heb_t_rav_2010-01-17_lesson_otkrivaem-zohar_n11

פותחים הזוהר

(מאמר "ב' נקודין", אות ק"כ - אות קכ"ד)

שיעור 11

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 17.01.10- אחרי עריכה

המאמר החשוב ביותר בכל ה"הקדמה לספר הזוהר", נקרא "ב' נקודין". יש סך הכול שתי נקודות, נקודות המלכות, ההתחלה שממנה אנחנו מתחילים את המסע הרוחני של ההתקדמות שלנו. והמטרה שלנו שזו בינה, שאיתה אנחנו מסיימים. כשמלכות משיגה את בינה במלואה, מתחברת איתה, נדבקת בה לגמרי, היא מקבלת מהבינה את כל התכונות, ומבטאת גם את התכונות שלה. זאת אומרת, עד כדי כך היא מקבלת את תכונות הבינה, שלא סתם מבטלת את עצמה, כלולה בה, ומתמזגת בה, שבינה תשלוט בה. אלא היא עולה לבינה, היא מתמזגת בה, מאפשרת לבינה לספוג את עצמה לגמרי, ואחר כך מתחילה להראות את התכונות שלה בתוך תכונות הבינה. ואז יוצא שנולדות שתי תכונות, תכונת הבורא - תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, ותכונת הנברא - תכונת הלקבל. ואז שתי התכונות האלה שמתחברות יחד, עובדות יחד ומשיגות את דרגת הכתר.

יוצא שיש לנו כתר, חכמה קטנה, בינה, זעיר אנפין הקטן, ומלכות, זה המבנה שלנו, של כל הבריאה. ואנחנו, שרוצים להתחבר יחד, עולים לבינה, אבל רק באותה מידה שאנחנו רוצים להתחבר יחד. משום שחיבור יחד הכוונה היא ביטול האגו שלנו, בזה אנחנו מקיימים את התנאי של צמצום א'. אחרי שהתחברנו כאחד, בזה אנחנו מבטלים את עצמנו לגמרי כלפי בינה, כמו זרע שנדבק ברחם אימו, ומתחילים שם להתפתח. זאת אומרת, האגו מתחיל להתפתח בתוכנו מאפס לכל אורך מאה עשרים וחמש המדרגות שלנו. ואנחנו, מעל האגו הזה, בלי לשים לב שפועלים על ידי צמצומו, מנסים כל הזמן להתכלל בתכונת הבינה. ובצורה הזו אנחנו גדלים, כמו שגדֵל העובָר, מנקודה שבלב ועד שעובר תשעה חודשים של התפתחות. (ראה שרטוט מס. 1)

שרטוט מס. 1

כאשר הוא ביטל את עצמו לגמרי כלפי אימו, ספג לעצמו את כל מה שהיה צריך לספוג מהדם שלה, אז הוא נולד ומתחיל להביע את התכונות שלו. וכשהוא מבטא את כל התכונות האגואיסטיות שלו, בתוך תכונות הבינה, שתי התכונות האלה מתעלות יחד בתוכו, והאגו שעלה לבינה ביטל את עצמו, הביא אותו לאפס. בתוך בינה מעל האגו הזה הוא קיבל את כל תכונות הבינה, בלי לתקן ובלי להשתמש בו, ועכשיו הוא מתחיל להשתמש בו עם תכונות הבינה יחד. מלכות ובינה שעולות יחד עד דרגת הכתר, שזו המטרה שלנו. מטרה להשתוות לבורא, כאשר כל תכונות המלכות וכל תכונות הבינה שמתוספות יחד תומכות זו בזו, ובצורה הזו אנחנו נעשים שווים אליו, מידבקים בו.

"קכ) בראשית. ר' חייא וכו': בראשית. ר"ח פתח" הוא פתח את הדרך לעליון, את האור, וכשהוא התחיל לגלות בתוכו את האור הוא התחיל לבאר אותו הלאה. ומשפטו הראשון, "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ראשית חכמה. שואל, מקרא זה היה צריך לומר סוף חכמה יראת ה', כי יראת ה', ה"ס מלכות; שהיא סוף חכמה." היה צריך לומר סוף חכמה יראת ה', אבל משום שיראת ה' היא תכונת המלכות לכן היא אחרונה, והחכמה היא חכמה עליונה. זאת אומרת, יש יראה, שזה לא פחד, אלא תכונת המלכות, ויש חכמה. אבל עונה הוא "ומשיב, אלא היא, המלכות ראשית להכנס לתוך מדרגת החכמה העליונה." אם אני רוצה להגיע עד המדרגה הזאת, עד החכמה, אז אני צריך לעלות אליה ממלכות. ולמצוא את עצמך במלכות זה גם לא כל כך פשוט, כי מלכות זה לא סתם אנחנו, אלא אנחנו שרוצים להתחבר, שרוצים את העליה הרוחנית.

לכן נאמר "ז"ש, פתחו לי שערי צדק דהיינו שערי המלכות שנקראת צדק, זה השער לה'. ודאי אם לא יכנס בשער הזה, לא יכנס אל המלך העליון לעולם, כי הוא עליון ונסתר וגנוז, ועשה לו שערים, אלו על אלו." לשם מה הוא אומר זאת? יש פה ביאור מאוד מאוד רחב. שאנחנו מהעולם שלנו, כאשר אנחנו מתחילים להרגיש בתוכנו את הנקודה שבלב, אנחנו מתחילים לעלות במדרגות. זה נקרא "זמן ההכנה להרגשה הרוחנית". זה לא סתם זמן שאנחנו צריכים למשוך עד שיעבור, אלא זה הזמן שבמהלכו אנחנו צריכים לברר לעצמנו, האם אנחנו רוצים מספיק ובאמת רוצים את הרוחני במקום העולם שלנו. וכל עוד זה לא יקרה לא נוכל להיכנס לעולם העליון. אדם יכול לשכנע את עצמו, לבכות, לצעוק, יכול להראות עצמו כסובל, שרוצה כך וכך, אלא שאם הוא רק רוצה, אבל לא יכול, סימן שהוא גם לא רוצה. זה מאוד פשוט, ברוחניות אין שום בעיות עם מה שנותנים לך מלמעלה, אלא יש בעיה רק עם הרצון שלך, סימן שהוא עדיין לא התמסד מלמטה. אז בקלות זמן ההכנה יכול להיות כמה שנים וכמה עשרות שנים, משום שהכל תלוי ברצון של אדם, איך שהוא מייסד אותו.

ורצון האדם תלוי בלימוד, בקבוצה, בעבודה בקבוצה, הפצה, מעָשר, ובמקום האחרון אפשר לשים את המדריך. אלה בעצם כל התנאים שלנו, כל האמצעים שבעזרתם אנחנו יכולים להשיג כזה רצון כאשר אנחנו עוברים דרך המחסום הזה, כאשר נעשה לנו באמת נורא שאנחנו לא משיגים את הרוחניות, ובזה אנחנו מגיעים ממש למסקנה סופית שלא שווה לנו לחיות.

וזה אחרי כל האגו שהתפתח בנו. ומתפתח בנו אגו גדול מאוד כלפי העולם שלנו, האגו הזה כל הזמן גדֵל. יש בנו רצונות לשליטה, כבוד, כסף, תענוגות גופניים, ומעל כולם אנחנו צריכים להתעלות ולכוון את עצמנו שהדבר החשוב ביותר זה השגת המטרה העליונה.

כל השאר אם אני צריך, באותה מידה שאני צריך, אני מוכן לשאוף בצורה הרמונית, אבל לא אחרת. רק באופן הזה אני מקבל את עצמי ואת התנועה שלי קדימה כמלווים אותי, שמסייעים לי, שתומכים בי. זה נוגע גם לגברים וגם לנשים, הנשמה עוברת אותם המצבים כלפי מעלה.

וכאשר האדם יכול להחליט שהוא מוכן לדחות הכול מעצמו רק כדי להיכנס לתכונת ההשפעה, אז הוא זוכה בתכונת ההשפעה הזאת. ופה זה המצב הבא שלו שנקרא "יראה" או פחד, המדרגה הזאת נקראת גם "חפץ חסד" או "צדיק". כאשר בתוך האדם נוצר בהדרגה מצב ההשפעה, בחינת ההשפעה. התנועה הזאת קדימה מורכבת משני חלקים, החלק הראשון נקרא "עובָר", והשני נקרא "קטן". קודם העובָר שנולד, ואחר כך מצב "קטנות", עד שהוא מתבגר. ואחר כך אדם משיג כזה מצב, שהוא יכול ללכת עוד יותר גבוה. (ראה "עובר" ו"קטן" בשרטוט מס. 1)

זאת אומרת, בקומה הזאת הוא משיג את דרגת הבינה, את תכונת הבינה. (ראה "בינה" בשרטוט מס. 1) ואחרי שהשתמש כבר בתכונת הבינה, והשתמש בתכונת המלכות שלו, הוא הולך קדימה, הוא כבר נמצא במצב "גדלות", ואז הוא משיג את תכונת הכתר. כך שתי הנקודות שלנו מראות את עצמן בתוכנו. (ראה "גדלות" בשרטוט מס. 1)

"קכא) ולסוף כל תרעין וכו': ולסוף כל השערים," יש פה הרבה מאוד שערים, הרבה מאוד מדרגות. המדרגות מתחילות ממדרגה אפס, העובָר, ומסתיימות במדרגה המאה עשרים וחמש. ובסוף כל השערים "עשה שער אחד בכמה מנעולים, בכמה פתחים, בכמה היכלות, אלו על אלו." פה מוסבר רק איך להיכנס לעולם העליון, בזמן ההכנה שלנו, יש עוד הרבה מאוד שערים בדרך הזאת, בזמן ההכנה.

"אמר, כל מי שרוצה להכנס אלי," דרך המחסום. פה כבר יש גילוי הבורא. "השער הזה יהיה הראשון, אלי. מי שנכנס, דרך השער הזה יכנס. אף כאן, השער הראשון לחכמה העליונה הוא, יראת ה'. שהיא מלכות. וזה הוא שנקרא ראשית." השער הראשון מתחיל מאפס, ואחר כך כל השערים. אז מי שרוצה להיכנס יש הרבה שערים, המעבר דרך המחסום הוא לא פשוט, ואחר כך יש עוד דרך ארוכה של תיקון. "היכלות", "מנעולים", "שערים", כל אלה נקודות התיקון.

בהמשך מוסברת ההתפשטות שלנו בצורה אחרת.

"קכב) ב', תרין אינון וכו': ב' מבראשית," התורה מתחילה מבראשית, בהתחלה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. המילה בראשית מתחילה באות ב'.

והאות ב' במילה בראשית "מורה, ששנים הם המתחברים יחד, במלכות, והם שתי נקודות, אחת גנוזה ונסתרת, ואחת נמצאת בגלוי. ומשום שאין להן פירוד, נקראות ראשית, דהיינו רק אחת ולא שתים, כי מי שלוקח את זו, לוקח גם את זו, והכל אחת, כי הוא ושמו אחד," אנחנו נתפסים באגו שלנו, שזה נקרא בהתחלה, ולא יודעים שאחריו עומד עולם גדול מאוד, שכבר הדביק אותנו אליו. ושתי הנקודות האלה הן דבר אחד, כי הוא ושמו אחד, כמו שנאמר, זה שמו היחיד של הבורא. "שכתוב, וידעו כי אתה שמך ה' לבדך." הנקודה הקטנה הזאת, שאנחנו נדבקים במה שמתחילה המילה בראשית, היא באמת מובילה אותנו לעולם פנימי עצום, ולכן ממנה מתחילה התורה. לאות ב' יש גם הערך המספרי שלה, היא מורה על שניים. משום שב' מציינת שני עולמות.

"קכג) אמאי אקרי יראת וכו': למה נקראת המלכות, יראת ה'. ומשיב, משום שהמלכות היא אילן של טוב ורע, זכה האדם, הנה טוב. ואם לא זכה, הנה רע," המלכות עצמה היא גם מתגלה כלפינו בכל צדדיה, בצידה החיצוני, בפניה, ובצידה האחורי, תלוי איך האדם מכוון את עצמו כלפיה. אם האדם מכוון את עצמו אליה אגואיסטית, אז גם היא אגואיסטית אליו. ואם הוא בתכונת ההשפעה אליה, אז גם היא בהשפעה אליו. ולכן בצורה הזאת אנחנו שולטים בהנהגה העליונה. אם אנחנו מתקנים את עצמנו, כך אנחנו מתקנים את ההשגחה העליונה. בצורה הזאת אנחנו משחקים עם הרצונות האגואיסטים שלנו ועם תכונות ההשפעה, שמאל וימין, בצורה הזאת אנחנו מזמינים על עצמנו מלמעלה השפעות הפוכות לגמרי זו מזו.

"ועל כן שורה באותו מקום יראה." בעולם הזה נמצאת היראה, המלכות, מפני שהיא יכולה לסובב את עצמה כך או אחרת, רצוני או לא מתוך רצון, זאת אומרת, נכנסת לכל מיני נסיבות בגלל גורמים חיצוניים, ואז בהתאם מקבלת מלמעלה איזו השפעה. ודרך השערים האלה הולכים לכל הטוב שיש בעולם, "והיא השער, לבא לכל טוב שבעולם." אם מכוונים את עצמם בצורה נכונה לספירות העליונות, שְמוֹרות להם רק את צדדיהם החיוביים, רק את תכונות ההשפעה. "שכל טוב, הוא אלו ב' שערים דהיינו ב' הנקודות, שהם כאחד." שני השערים, שתי הנקודות, שזה כל הטוב מופיעים באדם כאחד, כאשר אנחנו מגלים את התכונה האגואיסטית שלנו, ורוצים להלביש על עצמנו את תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. "ר' יוסי אמר, שכל טוב, זהו עץ החיים, שהוא שכל טוב בלא רע כלל, ובשביל שאין רע שורה בו, הוא שכל טוב, בלי רע."

"קכד) לכל עושיהם. אלין וכו': לכל עושיהם, אלו הם חסדי דוד הנאמנים, מחזיקי התורה. ואלו המחזיקים את התורה," את האור שנקרא "אור מקיף", שמתפשט מלמעלה עד למטה, ומתקן את הכול. כל העוסקים בתורה, בשיטה הזאת של התיקון, "תורה" זה אור, "אור תורה" זה הוראה בתיקון, "הם כביכול העושים אותה." בעצם זה אותו דבר, כי ההוראה בתיקון אומרת איך עלינו למשוך את האור העליון הזה מהדרגה הגבוהה ביותר.

אז "כל אלו העוסקים בתורה, אין בהם עשיה בעוד שהם עוסקים בה," מה זאת אומרת "אין בהם עשיה"? כולם מראים רק את האור, מגלים רק איך האור יכול להזיז את כל המכשולים, כדי לעשות לו מעבר חופשי למטה. וזו עבודת המקובל, לברר מה מפריע להתפשטות האור מלמעלה למטה, למימד של העולם שלנו, בזה עוסקים המקובלים. בזמננו ובדרגה שלנו אנחנו עוסקים בהפצה, עדיין לא יכולים למשוך עלינו אור עליון, אנחנו עוד לא יודעים באיזו צורה הוא יכול לעבור מלמעלה. כמו ברק שמחפש באיזו צורה עליו לעבור בכל המולקולות, היונים של האוויר, ואיכשהו בצורה מיוחדת לדלג, ובסוף להגיע עד האדמה. אז למצוא את הדרך היונית הזאת לאור זו בעצם המשימה שלנו, ברגע שאנחנו יוצרים את המסלול הזה, האור מתחיל לפעול בדרגה שלנו. עד אותה דרגה שאנחנו יכולים ליצור את המעבר הזה של האור. בזה כל המשימה של הצדיקים. והאור כבר ממומש בספרים, במדיה, בזה כל האור מתפשט.

אז "כל אלו העוסקים בתורה, אין בהם עשיה בעוד שהם עוסקים בה," מעשים באמת זה כאשר האור פועל מלמעלה למטה, אבל אנחנו רק מאפשרים לו זאת, אנחנו מנקים לו את הדרך. "אבל אלו שמחזיקים אותה, יש בהם עשיה. ובכח זה מתקיים הכתוב, תהלתו עומדת לעד. והכסא עומד על קיומו כראוי."

המאמר הזה הוא מאוד מאוד עמוק, תהיה לנו איתו עוד הרבה עבודה, ומה שכתוב בו נאמר בעצם בכל חוכמת הקבלה.

שאלה: אם הנשמה נכנסת לעולם הרוחני כעובָר, אז באילו מדרגות קורה הקטנות של הנשמה, הילדות, הזקנה?

נצייר את העולם שלנו ואת העולם הרוחני בצורת מקבילים. בעולם שלנו הזרע מגיע לרחם של האם ומתחיל להתפתח. בשלושת הימים הראשונים הזרע נצמד לדפנות הרחם, וכך נגמרים ג' ימים. אחרי ג' הימים האלה יש עוד ארבעים יום, שבמהלכם הנקודה הזו, ה"רשימו" שנכנס לרחם (ראה "רשימו" בשרטוט מס. 2), מתחיל לקבל את תכונת הבינה, וכעבור ארבעים יום משיג את תכונת הבינה, תכונה ראשונה מעל עצמו. האגו מתפתח כל הזמן, ומעל האגו מתפתחת גם תכונת הבינה, ואז יוצאות כל עשר הספירות הראשונות, המשפיעות. בעולם שלנו הן לא משפיעות, זה נקרא "ארבעים יום יצירת הוולד".

שלושת הימים הראשונים נקראים "ג' ימי קליטת הזרע", ואחר כך ארבעים יום יצירת הוולד, כי במהלך ארבעים הימים האלה הוא מקבל את כל הצורה העתידית שלו. מפני שהעובָר עצמו הוא חומר, אין לו שום צורה, את כל הצורה עושה בו הבינה. כי אם מדובר בעולם הרוחני, העובָר צריך בעצם להשתוות לבורא, אבל בתוך ההבעה הייחודית לכל אחד מאיתנו. ויוצא שהבינה מציירת יחד עם הרשימו, הנקודה הזאת, את צורתה הייחודית. בעצם אם יכולנו בעולם שלנו לגלות כעבור ארבעים יום את כל התכונות של האדם העתידי, אז יכולנו לראות זאת שם, כי הן כבר קיימות. כולן כבר מגולות, עד האחרונה שבהן, פשוט עדיין איננו יודעים להבחין בהן.

היו לי שיחות עם מומחים בתחום הזה, שלא יודעים עדיין איך יכולים לגלות את כל הפרמטרים של האדם העתידי במהלך ארבעים ימי ההתפתחות שלו. כמובן שזה היה מצוין אילו יכלו לעשות זאת, אולי זה היה חושף את כל המחלות.

אז כעבור ארבעים יום יש עד שלושה חודשים ראשונים. שלושה ימים וארבעים יום, ועד ג' חודשים כל זה מסתיים, זה נקרא השלב הראשון, המדור הראשון. אחר כך יש עוד שלושה חודשים, השלב השני, המדור השני. ועוד שלושה חודשים. מדוע הם מצוינים כך? משום שהרשימו צריך להתעלות בג' קווים, שנקראים נצח, הוד, יסוד, אלו שלושת החודשים הראשונים, ואחר כך שלושת החודשים הבאים, חסד, גבורה, תפארת, ושלושה חודשים הבאים הם חכמה, בינה, דעת. ובסוף, לאחר שלושת החודשים האחרונים ויום אחד, אז הוא כבר משיג חלק מהכתר, מנקודת הכתר. (ראה שרטוט מס. 2)

שרטוט מס. 2

ובמצב הזה מתחילה הלידה. מדוע? מפני שהוא סיים לגמרי עשר ספירות. ואם ימשיך להימצא ברחם אימו, אז ירעיל את עצמו, כי הוא לא יכול יותר לקבל במצב הזה, הוא סיים לגמרי את ההתפתחות שלו, והאור שיקבל רק יזיק לו. הוא חייב לבטל את עצמו, לשנות את עצמו, הוא צריך להסתובב חזרה, ומסתובב. כתר ומלכות מתהפכים, הוא מתהפך עם הראש למטה, כתר למטה. לָמה? כי הוא מחליף את המצב שלו.

מפני שמדרגות רוחניות מתייחסות אחת לשנייה כמלכות וכתר, וגם למדרגה הבאה יש מלכות וכתר. יוצא שהכתר של עובָר אחד צריך להפוך למלכות של המצב הבא, מצב הקטנות, שרק נולד. אז מה הוא עושה? הוא מתהפך עם הכתר שלו למטה, ומעלה אותו למדרגה הבאה, כאילו מעלה את עצמו לבד. הפעולה הזו מתאפיינת אצלנו כמהפך ברחם האם, ואחר כך תהיה הלידה שלו. כל זה מוסבר בהרחבה ב"תלמוד עשר הספירות", איך זה קורה, אילו כוחות דוחפים מצד האם, אילו כוחות מצד העובָר. וכך הוא נולד, ונולד כבר במדרגה הבאה. המדרגה הראשונה, עובָר, הסתיימה, הוא עבר תשעה חודשים, התהפך, והמדרגה הבאה שלו היא כתר. למטה הוא נהיה כמו מלכות, ועכשיו הוא מתחיל לגדול למדרגה הבאה כ"קטן".

איך הוא פועל בתוך הרחם, איך הוא מתפתח? זו המשימה שלנו היום. יחד איתכם אנחנו צריכים להיכנס לעולם העליון, לבורא. ויש פתח, שער, שעליו דיבר איתנו ה"זוהר", כניסה לעולם העליון, כניסה לרחם. באיזו צורה אנחנו יכולים להיכנס אליו? פה כנגד כל פעולה שלנו יש לנו חופש בחירה, נרצה נגיע, לא נרצה לא נגיע, הכניסה לרחם והקליטה בו תלויים רק ברצון שלנו. תכונת האמא היא תכונת ההשפעה ולא יותר, בינה. (ראה "בינה, תכונת השפעה" בשרטוט מס. 2) אנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליה. כדי להידבק אליה אנחנו צריכים להידמות אליה, וכשנידבק אליה היא תְגדל אותנו. אנחנו יודעים מהחיים שלנו, כמה מיליוני ניסיונות נעשים כדי לחדור לתוך הביצית ולהפרות אותה. זה נותן ביטוי בעולם הרוחני, נותן את התחושה כמה ניסיונות אנחנו צריכים לעשות, כדי להיקלט באמת בתוך ספירת הבינה הרוחנית הזאת ולהתחיל לקבל ממנה אורח חיים, ובצורה הזאת לגדל את עצמנו בתכונת ההשפעה.

הנקודה הזאת שלנו, שאיתה אנחנו רוצים לעבור, היא בסך הכל נקודה, את כל השאר, כל הכוח הרוחני שיכול להוביל אותנו לתוך הרחם, תכונת הבינה, אנחנו יכולים לקבל רק מהקבוצה, מהלימוד, מיחסים משותפים בינינו. לי אין את הכוח הזה, יש לי רק נקודה, אבל התנועה אל הרחם והקליטה, הביטול, שיעשה איתי מה שהוא רוצה, למרות שהיא הפוכה אלי, נמצאת בתכונת ההשפעה, ואני נמצא בתכונת הקבלה. זאת אומרת, נחוצים לי עוד כוחות גדולים מאוד כדי להיקלט או להידבק, או כמו בעולמנו, לפרוץ דרך דפנות תאי הביצית ולהפרות אותה, ואז להידבק יחד.

אז יש רשימו, הרשימו בנוי מרשימו נקבי ורשימו זכרי, רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות, רשימו מהאור ורשימו מהרצון. ובשלב הזה, אם רק החלטתי למסור את עצמי לכל הנושא הזה, נחוצים לי קבוצה, חברים, מדריך, הפצה, עבודה, וכן הלאה. בזה מסתיים תהליך הקליטה לדפנות הרחם. האדם נשאר בעולם שלנו, עובד, משרת, עושה מה שצריך, הוא נשאר כמו כל אזרח של אותו מקום שבו הוא נמצא, שום דבר לא מפריע לו. אבל אם הוא מוכן לצאת לגמרי מהעולם שלנו, הכוחות הפנימיים שלו מופנים כדי לגלות בתוכו את העולם הרוחני. וזה נקרא להשיג את תכונת ההשפעה. ואת זה הוא משיג בעבודה הדדית עם הקבוצה, כי לעצמו הוא צריך להוסיף עוד כוחות. כמה כוחות? שינסה, לא ברור לו מראש, זה כמו שהתוצאה של כל הניסיונות להרות, להוליד אדם, לא ברורה.

השלב הבא שלנו הוא כאשר הנקודה הזאת היא כבר לא נקודה, כי היתה נקודה ועכשיו היא כבר גדלה בהרבה יותר רצון שקיבלה מהקבוצה, שקיבלה מהספרים, מהמדריך, מכל האמצעים שמלווים אותו. עכשיו זו לא סתם נקודה, זו כבר התחלה. כשהזכר והנקבה מחוברים יחד, אז מתחילה האמא, תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, להשפיע עליו, מתחילה להעביר לו את התכונות שלה. התכונה הזאת נקראת "דם". לָמה דם? מהמילה דומם, לא חי, כי הוא צריך לעשות מעצמו ממש מצב דומם, לבטל את עצמו לגמרי, כאילו הוא לא קיים. במקרה הזה בינה יכולה להשפיע עליו.

מה עושה הביצית באותו זמן? היא מבטלת את עצמה כלפי כל הגוף של האמא. ולכן הגוף של האמא לא מקבל אותה כמשהו זר, אלא להפך, כמשהו רצוי, שמועיל לצמיחה, שצריך למלא אותו, צריך להשפיע לו ולא לדחות אותו. מפני שהוא שם את עצמו במצב של צמצום א', מבטל את עצמו לגמרי, ולכן כלפי בינה, כאשר האגו הזה מושמד, אז הבינה לא מרגישה את האגו הזה כהפוך, אלא להפך, כל הזמן האגו הזה שם את עצמו תחתיה כדי להתמלא, להיתקן, והיא משפיעה דרכו את תכונות ההשפעה שלה. ואז מהאגו הזה צומחות עוד ועוד תכונות השפעה, זה נקרא שהעובָר שלנו גדל.

זאת אומרת, האור הזה, אור הבינה, הוא מגדל אותנו, מגדל את העובָר. והוא מגדל אותו כך שלושה חודשים ועוד שלושה חודשים ועוד שלושה חודשים, תשעה חודשים, בתחילת העשירי כבר נחוץ להוציא את העובָר הזה מתכונת הבינה, כי אז זה יזיק לו. הוא כבר צריך להתפתח בעצמו, לגלות את התכונות האגואיסטיות שלו לצורך תיקון. כבר לא לצמצם את עצמו לגמרי, אלא לפעול בעצמו בתכונת ההשפעה. המעבר הזה נקרא לידה, "לידה רוחנית".

כמו בעולמנו, שהעובָר מתהפך. הרחם בנויה משני חלקים, שנקראים שתי דלתות, בצורה הזאת הן מתחברות ביניהן. הדלתות האלה הן נפרדות, ונפתחות לשני כיוונים שונים, נפתח הפתח לרחם, והעובָר הזה, עשר הספירות הראשונות קודם כל מתהפכות מכתר למלכות, ובצורה הזאת הוא יוצא, נולד. מתגלה כאן תכונה של אור חכמה, שמעורר לחץ גדול מאוד על העובָר, משום שיש מחסור באור חסדים שראוי לאור חכמה, כי זה כבר אור מהמדרגה הבאה, אור שצריך להאיר על מי שכבר נולד. אבל מי שנולד עדיין נשאר בפנים, ולכן האור שצריך להיכנס למי שאמור להיוולד עדיין מתגלה כמזיק לו, ולכן הוא דוחה אותו. ולכן זה נקרא "צירי לידה", "ציר" מהמילה צר, מֵצֵר. צר זה גם מהמילה ייסורים. ציר זה גם כל הצירים שעליהם מסתובבות שתי הדלתות, דפנות הרחם, שנפתחות לכיוונים שונים, ויוצא העובָר החוצה.

וזה הדם, שבינה בצורת האור שלה היתה משחררת כל הזמן לתוך הרשימו, ובצורה הזאת הוא התפתח. הדם שעל הרשימו לספוג ולעשות ממנו בשר. זאת אומרת, מדם, מתכונת הדומם לעלות דרך הצומח עד דרגת החי, הדם הזה נשאר חדש. ויש עוד דם שלא יכול להיכנס, כי הנולד החדש לא יכול לתקן את כל התכונות, והדם הנותר יוצא מהרחם, זה נקרא "דם לידה". רק בעולם הרוחני דם הלידה הזה לא הולך לאיבוד, זה אותו אור שלא יכול היה להתקבל אצל הנולד החדש, אותה נשמה שהשיגה את המצב הזה. והאור הזה בכל זאת יתקבל אחר כך בנשמה במדרגות הבאות.

באילו מדרגות? אחרי לידת הנשמה יש השלב הבא, עשרים וארבעה חודשי יניקה, שנתיים, שנתיים יניקה עוברת הנשמה בעולם הרוחני. בעולם שלנו זה לא כך, אבל העולם שלנו הוא כולו לא מתוקן. היניקה הרוחנית מדברת על עשרים וארבעה חודשים, חודשי ירח, כל התקופה הזאת היא כלפי הירח. מפני ש"מלכות" זו ארץ, וכל רכישת תכונות הבינה נעשית תחת השפעת הירח. אור החמה הוא "אור החכמה", וירח הוא "אור הבינה". וכך קורה בנו השלב הזה של הלידה, שכתוב בחוכמת הקבלה בצורה מאוד מפורטת, אילו אורות נכנסים, ולָמה מתפתחים כאלה וכאלה איברים, באילו ימים. אפשר אפילו לרשום לפי שעות כל ספירה, כל איבר של נשמה, ובהתאם לזה לדעת איך מתפתח גם בעולם שלנו העובָר האנושי.

ואחר כך הרשימו הזה משיג מצב של עביות שורש, עביות של אפס, ופה מתחיל אקט הלידה, זה נקרא התחלה של עביות א'. ובהתאם לעביות א' הוא כבר מתחיל לבטא את התנועות הפרטיות שלו, כבר יש לו אגו משלו, שאיתו הוא גדֵל, הוא כבר מתחיל לעבד אותו לתכונת ההשפעה. ואנחנו רואים שיש לו תנועות פרטיות שלו, הוא רוצה או לא רוצה לקבל משהו, רע לו, טוב לו, הוא מתחיל להגיב על זה, וכך מתחיל להתפתח.

העביות הראשונה הזאת מתפתחת במשך הרבה מאוד זמן, מהלידה עד גיל 13, באותו זמן הוא משיג את כל ההתפתחות שלו, שנקראת "גלגלתא עיניים". "גלגלתא" זו עביות שורש, "עיניים" זו עביות א', ובצורה הזאת יש לו גלגלתא עיניים, כבר מתפתח בו מצב קטנות, מצב גמור לגמרי, המצב הזה נקרא "י"ג שנה". אצל המקובלים הוא לא נמשך י"ג שנה, אלא פשוט כך נקרא, כי צריכים לעבור שלושה עשר שלבים רוחניים של התפתחות, שכל אחד מהם נקרא "שנה". זו לא השנה של העולם שלנו ואין לזה שום קשר לאסטרונומיה.

דיברנו על "ב' נקודין", שתי נקודות, איך מלכות עולה לבינה ונכנסת לתוכה, איך היא מקבלת את תכונת ההשפעה, ולאט לאט נקלטת בבינה ומתחילה לגדול ולהתפתח בתוכה. ומתוך שמתפתחת היא מבטלת את עצמה ומתפתחת לצידה. תכונת הבינה מורכבת משלושה חלקים, חלק אחד הוא "חסד, חכמה, בינה, דעת", המצב הזה נקרא "חזה", חלק שני "חסד, גבורה, תפארת", וחלק שלישי "נצח, הוד, יסוד" שזה מצב שנקרא "רחם". זאת אומרת, אחרי שהעובָר קיבל אור ברחם, במשך תשעה חודשים של התפתחות, הוא מקבל אור נפש, שנקרא "דם", דומם. (ראה "דם = נפש" בשרטוט מס. 3)

ואחרי זה אותו דם, אותו אור, גם עולה, והוא כבר מתקבל דרך חסד וגבורה, דרך החזה של האמא. ומתחילים עשרים וארבעה חודשים, שהוא מקבל כבר לא אור הנפש, אלא אור הרוח, הוא כבר מקבל חלב. חלב ודם זה אותו דבר, רק משום שהדם צבוע בתכונת ההשפעה, לכן הוא נקרא "חלב", וכאשר האדם צורך אותו הוא הופך שוב ל"דם", והדם מתקשה והופך לבשר, לגוף שלו.

גם ברחם היתה פסולת, דם לידה, וגם בחלק החזה מדברים על יציאות של האמא, ולא רק על יציאות של העובָר, שבעצמו מפריש כל מיני דברים שהוא לא צריך. וכל זה בסירקולציה בתוך האמא, ואחר כך יוצא עם הדם של האמא.

שרטוט מס. 3

התקופה של היניקה, ועשרים וארבעה חודשים אחרי היניקה, ועשרים וארבעה חודשים עד י"ג שנה, כל אלה תקופות בהתפתחות. יש מספר עצום של מצבים רוחניים בהתפתחות הנשמה שלנו, וכולם כתובים בצורה מפורטת מאוד. וכל זה בשביל שהמלכות שלנו, האגו, הרצון שלנו, תוכל לקלוט בתוכה את כל תכונת הבינה. בהתחלה היא מבטלת את עצמה כדי לספוג את תכונת הבינה, כדי שהן ישלטו עלינו, ואז ישחררו אותנו, והאגו שלנו כבר יתפתח בתוך שליטת הבינה, הוא יתלבש בתכונת הבינה, ויהיה לו הביטוי שלו כאילו הוא בעצמו משתווה לבינה, לתכונת ההשפעה. בצורה הזאת האגו שלנו, שמתלבש בכל מיני צורות חיצוניות של בינה, ידמה לכתר, דרגת הבורא.

זה בעצם כל הרעיון של המאמר "ב' נקודין", בינה ומלכות. לאדם בהתחלה יש נקודה שבלב בתוכו, מלכות. מי שהיום מקשיב לי, ומי שבכלל יגיע לקבלה, זה תמיד מפני שמתעוררת בו נקודה נוספת, נקודת הבינה, ניצוץ של בינה בתוכו. בגלל זה יש לו שתי נקודות, הוא צריך רק לדעת איך לפתח אותן.

הנושא הזה הוא באמת גדול ורחב, הוא נראה גם קרוב ומובן, כי אנחנו רואים בעולמנו, בגופים שלנו, את ההתלבשות שלו. והכל צריך להעביר לשפה הרוחנית, שהיא שפה של כוחות, של קשרים.

שאלה: מה קורה אחרי שהנשמה נעשית בוגרת ומזדקנת, האם התהליך הזה רשום במלואו, או האם יש בכלל תופעה כזאת של מוות של הנשמה?

לא, אין בעולם הרוחני מוות, העולם הרוחני הוא עולם נצחי, מפני שכאשר אנחנו מתקנים לגמרי את עצמנו אנחנו משיגים תכונה שנקראת "גמר התיקון". כך אנחנו סופרים את שבעים שנות החיים של האדם, אחר כך עוד מאה עשרים שנה רוחניות, ואחר כך מתחברות לנשמה כל שאר הנשמות, ויחד הן יוצרות נשמה אחת. אחרי שכל הנשמות התחברו ותיקנו את עצמן בנשמה אחת מחוברת, כשהן שמות את עצמן כשוות לבורא, הן מתעלות לדרגה עוד יותר גבוהה, שהקבלה לא מתארת, כי אין לנו כוחות ותכונות לתאר אותה, לרשום את הציונים שלה, זו מדרגה שנמצאת מעבר לעולם הרוחני, שחוכמת הקבלה רק מסייעת להיכנס אליו.

אנחנו עוסקים סך הכול בתקופת ההכנה, אחר כך תקופת התיקון שלנו והתכללותה בתכונת הבינה, ואחר כך תקופת התיקון של תכונת המלכות יחד עם תכונת הבינה. מושג תיקון מלא, הידבקות, חיבור של כל הנשמות בינן לבין עצמן ועם הבורא, ומה בא הלאה אנחנו לא יודעים. בעצם יש לנו שאלות מזה, אבל ממש ייסורים, ממש שאיפות לזה אין לנו, מפני שכל הרצונות שלנו הם רק כדי לספוג לתוכם את כל שלבי ההתעלות הרוחנית, שנמצאים לפנינו עד גמר התיקון. אני מקווה שנוכל לעשות זאת יחד איתכם בתקופה הקרובה, נישאר בקשר, כי החשוב הוא החיבור בינינו, הוא יעזור לנו להיכנס לבינה. רק הכוח הנוסף של הקבוצה יעזור לנו להיקלט לדפנות העולם, למדרגה עליונה.

(סוף השיעור)