שיעור בוקר 19.10.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי",

מאמר כ"ו, "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר"

קריין: "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר", שמעתי כ"ו.

"העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר", זאת אומרת אנחנו לא יכולים לעשות אפילו צעד נכון אחד קדימה אם אנחנו לא קשורים נכון לעבר שלנו.

איך אני צריך לחקור את העבר, להבין את העבר, להתקשר אליו באיזו צורה? דווקא חשבתי קודם שאני מתנתק מהעבר והולך קדימה וזה מה שעוזר לי להתקדם, וכאן זה כביכול הפוך. בעל הסולם אומר לי דרך הרב"ש שהעתיד שלי הוא דווקא תלוי, קשור בעבר שלי. זה שהוא קשור, כנראה שאין ברירה, אבל אם הוא תלוי, אז תלוי הכוונה כנראה כבר על האדם, עד כמה אני קושר וכמה אני תולה את העתיד בעבר. מה אני צריך להחזיק בעבר? איזה קשר להשאיר איתו כדי להתקדם נכון לעתיד הנכון? בואו נראה.

אבל כשמסתכלים על המשפט הזה, כמו כל המשפטים שאמרו מקובלים, הם נראים כבר לא פשוטים כל כך, צריכים להכניס לזה רגש, שכל, הבנה, ניסיון, במה בדיוק תלוי וקשור העתיד שלנו בעבר. זה שיש איזה קשר זה טבעי, זה יכול להיות, זו מערכת אחת שפועלת. אבל אם אנחנו מדברים שזה כבר תלוי באדם, אז איך אדם קושר עבר עם עתיד, או שאין קשר ואנחנו צריכים דווקא לעשות קשר דרכנו. נראה.

כו. העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר

שמעתי תש"ג

"הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות. והנה אותיות יקר הם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר, כך הוא מכיר את רוממותו, שדוקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר, הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב. ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה.

לכן אם הוא מכיר את שיפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה.

כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב. וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה.

וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"."

אם אדם מרגיש עד כמה הוא רגיל, שפל, אין לו שום דבר מיוחד, ככל שהוא יכול לתאר את עצמו בצורה שהוא לא יוצא מן הכלל, לא החכם ביותר, לא המוצלח ביותר, מתי זה קורה? כאשר הוא מתקדם בלצאת מהאגו שלו, רוצה כבר להיות למעלה ממנו ורואה שהוא לא מסוגל, אלא כל כולו, גם במחשבות, גם ברצונות, הוא טבוע בתוך האגו שלו ולא יכול לצאת ממנו בשום צורה אפילו במקצת, מזה הוא מתחיל להכיר עד כמה הוא שפל, ועם זה, כנגד זה הוא יכול לתאר לעצמו מה זה נקרא להתרומם מהשפלות הזאת של האגו. מתוך זה מגיעה לו יכולת להכיר את הבורא, במשהו, לתאר לעצמו.

לכן ""רם ה'", זה נכון, אבל "שפל יראה"", דווקא מתוך השפלות. זו לא שפלות שלנו, אלא זו שפלות של הרצון לקבל שעכשיו שולט עלינו, צריכים להבדיל בין זה לזה. כך אנחנו, אם אנחנו עושים את עצמנו בצורה ניטרלית, שאני לא שייך לא לעל מנת להשפיע, לא לעל מנת לקבל, אני רוצה להרגיש את עצמי הנמצא מה שנקרא "בין שמים וארץ", אז מתוך זה ככל שאני מרגיש שפלות ברצון לקבל, יש לי יכולת להכיר את הרצון להשפיע, רוממות של הרצון להשפיע. לכן כתוב "רם ה' ושפל יראה", ככל שאני שפל, אני יכול לראות יותר את רוממות ה'.

על זה יש הרבה תרגילים שהבורא עושה לנו ושאנחנו עושים לעצמנו, כדי להביא את עצמנו למצב שרק מתוך שפלות אם אני יכול לגלות את הבורא, אז יש לי לזה הרבה מאוד אפשרויות לראות מהי השפלות. ואני צריך להרגיש תלוי בין שמים וארץ, בין הרצון להשפיע לרצון לקבל, ושאני כל פעם רוצה דווקא מתוך הרצון לקבל שאני טבול בו, להשתדל להעריך בתוכי רצון להשפיע, אהבה, השפעה. כך אני אוכל להתרומם, להזמין כוחות מלמעלה שיוציאו אותי מהרצון לקבל שאני נמצא בו. במידת השפלות שאני מגלה בי, כמה שאני נמצא בתוך הרצון לקבל, במידה הזאת אני מכיר את רוממות הבורא, עד כמה הרצון להשפיע שלו גבוה, וכך ממרחק בין שני אלו אני עולה מבור עמוק להר גבוה.

שאלה: במאמר הזה בעל הסולם כותב, שאנחנו לא מסוגלים להעריך את החשיבות של זה שאנחנו יכולים לפעמים לקיים את מצות ה' ללא כל כוונה.

אני רק רוצה להוסיף, "בלי כוונה", זה לא נקרא שזה ממש בלי כוונה, זה בלי הכוונה הנכונה. אפילו במצב של לא לשמה, אפילו שלא ממש על מנת להשפיע, בכל זאת אם אנחנו משתדלים להגיע לחיבור, להגיע לכל מיני פעולות בינינו, זה גם נקרא מצווה. אומנם המצווה היא הפעולה בעל מנת להשפיע, אבל אפילו שעוד לא התנתקנו מעל מנת לקבל וחי בנו האגו הזה עדיין, בכל זאת כשמשתדלים כאילו, כמו ילדים שמשחקים במשחקים, אנחנו מזה לומדים איך לעלות לעל מנת להשפיע.

שאלה: איך ללמוד להעריך את זה שהבורא בחר אותך ממיליארדי אנשים, שם אותך בסביבה שמשתוקקים לבורא?

על ידי שהחברים סביבך ידברו על זה ואתה איתם, ותראו עד כמה אתם נבחרים מכל האנושות. כך אנחנו גם צריכים לראות את החברים, שכל אחד מהם נבחר ממש ממיליונים, ממאות מיליוני אנשים שלהם זה לא ניתן, וכל אחד מאיתנו כנציג של אותם מאות מיליונים ואנחנו כך צריכים להתייחס אליו. האנשים האלו שיוצאים מהגוף הכללי של האנושות, שעדיין נמצא ברצון לקבל בלבד ללא שום מגע כלשהו עם הנטייה להשפעה, אנחנו צריכים להעריך את החברים האלו ולהתייחס אליהם כך, וגם אני מהם, ואנחנו צריכים להרגיש דאגה ואחריות לכל האנושות, מצד אחד.

מצד שני, כמה שיותר להתחבר בינינו עד כדי כך כדי להיות קשורים קבוע לבורא בצורה יותר ויותר קשורה וחזקה, וכך נוכל אחר כך גם לפנות לכל באי עולם והם ירגישו שיש בנו איזשהו כוח. את מציאות הבורא בעצמו הם לא יכולים להרגיש, זו דרגה אחרת, זה אח"פ. אבל אנחנו שנמצאים כגלגלתא ועיניים, אנחנו כלולים גם מהכלים שיכולים להיות קשורים לבורא, וגם מהכלים שהם קשורים לאח"פ, לאומות העולם, לכולם, לכל האנושות. ולכן אנחנו נמצאים כאן במעבר בין הבורא לנבראים. אנחנו צריכים לחשוב על זה, זה צריך לחייב אותנו שאנחנו כאן נמצאים בתפקיד. למרות שאנחנו גם באים מאותן הדרגות כמו כל העולם, כל האנושות, אנחנו עם זה חייבים גם להגיע למצבים שאנחנו קשורים לבורא ולהיות המעבר. בעל הסולם כותב על זה במאמר "הערבות", במאמר "החרות", יש הרבה כאלה, אנחנו צריכים להגיע למאמרים האלו.

שאלה: כיצד אנחנו יכולים להעריך את הגדלות של משהו שאנחנו לא יכולים לראות, לשמוע, ולתפוס בחושים שלנו?

אנחנו כן יכולים לתפוס ולראות את זה בחושים שלנו, ולהתכלל עם זה, עם דרגות עליונות, עם נוכחות הבורא, בתנאי שאני מאמין שהבורא נמצא בתוך החברים, ובמידה שאני מבטל את עצמי כלפי החברים ורוצה להתקשר איתם, ולמרות שאני מרגיש את עצמי שאני נמצא במצב שאני סגור בעור עבה מאוד, שאני לא יכול כל כך להרגיש אותם, אבל דווקא דרך העור הזה, שאני רוצה לחדור ולהרגיש אותם, אלה המאמצים שצריכים להיות אצלנו בעשירייה, ואז ככל שאנחנו מתקרבים לפי זה, אנחנו בזה גם מתפללים לבורא והוא עוזר לנו ומקרב אותנו זה אל זה.

וכדי שתמיד נהיה בצורה מאוזנת בעבודה שלנו, ככל שהוא מקרב אותנו מצד ימין בעבודה, כך הוא גם מעלה בינינו עוד כל מיני מכשולים מצד שמאל בעבודה. וכך אנחנו הולכים, ימין שמאל, ימין שמאל. ימין בא מהנטייה שלנו כלפי החברים וכלפי הבורא, ושמאל זה הגילוי מלמעלה, שהבורא כל פעם מגלה לנו עוד שכבה ועוד שכבה של האגו שמבדיל בינינו, מרחיק בינינו, ואנחנו שוב הולכים כנגדו, לא לבטל אותו, אלא להתעלות מעליו, לעבוד איתו נכון. וכך אנחנו הולכים על שתי רגליים, בצורה כזאת מתקדמים.

שאלה: איך לעשות מצוות לפני שאתה ברוחניות, איך זה אפשרי?

ככל האפשר, כאילו שאתה עושה.

שאלה: בפסקה השנייה משהו לא כל כך ברור לי. מצד אחד בעל הסולם כותב, "לכן אם הוא מכיר את שיפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו," ובהמשך הוא כותב, "והוא כן זכה". אז הוא כאילו כן יחסן, הוא כן מיוחס כלפי הבורא.

כן, אבל במה? על סמך מה הוא כזה?

תלמיד: זה מה שאני לא מבין, איך קורה דבר והיפוכו?

לא קורה דבר והיפוכו, הוא בעצם לא זכאי לכלום. הוא לא בן מלך ולא עשיר ולא חכם, אין לו שום דבר שאפשר להגיד עליו שיש לו יותר מאחרים. ולמה הבורא בחר דווקא בו? את זה הוא לא יודע, הבחירה של הבורא היא רק לפי הנקודה שבלב, שיש באדם הכנה מצד המערכת של אדם הראשון שהאדם הזה כן צריך להתקדם, ואחריו יתקדמו אחרים.

כל זה לפי המערכת ולכן הוא צריך להיות אחראי על זה שנתנו לו את ההזדמנות הזאת, האפשרות הזאת, והוא נציג של אולי עוד כמה וכמה מאות מיליוני אנשים בעולם הזה שהוא יצטרך להעביר להם, הם קשורים אליו, וככל שהוא יתקדם כך דרכו הם יקבלו את המגע עם הבורא. ואנחנו שמתקדמים לבורא נתחיל לגלות אותם המקובלים שכבר עשו דרכם ועושים קשר בינינו לבורא.

שאלה: מה עושים במקרה של רגילות, שהעבודה הופכת להרגל?

רגילות כמו שכבר קראנו, הורסת את הכול. היא מפיגה את הטעם, אנחנו מפסיקים להרגיש טעם, אנחנו צריכים להצטייד בחיסרון. לא סתם כל יום ויום אנחנו רוצים נניח לאכול ומגלים טעמים במה שאוכלים. זה הטבע, כי אחרת לא היינו שמים לב לזה והיינו מתים. אלא ישנה מערכת שהיא אחראית על זה כדי לעורר בגופנו הרגשת החיסרון, ולכן הנבראים נמשכים למזון ועל ידי זה מחיים את עצמם וגם מתקנים במשהו את הרצון לקבל.

אבל ברוחניות אנחנו צריכים לדאוג שיהיה לנו חיסרון. התרוממות רוח, יכולת להשפיע על אחרים, לקבל חיסרון מאחרים, מהכלי הכללי של כל אדם הראשון. על זה אנחנו צריכים לחשוב, איך כל פעם ופעם להצטייד בחסרונות הנכונים. וכשקמים בבוקר, מתעוררים, אנחנו צריכים לראות עד כמה אני רוצה משהו או לא רוצה שום דבר, וכך לנווט את עצמנו לחיסרון הנכון. אין לנו שום עבודה אלא רק שיחסר לנו הדבר הנכון, כי אם חסר אז ברור שאנחנו כבר נעשה. לכן החיסרון הנכון זה מה שאנחנו צריכים, ועליו צריכים להתפלל.

שאלה: מצד אחד אנחנו מדברים על זה שאנחנו צריכים להיות שפלים כלפי הבורא, מצד שני שאנחנו צריכים להודות על העבר. איך ההודיה שלי על העבר קשורה לזה שאני מרגיש שפל?

קודם כל, כשאני מסתכל אחורה אני רואה שאני בכל זאת עברתי איזו דרך. שאני התקשרתי לחכמה אלוקית שהיא מסבירה לי איך העולם מסתובב. לא בצורה גשמית איך כל הפלנטות, הכוכבים בשמיים מסתובבים, ולא פסיכולוגיה של בני האדם בעולם הזה, אלא מדברים על כוחות הטבע הנסתרים שפועלים על כל היקום, דומם, צומח, חי, מדבר כדי להביא אותם בכל הרצונות שלהם [לרצון אחד].

לא לשים לב לצורות החיצוניות שלהם שאנחנו מגלים בעיניים שלנו או על ידי מכשירים הבנויים לכך, אלא אנחנו מסתכלים על הרצון שיש בכל מהות, ואת כל הרצונות האלו אנחנו צריכים למשוך לרצון אחד. רצון אחד הוא נקרא "אדם", כולל דומם, צומח, חי, מדבר גשמיים, רוחניים, כולל ארבע דרגות של הרצון לקבל, שכולם יהיו מקושרים ומכוונים לצורת ההשפעה, למרות שמלכתחילה הם כולם נמצאים בשבירה השלמה, היינו בכוונה על מנת לקבל.

אז אנחנו נמצאים בבירורים האלו ואנחנו צריכים לראות איפה התפקיד שלנו. אנחנו צריכים לראות את עצמנו שנמצאים בפסגת כל הרצונות האלו, דומם, צומח, חי, מדבר, אנחנו מעליהם, ואפילו בדרגת המדבר, אנחנו מכולם נמצאים בפסגה של דרגת המדבר. ואם נתקשר בינינו ובינינו לבורא אז דרכנו אנחנו קושרים כמו בפירמידה את כל חלקי המציאות האלו לבורא, ובזה העולם יבוא לתיקון השלם.

להרגיש את זה, להבין את זה ובמשהו לקיים את זה, זה התפקיד שלנו. אנחנו צריכים להיות גאים בכך שנמצאים בזה, ואפילו אם במקצת אנחנו יום יום משתדלים לבצע את זה, אז עושים רצון הבורא.

שאלה: החלקים האלו נקשרים אוטומטית בעבודה שלנו או שצריך להיות מאמץ מיוחד?

אנחנו צריכים להשתדל בכל זאת במשהו להתקשר לכל האנושות, שהם יידעו על התכלית ושאת התכלית הזאת הם משיגים דרכנו, ושאנחנו יחד צריכים לעלות לדרגת הכוח העליון, מצד אחד. מצד שני, אנחנו בכל זאת נגלה את זה ונגיע לזה וגם הם יגלו ויגיעו, רק זה יהיה בדרך ייסורים. ככל שאנחנו פותחים להם את ההסברה הזאת על המערכת ועל הדרך, כך אנחנו מושכים אותם יותר לדרך התיקון, זה נקרא "דרך תורה", דרך האור העליון, ואחרת אנחנו נתקדם בדרך ייסורים, כמו שבינתיים אנחנו בכל זאת מתקדמים. זה מה שאנחנו רואים, שרק הייסורים דוחפים את האנושות לכל מיני שינויים.

שאלה: במאמרים אחרים אנחנו לומדים שהתקדמות רוחנית היא אם אנחנו בכל יום מוסיפים, ואם לא מוסיפים כל יום וכל שניה אנחנו לא מתקדמים רוחנית. ואילו כאן במאמר פתאום מדובר על כך שצריך לשמוח בכל הזדמנות שאפשר לעבוד, אפילו למען עצמנו כביכול, אפילו אם מידי פעם, איכשהו עושים מצווה.

זה לגמרי לגמרי תומך אחד בשני. אנחנו צריכים להשתדל בכל מה שאפשרי לנו לנוע לכיוון המטרה, גם בדרגה גשמית, גם בדרגה רוחנית, בכל המצבים שמאפשרים לנו לעשות את זה. אין בזה שום התנגשות.

תלמיד: זה לא נתפס כהתנגשות?

לא, זה לגמרי לא מבטל אחד את השני. אנחנו צריכים להימשך לגמר התיקון, אנחנו צריכים אחרינו למשוך את כל מי שנמצא שם עד הדרגות האחרונות של האנושות, דרגות דומם, צומח וחי הן יצטרפו כתוצאה מההשפעה הכללית שאנחנו בני האדם נעורר במערכת, אין בזה שום בעיה. תחשוב, אתה תראה שככה זה עובד.

שאלה: המשפט האחרון במאמר שאומר "הוא יכול לומר בבטיחות", האם זה קשור לכך שיהיה לנו יסוד ללכת באמונה מעל הדעת?

יש לנו יסוד ללכת באמונה למעלה מהדעת, לפי היכולת הזאת ללכת באמונה למעלה מהדעת אנחנו התחברנו למערכת שלנו של "בני ברוך". אם לא היה היסוד הזה, אם לא היתה בנו נקודה שהיא קשורה לנקודה שבלב הכללית, של המערכת הכללית, למרכז של המערכת, אנחנו לא היינו עכשיו כאן. זאת אומרת, שיש בכל אחד ואחד חלק מהמערכת המרכזית של אדם הראשון, שאנחנו צריכים להיות אלו שנמשכים ומקיימים את החיבור של המערכת.

ואחרינו יצטרפו אלינו עוד אלו שקצת מרגישים שכדאי, שגם כן רוצים אולי במקצת משהו, אבל לא יכולים להשקיע כל כך הרבה כוחות, זמן וכן הלאה, כך זה עובד. מי שנמצא כאן הוא לא נמצא בגלל שהוא החליט בעצמו, אלא שהרצון מתעורר באנשים האלו ואז הם נמשכים לגילוי הא-לוהות, זה אנחנו.

תלמיד: הוא מתאר בפסקה האחרונה סוג של עליה, שאנחנו מרגישים את ההודיה הזאת, את ההתעלות. האם זה צריך להיות לנו לעזר כדי להגדיל את הביטחון הזה שאנחנו רוצים בעליה הזו?

ודאי שאנחנו צריכים להודות על זה שקיבלנו חיסרון להכיר את מהות העולם, מהות החיים, מטרת כל המציאות, לאן היא נמשכת ולמה היא צריכה להגיע. אנחנו צריכים להודות על זה שאנחנו לאט לאט יותר ויותר מתחילים להכיר מה היא המציאות האמיתית, איך אנחנו מגיעים למציאות הזאת, איך אנחנו מגלים את המציאות הזאת.

שאנחנו לא נראה כמו שכולנו רואים עכשיו את המציאות בכדור הארץ, עוד כל מיני כדורים בשמיים, כל מיני כוכבים, פלנטות וכן הלאה, לא. שאנחנו נראה את זה בצורה אמיתית, שהמסך הזה יעבור מאיתנו, ואנחנו נראה את מערכת השמיים בצורה אמיתית של מערכת כוחות. שכולנו מתחברים סביב הנקודה המרכזית שזה אנחנו, כי אנחנו נמצאים בדרגת המדבר, והדומם צומח חי של כל המציאות הם נמצאים סביבנו כדי להצטרף ולהשלים את כל התמונה. אנחנו עוד נגלה את זה.

שאלה: למה ההתפתחות הרוחנית שלנו כמו שכתוב במאמר תלויה בחשיבות שאנחנו מקבלים מהעבר?

ככול שאנחנו מבינים מה שאנחנו עוברים, ככול שאנחנו מודעים למה שעברנו, ככול שאנחנו לא בשכל אלא ברגש שלנו מבינים מאיפה הבורא הוציא אותנו, אז מתוך זה אנחנו מתחילים יותר ויותר ביחס הנכון אליו, בהודיה על העבר, להכין את הכלי לקבלת העתיד. יש לנו יותר ויותר יחס נכון לבורא.

תלמיד: קוראים לזה התעוררות מלמעלה?

לא, אנחנו צריכים בעצמנו להשתדל לעשות את זה. אתערותא דלעילא אני לא משייך לעצמי בכלום. אני משייך לעצמי רק אתערותא דלתתא, מתי אני יכול לפנות לבורא, לעורר אותו, על מה בדיוק לעורר, על מה להודות, על מה לבקש, זה מה שאני צריך לשאול את עצמי, את הקבוצה, ולעבוד איתם יחד.

שאלה: מה זה אומר להיות עבד ה' באופן מעשי?

להיות עבד ה' זה נקרא שבמידה מסוימת שאני נמצא בתוך הרצון לקבל, אני רוצה, כי זה הכול לפי הרצון, אני רוצה, מבקש מהבורא ועושה כל מיני פעולות כדי לבצע בתוך הרצון לקבל שלי את מה שהבורא רוצה. זאת אומרת, פעולות השפעה ואהבה בכמה שרק אני מסוגל. זה נקרא להיות עבד ה'.

שאלה: האם אפשר לומר שהכרת תודה היא הגורם לשמחה בדרך הרוחנית, וזה הקריטריון האמיתי בדרך שלנו?

כן, הם אומרים יפה. כי רק לפי מידת השמחה שיש בנו במגע עם המערכת העליונה, רק לפי זה אנחנו כן יכולים להתקרב ולהיות דבוקים בבורא. אנחנו צריכים להבין שאי אפשר לגשת לבורא אלא מתוך מצב רוח טוב, יפה, שהוא טוב ומיטיב ומשפיע לנו כל טוב, ואנחנו צריכים באותה הצורה להגיע אליו. או שבאמת אדם מתפרץ, בוכה ויש לו ממה, בדרך כלל זה מחוסר כוחות השפעה שבו, שהוא מגלה שלא מסוגל להשפיע, את זה הבורא שומע.

ואם האדם מתפרץ על מה שיש לו בחיים, לא שהוא רוצה להגיע להשפעה, אז חוץ מאותם החסרונות שהוא לא רוצה, לא יכול להגיע להשפעה, כל יתר מה שהוא מרגיש בחיים שלו זה הבורא בעצמו מייצב. מייצב את זה בכוונה, כדי להביא את האדם לשבירת הלב ולפנייה נכונה לבורא בחזרה. אז על מה אנחנו בוכים? אנחנו בוכים על אותן פניות הבורא, שהוא פונה אלינו. סימן שאנחנו לא מבינים בכלל מה הוא רוצה מאיתנו, אנחנו לא מרגישים מה הפנייה לבורא, מה הוא רוצה להגיד לנו, אנחנו לא מבינים אותו, לא מפענחים נכון את הדיבור שלו איתנו.

לכן אין לנו כאן ברירה אלא על ידי הקבוצה שבה אנחנו נמצאים, שם בטוח אנחנו יכולים לסדר את יחס הבורא אלינו בצורה נכונה, ואז נוכל לענות לו ולהגיע להצלחה. בלי התכללות בקבוצה אנחנו לא נוכל להבין, לשמוע, לפענח נכון את מה שקורה לנו עם הבורא, אי אפשר. רק מכך שאנחנו מתערבבים, מתערבבות, אז אנחנו מתוך זה יכולים להרגיש, מה הוא רוצה מאיתנו? מה הוא עושה איתנו? ואיך אנחנו צריכים להתארגן כדי להיות באותו גל כמו שהוא אלינו, שאנחנו גם כן נתחיל לענות לו והוא ישמע, אין שום סיכוי אחר. לכן הקשר בחברה הוא הכרחי.

שאלה: האם הכרת תודה זה מאמץ, או תוצאה של מאמץ?

הכרת תודה זאת תוצאה מהמאמץ, שאני רוצה להכיר את פעולות הבורא כלפי כדי להודות, כדי להתחבר, כדי להעריך אותו עד אהבה. לכן זה מאמץ מצידי, אנחנו צריכים לדבר על זה.

שאלה: אם ברוחניות אין זמן ומרחב, אז מה המשמעות של עבר ועתיד?

כלפי האדם זה מה שקורה. עד כה מה שעבר עלי, ומכאן והלאה מה אני רוצה שיעבור עלי.

שאלה: למה הבורא נותן הרגשת הכרת תודה עמוקה על הכול, ואחר כך מגיע מצב של אדישות? איך להיות אסיר תודה בכל רגע בחיים?

אנחנו צריכים להיות דבוקים בטוב ומיטיב ואין עוד מלבדו, בכל המצבים שלנו בחיים. בכל המצבים שלנו בחיים, מה שלא יהיה. כך ללכת ועוד להגדיל ולהגדיל את הקצוות בעבודה שלנו, גם רע וגם טוב, שכל הדברים האלה יתגלגלו על כולנו לטובה.

שאלה: האם יכולה להיות דאגה אמיתית לאנושות באדם עוד לפני שהוא מגיע להשגה רוחנית?

אני חושב שכן. כי אנחנו חיים כבר במערכת שבה נגלה לנו עד כמה אנחנו תלויים זה בזה. אף אחד לא יכול להגיד "אני בניתי לעצמי בית, יש לי מחסן אוכל, יש לי כמה פרות וכמה סוסים ואני יכול לנתק את עצמי מכל העולם", אין דבר כזה, אין. אנחנו יותר ויותר מגלים מיום ליום עד כמה האגו שלנו לא רוצה לגלות לנו את זה, אבל אנחנו מגלים את התלות שלנו, תלות כל כך גדולה שתתגלה עוד יותר ויותר. שאנחנו נראה שאין לנו ברירה, אם אני לא חושב על שלום האחרים, אני בזה לא מבטיח לעצמי גם כן שום דבר.

העתיד שלי תלוי בזה שאני נמצא בין כולם, שבסופו של דבר כולם צריכים לחשוב על כולם, זה מה שמתגלה יותר ויותר בעולם האינטגראלי של היום. זה גילוי מאוד קשה שיהיה לאנושות, אבל הגילוי הזה דווקא ישנה את פני האנושות. דווקא גילוי המערכת הכללית שהיא יותר ויותר סוגרת אותנו ממש במקום סגור, בתוך כדור.

שאלה: מה זה עבר ועתיד בעשירייה? האם בעשירייה יש עיסוק בעבר?

כן, כמו שכתוב שאנחנו צריכים לדבר גם כן על העבר, על מה שעשינו, כדי שיהיה לנו כוח וכיוון להתקדם לעתיד שאנחנו רוצים לבנות.

קריין: מאמר כ"ז ב"שמעתי", "מהו רם ה' ושפל יראה – א'"

כז. מהו רם ה' ושפל יראה

שמעתי שבת תרומה תש"ט ת"א

"רם ה' ושפל יראה". איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשם ית' הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל...". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה.

ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות.

ושיפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות. ושיפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשיפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות.

כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל."

מאמר מאוד קצר, ממש ציטוטים קצרים, אבל בכל משפט וחצי משפט יש הרבה תוכן. בואו נראה מה זה.

שאלה: מה ההבדל, ואם בכלל קיים, בין מצב של עבד ה' לעובד ה'?

אלה שתי מדרגות. שעבד ה' זה שמבטל את עצמו לגמרי, וודאי שמרצונו הוא מבטל את עצמו ומוכן לבצע את כל פעולות הבורא. מה שאין כן עובד ה' שלא מרגיש שהבורא מחייב אותו להתבטל אבל הוא מבטל את עצמו ועושה את זה מרצונו. זה עניין של בחירה. במה הוא, בכמה, באיזו רמה הוא נמצא מבוטל כלפי הבורא ובמבצע את הרצון שלו. זה ההבדל בין עובד ה' לעבד. עבד זו דרגה מצד אחד יותר קטנה מהעובד ומצד שני גם היא יותר גדולה מהעובד, תלוי על איזה רמות אנחנו מדברים. להיות עבד ה' זה ביטול מצד האדם, מצד האגו שלו שהוא מבטל את עצמו, את הטבע שלו, לגמרי, ואז הוא נעשה עבד ה', שזה ברצונו.

העובד הוא עובד עם העירוב של השכל ורגש שלו עצמו ואז יש לו כאן ג' קווים בעבודה, זאת אומרת, יש כאן כבר התערבות מצד האדם עצמו. עבד הוא עובד רק בדבקות עם בעל הבית שלו בצורה כזאת שמה שבעל הבית עושה ורוצה לעשות הוא מסוגל ורוצה ומבצע, מה שאין כן עובד הוא כל הזמן צריך להגיע להסכמה עם בעל הבית, לראות כדאיות ולעבוד אם כך גם למעלה מהדעת שלו אבל בכל זאת יש לו תמיד עדיין ביקורת על בעל הבית. יש בזה הרבה דברים.

אבל כאן זה עניין עוד יותר מיוחד, אנחנו יכולים לגלות את הבורא רק עד כמה אנחנו משפילים את עצמנו לעומתו, אחרת אנחנו לא רואים. אנחנו עכשיו נמצאים בתוך הבורא, בתוך כוח עליון, אבל אנחנו רואים את העולם הזה, החברים, כל מה שיש לנו בעולם הזה, דברים רעים, טובים, בדומם צומח, חי, מדבר. איפה הבורא? הבורא נסתר אחרי כל אלו.

איך אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו מגלים אותו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי לסובב לנו את החושים, נגיד כמו העין, אנחנו מסובבים משהו בתוך העדשה ואז אנחנו רואים במקום העולם הזה אנחנו רואים, סיבבנו את העדשה ואנחנו רואים את הכוח שפועל אחרי כל אלו דומם, צומח, חי, מדבר, ומראה לנו עכשיו שאנחנו מגלים אותו. כי ברור שהדומם, צומח, חי, מדבר שאנחנו מגלים בחושים שלנו הגשמיים, וגם אפילו אחר כך בחושים שלנו הרוחניים, דומם, צומח, חי, מדבר רוחניים שאנחנו נגלה, זה הכול רק ורק כדי לגלות אין עוד מלבדו טוב ומטיב ככוח העליון אחד שפועל אחרי כל זה.

לכן העולם הזה הוא בכלל הסתרה שקרית ואחר כך יש לנו עולמות. עולם זה מהמילה העלמה, שמעלים את הבורא. עד כמה אנחנו מסוגלים להתעלות למעלה מההעלמה הזאת אז אנחנו מתחילים לגלות את הבורא אחרי כל זה. שכל העולמות האלה הם הופכים להיות כלים שאנחנו משייכים אלינו, מספחים אותם אלינו, אז אנחנו מגלים את הבורא בתוכם. עד שהוא מתגלה בכללות שלו בכולו, מפני שכל הכלים שלנו הופכים להיות ככלי אחד ובזה אנחנו מגיעים כאיש אחד בלב אחד וגם הבורא ממלא אותנו.

שאלה: כתוב כאן "ושיפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשיפלות". הוא כאילו מדייק פה שבני ברוך ומקובלים אף פעם לא יקבלו הכרה מהחברה. האם זה סוג של סיוע מלמעלה כדי שאנחנו נימצא בשפלות הזאת, כדי שיהיה לנו קשר עם הבורא בצורה נכונה?

וודאי שאתה צודק שהמקובלים אף פעם לא יהיו בפסגה של האנושות, מכובדים, מוערכים, זה אף פעם לא יהיה. אלא זה יהיה אך ורק בין אותם האנשים שיבינו אותם, את חשיבותם ובמה שהם עוסקים, ובצורה כזאת גם יתחברו אליהם.

אנחנו נמצאים כבר בדור האחרון ולכן כאן משתנים קצת התנאים. האנושות מאבדת לגמרי את כול הכיוונים שלה בהתפתחות, היא לא קושרת את עצמה לאיזה פילוסופים גדולים, לאנשים חכמים, מדענים, היא כבר לא סומכת על כלום. היא הולכת רק אחרי כוח השליטה הפשוט הפרימיטיבי, ומגלה אותו בצורה מאוד גלויה, שלא אכפת לי אף אחד בעולם אם יש לי כוח. יש לי את כוח האגרוף, יש לי את כוח הכיס, ואז אני הכול עושה. כל עוד האנושות לא תרגיש שהיא נמצאת בחוסר אונים, היא לא תצטרך את חכמת הקבלה, היא לא תצטרך את הבורא.

לכן אנחנו רואים, בזמננו במיוחד, שכל הדתות הן נופלות, נופלות מתוך זה שמתרוקנות מהתוכן שלהן. פעם לבני האדם היה הרבה תוכן בתוך הדתות, כי בני אדם היו כביכול יותר פרימיטיביים. היום לא, היום ברור שכל הדתות, האמונות וכן הלאה הן הפכו להיות לאיזו עטיפה לחיים הרגילים. לכן חכמת הקבלה יכולה להתגלות רק מתוך זה שירגישו בה נחיצות, ונחיצות תבוא מזה שמצד אחד אנחנו מפרסמים את חכמת הקבלה ומה שהיא נותנת, ומצד שני עד כמה האדם וכל האנושות יראו את עצמם בחוסר אונים.

בל כדי לא להביא את האנושות למצב שיכולות להיות התפרצויות של מלחמות ורציחות וכן הלאה, אנחנו בכל זאת צריכים יותר ויותר להפיץ את חכמת הקבלה, מהי מטרת הבריאה, מהי ההתפתחות האנושית שצריכה להיות לפי הטבע, איך אנחנו צריכים להתנהג זה עם זה, למה זה כך צריך להיות, להביא להם הוכחות. אנחנו צריכים לחשוב על זה. כי סך הכול כל האנושות, לא חשוב כמה הם משחקים בכל מיני משחקים, צעצועים בעצם, בחכמה, בכוח, במלחמות קטנות, בעוד משהו, הם לא מבינים למה הם צריכים להגיע, איך הם צריכים לגדול. הם לא מבינים. ואנחנו צריכים כמה שיותר מהר לרכוש את מהות הדרך שלנו כדי להתקדם בה ולפתח גם אותם, למשוך אותם אחרינו. אחרת באמת העולם יתקדם בדרך רעה.

לכן כמה שאפשר אנחנו צריכים להגיע מהר לחיבור בינינו, להיות קשורים לכוח העליון, במקצת. אנחנו לא נוכל להתקשר אליו ממש, כי אין לנו בשביל מה. יש לנו רק דבר אחד, לאחוז בכוח העליון כדי לקבל כוח השפעה, שכוח השפעה הדדי הוא יקשור בינינו, כי אנחנו שייכים לדרגת הבינה, ויכולים להיות קשורים לכתר רק בזה שאנחנו כן רוצים להיות בכוח השפעה הדדי. ואז בכמה שנהיה יחד כולנו, נשפיע לבאי עולם, הם יתקשרו אלינו יותר ויותר מאין ברירה, מחוסר אונים, כי העולם יתקדם בטוח למכות עוד יותר גדולות. ואנחנו על ידי זה נגיע למצב שהם יצטרפו אלינו ואיתם יחד נגיע לבורא, לאחוז בבורא גם בכלים דקבלה כשכל העולם יצטרף אלינו. ואז יהיה קשר יפה עם הבורא, הוא יוכל להשפיע לנו אור חסדים, ודרכנו בתוך אור החסדים אור חכמה, וכולנו נהפוך להיות למערכת אחת של אדם.

שאלה: בקטע בעל הסולם נותן הגדרה של שיפלות שהאדם רואה שמזלזלים בו, שלא מחשיבים אותו. אני לא כל כך מבין את זה, אני לא מבין איך התחושה הזו יכולה להוסיף גדלות בורא?

זה מאוד תומך באדם אם הסביבה מראה לו, לא הקבוצה, אם הסביבה החיצונה מראה לו עד כמה היא מזלזלת בו. הבורא בצורה כזו עוזר לאדם להגיע למצב שגדלות הבורא בעיניו יותר גדולה מכל ההשפלות שהוא מקבל. "אני מוכן לשלם בהשפלות שלי מכל העולם, שידברו עלי, רק שיהיה לי קשר עם הבורא, על זה אני לא מוותר".

אבל ישנם כאלו שבאים אלינו, לומדים, ואחר כך מרגישים עד כמה העולם מזלזל בהם, והם לא מסכימים עם זה, ואז הם חוזרים להיות באותן הצורות איפה שהעולם יכול להעריך אותם ולהביא להם כבוד, הרגשת חיבור וכן הלאה. אז האדם יורד מהדרגה שבה הוא קשור לעשירייה ולבורא, למצב שבו הוא קשור לבני אדם רגילים. אבל שם הוא מרגיש בטחון, הוא קשור לכל העולם, כל העולם מבין אותו, מעודד אותו, הוא מקבל הרגשה מהמון אנשים שכבר נמצא סביבם וכך נמצא, כך ממשיך וגומר את החיים שלו.

זה תלוי באדם עצמו, ממי הוא רוצה לקבל בטחון, מהבורא לבד דרך העשירייה, או שהוא צריך את כל העולם, המסה הזו, נגיד דתיים או חילונים, זה תלוי באדם. לכן אנחנו רואים את הדברים האלה קורים גם אצלנו, נכנסים הרבה לתוך "בני ברוך" ונשארים מעט, כי כל היתר לא יכולים להיות למעלה מהיחס החיצון אליהם, שכל העולם יזלזל בהם והם בכל זאת קשורים לאותה אידאה שבעל מנת להשפיע הם מגיעים למגע עם הבורא. הם מוכנים לוותר על זה, העיקר להרגיש את עצמם בנוח, בטוב ברמה האגואיסטית שלהם, הם חוזרים אליה, וממשיכים כך, רוגע, טוב, מספיק לי.

כך אנחנו רואים שקורה לפעמים לאנשים שבאים אלינו ואחר כך עוזבים. יש להם אז הרבה הצדקות, הם דווקא חשודים מאוד, כמו שרב"ש כותב עליהם, שאם הם היו בסביבה, בקרבה לבעל הסולם, ויצאו מזה, הם חשודים מאוד בעיניו, כי הם מסוגלים לעשות את הכול נגד, נגיד אצלנו במקרה שלנו נגד בני ברוך, כדי להצדיק את עצמם למה עשו את זה. ואז הם מתחילים להיות אקטיביים מאוד נגדנו.

אבל אנחנו צריכים להבין שהדרך שלנו היא אותה הדרך ולשמוע אותם אנחנו לא יכולים כי הם רק הולכים להצדיק את עצמם עד כמה הם צודקים. הם רוצים להוכיח לנו שהם עכשיו שמחים ומאושרים ויש להם תמיכה גדולה של קהל גדול נגיד וכן הלאה. נכון, "תהיה בריא" זה מה שאני יכול להגיד, "תצליח". אני גם מבין אותך שאתה מגיע אלי בטענה, כי אתה רצית שאספק לך בגובה רוחני תמיכה גשמית, ואת זה אנחנו לא מסוגלים. אנחנו הפוך, רוצים להתעלות מכל תמיכה גשמית רק כדי להיות קשורים אלינו, הבטחון והכוח שלנו יהיו מדרגה יותר עליונה מאיתנו, זאת אומרת, מהעשירייה שלנו ומהבורא.

שאלה: למה הבורא רוצה לתת לנו להרגיש שאנחנו מושפלים?

כדי לעזור לך להתמודד עם האגו שלך. על כל היתר אתה תחשוב לבד, נדמה לי שהבנת.

שאלה: אמרת קודם שחשוב שאנחנו נפיץ לפני שאנשים יגיעו למצב רע, אבל כדאי שנפיץ לפני שלאנשים לא יהיה קמח ואז הם לא יוכלו לשמוע אותנו. אבל יוצא גם שלהתחבר בעשירייה אנחנו יכולים להתחבר רק במידת הפצת המסר שלנו, זאת אומרת, להתקרב זה לזה. משום מה בתחילת הדרך של חכמת הקבלה ישנו רצון גדול לעסוק בהפצה כמעט לכל אחד ואחד, ואחרי זה הרצון הזה נעלם, נשאר הרצון ללמוד את חכמת הקבלה. אני מבין שהרצון זה מגיע מהבורא, והוא יותר גבוה מכל הרצונות האחרים, אבל הרצון להפיץ נעלם, הולך לאיבוד, זה נקרא שצריכה להיות התעוררות מלמטה?

זה הרצון האגואיסטי מחמם אותך יותר, מסובב אותך יותר לטפל בעצמך ולא בזולת, באחרים. מה אכפת לך מכל העולם, אבל אנחנו לא מבינים, אנחנו שוכחים שהעולם זה הבורא, זה הכלי של הבורא ששם הוא מלובש, ובמאמץ שלנו של גמר התיקון, של דור האחרון, שם אנחנו צריכים בעצם לבטא את עצמנו.

אם אתה רוצה להשפיע לבורא אז אתה צריך להשפיע לנבראים, אם אתה רוצה להתקרב לבורא אז אתה צריך להתקרב לאנושות ששם מתבטא גמר התיקון. לא שאנחנו צריכים להיות שקועים שם לגמרי, לא. אבל הייתי אומר כך, אנחנו צריכים לדאוג לתיקון העולם, ובמידה שאנחנו צריכים לתקן את העולם אנחנו צריכים לתקן את עצמנו.

אם אני חושב על העשירייה שלנו בלבד, זה כבר אגואיסטי. אם אני חושב על עצמי, על זה אני כבר לא מדבר, זה ברור, אבל אפילו העשירייה, אני צריך לתקן את הכלי של העשירייה בצורה, במידה שהעשירייה הזו ככלי, תהיה מוכנה לתיקון המציאות כולה, האנושות ממש, לזה אנחנו צריכים להביא.

לכן כשאנחנו מסתכלים על העולם ורואים מה קורה בעולם, אנחנו יחד עם זה צריכים לחשוב באיזו צורה אנחנו צריכים להיות בתוך העולם הזה כלפי האנושות, איך אנחנו צריכים להתגלות כלפיהם, איך אנחנו צריכים להשפיע אליהם, כי בזה אני מקרב את עצמי לתיקון של כל האנושות, ואז במידה הזו אני גורם נחת רוח לבורא.

ודאי שהבורא מרגיש מה קורה בתוך העשירייה שלנו, אבל כמו שכותב בעל הסולם, כל הקבוצה הזו "ישר-אל" היא מסודרת אך ורק כדי להגיע לתיקון האנושי, לתיקון של כל האנושות, ואם יש לנו נטייה כזו אז אנחנו הולכים יחד עם תוכנית הבריאה, ואז ודאי נקבל תמיכה מהבורא כי רוצים לבצע ברמה שלנו, במישור שלנו את התוכנית הכללית שלו.

לכן אנחנו צריכים לא לשכוח שהתיקון שלנו צריך להיות אך ורק כדי לתמוך בתיקון הכללי של כל האנושות. וגם שנהיה מוכנים כדי להיות אותו הגרעין שסביבו כל האנושות תוכל לקבל את שיטת התיקון ברמות, בתרגומים, בכל מיני דברים שאנחנו צריכים להפיץ ולהכין להם, וכך אנחנו נתקדם לתיקון הכללי. כי אנחנו בעצמנו לא צריכים להיות כאיזו מטרה, אך ורק אם אנחנו תומכים ומושכים אחרינו את כל האנושות. זה כתוב בהרבה מקומות, רק לפי זה הבורא מתחשב איתנו, לא אחרת.

אם הקבוצה הזו שיצאה פעם מבבל הייתה מורכבת מכל 70 אומות העולם שהיו אז בבבל, והיא לא מכוונת לתיקון העולם, אז לקבוצה הזו פשוט אין מה לעשות. לכן אנחנו צריכים לדאוג להיות באמת במצב שאנחנו מוכנים לקבל על עצמנו את התפקיד הזה וכך להתקדם. לכן ישנה גם פעולה בתוך הקבוצה כדי לחבר אותה יותר ויותר, וגם צריכה להיות פעולת הפצה, להפיץ מכל עשירייה החוצה בשפה, בצורה שאנחנו מסוגלים לכל באי עולם.

תלמיד: זאת אומרת, אפשר לומר שאם האדם בינתיים לא מצא את עצמו בהפצה, הוא עוסק בצורה לא שלמה בתיקון, ומשתתף בעשירייה?

כן. אני חושב שמי שלא מוצא לעצמו לפחות איזה עיסוק בהפצה החיצונה, וזה יכול להיות בכל תחום, או שאתה עובד בתרגום, או במחשבים בתוך המערכת שלנו שמפיצה, או בעוד משהו, וחוץ מזה אתם מוסרים את המעשר שלכם למרכז שלנו, ואנחנו את כל המעשר הזה מפזרים רק כדי להחזיק את מערכת ההפצה. המעשר כולו הולך למערכת ההפצה.

לאנשים שמתרגמים, שמחזיקים את המערכת, לשלם על כל השרתים, על כל הדברים האלו וכן הלאה. לכן יש השתתפות למי שמשלם מעשר, ולמי שלא משלם, אני ממליץ כל זאת לחשוב שאין לו השתתפות בתיקון העולם, ולכן גם התיקון שלו עצמו לא שלם. הוא לא יכנס לרוחניות אם הוא לא משתתף בהפצה.

שאלה: איך אני יכול לעזור לעולם כשאני רק מבוזה על ידם? ואיזה הבדל יש בין שפלות לענווה?

זה לא חשוב שהעולם מבזה אותך. זה לא חשוב. אלא אתה צריך לעשות את הפעולה שלך, יחד עם זה שאתה מרגיש עד כמה אתה נמצא שפל בעיניי העולם.

ואל תדאג, תבצע את העבודה שלך, ומה שיקרה מהעבודה שלך, זה כבר לא תלוי בך. התוצאות באות דרך המערכת שנקראת אלוקות. ואז תראה עד כמה זה עובד.

תלמיד: מה ההבדל בין עניו לשפל?

ההבדל הוא שעניו זו דרגה גדולה מאוד, כשאדם מגיע באמת לדרגות רוחניות גדולות, ויחד עם זה הוא בעצמו מרגיש את הענווה. ככל שהוא עולה יותר ויותר בסולם המדרגות, יחד עם זה הוא מרגיש את עצמו כיורד בסולם של הענווה. שפלות זה בדרך כלל כשאנחנו מדברים בצורה פרטית, על איזה מעשים, או על מצבים.

שאלה: האם אפשר להסכים עם הרגשת השפלות?

ודאי שכן. אם אני מרגיש שהעולם משפיל אותי, ובעצם הבורא משפיל אותי, אני מקבל את כל הדברים האלה, את כל המצבים האלה כהכרחיים להתקדמות שלי. שהם בעצם עוזרים לי להשפיל את האגו שלי, ויהיה לי יותר קל לעלות מעליו. האדם צריך לראות את עצמו מהצד, ולהבין שיש לו הזדמנות להתעלות רוחנית בכל מצב ומצב.

שאלה: האם אנחנו חייבים להיות שפלים עבור העולם, כלפי העולם? איך להראות לאנשים שקיבלנו איזו תועלת מהחיבור?

אנחנו לא צריכים להיות שפלים בעיניי העולם, אלא שפלים בעיני עצמנו, בגלל שעדיין נמצא בנו הרצון לקבל, האגו שלנו. זה בעבודה הפרטית שלנו, וכלפי העולם זה הפוך "ויגבה ליבו בדרכי ה'"¹. אנחנו צריכים להראות לעולם שאנחנו שלמים, לא שפלים, שלמים. וכלפי עצמנו, זה כמו שכתוב כאן במאמר "רם ה' ושפל יראה".

שאלה: אם כולנו מבוטלים בעשירייה, האם זה מספיק כדי שנקבל מוחין דחכמה, ומה מיוחד במוחין דחכמה?

מוחין דחכמה זה כוח הראייה, כשאני כבר רואה בשכל מה קורה בכל המציאות. אנחנו לא כל כך תופסים שמה שאנחנו רואים בעיניים, אנחנו רואים את אותו הדבר, אבל אחרי העיניים ובנוסף לעיניים יש לנו שכל שרואה, ואז בשכל אנחנו שונים. השכל עובד על הרצון לקבל, וכמה שאנחנו יכולים לצרף אליו את הרצון להשפיע, בזה אנחנו יכולים לראות את העולם בין הרצון לקבל, והרצון להשפיע. וכך אנחנו כבר מתחילים לקבל תמונה נכונה של העולם.

זה ההבדל בין האנשים בעולם, כל אחד בשכל שלו שונה מאוד, אומנם העיניים הן אותן עיניים פיזיות, שיש לכולם, ואז נראה לנו שכולם רואים אותו הדבר. אבל אף אחד לא רואה כמו האחרים, כי הכול תלוי במנגנוןֲ שעומד מאחרי העיניים. והעיניים זה רק שם, יש גם ריח, שמיעה, דיבור, קריאה, כל דבר שדרכו אני קולט את המידע, קולט את העולם. לפי זה אני תופס, ואחר כך אני מעבד את זה במוח שלי, והמוח כבר שונה בכל אחד ואחד. לכן אף אחד לא מבין את השני.

תלמיד: מה זה אומר שאני אדע, שאראה? זה בגלל שאנחנו מחוברים עכשיו לפי השתוות הצורה?

ככל שאנחנו יותר שפלים, אנחנו יותר רואים. כי בזה אנו מקטינים את האגו שלנו, ואז אנחנו יכולים יותר לראות את הבורא, את ההשפעה שלו בעולם. וזה נגד התפיסה הרגילה שלנו, נגד החינוך הרגיל שלנו. אבל שפל, כמה שהאדם נמצא בשפלות כלפי התפיסה הנכונה שלו, ככל שהוא מבין שהוא לא מבין, בהתאם לזה יש לו יותר נכונות לראות את האמת.

שאלה: האם עבד ה', זו הכוונה להשפיע על מנת להשפיע בעשירייה, ועובד ה' זו הכוונה לקבל על מנת להשפיע בעשירייה?

בינתיים אתם יכולים לחשוב שזה כך. עוד נדבר על זה. זה לא מחולק כל כך ברור, שאפשר להגיד ככה. עבד ועובד אלה ודאי שתי מדרגות, אבל לחלק אותן לביטול הרצון, ולשימוש ברצון. עוד נדבר על זה, זה עוד לפנינו.

שאלה: אם כל כך דחוף להציל את העולם באמצעות ההפצה שלנו, מדוע הבורא לא מאפשר לעולם לשמוע אותנו, למה הקליפים שאנחנו עושים לא הופכים לוירליים? למה לא מגיעה אלינו כמות גדולה של אנשים?

הבורא מסדר את העולם לפי אותו רצון אגואיסטי גדול שאנחנו צריכים לתקן. הוא לא בוחר את הרצון הזה, והרצון הזה כביכול נמצא בשליטתו. אלא מה שהוא ציווה, מה שהוא , סידר על ידי אור העליון מתחילת הבריאה, כל התנאים האלו באים, קיימים ומתקיימים במשך כל התהליך הזה, כל ההיסטוריה הזאת.

הבורא לא הולך לשנות את מעשה בראשית באמצע התהליך. הוא לא מבטל ולא עוזר, אלא אנחנו נמצאים במערכת שבה אנחנו צריכים לקבוע על ידי היגיעה שלנו איזה כוחות יהיו יותר גדולים, איזה כוחות יותר קטנים, ואיך אנחנו נשתדל עם כל הכוחות האלה, להביא אותנו לחיבור הנכון.

לא מבטלים אף כוח. גם את הכוחות הרעים, גם את הסיטרא אחרא, גם האגו הכי גדול, גם הוא נשאר. לא למחוק שום דבר, כמו שהיינו רוצים עכשיו, ממש לעשות עם זה משהו. לא. אלא רק זה כנגד זה. אנחנו צריכים להגדיל את כוח ההשפעה, כנגד כוח הקבלה. את כוח הטוב כנגד כוח הרע.

רק בצורה כזאת אנחנו מגיעים לאיזון, לאיזון בין שתי המערכות. וכשמגיעים לאט לאט לאיזון בין שתיהן, בהשתתפות נכונה ביניהן, אנחנו מגלים את כוח הבורא.

שאלה: מה הקשר בין העשירייה להפצה? אני מאוד מתקשה לקשור בין שני הדברים.

כל עשירייה ועשירייה צריכה לראות את עצמה שהיא חלק מהכלי הכללי, ומטרתה להיות מקושרת עם הכלי הכללי, ועם עוד הרבה עשיריות. וגם אלו שלא נמצאים בעשיריות, אלא כביכול נמצאים בתפזורת, כנשמות בודדות, להם אנחנו צריכים להביא את הידיעה על שיטת התיקון. במידה הזאת כל אחד מהם יתחיל לנוע לקראת החיבור עם האחרים, וכך אנחנו נגיע לתיקון הכללי.

שאלה: האם אנחנו יכולים לעשות נחת רוח לבורא רק באמצעות העבודה שלנו בעשירייה, או דרך ההפצה, או גם וגם?

ודאי שאם ההפצה תומכת ומביאה אותנו לחיבור בינינו, אז גם היא נמצאת באותה הדרך לתיקון, לגמר התיקון. לכן אסור לנו לזלזל בהפצה. אני מצפה לזה בפרט מהנשים. מפני שההכנה הזאת ללדת יותר ויותר גופים ונשמות בעולם שלנו, זה בא דווקא מהחלק הנשי של קבוצת "בני ברוך".

לכן אני מאוד מאוד רוצה לעורר את הנשים, שהן ישתתפו בהפצה, כי דווקא בזכות השתתפות בהפצה הן יביאו את עצמן לתיקון הנשמה בצורה הכי קרובה מהירה ומועילה.

שאלה: גם אם האנושות לא צריכה את מה שאנחנו רוצים לתת לה עכשיו, האם ניתן לומר שאנחנו מכינים הכול לעתיד כך שהם יוכלו למצוא את זה כשהם יצטרכו? זו הסיבה שאנחנו מפיצים?

כן. ודאי. נניח שאנחנו יולדים ילדים, אז יש כאלה שמאוד רוצים לגדול, מאוד אקטיביים, ויש כאלה יותר פסיביים. יש כאלה שרוצים ללמוד, ואלו שלא רוצים ללמוד. אלו אגרסיביים, וכאלו שלא כל כך מראים לנו את הכוחות, אבל אנחנו רוצים שכולם יגדלו. כי בכלל לא אנחנו קובעים את שלבי ההתפתחות.

וכמה שאנחנו רוצים להשקיע בהם, אנחנו חייבים להשקיע, ומה שיצא מהם, זה כבר על הכוח העליון, ההשגחה העליונה תשתתף יחד אתנו ותביא לנו תוצאות. אנחנו צריכים לעשות את כל מה שמוטל עלינו.

אני בכל זאת מבקש, אני מאוד שמח שאתן אתנו, אז בואו נתקדם יחד ואל תשכחו שהפצה מצד הנשים דווקא נותנת יותר תוצאות מאשר הפצה מצד הגברים. כי הנשים מיועדות להרחיב את האנושות, ללדת את האנושות, להביא את הדור החדש. ככה זה גם ברוחניות.

אז בואו נשתתף בזה יחד. תודה לכן.

שאלה: בהרגשה שלי כשלומדים את מאמרי "שמעתי", אם נוצר מצב שאתה קורא ומסביר, יש כניסה לתוך המאמר שאין כמוה אם זה לא קורה.

אז אני צריך לקרוא בעצמי את כל המאמר. בסדר. עוברים למאמר כ"ו ואני אקרא אותו.

כו. העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר

במידה שאדם יותר מכיר ומבין מה שהוא עבר, זאת אומרת, איך הבורא הוביל אותו עד כה, כך זה משפיע מאוד על העתיד שלו איך הוא יתקדם הלאה.

"הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה"," זאת אומרת, הבורא הוא גבוה מאוד, אבל לראות אותו האדם יכול רק לפי מידת השפלות שהאדם רוכש. זה לא כל כך מובן. "שרק השפל יכול לראות את הרוממות." עוד יותר לא מובן. זה אולי יותר מובן לנו מפני שאנחנו מבינים שאנחנו נמצאים ברצון האגואיסטי שלנו. אז כמה שאנחנו מורידים את עצמנו מדרגת האגו שלנו למטה, בהתאם לזה שאנחנו מתגברים על האגו שלנו, אנחנו יכולים לראות יותר את הבורא. "והנה אותיות יקר הם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו" לאדם "יקר בהדבר," בהשגת הבורא, בהשגת החיבור, "כך הוא מכיר את רוממותו," של הבורא, את רוממות החיבור בין החברים, נניח. "שדווקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר," במידה שחשוב לנו להתחבר בקבוצה, ומזה אנחנו יכולים להתחבר עם הבורא, כך אנחנו מתפעלים. "הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב." מהתפעלות חיצונה, "חיצונה" זה נקרא במוח, כשאני מתאר לעצמי את כל הדברים האלה, אני כבר מגיע לזה שהלב מתחיל להתפעל. "ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה." זה תמיד כך. החשיבות שבדבר שאני עוסק בו, מעלה בי שמחה.

"לכן אם הוא" האדם "מכיר את שיפלותו, שאין הוא יותר יחסן" זאת אומרת, יותר גבוה, יותר מיוחד "מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות," שיחשבו על הא-לוהות, שישמעו על זה, שירצו להכיר בזה משהו. כי המון אנשים סביבנו לא צריכים את זה, הם לא יודעים על זה, הם אטומים לזה בכלל לגמרי. אפילו שהיינו רוצים להסביר להם, לספר להם משהו, הם לא מסוגלים לשמוע. לא מוכנים עדיין. לא בשלים מבפנים. הבורא לא הביא אותם לדרגת בשלות כזאת שהם יכולים לחשוב על מטרת החיים, מהות החיים. אלא הם חושבים רק "מהיום להיום", מה שנקרא. ואם הם לא יכולים להיות ב"עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות," קצת להיות קשור לזה, שכאילו יש משהו בעולם ואני כן רוצה את זה. אפילו בצורה פסיבית, "אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה," זאת אומרת, לא בהשפעה, בהשתוות הצורה עם הבורא, "אפילו שלא לשמה דשלא לשמה," אפילו להשתוקק לזה לא רוצים ויכולים. לא רואים את זה בכלל כמטרה שנמצאת לפני בני אדם. "אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה –" שקצת, במשהו להרגיש משהו שיוצא מהבורא כלפי בני אדם. "והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה," שניהם "שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים," לפעמים כן לפעמים לא. לפעמים יש לו יותר התעוררות, אחר כך היא יורדת, ובאים לו שפלות, זלזול, אדישות. "אפילו בתכלית הפשיטות והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות –" זאת אומרת, בכל זאת, אפילו בא לשיעור, לא כל כך מבין, לא כל כך שומע, ואין לו כל כך רצון להשתתף, אבל הוא בכל זאת איכשהו ממשיך בצורה מכאנית בלבד.

אצל רב"ש היו אנשים שלא היו מבינים מה שהוא מדבר מתוך זה שלא ידעו את השפה, והוא היה אומר "שישבו, הם יכירו את העניין אפילו שהם לא מבינים את השפה" וזה נכון. ראיתי כאלו שפתאום התחילו לדבר בשפה שלהם, נניח בצרפתית, הם התחילו לדבר כי הבינו, זאת אומרת התחילו להסביר בצרפתית מה שהם מבינים, ואנחנו רואים שבלי תרגום, בלי לקרוא, בלי לכתוב, בלי לשמוע אף מילה והסבר של המקובל, הם ממש מקבלים מהאוויר את ההשפעה הזאת דרך הסביבה, מהשמיים בואו נגיד, אבל כך הם התקדמו והבינו.

יש הרבה כניסות לתוך הנשמה של האדם [שאיתן] הנשמה יכולה להתפתח אפילו לא דרך ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. "ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה." אם אדם מודה שאפילו במקצת יש לו מגע עם הרוחניות, לא שאנחנו כל הזמן בוכים "איפה מה שרציתי, איפה מה שחשבתי שיהיה לי" אלא אם אדם מודה אפילו במקצת, על פרוטה אחת שקיבל מהבורא, הזדמנות, התקרבות, לחשוב, להרגיש שהוא נמצא במגע עם המערכת העליונה, "ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה." שצריך להיות אפילו מגע קטן ביותר עם הכוח העליון וזה מספיק כדי להרחיב את המגע הזה עד כדי צינור גדול שדרכו תקבל את כל האור העליון, הכול תלוי באדם אם יש לו מגע עם הבורא, והבורא מעורר אותו, מזמין אותו לקשר עימו, כל היתר תלוי [באדם], וחס ושלום לא בזלזול, אלא רק בהערכה והודיה.

"כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה'" זאת אומרת כל מצוות ה' הן רק להתקרבות בינינו והתקרבות לבורא, להקים את מערכת האדם הראשון. "אפילו בלי שום כוונה." כי האדם לפעמים אומר "מה יש לי לעשות כאן, אני לא בכוונות, אני במחשבות שלי, אין לי מזה שום דבר ולא יצא לי מזה דבר". זה לא נכון, ככל שאתה מסוגל אתה חייב להעריך כאילו שזה הדבר הכי גדול, ואז תראה שבאמת אתה אוחז מצדך לפי הנשמה שלך במרכז המציאות. "ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב." אם הוא עומד על נקודת החיבור האחת שהבורא נתן לו. "וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש," הכול תלוי בכמה שהוא נותן לזה חשיבות. "ומכיר את העבדות של מי הוא עובד." דרך זה שמודה שיש לו קשר אפילו קצת, דרך חוט אחד קטן, דק, עם הבורא. "ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה." הוא לא צריך יותר מזה.

"וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי".

זאת אומרת העתיד של אדם תלוי בעבר. אם אנחנו לא מזלזלים בעבר אלא אנחנו מעריכים אותו, אז מההערכה של העבר שאנחנו ממש מנשקים את כל אותן צורות הקשר, שליליות או חיוביות, לא חשוב, שהגענו אתן עד היום, כי הכול מגיע מאותו מקור, מהבורא, ואם אנחנו מעריכים את זה מכל הלב, בזה אנחנו בונים את הקשר הנכון והטוב שלנו לעתיד.

זה המאמר הקצר הזה.

כז. מהו רם ה' ושפל יראה

שמעתי שבת תרומה תש"ט ת"א

""רם ה' ושפל יראה"." שואל בעל הסולם, "איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשם ית' הוא משפיע." איך יכולה להיות השתוות? קשר יכול להיות, זה נותן וזה מקבל, אבל השתוות שזה לפי התכונות, לפי הפעולות, הם כאילו הפוכים זה לזה. "ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל...". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה." אם אדם מבטל את עצמו, זאת אומרת אין לו רשות בפני עצמו, הוא מבוטל כך שאינו, כביכול לא קיים, מוכן להתבטל לגמרי כלפי הבורא, רוצה רק דבר אחד להיות בביטול כלפי הבורא. לא שהוא מבטל את עצמו ולא קיים בכלל, הוא רוצה להיות בביטול כלפי הבורא. זה הבדל גדול מאוד, כי זה כבר דורש עבודה גדולה מאיתנו, עבודת הביטול, שאני כל הזמן נמצא כך שמצמצם את הרצון לקבל שלי בעל מנת לקבל, ופותח את עצמי להיות דומה לבורא ככל האפשר. "ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל...". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה'," כי הוא ביטל את האגו שלו ואז מה שהבורא רוצה גם הוא רוצה, מה שהבורא לא רוצה גם הוא לא רוצה, בזה הוא נמצא בשפלות כלפי הבורא. "אז הוא" במקרה כזה ""יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה." מוחין דחכמה נקרא "יראה", ראיה. אז הוא יראה, רק בצורה כזאת, רק בתנאי הזה.

ועוד יש פסוק "ו"גבוה ממרחק ידע"." שחוץ מלראות אפשר גם לדעת, וזה תלוי במרחק. "אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות." זאת אומרת יש כאן עוד בעיה אחת בראיה, שחוץ מזה שכתוב "רם ה' ושפל יראה", בשיפלות הזאת יש כנראה כמה תנאים. אז תנאי אחד, כמו שהוא מסביר לנו, זה עד כמה האדם משפיל את עצמו, מבטל את עצמו, ולפי זה הוא מסוגל להגיע לראיית הבורא. זה מצד אחד. "זוכה למוחין דחכמה" כמו שהוא אמר, אבל כאן "גבוה ממרחק ידע". "אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק," הוא נמצא במרחק מהבורא" משום שחסר ההשתוות." אז בשביל מה הבורא ברא את זה? אז מסביר בעל הסולם הלאה.

"ושיפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים." לא. אנחנו לא צריכים כלפי הזולת, כלפי כולם להראות את עצמנו שאנחנו שום דבר וכלום וכאילו לא נראים בכלל, כאלו אווריריים, כמו שלפעמים מראים לנו כאילו אנשים רוחניים, כביכול רוחניים. לא, דווקא הפוך. אם אנחנו מדברים "על כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אז דווקא אנשים שמגיעים לדרגות גבוהות יש להם אגו הרבה יותר גדול ממה שנראה לאנשים הפשוטים, אבל הם יכולים להחזיק אותו ולנהל אותו. לא למחוק אלא לנהל.

ולכן בעל הסולם אומר "ושיפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות." שמי שמשפיל את עצמו כלפי האחרים הוא ממש מקבל בפנים דרגת רוגע, שלמות. מה יש לו לעשות, אני עפר ואפר כאילו, ככה בפשטות הוא חושב. ואז האגו שלו גדול מאוד, והוא חושב בזה שהוא קטן.

אלא "ושיפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשיפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות." זה בטוח, כי אנחנו נמצאים בתוך העולם, בתוך הסביבה, בתוך כולם, וכל העולם מתנפל על אותם אנשים שעוסקים בחכמת הקבלה. או אפילו אם יש להם שורש רחוק לחכמת הקבלה, העולם מריח את זה ורוצה לבטל אותם, העולם מבזה אותם.

"דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשיפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות." ואז יש לבן אדם הזה שני מצבים, או שהוא הולך אחרי דעת הרוב ואז הוא רוצה לשחק לפניהם שהוא גם כמוהם ומקבל מהם מנהגי תרבות וחינוך וחיים. או ההיפך, הוא עומד על שלו בשקט ומחזיק את עצמו לפי כללים רוחניים.

"כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש" את עצמו "לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל."

לכן יש לו בעיה להתמודד עם דעות העולם סביבו. נגיד אנחנו כאן בישראל, בני ברוך, מרגישים מאוד איך עם ישראל, הקהל הרחב מתייחס אלינו. וודאי שאנחנו צריכים כוחות כדי שתהיה לנו יכולת בכל זאת להתגבר על היחס השלילי ולהעמיד את עצמנו בצורה יציבה נגדם.

וזה רצוי לא על ידי זה שאנחנו מבטלים אותם, מיהם, מהם, לא אכפת לי מה הם חושבים עליי. לא, לא כך. אלא על ידי זה שאני אגדיל את היחס שלי לבורא, שאני קשור עימו, שהוא בעיניי גדול, ולכן אני שמגדיל אותו בעיניי, וקשור לבורא, אני יכול להתמודד עם היחס השלילי של הסביבה אליי.

שאלה: אנחנו תמיד מדברים שהלימוד מאפשר לנו רק להתקשר עם הרוחניות, ושהרוחניות מולידה בתוך האדם חוש נוסף וחשוב לנו גם להזמין את האור המקיף עלינו. השאלה היא, האם ההתנגדות הפנימית של האגו וההתגברות עליו, מדובר על חבר בתוך העשירייה או שהעשירייה כולה מתנגדת פנימית לאגו ומתגברת עליו?

אני לא מבין אותך. אנחנו צריכים ככל האפשר להיות מחוברים לעשירייה, לא אכפת לי איך האגו שלי מדבר על זה, אנחנו צריכים לבטל אותו כלפי העשירייה והעיקר להידבק בהם. שוב תקרא מאמרי רב"ש על החברה. אלא אנחנו מדברים לא יחס האדם כלפי העשירייה, אלה על יחס העולם כלפינו, כלפי בני ברוך כולו, וכאן יש לנו כבר עבודה אחרת.

זה שאני מרגיש עד כמה כל העולם מזלזל בנו, ואנחנו מרגישים את זה כאן בישראל ואולי גם בחו"ל יחסית, למרות ששם זה מאוד רחב ולא כל כך ברור, אבל זה שאנחנו מרגישים כאן שמזלזלים בנו, אנחנו לא צריכים להילחם כנגד זה. להסביר את עצמנו ודאי, אבל בעיקר לַמה זה מגיע? כדי שבצורה פנימית אנחנו נעלה את גדלות הבורא בעינינו למעלה מכל ההפרעות. אני מנשק את המקל, אני מודה לאותם השונאים, מודה עליהם, מודה להם שהם שונאים אותי, כי דווקא השנאה הזאת היא מעוררת אותי להגדיל יותר את הבורא בעיניי, את המטרה שלי, וכך אני מתקדם.

שאלה: זאת אומרת ההכרה היא תמיד ברגש?

אני תמיד צריך לקשור את זה עם הבורא, למה הוא עושה לי את זה, ואין לי חשבון עם בני אדם ועם העולם לבד. אלא דווקא איך אני על ידי זה מחזק את הקשר שלי לכל האמצעים שיכולים להביא אותי להשפעה לבורא, למטרת הבריאה.

שאלה: המגפה נתנה לנו הזדמנות להפיץ, ואתה הקדמת לגבי מה שהולך לקרות בעתיד ושזה יהיה קשה לאדם להבין את זה אם אין לו השגה רוחנית. האם זה טוב לעשות וידאו קליפ על מה שאמרת שהולך לקרות בעתיד עם התאריכים, כשהווירוס התגלה בהתחלה, או זה יכול להיות משהו שלילי?

תעשו. תעשו כמה שיותר. אומרים שבהפצה ובפרסום לא יכול להיות שום דבר רע. כמה שאנשים שומעים זה איכשהו מקרב אותם למקור שלנו. תעשו.

שאלה: למה במעשה בצורה פרקטית אי אפשר להגיע לנקודה שאתה מדבר עליה, על השפעת העולם החיצון עלינו?

כל אדם איפה שהוא נמצא, באיזו חברה, באיזו שפה, באיזו מדינה, הוא מקבל השפעה בהתאם לזה. והוא צריך להבין שהמקום שבו הוא נמצא, בהתאם לזה הבורא פועל עליו כדי לקדם אותו למטרה. אתה יכול לחיות בין דובים לבנים ואתה יכול להיות בג'ונגל, אתה יכול להיות בישראל או באפריקה, לא חשוב איפה, העיקר שאתה לפי הנתונים שנותנים לך מבצע חיבור עם מטרת הבריאה. והחיבור הזה שאתה משתדל לבצע ייתן לך כיוון בחיים, אתה תתחיל להרגיש שכאילו הכול מסתובב כדי שאתה תשנה את הסביבה במקום שלך, תתקרב לעשירייה, תתחיל יותר להיות מסודר בשיעורים, וכן הלאה. העיקר בהפצה, יכול להיות שתתחיל להשתתף נכון. כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו. בזה תתקדם.

תלמיד: האם יש הבדל בין השפעה שמגיעה נניח דרך קרובי משפחה לבין אנשים אחרים?

לא, זה לא חשוב, יש הרבה דרכים למקום, אפילו בהפרעות, יש לנו מלא מקורות לכל אחד ואחד. אנחנו צריכים להבין שכל המקורות האלה בסופו של דבר באים מהבורא, ואנחנו צריכים להתעלות למעלה מהמקורות האלו לקשר בינינו ולבורא.

סדנה

קראנו את שני המאמרים האלה. בואו נדבר בינינו מה אני מוציא מהם, איזה סיכומים, מאמרים קצרים. איזה סיכומים אני מוציא מהמאמר הראשון ומהמאמר השני?

*

שאלה: אפשר להגיד שיש שתי צורות של עבודה בעשירייה, שזה טוב להשפיל את עצמי ולשמור את הגאווה בפנים, וכלפי חוץ דווקא ההיפך, להתגאות שיש לי מה לתת בהפצה ובפנים להרגיש בכל זאת שפל?

כן, זה נכון. כלפי החיצוניים אסור לנו להיראות שפלים, לא. כלפי החברים אנחנו צריכים כמו שרב"ש כותב, ככל שהאדם משפיל את עצמו ומעריך את החברים, וזה לא צריך להיות כל כך בביטוי חיצוני, אבל ככל שהלב שלו כך מחובר ומסודר, הוא מכין את עצמו בצורה נכונה לגילוי הכוח הפנימי, הבורא בתוך הקבוצה,

שאלה: כתוב במאמר "אם האדם מבטל את עצמו נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה' אז הוא "יראה" היינו שזוכה למוחין דחכמה." מה הכוונה?

כי אז הוא ביטל את הרצון לקבל שלו מעל מנת לקבל, והוא מוכן להתחיל לעבוד עמו בעל מנת להשפיע, ולפי זה הוא יכול לקבל כבר אור חכמה. הוא עובר את הגבול בין אור החסדים לאור החכמה.

תלמיד: מה זה אומר שהוא "גבוה ממרחק ידע"?

אפילו שנראה לאדם שהבורא נמצא במרחק גדול, אבל לפי השתוות הצורה בתוך האדם הוא כאילו מתאר בו. הבורא הוא בסך הכול "בוא וראה", זה מה שמתגלה בנו. אם אדם תיקן את עצמו באור החסדים, אז כבר לפי אור החסדים שהגיע אליו, שהתגלה בו, ולא חשוב לו איפה להיות או קרוב או רחוק, לאור החסדים אין שום הגבלות, האדם מסדר עכשיו את עצמו כך שממרחק הוא מתחיל להרגיש את הבורא כקרוב, כי ביטל את האגו שלו. עכשיו יש לו רק בעיה אחת, איך כמי שהשיג את דרגת הבינה, יכול לעסוק בכלים דקבלה שלו, לעורר אותם שוב כדי להשפיע לבורא, באמת לקבל מבעל הבית כדי לעשות לו נחת רוח. ואז יש לו עבודה הפוכה.

שאלה: כתוב בשם המאמר "הודאה על העבר", והודאה זה משהו שאדם אומר כשהוא מודה על עברה שעשה, אז איך זה מתיישב עם מה שכתוב?

מי אמר לך שמדובר על עבירה שעשה? הוא מודה על זה שהבורא מעביר אותו דרך כל השלבים האלו שהיה בהם, אפילו בעבירות ובזכויות ולא חשוב איזה דברים. אלא הוא מודה שכל הדברים האלה שדווקא עבר אותם אחד אחד, הביאו אותו למצב הנוכחי שמעכשיו והלאה הוא יכול לעשות פעולות נכונות.

שאלה: ככל שאדם משפיל את עצמו ומעריך את החברים, אפשר לומר שכך הוא גם כלפי הבורא?

כן. אותו יחס יש לו לבורא. לא יכול להיות יחס לבורא יותר טוב מהיחס לחברים.

שאלה: הפצה בעשירייה זה אומר שהם צריכים לתמוך זה בזה, או יותר טוב אם היה לנו פרויקט משותף בעשירייה?

אני לא יכול לענות על זה. אתם צריכים לדון בזה ולראות עד כמה אתם מסוגלים לעבוד יחד ואולי לא, ותלוי איזה פרויקטים יש לפניכם. ההפצה החיצונה יכולה להיות לא רק מתוך העשירייה, יכולות להתחבר כמה עשיריות, אין שום בעיה בזה.

שאלה: האם אנחנו צריכים להתייחס לעולם החיצון כמו לילדים שלנו? ואם כן, אז גם לחברים שלנו בעשירייה אנחנו צריכים להתייחס כמו לילדים שלנו. ואז אני צריך להודות שהוא קירב אותי למצב הזה.

לא. לכל העולם אני מתייחס כמו לילדים שלי, לכל החברים אני מתייחס כמו להורים שלי.

שאלה: במאמר הראשון ב"שמעתי" כ"ו כתוב שלכל שמונה מיליארד האנשים בעולם חוץ מהחברים שלנו לא ניתן הכוח לעבוד עבודת קודש וגם לא הכנה לזה, ואפילו לא התחלה של רצון לזה וכולי. מה הבורא השאיר להם חוץ מרצון לקבל שאליו אנחנו יכולים לפנות בהפצה שלנו?

הבורא השאיר להם מה שבעל הסולם מסביר בסוף ההקדמה לספר הזוהר. שם הוא מסביר על כל המבנה שאנחנו צריכים לקבל, ולהשפיע לכל העולם, ואיך כל העולם מתחבר וגם מגיע לזה. אז אנחנו צריכים לבצע לקראת זה כל מיני פעולות ולראות את המצב הזה כמצב הרצוי, הקרוב.

תלמיד: למיטב זכרוני כתוב בעיקר שאנחנו צריכים להתחבר ומתוך זה הם יימשכו אלינו. אבל אני שואל מבחינת ההסבר או בכלל גישה להפצה, לתוך מה אנחנו מדברים?

אנחנו צריכים להפיץ את שיטת התיקון בצורה שמובנת לכל העולם. זו האחריות שלנו, חובתנו, אחרת הם לא יגדלו. כמו שקיבלת את הדברים האלה מהמורים שלך, כך הם צריכים לקבל משהו מהמורים שלהם.

תלמיד: אבל קיים כזה רצון אצלם לשמוע את זה?

זה לא חשוב אם קיים או לא קיים, "קודם באונס אחר כך ברצון". אפילו כך.

שאלה: בשם של מאמר כ"ו "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר", האם הכוונה הינה שככל שהאדם מקבל, מצדיק ומודה על כל מה שקרה לו, רק כך יהיה לו עתיד טוב?

כן. זה מאוד חשוב איך האדם מקבל את העבר, עד כמה הוא מודה לבורא מתחילה שמכיר את עצמו בכלל, לא רק בחכמת הקבלה, ועד היום. זה מאוד חשוב. הוא צריך להצדיק את הבורא, והכול לשייך לבורא, שכל מה שקרה לו אי פעם ובכלל, הכול קרה אך ורק מאת ה'.

תלמיד: ועם מטרה מיוחדת לקדם אותו?

כן, בלבד.

שאלה: כל עוד אנחנו לא מצדיקים את הבורא ב 100% אז ההודיה הזאת שלי מהפה החוצה, זה שווה משהו?

אפילו זה שווה, כן. כך אנחנו בנויים שמתוך לא לשמה מגיעים לשמה.

תלמיד: מה שהודה על העבר קשור לעתיד, אבל אנחנו אומרים שלא מסתכלים אחורה, אז מתי כן מסתכלים אחורה?

כדי להודות, כדי לקחת משם משהו לעתיד, אחרת אחורה אסור להסתכל.

שאלה: דיברת הרבה בשיעור על חשיבות הכנת האנושות לקראת משברים גדולים והגילוי שכולנו בתלות הדדית. גם אמרת השבוע שאתה מעוניין למשוך לזה את כל התלמידים שלנו מרחבי העולם. איך אפשר והאם כדאי לבנות מסמך עם חזון אידיאולוגי שיכניס את הלב של כל הכלי העולמי בפנים, איך להביא את כולנו להשתתפות כלפי הפצה?

לידך נמצא שם חבר, הוא מכיר היטב, גם אתם בטח, את מסמך "ארוסה". אני פעם נתתי הרצאה והחבר היה לידי ותרגם את הרצאה לפני קהל גדול במקום שנקרא ארוסה, בשוויץ. ושם אני בהרצאה הזאת, בעצם נתתי קווים איך האנושות צריכה להתקדם מהמצב שהיא נמצאת עכשיו והסברתי באיזה מצב היא נמצאת, ולאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע ולמה דווקא כך ולא אחרת.

אני חושב למרות שההרצאה הזאת הייתה לפני כמעט עשרים שנה, יש לנו בטוח בארכיון כי צילמו אותי והמסמך בעצמו נמצא ומתורגם לכמה שפות. אני חושב בכל זאת, שאנחנו צריכים להסתמך על כזה דבר ולהמשיך ולפרסם. נדבר על זה עוד.

שאלה: בחירת שני המאמרים והתהליך שהעברת אותנו, אני צריך להודות שזו מלאכת מחשבת. הביא את העשירייה בתחילת העבודה עם החיפוש, עם אהבה, עם כל מה שהוא הכין לנו, ולגמר תיקון על ידי השפלות ועל ידי גילוי אור החכמה.

אני מוכן לשמוח איתכם יחד. אני מאוד שמח מזה שאנחנו מתקדמים מיום ליום, אתם עדיין לא יכולים למדוד עד כמה כל פעם נעשה צעד אחד קדימה, אבל באמת זה משמעותי מאוד. וזה בכוונה שאנחנו נתרגל ללכת בכוח האמונה, אבל אחר כך כשזה לא יפריע לכם אז אתם תרגישו ותראו.

(סוף השיעור)

---

1. "ויגבה לבו בדרכי יהוה ועוד הסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה" (דברי הימים ב', י"ז, ו').↩