שיעור בוקר 09.02.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 346, "הקדמת ספר הזוהר" מאמר "המצווה השנייה", סעיף 203

קריין: זוהר לעם, כרך א', עמ' 346, "הקדמת ספר הזוהר". מאמר "המצווה השנייה", סעיף 203.

אנחנו ממשיכים אותו נושא ואין לי מה להוסיף, הזוהר יגיד בעצמו.

.203" וכך צריך לעורר היראה בצד האחר של דין קשה. כי כשרואה, שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה, ויירא מפני אדונו כראוי ולא יקשה ליבו. ועל זה כתוב, ומקשה ליבו ייפול ברעה. שייפול בצד האחר, שנקרא רעה. נמצאת היראה שנאחזת בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה, ונכללת מהם. ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה, היא האהבה השלמה כראוי.

כי היראה היא מצווה, הכוללת כל המצוות שבתורה, להיותה השער לאמונת ה'. שלפי התעוררות יראתו, כן שורה בו האמונה בהשגחת ה'. וע"כ אין לשכוח היראה בכל מצווה ומצווה. וכש"כ במצוות האהבה, שצריכים לעורר עימה היראה. כי במצוות האהבה, היראה מתייחדת בה ממש. וע"כ צריכים לעורר היראה בב' הצדדים של האהבה, הן באהבה בעת חסד והצלחת דרכיו, והן באהבה בעת דין הקשה.

וע"כ אומר, צריכה היראה להתדבק באהבה. ואיך היא מתדבקת בה? מורה שלא נטעה בדבריו, במה שאמר, שאהבה שלמה, היא בעת שנוטל נפשו, בעת דין הקשה. ונחשוב, שהכוונה היא, שלא לפחד כלום מפני הדין הקשה, אלא רק להתדבק באהבתו במסירות נפש בלי שום יראה. ולכן מבאר, שצריכה היראה להתדבק באהבה. ואיך היא מתדבקת בה? האם גם את היראה צריך לעורר, בעת ההיא, כמו שמעורר את האהבה השלמה?

והנה חוזר על ב' הצדדים של האהבה, בין בדין ובין בחסד ובהצלחת דרכיו. ואומר, שצריכים לעורר היראה בב' הצדדים של האהבה, שבעת החסד והצלחת דרכיו, צריך לעורר יראה מפני ה', שמא יגרום החטא ויתקרר מאהבת ה'. ונמצא בזה, שכולל היראה באהבה.

וכן בצד הב' של האהבה, בעת דין הקשה, יעורר יראה מה', ולא יקשה ליבו, ויסיח דעתו מהדין. ונמצא בזה, שגם כאן כולל היראה באהבה. ואם נוהג כן, נמצא תמיד באהבה שלמה, כראוי להיות.

ועל התכללות היראה באהבה בצד החסד, מביא הפסוק, אשרי אדם מפחד תמיד. ומבאר את המילה תמיד, שמשמע, אפילו בעת שה' עושה טובות עימו, צריך ג"כ לפחד ממנו, שמא יגרום החטא.

ועל התכללות היראה באהבה בצד הדין, מביא הכתוב, מקשה ליבו ייפול ברעה. שהמשמעות היא, שאין להקשות ליבו בעת הדין, משום סיבה שבעולם, כי אז ייפול לס"א, שנקראת רעה. אלא שצריכים אז לעורר ביותר את היראה, לירוא מפניו, ולכלול היראה באהבה שלמה שלו שבעת ההיא. אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השנייה, אינן לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו.

והנה התבארו ב' המצוות הראשונות. שמצווה ראשונה, היראה, כללות כל התורה והמצוות, והיא בראשית, ומתבארת בפסוק הראשון, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. כלומר, שהיראה, ראשית, ממנה יצאו השמיים והארץ, זו"ן, וענפיהם, בי"ע. והפסוק השני פירוש עונשה, ארבע מיתות: תוהו חנק, בוהו סקילה, חושך שריפה, ורוח הרג.

ומצווה שנייה היא אהבה. מתבארת בכתוב, ויאמר אלקים יהי אור. ובה ב' צדדים:

צד א', בעושר וטוב, ובאריכות ימים, בנים ומזון.

צד ב', בכל נפשך ובכל מאודך, בעת שנוטל הנפש והרכוש שלך, תהיה האהבה שלמה, כמו בעת שנותן לך עושר ואריכות ימים.

אשר כדי לגלות אהבה זו, נגנז האור של מעשה בראשית. וכשנגנז, יצא דין הקשה. גם צריכים להכליל היראה באהבה בב' הצדדים שלה:

בצד א' צריכים לירוא, שלא יגרום החטא ותתמעט אהבתו.

ובצד ב' צריכים לירוא מפני הגניזה, שזה הדין שה' דן אותו.

וזהו לפי פשוטם של דברי הזוהר. אמנם כדי להמשיך הביאור בשאר המצוות, צריכים לבאר הדברים בעמקות יתרה, במדרגות עליונות דאצילות.

ארבע האותיות הוי"ה, חו"ב תו"מ, נקראות בזוהר יראה, אהבה, תורה, מצווה. י', חכמה, יראה. ה"ר, בינה, אהבה. ו', תורה. ה"ת, מצווה.

וכתוב, בראשית ברא אלקים. זוהי המצווה הראשונה לכולן, ומצווה זו נקראת יראת ה', ראשית. כי פרצוף א"א, הוא הכלל של כל עולם האצילות, המאיר לכל העולמות דרך הלבושים שלו, הנקראים או"א וישסו"ת וזו"ן. והוא נקרא ג"כ חו"ס, משום שהחכמה שלו נסתמה בראשו, ואינו משפיע ממנה כלום לעולמות. ורק הבינה דא"א מאירה לעולמות.

ולפיכך בינה זו נקראת ראשית, להיותה הראשית והשורש לכל העולמות. ונקראת יראת ה', יראת הרוממות, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאַין לפניו. וממנה יצאו הזו"ן, הנקראים שמיים וארץ. וזה ביאור הכתוב, בראשית, עם יראה, ברא אלקים שמיים וארץ, שהם זו"ן.

וכמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'. וכתוב, יראת ה' ראשית דעת. משום שיראה נקרא ראשית. כי המוחין הם חב"ד, אמנם החכמה של המוחין, אינה חכמה ממש דא"א, אלא רק בינה דא"א. כי הבינה דא"א, כשעולה לראש דא"א, חוזרת שם להיות חכמה, ומשפיעה חכמה לפרצופים. ונמצא שהבינה, שהיא יראה, היא ראשית אל החכמה. כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'.

וכן היא ראשית אל הדעת. כי הדעת הוא שורש הזו"ן, שהם מעלים אותה לראש דא"א, לקבל חכמה. וע"כ גם הזו"ן מקבלים חכמה ממנה. כמ"ש, יראת ה' ראשית דעת.

והמצווה השנייה זו מצווה, שמצוות היראה נאחזת בה, ואינה יוצאת ממנה לעולם. והיא אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה. כי החכמה נקראת אהבה, כי י' דהוי"ה עצם הבינה, ג"ר שבה, או"א עילאין, אוירא דכיא, ואור החכמה סתום בהן. וגילוי אור החכמה מז"ת דבינה, הנקראות ישסו"ת, ה"ר דהוי"ה. וע"כ הם נקראים אהבה.

והיא מצווה שנייה, שאחר היראה, משום שחכמה זו אינה מתקבלת מחכמה דא"א עצמה, אלא מהבינה, שהיא יראה. ומצוות היראה נאחזת בה, ואינה יוצאת ממנה לעולם. שהבינה מיוחדת תמיד בחכמה, ואינה נפרדת ממנה לעולם. ובכל מקום שיש בינה, נמצאת עימה בהכרח גם חכמה. כי חו"ב דבוקות תמיד זו בזו, ולא תמצא לעולם חכמה בלי בינה, או בינה בלי חכמה.

ומשמיענו בזה, שאע"פ שנאמר, כי מצווה ראשונה היא יראה, בינה, אל תטעה, שהיא בינה בלי חכמה. וכן במצווה שנייה, שהיא אהבה, חכמה, אל תטעה, שהיא חכמה בלי בינה. אלא שיש חכמה גם במצווה ראשונה, ויש בינה גם במצווה שנייה. כי חו"ב כלולות ובאות יחד, ואינן נפרדות לעולם. אלא אנו מכנים אותן לפי השליטה, כי במצווה הראשונה, או"א עילאין, ג"ר דבינה, עצם הבינה, עיקר השליטה היא בינה, וע"כ קוראים לה יראה. ובמצווה השנייה עיקר השליטה היא חכמה, ע"כ אנו קוראים לה אהבה.

ומהי אהבה שלמה? זוהי אהבה רבה. כמ"ש, ויאמר אלקים, יהי אור. פירוש, כי בראשית, הוא מאמר סתום. ועיקר גילוי של בראשית, מתחיל במאמר, יהי אור, שהוא עליית הבינה, ראשית, אל הראש דא"א, שחוזרת שם לחכמה. ואז נקראת חו"ב יחד בשם אהבה רבה. וזהו, יהי אור. כי בינה עלתה לא"א, ומשפיעה אור אל כל העולמות, באהבה רבה, שהיא חו"ב.

ובשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו ייכונו לו. ומתוך כך אוהב אותו. ואהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, ובין בחסד והצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שבשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה.

לכן אמר, יהי אור לעוה"ז, ויהי אור לעוה"ב. כי ראה, שאין העוה"ז ראוי להשתמש בו, עמד וגנז אותו בעוה"ב, שלמעלה מפרסא בתוך מעֵי א"א, ששם בחינת עוה"ב, במקום עמידת או"א עילאין, ג"ר דבינה, המסתיימות בחזה דא"א, ששם הפרסא, המבדילה בין מים עליונים, או"א עילאין, ובין מים תחתונים, ישסו"ת וזו"ן. כי מהחזה ולמטה דא"א, חשך האור ואינו מאיר עוד. וישסו"ת, העומדים מחזה עד הטבור דא"א, ז"ת דבינה, האור גנוז שם ואינו מאיר בהם.

ונמצא, שהבינה נחלקה לב' צדדים. כי ג"ר שבה, או"א עילאין, העומדים למעלה מחזה דא"א, מים עליונים, האור מגולה בהם. והזוכה למדרגת או"א עילאין, יש לו עושר ואריכות ימים, ובנים כשתילי זיתים סובבים שולחנו, ושולט על שונאיו, דרכיו ייכונו לו, וכל אשר יעשה יצליח.

אמנם ז"ת דבינה, העומדות למטה מחזה דא"א, מים תחתונים, כבר האור נגנז מהם. והמקבלים מהן, צריכים לאהוב את ה', אפילו נוטל את נפשם.

וזה עניין ב' צדדים של אהבה, שהן ג"ר וז"ת דבינה, מבחינת הימין שבה, אהבה. וזה נעשה ע"י גניזת האור של מעשה בראשית. והזוכה להיות שלם באהבת ה', באהבה דאו"א עילאין ובאהבה דישסו"ת, זו אהבה כראוי.

וצריך להכליל את היראה בב' צדדים הללו של אהבה. כי בצד החסד, או"א עילאין, צריכים לעורר היראה, שלא יגרום החטא. וכך בצד האהבה דישסו"ת, צריך לעורר היראה בצד דין קשה, ישסו"ת. כי כשרואה, שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה, ויירא מפני אדונו כראוי. ולא יקשה ליבו, כי חו"ב, שהן אהבה ויראה, דבוקות תמיד זו בזו. ולפיכך יש להכליל בינה, יראה, הן בג"ר דבינה, או"א, והן בז"ת דבינה, ישסו"ת.

ואז נמצאת היראה שנאחזת בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה, ונכללת מהם. ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה, היא אהבה שלמה כראוי. ויש כאן שניים שהם ארבעה, כי אין אהבה אלא בב' צדדים, שהם ג"ר וז"ת דבינה. ואין אהבה שלמה בכל אחד מב' הצדדים, אלא אם יש בכל אחד מהם יראה. כי לא תצויר כלל חכמה בלי בינה, שהיא אהבה בלי יראה."

כך אומר לנו הזוהר, אז נשתדל לענות על כמה שאלות ולהבין יותר.

העניין הוא שאנחנו נבראים הפוכים מהבורא לפי הטבע שלנו, שהוא רצון לקבל בלבד, וכשמקבלים מהבורא איזשהם ניצוצי השפעה, אז יוצא שגם זה מנוגד לנו. ואיך אנחנו יכולים כל הזמן לחבר ביניהן את שתי התכונות האלו, אהבה ויראה, טוב ורע, כך שהם יחד יתנו לנו תוצאה של שלמות? זו בעיה, ואת זה הזוהר מסביר לנו.

שאלה: כתוב פה שצריך לעורר את תכונת הבינה שהיא תכונת יראה. ובכלל, מה זה אומר תכונת היראה בפני הבורא ואיך לעורר אותה?

תכונת הפחד, היראה, היא נמצאת בנו, אבל נמצאת מצד מסוים, כי אנחנו ברצון לקבל ואחרי השבירה כשמתעוררים על ידי המאור, אז אנחנו מתעוררים לקבל, ולכן ההתעוררות שלנו היא התעוררות כאילו לא לטובה אלא לרעה.

כמו שאנחנו רואים על עצמנו, אנחנו רוצים לדעת, אנחנו רוצים לרכוש, אנחנו רוצים להבין, אנחנו, אנחנו, אנחנו. אחרי זה שומעים על כלל התיקונים שאנחנו צריכים לעשות "ואהבת לרעך כמוך" ומפרטים את זה לכמה וכמה, אבל בסך הכול זה לא בטבע שלנו.

לכן כשאנחנו מדברים על התיקונים שלנו, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מעמידים זה לעומת זה, וכך אנחנו מגיעים לאיזון הפנימי שלנו, שלפי זה יכולים להרגיש את הבורא כקו האמצעי בגילוי שלו, וכך אנחנו יכולים לסדר את עצמנו ולהידמות לו.

שאלה: למה הוא מתייחס לזה כאן כיראה. זו יראה מצרות שהבורא יביא עלי, או שזה יראה מלא להיות מחובר לבורא?

גם על זה אני רוצה לדבר בינתיים בכללות. אנחנו מטבענו רוצים לקבל, ולכן הפחד שלנו שאנחנו לא נקבל ולא נוכל למלא את עצמנו. ולכן אנחנו צריכים תיקונים שהם ירגיעו לנו את התשוקה, ההשתוקקות, הנטייה למילוי שמא יחסר לנו.

איך לא יחסר לנו? מפני שאנחנו קשורים לבורא שהוא כול טוב, אבל הבורא לא מספק לנו מילוי, הוא מספק לנו תכונת הביטחון, תכונת החסדים, ואז אנחנו מסתפקים ומרוצים מזה ולא צריכים יותר מזה, משום שאנחנו דומים לו. אלה בעצם התיקונים.

שאלה: האם חכמה ובינה הם יחד בכל המצבים או רק בפרצוף אריך אנפין?

חכמה ובינה צריכים להיות בדרך כלל מאוזנים, ועל ידי זה יהיה איזון בכל יתר הספירות. אומנם כל ספירה היא הפוכה מחברתה וכל אחת עושה תפקיד שונה, אבל בסך הכול אנחנו מאזנים אותן, אנחנו מחברים אותן בצורה כזאת שהן יעבדו מתוך הרמוניה ביניהן וכך זה יקרה.

תלמיד: אז אם תכונה אחת שולטת על השנייה, ככה אנחנו מרגישים את אור הבורא, כדין או כרחמים? אם חכמה שולטת על בינה או בינה שולטת על חכמה?

כשיש לנו עודף בהשפעת הספירה, נגיד תכונה אחת על השנייה, אז אנחנו מרגישים את זה כחוסר איזון. וכשאנחנו מאזנים את עצמנו בקשר עם החברים ואת זה מקבלים מהבורא כקו האמצעי, אז אנחנו מביאים את עצמנו גם לאותו המצב. ואז יוצא שאנחנו מסדרים את עצמנו כמו שהבורא מסדר מלמעלה, כך אנחנו מסדרים את המבנה שלנו מלמטה וההשפעה שלו נכנסת לתוך הכלי שלנו.

תלמיד: איך העבודה עם החברים שונה בכל מצב כדי לאזן את זה?

זה בהתאם לכמה שאנחנו מגלים את השפעת הבורא והמצב שלנו, ורוצים לחבר בין שניהם. ככה זה צריך להיות.

שאלה: מה המשמעות שאני אוהב את הבורא גם אם הוא ייקח את נפשי, וזה נקרא "אהבה שלמה"?

אלה מילים מאוד גבוהות, אני לא יודע איך אני יכול למסור מה שאני מגלה בהן, וגם יש עוד מדרגות מעליי. הייתי אומר רק, שאנחנו מגלים את היחס עם הבורא שממלא את הכול, שמסובב את הכול, סובב את הכול ושאין לנו עוד למי לחבר את עצמנו, על מי לחשוב, למי להשפיע, אלא זה הכול רק כוח אחד שכולל בתוכו את הכול. וזה העיקר, שהוא כולל בתוכו את הכול. ואז אפילו שנדמה לנו שאנחנו הפוכים ממנו, כשאנחנו מתקרבים אליו, אז ההתקרבות שלנו בזה שאנחנו נכללים בכל מיני תכונות מנוגדות.

שאלה: איך אנחנו יכולים להכיל את היראה והאהבה בעשירייה?

לדבר על זה, לתת דוגמה, להשתדל להתקרב זה אל זה, להשתדל בפועל להראות אחד לשני עד כמה אנחנו רוצים לתמוך אחד בשני והדוגמאות האלה יהיו לפני כולם, לעיני כולם, וכך נתקדם.

חוץ מזה שאנחנו לומדים, אנחנו צריכים לתמוך זה בזה בזמן הלימוד ומחוצה לשעות הלימוד וכך נראה כמה אותו כוח שהזוהר רוצה להעביר לנו הוא נכנס בנו, וכשהוא נכנס איך הוא עובד.

בהתחלה לא נרגיש את הפעולות שלו, אפילו נרגיש משהו אחר, כאיזה מין התנגדות מצידנו, אבל אחר כך נתחיל להרגיש איך אנחנו צריכים לסובב את עצמנו כדי שהאור העליון יותר ויותר יכנס בנו, ימלא אותנו, ימסור לנו את התכונות שלו. והמטרה שלנו להגיע למצב שנהיה ככלי אחד ואור אחד. זה נקרא דבקות הבורא בנברא.

שאלה: איך אני יכול להגיב אליו נכון, לתת לבורא תשובה נכונה, כשהבורא נוטל את נשמתי?

התגובה הנכונה שאתה תבצע זה כל מה שהוא רוצה ממך, ותסכים לזה בכל מה שיש בך, לגמרי, לגמרי, בלב ונפש, בכל הרצונות, המחשבות, אתה מסכים להיות בפעולות ההשפעה לבורא. ולבורא זאת אומרת לכל האנושות, לחבק את כולם, ודרכך למלא את כולם, ויותר מזה אתה לא רוצה, ככה זה - זה נקרא "אהבה שלמה".

שאלה: אנחנו רואים בכתבים, בזוהר, שתמיד החכמה והבינה הולכות יד ביד, תמיד ביחד.

כן.

תלמיד: האם המקור של התופעה הזאת היא בעולם הנקודים, כאשר ספירת הדעת מעבירה את המ"ן?

כן.

תלמיד: היא גרמה לזיווג דלא פסיק?

כן.

שאלה: כתוב שחכמה ובינה לא נפרדות לעולם, איפה אנחנו מוצאים חכמה במצב של חפץ חסד?

לא, חכמה זה לא חפץ חסד, אבל הם לא נפרדים מפני שהם רוצים להשלים זה את זה, ולתת בצורה כזאת אפשרות לכל אחד להופיע, ולעבוד יחד כדי שכל אחד יעזור לשני.

תלמיד: הוא כותב שצריכים לפחד מקרירות האהבה, והרי זה מצב טבעי שהאור מתפשט בכלי ואז מזדכך, אז למה הוא מתכוון?

אנחנו צריכים להמשיך יותר ויותר, זה נכון שכל דבר עובר, ולא בצורה כמו שבעולם שלנו, שזה מתקרר בצורה טבעית. אלא בעולם העליון זה מתקרר מפני שיש הרבה כלים והם כולם יותר ויותר נכנסים לפעולה, והאור שממלא אותם הוא יותר ויותר מתרחב ומתפזר, ולכן כאילו שהוא מתקרר.

מה שאנחנו צריכים לעשות, זה כל הזמן לעבוד על הגברת האור, ושהכלי יהיה יותר ויותר קרוב אליו, בדרישה, בתפילה, וכך אנחנו נחזיק אותו בתוך הכלי.

שאלה: יראה לא להשלים את הגלגול, לא לממש אותו, יראה לא למצוא חיבור בעשירייה ולבנות כלי, יראה לאבד את המורה, כל אלה יראות נכונות, או שאנחנו צריכות להתפלל רק ליראה שלא לעשות נחת רוח לבורא?

בדיוק, רק לזה להתפלל, לעשות נחת רוח לבורא. היראה הזאת, הנטייה הזאת, המטרה הזאת, היא כוללת בתוכה את הכול, לגמרי, לגמרי, את הכול, ולכן לא לפחד משום דבר חוץ מזה, רק לא להתרחק מהבורא.

שאלה: האם הסכמה מלאה לכל מה שהבורא מציב בפנינו - נקרא להגיע להשתוות הצורה?

כן.

שאלה: הוא מזהיר כמה פעמים, לא להקשות את ליבו. כתוב, "שאין להקשות ליבו בעת הדין, משום סיבה שבעולם, כי אז ייפול לס"א, שנקראת רעה.", במיוחד כשיש הרגשה של דין אז הלב כאילו אוטומטית מתכווץ ונסגר, איך אפשר להימנע מזה?

על ידי שמחזיקים באמצעים. אמצעים זו הקבוצה, העבודה ביחד, כל מה ששייך ללימוד - עוזר לנו. צריך להעלות את האמצעים, לכבד אותם.

שאלה: חבר חושב על החברים, מקשיב להם. מהי היראה שצריכה להיות בזמן שאני חושב על החברים?

לפחות שאני לא מתנתק מהם. בקשר בינינו אנחנו מחפשים ומוצאים את הבורא, כל פעם במדרגה, בעוצמה, באופן חדש. ככל שאנחנו מתחברים בינינו יותר ויותר אנחנו מוצאים בזה יותר ויותר תענוג שיכולים לשלוח, למסור, לעורר את זה בבורא. רואים את הקבוצה שמתחזקת באותו הכוח, ומתגבשת, וכך הבורא גם מופיע בנו, מאיר בנו, יותר ויותר.

שאלה: איך אדם יכול לפחד לאבד את התענוג של הבורא אם הוא לא מרגיש שהוא עושה נחת רוח לבורא?

אז הוא לא יכול.

תלמידה: איך להגיע לפחד, ליראה כזאת?

אנחנו מדברים על זה כל הזמן.

שאלה: כשהוא מסביר לנו על ג"ר דבינה ועל ז"ת דבינה, אני לא יכול לזהות את המצבים האלה לפי איזה מצבים גשמיים, נכון?

לפי מצבים גשמיים - ודאי שלא. אבל ג"ר דבינה וז"ת דבינה בכל זאת יש ביניהם הבדל גדול. כי ג"ר דבינה זו תכונת ההשפעה, וז"ת דבינה זה משהו אחר.

תלמיד: על ג"ר דבינה, הוא נותן דוגמאות גשמיות, כאילו אתה עשיר, עני, מבורך, הילדים סביב השולחן. האם אני לא צריך לקחת מצבים גשמיים, ולזהות אותם כקשורים למצבים האלו? מדברים על מצבים רוחניים.

כן.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים שהבורא זה אהבה. כשאנחנו מדברים על פחד, אנחנו מדברים על פחד או יראה שלא לאבד את האהבה. רוב המאמר כתוב שבהתחלה נבראה היראה ורק אחר כך מדובר על אהבה. למה קודם היראה, הפחד? הרי אם אין אהבה אז גם לא יכול להיות פחד או יראה לאבד את האהבה.

כי הטבע שלנו הוא הרצון לקבל, להתמלא, לרכוש, לאחוז, לקחת את הכל למעננו. לכן אם אנחנו לא נעשה איזה מצע של יראה מתחת לכל המעשים שלנו אז אף פעם לא נוכל לפעול נכון.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על אהבה אז הרבה פעמים בשביל לא להתבלבל אנחנו מדייקים שאהבה זו השפעה, נתינה. ואנחנו אומרים שקבלה והשפעה תמיד הולכים יחד, תמיד מאוזנים. הפחד, היראה, האם להחליף את מושג היראה עם מושג הקבלה, הם איכשהו קשורים?

פחד מלקבל, פחד מלתת, פחד, כן. הפחד על מצבי הלא נכון בקבלה או בהשפעה.

שאלה: כתוב שג"ר דבינה צריכים להיות כלולים בז"ת דבינה. האם אפשר לומר שיראה תעזור לנו להעלות מ"ן. עלינו להעלות מ"ן כדי שהבינה תהיה שלמה וזה מביא אותנו למצב של אהבה שמכסה על כל הפשעים ומסייעת לתיקונים שלנו?

יפה מאוד. אמרת הכול נכון.

שאלה: איך פחד עוזר לבניית הכוונה הנכונה?

הפחד לא נותן אפשרות לברוח משימוש בתכונות הפנימיות שלנו. הוא מעורר, מחזיק את האדם בהשתוקקות חדה להשתמש בכל המשאבים שלו כדי להשיג כזה מימוש של הפחד הזה, שיהפוך את עמקות הכלי למקסימלית.

שאלה: האם מה שהופך כל אחד מאתנו למיוחד זו הצורה המיוחדת שבה כל אחד מאחד את שני ההפכים האלה, את היראה והאהבה, את חכמה ובינה?

כן, נכון. בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו משתמשים בכל עשר הספירות במלואן והן מוסיפות זו על זו.

שאלה: האם בבורא יש יראה?

אנחנו לא מדברים על מה שיש בבורא.

שאלה: הסבל שלו הוא צורה של יראה?

הסבל שלו הוא לא הסבל שלנו. זה כמו שאנחנו מדברים על ההורים שהם סובלים עבור הילדים. הם לא סובלים מפני שמרגישים את הרע שבהם, את הצער שבהם, את החיסרון שבהם. הם מרגישים שזה יחסר לילדים וזה סבל הרבה יותר גדול, כמו שאנחנו אומרים "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"¹. זה דבר ראשון.

ודבר שני, אנחנו צריכים בכל זאת להבין את ההבדל במדרגות בין העליון והתחתון, הבורא ונברא, שהעיקר בשבילנו זה להגיע להבנת דרגת הבורא במשהו, כדי להידבק אליו ולהשתוקק למלא אותו. איך אני יכול למלא אותו? בזה שאני מפתח את הרצון לקבל שלי כדי לקבל ממנו בעל מנת להשפיע לו. לכן צריכה להיות קודם כל כוונה על מנת להשפיע, ובמידה שיש לי כוונה על מנת להשפיע אז אני פותח את הכלי דקבלה שלי.

שאלה: מה הקשר בין הפחד מהבורא לבין אמונה בה'?

יראת ה' היא שאני מפחד שלא למלא אותו, שלא לעשות את מה שהוא רוצה, זו יראת ה' האמיתית. אמונת ה' היא מצב מקדים, מצב שניצב ליד היראה, כשאני מכין את הכלים דהשפעה שלי כדי שאוכל להעבירם לבורא כדי שהוא ימלא אותם.

שאלה: האם בחיפוש של הקו האמצעי אנחנו פוגשים את היראה והאהבה?

כן, ולא יכולה להיות תכונה אחת ללא האחרת. אם יש יראה בלי אהבה או אהבה בלי יראה, הן לא שלמות, הן נעלמות מהר מאוד.

שאלה: האם כל הפעולות מעל הדעת הן אלו שיעזרו לנו לבנות יראה בעשירייה?

כן, כל הפעולות הן כדי לבנות בנו יראה ועל פני היראה לבנות אהבה. שלא היראה תחזיק אותנו, תכוון אותנו לגלות כלים יותר נכונים, קשר יותר נכון, אלא שדווקא האהבה תחזיק אותנו והיא תסובב אותנו.

שאלה: כשאנחנו מרגישים רע, האם זה מפני שהבורא מקרב אותנו אליו ובגלל חוסר השתוות הצורה אנחנו מרגישים רע?

כן, זה המקור להרגשה הרעה.

שאלה: בעולם הזה פחד זה דבר לא נעים, הוא אפילו יכול להביא לכל מיני מחלות, על איזה פחד אנחנו מדברים, למה זה דומה?

אנחנו מדברים על הפחד לא להשפיע לבורא.

תלמיד: הפחד הזה צריך להיות מלווה בשמחה?

כן. הוא כל הזמן צריך להחזיק אותי בצורה שאני מכוון לכיוון, בכמות ובאיכות, כך שאוכל להשפיע במקסימום לבורא. הפחד הוא האם אני משפיע מספיק לבורא, לפי אותן ההכנות שהוא עשה בי.

שאלה: איך להפוך יראה טבעית ליראה נכונה שתביא אותנו לאהבה?

על ידי עבודה עם החברים, תשתדלו ככל האפשר, ותראו איך זה הולך.

שאלה: גם היום וגם אתמול דיברת על כך שצריך להיות כל הזמן בפחד לא לאבד את הקשר עם העליון דרך החברים. אם אני כל הזמן בפחד, איפה המקום לביטחון שהבורא יעזור ב-100% והחברים יעזרו לי?

אנחנו צריכים להשתדל לעבוד בחיבור בין שני ההפכים האלו שנראים לנו, ולהיות ככל האפשר גם בפחד וגם בביטחון, גם בשמחה וגם בחרדה וכן הלאה, הם לא מפריעים אחד לאחר. אם אנחנו מדברים על השפעה לבורא אז אנחנו נלמד איך להיות בכולם בבת אחת.

שאלה: בהקשר למה שאנחנו לומדים, לא כל כך ברור איך כל מיני תכונות כמו יראה ובושה מוסיפות זו על זו?

אתה יכול לשאול את זה על הרבה בחינות, מה הקשר ביניהן ואיך הן משלימות זו את זו. אני מבין שיש הרבה שאלות על זה, באיזו צורה הן צריכות להשלים זו את זו, מה קודם ומה אחר כך, ואיך הן כביכול מייצרות ביחד עוד תכונות, תכונה שלישית ורביעית וכן הלאה. יש בזה הרבה הבחנות, אנחנו נלמד אותן במשך הזמן, אין מה למהר, יש בעניין הזה הרבה לימוד.

שאלה: האם מדויק לומר שהיראה הזו של לא להיות מסוגל להשפיע לבורא מגיעה מיראה לא להיות מסוגל להתחבר עם הכלי העולמי, או עם העשירייה שלי?

כן.

תלמיד: אם כל הפחד שלי הוא מלא להיות מסוגל להשפיע לבורא, עם הרצון הגדול שיש לי, זה מצייר לי תמונה כאילו אני בחושך עם אותיות שחורות ומסך שחור. מה אני עושה כשאני נמצא במצב כזה של חושך, איך אני מתחבר?

אתה מתחבר בחושך עם החברים שקרובים אליך, שאיתם אתה נמצא במגע פיסי או וירטואלי, אבל אתם שומעים, ורואים זה את זה. אתם מחממים יותר ויותר את הקשר ביניכם על ידי קריאה, על ידי שאלות, על ידי סדנה. וכך כשאתה מתחיל להבין, ולהרגיש אותם יותר חזק, ויותר קרוב, מתוך זה אתה מתחמם.

רק תבינו, אם אתם עושים חשבון על הקשר ביניכם, וכל אחד חושב על עצמו, אתם שורפים את עצמכם, כמו בטבע. ואם אתם עושים חשבון, ויש בו בכל זאת הרגשה שאתה יכול לחמם את השני, לעורר אותו, בזה דווקא אתם מדליקים את השני בצורה טובה, ונכונה ודוחפים אותו קדימה.

שאלה: תודה גדולה לכולם, לכל הכלי העולמי על כל העזרה שלכם בזמנים הקשים. זה כאילו שכל העולם רק ממתין לפעולה שלי, כך אני מרגישה. אני חולמת על החברים, חולמת על היכולת להתגבר על הרצונות שלי, וחולמת כל הזמן שאני מתפללת. האם הכוח הזה של החלום יכול לשנות את העולם?

כן, זה הרצון שלך, זה לא חלום, ולא סתם כוח, זה פשוט הרצון שאת מפעילה, והרצון זה הדבר העיקרי שמשנה את העולם.

שאלה: האם אנחנו יכולים לחשוב על רצון מסוים כיראה קולקטיבית בעשירייה?

רצון מסוים כיראה הקולקטיבית בעשירייה? אנחנו צריכים להגיע לזה, להבחנה כזאת, ולכוון אותה לבורא. זה הכלי המחובר, המתוקן שלנו, המכוון נכון לבורא. כך הוא נראה.

שאלה: מהי המהות הטמונה במשפט "כי לא תצויר כלל חכמה בלי בינה, שהיא אהבה בלי יראה."?

שאי אפשר לברר דבר בפני עצמו, אלא רק בקשר עם מה שנגדו.

תלמיד: למה אני צריך לאהוב אותך בשביל להיות התלמיד שלך?

כי כך כתוב.

שאלה: כתוב לנו שבכל מצווה ומצווה אני צריך לעורר את היראה. אבל באהבה היראה מתאחדת. מה המיוחד ביראה שאני צריך לעורר בה אהבה מיתר היראות של כל המצוות?

אנחנו צריכים בכל פעולה להרגיש נתינה, חיבור. ולכן בכל פעולה ופעולה אנחנו צריכים להרגיש ריחוק וקירוב, את כל הפעולות המנוגדות, ולראות אותן בקו האמצעי שאנחנו בונים. ואז אנחנו מעמידים את עצמנו, את הרצון לקבל שלנו בקו האמצעי, ואז כל התיקונים שלנו יהיו תיקונים להשפעה, ואפילו שכולנו עדיין ברצון לקבל, בכלים דקבלה, אבל הפעולות שלנו יהיו בכיוון השפעה.

שאלה: בצורה טבעית אנו לא יודעים מה זה אהבה. אנחנו לא מבינים את זה. אבל לעומת זאת, אנו מרגישים או מבחינים מה היא היראה. מדוע זה כך, מדוע בעזרת היראה אנחנו משיגים את האהבה?

אני חושב שיראה היא היסוד לכל הפעולות הנכונות. כי היא מכוונת את האדם להשתמש בכל התכונות שלו בצורה הנכונה, בהתקרבות לבורא, בפנייה לבורא. ולכן אין יותר נכון מאשר לרכוש יראה. נקווה שנוכל להבין את זה, להרגיש את זה, ולהשתמש בזה נכון.

שאלה: אתה אומר שיראה או פחד זאת תכונה חיובית, אבל הרי ההשמדה העצמית לא עוצרת אותנו מלפעול, כאילו, הפחד מתבטל. למה זה פועל בצורה כזאת?

כי אנחנו לא מעמידים ליד הרגשת הפחד את הרגשת העונש. מהו העונש, זה העיקר, פחד סתם לא יכול להיות. אז אני מפחד, ואחר כך פתאום במקום לפחד אני מתגבר על זה, לא יכול לסבול יותר את הפחד שממלא אותי, ואני דווקא יוצא להתקפה.

העונש זאת התשובה הנכונה על הפחד. כי העונש צריך להגיע מהכרת הרע, מהכרת מהות הפעולה שלי. מה אני עושה, לעומת הנצחיות והשלמות של הבורא. אם לא הבורא והרגשת השלמות של הבריאה, אין כאן לא פחד, לא עונש, אין כלום, ובסופו של דבר אני יכול לבטל הכול.

אלא אני צריך לזכור שאני חלק מהכלי הכללי הגדול, והם יכולים לשלוט עלי. אם אני נמצא בכלי הזה שנקרא "עשירייה", והם חושבים עלי בצורה מסוימת, אני רוצה או לא רוצה, אני נמצא תחת השפעתם.

יוצא שאין לי ברירה, אני חייב להתקרב אליהם, אני חייב להתכלל בהם, וחייב להבין ולהרגיש אותם. אני חייב לסדר ולכייל את עצמי כך שאני אהיה כתוצאה מהם, כאחד מעשירייה. כמו שרב"ש כותב, האחד האחרון, ולפניו כולם. ואז אני יכול להיות בטוח שבצורה כזאת אני נכלל איתם נכון, הם כולם שולטים בי, ואני רוצה את השליטה הזאת.

שאלה: קודם יש לי חדשות משמחות. חבר שלנו שהיה באזור של רעידת האדמה והושפע ממנה, נמצא כאן אתנו עכשיו. הוא כמו יסוד, עמוד בעשירייה שלנו.

יש לי הרגשה מדהימה וחזקה של פחד מחוסרv יכולת שלי להתקשר עם כולם, עם החברים. אני מרגיש שזה דבר ממש הכרחי וחיוני בשבילי, ואני רוצה מאוד לעשות את זה. האם זה נקרא "פחד אמיתי", "יראה אמיתית"?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מרגישים חיבור כזה בינינו שאין לנו שום נתק, שאנחנו תמיד, תמיד מחוברים. צריכים עוד קצת להתאמץ, ועוד מעט נרגיש שכך אנחנו מחוברים.

שאלה: לגבי ההתכווננות, ההתכללות בעשירייה, ההרגשה הקבועה היא שאתה רוצה להתחבר. מצד שני, יש לי גם הרבה ביקורת, אפשר להגיד, קושי של הלב, הכבדת הלב. אז איך אפשר להשתמש בהכבדת הלב, דווקא כדי להמשיך ולרכך את הלב בעשירייה?

תנסה לכתוב. תכתוב את כל הטענות שלך. אחר כך תתחיל למיין אותן, מה הסיבה לכל טענה, מה אתה מרוויח ממנה, באיזו צורה אפשר לתקן אותה, וכן הלאה. אחרת אולי יש לך בלבול בראש, מכל יתר ההבחנות.

תלמיד: אז איך אפשר להגיע לזה שאתה מרכך את הלב בעשירייה? כל הזמן לרכך אותו עוד ועוד, ולעזור אחד לשני לרכך את הלב?

אם אתה מכוון את הלב לעזרה לחבר, אתה כבר לא יכול לחשוב עליו רע. אתה חושב רק איך לעזור לו, וזה מה שאנחנו מרגישים.

שאלה: האם זה נכון שפחד, יראה, וכוונה אלה דברים דומים?

כן.

(סוף השיעור)

---

1. "יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי”ב, א’ גמרא).↩