מתגלה, יש הרבה דברים שבכלל עוד לא הגיע הזמן לגלות באהבה, יש על זה הרבה פסוקים.
תלמיד: יש לנו בנק של הבורא בו יש כוח עצום, למשל בכנס גרמניה, יש לכל הפחות פי שש מאות אלף ויותר כוח. איך לדלות מהכוח הזה בצורה נכונה כדי שהכוח הזה לא יעלם, איך להשתמש בו נכון?
ראשית האגו שלנו שומר עלינו, שלא נקפוץ לים של אהבה, הוא לא נותן לנו לעשות את זה, ורק במידה שאנחנו מסוגלים לסבול את האהבה מהחברים, מפני שגם אנחנו יכולים לספק להם אותה דאגה ואותה אהבה, אז אנחנו מתקרבים אליהם. ולכן ההתקרבות שלנו היא איטית, הדדית בינינו, במידת הדאגה. עדיין לא אהבה, אלא דאגה לחיבור, וזה הולך בספיראלה עוד ועוד, עד שאנחנו יכולים להתקרב.
הדברים מתגלים בתוכנו מהשפעת הבורא ומהשפעת החברים, וההשתתפות בינינו בכל מיני צורות חיצוניות בינתיים. כשאנחנו ניכנס לצורות יותר פנימיות בהתקשרות בינינו, אז הקשר הזה יתגלה ביתר מהירות ועוצמה. והעיקר כל הזמן לא לשכוח שאנחנו נמצאים בשליטת הבורא, ובזה הוא מכוון אותנו לחיבור.
שאלה: הוא אומר, "אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו". איזה תחבולות אני צריך עוד להמציא על מנת באמת לאהוב את החבר, או שהם יאהבו אותי?
אני לא יודע.
תלמיד: אני אתן דוגמה, אולי זה קצת יפתח לנו. כשהכרתי את אשתי, חיזרתי אחריה, קניתי לה פרחים.
מה אתה רוצה להראות לנו?
תלמיד: איך אני מחזר אחר חבר, קונה לו פרחים? איזה תחבולות אני יכול להמציא עוד כדי שהוא יאהב אותי, או שאני אוהב אותו?
אם הייתי בטוח שלחבר חסר ממש משהו, ולא מה שנראה לי, אז הייתי משתדל להשיג את זה. לפעמים אפילו אפשר לדבר עם החברים האחרים ולעזור לחבר במשהו, אבל בדרך כלל אנחנו כולנו נמצאים במצב שברוך ה', לא חסר לאף אחד מאתנו משהו שאפשר על ידי החברים למלא אותו, מלבד כמו שרב"ש כותב, אהבה, יחס טוב, תמיכה, זה תמיד חסר.
תלמיד: באותה תקופה עסקת בתחבולות כלפי החברים? איך יצרת אהבה בינך לחברים שלמדת איתם, היו לך איזה תחבולות מול חברים שיצרת קשר איתם?
לצערי או לא, לא היה לי קשר עם החברים. שאלתי על זה את רב"ש, והוא אמר, "אנחנו, אתה ואני חברים". שאלתי אותו, איך יכול להיות, אני ואתה, תלמיד ומורה? הוא אמר לא, לא שייך הראשון לשני, יכול להיות תלמיד חבר וככה אנחנו. והוא לא נתן לי כל כך להתחבר עם האחרים, כי הייתי קשור אליו.
בזמן השיעור ישבתי לידו, אחרי זה יצאתי לטיול של ארבע שעות עמו, בערב ישבתי בשיעור שלו, ואחר כך היו כמה שעות שינה ושוב בבוקר הייתי לידו, כל הזמן הייתי קשור אליו. עשר שנים, מ1980 עד 1990 ולא הייתה לי קבוצה.
קבוצה לא הייתה לי וגם חברים לא היו לי משום כך, ואני לפי הטבע שלי, בכלל לא זקוק לאף אחד. האופי שלי, הטבע שלי מאוד קשה, האגו שלי מאוד גדול. וכשאמרתי לרב"ש עד כמה? הוא אמר, זה נמצא בידי הבורא, זהו. רק אתה צריך ללמוד ממה שקורה איך זה יסתדר בחיים שלך.
תלמיד: לפי מה שהוא כותב פה, הכי חשוב לעסוק בתחבולות איך לחזר אחרי חבר, ואם אתה לא עושה את זה, אתה כאילו חוטא.
נכון.
תלמיד: אז אני יכול לבקש, אולי יש לאנשים הרבה יותר ניסיון מאתנו, שנעלה רעיונות איך אפשר לחזר אחרי חבר, אני חושב שזה אחד הדברים החשובים ביותר.
אני חושב שהכי טוב אם כל אחד בצורה עדינה מאוד מעורר בחבר גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות הדרך, גדלות הקבוצה, שכל אחד חושב באיזו צורה הוא יכול לעורר את החברים. בצורה לא גסה, שיתפעלו. מאיפה יתפעלו אם בעצמם לא ידעו? אבל כך הוא עושה, אולי אפילו בתנועות, אולי באיזו מילה, אולי במשהו שמציע להם סתם ככה, אבל הם ירגישו עד כמה הדברים האלה פתאום חשובים למישהו בקבוצה ולָמה אצלם הם לא חשובים, וכך יתקדמו. העיקר לעורר את החברים לחיבור, לי זה היה חסר מאוד ליד הרב"ש.
תלמיד: גם לנו חסר שבעשיריות יחזרו זה כלפי זה, או שירגישו שבאמת טוב לחברים, שעושים להם טוב, זה חסר לנו. השאלה איך מבצעים את זה בפועל, שיהיה כזה כוח, כזה קשר בין החברים, שתהיה חשיבות למטרה.
זה שאתה אומר את זה עכשיו ככה ובצורה כזאת, זה כבר דוגמה יפה לכולם, וגם לי. אני לומד מכם הרבה. כמו שכתוב, "מכל תלמידי השכלתי". אבל בקשר לאישה שלך, אני עדיין זוכר ומרגיש את העוגה שהיא עשתה לי. אתה רואה, אני זוכר.
שאלה: כשהגעתי לחכמת הקבלה חשבתי שתוך כמה שנים אני אשיג את האהבה לחברים, ונוכל לממש את זה. ואחרי כמה שנים אני רואה שאי אפשר, והחברים צריכים ממש הרבה זמן. אנחנו כל כך שונים כאן, חברים חדשים גם רוצים להשיג את המצב הזה אבל השאלה היא כזו, איך נוכל להשיג מצב כזה שהידיעות והניסיונות שיש לחברים הוותיקים והחדשים, יגיעו לדרגה חדשה כדי לפתח את זה הלאה?
פעם אנשים חיו עשרים שלושים שנה וזה הספיק להם, היום חיים שמונים שנה ואפילו יותר. למה זה קורה כך? זה בהתאם למידה שבה היצר הרע שלנו דורש עבודה רוחנית. זה לא מפני שאנחנו מייצרים תרופות, וגם המזון שלנו יותר טוב, הביגוד, כל מיני דברים, אלא רק דבר אחד קובע, עד כמה הרצון לקבל שלנו דורש תיקון, והוא דורש תיקון של שנים. לכן אם פעם היו חיים שלושים ארבעים שנה, היום חיים שבעים שמונים שנה וזה לא הסוף, אתם תראו עד כמה עוד נתקדם.
הכול כדי שיהיה לנו זמן, אפשרויות, לתקן את הרצון האגואיסטי שלנו. אנחנו לא צריכים להגיע לשום צורה אחרת, אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, רק בזה למלא את הזמן שלנו. וככל שנתקרב לתיקונים, נראה שאנחנו פתאום חופשיים מכל הדאגות. אנחנו לא צריכים לדאוג למזון ולעוד לכל מיני דברים, הכול יהיה בצורה אוטומטית וממש יעלה פרוטות, אם בכלל זה יעלה משהו. אלא נצטרך לדאוג רק לרשת הקשר בינינו, ורק בזה נעסוק. זו תהיה ממש עבודה רוחנית נטו, כולנו נהיה בתוך זה, ואז העולם הזה בכלל יתאדה, הוא לא יהיה מורגש, כי הפנימיות שלו תתגלה בנו.
קריין: קטע מספר 13, כותב רב"ש, אגרת ח'.
"ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חברי, וכמו כן אוזני שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."
(הרב"ש. אגרת ח')
סדנה
איך אני עובר מהכלים הגשמיים שלי ומדמה לעצמי שיש רק חברים ואיך אני נכלל בהם, נבלע בהם כמו שכותב הרב"ש, עד שאני עומד ומכריז שיש בכל העולם רק חברים, כי זה מה שאני באמת מגלה בעולם הרוחני? איך אני עובר את המצב הזה מעצמי לחברים, מתבטל כלפיהם ומכריז שחוץ מכך שאני נבלע בהם אין כלום?
*
שאלה: יש כזאת הרגשה שיש את המרכז המשותף הזה, יש את העשירייה המתוקנת, ומה שעושה הבדל לפעמים זו הצורה החיצונית שבה החברים מביאים את החיסרון שלהם. איך ממעיטים מהחשיבות של הצורה החיצונית, איך נדבקים למהות?
על ידי מסירות נפש. ככל שאני מסור למטרה, ככל שאני דבוק במטרה ואני רוצה להתקרב אליה ולהידבק בה ולהיות בה כבר עכשיו, כך אני כן מגיע להרגשת האמת, לקרבה לחברים ולבורא.
לתאר את המטרה, שכולנו צריכים להתכלל זה בזה, בלי הרגשה פרטית של כל אחד ואחד, אלא שהבורא ישלוט ויספוג אותנו ממש בתוכו, זה נקרא "כי בו ישמח לבנו", ורק את זה אנחנו רוצים.
תלמיד: אתמול דיברת על כך שלפעמים אנחנו נותנים דוגמה לא טובה זה לזה. איך עוברים מהדוגמה הלא טובה לדוגמה כן טובה?
כל אחד צריך להבין במה הוא יכול להציג כלפי החברים צורת התקדמות שיכולה לעזור להם. אני מאוד לא טוב בזה, אני לא יכול לבטא בצורה חיצונית משהו שיש לי בפנים. אני מקווה שיש לי בפנים משהו, אבל אפילו את מה שיש לי, אני לא יכול לבטא בצורה חיצונית כך שיתפעלו אנשים. לפעמים יוצא לי לדבר, במגבלות יכולת הדיבור שלי, אבל לא יותר מזה. ואני מאוד מצטער, אבל זה מה שהבורא נתן לי.
כל אחד ואחד צריך להשתדל להוסיף עוד ועוד, עד שאנחנו נחבר שדה כזה משותף שלנו שכולנו נתפעל מזה, כולנו נתרגש מזה, כולנו נחיה מזה. כי שדה הקשר בינינו יהיה כמו אנטנה, כמו משהו שמושך את האור העליון, את הבורא, ומגלה אותו במרכז הקשר בינינו כמו ברדיו לוקטור, וכך אנחנו נגלה.
שאלה: אלו באמת תחושות מדהימות, והכנס מאוד מורגש וגם יום שבת. עכשיו בסדנה ביררנו, שכשאחד החברים רוצה להרגיש אהבה של העשירייה כלפיו ובאותו הזמן משתדל להקרין את אותה אהבה בדיוק כלפי עשירייה, אז באהבה הזו הם נדבקים, שם יש דבקות. פשוט רציתי לחלוק את שמחת הבירור הזו בינינו איתך ועם החברים.
כל כנס שלנו נעשה יותר ויותר עוצמתי, פנימי ומטרתי, וזה באמת מורגש מאוד, על אף שאנחנו עושים את הכנסים האלה כמעט כל חודש. זה מצביע על ההתקדמות שלנו, על קצב ההתקדמות. ולכן אנחנו צריכים באמת להודות לכל החברים שלנו, והאמת גם לכל השונאים שלנו, גם לאלו שבעד וגם לאלו שנגד, כי שני הכוחות האלה בסופו של דבר מגיעים אלינו מהבורא כדי לייצב אותנו נכון. לכן זה שאנחנו מרגישים בכנס הנוכחי עוד מדרגה של עלייה להתקשרות, לעוצמה, להבנה, לחיבור יותר פנימי, זה באמת לזכות של כל החברים שלנו בכל העולם.
שאלה: בסוף פסקה 10 כתוב, "ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו.". האם קודם צריך לגלות את אהבת חברו ורק אחר כך ניתן לבטל את האהבה העצמית וגם לדאוג לחבר?
לא. אנחנו מחויבים לגלות יחס לחבר, לחברים, ומתוך זה שאנחנו מחממים את ליבנו ופותחים את ליבנו אליהם ורוצים להראות להם את החיבור והאהבה שיש, אנחנו נעשים עוד יותר ראויים לגלות את היחס שלהם אלינו, את האהבה שלהם אלינו, וכך אנחנו מתחברים.
שאלה: מה זה אומר "יוצא מגבולי הגשמיים", איך מגיעים לזה?
אני כבר לא שם לב לכל המסגרת הגשמית שבה אני נמצא. לא חשוב לי איפה אני נמצא, אלא חשוב לי רק כמה אני יכול להתעלות למעלה מהרגשת העולם הזה, האנושות, האנשים, אפילו החברים, שאני מתאר אותם אך ורק בצורה רוחנית ולפי זה אני מתנהג איתם, ורוצה להעלות אותם ככל האפשר עד גמר התיקון.
שאלה: הרב"ש כותב "יוצא מגבולי הגשמיים", האם אלו כלים דקבלה, איזה כלים אלה?
אלו כלים שלי, כלים דקבלה שאני ודאי שקוע בהם. וכשאני מתקרב לחברים, אני יכול לאתר אותם הכלים שאני עדיין נמצא בהם בעל מנת לקבל ולצמצם אותם, או אפילו לתקן אותם בעל מנת להשפיע.
שאלה: למה הכוונה שהיחס שלנו כלפי החברים צריך להיות במסירות מלאה?
במסירות מלאה הכוונה שאנחנו צריכים בכל זאת לראות את המטרה, להתחבר בינינו כך שהרגשה אישית, אינדיבידואלית, שכל אחד קיים בפני עצמו, זאת אומרת שיש לו עסקים משלו, משהו בחיים ששייך רק לו, ההרגשה הזאת, המושגים האלה נעלמים, וכולנו מרגישים את עצמנו פשוט כמו מין יצור שיש בו מיליארדי ידיים ורגליים וראש אחד ולב אחד. אני חושב שבסופו של דבר בצורות כאלה אנחנו מתקרבים לאהבה חלוטה.
שאלה: הזכרת קודם את השונאים שלנו, איזה צורך יש בכל השקרים וההכפשות שזורקים עלינו, האם זה הכרחי או זה סימן שאנחנו לא מחוברים מספיק?
אני חושב שכל הדברים האלה יוצאים מאותו השורש "אין עוד מלבדו", כי אין אחרת וכך למדנו תמיד, וכל אלה שקמים בכל דור ודור, "קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם", כך צריך להיות. לכן כמו שכותב בעל הסולם אני לא מייחס את כל הדברים האלה אליהם בצורה אישית, כמו שבדרך כלל אנשים רוצים להרוס את כל מקור הרע שקם עליהם, ורוצה להזיק להם. אני אפילו לא רוצה לנטרל, אלא רק לקחת מכאן סימנים שאנחנו צריכים להיות יותר מאוחדים, ושבצורה כזאת הבורא עוזר לנו לחיבור ולהתקרבות אליו. ככל שנשתדל להיות יחד ולהתחבר לבורא, כך בעצם ננצח את השונאים האלה.
זה כתוב בהרבה מקומות, כל חכמת הקבלה מדברת על איך אנחנו עובדים נגד כוחות הפירוד, כוחות השנאה ולכן ודאי שהכוחות האלה צריכים להיות, אני לא מזלזל בהם, וחס ושלום לא חושב שהם ייעלמו מהארץ, אלא במידה שאנחנו נתקשר בינינו יותר ויותר, אנחנו נראה עד כמה הם נחלשים, מתים ושבאמת אין להם חלק לעולם הבא. אבל אנחנו לא צריכים לשנוא אותם אלא רק את חוסר הקשר בינינו שבגללו הם קיימים, בסך הכול זה מה שיש.
יש אנשים שמגיעים אלי ואומרים לי "איך הם יכולים כך לדבר, מה עשית להם?". לא עשיתי שום דבר, זה ברור, גם הם בעצמם לא יכולים להביא משהו רציני שעשיתי נגדם, אלא הכוונה שלהם היא רק לעורר אותנו כדי שנשתדל להגיע לחיבור בינינו ולבורא. בסך הכול זה מה שאנחנו צריכים לעשות ובזה המוות שלהם, התיקון והמטרה שלנו.
לכן אני לא פועל כנגד הכוחות הללו שדווקא עכשיו בגלל הבחירות יוצאים מכל החורים שלהם ומתחילים לספר את כל הסיפורים שלהם, וודאי שיש להם לזה כוחות וכסף ומה לא. אנחנו צריכים דווקא לראות רק את המטרה שלנו, איך בחיבור בינינו אנחנו מגיעים למצב שהם דווקא מלמדים אותנו שאנחנו צריכים להתחבר יותר בינינו ולבורא, ובזה כמו שכתוב "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות".
תלמיד: התלמידים הוותיקים כבר רגילים לזה, כבר עברו את זה הרבה פעמים, על אף שכל פעם זה בא בצורה קצת שונה, אבל איך אנחנו מחזיקים ותומכים בתלמידים החדשים שנחשפים לזה בפעם בראשונה?
אין מה לעשות, אנחנו פשוט צריכים להסביר להם שאם לא בזה אז במשהו אחר, אנחנו צריכים להבין שכל זה קורה ויקרה. מרגע שהמוסד שלנו נכנס לתוקף מאוד דייקנו בענייני כספים, ובעיקר את זה בודקים קודם כל בארגון, ואצלנו עד הפרוטה האחרונה הכול נרשם לאן ואיך. הם בדקו את זה כבר אלף פעם, בזה הם לא יכולים לעשות לנו כלום. אז הם בודקים דרך כל מיני דברים שיש לכל אחד ואחד בחיים, ואני לא קדוש, אז באים במיוחד אלי, ולכן כך משפיעים.
שיעשו מה שהם רוצים, אם אנחנו נתקדם על ידי זה לחיבור, כביכול נבטל את ההשפעה שלהם עלינו, ונהיה מעל זה בחיבור ונתקדם, אז ניתן להם אחר כך מתנה על כך שהם עשו כנגדנו את כל הפעולות האלו. הבורא מקדם אותנו כך גם דרך הרע ודרך הטוב, הכול מגיע ממנו, מאין עוד מלבדו.
תלמיד: אז מה לבקש עכשיו בעת כזו?
שום דבר חוץ מחיבור. זה מצב מיוחד מאוד, מצב טוב, לא הייתי מבטל אותו, לא הייתי מוותר עליו, רק שאנחנו נתחבר בינינו יותר ויותר, ומצידי שהוא יימשך. אם אפשר לדחות את הדבר הזה לאחר הבחירות, ושיימשך כמה שיותר, זה יפעל רק לטובתנו, אל תפחדו.
שאלה: יש כאן מילים יפות כאלה שקראנו עכשיו, שאני פשוט יוצא מהכלים הגשמיים שמדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחברי, ואחר כך גם האני מתבטל. האם אפשר לפרש את זה שחשיבות הרצונות קטנה? ברור שיש רצונות גשמיים, הם לא נעלמים לשום מקום אבל החשיבות שלהם קטנה, ועולה חשיבות החיבור עם החברים, עם כל הכלי העולמי, וכך בסופו של דבר העולם הגשמי כביכול מתמוסס.
בדיוק כך.
שאלה: איך ללחוץ על עצמי להיכנס לקשר אמיתי עם החברות?
כל הזמן להגיד לעצמי, אבל לא לשכוח, שבלי גילוי הקשר בינינו בקבוצה אני לא מתקרבת למטרת החיים.
שאלה: למה רק בהשפעה או בעזרה לחברים מתעורר הרגש הזה גם בצד השני? זה יוצא כמו אהבה שתלויה בדבר.
אבל אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים מצד אחד לאהוב, גם רב"ש כותב על זה, אני לא יכול לאהוב את היחס שלי לחבר אם אני לא מרגיש מצידו גם אהבה אלי. רק משניהם, כששניהם כביכול מתכסים בשמיכה אחת וכן הלאה, אז האהבה מתפרצת בינינו, אנחנו מחממים את הלבבות זה של זה. אהבה לא יכולה להיות מצד אחד, ולאחר כלום, היא חייבת להיות משניהם.
שאלה: אמרת שאני צריך להיות מוכן לקבל על עצמי כל עול שיש לחבר בחיים, בעבודה הרוחנית. מה זה אומר, איך עושים את זה בפועל?
פשוט פותחים את הלב. צריכים יותר ויותר לקרב לבבות, לא יעזור לנו כלום, הרבה מילים, הסברים, רק פתיחת הלבבות, להיות יותר קרובים. אז אנחנו נרגיש שבקשר בין הלבבות שם נמצא הבורא, בקשר. הוא לא צריך מקום. אמנם שהוא בעצמו נקרא "מקום", אבל הוא לעצמו לא צריך מקום. כשהוא מופיע אנחנו מגלים בהופעה שלו מקום לעולם הרוחני, למימד הרוחני.
שאלה: ברגע שאני מבינה שאני חייבת לאהוב את החברה בלי תנאים, ולעשות גם כל מיני פעולות כדי שהחברה תרגיש את זה, אז אני מגלה שאני תלויה בבורא?
כן, ודאי. בלי הבורא אני לא יכולה לאהוב את החברה.
שאלה: מה המשמעות לזה שנעשה מקום בחלל לב האבן של חברו?
שאני אוכל להשפיע לאותו החיסרון שיש בו, למלאות את הלב שלו במשהו, וכך אני מגלה שכל הלבבות הם בעצם חללים חלולים ואני יכול למלאות את כולם, ורק לזה הם באמת מצפים. לכן יש להם צמא למילוי ואני יכולה למלאות אותם בכל מה שהם רוצים. דווקא החללים האלה שבלב. כי בלב אין כלום חוץ מקליפת לב דק-דקה, וכל הלב הוא ריק, הוא חלל, "לבי חלל בקרבי".
שאלה: מה פותח לי חור בלב, איך אני יודעת שאני עושה את זה נכון?
כשאני מרגישה שאני לא יכולה לאהוב את החברות, ואני משתוקקת, אני רוצה שזה יקרה אבל לא מסוגלת, ואז אני פונה לבורא ודורשת ממנו שיעשה לי את היכולת הזאת להתקשר ללב החברות, כך נעשה לי חור, ודרך החור הזה כבר נכנס ויוצא כל העולם.
שאלה: מה עושים כשהמתנה שאני מנסה לתת לחברות נדחת לא פעם אחת אלא הרבה פעמים, איפה אני טועה?
לא חשוב. אנחנו צריכים להבין שיש המון מדרגות שאנחנו צריכים להשתדל לטפס עליהן, ובאיזו מדרגה אחת מכל המדרגות אנחנו נתחיל להרגיש את המציאות הרוחנית ואז יהיה לנו כבר מצב חדש, איך אנחנו הולכים ומתגברים. בינתיים אנחנו צריכים לעבוד בלי שום רגש רוחני, אלא הרגש צריך להיות רק בינינו, ככל שאנחנו משתדלים להתחבר בינינו.
שאלה: מה לעשות אם אני לא יכולה לסבול את האהבה של החברה כלפי? זה כאילו היא מפילה עלי איזה משא.
נכון, מפני שזה מחייב אותי לאהוב בחזרה את החברה. לכן האהבה שלה כלפי מחייבת אותי ואני לא יכולה לסבול, ולכן אני דוחה אותה, ככה זה קורה. ואנחנו צריכים להבין את החברים שעל ידי שאנחנו כך מתנהגים והם מתנהגים כך ואיכשהו בכל זאת להתקרב זה אל זה.
שאלה: מה אנחנו מרגישים מאור החסדים, איך מגיעים לזה שיהיה בנו אור חסדים?
אור חסדים זה אור של החיזוק בינינו. במידה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו ולהגיע למצב שכולנו נמשכים לחיבור. זה נקרא "להיות בחסדים".
שאלה: איך לדמות שאחרי כל חברה עומד הבורא ודרך זה לפתוח את הלב?
איך לדמות שאחרי כל חברה עומד הבורא? במאמץ, כך אנחנו רוצים שיקרה ולזה להימשך. אני רואה שכל המשפטים שאני עכשיו שומע מנשים הם משפטים נכונים, טובים, אבל הן לא מממשות אותם. ולכן שוב ושוב שואלות. צריכים לממש.
שאלה: מה בא קודם, אהבת החברות אלי או אהבה שלי כלפי החברות?
ודאי שהאהבה שלי כלפי החברות. אם אהבת החברות כבר מגיעה אלי, אז אני חייבת לעשות כאן מהר מהר פעולה מצידי, אחרת זה לא טוב. אני חייבת להיות באותו הקו כמו החברות אלי. כל הזמן לדאוג שאהבתי כלפי חברות לא תהיה פחות מאהבתם אלי. אין לזה שיעור, כמה שאפשר יותר.
שאלה: מה זה אומר לפחד מקרירות האהבה בעשירייה אם העשירייה מתפתחת גם ממצבי שנאה וגם מצבי אהבה?
אנחנו צריכים לאהוב גם את הטוב וגם את הרע. יש לנו כאלו הסברים שצריכים לאהוב את הבורא גם מצד הטוב וגם מצד הרע. וזה העיקר מה שהאדם צריך להשיג גם בטוב וגם ברע. ולכן לא חשוב לי, העיקר כל רגע ורגע אני צריך להיות דבוק בבורא.
ואם אני מרגיש דברים טובים או דברים רעים שמתגלים אני תופס אותם, אני מקבל אותם. ובזה אני רק מקדם את עצמי בדבקות יתר בבורא. ולא חשוב לי בדיוק מה לקבל, או רע או טוב. רק שזה יעזור לי עוד יותר לעשות צעד קדימה לבורא. והבורא תמיד מעורר בי את המצבים האלו דרך העשירייה. ואז יוצא שבלי להתחבר לעשירייה בלי להידבק בעשירייה, אני לא מגיע לדבקות בבורא. וזה בעצם העבודה שלנו, הנטייה שלנו.
תלמיד: מה זה אומר לפחד מקרירות האהבה?
לפחד מקרירות האהבה, האמת שלפחד מזה שאין לי יותר סימנים, לא מהקבוצה ולא מהבורא דרך הקבוצה שאין לי יותר מה לעשות כלפיהם. שהבורא שוכח, לא נותן, לא מעורר בי שום דבר. זה הכי גרוע. אין דבר יותר גרוע מזה שאני נשאר איכשהו מנותק ממנו. אלא העיקר כל הזמן לקבל ממנו השפעה חיובית, שלילית. אתה מסתובב כל הלילה ואתה לא יודע איך לצאת מזה, ואיך לסדר את הדברים האלה שלך דרך הקבוצה ועם הבורא במשך היום. וכל זה ממש מעורר אותך ומביא אותך סוף סוף ליחסים קרובים מתוקנים.
שאלה: כאן אנחנו נמצאים בשדה של אהבה, ואני מרגישה טיפה מתוך השדה הזה. ואני מרגישה פספוס. אני רוצה להגדיל את היכולת של הלב שלי להכיל, להעביר דרכו עוד כדי לאהוב עוד יותר. איך לעשות את זה?
בשביל זה אנחנו כולנו צריכים, גם גברים וגם נשים, לפתוח את הלב. שאני מגיע לחברים שלי ואני באמת מגיע למצב שאני כולי נכלל בהם, אוהב אותם, מחובר אליהם, דבוק אליהם. עד כדי כך שאני דרכם אוכל להרגיש איך אני מחובר לבורא.
הקבוצה עומדת בדרך ביני לבין הבורא. היא בעצם המערכת המתקנת, מערכת המחברת ביני לבין הבורא. מצד אחד אני לא יכול להתחבר לבורא בצורה ישירה. וזה מה שהקבוצה עושה לי. היא הופכת את כול הכלים האגואיסטיים שלי. היא מארגנת מעבר ביני לבין הבורא כך שאני אוכל כבר להיות מחובר אליו.
ולא שהקבוצה עושה כאן איזה פירוד אלא ההפך היא עושה חיבור. היא כביכול מתרגמת את הרצונות שלי לצורה כזאת שהבורא יכול לקלוט אותם. היא מקבלת את היחס מהבורא ומתרגמת את היחס הזה כלפי שאני אוכל להבין את הבורא.
זאת אומרת, הקבוצה היא ממש המתאם יפה, שלם. שהבורא ברא כך כעשר ספירות שלימות, שבאור ישר ובאור חוזר אני מתקשר עם כוח העליון ונמצא עימו במגע. ואם אני מגיע לזה, כדאי לי הכול. כמה שמגיעות אלי הפרעות, ואנשים שמקללים, ורוצים לעשות כך או כך, והבורא מסדר לי את זה בדרך עוד ועוד. העיקר שאני נמצא בקשר דרך העשירייה לבורא.
אני מרגיש שאני נמצא מכוון אליו. וזה העיקר. וכל היתר, הן ההפרעות שהן דווקא מכוונות אותנו לבורא. אתם יודעים, אם אתם רוצים להגיע למשהו, אז קודם כל אתם צריכים לדעת מהי הדרך הישרה ומהי הדרך שיכולה לטעות.
ימינה, שמאלה, מעלה מטה. לכל הכיוונים. אז אנחנו צריכים לדעת איך לא לטעות. אז אותן ההפרעות שאנחנו מרגישים אותן כהפרעות, הן דווקא שומרות עלינו ובזכותן אנחנו מגיעים למטרה.
תודה לכן על השיעור, ועל ההשתתפות.
קריין: איך אתה מסכם את השיעור.
אני מרגיש שהרגשת הכנס היא יותר מהרגיל. ואני רואה שמפעם לפעם אנחנו נמצאים עוד יותר ועוד יותר בהגברת הקשר בינינו. ונקווה שאנחנו נכנסים עכשיו בחודש הזה אחרי ט"ו באב, אנחנו נכנסים באמת לקשרים יותר ויותר הדוקים בינינו של אהבה, ושל חיבור.
וודאי שהקליפות נשארו עלינו. הקליפות הן שומרות על הפרי שלא יתקלקל. כך אנחנו נישאר איתן והכול יסתדר. בגמר התיקון כשאנחנו נגיע לגמר התיקון, לגמר הבישול הפנימי שבפרי, אז אנחנו נקלף אותם ונזרוק כקליפה.
(סוף השיעור)