שיעור בוקר 10.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול – קטעים נבחרים מהמקורות

זה החוק ברוחניות, שאי אפשר בבת אחת לתקן את הרצון שלנו מלקבל לעל מנת להשפיע. אלא כמו שאנחנו לומדים על ירידת המדרגות, כך הוכן לנו שנעלה בחזרה בדיוק באותן המדרגות ממצב למצב, כל פעם יותר ויותר בהשפעה, בחיבור, במסירות נפש מבינינו לבורא, וכך עלינו להתקדם. לכן יש כאן להתאזר במידת הסבלנות ובכך להביא את עצמנו למידה נכונה.

יש בזה הרבה שאלות, אבל יותר מהשאלות יש הרבה מדרגות, מצבים, כך שעלינו להרגיע את עצמנו ולהביא את עצמנו למצב שכולנו נמצאים בתהליך. זה תהליך ארוך, הוא יכול לקחת שנים, ומעל השנים, אם לא גומרים את הדרך בגלגול הזה, אז ממשיכים אותו בגלגול הבא וכן הלאה. מפני שאנחנו נמצאים בדור האחרון נקווה שנוכל לסיים את התיקון שלנו מהר ונתקדם.

ניכנס לטקסט כי הוא בעצמו מוביל אותנו למטרה.

קריין: אנחנו במסמך "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" קטע מספר 11. כותב הרב"ש.

"שהאדם הגיע לידי הרגשה איך שהוא מרוחק מהאמת, אין הוא יכול לקבל תנחומין מזה שכולם הולכים בדרך השקר, אלא הוא משתוקק כל היום וכל הלילה איך לצאת מהמצב הזה, ואז קנה האדם צורך להגיע לשמה, מטעם שהוא לא יכול לסבול את השקר.

אבל היות אין הכלי הזה נעשה בפעם אחת, היינו הרצון שהאדם מקבל מקו שמאל, אינו נעשה בפעם אחת, אלא לאט לאט מתרקם הרצון הזה אצלו, עד שמשתלם לשיעור שלם, ומטרם זה הוא עוד לא יכול להגיע לשמה, כי אין אור בלי כלי, פירוש, הוא לא יכול לזכות לשמה מטרם שיש לו רצון לזה, ורצון זה מתגדל אצלו לאט לאט, ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול, היינו שנתמלא לרצון שלם. ואז הוא יכול להתלבש בהרצון הזה הבחינה דלשמה, מטעם שכבר יש לו כלי שלימה, היינו רצון שלם לזכות לבחינת לשמה."

(הרב"ש. מאמר 2 "האזינו השמים" 1986)

כל העבודה שלנו היא עבודה בחיבור בינינו ככל האפשר, כשאנחנו משתדלים להגיע לחיבור למעלה ממה שאנחנו יכולים, אני מדגיש, לא לפי הרצון שלנו אלא למעלה מהרצון שלנו לחפש איך להתקרב זה אל זה, ואז נגיע למצב שלא מסוגלים. וכשלא מסוגלים, זה מעורר בנו דרישה, בקשה, תפילה, ואז יחד עם המאמצים שלנו ויחד עם התפילה שלנו, איפה שאני רואה שהמאמצים שלי כבר לא עוזרים, נגמרים, אני מוסיף בתפילה, בבקשה, ואז המאמץ והתפילה יחד, שניהם מביאים אותי למצב שאני מקבל את התכונה הזאת לשמה, זאת אומרת השפעה מעבר לרצון לקבל שלי, וכך אני נכנס לתפיסה, להרגשה, להכרה הרוחנית.

קריין: שוב קטע 11.

"שהאדם הגיע לידי הרגשה איך שהוא מרוחק מהאמת, אין הוא יכול לקבל תנחומין מזה שכולם הולכים בדרך השקר, אלא הוא משתוקק כל היום וכל הלילה איך לצאת מהמצב הזה, ואז קנה האדם צורך להגיע לשמה, מטעם שהוא לא יכול לסבול את השקר.

אבל היות אין הכלי הזה נעשה בפעם אחת, היינו הרצון שהאדם מקבל מקו שמאל, אינו נעשה בפעם אחת, אלא לאט לאט מתרקם הרצון הזה אצלו, עד שמשתלם לשיעור שלם, ומטרם זה הוא עוד לא יכול להגיע לשמה, כי אין אור בלי כלי, פירוש, הוא לא יכול לזכות לשמה מטרם שיש לו רצון לזה, ורצון זה מתגדל אצלו לאט לאט, ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול, היינו שנתמלא לרצון שלם. ואז הוא יכול להתלבש בהרצון הזה הבחינה דלשמה, מטעם שכבר יש לו כלי שלימה, היינו רצון שלם לזכות לבחינת לשמה."

(הרב"ש. מאמר 2 "האזינו השמים" 1986)

שאלה: הרב"ש כותב כאן שאדם לא יכול להתנחם בכך שכולם הולכים בדרך השקר, מה הכוונה כאן לדרך השקר?

לא לשמה זה שקר, כשאדם לא הולך לפי החוק הפנימי של כול הבריאה, של כל היקום, של כל העולם. אנשים חיים בשקר, הם לא מרגישים את החוק שמנהל את כול המציאות.

תלמיד: אבל למה זה נקרא שקר? כי כשאתה חי נדמה לך שזו כל המציאות שלך.

כן, אבל אנחנו מדברים מבחינת הנקודה המרכזית, החוק המרכזי של הבריאה, החוק האבסולוטי, ולכן אין לנו מה להגיד אלא שזה שקר.

תלמיד: איך לפתח בתוך עצמי את נקודת הרגשת השקר הזאת? ביחס למה האדם יכול לבחון את זה?

זה מה שאנחנו משתדלים לעשות על ידי העבודה שלנו. כשאנחנו משתדלים עוד ועוד להתחבר, ובאמת אנחנו צריכים להשתדל להתחבר בפועל בינינו יותר, אז מתוך זה אנחנו מעוררים את כוח החיבור שישפיע עלינו. הוא מאיר עלינו, אנחנו מרגישים יותר ויותר גרוע, משתדלים להגיע בעצמנו לחיבור, לא יכולים, ואז מתחילים להבין שבלי עזרה מלמעלה לא נוכל לעשות שום דבר ופונים לבורא.

שאלה: למה יש דרישה כזאת שביחס לכל אותם המצבים שאנחנו עוברים אנחנו צריכים להחליף את הכוונה שלנו כלפיהם כדי להרגיש את עצמנו טוב, והתנאי הזה הוא בצורה קשוחה?

זה לא תנאי הכרחי ולא בכדי להרגיש טוב, אלא מתוך לימוד הקבלה עלינו להבין מהו החוק האמיתי של הבריאה. הוא לא מה שנראה לנו, מה שאנחנו מרגישים בתוך הטבע שלנו, אלא נרגיש אותו, נגלה אותו, נכיר אותו, כמו שהוא בעצמו, וזהו חוק של חיבור והשפעה. אחרת כל הבריאה לא הייתה יכולה להתקיים.

אנחנו לא מבינים עד כמה אנחנו נמצאים הפוכים מהבריאה כולה, ואם הכול היה מתקיים בתכונות שלנו, אז זה פשוט לא היה מתקיים אפילו רגע אחד. תן לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה ותראה איך מהעולם הזה לא נשאר כלום, כל אחד מבטל את הכול ואת כולם ונשאר רק הוא, איך זה יכול להיות? כלומר זה יהיה ביטול, זו תהיה הפצצה הכי גדולה שיכולה להיות במציאות, ואם לא הכוח העליון שלמעלה מזה, אז מזמן היינו כבר מבטלים את הטבע, את הבריאה, את החיבור, את החומר, את הכול.

לכן אנחנו נמצאים במצב שבו הבורא נתן לנו קצת מכל המציאות שהוא ברא, לראות את המציאות הזו בכוח הרע שזה נקרא "העולם הזה", זהו חלק קטן מהמציאות שבו אנחנו מתקיימים, כדי להכיר עד כמה אנחנו הפוכים מהמציאות האמיתית. וזה יהיה מספיק לנו כדי להחליט שאנחנו לא רוצים להיות בזה, ושאנחנו חייבים לעלות לעל מנת להשפיע, ללשמה, לחיבור, שזו האמת. רק תמיכה הדדית בין כל חלקי הבריאה היא נותנת לכל הבריאה אפשרות להתקיים.

תלמיד: פעם אמרת שהעולם הזה הולך להיעלם, אז כשאנחנו מביאים כל מצב ומצב לשלמות, מה אנחנו מאבדים ולאיזה עולם אנחנו מגיעים?

אנחנו מגיעים לעולם השלם, לעולם האמת, שרק הוא קיים ורק לו יש זכות לקיום נצחי ושלם כי כל אחד דואג לכולם. לכן רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקיים באמת ולהרגיש את טבע הבורא ואת מרכז הבריאה וכך נתקיים.

שאלה: נאמר שהבקשה והיגיעה יובילו אותנו ל"לשמה". מה היגיעה שאנחנו צריכים לעשות בעשירייה בחיי היום יום כדי שהיא תלווה בצורה נכונה את הבקשה שלנו?

עלינו להתקרב בפועל לחיבור בינינו ככל האפשר בתנאים הנוכחיים. על אף שאנחנו רחוקים זה מזה, התפתחו בינינו כל מיני קשרים ודרך קווי הקשר האלה עלינו להגיע למצב שממש נרגיש את עצמנו קרובים זה אל זה, עד שבכלל לא נצטרך אותם. העניין הוא לא שאני שומע איזה קול או רואה איזה פרצוף או שומע חכמות אלא עלי להגיע למצב שאני פשוט מרגיש את החבר איתי יחד באותו הלב ועד שנרגיש שאותו הלב זהו הבורא.

שאלה: מצד אחד האדם צריך להיות בדחף ובבערה כמו שנאמר בטקסט "הוא משתוקק כל היום וכל הלילה", ומצד אחר, אמרת שאנחנו צריכים להבין שלאט לאט התהליך מתקדם, פרוטה פרוטה, וזה אורך אפילו כמה שנים, או אפילו כמה גלגולים. מה בין זה לזה?

אנחנו כל הזמן צריכים לדאוג ולהוסיף להשתדלות שלנו להגיע לעל מנת להשפיע עד שנגיע למצב שאנחנו רוצים להגיע להשפעה ולחיבור. כי סך הכול, חיבור והשפעה בינינו יביאו אותנו להזדהות עם הבורא.

תלמיד: זה תהליך של שנים וגלגולים וצריך אורך רוח לזה.

זה לא טוב להניח לזה לעוד שנים. עלינו לתת מקסימום יגיעה בכל מצב ומצב ועם זאת להבין שלא עלינו המלאכה לגמור, אלא אנחנו צריכים לתת יגיעה ומתי שזה יצליח, זה יצליח. כרגיל בכל העבודה שלנו יש דבר והיפוכו, אני נותן מקסימום יגיעה ואני נותן גם מקסימום סבלנות. כי מצד אחד הכול תלוי באדם ומצד אחר הכול תלוי בבורא. ואיך לשלב את שני הדברים האלה? כשהם משתלבים יחד אז אנחנו נכנסים לרוחניות.

תלמיד: מה זה הרצון שהאדם מקבל מקו שמאל?

הרצון שאדם מקבל מקו שמאל הוא ביקורת ובירור ואלו כל הדברים שמגיעים מצד הכלי. מצד ימין מגיע אור וכל מה שיש באור, ומצד שמאל מגיע מה שיש בכלי, ולכן אנחנו צריכים להשתמש בשניהם.

תלמיד: האם מה שמגיע מצד הכלי נבנה אחרי היגיעה של האדם?

ודאי שאדם צריך קודם לגלות את עצמו במשהו, ואחר כך הוא מתחיל לקבל תגובות ומהן הוא כבר בונה את עצמו למדרגה הבאה.

תלמיד: האם התפילה והשלימות נבנות על פני קו שמאל?

שלימות מגיעה משניים, ודאי שלא משמאל ולא מימין כי אף אחד מהם לא יכול להתקיים ללא האחר, וכל אחד מהם מתקיים דווקא בזכות האחר.

שאלה: האם השקר יתגלה כתוצאה מהחיבור שלנו או שעלינו לנסות לדמיין את המצב הזה?

השקר מתגלה מתוך כך שאנחנו משתדלים להתחבר בינינו ורואים עד כמה אנחנו לא מסוגלים, עד כמה אנחנו משתדלים לשקר לעצמנו, בינינו ולבורא. השקר מתגלה במקום שבו עלינו לדרוש מהבורא את כוח ההשפעה והחיבור, ואז הוא עוזר לנו להגיע לדרישה הנכונה, דרישה יותר מדויקת ומכוונת.

שאלה: מה זה אומר שהרצון של "לשמה" גדל בקו שמאל?

אלמלא קו שמאל לא היינו משתוקקים ללשמה, היינו נשארים בנקודה אחת ללא דחף להתקדם, ודווקא הדחף להתקדם הוא שמעורר אותנו לדרוש כוחות להתקדמות.

שאלה: כשאדם מגיע לידי הרגשת הריחוק מהאמת ולחוסר כוחות, איך אפשר להמשיך לעשות משהו חוץ מלחכות שהאור יאיר וייתן כלי חדש?

לא טוב לחכות. אם אתה מסכים להישאר באותו מקום זה הדבר הכי גרוע. נפוץ מאוד שאנשים יושבים, מחכים, מתיישבים, מיואשים עד שעוזבים את הדרך ויורדים מדרגת המדבר שהיו לדרגת חי. לכן לא טוב להסכים עם זה, אלא צריכים להבין, כמו שכתוב "או חברותא או מתותא". אם אנחנו מתחברים בינינו אז אנחנו בכל זאת מתקדמים, ואם אנחנו לא מתחברים בינינו אז אין לנו שום סיכוי להתקדם ולהגיע למטרה.

תלמיד: אפשר להמשיך ולעבוד בכל מצב עם החברים?

בכל מצב, אפילו במצבים הכי גרועים, אפילו שהקבוצה לא נראית לך. העיקר הוא החיבור עם האחרים אפילו שהם חלשים, כמו רבי יוסי בן קיסמא שהיה בעצמו חכם גדול אבל העדיף להיות עם התלמידים שלו שהיו קטנטנים לעומתו. זה לא חשוב, העיקר להיות עם האחרים אפילו שהם קטנים אבל הם איתך בדרך. אפילו אם הם מוכנים לשמוע קצת משהו מהדרך, אז כבר יש לך חברה ואתה יכול להשפיע עליהם והם עליך, וכך בקשר ביניכם לא חשוב מי גדול ומי קטן. כי רבי יוסי בן קיסמא היה צריך להקטין את עצמו עד לגובה שלהם, וגם להעלות אותם לגובה שלו, ובקשר הזה שהם בנו כך הם התקדמו. עברו כבר אלפיים שנה מימיו של רבי יוסי בן קיסמא, אבל זו דוגמה ממש לדורות ואנחנו צריכים ללמוד ממנה.

תלמיד: כלפי מה צריכה להיות סבלנות כאשר אנחנו לא מצליחים לעבוד?

חוסר הסבלנות הוא מהגאווה ומהאגו שלנו.

תלמיד: הם מונעים ממני לעבוד אבל מה זה אומר להיות בסבלנות טובה?

אין לך ברירה כי אם אתה רוצה להגיע לעשיית נחת רוח לבורא אז אין לך אפשרות אלא מתוך הקבוצה. אם אתה רוצה להגיע לרוחניות, לעשיית השפעה, להעלות את עצמך ואפילו בצורה אגואיסטית בינתיים לקדם את עצמך, אז אין לך שום אפשרות אלא להגיע לכך בקבוצה. אם אתה רוצה לעורר את המאור המחזיר למוטב, אז גם הוא מאיר לקבוצה שמדמה את עצמה במקצת לפחות לעשירייה, לעשר ספירות, למבנה הרוחני, אחרת הוא לא מופיע. האור העליון לא יכול להופיע אצל היחיד, אלא מיעוט הרבים שניים. כלומר צריכים להיות לפחות שניים שונים שמשתוקקים לחיבור על מנת לגלות את תכונת ההשפעה ההדדית אפילו במקצת, כי זו רוחניות.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להיות בחוסר סבלנות תמידי כלפי פעולה מצידנו ובסבלנות אינסופית כלפי התוצאה ממנה?

כן, משהו כזה.

שאלה: איך מפיקים השתוקקות ממצבים שהבורא שולח?

ההשתוקקות היא מתוך זה ש"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אני מסתכל על האחרים ואני רואה כמה הם מצליחים, כמו רבי יוסי בן קיסמא שהיה מסתכל על התלמידים שלו והיה מקנא בהם, ומתוך זה כבר מתחילים להתרומם.

תלמיד: אתה אומר לנו לקחת את כל המצבים, כך המקובלים מלמדים, לתוך החיבור, לתוך הקבוצה אבל הרבה פעמים אני מרגיש שהחיבור דווקא מרגיע את הכאב, הוא כמו סם הרגעה כזה ולא מוצאים מזה איזה חץ להתקדמות.

אני מבין אותך. זה תלוי איך אתם מכוונים בתוך עשירייה.

תלמיד: מה זה אומר?

למה העשירייה מכוונת. אתם צריכים לעורר, לגרות כל אחד ואחד בתוך העשירייה לכך שתהיו ערים, מכוונים, חדים כלפי השפעה הדדית, לכך שאתם תרגישו את זה, עד שתעוררו ותרגישו את האהבה על פני השנאה, כי לא יכול להיות שתגדל אהבה בלי שנאה. לכן לפי המילים שלך אני יכול להגיד שאתם פשוט אדישים זה לזה. אתה לא דורש מהחברים שיעוררו אותך, שיתייחסו אליך וכך גם הם כלפיך.

שאלה: איך מאמץ ותפילה עובדים יחד ולא מבטלים זה את זה?

אני רואה שהיום השאלות הן על דבר והיפוכו, אז צריכים לדאוג גם לזה וגם לזה.

תלמיד: באותו זמן צריך לעשות מאמץ וגם להתפלל?

כן, כי אי אפשר אחד בלי האחר.

שאלה: האם כל דבר במציאות נקרא פרוטה שמצטרפת לחשבון או שמדובר רק על פעולות ומחשבות מסוימות?

רק על פעולות שיכולות להגדיל את ההתקרבות בינינו.

תלמיד: מה התועלת בשאר המחשבות והפעולות אם הן לא פרוטות?

אם המחשבות והרצונות לא תומכים בהתקדמות הרוחנית התועלת בהם היא תועלת כהפרעה, כי את כל ההפרעות האלה אני צריך כדי לברר את הנטייה המדויקת והאמיתית שלי.

שאלה: מה זה בעצם להביא את עצמנו למידה נכונה, לאותה נקודה שזה יקרה?

לכן נתנו לנו בדיקה יותר מדויקת ולא סתם במילים. אתה צריך לברר את זה בין החברים, ואז אתם מגיעים למצב שהחברה מסכימה לזה, ואתה מקבל את זה מתוך הסכמת החברה.

תלמיד: מה זו בדיוק הסכמת החברה?

כשאני רואה שכל החברים נמצאים איתי בדעה אחת, בלב אחד, ברגש אחד, בשכל אחד, ואז אני מבין שאני נמצא במצב הנכון.

קריין: ציטוט מס' 12.

"צריכים לדעת, ששום עליה לא הולכת לאיבוד, אלא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה, בזמן שמרגיש שהרוחניות יש לו חן בעיניו, ומצפה להתקרב לה' עד כמה שאפשר, ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס, שלא כדאי לחיות בשביל זה, ורק לרוחניות הוא מתחיל להשתוקק.

אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש". אלא זה שהאדם זוכר, שיש רוחניות, ואפילו שאין לו חשק לזה, כבר על זה הוא צריך לתת תודה לה', עבור זה שהוא יודע שיש רוחניות בעולם, והגם שאין לו חשק לעבודה."

(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)

קריין: נקרא שוב ציטוט 12, רב"ש:

"צריכים לדעת, ששום עליה לא הולכת לאיבוד, אלא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"." אז כבר אנחנו צריכים להתייחס בסבלנות לכל המצבים שלנו, כי בכל מצב ומצב יש משהו מהכלי הנצחי שאני צריך לקחת אותו איתי לגמר התיקון. "אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה, בזמן שמרגיש שהרוחניות יש לו חן בעיניו, ומצפה להתקרב לה' עד כמה שאפשר, ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס, שלא כדאי לחיות בשביל זה, ורק לרוחניות הוא מתחיל להשתוקק."

אם קורים לנו כאלו מעברים, והם קורים לכל אחד מדי פעם, אנחנו צריכים להעריך אותם מאוד, כי הם מגיעים אך ורק על ידי תוספת אור עליון, יחס מיוחד מהבורא בצורה אישית כלפי האדם.

"אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש". אלא זה שהאדם זוכר, שיש רוחניות, ואפילו שאין לו חשק לזה, כבר על זה הוא צריך לתת תודה לה', עבור זה שהוא יודע שיש רוחניות בעולם, והגם שאין לו חשק לעבודה. "

(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)

אם בכל זאת יש לאדם איזו התעוררות מזה שיש לו משהו בשכל, משהו ברגש, אפילו בצורה הפוכה או בצורה הכי ניטרלית שיכולה להיות, אבל יש לו איזה מגע, כבר הוא צריך לתת תודה כי זה כבר דבר ששייך להצלה מהבורא, הבורא זורק לו את ההרגשה הזאת, את קצה החוט שבו הוא יכול להיאחז. כי אדם נמצא במצב שאין לו שום מגע עם רוחניות, וזה שהוא מתחיל מתוך אדישות טוטלית שיש בו להרגיש שכנראה זו רוחניות, ויש לו איזשהם ניחושים כאלה, התעוררות קטנה ביותר, אבל היא קיימת, והוא יכול אפילו להגיד במוח, בשכל, במילים יבשות, "כן, יש רוחניות ועכשיו אין לי אותה", זו כבר תחילת המגע, מזה מתחילים את הדרך.

שאלה: למה הוא מתחיל במשפט, "צריכים לדעת ששום עלייה לא הולכת לאיבוד". למה רק העלייה ולא מדובר כאן על הירידה?

כי בעלייה אנחנו מתקדמים צעד אחר צעד ואנחנו מגיעים לגמר התיקון בצעדים קטנים כאלו. לכן אנחנו מתחשבים בעלייה ולא בירידה. בירידה אנחנו מסכימים לירידות אבל בתנאי שזה חלק מהעלייה.

אנחנו רואים מכל מה שיש לנו אפילו בעולם שלנו, שלא יכול להיות שיש תופעה אחת ללא תופעה כנגדה, כי העולם שלנו בנוי מזה שישנו כוח חיובי והוא ברא כוח שלילי, כדי לצרף אותו אליו. וכך הוא קיים משני החלקים המנוגדים. אתה יכול להגיד עליהם מה שאתה רוצה, כמו שהסינים אומרים ועוד אומרים - שבגילוי והסתר אנחנו מגיעים לגילוי השלם, וגם ההסתר מצטרף לגילוי.

תלמיד: האם דווקא מהירידה נבנה החיסרון, ההתעוררות מלמטה?

ודאי, את הירידות אנחנו צריכים כדי להמשיך את העליות. איך יכול להיות אחרת?

תלמיד: אז מנקודת המבט הזאת, כנראה יותר חשוב שהירידות לא הולכות לאיבוד, כי מצפים מאיתנו בעצם להתעוררות מלמטה?

גם הירידות לא הולכות לאיבוד, שום דבר לא נעלם, אין היעדר ברוחני והירידה היא גם רוחנית כמו העלייה, כי היא מעוררת בנו את הרצון, ההשתוקקות, החיסרון.

שאלה: אמרת שבהתעוררות הזאת, ביחס כזה מיוחד מהבורא, האדם מבין שזה שווה את כל הרוחניות. איך להגיע ליחס כזה?

להתפלל מתוך הקבוצה לבורא, כשאתם עושים יחד פעולה מכנית, פיזית, כמה שאתם יכולים ומבקשים ממנו שהוא יעזור לכם.

בואו נעשה כך, תכינו את עצמכם לחיבור של תפילה חמש דקות או עשר דקות, באמצע היום לא יותר מזה. נגיד עשיריית קייב אחד או בלטיה שלוש, גרמניה שתיים, לטין שתים, לא חשוב איפה. אתם כקבוצה מתחברים באמצע היום, מתי שנוח לכם ומכינים לזה את התפילה. תתחילו להתכתב ביניכם ותכינו תפילה של חמישה עד עשרה משפטים קצרים שאותם אתם רוצים להעלות לבורא. ואז בסביבות שלוש או ארבע אחר הצהריים, או לפי מה שסוכם ביניכם, אתם קוראים את זה ביניכם בקול רם.

תנסו, תראו עד כמה זה יחבר ביניכם, כי הגעתם למצב שאתם כולם משתתפים בחיבור התפילה וכולם משתתפים בהעלאת התפילה כשאתם מדברים. אז בואו נעשה את זה, כל קבוצה תחבר תפילה משלה. ונגיד בסביבות אחר הצהריים מתי שאתם יכולים. בישראל יש שיעור ב-12:00 בצהריים ואתם תעשו את זה כמה שעות אחרי זה.

שאלה: בבוקר מיד אחרי השיעור אנחנו כותבים את התפילה. עלינו לעשות את חיבור התפילה במשך היום, או שאפשר להשתמש בתפילה שאנחנו חברנו בבוקר?

כן, אתם יכולים, אם אתם מסכימים לאותה התפילה, אז תעשו את זה כך. אבל השאלה, אם בזה אתם לא מרגיעים את עצמכם שיש לכם תפילה, ואז אתם לא צריכים להתקשר זה לזה ולא לחשוב על זה. כי כל העניין של התפילה, שאתם נמצאים בשאלות האלה, לגלות את זה, לחבר את עצמכם בזה, זה העניין.

תלמיד: אז עדיף לנו להרכיב תפילה חדשה?

רצוי כל פעם לחדש את התפילה, זה שהייתה לכם תפילה לפני השיעור זה בסדר, אבל אחרי השיעור, כשאתם הולכים למשך היום, אז אתם מתחברים ובכל זאת יש לכם במה לעסוק יחד, העיקר זה היחד.

שאלה: איך אני יכול להרגיש אהבה אגואיסטית כמשהו דוחה, מוקצה, כאשר זה בעצם עוזר לי להתקדם בדרכנו? והאם אחרי כך, זה הופך לקבלה בעל מנת להשפיע?

אם אתה מבין שאתם נמצאים באהבה אגואיסטית ומפתחים קשר ביניכם כדי איכשהו להחזיק בדרך ולא ליפול ממנה, כי אתה חייב את החברים שלך, אחרת אתה תיפול, ואם לא היית זקוק לעזרה שלהם, אז היית כבר זורק אותם והולך קדימה לבד.

אז אם אתה מבין את זה ואתה משתמש בזה בצורה נכונה - זאת אומרת תמיד יש לך דבר והיפוכו. כשאני הולך בדרך, אני אוחז בחברים כי בלעדיהם אני לא יכול להגיע למטרה, ולא יהיה לי גירוי להגיע למטרה. זאת אומרת אני חייב חברים לזה ולזה ולזה ואני מתחיל לברר. ונגיד יש לי חמישה תנאים להגיע למטרה והחברים מספקים לי חומר דלק לזה, גירוי, קנאה, תאווה, כבוד, שמקדמים אותי ממצב למצב.

אז מתוך זה אני כבר מתחיל להעריך את החברה, להחזיק בה ורוצה איתם יחד להתקדם, כמו תינוק שמחזיק באימא, כי הוא יודע שאימא היא כל החיים שלו, שאם הוא מאבד אותה, עוזב אותה, אז הוא יכול כך לאבד את החיים שלו, היא בשבילו מקור החיים. לכן הוא כמו קוף קטן מחובר אליה וכל הזמן רוצה להיות בידיים שלה, כי זה המקום הכי בטוח. אומנם הכי בטוח כשהיה בפנים, בתוך האימא, אבל עכשיו כשהוא מחוץ לאימא, והוא לאט לאט מתרחק ממנה, אבל בתנאי שהוא יודע שהוא יכול לחזור אליה כל הזמן.

כך אנחנו כלפי העשירייה. תנסו לראות את עצמכם כלפי העשירייה בצורה כזאת, אם אתם מתנתקים עד כמה אתם יכולים לחזור. כי לא לחזור לעשירייה, בזה אתם לגמרי מנותקים מהחיים הרוחניים, מהבורא, כי הבורא נמצא שם בפנים. עכשיו אתם עדיין לא מרגישים שהבורא נמצא בתוך העשירייה. אבל כך תעבדו על זה ומזה אתם יכולים לפתח גם תפילה.

שאלה: הרשמים שאני מקבל מהאינטראקציה שלי עם בני האדם, נותנים לי רשמים אחרים כלפי היחס של הבורא כלפיי. אז תמיד אני רואה את הדוגמה מהחברים, איפה אני מקבל מילוי? איפה לא? מה הציפיות שלי? ורק דרך זה אני יכול לקבל התרשמויות ביחס לבורא. האם זו דרך נכונה, אמיתית?

אני לא יכול להגיד לך. תבדוק בעצמך, תתקדם ותכוון את עצמך. ודאי שיהיו שינויים, וזה רק אומר שאתה מתקדם נכון. לא לפחד מהשינויים.

תלמיד: אני מרגיש שאני מתחיל להיות הרבה יותר אגרסיבי, ואכזר לא רק כלפי אנשים בחוץ אלא גם כלפי חברים וזה מדאיג, זה מפריע לי.

זה האגו, היצר הרע שכך הוא גדל, אין מה לעשות. אתה צריך להשתדל לרכך אותו ולהסביר לאגו הזה, עד כמה אנחנו צריכים בכל זאת להתקדם בקו האמצעי, וכנגד האגו שגדל, גם אתה בצד השני גדל ממנו.

תלמיד: האינטראקציות שלי עם אחרים הן למעשה הביטוי שלי כלפי האגו שלי. כי איכשהו אני רואה את האחרים כצורה של האגו שלי, וככל שאני מתקדם יותר אני רואה איזה כעס יש לי כלפי האגו שלי, וכשאני רואה את האגו שלי בצורה של חבר, אני פשוט מכוון את הכעס הזה כלפיו.

בסדר, כל דבר שאתה אומר קיים אצלנו ואנחנו מבינים, מרגישים ומכירים את זה טוב מאוד, פשוט תתקדם, תתקדם.

שאלה: איך זה יבוא לידי ביטוי אם אדם יבצע את מה שכתוב?

זה נקרא שהאדם מחבר גם את כל היחסים שהוא מרגיש מהבורא, שהם כולם הולכים בדרך הישר לקראת המטרה, לקראת הדבקות. גם בסוף הבקשה שלו הוא מרגיש שהוא מגיע לדבקות, שזה מוביל אותו לדבקות.

שאלה: כתוב "אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש"." בינתיים אני מרגיש עפר, ואתה אומר לנו תתפללו, תתחברו לחברים. אין לי כוח להרים את הראש אל החברים, אז מה עוד קודם אני צריך לעשות אם אני בתוך העפר?

אם באמת עשית את הכול כמו שאתה אומר ואין לך יותר מה לעשות, אז הבורא ידאג שהחברים יבואו אליך.

תלמיד: הם יבואו אלי?

כן, בטח.

תלמיד: ומה בינתיים אני עושה כשאני מרגיש כך?

אין בינתיים, אם עשית הכול ואתה לא מסוגל לעשות יותר כלום, וההרגשה שלך היא כזאת שזה נגמר, שזה סופי, אז הבורא מעורר את החברים שהם יבואו אליך.

תלמיד: כלומר הם יבואו אלי ולא אני צריך ללכת אליהם.

אבל לא שאתה מראש חושב על זה, אלא אתה עושה כול מה שיש בידך לעשות, ואז אתה מגיע למצב שכבר החברים עוזרים לך.

תלמיד: מה צריך לעשות שעוד לא עשיתי?

אתה צריך להגיע עד הסוף.

תלמיד: מה זה "עד הסוף"?

עד הסוף זה "או חברותא או מיתותא".

תלמיד: כלומר אני מרגיש שאני מת לגמרי.

בסדר, תמות, מה יש?

תלמיד: אין בעיה למות. הבעיה שמשאירים אותי באוויר לא חי ולא מת.

זה לא טוב, זה עוד לא מצב סופי.

שאלה: האם מותר ליהנות מחיבור בכל הרמות, או שצריך להיזהר לא ליפול להנאה גשמית ולאהבה עצמית?

אפילו חיבור בין החברים שהוא ממש גשמי, נניח שהם אוהבים לשבת ולשתות בירה, זה גם טוב, גם זה מקדם אותם לאיזה חיבור.

שאלה: אתה מלמד אותנו שבתוך כל מצב, אפילו הכי נוראי, קיימים שני מצבים בו זמנית, גם הלחץ וגם האהבה. כל עוד האהבה לא באה לידי ביטוי, באיזה אופן לתמוך בחברים?

אני צריך לתת דוגמא לחברים עד כמה אני כביכול אוהב אותם. זה קשה מאוד, לי זה היה מאוד קשה וכך זה עד היום, וזה נמשך במשך כל הדרך עד גמר התיקון, אבל אין מה לעשות, החוק הוא חוק.

תלמיד: בסופו של דבר מה צריך להתרחש בין זה שאני מפגין אהבה לזה שהיא לא קיימת בפנים, האם יש השתוות, התאמה?

כן, זה שאתה רוצה לעזור לחברים בכך שאתה מציג להם את האהבה שלך, זה גם מצטרף לאהבה שלך.

שאלה: יש לי הרגשה שכבר אין כוח, וכל הזמן אני מבקש מהבורא שיעזור. מה אפשר עוד לעשות כדי שנתחבר "כאיש אחד בלב אחד"?

אני רואה לידך חברים מאוד מאוד חזקים, מנוסים, עם ניסיון רב, ואל תבכה לי שאין לך מה לעשות. תפנה אליהם, תבקש מהם כמו שצריך, ותראה עד כמה הם יתנו לך תשובות, תגובות נכונות. הם חכמים, הם מנוסים, אז קדימה.

שאלה: מהי הסיבה שהאדם מקבל התעוררות מלמעלה?

הסיבה שאדם מקבל התעוררות מלמעלה היא כי צריך לעורר אותו כדי שהוא יגיע לתיקון שלו. הרצון לקבל האגואיסטי שלנו הוא מוות, הוא מת, הוא לא יכול לזוז מעצמו, זאת אומרת הוא זז אבל בתנאי שהוא מקבל משהו בתמורה. אבל לכיוון המטרה הרוחנית הוא לא יכול לזוז ולכן מעוררים אותו על ידי כל מיני התעוררויות כאלה כדי שיעשה פעולות אנטי אגואיסטיות. אבל איך אפשר? על ידי גאווה, כבוד, שליטה, יכולים להזיז אותו והוא זז ועושה פעולות. מתוך הפעולות האלה, אומנם אלו פעולות אגואיסטיות כי הוא רוצה להשיג, אבל הוא עושה בינתיים פעולה אנטי אגואיסטית, תנועה כלשהי, כך הוא מתקדם.

שאלה: למה אמרת שאם אנשים יושבים, מחכים, מיואשים, אז הם יורדים לדרגת חי? הרי הפסוק אומר "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".

על זה כתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". הם לא מתקדמים, ההפך, הם מחברים את הייאוש שלהם יחד ובוכים יחד, וזה ממש הדבר הגרוע ביותר.

שאלה: איך אנחנו כעשירייה מגיעים למצב שבו אנחנו מתחילים להתייחס לאהבה עצמית כמתועבת שלא שווה לחיות עבורה?

זה עדיין לא עכשיו. הלוואי עלינו להיות בינתיים בכל מיני צורות חיבור, צורות אהבה.

שאלה: מצד אחד צריך סבלנות אינסופית, מצד אחר להיות בחוסר סבלנות, איך זה מסתדר?

זה תלוי למה אני מכוון. בנוסף, תלוי למה אני מחובר, באיזה רצון אני משתמש, האם ברצון שלי או ברצון של הקבוצה, של החברים, ולפי זה אני משתנה.

שאלה: האם עלינו לבטל את כל הרצונות הגופניים כדי להשיג את לשמה?

לא, במה שייכים כל הרצונות הגופניים כדי להגיע ללשמה? אני צריך קודם כל להשתדל לראות לפניי את העשירייה, את הקבוצה שלי, לפי זה איכשהו לאתר איך אני מכוון לרוחניות, איך אני משתמש במה שנוגע לרוחניות, ובמה שלא נוגע לרוחניות אני לא משתמש, וכך אני מתקדם. אבל לא לבטל את כל הרצונות הגופניים, כי כך אני לא אגיע אף פעם למטרה.

שאלה: איך אפשר כקבוצה עולמית לזרז את איסוף הפרוטות?

ודאי שהקבוצה העולמית יכולה לחבר אותנו יחד מהר וחזק, זה תלוי בקבוצה העולמית. אם אנחנו נחליט כך יחד, אז ודאי שנצליח. אני מאוד מאוד ממליץ לכם לחשוב לכיוון זה, גם גברים וגם נשים, איך אנחנו יכולים לאסוף את עצמנו, לחזק את עצמנו, להתחבק בינינו כך שבאמת לא נרגיש שוני בינינו בשום דבר ושהלבבות יתחברו ללב אחד.

שאלה: מה בעצם שקרי במצב לקבל על מנת לקבל, הרי זה גם חלק מתוכנית הבריאה?

זה חלק מתוכנית הבריאה כדי לגלות את הרצון לקבל על מנת לקבל שהוא הפוך מהבורא, ולכן הוא לא קיים ברוחניות אלא רק בגשמיות בצורה הפוכה מהאמת. ולכן אין לעל מנת לקבל שום חלק בעתיד.

שאלה: מופיעה יראה גדולה בפני הבורא כאשר בתפילה בעשירייה את מבינה עד כמה את רחוקה מהבורא, איך להאמין בעצמי בעת העלאת תפילה ולהשפיע לו נחת רוח?

רק על ידי חיבור, זאת שוב ושוב אותה התשובה. אני לא אומר שמי שלא יכולה להתחבר לקבוצה שלה אז שתעזוב את הדרך, חס ושלום, לא, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להתחשב בכל דבר ודבר. אפילו שזאת תהיה השתתפות פסיבית, אם היא לא יכולה להתחבר עם קבוצות הנשים, אז היא בכל זאת נמצאת בדרך, לא במרכז התנועה אבל בכל זאת נמצאת, לכן לא לעזוב בשום צורה, מצד אחד. מצד אחר, אנחנו בכל זאת צריכים להשתדל לראות עד כמה אנחנו מסכימים יותר לרעיון החיבור של כולנו בלב אחד למרות האגו שלנו.

שאלה: לא חשוב לראות פרצופים, לשמוע קול, חשוב להרגיש לב אחד, חברה אחת כל הזמן חוזרת על דבריך שפעולות פנימיות הן החשובות והיא מתחברת פחות ופחות לפגישות, מה עלינו לעשות?

להראות לה שזה לא נכון, אנחנו עדיין חיים בעולם הזה ולכן צריכים לעבוד גם בגשמיות.

שאלה: איך לתת בכל מצב מקסימום יגיעה ומקסימום סבלנות, ולא לצפות לשום תוצאות מהיגיעה?

לא לצפות לשום תוצאות מהיגיעה אנחנו לא יכולים, כי אחרת תהיה לנו יגיעה ללא מטרה. בינתיים המטרה שלנו היא אגואיסטית, אנחנו חייבים להשיג משהו, ולכן בואו נתקדם במה שאפשר. לא להביא את עצמנו לכזה גובה שאנחנו לא מבינים בכלל איך יכולים להתקיים שם.

שאלה: האם בביטול עצמי אני מעלה את הקבוצה או שאלה שתי פעולות שונות? מה ההבדל ביניהן, מה זאת אומרת שרבי יוסי בן קסמא העלה את הקבוצה לדרגה שלו?

הוא העריך את החברים שלו, תלמידים שלו כחברים, ולכן היה יכול להתחבר איתם, ויחד איתם להגיע לעוד דרגות עליונות, לְמה שלא היה יכול להגיע לבד. כי חיבור בקבוצה זה האמצעי הכי גבוה שיכול להיות כלפי כל אדם ואדם.

שאלה: ברגעים שאני לא חושבת על עצמי אלא חושבת על החברות שלי, האם זאת כבר רוחניות?

אפשר להגיד שכן.

שאלה: לפעמים הבורא מתקן במכה קשה מנשוא, אני מרגישה כמו בגיהינום, מדוע הוא עושה תיקון בצורה כזאת?

הוא עושה תיקונים בצורה אופטימאלית גם מצד החיבור, גם מצד ההתקדמות, מכל הצדדים, ולכן אנחנו צריכים לקבל את זה באהבה, כמו שהוא עושה את זה באהבה.

שאלה: איך אפשר להקדים את הירידה, להיות מוכנה אליה?

זה כמעט בלתי אפשרי, אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה בצורה מכאנית. לא פנימית, פנימית לא יכולים אלא בצורה מכאנית. כלומר, שאני מסכים לירידה כי הכנתי את הכלי שלי, קבוצה, לימוד, את כל הדברים, ולכן אני לא מפחד מירידה, יש לי אמצעים מהר מאוד להתאושש.

שאלה: האם אני יכולה לפנות לאגו שלי ולהסביר לו, לשכנע אותו, איך עושים את זה?

שוב, רק קבוצה. כל השאלות הן איפה אני יכולה לעשות את זה רק לא בקבוצה, ואני כל הזמן עונה אבל רק בקבוצה, זאת בעצם כל הבעיה שלנו. קצת יותר להתחבר, תעשו את זה, לסגור עיניים ולעשות, ואתם תראו שכל השאלות פתורות. אחרת כל יום, כל בוקר בשיעור בוקר, אני צריך לשכנע קבוצת נשים כל כך גדולה, חזקה, יפה, נחמדה, בזה שהן צריכות להתחבר, די כבר.

קריין: ציטוט מספר 13, כותב הרב"ש.

"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה.

רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה. ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא" [את שלא אבדתי, אני מחפש] (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי".

(הרב"ש. אגרת ע"ז)

שאלה: אני מרגיש שאנחנו כעשירייה מתקדמים דרך המצבים האלה של עליה וירידה, אבל חסר לנו הכלי העיקרי שהוא התפילה. אני רואה שבמפגשים שלנו אנחנו רגילים לומר מילים, אבל אלה מילים ריקות. מהו הרגע הנכון ליצור את התפילה בעשירייה, האם זה אחרי השיעור או רק במהלך המפגשים שלנו?

אתם צריכים להחליט, אתם חיים בחיים משלכם, בזמן שלכם, ההבדל בשעות בינינו הוא 3-4 שעות, אז אני לא יודע מה להגיד. מתוך זה שאתם לומדים, אתם כבר יכולים להחליט מה טוב ביניכם.

שאלה: איך לדעת שאנחנו באמת מחוברים עם החברים בעשירייה?

אם תהיו באמת מחוברים עם החברים בעשירייה, אז תרגישו בתוך החיבור ביניכם את הבורא, זאת התשובה.

שאלה: אמרת שעלינו להרגיש שאין שום הבדלים בינינו בתוך הקבוצה. אבל אני מרגיש שאני מאוד שונה ממנה, הפוך ממנה, הם המשפיעים ואני המקבל. האם לנצח אשאר מקבל או שפעם אהיה כמוהם משפיע?

בטוח שאנחנו נגיע למצב שכל אחד יקבל מהקבוצה מפני שהוא רוצה לתת לקבוצה, והקבלה וההשפעה שלו כלפי הקבוצה יהיו לגמרי מתוך הרצון להשפיע, הכוונה להשפיע. לכן אל תדאגו, אתם תגיעו למצב שהכוונה שלכם תהיה בהשפעה, והפעולה תהיה לפי מה שאתם צריכים כדי לממש את הכוונה דלהשפיע.

שאלה: כתוב "יגעתי ומצאתי", זה לא מובן לי, כי צריך להתקדם מתוך חיסרון?

קראנו את האיגרת הזאת שבה כתוב שהזקן הולך בצורה כפופה, כאילו שהוא איבד משהו והוא מחפש אותו על הקרקע. "זקן" זה נקרא שרכש חכמה, הוא נקרא זקן כי יש לו חכמה, חכמת חיים. הוא מחפש משהו, מפני שעוד לפני שהוא מגיע למצב שמגלים לו את זה מהשמים הוא כבר בעצמו מחפש, וכך הוא מתקדם.

תלמיד: מאיפה הוא מקבל חיסרון?

מבחוץ, מהחברים. מאיפה? אין לנו מאיפה, חיסרון שאין לנו אנחנו יכולים לקחת רק מהקבוצה. מהעולם אתה לא יכול לקחת חיסרון בדרגה שלך, אלא מדרגה יותר נמוכה, מחי, צומח ודומם.

תלמיד: ואיך לקחת חיסרון מהחברים?

על ידי זה שאתם רוצים להתחבר, מדברים על זה ודנים בזה, ומבקשים מהבורא שהוא יעורר את החיסרון המשותף ביניכם.

שאלה: כשאין כוח באיזו צורה אני פונה לחברים, איך אני מביא את זה כך שאני לא אפגע ברוח הקבוצה?

אני לא רוצה לענות על כל השאלות האלה, שוב ושוב אנחנו לועסים את אותן השאלות. הכול נפתר בחיבור, נקודה.

שאלה: איך נלמד להתפלל נכון, איך להתפלל כל הזמן?

אז אתם תהיו כל הזמן קשורים לבורא, זו התועלת.

(סוף השיעור)