שיעור בוקר 14.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 108. "מבוא לספר הזוהר" (המשך מאות כ"ב)

קריין: קטעים נבחרים בנושא – הגישה ללימוד חכמת הקבלה,

נתחיל מהמסמך הזה אחר כך נעבור למבוא לספר הזוהר ותלמוד עשר הספירות.

שתהיה כניסה לכולנו יחד, זה העיקר ואחר כך ניגש למבוא.

יש חברים שמכינים לנו את הקטעים האלה ואנחנו כל פעם ננסה לקרוא לפני השיעור את אחד הקטעים שהחברים מוצאים וממליצים לנו.

קריין: והקטע הראשון הוא מתוך אות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם.

החיוב בלימוד חכמת הקבלה

"למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?

אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם."

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה)

המילים האלו הן מאוד מיוחדות, כי במקומות אחרים אנחנו גם קוראים שהמקובלים שהיו לומדים, אחר כך היו מתפללים לשכוח מה שלמדו, כי לא רצו את ההשגות, לא רצו את ההבנות, זאת אומרת שום דבר, רצו להתחיל מדף חדש, מדף נקי, למרות שכל כך הרבה טרחו כדי להבין ולזכור, ופתאום אחרי שלמדו הייתה איזו פעולה, שרצו לשכוח את הכול ולהתחיל מחדש כאילו כלום, כביכול שעכשיו נולדו, עכשיו מגיעים לשיעור ראשון בחכמת הקבלה וכן הלה.

למה? כי הכול מגיע מתוך החיסרון, וככל שהחיסרון יותר נקי, שאין לו שום דבר, לא מבין, לא מרגיש, אלא לפי מה שהבורא מעורר בו, כך הוא פועל בצורה יותר נכונה. ולכן אין לנו אלא להשתדל לא לשכוח מה שהיה להיזכר בכל מיני דברים שלמדנו והעיקר הנטייה, שהיא תהיה פשוטה, ישירה מהלב כדי למשוך עלינו את המאור המחזיר למוטב.

אם נעשה זאת יחד, אז נצליח בגדול.

קריין: מבוא לספר הזוהר, בתוך כתבי בעל הסולם עמ' 108, אות כ"ב.

אות כ"ב

"ואחר כל אלה, נשאר לנו לבאר, את כל אלו תוארים הגשמיים, המתבארים בספר הזהר, בעשר הספירות כמו: מעלה ומטה, עליה וירידה, התמעטות והתפשטות, קטנות וגדלות, פירוד וזווג, ומספרים, וכדומה, אשר התחתונים, על ידי מעשיהם הטובים, או מעשיהם הרעים, גורמים בעשר ספירות.

שלכאורה הדברים מתמיהים: היתכן, שהאלקיות תתפעל בעצמה ותקבל שינוים, כגון אלו בסבת התחתונים? ואפילו אם תמצא לומר, שאין הדברים אמורים ח"ו באלקיות עצמה, המתלבשת ומאירה בהספירות אלא, רק בכלים של הספירות, שהם אינם אלקיות, אלא שנתחדשו עם בריאת הנשמות, בכדי להעלים או לגלות שיעורי השגה, במדה וקצבה כראוי לנשמות, להביאם לגמר התיקון הנרצה.

כנ"ל אות ז', במשל האספקלריא, שיש לה ד' זכוכיות צבועות, בד' גוונים לבן, אדום, ירוק, שחור. וכן בלבן שבספר, וחומר האותיות שבספר. הרי כל זה, יתכן בג' העולמות בי"ע, ששם נמצאים הכלים של הספירות, מחודשים ואינם אלקיות. מה שלא יוצדק כלל, להבין זה בעולם האצילות, ששם גם הכלים של העשר ספירות, אלקיות גמורה, בבחינה אחת עם האור האלקי שבהם, כמ"ש בתקונים: "איהו חיוהי וגרמוהי חד בהון":

א. איהו, פירושו, מהות הספירות, שה"ס א"ס ב"ה.

ב. חיוהי, ה"ס אור המאיר בהספירות, המכונה בשם "אור החיה", כי כל עולם האצילות הוא בחינת חכמה, ואור החכמה נקרא "אור החיה", וע"כ אומר "חיוהי".

ג. וגרמוהי, פירושו, הכלים של הספירות.

ד. הרי, שהכל הוא אלקיות ואחדות גמורה. וא"כ, איך יתכן להבין שם, אלו השינויים הנ"ל, שהתחתונים גורמים שם? ויחד עם זה צריכים להבין: אם הכל הוא אלקיות, בעולם ההוא, ולא נמצא שם כלום מבחינת נבראים המחודשים, א"כ מאין יש להבחין, ג' בחינות האמורים בת"ז: איהו, חיוהי, וגרמוהי, הלא האחדות פשוטה היא בהחלט?"

בינתיים יש רק שאלות, איך יכול להיות שאם זו אלוהות גמורה שמגיעה לנו מהבורא, פתאום אנחנו מכניסים אותה לאילו הגדרות, צבעים, צלילים, כל מיני שינויים ביניהם, שיש "הוא" ויש "שמו" וכולי, זה הכול הרי בא לנו ומתגלה כאחד. ובכלל, זה לא בא אלא אנחנו נמצאים בזה. אז איך קורה שאנחנו מחלקים את זה לכל כך הרבה פרטים וקשרים ביניהם שזאת כל חכמת הקבלה? איך הנבראים מקבלים את גילוי האלוהות שהוא אחד ולא מתחלק לחלקים ולא משתנה.

אות כ"ג

"ולהבין זה צריך שתזכור, המתבאר לעיל באות י"ז, שנתבאר: שעצם מחויב המציאות, ה"ס מהות. שאין לנו תפיסה בו, אפילו במהותים הגשמים, ואפילו במהותנו עצמנו, ומכ"ש במחויב המציאות.

ועולם האצילות, ה"ס צורה.

וג' עולמות בי"ע, ה"ס חומר.

והארת אצילות בבי"ע, ה"ס צורה המלובשת בחומר.

ומכאן תבין, שהשם א"ס ב"ה, שאנו מזכירים, אינו כינוי כלל למהות מחויב המציאות ית' וית', שהרי "כל מה שלא נשיג, איך נוכל להגדירו בשם או מלה". וכיון שהדמיון וחמשה חושים, לא יציעו לנו משהו מבחינת מהות, ואפילו בגשמיות, איך תתכן מחשבה ומלה בו, ומכ"ש במחויב המציאות עצמו?

אלא צריכים להבין, את השם א"ס ב"ה, כמגודר לנו בגדר הג': שכל המדובר בספר הזהר, הוא מרוכז בדיוק ביחס כלפי הנשמות (כנ"ל באות כא). באופן, שהשם א"ס ב"ה, אינו כלל לבחינת מחויב המציאות, כשהוא לעצמו, אלא מבחינת, מה שכל העולמות וכל הנשמות, כלולים בו ית', בסוד מחשבת הבריאה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", שהוא הקשר, שכל הבריאה בכללה, עד גמר התיקון, מקושרת בו ית' בשם א"ס ב"ה".

הכול חוזר לאין סוף ולשם אנחנו מגיעים וכל הפעולות שלנו מגיעות לשם, ושם בעצם גם ההתחלה וגם הסוף. אנחנו בעצם מהווים איזה קשר בדרך, שאוגר את הכול ומחזיר.

"והוא"..

"והוא, מה שאנו מכנים, לעיל בהקדמה [לספר הזהר], אות י"ג, בשם מצב הא' של הנשמות. להיות, שכל הנשמות, יש להן מציאות בו ית', כשהן מלאות בכל העונג והרוך, בגובה הסופי, אשר יקבלו בפועל בגמר התיקון. עש"ה, ואין להכפיל דברים."

קשה לדבר על זה, כי זה באמת מביא אותנו להרבה מאוד שאלות שבינתיים אנחנו לא יכולים לעסוק בהן, אבל בטוח שכמה דברים אנחנו צריכים לדעת. א, שכל מה שבא לנו, בא לנו מאין סוף ברוך הוא, שבא מאין סוף זאת אומרת שאנחנו צריכים לעבור את הדברים האלה, להגיב עליהם באיזו צורה, להתקרב לתגובה נכונה ועוד ועוד, עד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבינים שאנחנו קיימים באין סוף בצורה ראשונה. ב', אנחנו קיימים גם באין סוף בגמר התיקון, בצורה הסופית, רק שאנחנו צריכים על ידי שתי הצורות האלה שאנחנו מקצרים אותן דרכנו, להיות בין שני הקטבים הללו ולהשתדל להיות כמעבר בין שני אלו. זאת אומרת, בין הבורא שהוא לפני הנבראים לבין הבורא שהוא מיוצב על ידי הנבראים.

שאלה: בקטע הקודם כתוב "התחתונים, על ידי מעשיהם הטובים, או מעשיהם הרעים, גורמים בעשר ספירות". מה הן הפעולות האלה, ואיך אנחנו כנבראים יכולים לעורר משהו?

בטח שאנחנו עושים את זה כי אנחנו מלכות של עשר הספירות אלה. כל ט' הראשונות הן השפעת הבורא עלינו בכל מיני אופנים, ואנחנו כמלכות מקבלים, מייחדים ומחזירים את זה בחזרה לבורא בכוונות שלנו, כך שאנחנו בעצם סוגרים את כל המעגל. לכן העבודה שלנו, אומנם היא נקראת עבודת התחתונים כי היא במלכות, אבל אנחנו בזה מעירים, מעוררים ומדליקים את האור בכל הספירות, גם ממעלה למטה וגם ממטה למעלה. כי אנחנו פותחים את הדרך לאור, גם לאור ישר וגם לאור חוזר.

לכן העבודה שלנו היא החשובה ביותר, ובנו תלוי איך הבורא יתגלה לכל הבריאה. כי בלי שאנחנו נעשה זאת אין בורא ואין בריאה.

תלמיד: אמרת שאנחנו המלכות ואנחנו באיזשהו אופן יכולים לענות לפעולות הבורא. איך להפוך להיות המלכות הזאת ואיך לענות לפעולות הבורא?

זה שאנחנו מלכות זה ברור כי אנחנו מלכות דאור ישר. אנחנו צריכים להעלות את עצמנו למצב שמלכות דאור ישר תהפוך להיות לכתר דאור חוזר. כך אנחנו מדליקים את האור בכל העולמות כי אנחנו עושים את האור החוזר. באור חוזר כל הספירות דאור ישר מאירות, מתחילות להאיר במידה שאור חוזר מדליק אותן, זאת אומרת עושים צמצום, מסך, אור חוזר ואז אור ישר מאיר. כי בלי זה אין, לכן אין בורא ללא נברא. נברא, הכוונה היא עבודת התחתונים שהם משתדלים להתגבר על האגו שלהם ולתת יחס לבורא כמו שהבורא אליהם, ואז יוצא שאור ישר מתחיל להאיר בתוך אור חוזר.

לכן אנחנו באים כאן לדרגת הבורא. הוא מוסר לנו מפתחות, מושכות לנהל את כל המציאות. הוא ברא את כל המציאות ואחר כך מסר לנו, ובמידה שאנחנו יכולים לסדר נכון יחס בין אור ישר וחוזר, אנחנו מגלים את הבורא לכולם. לכן כמו שאין נברא ללא בורא אין בורא ללא נברא.

שאלה: האם יתכן שבעל הסולם מפנה את תשומת לבנו שהנטייה הטבעית שלנו דרך הצבעים היא להתייחס למה שאנחנו רואים ולא למי שמאפשר לנו לראות? זאת אומרת, שחור על שחור לא הייתי רואה כלום, אני רואה את האותיות על רקע לבן.

נגיד שיש משהו במה שאתה אומר אבל אני לא רואה את זה כאן.

שאלה: מה היא מחשבת הבריאה?

מחשבת הבריאה היא כוונת הבורא לפני הבריאה. הוא רוצה לברוא את הנבראים כדי להטיב להם, כי מטבע הטוב להטיב.

שאלה: כל המצבים שאנחנו מקבלים בקשרים בינינו אנחנו יכולים להגיד שהם מתוך מחשבת הבריאה?

חוץ מהבורא אין מקור אחר לכל הבריאה.

קריין: אות כ"ד.

אות כ"ד

"ואמשול לך משל, מהויות עוה"ז. למשל, אדם, הרוצה לבנות בית נאה:

הנה, במחשבה ראשונה, הוא רואה לפניו, בית מהודר בכל חדריו ופרטיו וכו', כמו שיהיה בגמר בנינו.

ואחר זה, הוא מחשב תכנית, ההוצאה לפועל לכל פרטיה, שהוא יפרט אותם, אל הפועלים, כל פרט בעתו וזמנו, מעצים ואבנים וברזל וכדומה.

ואחר זה, הוא מתחיל בנין הבית, בפועל עד הגמרו, כמו שהיה מסודר לפניו במחשבה ראשונה.

ותדע, שבחינת א"ס ב"ה, ה"ס מחשבה ראשונה הנ"ל, שהיתה כבר מצוירת לפניו, כל הבריאה בשלמותה הסופית.

אלא, שאין המשל דומה לגמרי לנמשל: כי אצלו ית', העתיד וההוה שוים, והמחשבה גומרת בו ית', ואינו צריך לכלי מעשה כמונו. ולפיכך, הוא בו ית' מציאות ממשית.

ובחינת עולם אצילות, ה"ס כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, מה שיוצרך אח"כ לגלות, בעת שיתחילו לבנות הבית בפועל.

ותשכיל, אשר ב' אלה, שהן המחשבה הראשונה", עולם אין סוף, "שהוא א"ס ב"ה, וכן התכנית המחשבתית", שהיא עולם האצילות, "של פרטי ההוצאה לפועל בזמנו, אין עוד שם, אפילו משהו מן המשהו, מבחינת הנבראים. שהרי עדיין הוא בכח, ולא בפועל ממשי.

כמו אצל האדם, אע"פ שחושב בכל הפרטים, מעצים ואבנים וברזל, אשר יוצרך לעשות, בזמן ההוצאה לפועל. עוד אין בו, אלא חומר מחשבתי עצמותי. ואין בו מעצים ואבנים ממשיים, אפילו משהו ממשהו. וכל ההפרש הוא, אשר אצל האדם, אין תכנית המחשבתית, נחשבת למציאות ממשית. אבל במחשבה האלקיות, הוא מציאות ממשית, לאין ערך יותר ויותר ממציאות הנבראים, הממשים עצמם.

והנה נתבאר, סוד א"ס ב"ה, וסוד עולם האצילות. שכל המדובר בהם, הוא רק בקשר עם בריאת הנבראים, אלא בעוד שהם בכח, ועוד לא נגלו עצמותם אפילו משהו. כעין שהמשלנו באדם, החושב תכנית ההוצאה לפועל, שאין בו מעצים ואבנים וברזל אפילו משהו."

כל מה שמדובר בחכמת הקבלה, בכל מילה, בכל שורה וכל מה שמקובלים מבינים, משיגים, רוצים להעביר לנו, זה רק כלפי נשמות בני האדם, מאין סוף איך שזה משתלשל ובא אלינו ורק מה ששייך לנו. מה שלא שייך לנו לא מדובר באף מקום, באף מילה.

קודם כל השאלה אם אנחנו יכולים לתפוס משהו שלא שייך לנו, שזו אולי מציאות אחרת שאנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו. אבל איך שלא יהיה, אנחנו צריכים להבין שמה שכתוב אנחנו יכולים לחקור, אנחנו יכולים להבין, להרגיש אבל למעלה מזה אין לנו מה לעשות.

למה הוא רוצה להגיד לנו את זה? הוא רוצה לתת גדר לדמיונות שלנו ולכל ההתעסקות שלנו ברוחניות שלמעלה מאיתנו, "שמה שלא נשיג" בכלים שלנו "לא נדע בשם ומילה". העיקר בשבילנו הוא לרכוש מסך, אור חוזר, וככל שמקבלים בצורה כזאת זה שלנו, למעלה מזה לא. מה זה לא? איך אני אתפתח? תגדיל את המסך, תגדיל את האור החוזר, מה שתקבל בהם זה שלך, בזה אין לך שום הגבלות. אבל מחוץ לצמצום, מסך ואור חוזר אין לך שום אפשרות להשיג משהו ולכן אל תפרוץ את כל הגדרים האלה, זה עיקר האזהרה, כי אתה לא תקבל אף פעם דבר אמיתי, אלו יהיו דברים ששייכים לדמיון שלך.

שאלה: מה זה אומר לאסוף את המחשבה הזאת בעולם שלנו כדי שנתעלה מעלה?

אנחנו תמיד שואלים קצת יותר למעלה ממה שאנחנו משיגים וזה טוב, אבל עושים זאת בתוך הגדר שלנו. כלומר אני משתדל לראות את העתיד שלי - אם היינו מחוברים יותר בעשירייה, אז עד כמה היינו מרגישים ומשיגים את הבורא. אני לא יוצא מהגדר של ההשגה ומכול הכללים שלה, אלא רוצה להתקדם בהם ולהגדיל את הכלי.

שאלה: אתה אומר שבמהות אין לנו שום השגה, יש את המילה מהות אבל בצד האחר אין שום דבר. אם אני אומר כלב, אז אני יודע מה זה היצור כלב ויש לי איך להתייחס לזה. איך להתייחס לעניין זה?

פשוט תדע שאין לך בזה שום השגה. גם זה גבול על ההשגה שלך שנותן לך איזו התמצאות ומייצב אותך באיזה מצב.

תלמיד: האם זה עוגן כזה?

כן.

קריין: אות כ"ה.

"כה) וג' העולמות בי"ע ועוה"ז", ששייכים לעולם העשייה, בדרך כלל. "הם בחינת ההוצאה מכח אל הפועל. כעין האדם, הבונה ביתו בפועל ממש, ומביא העצים האבנים והפועלים, עד גמר בנין הבית.

ולפיכך, האלקיות המאירה בבי"ע. דהיינו, בשיעור שהנשמות צריכות לקבל, כדי שתבאנה אל הגמרן, היא מתלבשת בעשרה הכלים כח"ב חג"ת נהי"מ, שהם כלים ממשים, כלפי אלקותו ית'. דהיינו, שאינם אלקיות, אלא הם מחודשים, לצורך הנשמות."

יש כתר שהוא עולם אין סוף, יש עולם אדם קדמון, ויש את עולם האצילות שהוא בעצם השורש להכול וממנו מתפשטים עולמות בריאה, יצירה ועשייה, שבהם כבר נמצאים התחתונים. אור החכמה מאיר בעולמות בי"ע, בתחתונים, אומנם העולמות האלה אינם אלוקיות, אבל האור מעולם האצילות מתפשט בהם ועליו אנחנו מדברים.

שאלה: התמונה שמתאר בעל הסולם, עולם האצילות, עולמות בי"ע, העולם שלנו, האם זאת תמונה שהמקובלים משיגים בצורה שלמה או שהיא מושגת במדרגות נפרדות?

בדרך כלל אדם משיג זאת בצורה כללית ואחר כך כל דבר ודבר בצורה פרטית, אבל גם את זה וגם את זה משיגים בפרט ובכלל מפני שהכול נכלל מכולם. אתה לא יכול להשיג איזו ספירה, אלא אתה משיג עשר ספירות וספירה מסוימת בתוך עשר הספירות, בצורה כזאת זה קורה.

תלמיד: האם כשאנחנו משיגים את עשר הספירות בחיבור בינינו בעשירייה בזה אנחנו משיגים את כל הבריאה ואת כל העולמות?

נכון, אתה מתחיל להרגיש את כל המציאות יותר ויותר. ודאי שאתה לא מרגיש אותה לפרטים, אבל אתה מרגיש אותה בכללות במידה שאתה נמצא. זאת אומרת, מכך שהשגת איזושהי הבחנה רוחנית אתה מקבל התרשמות מכל המציאות, כי הכול קשור וזה נותן לנו אפשרות לדבר בכלל על כל המציאות גם אם משיגים ממנה פרט בלבד.

קריין: כ"ו.

"כו) ותשכיל בהמשל הנ"ל, ותמצא, איך ג' הבחינות, של החושב לבנות בית, הן מקושרות זו בזו, בדרך סבה ומסובב. ששורש כולן הוא, המחשבה הראשונה, כי לא יבוא שום פרט, בתכנית המחשבתית שלו, אלא לפי סוף המעשה, שיצא לפניו במחשבה ראשונה."

הבורא מתחיל מהסוף. הוא יצר לפניו את התמונה הסופית שהוא רוצה שתהיה בבריאה, אחר כך מתוך התמונה הסופית כביכול - כך אנחנו מסבירים לפי הלוגיקה ולפי ההיגיון שלנו - לפיה הוא מתחיל לבנות מהסוף את ההתחלה. לכן אין טעויות, אם אנחנו יכולים להגיד כך על הבורא, ואין שום בעיה, כי מהסוף הוא הולך להתחלה וההתחלה כולה במאה אחוז מתואמת בכל פרטיה על מנת להגיע לסוף.

"וכן, לא יוציא לפועל משהו, בזמן הבנין, אלא לפי הפרטים, הערוכים לו בתכנית המחשבתית". לכן כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה". "ומכאן תשכיל בעולמות. שאין שום חידוש קטן בעולמות, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה. דהיינו, מבחינת מצב הא' של הנשמות, שהן מצויות שם, בכל שלמותן שבגמר התיקון, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", כנ"ל. ונמצא, כלול שם, כל מה שיתגלה, עד גמר התיקון."

לכן מכאן אנחנו רואים כמה אנחנו נמצאים בעולם שלנו במצב עלוב, קטן, שבכל רגע ורגע אנחנו עלולים לטעות, להבין שטועים, לתקן את הטעות ולעשות צעד קדימה כשלא יודעים לאיזה כיוון. ושוב לטעות, שוב לתקן את הטעות ולא לדעת איך להתקדם וכן הלאה. כך כל פעם ופעם.

אבל כך אנחנו משיגים את הכלים ואת האורות, את חוסר ההבנה ואת ההבנה, את חוסר ההשגה ואת ההשגה, את דרגת הנברא ואת דרגת הבורא, דווקא בגלל שהוא עשה זאת בצורה כזאת שאנחנו יכולים להיות בשני הקצוות של המציאות, גם במקום הנברא וגם במקום הבורא. כך אנחנו מתייחסים גם לילדים וכך בונים להם משחקים כדי שהם יטעו ויבינו מה נכון ומה לא נכון ואז יתקדמו. אנחנו צריכים למצוא בעצמנו את הפתרון הנכון ולבצע אותו.

בדברים הקטנים זה לא כל כך ברור. אבל אנחנו רואים מה קורה במציאות, מלחמות, בעיות, נולדים, מתים, סובלים, עוברות עלינו אלפי שנות סבל, טעויות וחיפושים ועדיין אנחנו לא נמצאים במצב שאנחנו יודעים מה טוב ומה רע ואיך לעשות, ובכל מקום נמצאים בספיקות. כל זה כדי לברר לנו את המצב הסופי שאליו אנחנו מתקדמים לאט לאט.

"ומתחילה, נמשך מא"ס ב"ה, אל עולם האצילות, כבמשל, שתכנית המחשבתית, נמשכת מהמחשבה הראשונה. ומעולם האצילות נמשך, כל פרט ופרט, אל העולמות בי"ע. בדומה למשל, שמתכנית המחשבתית, נמשכים כל הפרטים, בזמן יציאתם לפועל ממש, בבנין הבית.

באופן, שאין לך כל פרט קטן, המחודש בעוה"ז, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה, מבחינת מצב הא' של הנשמות. ומא"ס ב"ה, נמשך אל עולם האצילות, דהיינו ליחס הפרטי, השייך לדבר, המחודש בעוה"ז בפועל.

ומעולם האצילות, נמשך החידוש, לג' העולמות בי"ע, ששם מתגלה החידוש, בפועל ממש. ויוצא שם מבחינת אלקיות לבחינת נברא.

וליצירה, ולעשיה. עד שנמשך לתחתון, הנמצא בעוה"ז.

והבן זה היטב, ותמשיל כל דבר, לנוהג בבנין הבית, אצל אדם גשמי. ואז תבין היטב. ונתבאר, שאין לך שום חידוש, שיתהוה בעולם, שלא יהיה נמשך משורשו הכללי, שבא"ס ב"ה. ומשרשו הפרטי באצילות. ואח"כ עובר דרך בי"ע, ומקבל בחינת נברא. ואח"כ הוא מתהוה בעוה"ז. ותשכיל זה היטב."

שאלה: אנחנו מתרשמים מזה שאצל הבורא הכול שלם, אין לו זמן, הוא שבר ותיקון, והכול אצלו בשלמות. ואנחנו, התורה אומרת לנו, "בשפת בני אדם דיברה התורה", כאילו אנחנו מתקנים, כאילו אנחנו עושים את הדברים, למרות שהכול מתוקן. אז איפה אנחנו צריכים לשים את החיסרון שלנו באמת, בקלקול, בלתקן את המקולקל בעינינו, לא בעיני הבורא, או את החיסרון שלנו במצב שהבורא רואה שכבר אנחנו מתוקנים שם, ולשם לשאוף?

גם בזה וגם בזה. אני צריך לראות את עצמי כשלם וכפגום, כעושה תיקונים ועושה טעויות, וכל מה שאני עושה זה אך ורק כדי להצדיק את הבריאה. להצדיק את פעולות הבורא כנברא, רק את זה אני רוצה לעשות.

תלמיד: כשאתה אומר להצדיק את הבריאה, אתה מתכוון שזה חיוני להצדיק את הבריאה המקולקלת, שמשם אנחנו צריכים לצמוח?

ודאי, כי על ידי זה שהבורא שבר את הבריאה הוא נתן לי הזדמנות להרכיב אותה, כמו ילד שמרכיב אוטו מכל מיני קוביות. על ידי זה אנו מרכיבים את הבריאה, ובזה אנו בונים את הבורא, "אתם עשיתם אותי", כך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים לשלב את שניהם, גם את המצב המתוקן וגם את המצב המקולקל?

כן, אנחנו צריכים להיות כמו ילדים קטנים, להרכיב את הבריאה, וגם להיות קצת יותר גדולים ולהבין שהבורא עשה לנו את זה בכוונה. שאין בכל החיים שלנו שום דבר ממשי, אלא הכול בא כדי שאנחנו נתקרב להשגת הבורא, להבנת הבורא, להצדקת הבורא ונצדיק אותו בכל פרט ופרט שאנחנו נתקעים בחיים שלנו, מה שלא יהיה.

מה שלא יהיה, שנוכל להגיד על כל דבר ודבר, ברוך ה' שברא את זה, שנתן לי את זה, ואני מתקן את היחס שלי לזה אומנם שמלכתחילה הוא היה מקולקל, אבל בסופו של דבר אני מברך אותו. על ידי זה אנחנו מתקרבים לדרגת הבורא.

שאלה: מה ההבדל בין פעולה של קדושה ובין פעולה טמאה שיכולה להוביל אותנו למדרגה יותר גבוהה של חיבור בינינו. מה ההבדל בין שתי פעולות כאלה?

תראה, הכול מסודר כך שאנחנו לא יכולים סתם לטעות, אלא הכול מגיע בכל זאת בהשגחה עליונה שמסדרת אותנו. היא נותנת לנו לטעות ולעבור כל מיני דברים, בכל מיני צורות שנדמות לנו כבמקרה. אבל הכול כדי לתת לנו שוב ושוב אפשרות להתכלל בצורה יותר נכונה ועצמאית בכל התהליך שהבורא יצר בשבילנו.

לכן הכול תלוי בעד כמה אנחנו אוחזים בכמה עקרונות שהם: העשירייה, הלימוד, והאיחוד של "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא". זאת אומרת, שהאדם עם העשירייה ועם הבורא משתדל להרכיב את המערכת הזאת, וכל הזמן משתדל להיות בה.

ככל האפשר אם הוא לא יוצא מזה, אז הוא באמת באמת מתקדם, ומתקדם ישר ונכון. אם לא אז מביאים אותו דרך כל מיני פעולות והוא טועה וטועה עד שמתוך שטועה, הוא מתחיל לראות מה נכון. או מתוך כך שהוא רוצה להקטין את הסבל שלו, או מתוך כך שהוא רוצה להבין יותר וכן הלאה. זה כבר תלוי באופי הנשמה.

שאלה: יכול להיות שיש כזאת הרגשה כאילו כל הזמן הבורא דורש ביטול לא רק בקבוצה, אלא מה שפעם היה יוצא בצורה נורמלית, פתאום יש הרגשה כאילו הוא דורש ביטול בהכול?

כן, יכול להיות. אני לא יכול להגיד לך כן, כי אני לא יודע בדיוק מה קורה לך שם, אבל בכל זאת הוא דורש ממך בכל שלב שבא להבין אותו, להרגיש אותו, להתחבר אליו בצורה יותר צמודה.

שאלה: איך הנברא יכול לתפוס את מחשבת הבריאה שנמשכת מאין סוף לאצילות, מאחר שהמחשבה הזאת נמצאת גבוה מעולמות אבי"ע שאליהם שייך הנברא. האם אנחנו נגיע לשם על ידי הדמיון?

לא. על ידי דמיון אנחנו לא מגיעים לכלום, אבל מאין סוף זה מגיע לעולם האצילות. אמנם בעולם האצילות אין לנו תפיסה, אבל זה כבר מסודר לפי ספירות ופרצופים. כמו שאנחנו לומדים, בעולם אדם קדמון, האור כבר נכנס לתוך הכלי, ומסודר בתוך הכלי. אומנם אנחנו עדיין לא יכולים לשלוט בכלים האלה, אבל בעולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, שם כבר האור יותר קרוב לכלים.

למרות שעולם אצילות כולו אור, זה עדין אור החכמה שפועל בו. ככל שאנחנו יכולים להיות באור החסדים, כי זה הכוח של עולמות בי"ע, בריאה יצירה עשיה, שם זה באור החסדים. אז ככל שאנחנו יכולים להיות באור החסדים, בלהשפיע על מנת להשפיע, כך אנחנו מגיעים להתכלל בעולם האצילות, בלקבל על מנת להשפיע, וכך אנחנו משיגים. זאת אומרת, הכול בכל זאת לפי הגדרים והחוקים של עשר הספירות.

שאלה: אז מי אני, מי אנחנו? אני הילד שמתרגש כשהוא לא מצליח להרכיב את הלגו. או שאני המלט שהולך להיות מוטבע במים, וצריך להיות שמח שאני מאבד את צורתי, והופך לבטון?

אתה חלק מהבריאה, שרוצה לתאר בתוך עצמך מה היא הבריאה, ולבנות בתוך עצמך מודל, תבנית, צורה של כל הבריאה. אז אתה רוצה להתכלל עם כל הנבראים, ועם הבורא, ולייצב את הצורה הזאת. לכן אל תחשוב שאתה כמו ילד, וגם אם אתה מרגיש את עצמך כילד, אבל אתה ילד חכם שרוצה לבנות משהו גדול. זה הקטן גדול יהיה.

תלמיד: כלומר כפועל, ולא כחומר?

כן, כפועל, הבורא דורש מאיתנו להיות שותפים. הוא התחיל את הבריאה, ואנחנו מסיימים את הבריאה.

שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו צריכים להיות החלק הפועל בבריאה, וקודם אמרת שאנחנו צריכים להצדיק. איך אני מצדיק, מה הפעולה הזאת של להצדיק, מה אני צריך לעשות?

פעולת ההצדקה היא בזה שאתה מקבל את מה שיש, אם אפשר להגיד כך, באור החסדים, ומשם ממשיך לבנות את התגובה הנכונה. אתה מקבל את מרות הבורא, ורוצה רק להידבק דרך העשירייה אליו, מזה אתה תלמד מה לעשות הלאה.

תלמיד: הרי זה מתחיל מזה שאני לא מסכים עם מה שאני רואה, בגלל זה צריך להצדיק בכלל משהו. אז, מה השלב הבא?

בשלב הבא אתה רואה שאתה לא מסכים, אתה לא רוצה, ואתה נגד הבורא. עכשיו אתה מבין שדברים האלה לא באים ממך, אלא מהכוח שהבורא מעורר בך, שנקרא יצר הרע,. וכאן אתה צריך לעשות משהו. מה אתה עושה? איך אתה פועל נגד הרצון הזה, שלא מביא אותך למטרה, אלא בא כדי להסיט אותך מהדרך? אבל בדרך, בהסתה הזאת, בכיוון ההפוך הזה, הוא גם מכוון אותך.

אז בהתאם לזה אתה פועל נגד הרצון הזה, ואולי משתדל עד כמה שאפשר. אם אתה כבר חכם ומבין, אז אתה לא פועל נגדו, אלא פונה לבורא ומבקש ממנו, שיעשה לך את העבודה. כי אתה כבר יודע שכלפי היצר הרע שלך אתה חלש מאוד.

אז אתה מבקש מהבורא שהוא יסדר לך את ההצלחה הזאת, נגד היצר הרע. אתה נדבק לבורא, לא רק ביצר הטוב, אלא גם על ידי היצר הרע. או אפשר גם להגיד, שמלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש, כי הוא מביא אותך לקדושה, לבורא, להשפעה.

תלמיד: אז הסוף של הפעולה זה הנקודה הזאת, או שהסוף של הפעולה זה שמשהו שהתלבש לי בהרגשה, שפתאום אני ארגיש שהבורא צודק, וזה היה בסדר?

גם זה נכון, סוף הפעולה - דבקות.

שאלה: מה הטעות של האדם, אם הכול כבר שלם במחשבת הבריאה?

הטעות של האדם שהוא מתנתק מהשורש, שהוא שוכח שיש מישהו שמנהל אותו בכל המצבים שלו, גם הרעים וגם הטובים. זאת הטעות היחידה, ניתוק מהשורש.

תלמיד: גם את המצבים האלה הבורא הביא לו.

זה שהבורא עושה, תעזוב אותו, ודאי שהכול הוא. אבל אנחנו צריכים לראות איך אנחנו פועלים בצורה נכונה. והצורה הנכונה מתחילה מזה שאני מתקשר לשורש, ואומר שאין עוד מלבדו, טוב ומטיב. ומזה אני מתחיל את החזרה שלי להכרה הרוחנית.

תלמיד: אז כל הפעולות הן בעצם רק בתגובה?

אנחנו תמיד נבראים, ולכן אנחנו תמיד פועלים בתגובה.

תלמיד: השאלה היא אם אי אפשר להימנע מטעויות?

אני לא רואה בזה טעויות, אני רואה בזה תיקונים. שאם אנחנו מדברים על התהליך שאנחנו עוברים, אז הכול רק תיקונים. ואין אדם עומד על דבר מצוה, אלא אם נכשל בה.

תלמיד: אם יש תיקונים, ויש את מטרת הבריאה, או מחשבת הבריאה, שעומדת כבר שלימה, אז מה מחבר ביניהם?

טעויות. דווקא כשאתה מתחיל, טועה, זה מחזיר אותך לתיקון. כתוב, "אין אדם עומד על דבר מצוה אלא אם נכשל בה".

תלמיד: וזה מה שמחזיר למטרת הבריאה?

כי בזה אתה בונה אור וכלי. טעות היא אלמנט, או מצב הכרחי, על כל צעד ושעל.

שאלה: לדוגמה ההכנה, אנחנו כאן ויש לנו הזדמנות להתחבר לכלי העולמי. זה שאנחנו פותחים עיניים, ואיפשהו טועים ומפספסים לעשות מה שאנחנו צריכים לעשות, בזה הטבע יכריח אותנו לעשות תיקונים, לא אנחנו נעשה את התיקונים. אז איזו חשיבות יש להכנה?

להכנה יש חשיבות, כי בלי הכנה אין לך שביל נכון כדי להגיע לסיום. ההכנה צריכה לעורר אותך ולכוון אותך. לעורר במצב הנוכחי, ולכוון אותך למצב שאליו אתה צריך להגיע.

שאלה: אנחנו כביכול צריכים לשמוח מזה שהבורא מרשה לנו לשגות?

בטח, אנחנו צריכים להיות שמחים גם בטעויות. כי הכול מגיע מהבורא. זאת אומרת, כל רגע ורגע שאני מקבל, בטוח שאני מקבל את הרגע הזה מהבורא, ובטוח שאני צריך להודות עליו, וממנו והלאה להתקדם. לא חשוב מה אני מרגיש. לא חושב מה עובר עלי, אני צריך לקבל את זה כדברים שחייבים לעבור עלי, וכך אני הולך ומתקדם למטרה.

שאלה: יש כזו גישה שהכול זמני, וכשמגיעים אילו מצבים שמגיעים מהבורא זה נראה כאילו זה לתמיד. איך אפשר ללמוד את הגישה הזאת שהכול זמני או שזה ניסיון לברוח מתפילה אמיתית?

אל תהיה ילד. תמיד אתה תכנס למצב חדש, ויכול להיות שייראה לך מצב נורא, או יכול להיות שהמצב יהיה טוב, ואתה שאתה נמצא במצב הזה, אתה נמצא בו עם כל הראש. ולכן אתה לא יכול להיות מוכן ולהסתכל מהצד על כל מצב ומצב שאתה עובר. אלא תמיד זה יהיה כך. אתה שואל מה יכול להיות? הקבוצה שעומדת לידך, היא יכולה להיות לך כעוגן, היא יכולה לתפוס אותך, להחזיק אותך, לעזור לך, לשמור עליך, לרומם אותך. הקבוצה שלידך. אבל אתה בעצמך, אפס.

שאלה: צורת המחשבה של מי שבונה ומתכנן את הבית, היא שזה כבר קיים כמו שהוא מתחיל מהסוף להתחלה. מה מהדוגמה הזאת יכולים לקחת, כדי להיות דומים לצורת מחשבה כזאת?

ללכת ולבנות ולקוות שאנחנו בונים נכון.

תלמיד: גם עם התוכנית לא ברורה?

התוכנית היא פשוטה, לבנות עשירייה יותר ויותר מחוברת, בכוונה שיצטרפו אליה עוד עשיריות, וכך יהיה כלי אחד דאדם הראשון.

שאלה: אנחנו לומדים שמטרת כל התהליך היא שבסופו נגלה את הבורא את מצב א' פי תר"כ פעמים. בדוגמה עם הבית, מה מגלים פי תר"כ פעמים?

את האלמנטים שלו. כי כל החכמה תלויה במספר המרכיבים, שאותה חכמה עומדת עליהם.

תלמיד: זאת אומרת, עוד ועוד פרטים בבית?

כן.

תלמיד: ובתוך זה מגלים את רצונו להיטיב?

נכון. הכול תלוי ממספר המרכיבים. על אותו העיקרון שלא משתנה מההתחלה.

שאלה: האם אור חוזר יכול לצאת מאדם גם בפעולות שאדם לא ממש מבין שהוא מחזיר בהם את האור? או שזה תמיד יקרה רק במודעות מלאה של האדם?

לא, אפילו בלי מודעות מלאה.

שאלה: בקשר לראיית המציאות, הסברת שאפשר לראות אותה אך רק דרך מסך ושעלינו להיזהר מליפול לדמיון, השאלה מה עושים כשמבינים שנמצאים בחיים של אגו ואין מסך כרגע? איך להסתכל על המצב הזה? האם אנחנו כמו מתים?

דרך העשירייה אתם לא טועים אפילו אם עושים שטויות, אבל אם עושים אותן יחד זה נקרא "נכון".

שאלה: אם אנחנו לא מגיעים להכרת הרע ובהתאמה לחיסרון ממשי אז אין מה לבקש. איך לרכוש את זה?

הכול אפשרי רק דרך עבודה בקבוצה. במקום שאתה נמצא אין לך שום אפשרות אחרת לקבל תגובה, תשובה נכונה. זה אפשרי אך ורק מתוך זה שתפעל בקבוצה, בקבוצה תקבל את כול הדברים, בקבוצה תעבוד ובקבוצה תשלח את כל התשובות שלך בחזרה לבורא. הכול מגיע מהקבוצה ואם אתה יוצא ממנה אז אתה כאילו נמצא באוויר.

שאלה: הבנתי שהשגה מושגת אחרי צמצום ואור חוזר. איך בזמן השיעור אנחנו יכולים להתקרב לצמצום?

בזמן השיעור אנחנו צריכים להתחבר בינינו כמה שאפשר ולא להיפרד, כי דווקא בזמן השיעור כל אחד רוצה להיצמד לשכל ולרגש שלו וכאן דווקא אנחנו צריכים להיות יחד עם כולם ככל אפשר. לכן לימוד חכמת הקבלה הוא תמיד בקבוצות, כך היה החל מקבוצת רבי שמעון ועד היום וכך זה צריך להישאר. ככל שאנחנו מתאמצים להיות בחיבור בינינו בזמן השיעור, אפילו אם לומדים קצת, זה הלימוד הנכון.

קריין: אות כ"ז.

אות כ"ז

ועם זה תבין, שכל השנויים האלו, המתוארים בעולם האצילות, אינם נאמרים בהאלקיות, כשהוא ית' לעצמו, אלא רק כלפי הנשמות, בשעור שמקבלות מאצילות, דרך ג' העולמות בי"ע. וענין המציאות של העולם ההוא, הוא ביחס התכנית המחשבתית, אל מחשבה הראשונה, שהוא א"ס ב"ה.

אבל בשניהם, הן בא"ס ב"ה והן בעולם אצילות, עוד אינו נמצא שם מבחינת נשמות כלום. כמו בתכנית המחשבתית, של אדם החושב בו, שאינו נמצא במוחו, משהו מעצים ואבנים וברזל הממשים.

ומציאות הנשמות מתחילה להתגלות בעולם הבריאה. ומשום זה גם הכלים של ע"ס, שהם המודדים שיעור וקצבה אל הנשמות בפועל ממש, המה בהכרח אינם אלקיות, אלא מחודשים. כי באלקיות, לא יתכן כלל שינוים ומספר.

ולפיכך, אנו מיחסים, לכלים של הע"ס שבבי"ע, ג' הגוונים: אדום, ירוק, שחור. שלא יתכן אפילו להרהר, שיהיו בחינת אלקיות. כי אין ח"ו שום חידוש דבר נוהג בו. אבל האור, המלובש בעשרה כלים שבבי"ע, הוא אלקיות ואחדות פשוטה, בלי שום שינוי משהו. ואפילו האור, המלובש בכלי התחתון שבעשיה, הוא אלקיות פשוטה, בלי שום שנוי ח"ו. כי האור הוא אחד, כשהוא לעצמו. וכל השינוים, שנעשו בהארתו ית', נעשו על ידי הכלים של הספירות, שאינם אלקיות. שיש להם, בדרך כלל, ג' גוונים האמורים. ובדרך פרט, נעשו מג' גוונים ההם, רבי רבבות שינוים לאין קץ.

כמו בעולם שלנו, מתוך שבעה צבעים עיקריים יש את כל מבחר הצבעים.

שאלה: בעל הסולם כותב ש"איהו" פירושו מהות הספירות שהוא אין סוף. האם זה אומר שהמהות של כל הדברים היא אותה המהות, שיש מהות אחת לכל דבר ודבר?

כן, הכול מגיע מאור אין סוף שכולל את הכול.

שאלה: מה ההבדל בין הבורא לפני שהנברא משיג אותו לבין הבורא אחרי שהנברא משיג אותו, מה משתנה בו?

אנחנו לא יכולים לדבר על הבורא ללא השגת הנברא. גם המילה "בורא" בוא-וראה מתארת איך אנחנו מגיעים לתיאור הזה בנו, בתוכנו, איך הכלי הפנימי שלנו, הרגשות והמחשבות, מתרשמים ממשהו שנקרא "בורא", כך אנחנו מדברים עליו, אין בורא ללא נברא. "בורא" הוא משהו שמתרשם, שמתחדש, שמופיע בתוך הנברא, בתוך האדם, אין בורא ללא אדם. אלא איך, באיזו צורה הוא קיים? רק במה שאנחנו יכולים לתאר, זאת אומרת כמו שהנברא בונה אותו.

שאלה: מהו חומר הגלם לבניין הכלי הרוחני לפי המשל של העץ והלבנים של הבית?

חומר הגלם שלנו הוא הרצון לקבל שנברא יש מאין. החומר הזה מקבל כל מיני צורות על ידי השפעת האור עליו, מאיפה מגיעות אליו הצורות האלה? מכך שהאור משפיע עליו בצורה הדרגתית ומשנה אותו במקצת, שוב משפיע ומשנה אותו עוד יותר, ושוב ושוב, עד שבארבעה שלבים כאלה הוא מגיע למצב הפוך ממה שהיה בבחינה הראשונה. הצורה האחרונה הזאת היא ה"נברא" ההפוך מהבורא. מכאן ואילך אנחנו יכולים לדבר על התיקונים שהנברא הזה עובר ואיך הוא מתאים את עצמו לבורא. זה כל העניין.

שאלה: מה זה אומר לרכוש מסך?

"לרכוש מסך" נקרא שאני רוצה להיות למעלה מהאגו שלי, כלומר להתחבר עם הבורא במשהו, להיות כמוהו במשהו. בפועל אני יכול לעשות זאת רק בתנאי שאני מתחבר עם החברים כנגד עצמי, מתנתק מעצמי ונדבק לחברים וזו אפשרות שתמיד נמצאת לפניי בתוך הקבוצה. אם בכל רגע ורגע אני פועל לחיבור עם החברים, בניגוד למה שאני עצמי הייתי רוצה לעשות, אז הפעולות שלי נכונות.

שאלה: בעל הסולם כותב שהכול הוא אלוקיות ואחדות גמורה. איך ייתכן להבין את השינויים שהתחתונים גורמים שם, האם תוכל להסביר איך זה קורה?

ודאי שהכול אלוקיות גמורה אבל לא בצורה הגלויה בפנינו. אנחנו צריכים להגיד שאנחנו נמצאים בעולם אין סוף, בתוך הבורא, בתוך אור אין סוף, ובאמת אנחנו ממש נמצאים בצורה נפלאה, גבוהה, אבל לא לפי מה שגלוי בפנינו, אלא לפי איך שאנחנו צריכים לגלות את עצמנו, צריכים להשתדל לראות. איך עושים זאת? רק על ידי דביקות.

שאלה: מה זה אומר להשיג מידה רוחנית?

"מידה רוחנית" זה שאני במשהו מתנתק מעצמי, מהאגו שלי, ומעלה את עצמי לדרגה יותר גבוהה ממנו, כאילו אני לא רוצה שום דבר לעצמי. אז אני מתחיל לעשות חשבון איך להתכלל בתוך החברים שגם מתנתקים מעצמם. וכמה שאנחנו יחד יכולים להחזיק זה את זה בידיים, להתנתק מהאגו הפרטי של כל אחד ואחד אז דרך ההתחברות בינינו, אנחנו מתחברים למשהו משותף בינינו שהוא הבורא. הוא לא נמצא אלא במידה שאנחנו מתנתקים מעצמנו ורוצים להתחבר בינינו, אנחנו בונים כזאת דמות, הגדרה מיוחדת שנקראת "בורא". ואז דרך חיפוש, מה זה נקרא להתנתק מעצמנו, מה נקרא שכולנו מתחברים בינינו במה שמשותף בינינו, אנחנו פתאום מוצאים אותו, מגלים שכן קיים דבר כזה, שורש המשותף לנו, כך מוצאים את הבורא.

שאלה: האם יש הבדל בין כלי לנשמה?

"כלי" זה רצון המיועד לקבלת האור, אחרת זה לא כלי. "נשמה" זה כבר רצון שמסודר בצמצום, מסך, אור חוזר ונמצא בהתאמה לאור שממלא אותו במשהו ואז הרצון הזה נקרא "נשמה".

שאלה: מדוע אנחנו זקוקים לעולם הגשמי הזה עם כל החוויות והלחצים כדי להביא אותנו למצב הרוחני המתוקן?

אנחנו נמצאים בעולם הזה עד גמר התיקון, כי על כל בירור רוחני אנחנו תמיד חייבים לעמוד על הנקודה של הרצון האגואיסטי, על הנקודה שאנחנו מתחילים ממנה. כל רצון ורצון שמתגלה בנו הוא רצון אגואיסטי חדש שלא נגלה קודם, ולכן אנחנו חייבים תמיד להתחיל מנקודת העולם הזה ולהגיע עד אינסוף.

שאלה: מה זה אומר להצדיק את הבורא בפועל, האם יש איזה תהליך שצריך לקרות כדי שאני אגיע להצדקה?

ודאי, להגיע להצדקת הבורא זהו תהליך גדול מאוד. אני צריך להרגיש את עצמי ולהרגיש את הבורא ולסדר את עצמי בצורה כזאת שאני מתנתק מעצמי. אני צריך להרגיש את עצמי במקום הבורא. אחר כך אני חוזר לעצמי, לראות מי אני, אני מתחיל להשוות את המצב שלי עם המצב של הבורא - מלכות ובינה, בינה ומלכות - עד שאני מגיע מכל הצורות האלה של קשר וניגוד למצב שגם מלכות וגם בינה עוזרות לי לעלות לכתר. שם אני כבר מגלה את הדבקות שלי בבורא ועד כמה בדבקות הזאת יש הרבה מרכיבים שכולם באים מדבר והיפוכו. אין כתר ללא מלכות ואין מלכות ללא כתר, איך שהם תומכים זה בזה.

שאלה: איך אנחנו עושים את התהליך הזה בפועל במצבנו?

בשנאה ובאהבה ככול שאנחנו נמצאים בקבוצה. כמו תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה ואחר כך התחברו והשיגו זוהר עליון. כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: האם אפשר לראות בהפרעות של העולם הזה חומר לבנין ועבודה בבניית העשירייה?

ודאי שכן. אם מתגלה משהו בכל המדרגות, בכל העולמות, כל שכן בעולם הזה, זה אך ורק כדי שאנחנו, כל אחד מאיתנו יתפעל בצורה מחויבת לתיקון שלו. לכן כול מה שקורה עכשיו לכל אחד, ככול שהעולם הזה משפיע עלינו, ככול שאנחנו מתרשמים ממנו, כל זה הוא כדי שנדע איך לייצב את עצמנו לגמר התיקון.

שאלה: האם במחשבת הבריאה נמצאים כל המצבים שאנחנו עוברים כולל התיקונים שאנחנו צריכים לעשות, או שנמצאים שם רק המצבים המתוקנים?

כל המצבים מחויבים להיות, אף מצב לא נעלם, אין העדר ברוחניות, והכול רוחניות, אין גשמיות. לכן כל מה שאנחנו עוברים נכלל באינסוף וזה מעמיד אותנו בצורה סופית.

שאלה: אם הכול הולך לפי המחשבה והתכנית של הבורא שהוא עשה מראש, אז למה נחוצה תפילה מצד האדם?

בכלל יש שאלה, אם הכול נקבע מראש, אז איפה אנחנו, בשביל מה אנחנו, מה יש בנו? יש בנו הסכמה. אני מרכין את הראש שלי ומוכן לקבל את כל מה שיש עלי מלמעלה, ואני בודק את זה ורואה עד כמה התנגדתי לכל הדברים האלה, גם מצד כוח הקבלה וגם מצד כוח ההשפעה, גם מצד הרצון לקבל גם מצד הרצון להשפיע, ואז אני כביכול מחלק את עצמי לארבע בחינות. אחר כך אני מבטל את עצמי ומשייך את עצמי רק לקבלת הבורא, שישרה, שיופיע, שימלא אותי עם כל השליטה שלו לגמרי. כך אנחנו מגיעים לדבקות.

שאלה: האם ניתן לצמצם את כמות הטעויות בדרך?

כתוב "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". מצווה היא פעולה נכונה, מצווה היא מהמילה ציווי, שהבורא מצווה שאנחנו נעשה כך ואנחנו משתדלים לעשות. בהשתדלות שלנו לעשות פעולות השפעה ודאי שקודם כל אנחנו מגלים עד כמה אנחנו נמצאים ברצון לקבל. לכן אנחנו קודם כל רוצים לקבל, קודם כל רוצים לעשות כל מיני פעולות נגד, לטעות, וכך הולכים. אחר כך אנחנו רואים שזה לא נכון, מצטערים, מתרגזים על עצמנו, על הבורא, על כול העולם, עד שמגיעים למצב שאנחנו מסכימים. ומתוך ההסכמה מגיעים החיבור, הדבקות, וכך אנחנו מתקנים את המצב.

שאלה: האם אי ההסכמה שלי עם מה שקורה זה חוסר התיקון שלי?

אי הסכמה זה חלק מתיקון. זה נקרא ש"אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה", שהוא לא רוצה לעשות, לא רוצה להשפיע, לא רוצה לעשות שום דבר, פועל נגד הבורא כביכול. אחר כך בסופו של דבר הוא משיג שהבורא צודק, והוא מכניע את עצמו ופועל במקום הבורא, כמו הבורא.

שאלה: איך היכולת להצדיק את הבורא תלויה בחיבור בינינו בעשירייה?

היכולת להצדיק את הבורא יכולה להיות רק בתוך עשירייה, כי אנחנו יכולים לתת דוגמאות זה לזה. יוצא כך, שאף אחד מאיתנו לא רוצה, אבל כשנותנים דוגמאות, אז כל אחד מתוך בושה - תראו עד כמה זה עובד בצורה הפוכה - הוא פועל בצורה כביכול נכונה יותר כי הוא מתבייש להיראות כנכשל ונבזה בעיני החברים. בצורה כזאת לאט לאט אנחנו מתחילים לדחוף זה את זה לפעולות השפעה.

שאלה: איך נוכל להפוך לשותפים של הבורא אם אף פעם לא נשיג את מהותו?

אנחנו שותפים של הבורא במעשים, "תעשה רצונך כרצונו", ולא במהות. אני בכלל לא יודע מהי מהות הבורא. הוא מצטייר לפניי או בי ככוח השפעה, אהבה, חיבור, נתינה, אבל מי הוא, מה הוא, אנחנו אף פעם לא משיגים. יש עוד מדרגות שאני לא יודע מה קורה שם, אבל בעצם כתוב "ממעשיך הכרנוך", נעשה מעשים כמוהו ומתוך זה נבין קצת מי הוא, מה הוא, אבל זה בכל זאת לא הוא, כי מהותו היא הרבה למעלה מזה.

שאלה: איך אפשר לשלב בין זה שאנחנו צריכים להצדיק את כל מה שקורה, לבין זה שצריכים לפנות לבורא שיתקן?

אנחנו פונים לבורא לא שיתקן את העולם, אלא אנחנו פונים לבורא שיתקן אותנו, אם אנחנו מדברים על חכמת הקבלה. אנחנו לא כמו האנשים ברחוב שמאמינים ופועלים כך שמתפללים לבורא כדי שישנה את המציאות, אנחנו מתפללים לבורא כדי שישנה אותנו. מתוך זה שאנחנו עוסקים בחכמת הקבלה, בחכמת הקליטה, אנחנו נרגיש ונגלה שכל הפעולות שאנחנו רואים בעולם שלנו הן פעולות אחרות, לא כמו שהן נראות לנו כפעולות זוועתיות ונוראיות, שהורגים, אונסים, גונבים, עושים כל מיני פעולות, אנחנו נגלה שזה לא כך, כי אנחנו נשנה את הכלים שלנו.

"כל הפוסל במומו פוסל", ולכן הכול תלוי בכלים שלנו. אם נתקן את הכלים שלנו, אז נראה עולם אינסוף. האם העולם ישתנה? כן, הוא ישתנה, כי העולם זה מה שהאדם מרגיש בתוך הכלים שלו. אם הוא יתקן את הכלים שלו, אז הוא יראה אחרת, לכן מלאך המוות יהיה המלאך הקדוש. "אבל איך יכול להיות אם הוא עשה את כל הדברים הזוועתיים האלה על מה שכל כך קרוב לי?" אתה תראה שזה ייראה לך אחרת, שאין שום דבר רע בעולם מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה, כולל כל מלאכי המוות וכל המצבים הגרועים ביותר, אף אחד לא עשה שום דבר רע. כולם קיימו את פקודות הבורא בצורה היפה, הטובה ביותר, והכול היה רק אור אינסוף השולט בכל המציאות.

צריכים לעכל את הדברים האלה לאט לאט, אבל בכל זאת להסתכל בצורה כזאת על המציאות זה מאוד עוזר לנו להתכלל יחד ולהמשיך את הכיוון שלנו.

שאלה: האם אפשר לתת דוגמה איך בראייה רוחנית מסתכלים על כל הזוועות שרואים בגשמיות?

יש עניין שקורה במציאות ויש עניין מעל המציאות. לכן אם באים להרוג אותך, אז "השכם להורגו", אתה צריך להרוג אותו קודם כדי להגן על החיים שלך, לעומת זאת אתה צריך להתקדם למצב שתראה שהכול מגיע מהבורא. אנחנו עדיין לא נמצאים במצבים האלה שנוכל לקשור אותם יחד, אלא יש זמן, תנועה ומקום, יש הרבה הבחנות כמו שאנחנו רואים מה שקורה כאן. אנחנו נלמד איך לעשות את זה, כולכם תבינו, תרגישו ותגלו את המצבים האלה, אנחנו בזמן כזה שהמצבים האלה עוברים די מהר.

שאלה: איך אנחנו יודעות אם אנחנו טועות או מתקדמות נכון בדרך הרוחנית?

אתן עדיין לא יכולות לראות את זה. אולי אפשר לראות מעט מתוך זה שאתן מבינות יותר, מרגישות יותר, מתחברות יותר, מבינות אחת את האחרת במשהו.

נשים הן חומר מאוד מיוחד בבריאה. הבורא קודם עיצב את האדם, את הכוח המשפיע בגשמיות, ואחר כך מתוכו את האישה ככוח המקבל במציאות, לכן אנחנו יכולים ללמוד מזה הרבה. עוד נלמד, כרגע אני מפחד מבלבולים. כל הפדגוגיה, הגישה הנכונה ללימוד היא לחלק את החומר הנלמד ולתת אותו כמו שנותנים לתינוק, מנות נכונות, כמות נכונה, חום נכון, לדלל. לכן כמו לתינוק, לילד שגדל, צריכים לתת כל דבר בזמנו ובתנאים שהוא יכול לקבל ולהתחזק, כך אנחנו בלימוד שלנו. אנחנו גדלים לעולם יותר עליון ולכן צריכים להיזהר בצעדים שעושים.

שאלה: אנחנו עשירייה צעירה מאוד ולומדות בפעם ראשונה את "מבוא לספר הזוהר". הגענו למסקנה שאנחנו לא מבינות דבר בהקדמה הזאת. האם זה אומר שמוקדם לנו עדיין ללמוד את זה וצריך ללמוד הרבה חומר לפני זה?

כתוב "לא החכם למד", הכוונה שאף פעם החכם לא לומד, הוא לא יכול ללמוד. מטרת הלימוד היא שנבטל את עצמנו, נתחבר בינינו ונרצה לקבל משהו מלמעלה. וזה לא חשוב אם לא יודעים לקרוא ולא מבינים את השפה, כל שכן לא מבינים מה כתוב, לא מבינים את הדברים האלה. כי מי מבין את זה? מבין מי שנמצא בדרגה של בעל הסולם כמו שהוא כתב את זה כאן, ואז האדם יכול להגיד, "כן אני מבין את מה שהוא רוצה להגיד לי". אבל חוץ מזה? אין דבר כזה. לכן מהי המטרה? שנבטל את עצמנו, ואז האור שיופיע מהבורא דרך המקובל, דרך הטקסט הזה כלפינו, כשאנחנו לא מבינים אבל מתבטלים, האור הזה ישפיע עלינו וכך נתחיל בהדרגה למלא את עצמנו עם השפעה עליונה, לא בשכל, אלא זה ישפיע עלינו.

איך ילד קטן מתפתח? הוא מרגיש מבחוץ מה משפיע עליו מכל מיני דברים, צלילים, יחסים, נגיעות, וכך הוא מתפתח, אותו הדבר אנחנו. לכן כתוב לא החכם למד, זה לא נכנס בנו דרך השכל. ההבנה, ההכרה, ההתקדמות היא לא דרך השכל, אלא דרך כל מיני ערוצים אלטרנטיביים, צדדיים. לכן ככל שנתחבר יחד וככל שנרצה יחד שזה העיקר, נגיע למצב שהאור ישפיע עלינו יותר ומזה נתפתח, נבין, נרגיש, נשיג.

שאלה: מתי פעולה נחשבת כפעולה דרך הקבוצה?

כאשר הן מחוברות, אפילו במקצת. אפילו שהן לא מחוברות, אבל הן מבינות שהן לא מחוברות, מצטערות על כך ורוצות במשהו להיות מחוברות, אז כבר יש להן חיסרון מזה שלא מחוברות, והחיסרון הזה הוא כבר כלי והן מקבלות בתוך הכלי הזה משהו מלמעלה, הארה עליונה.

אם אני לומד חכמת הקבלה ולא רוצה ללמוד, ואפילו שאני אומר כל הזמן שאני לא רוצה ללמוד, אני אקבל. כמו שרב"ש היה אומר - אישה אומרת לבעלה "אני לא צריכה אותך אבל תשב לידי ותשמע", והוא אומר "בשביל מה אני צריך לשבת?", והיא עונה "שב ותשמע שאני לא צריכה אותך". מה שרב"ש רצה לומר זה שהיחס לבורא, לחכמה חייב להיות, לא חשוב אם הוא חיובי או שלילי, לא חשוב איזה יחס, העיקר שיהיה יחס וקשר. לכן אם יש מריבות זה טוב יותר מאדישות.

שאלה: איך עשיריית נשים יכולה להתחבר אם האישה היא כולה מלכות?

כל אחת לא דומה לחברתה, בין נשים יש הבדל גדול מאוד, בין גברים לא. לכן ילדים משחקים ביניהם ואין להם בעיה לשחק יחד. בעבר לא ראינו קבוצת נשים שמשחקת בכדורסל, בכדורגל, רק בזמן האחרון זה כך בספורט. בדרך כלל מתחברות שתיים שלוש נשים, ואם הן קצת יותר, אז הן מתחילות להתחלק, הרבה נשים לא יכולות להיות יחד. אלא אם יש ביניהם גברים, אז הגברים יכולים לחבר בין הנשים, אבל כל אישה נמצאת בדחייה מחברתה.

לכן אנחנו צריכים להבין שכך עלינו להתנהג, גם בקבוצות שלנו, גם בקבוצות של נשים. אנחנו עוד לא התחלנו לטפל בעולם, לצאת מעצמנו לעולם, כשנעשה זאת אז נדבר על טבע הבריאה מבחינת גברים ונשים, ואיך אנחנו יכולים לסדר את כול העולם נכון כמציאות נשית וגברית, כאדם וחווה.

שאלה: אם רק שתיים או שלוש נשים יכולות להתחבר, למה אנחנו מסודרות בעשיריות?

בינתיים, אחר כך נראה. אני בעצמי לא יודע, כי מה שאנחנו עושים אנחנו בהרבה מקרים הולכים בצורה עיוורת, אינסטינקטיבית, כמו שאומרים כך עושים. ואז "ממעשיך הכרנוך", מה שנקרא.

שאלה: האם הרצון האישי שלי לקשר עם הבורא, אפילו שהוא דרך העשירייה, הוא רצון אגואיסטי?

זה לא חשוב. כולנו מתחילים מהאגו שלנו, מכלים שבורים. העיקר שהרצון הזה יהיה גדול ככל האפשר כדי שיהיה לנו אחר כך מה לתקן.

שאלה: מה הקשר בין מסך לבין הסכמה?

מסך הוא נגד הסכמה. הסכמה היא שאני מסכים, אולי בגלל צרות, בעיות, פרסים, לא חשוב, אבל אני מסכים. והמסך הוא נגד הסכמה, נגד הרצון שלי, אני קם ופועל בצורה הפוכה מהרצון, זה המסך.

נניח שאני לא רוצה להיות מחוברת עם החברה שלי, אבל מפני שאמרו לי שאני צריכה להיות איתה בעשירייה אחת, אז אני מתקרבת אליה ועושה הכול כדי לתת לה, לחבר אותה ולהיות מחוברת אליה, כך אני פועלת. למה? כי זו הדרך לבורא, לכן אני חייבת להגיע לחיבור, הבורא שם לי תנאי.

בסופו של דבר אני חייבת להיות מחוברת, אני חייב להיות מחובר, גבר או אישה זה לא חשוב, עם כל האנשים שבעולם, בהדרגה ודאי. אבל בסופו של דבר נגיע למצב שכל העולם יהיה מחובר, כולם ירגישו שהם שייכים לכוח עליון אחד שהוא כוח האהבה.

שאלה: מה זו עשירייה חזקה שמשפיעה על כל יתר העשיריות?

עשירייה שנותנת דוגמה עד כמה הם מחוברים, עד כמה הם תומכים זה בזה, עד כמה הם יכולים בחיבורם לעלות, להתעלות למעלה מהשוני שביניהם, למעלה מהמריבות שמתגלות ביניהם. ואלו באמת מריבות גדולות ושוני גדול והם בכל זאת מתעוררים, מתעוררות למעלה מזה.

(סוף השיעור)