שיעור בוקר 23.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חוה"מ סוכות תשפ"ב

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 517

מאמר ד', "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה"

ד. מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה

"צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו, שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה', היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבידות.

מה שאין כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו "כנר בפני אבוקה", בלי שום דעת ושכל. אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה.

לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'.

וצריכים לדעת, שאין הבדל בין הארה קטנה לגדולה, מה שהאדם משיג. היות, שבאור אין שום שינוי, אלא כל השינויים הוא בהכלים המקבלים את השפע, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי". לכן, אם הוא מסוגל להגדיל את הכלים, בשיעור זה הוא מגדיל את ההארה.

אולם השאלה היא, במה האדם יכול להגדיל את הכלים. התשובה היא, בשיעור שנותן שבח והודיה לה', על זה שה' קירב אותו אליו, שירגיש אותו קצת. ויחשוב על החשיבות שבדבר, היינו שהוא זכה שיהיה לו קצת קשר עם הבורא. וכפי שיעור החשיבות שיצייר לעצמו, בשיעור זה תגדיל אצלו את ההארה.

והאדם צריך לדעת, שאף פעם הוא לא יבוא לדעת את שיעור האמיתי של החשיבות של הקשר בין אדם להבורא. כי אין ביד האדם להעריך את מדת ערכה האמיתי. אלא כפי שיעור שהאדם מעריך אותה, בשיעור זה הוא משיג את מעלתה וחשיבותה. ויש בזה סגולה, שעל ידי זה הוא יכול לזכות, שההארה זו תשאר אצלו בקביעות."

שאלה: מה ההבדל בין גילוי המציאות שהיא נשלטת על ידי הבורא, לבין ההארה שאנחנו מקבלים מהבורא?

האמת שתמיד יש לנו קשר עם הבורא בלבד, "אין עוד מלבדו" ואין משהו שמחזיק אותנו במציאות. כי אנחנו מגלים שאפילו מציאותנו כאן בעולם הזה, בחיים שלנו, במשפחה, בחברה, בחברה האנושית, בגלקסיה הזאת, בכל מה שיש, זה גם הופעת הבורא כלפינו רק בצורה מאוד מאוד חלשה ונסתרת, כי 'אין עוד מלבדו". וכמה שאנחנו משתדלים להגיע לתכונה שלו, להשפעה, אם נכנסים לתכונת ההשפעה, זאת אומרת ל"לשמה", אז במידה כזאת אנחנו מתחילים גם להרגיש אותו כשורש [ביחס] למה שאנחנו מרגישים.

וכך אנחנו גדלים, ועד כמה שאנחנו רוצים להידמות לו, שזו סיבה להתקרב אליו, זאת אומרת תנאי להתקרב אליו, במידה כזאת אנחנו מגלים שהוא שורש לכול, שאין יותר חוץ ממנו, וההרגשה הזאת היא נקראת אמונה. ואז אנחנו לפי גודל האמונה, גודל ההרגשה הזאת, שאנחנו מרגישים את השורש אחד יחיד ומיוחד, טוב ומיטיב לכולם, ההרגשה הזאת היא כבר מקדמת אותנו אליו יותר ויותר.

עכשיו, מה שצריכים לא לשכוח, שכולם תמיד מרגישים רק את הבורא, רק בכל מיני דרגות הסתרה או גילוי, וזה כבר תלוי באדם עד כמה שהוא מפתח את הכלים שלו להרגיש את מקור המציאות.

שאלה: במאמר כתוב שאנחנו צריכים להשקיע את כל האנרגיה שלנו בעבודה כדי להשיג את מציאות ה', כדי להשיג את ההרגשה הזו, את ההרגשה שלו. ולאחר מכן כתוב שאנחנו צריכים שלא לשאוף להשיג משהו אלא רק שתהיה לנו אמונה. אז איך משלבים את שני הדברים האלה?

זה בדיוק אותו דבר, אנחנו לא צריכים להשיג שום דבר חוץ מאמונה. אמונה זה נקרא הרגשת הבורא. הרגשת הבורא באדם היא נקראת אמונה. זה ההיפך ממה שאנחנו בעולם הזה על ידי דתות למיניהן או מה שאנשים חושבים, כך חושבים.

כוח האמונה זה כוח הבינה, זה כוח שאנחנו אם מקבלים אותו אז אנחנו במידה הזאת מתחילים להרגיש את השורש שלנו כי לפי השתוות הצורה עם השורש כשאתה מתחיל להיות משפיע במקצת בתכונה החדשה שלך, אתה מתחיל להרגיש את הבורא לפי ההשתוות עימו. זה מה שאנחנו צריכים. והרגשת הבורא מושגת על ידי כוח השפעה, כוח השפעה שאנחנו משיגים נקרא "אמונה", "כוח הבינה".

רק לא להתבלבל במילים האלה, הכול מדובר רק בהרגשת הבורא, גם עכשיו אנחנו מרגישים אותו אבל אנחנו לא רואים, לא מרגישים שזה הוא, שכל מה שאנחנו עכשיו מקבלים זה גם הוא מצייר בנו, את היקום, כוכבים, כדור הארץ, אנחנו, דומם, צומח, חי, מדבר, גם הוא מצייר לנו. אבל הוא מסתתר אחרי כל התמונה הזאת מפני שעדיין אין לנו השתוות הצורה עימו, אנחנו לא נכנסים למגע עימו, כי חוק הוא שאנחנו צריכים להיות באותה התכונה כמוהו.

שאלה: למשל אם אני יוצא מהמיטה לפני השיעור ואני לא מרגיש טוב, אני מרגיש חולה, ואני מבין שאני לא מייחס את זה לעצמי, אני מייחס את זה לשכינה בעפר, אבל אני לא מרגיש את קיום הבורא, אני לא מרגיש את חשיבותו, ואני מבין שיש לי חיסרון להרגשת החשיבות והקיום של הבורא, והחיסרון הזה נותן לי חומר דלק להתפלל, אז איך, אם יש לי את קיום הבורא, אם יש לי גילוי פנים, איך אני יכול להתפלל?

זאת שאלה, אז יש לך בעיה, אם הבורא מתגלה אז יש לך בעיה איך אתה נמשך אליו, או אם בגלל שהוא מגולה אתה נמשך לדבר שמגולה לפי הרצון לקבל שלך, אז הוא נעלם. אז אתה צריך לבנות כאן צמצום, מסך, אור חוזר, ולהשתוקק להגיע להתקרבות אליו בעל מנת להשפיע, זה כבר נקרא שאתה בונה "פרצוף", או "נשמה".

לכן הבורא לא מתגלה ברצון לקבל כמו שקיים אלא אך ורק על פני הרצון לקבל. אנחנו עושים צמצום, מסך ולמעלה מזה רוצים גם להשפיע לבורא, במידת ההשפעה ההדדית שאנחנו משיגים, אני לו והוא לי, אז אני מתחיל להרגיש אותו.

שאלה: כותב כאן בעל הסולם שבמידה שבה אנחנו מגדילים את החשיבות של הקשר שלנו עם הבורא בזה גם יש "סגולה", מה זה אומר?

איך לתרגם "סגולה" לרוסית?

תלמיד: אין כאן תרגום במאמר, כך זה כתוב "סגולה", ממש כך ברוסית.

"סגולה" זה תרופה מיוחדת בוא נגיד, משהו שעוזר לי, זה נקרא "סגולה", על כל דבר שעוזר אפשר להגיד "סגולה" אז מה אתה שואל?

תלמיד: אז הוא כותב כאן שבאותה המידה שאנחנו מעריכים את הקשר שלנו עם הבורא בה במידה, באותה המידה של החשיבות, אנחנו זוכים לתכונה הזאת של סגולה.

נכון.

תלמיד: וזוכים לזה שההארה הזאת תישאר אצלו בקביעות.

זו חשיבות. כמה אני רוצה להשיג את הבורא כדי להשפיע לו, זה התנאי, אז בהתאם לזה אני עושה כל מיני פעולות כדי להשיג השפעה לבורא. את זה אני עושה על ידי השפעה בקבוצה, חברים, ועוד כל מיני פעולות שאנחנו עושים, בעיקר בחיבור בינינו. מתוך החיבור בינינו אני פתאום מתחיל להרגיש שאני כן יכול במשהו לגלות, כי זו הדרגה העליונה בדומם, צומח, חי, מדבר שיש לפני, ואחרי כל בני האדם, ולא סתם בני אדם, אחרי החברים שלי, שאנחנו יחד משתוקקים, אני מגלה שיש איזה כוח עליון שמנהל אותנו וכך אנחנו מגיעים להרגשת הבורא. וכל הפעולות שאנחנו עושים כדי לגלות את הבורא, אמצעים לגילוי הבורא, נקראים "סגולה".

שרטוט מס' 1

אפשר לדבר הרבה על סגולה. סגולה מהמילה "סגול". סגול זה שלוש הנקודות בא' ב' העברי. נקודה, נקודה, ונקודה, שלוש הנקודות, ימין שמאל ואמצע. (ראו שרטוט מס' 1) ימין זה כוח בינה, שמאל כוח חכמה, ודעת באמצע, שלושת הנקודות האלה נקראות "סגול" ממנו באה המילה "סגולה". כי אם אנחנו מבצעים את הפעולות האלו אז אנחנו מגלים את הכלי לגילוי הבורא. יש כאן גם אור חסדים מצד הבינה, יש כאן גם אור חכמה מצד החכמה, וגם קשר ביניהם, הצירוף הנכון ביניהם, שנקרא "דעת".

תלמיד: את השילוב הזה בונים על ידי חשיבות הבורא?

זה אחר כך, כן. זה נקרא "סגול", (ראו שרטוט 1) שלוש הנקודות האלה ומכאן השם "סגולה".

שאלה: ממש במשפט האחרון בעל הסולם אומר "יש בזה סגולה, שעל ידי זה הוא יכול לזכות, שההארה זו תישאר אצלו בקביעות." מה זה אומר "בקביעות"? אנחנו הרי מתפתחים ברוחניות, עליות ירידות.

כן, אבל בכל זאת אנחנו פוסעים על פני המדרגות כל פעם יותר ויותר. ואפילו שנופלים אנחנו נופלים לאחוריים של מדרגה יותר עליונה. ודאי שאנחנו כל פעם נופלים וקמים, נופלים וקמים, אבל כל פעם זה במדרגות יותר ויותר נעלות.

"סגולה" זאת אומרת תכונה מיוחדת.

תלמיד: כאילו שהיא לא אובדת, לא נעלמת, ניתנה פעם אחת ונשארת לתמיד.

בעצם כן. אבל אנחנו צריכים כל פעם להשיג אותה במדרגה יותר עליונה, ואז בהתאם למדרגה אנחנו צריכים לעבוד על זה.

שאלה: במה תלוי הפקפוק באמונה שלנו. אנחנו רוצים להאמין תמיד, אבל לפעמים שוכחים. איך אפשר להתאמן בזה כדי שלא נשכח מהאמונה?

אמונה זה מידת הקשר בין אדם לבורא. זה לא שמגיע סתם לאדם אלא הוא צריך לפתח כלי דהשפעה והכלי הזה יקרא "אמונה". ובתוך הכלי הזה, בתוך כלי דאמונה, יקבל אור מיוחד שנקרא "אור האמונה". וסך הכל כלי ואור של אמונה, נקראים דרגת הבינה. וכל זמן שאדם הולך ומתקן את עצמו יותר ויותר, אז ודאי שהוא יותר ויותר מתקן את תכונת הבינה, תכונת האמונה שיש לו, שהוא רוכש. במידת האמונה שהוא רוכש, יש לו הרגשת הבורא.

שאלה: כשמגיעים לשכר של אמונה מה משתנה בעבודה ואיך לשמור על המצב הזה בהתפתחות הרוחנית?

רק על ידי שאנחנו כל פעם מחזקים את הקשר בינינו בעשירייה ואז רואים עד כמה אפשר עוד לחזק את הקשר בינינו ובזה אנחנו בעצם מחזקים את כוח האמונה. כוח ההשפעה ההדדית בינינו גדל, ומתוך זה אנחנו או פונים לבורא או אפילו לא פונים לבורא, הבורא כבר נמצא במרכז הקשר בינינו, וכך אנחנו מתקדמים אליו. כך אנחנו גם בונים את האמונה ומשיגים את האמונה ובתוכה משיגים את הבורא.

שאלה: האם ההתפתחות של הכלי אינה תלויה בהכרת התודה שיש לנו כלפי הבורא, בנוסף לאמונה? מה ההבדל בין הכרת תודה לבין אמונה?

בעצם בכוח אמונה תלוי הכול. לכן אנחנו כל הזמן שומעים בעולם שלנו "אמונה", "אמונה", "אני מאמין", "צריכים להאמין," אנשים משתמשים במילה הזאת כאילו שהם יודעים מה זה. סתם אמרו להם משהו והם מקבלים את זה בלי שהם מרגישים, גם נקרא אצלם אמונה. "אמונה עיוורת" זה נקרא.

אנחנו מדברים על כוח אמונה לא שאני רואה משהו, אני בעצמי מפתח את הכוח הזה, כוח השפעה, כוח אמונה ובמידת ההשפעה שלי עם הבורא, במידה שאני נעשה דומה לו, במידה הזאת אני מגלה אותו. כי אין עוד מלבדו, אין לי יותר מה לגלות, רק לפתח מתוך הרצון לקבל שלי, מעליו, אמונה למעלה מהדעת. אמונה זה השפעה, ולמעלה מהכוח שלי האגואיסטי שנקרא "דעת". אז אם אני מפתח אמונה למעלה מהדעת, לפי השתוות ביני לבין הבורא במידה הזאת אני מתחיל לגלות אותו.

כאן השאלה, האם אני מגלה אותו, או אני מגלה את מידת האמונה שלי? באמת אני מגלה חלק אלוקה ממעל, מה שמתגלה בי, כוח השפעה שמתגלה בי, אותו אני קורא "בורא", "בוא וראה". לפני זה לא היה קיים ועכשיו אני רכשתי את כוח ההשפעה והוא קיים בי. לכן הבורא כך נקרא "בוא וראה", רק לפי אנחנו זה מדברים בחכמת הקבלה. איך להשיג השתוות הצורה עם הבורא, איך למדוד אותו, איך לפתח אותו, עד שאנחנו מגיעים ב-100% בכל הכוחות שלנו להשפיע לו והוא בהתאם לזה לנו.

תלמיד: האם זו הכרת התודה והחשיבות שבה בעצם מפתחת את הכלי?

כן. וזה תלוי בחשיבות של הכרת הבורא בצורת ההשפעה. לא תלוי באדם, אדם לא יכול להחזיק בזה כי כולו לקבל, אלא רק תלויה בסביבה. ואז אם אדם קשור טוב, נכון, עם הסביבה, אז הוא לא שוכח, הוא מכוון על ידי הסביבה להשגת האמונה. לכן העיקר בקבוצות שלנו, בעשיריות שלנו, שאנחנו נכוון כל עשירייה וכל אחד בעשירייה לכיוון האמונה, לכיוון ההשפעה, ומהשפעה לחברים, להשפעה לבורא.

דברים פשוטים רק אנחנו אטומים, לא שומעים, לא רואים, אנחנו מבולבלים בגלל האגו שלנו שלא נותן לנו לשמוע כאלה דברים פשוטים קרובים.

שאלה: אנחנו מדברים על השתוות הצורה, בהתאם לזה אנחנו כבר מרגישים את מה שאנחנו משווים צורה אליו. אבל אנחנו מבינים את זה במושגים גשמיים וזה אמור להיות מושג רוחני שנמשך מעבר לחיים ומוות וכו'. אז מהם אותם כלים שבהם אנחנו מרגישים?

אנחנו מרגישים רק רצון לקבל ואת כל התופעות בתוך הרצון לקבל. אנחנו צריכים לעשות סגולות, כמו שדיברנו. מה זה סגולה? זה אמצעי חשוב מאוד כדי להשיג כוח השפעה ואז על ידי פעולות כאלה שאנחנו עושים בחיבור בינינו בקבוצה, אנחנו נוכל להשיג כוח השפעה. שהבורא לפי המאמצים שלנו יתחיל להתגלות בנו, לפי השתוות הצורה. כמה שאנחנו נמשכים להשפעה, ככה הבורא יתקרב אלינו, יאיר לנו יותר, יותר, יותר מרחוק, עד שיתחיל להאיר כבר בהתלבשות בנו.

תלמיד: אז זה בסדר שמבחינתנו נבין את זה במשמעות הגשמית של זה? כי אני מבין מה זה אומר להרגיש בתוך הגוף הזה, אבל מה זה אומר להרגיש בתוך גוף רוחני?

כן. בינתיים אין לנו ברירה, אנחנו בינתיים יכולים לתאר את זה רק לפי החושים שלנו. לא לדמיין משהו.

תלמיד: האם זה הכרחי שנדמיין את זה או שאנחנו זורמים איכשהו עם העבודה כשאנחנו עושים את זה?

לא. אנחנו בינתיים בכל זאת מתארים את כל הדברים האלה בכלים שלנו, ברצון לקבל, אבל לאט לאט האור העליון משפיע עלינו כמקיף ומכין אותנו להרגשה פנימית.

תלמיד: אז זה בסדר מבחינתי להשתדל ולהרחיב נגיד את המחשבות שלי, את הרגשות שלי לקראת חברים כך שאני ארצה להתחיל להרגיש ולתפוס את מה הם חווים?

כן. כמו שהרב"ש כותב, בעל הסולם כותב, בעניין החברים, זאת הסגולה היחידה, זאת אומרת האמצעי היחידי שיש לנו כדי לקרב את הבורא אלינו.

שאלה: אנחנו לומדים שצריכים להתבטל כלפי העשירייה כדי להגיע לביטול כלפי הבורא, ומורגש שזה מה שגורם לנו לפחד להיעדר מהעולם הזה, משפחה וחברים, הבורא הרי נמצא בכל הסובב אותנו, למה אנחנו לא לומדים להתבטל כלפי כל הסובב הרי אז הפחד הזה יתבטל, הסיבה לפחד לא תהיה?

אני לא רוצה להתבטל כלפי אנשים שאין להם מטרה רוחנית, מה השאלה?

תלמיד: השאלה נובעת מכך שהבורא נמצא בכל העולם, בכל מציאות.

אז מה? אבל אם אני אתבטל כלפי כל העולם אז אני צריך לקחת מהם את המטרה שלהם ומה ייצא לי מזה? הוא סובב את כל העולם בצורה נסתרת, אז אני לא מתבטל כלפיו אני מתבטל כלפי אותה הצורה החיצונה שהעולם עדיין נמצא בצורה לא מתוקנת. זה לא יעזור לי להגיע לגילוי הבורא, לדבקות הבורא.

תלמיד: הרי אנחנו גם לומדים שכל העולם זה תיאטרון שהבורא מציג לנו בשביל לכוון אותנו למטרה.

אז תיכנס לתיאטרון הזה ותעזוב אותנו, אם אתה לא מבין את העיקרון איך אנחנו יוצאים מהתיאטרון ונכנסים לעולם האמת, שזה רק על ידי זה שיש לי קבוצה ורק בה אני רואה האמצעי היחידי לגלות את הבורא.

שאלה: כתוב, שהשאלה כאן היא איך אדם יכול להגדיל את הכלים והתשובה היא שבמידה שבה האדם מאריך בהכרת תודה ומודה לבורא על זה שקירב אותו אליו לאחר מכן הוא כותב גם שהסיפור הזה של שבח והודיה לה' שמרחיב את הכלי.

על ידי חשיבות הוא מרחיב את הכלי ועל ידי חשיבות בזה הוא מגדיל את ההארה שהבורא מאיר עליו, על ידי חשיבות. ואיך אנחנו עושים את זה? רק בתוך הקבוצה כי אתה לבד תמיד נשאר אגואיסטי.

שאלה: מה זה נקרא לתת שבח והודיה לבורא, מה היא הפעולה הזאת?

עד כמה שאני מעריך אותו, עד כמה שאני מגדיל אותו בעיניי לפי זה אני מגדיל את הכלים שלי דהשפעה וכך אני מקרב את עצמי אליו.

שאלה: באיזה סוג של כבדות דן המאמר, האם יש סוג מסוים שאליו הוא מכוון?

כבדות היא בזה כמה שאני מרגיש שקשה לי לחשוב על אמונה, לדבר על השפעה, להיות בזה. לבטל את עצמי כלפי הבורא, כלפי תכונת ההשפעה, זה דבר מאוד מאוד קשה, זה נקרא כבדות, אז איך אנחנו מתגברים על ידי הכבדות? על ידי זה שאנחנו מעריכים בכל זאת כוח השפעה שתמיד הוא נמצא אצלנו גבוה למעלה מהטבע שלנו, ואנחנו מבינים שלקפוץ כדי להשיג את הכוח ההשפעה אני לא יכול לבד אף פעם רק על ידי הקבוצה, עם הקבוצה כאילו יותר קשה לי לקפוץ ולהגיע לכוח ההשפעה, אז אני מתחיל להבין שאני לא צריך לקפוץ, אני צריך להיכנס לתוך הקבוצה ושם בחיבור בינינו אני משיג את הכוח הזה, ושם את הבורא אני משיג.

שאלה: למה בחגים דווקא יש את הכבדות הזאת? למה בחול המועד?

הרבה אנשים זרים עוסקים בכל מיני ענייני החג, לכן בזמן החגים יש יותר כבדות, עצלות וכן הלאה.

שאלה: נאמר בקטע שאין הבדל בין הארה קטנה להארה גדולה, אז אני מבין מזה שגדול וקטן אלה מושגים של הגשמיות בלבד.

לא, גדול וקטן זו לא הארה גדולה והארה קטנה, גדול וקטן זה מדובר על הרצון, הארה גדולה או קטנה מדובר על האור העליון, אז אין הארה גדולה או הארה קטנה אלא הכול זה לפי הכלי שמגלה את האור. לכן אם אתה מדבר, אור קטן או אור גדול, אז זה לא כמו שבעולם שלנו שיש לך פנס גדול או פנס קטן. אלא ברוחניות זה הכול תלוי רק ברצון לקבל עד כמה שהוא מותאם לעל מנת להשפיע ואז בהתאם לזה האור מתגלה כקטן או גדול, אבל זה הכול נמצא בתוך הכלי, לא מחוצה לכלי.

שאלה: ויש מצב שהכלי יהיה עד כדי כך שהוא יוכל לקלוט את הכול?

בגמר התיקון כל הכלים יתחברו ויגיעו למצב שיגלו את הכול.

שאלה: כתוב שמהות של כל העבודה היא שהאדם צריך להשיג את הגילוי, את הרגשת הבורא, איך אנחנו משלבים את זה שאנחנו לא צריכים לשאוף לגילוי הבורא ולא לקבל כלום יחד עם מה שנאמר?

אנחנו צריכים לשאוף רק כדי להשפיע נחת רוח לו, אם הבורא רוצה להתגלות אז אנחנו נגלה אותו כדי להשפיע נחת רוח לו, ולכן הגילוי שלו לא יהיה כאיזו פעולה אגואיסטית.

שאלה: בפסקה הראשונה הוא כותב כאילו כל העולם נשאר בשלו ורק הוא כמו נעלם עכשיו מהעולם הזה וכן הלאה, אז לא ממש ברור איך זה קשור למצב ההכבדה, כבדות?

כי הכול תלוי בחשיבות, מה חשוב ממה, או גילוי הבורא לעומת כל מיני דברים שבעולם הזה, או שבעולם הזה אתה רואה כל מיני דברים שהם חשובים כך או כך יותר או פחות. אנחנו בונים את החשיבות. אדם בונה את החשיבות לזה או לזה או לזה, בהתאם לזה הוא מתקדם, אז העיקר בשבילינו זה להגיע למצב שהבורא הוא החשוב ביותר וגדלותו היא למעלה מהכול ואז לא יהיה לנו קשה ללכת ולגלות אותו.

(סוף השיעור)