סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בנושא "חיסרון לגדלות הבורא", שיעור 2
27 de jun de 2019
לכל השיעורים בסדרה: חיסרון לגדלות הבורא 2019
שיעור בוקר 27.06.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: חיסרון לגדלות הבורא
סדנה
רציתי דווקא לשאול אתכם, איזו עבודה אנחנו עושים עבור אותם החברים שלא באים יום יום ומשלימים את העשירייה שלהם? האם עשירייה שיש לה כאלו נחלשים, פעם אלו ופעם אלו, לא חשוב באיזו צורה, אבל בכל זאת עשירייה שלא נמצאת כל הזמן בחיבור, בחיבוק, בדריכות, בזה שמרגישים שאם הם נפרדים, כוח המשיכה למטרה נעלם, ואם מתחברים, כל אחד מסייע לאחרים וכולם עוזרים לו, מעוררים אותו, האם יש כאן בעיה בעשירייה עצמה? כי היא חייבת לדאוג שכל החברים האלו שהם לא כל כך עקביים, יבואו וישתתפו. האם אתם מרגישים שיש כאן עוד משהו לעשות?
אנחנו בדרך שעוברים עכשיו, יש לפנינו לחזק את העשיריות. לפחות להגיע למצב כזה שהעשירייה תרגיש שהיא תלויה בכל אחד, וכול אחד ירגיש שאם הוא לא תלוי בעשירייה, הוא נופל מהעגלה. איך אנחנו יכולים, בכל זאת, לראות כל עשירייה ועשירייה בשלמותה? יש לכם איזה רעיון, מה אתם חושבים, מה אפשר לעשות? זה מעכב אותנו בדרך.
קודם כל דברו ביניכם, ואחר כך נשמע מה אתם אולי יכולים לעשות. איך אנחנו על ידי עבודה בעשירייה יכולים להגיע למצב שהעשירייה שלנו תהיה תמיד בשלמות במשך היום, בשיעור בטוח, בסעודות, בכל דבר, שאנחנו לא נפרדים? כי בלי להרגיש את הכלי שהוא מלוכד, מחובר, אין סיכוי לגלות בו את הבורא. מה חסר לנו כדי לראות עשירייה שלמה, קודם כל פיזית, ואחר כך גם בינינו פנימית?
*
יש לכם פתרון, עצות, איך אנחנו בכל זאת נחזק? כי בלי עשירייה שלמה אנחנו לא נוכל לגלות את הבורא, חייב להיות כלי שלם. יכולים להיות שמונה או לא חשוב כמה אנשים בקבוצה, אבל קבוצה כזאת צריכה להרגיש את עצמה שהיא שלימה ומחזיקה את עצמה בשלמות, ודואגת לשלמות כל הזמן בחרדה. יש לכם איזה עצות איך להוסיף?
אני שואל על זה כי זה דבר מאוד פרקטי שעוצר אותנו בדרך. מי שנמצא קבוע הוא נמצא, ואנחנו כבר התחלנו להרגיש את כל התהליך וצריכים להתקדם. אבל הנקודה הזאת היא בעייתית.
תלמיד: במרכז הישן, ובכלל, הייתה תקופה שהחברים סימנו את נוכחותם על הקיר, וברגע שרואים את הנוכחות זה עוזר.
זה שהקיר מחייב זה לא כל כך מדאיג אותי, מדאיג אותי שהחברים יחייבו את החברים. שהה-ו-י-ה, הקבוצה עצמה, שאנחנו בונים כלי לגילוי הבורא, שזה יחייב כל אחד ואחד האם הוא נמצא בתוך הכלי הזה, בתוך הצלחת הזאת או לא. ההרגשה הזאת חייבת להיות בו. אנחנו בונים מרכבה, אנחנו בונים ה-ו-י-ה, זה אנחנו. ואם אין שם שלמות, זה סימן שבכל אחד ואחד יש איזה פגם, למה אנחנו לא מסוגלים לעורר את החברים. קיר זה טוב, למתחילים אולי, כמו מורה בכיתה.
תלמיד: צריכה להיות בכל עשירייה איזו הזרמה של חום ולבביות כל הזמן. למשל בשיחות העשירייה תמיד לצרף את כולם. אנחנו התאמצנו שכל העשירייה כל הזמן תהיה.
איך לעשות את זה בפועל חוץ ממה שאתה אומר מילים יפות?
תלמיד: שיחה בעשירייה זה משהו מאוד משמעותי במשך היום לכולם. אז תמיד לדאוג שכולם נמצאים.
אנחנו רואים שגם הדברים האלה נחלשים, כל דבר נחלש, זה טבעי. הבורא דורש מאיתנו להוסיף ולהוסיף כל פעם את היגיעה. אז איך עושים?
תלמיד: הכוונה הפנימית הולכת ומתחזקת והיא מחזקת דווקא, מרגישים שזה משפיע.
תלמיד: אמנם יש עשיריות קבועות, אבל צריך דרך הקנאה לגרום לכך שבכל עשירייה קבועה, יכולים להיות בה עשרה, חמישה עשר חברים שיהיו בה "ברזלים". שהם כמובן משלמים מעשר, מגיעים לכל שיעור, מגיעים לכל סעודה, אין להם פספוס בשום דבר. ובתוך העשירייה הזאת ישנה עוד עשירייה פנימית, עשיריית ברזל, שהם יחליטו החלטות, הם שיקבעו כל מה שהולך להיקבע, ואז יקנאו בהם. כולם ידעו שהם הברזלים אפילו אם הם ארבעה, חמישה, או שישה, הם העשירייה האמיתית, והשאר אתם, בדרך שלכם, נשמח מאוד לעודד אתכם.
אולי ההפך, נחייב את החלשים שהם יהיו הברזלים, ונעזור להם, נתמוך בהם.
אני רואה כאן בשולחן העגול אותם הפרצופים, נמאס לי כבר לראות אותם, כל הזמן אותו דבר. למה לא יכולים להיות כאן אחרים לא מבריקים כמוהם, יותר שקטים? מגיע לכולם. דווקא ההפך, אולי לדחוף יותר וללחוץ עליהם שיהיו קצת יותר קדימה, מובילים, בולטים.
תלמיד: בהמשך למה שאמרת הרגע על העיגול של האנשים הקבועים. להעביר מיקרופון בכל השולחנות, כל יום שולחן אחר, כולם משתתפים.
אז מה? ישתתפו, הם כבר רגילים. אתם כבר רגילים לדבר. כבר עברנו את זה.
תלמיד: שלכול עשירייה יהיו את הכללים שלה.
הבנתי. ומקיימת אותם, שיהיה לכול עשירייה. האמת שאני לא רואה הבדל בין העשיריות, לא צריך להיות. לפי הכללים ולפי החוקים, כולם צריכים להיות בסך הכול לפי חוקי הה-ו-י-ה, שוויון, התכללות, השפעה הדדית, הכנעה הדדית, הדברים האלה חייבים להיות. צריכים לדאוג לזה. אתם צריכים, בכל זאת, לברר את זה. תדברו ביניכם ואחר כך תדונו, איך אתם יכולים בכל זאת להופיע כולכם, כל עשירייה ועשירייה, כל יום ויום לשיעור. תשתדלו. זה דבר אחד. דבר שני, אולי אנחנו צריכים אחרי השיעור במקום הסיכום שאתם עושים או עם הסיכום לעשות איזו הכנה ליום, פסוקו של יום, כך שאנחנו מתעוררים, וזו תהייה לנו כבר ממש השיחה הראשונה, הפגישה הראשונה, לפגישות שאנחנו עושים ביום. שיהיה לנו את זה קבוע אחרי שיעור בוקר.
האם אנחנו יכולים לעשות דבר כזה אולי בסוף שיעור ערב? בערב יש לנו שיעור שמסתיים בשעה 19.00, האם מ-19.00 עד 19.15, נניח, נעשה כזה מפגש של כל הכלי של "בני ברוך", לא פיזית ודאי, זה ברור. אבל כולם מתחברים ונמצאים יחד כאן, ואנחנו מכינים איזה דברים שמסכמים את היום ומכינים אותנו ללילה, שנשתמש גם בשעות הלילה כדי להיות מוכנים למחרת. שעות הלילה מאוד חשובות, עוד לא למדנו איך להשתמש בהן. זו שעה יפה ממש, הכנת הכלים. אז גם בזה, אולי.
אבל אתם צריכים להחליט. תעשה משאל עם, זאת אומרת, בסוף שיעור בוקר ובסוף שיעור ערב. האם זה מאוחר מדי משבע עד שבע ורבע? שיהיה על חשבון השיעור. מרבע לשבע עד שבע. גם טוב. גם את השיעור הזה אנחנו יכולים לגמור ממש בחמש וחצי ועד רבע לשש, או מרבע לשש עד שש בבוקר. מה שתרצו. אבל הדברים האלה הם חובה. זה דבר אחד. ודבר שני שכבר דיברתי עם כמה אנשים, זה מאוד חשוב לנו בכוח להשתדל לבנות בעשירייה יחסים שווים, כי אנחנו צריכים להבין שכל מה שהיום אנחנו רואים, חכמים, מבריקים, מצליחים, פזיזים, אני לא יודע איך להגיד, מתקדמים יותר אולי, זה לא אומר שום דבר "עיניים להם ולא יראו" ואת זה אני אומר לכם ממש מתוך ניסיון.
אלא דווקא אנשים שיש להם קושי להבין מילה אחת רוחנית ויש להם יחד עם זה התמדה להמשיך מה שלא יהיה, האנשים האלה יהיו הכי מוצלחים וגדולים, ככה זה. ולא אלו שנתנו להם מלמעלה הבחנות, שכל, פזיזות, רגש כל מיני כאלה תכונות גשמיות, עם זה אי אפשר להיכנס לרוחניות. ההיפך זה מאוד מפריע. יש על זה גם סיפורים, שהיו כאלה תלמידים שהיו בוכים שהבורא ייקח מהם את ייחוס, אם היו מאיזו משפחה [ידועה]. כאן לא מדברים על ייחוס, הם מדברים על זה שקיבלו מהטבע, מהבורא כל מיני כישרונות, נכון כישרונות, והיו מתפללים ממש להוריד אותם.
לכן אנחנו צריכים לשים לב לאותם החברים שלנו שקשה להם לשבת בעשירייה, שקשה להם ללמוד, שהם לא כל כך מבינים, שהוא מסתכל על המילה ואם ליד המילה הזאת יש עוד מילה הוא כבר לא יכול לקשור אותן. האנשים האלו יהיו יותר מצליחים ברוחניות, רק שצריכים לתת כוחות וזמן, זהו.
לכן אנחנו חושבים שההוא לא מגיע לעשירייה לא נורא זה ככה כי גם ככה הוא לא תופס. חס ושלום. אם הבורא הביא אותו לכאן אנחנו חייבים לדאוג שיקבל מאיתנו יחס כמו כולם, שלא יהיה נכשל או מועדף בעשירייה. כולם שווים לגמרי בצורה שאני מרגיש בפנים ולא איך שאני מתייחס אליו בצורה חיצונה, אלא שאני מרגיש מבפנים שכך אני רואה את כולם.
כי אני שומע שאומרים כאן כאילו בצחוק, "הוא לא יכול לשבת יחד איתנו, הוא לא כל כך יודע, לא כל כך מבין", זה לא שייך לרוחניות. אנחנו לא עושים איזו עבודת גמר, קורס או משהו. ברור? אז בשני הדברים האלה אנחנו צריכים לטפל, זה בדרך וזה מתעורר עכשיו שהם יותר חשובים מלפתח חיסרון לבורא, כי גם החיסרון לבורא ייצא לנו עקום אם אנחנו פונים אליו מהכלי שלא נמצא בשלמות שכבר צריכה להיות.
תלמיד: היו לנו בעשירייה כחודשיים שעבדנו עם טבלה וכל אחד מילא לעצמו כמה מתנות לחברים הוא הביא. וזה היה בהצלחה חלקית עם קנאה ודרייב, זה עזר בצורה מסוימת ויכול להיות שאם זה יהיה משהו גורף לכל החברה זה יעשה אימפקט, דגש חזק יותר לכולם.
האמת שזה טוב למתחילים, לילדים בגן ילדים שאז צריכים לעורר אותם על ידי חיצוניות כזאת וברוחניות הכול יותר הולך בהצנעת לכת. אני לא הולך להביא מתנות ולא לבוא לפזר איזה ברכות ולא משהו, זה צריך להיות בתמיכה לבבית. ועוד יותר מזה אם נתקדם ובאמת יהיה לנו לב בוער אנחנו נתנהג אחד עם השני בחיצוניות הפוך כאילו בזלזול כמו בקוצק, זה עוד לפנינו אבל בכל זאת צריכים לדעת שחיצוניות ופנימיות הם הפוכים ואנחנו צריכים בכל זאת לא להפריז בחיצוניות.
אני מדבר על זה בזמן השיעור כי זה דבר חשוב ממש. שימו לב אחר כך תדברו על זה אולי תשמעו את זה עוד פעם, פעמיים ותנסו לחשוב איך אתם כל עשירייה ועשירייה יותר מוצלחת, לא שיש שם בולטים ומתקדמים כאילו אלא שהם נמצאים בצורה הדדית, שווה בחיבור ביניהם קודם כל כך. כמו שכתוב "עיר הנידחת אי אפשר להחריב", שיש שם קשר בין בני אדם אפילו שכולם רשעים אי אפשר לעשות איתם כלום, יש להם התאמה לבורא בצורה שביניהם, זהו. אפילו שהולכים לשדוד בנק אם ביחד, יש חיבור יצליחו.
תלמיד: אתה אומר מצד אחד יחסים שווים, מצד שני מה?
לא שווים. אנחנו צריכים להיות שווים אבל שהם יהיו שווים, שאני אתייחס אליך ואליו, אליו ואליו בצורה שונה, אני לא אומר, "הם כולם בשבילי כמו קיר אני מתייחס לכולם בשווה". אני מתייחס בשונה כדי שכולם יהיו בעיני שווים, כדי שאחרי היחס שלי והתיקונים שאני עושה על החברה, בעיני כולם יהיו שווים כאחד.
תלמיד: אתה מדבר גם על מי שלא מצליח להגיע כל יום?
בזה אנחנו צריכים באמת לטפל. לא עד כדי כך שאדם יברח, אבל בכל זאת לדבר או עם אשתו או להשתדל לראות במה אפשר לעזור לו. יכול להיות לקחת אותו מהבית, להשקיע בזה. בכל זאת אנחנו נמצאים כבר בשלבים שזה טוב אם יעשו.
תלמיד: כחבר שמגיע כל יום אני שם לב שמתגלה אצלי יחס שלילי, מזלזל קצת, לא מכבד לחברים שאין להם את החשיבות הזאת להגיע כל יום.
למה לא לעצמך?
שאלה: זו השאלה. מה צריך להיות היחס הנכון?
אתה חייב, זה הבורא מראה לך עד כמה שיש לך עדיין חוסר עבודה רוחנית, אם בעשירייה שלך ישנם אנשים שלא מתעוררים, אז אתה לא משפיע עליהם מספיק, זה לא הם אשמים זה אתה. שים לב.
תלמיד: ממה שאני שומע מהתגובות של אנשים הבקשות שלך זה שאין מספיק התבטלות, התפעלות והתכללות כל אחד יושב בתוך עולמו הקטן ואנחנו עושים כאילו שאנחנו מרגישים משהו שבעצם אין לנו. אם היו אז האולם הזה היה מלא בשתיים וחצי בבוקר וכולם היו יושבים כאן בהכנה.
זה נכון. אתה דיאגנוזיסט טוב, אתה מזהה את המחלה. מהי התרופה?
תלמיד: התרופה היא שאנחנו צריכים לזחול מחוץ לעצמנו. צריך לדחוף את עצמנו.
איך?
תלמיד: לתת דוגמה לאנשים בעשירייה ואנחנו לא עושים את זה, אנחנו נכנסים לאזור הנוחות ועוצרים שם.
איך? אני שואל. נגיד היום אתם עכשיו מתחילים לעבוד על זה אחרי השיעור, איך לחזק את העשירייה שכולם יהיו בשווה, מתייחסים כולם שווה בשווה. זאת לא אומרת שאני מתייחס בשווה, אני רוצה להגיע למצב שכולם יהיו שווים, לכל אחד אני מתייחס בצורה אנושית אחרת, אבל כדי ליישר אותם שתהיה עשירייה אחידה בעיני לפי איך שאני מזהה אותם. וכל רגע אני צריך כאילו לחדש אותה.
רק תבינו, אנחנו נכנסים אחר כך לעשירייה, אנחנו רואים דרך החברים עשר הבחנות שבהן אנחנו מגלים את הבורא, פשוט זה ככה זה מתגלה, זאת מציאות, אז בואו נעשה לקראת זה עוד קצת.
תלמיד: זה מתחיל עם ההשתקפות הפנימית האישית שלנו, של העשירייה אם אנחנו לא מוכנים לקבל את העובדה שעשירייה הזאת היא לא מחוברת בגלל שאני לא משקיע את המאמץ הזה מספיק ואני לא דואג להם מספיק, זה המקום שבו זה צריך להתחיל.
כל הפעולות האלה שאנחנו עושים כל מה שאנחנו ניסינו לעשות נכשל בגלל שאנחנו מתחילים מהמקום הלא נכון.
אני לא חושב שנכשל כל זה היה בדרך, אסור להגיד על העבר שזה נכשל, זה עבר כמו שהיה צריך להיות, הבורא דאג שזה כך יהיה ואנחנו צריכים עכשיו לדאוג על העתיד ולא להסתכל על העבר שנכשלנו. לא.
תלמיד: הדרך הכי טובה שאני גיליתי שאיתה אני מצליח זה כשאני מסנן הכול דרך אותם שלושת העקרונות. אני מגיע לזום למרות שאם הבוס שלי אולי יצעק עלי אם הוא רואה אותי עושה את זה. אני מנסה לשמור על המסגרת שלי כל הזמן להפוך אותה לעוד יותר כלול בעשירייה, הכול מתחיל מתוך ההשתקפות הפנימית שלי איך שאני רואה רפלקציה עצמית שלי כלפי איך אני רואה את עשירייה והדאגה שלי אליהם שצריכה להיות כמו הדאגה שלי לילדי.
טוב.
תלמיד: מה לעשות עם העובדה שכל החיים האחרים שלי חוץ מהקבוצה ושיעור בוקר יותר חשובים לי, העבודה שלי יותר חשובה לי, כביכול המשפחה שלי יותר חשובה לי. אני מסכים לחיים הכפולים שבלילה אני בא לפה ואני עושה איזה משהו, אבל זה סוג של הובי כזה ואני לא באמת מוכן שכל החיים שלי יוקדשו לזה.
כן אני מבין אותך ותודה על היושר, זה נכון, ככה זה, בינתיים אולי. זה תלוי גם בסוג הנשמה, לא נשמה גבוהה או לא, אלא בסוג הנשמה. יש אנשים שהם דואגים יותר ויש אנשים שדואגים פחות, גם לפרנסה, גם למקצוע, גם לאופי החיים האזרחיים, גם בכלל למשפחה, לילדים, יותר, פחות, בכל אחד ואחד זה לפי הטבע שלו, את זה יגידו לך גם הפסיכולוגים.
אבל זה ישתנה, אף אחד לא דורש ממך יותר. אתה צריך לעבוד רק על חשיבות הקבוצה והבורא בתוכה. זאת המטרה, מאוד פשוטה. יש לך עיגול ועוד עיגולים עד שאתה מגיע למרכז שלו, ואתה מגלה את הבורא. לשם אתה צריך לכוון את עצמך. זה שיש לך כל מיני "הפרעות" בוא נגיד, נעימות כמשפחה, ילדים, העבודה חשובה לך מאוד וכן הלאה, זה בסדר, הדברים האלה לא צריכים להפריע כל כך. למרות שיכול להיות שכן, יש ויש, זה הכול לפי שורש הנשמה.
היו כאלה מקובלים שהיו בורחים מהבית ונוסעים לרבי שלהם לכמה חודשים או אפילו לכמה שנים, וזה היה בזמנים שמה שהיה עם הבית ועם הילדים, הם לא היו יכולים לחשוב, היו משאירים את האישה עם הילדים, והיא מסכנה, לא ידעה איך להתפרנס, איך להאכיל את הילדים, ממש היו כאלה מצבים. חס ושלום, זאת לא דוגמה כדי לעשות כך. יש כל מיני כאלו דברים, ואני לא מדבר סתם על מתחילים, אני מדבר על מקובלים שכבר היו בתוך הדרך. יש על זה גם ספרים, אתם יכולים לקרוא, יש מלא ספרות כזאת.
בכל זאת אנחנו צריכים לעבוד, ולהשתדל לא פחות לאהוב את הילדים, המשפחה, המקצוע זה כבר עניין אישי, אבל בכל זאת בוא נגיד לא להקטין שום דבר אלא להגדיל את העבודה שלנו בחשיבותה, לא לפי כמות השעות, אלא בחשיבות. והחשיבות היא תלויה בכולם יחד, אדם בעצמו לא מסוגל להעלות חשיבות, הוא נמצא כל פעם בעליות וירידות. "אני מעכשיו והלאה מחליט וכך אני הולך. מה שלא יהיה" אחרי כמה דקות זה נעלם, מי אתה? איך אתה יכול להחליט? מחליטים מלמעלה. אתם תחשבו על זה.
אז שני דברים, אחד, נוכחות העשיריות במלואן כמה שאפשר, ושהעשירייה תרגיש שהיא אשמה שלא כל החברים נמצאים ושחייבת להיות ה-ו-י-ה שלמה, זה דבר אחד, ודבר שני שאנחנו לא מעריכים את החברים לפי מה שהם נראים לי.
דוגמה שהייתה גם אצלנו וגם אצל בעל הסולם, קודם כל היו אנשים שלא ידעו יידיש, והוא נתן שיעורים ביידיש. תתארו לעצמכם שאתם נמצאים עכשיו בשיעור של בעל הסולם, מקבלים הזמנה לבוא אליו לשיעור, אתם שמעתם את הקול שלו? גם קשה להבין ועוד ביידיש, כמה זמן הייתם מחזיקים לשבת ולשמוע? היו אנשים שנשארו שנים, לאט לאט הם למדו יידיש, כי ישבו והקשיבו שנים. זה לא פשוט.
והעניין השני זה היחס לחברים, איך שבעל הסולם אומר אפילו ב"דור האחרון", "אין יחס לנכשל יותר או פחות ממה שלמוצלח"1, אין דבר כזה, תסתכלו על העולם בעיניים רוחניות ולא גשמיות. אם אתם נמצאים בעבודה לפי המקצוע שלכם, אז יש לכם שם ערכים, קני מידה אחרים, לפי המקצוענות, אבל כאן זה לא בית ספר, כאן הציונים הם לפי ההשתוות.
ותמיד כולם שונים וכל הזמן יש עבודה כמו ברפסודה איך לאזן, איך להביא אותנו לאיזון. כמו בפלס מים, שיש בו מים ובועת אוויר בפנים ואנחנו כל הזמן מודדים, שכולם יהיו בשווה בעיניי, זה מאוד חשוב. אני צריך לדאוג לזה, אני לא יכול לדאוג לאחרים, אבל לעצמי אני חייב לדאוג שכולם בשווה. ברגע שמגיעים למצב שאנחנו כבר שווים, איכשהו, למרות שוודאי הבורא כל הזמן מביא לנו גלים חדשים, אז אנחנו נתחיל להרגיש שהוא נמצא בפלס הזה, בבועה הזאת, הוא נמצא שם.
קריין: מ"כתבי הדור האחרון".
"לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל, באופן שיהיה רמת חיים שוה לכל נפש."
תשאלו על זה. בשני הדברים האלה, בשתי הנקודות הללו, אנחנו חייבים עכשיו לטפל כמה שיותר. אחר כך נחזור למה שדיברנו קודם, להגדלת החיסרון לגילוי הבורא.
תלמיד: אמרת עוד משהו, שצריך את סיכום השיעור להפוך להכנה ליום ובסוף היום לעשות הכנה ללילה.
יכול להיות שזה מה שגם כדאי לעשות. אני מוכן להשתתף בזה אם אתם רוצים, אבל כשאני משתתף זה מהר מאוד הופך להיות שוב לשיעור. לכן אני לא כל כך [משתתף].
תלמיד: בסיכום שיעור, בדרך כלל בעשירייה שלי לפחות, כל אחד אומר את ההתרשמות הכי חזקה שהייתה לו מהשיעור.
זה טוב.
תלמיד: אז מה זו הכנה ליום, מה אפשר לעשות יותר טוב?
חוץ מזה שהתרשמנו מהשיעור, אז גם עם איזו משימה, עם איזו דאגה, איך אנחנו יוצאים ליום, בשביל מה לנו לחיות את היום הזה. עכשיו נתנו לי יום לחיות, איך אני חי אותו, כדי שהיום עם הקבוצה, עם כל מה שמהעולם הזה על הראש שלי, איך אני יחד עם זה מתקדם לעשות צעד קדימה.
תלמיד: אתה יכול להגיד משהו לגבי הכנה ללילה? כי אני עד היום לא מבין מה העבודה שאני יכול לעשות בלילה?
תקרא "קריאת שמע על המיטה", תראה מה שכתוב שם. בלילה העיקר שכל עשירייה היא מתחברת ומוסרת את עצמה לבורא. כי כל עשירייה היא ה-ו-י-ה אחת. אתם צריכים להבין שסוף סוף אתם לא לבד, כל אחד לבד לא נחשב. אלא אתם מתחברים ביניכם ומעלים בקשה לבורא, שכשאנחנו הולכים לישון, תכין לנו כלים למחר. פשוט מאוד, מלים פשוטות, "תכין לנו כלים למחר".
שאלה: יש את ה"מד פלס" הזה שעכשיו אמרת, מהו בדיוק?
"מד פלס" מודיע לך שאתה נמצא על שטח מאוזן.
תלמיד: אני מאוזן כשאני מתייחס בצורה שכל החברים שווים בעיניי בעשירייה?
כן.
תלמיד: ולא שופט אותם על פי כל מיני דברים חיצוניים? אחד מאחר לשיעור, אחד לא מגיע.
אתה יכול לשפוט, אבל אחרי כל המשפט שלך בכל זאת אתה מגיע למצב שכולכם כאחד. ואתה אפילו מרגיש, צריך להרגיש, אתה תגיע לזה, עד כמה הבורא הכין את כולם שכל אחד משלים את השני. יש נגיד פזיזים ואיטיים, מבריקים בשכל וקצת איטיים, ואתה תראה עד כמה כל זה לא פשוט, לא מן הסתם אנחנו נמצאים בכאלו תכונות.
כמו שבעל הסולם מסביר לנו במאמר החרות, שצריכים לשמור על ייחודיות של כל אחד ואחד.
תלמיד: הניגודים דווקא עושים את השלם, זה ברור. יש את העניין של הקנאה שזה לכאורה עיקרון הפוך בעבודה. איך עובדים עם שני הדברים ההפוכים האלה ביחד?
קנאה צריכה לעורר אותי להתקדמות. בחיים שלנו קנאה זה שאתה רוצה להוריד ממנו משהו שאתה מרגיש שהוא מוצלח יותר ממך. כאן זה ההיפך, קנאה צריכה לעבוד כדי להעלות אותי לרמה שלו לפחות. ואז אני מודה לו, אני אוהב אותו, את החבר שמעורר בי קנאה, כי בלעדיו לא הייתי קופץ למעלה.
שאלה: כשאני מתייחס לחברים, האם אפילו את כמות ההשקעה או המאמצים שהם משקיעים אני לא יכול למדוד?
איך אתה יכול למדוד? מאיפה אתה יודע? מאיפה אתה יודע כמה קלוריות בזבזתי בזה שהלכתי מהבית לשיעור? כמה? מאיפה אתה יודע? מאיפה אתה יודע את ההתנגדות שהייתה לי לזה? אי אפשר, כי מדובר על מאמצים אפילו לא פסיכולוגיים, אלא רוחניים. את זה אף אחד לא יכול למדוד. אם היינו יכולים למדוד את זה, אוי ואבוי, היית בונה עוד בתי סוהר וכול מיני כאלה דברים כדי להכניס לשם נכשלים.
שאלה: אמרת שאני צריך לדאוג שכולם בשווה. אם אני כל יום מאחר ופעם בשבוע אני לא יכול לבוא, והעשירייה ניסתה לעורר, לעזור לי ואני לא מצליח.
היא לא מספיק מעוררת. אין דבר כזה שאדם יכול לעמוד מול השפעה חיצונית. כנראה שהם לא מספיק עובדים עליך, לא בצורה מספיק ערמומית. שיתייחסו עם עוד עשיריות, שישאלו, שיעשו משהו. אבל העשירייה חייבת לדאוג, בלי זה לא תהיה להם ה-ו-י-ה, איך הם יגלו את הבורא? את הבורא אי אפשר לגלות כשאתה מגלה אותו אבל חסרה לו איזו פינה, אתה צריך לגלות אותו בשלמות, אתה מגלה את השלמות עצמה. ולכן הכלי חייב להיות שלם, ואתה כבר מראש אומר, אז יהיו לנו שמונים אחוז. זו כבר [בעיה], ואפילו אם אחוז אחד יהיה חסר. זאת אומרת זה יכול להתגלות בקומה קטנה אבל במאה אחוז, לא פחות.
תלמיד: אבל אחרי כמה חודשים מתייחסים כך שזה הטבע שלו, מה לעשות.
לא, אין דבר כזה טבע, את הטבע נותנים מלמעלה. את זה אל תגיד לי, איזה תירוץ, מה זה הטבע? אין כאן טבע, ברוחניות הטבע זה הבורא שמתלבש באדם ואם הוא מתלבש באדם ועושה ממנו אדם אכזרי, על זה כתוב "לך לאומן שעשאני"2, תפנה אליו. איזה יחס יש לך?
תלמיד: לא מדובר על היחס, פשוט יוצא שאדם אומר, זה הטבע שלי, עזבו אותי, אני משתתף בכל מה שאני יכול.
לא, תתפלל, תפנה לבורא יחד איתנו, בוא נתפלל יחד עליך. בוא כל הזמן, כל הזמן ננדנד לבורא שישנה לך את הטבע, שייתן לך. אנחנו לא צריכים בכוח לזחול לשיעור, אנחנו לא צריכים, אנחנו צריכים לבקש מהבורא על כל צעד. אם לא הולך לי משהו, "איזה יופי, אני יכול לבקש", עוד משהו, "איזה יופי, אני יכול לבקש". לפני כל פעולה ופעולה תבקש, זה נקרא "תעשה ברכה" אתה מבין כמה ברכות יש?
תלמיד: יוצא שהעשירייה צריכה להיות שלמה.
העשירייה צריכה להיות שלמה והעשירייה צריכה להבין שהיא אשמה. בזה שיש לה פגם, לה פגם ולא בו.
תלמיד: אז להתייחס לכל אחד בשווה זה אומר שצריך להוציא כל אחד מעצמו ולהביא אותו.
להתפלל, להתפלל עבור כל אחד. נגיד יש כאן מישהו שלא מגיע לשיעור. אתם צריכים להרגיש פגם, אתם צריכים להרגיש, ככה להריח, כמו כלב, משהו חסר? מי חסר? לפי הריח אני חושב שהחבר ההוא חסר. ממש ככה, להרגיש שהוא חסר. אתם תרגישו, ללא ספק, זה חוסר כלי.
תלמיד: מרגישים את זה מאוד בעשירייה, אם מישהו לא בא זה מורגש מאוד.
זה עוד ההתחלה, יפה שמרגישים, כך צריכים.
תלמיד: אתה כל הזמן אומר שהתפקיד הוא של העשירייה, והעשירייה אשמה, וכל מה שעכשיו דיברנו. אבל העשירייה מורכבת מאנשים, אז מה התפקיד פה של כל בן אדם? אז אני אשכב ואגיד שהעשירייה תדאג לי.
בזה אתה צריך לקרוא מאמרים של רב"ש, לדבר עם חברים.
תלמיד: מה קורה אם אותו אחד שאמרת שהוא לא מגיע, והוא שוכב ואומר "אתם תדאגו שאני אגיע". איפה המאמץ שלו?
לא, אין דבר כזה, כולם צריכים לדאוג, אנחנו מדברים על אחריות קולקטיבית, הדדית, שבכל זאת האחריות נופלת על העשירייה ולא להגיד "הוא לא בא, מה לעשות, מסכן". הוא לא מסכן, אנחנו מסכנים, צריכים רק לפעול עליו.
שאלה: ומה החלק שלו בסיפור?
אם אנחנו פועלים עליו, אז החלק שלו בסיפור, אנחנו לא מתחשבים עימו, אנחנו צריכים להשפיע עליו כמו על חתיכת בשר, ממש גוף מת, אנחנו צריכים לסחוב אותו לשיעור. מצדנו זה צריך להיות כך, להתפלל לבורא שישפיע עליו. מה אתה תעשה עימו אם הוא אומר שאני לא רוצה? זה המצב שהבורא מביא לעשירייה והיא צריכה בזה להתחזק, בזה הטיפול שלה ובזה ההתקדמות שלה, בזה הם בונים את הה-ו-י-ה. אתה מסתכל בצורה מאוד צרה, אני לא מסתכל על התשעה חברים ועוד העשירי שלא רוצה, אני מסתכל איך התשעה האלו משלימים את הזמנת הבורא שמביא להם כזה חבר, איך הם מבינים שזה בא מהבורא והם חייבים לעשות כאן מאמץ כדי להגיע לעשירייה, כי הוא רוצה להתגלות בהם ולכן הוא מביא להם כזה מקרה.
זה יבוא לאט לאט.
שאלה: לי חסר קצת ללמוד על השוויון, איך להתייחס לכל חבר בשווה?
זה נובע גם מזה שאני לא מסתכל על החבר אלא אחרי כל חבר עומד בורא ולכן אין לי מה לעשות כל כך חשבון עימו אלא עם הבורא. ולכן כל הפגמים שאני רואה בחבר, אני מתאר ככה, שעומד אחריו בורא. ניקח למשל חבר מסוים, הוא נראה בחור יפה, סולידי. אני מסתכל עליו, ונגיד שאני רואה בו איזה כתם. אז אני צריך להבין שהבורא עומד אחריו, שהחבר עומד ביני לבין הבורא, והבורא מביא לי את זה כדוגמה, שזה כתם על החבר וזה כתם על הבורא, שאני חייב לעבוד כך שאני אראה בכל חבר ממש הופעת הבורא.
אז אני צריך לנטרל את הכתם הזה, לנקות אותו, להצדיק אותו. להעביר אותו לעצמי ולתקן אותו בתוכו. ואז אני רואה שזה לא החבר כאן אלא הבורא בעצמו, והוא רק עשה לי את ההדגמה כאן כדי שאני אתקן את הכתם הזה בתוכי כדי לא לראות את הכתם מבחוץ. אז אני מודה לחבר ומודה לבורא שעזרו לי לתקן את עצמי. אלה כבר דברים טריוויאליים.
תלמיד: בדיוק על הנקודה הזאת, אומרים שהאדם הוא קרוב לעצמו ועל עצמו הוא לא רואה כתמים.
כן.
תלמיד: אולי אנחנו צריכים לעשות זוגות של עשיריות, שעשירייה אחת דואגת בדיוק לכל מה שאמרנו עכשיו בעשירייה השנייה?
לא, עוד מוקדם. יכול להיות שאתה צודק לעתיד אבל לא עכשיו. לא, נחזור לזה בעוד כמה חודשים.
תלמיד: ואולי לעשות משימה לכל עשירייה, שהפעילות שלה תתבטא בזה שיש לה איזו משימה, תורנות, הפצה, לצאת לאיזה מקום, איזו פעולה משותפת.
יכול להיות שעשירייה עושה איזו פעולת גיבוש, נכון, אני לא נגד זה. שייקחו איזה יום חופש אפילו ויצאו לאיזה מקום ויעשו שם משהו לחצי יום, אדרבה, אני לא מתנגד. אצלנו גם עשינו דברים כאלה.
תלמיד: לא רק פעולת גיבוש, אני מדבר ממש תורנות כעשירייה, הפצה כעשירייה.
כן, אני מבין, יפה.
תלמיד: לא כגיבוש.
כן, תגידו למארגנים שלכם שישתדלו כך לעשות, זה טוב. תורנות בכל מקום או עבודה בכל מקום זה בעשירייה יחד, זה כן, זה ודאי שכדאי.
תלמיד: רציתי להגיד שני דברים. אחד, שמתי לב שיש עשירייה בחברה שמצליחה לעשות את זה מאוד יפה, הם תמיד אוספים את כל החבורה שלהם.
הם מאוד חזקים, הם כאלה, איך להגיד, גברים.
תלמיד: כן, אז אולי שיגידו איך הם עושים את זה, כי תכלס לא כל כך שמעתי עצות וזה נושא מאוד כואב איך להביא את החברים שנהיה ביחד בשיעור ונרגיש את התלות. זה משהו שכולנו רוצים אבל אין באמת עצה איך מחר בבוקר לעשות את זה אחרת מכפי שעושים את זה היום.
אני חושב שיש להם יותר קשר גם במשך היום. זו מחלקת בסיס ולכן יש להם יותר התכללות זה עם זה.
שאלה: כן אבל דווקא אנשים שקשה להם והם אוספים אחד את השני, זה מאוד יפה לראות. אז קודם כל שיגידו איך הם עושים, מה הם עושים שאולי נלמד מזה. ובשורה התחתונה מה עושים מחר בבוקר עם המצב, עם חברים שלא מגיעים? יש איזו רמת זמן שאתה מנסה להשקיע בדבר הזה או שאת כל החיים?
קודם כל, בואו נתחיל מזה שאנחנו מתפללים. אני ממליץ, את זה אנחנו מתחילים ולא עוזבים. אפילו שנוסיף לזה כל מיני פעולות גשמיות, אבל להתפלל, לבקש עבור העשירייה שהיא תהיה שלמה, זו חובתנו.
שאלה: הרבה פעמים אנחנו לומדים בחומר לימוד על שני הפכים בנושא אחד. זאת אומרת, שיש משהו שהוא לגמרי הפוך אבל הוא חייב להתקיים כאילו באותו מקום, באותו זמן.
כן.
תלמיד: בנושא הזה קצת מתהפכת לי הבטן, כי אני לא מצליח ליישב את השני ההפכים האלה בנושא אחד.
איזה הפכים?
תלמיד: ההפכים שאני מרגיש בתפיסה שלי הם מתוך כך שאתה הרבה פעמים מדבר על ההיסטוריה של הארגון. במטרה להפיץ את חכמת הקבלה לכל העולם הרבה דברים השתנו, זאת אומרת איפה שהיינו לפני עשרים שנה, זה לא איפה שאנחנו היום. שינינו הרגלים, שינינו נהלים, שינינו הרבה דברים בחברה כדי להתאים לקהל רחב יותר, כדי להפיץ את החכמה הזאת לכל אחד שרוצה. כל אחד מוזמן לבוא.
אני לא חושב שאנחנו עשינו את זה על עצמנו, אלא בנינו התאמה לקהל החיצון. אבל אנחנו בעצמנו מתקדמים בצורה אחרת לגמרי מההפצה שלנו לחוץ. אנחנו מתקבצים בפנים יותר ויותר, ויחד עם זה אנחנו צריכים להתרחב יותר ויותר בחוץ.
תלמיד: אולם הלימוד גדל והכלי העולמי גדל והכלי הישראלי גדל, והגיעו הרבה נקודות שבלב שחלקן מגיעות כל יום, חלקן לא מגיעות כל יום, זו העובדה, לאורך שנים, וזה כנראה לא ישתנה. זאת אומרת, יהיו תמיד אנשים שיגיעו ויהיו אנשים שלא יגיעו, אם אנחנו רוצים כלי עולמי רחב.
אנחנו עוד לא מדברים על הכלי העולמי עכשיו.
תלמיד: לא, הקבוצות שעכשיו במסכים.
הקבוצות שעל המסכים, אנחנו בכל זאת מדברים עליהם כמו על עשיריות. אז אני שואל אותך, תשימו את עצמכם כאן במקומי ואני אשב באולם, מה תגידו להם, לא לעשות? הרי זה חוק, אתה צריך להיות בעשירייה. אתה יודע מה, בחמישייה, לא חשוב, אבל היא חייבת להיות קבועה, בצורה שכל אחד מתבטל לשני, כולם שווים, כל אחד מוכן להחליף את השני בכל דבר, וכולי וכולי, חוקי עשירייה.
אני חייב להסביר את זה? כן. אני חייב באיזו צורה לדרוש את זה, בכל זאת המורה גם לוחץ ודורש ורוצה לקדם, לדחוף קדימה. אז מה עלי לעשות? אני לא מדבר על הקהל הרחב, אני מדבר על בני ברוך העולמי נגיד.
אני אומר, חבר'ה, בכל מקום שאתם נמצאים אתם חייבים לדאוג לה-ו-י-ה. אני אפילו לא אומר עכשיו עשירייה, ה-ו-י-ה. ה-ו-י-ה זה חמישה, חמישייה זה כבר ה-ו-י-ה, קוצו של י', י', ה', ו', ה', חמישה. אתה רוצה בצורה שלמה? זה עשרה. זה הכול, אבל זה צריך להיות. אז אני אגיד להם שלא צריך?
תלמיד: לא, חס וחלילה.
אלא?
תלמיד: אני רק אומר, שיש פה אצלי עדיין שני הפכים. אני שומע אותך ואני רוצה שתדחוף קדימה כמה שרק אפשר, שתיתן את השיטה בצורה מלאה. לצד זה, המציאות מראה שיש הפכיות. יש ארגון גדול, רחב של אנשים שהמסגרת שלהם היא חלקית ואנחנו מקבלים אותם כחלק בלתי נפרד מהחברה.
אבל אני מסביר, אני לא הולך עכשיו כמו שהיה בזמננו שהמורה מגיע לכיתה ועובר שם שם ובודק אם התלמיד נמצא, אני לא בודק כך את הנוכחות. אני לא בודק, אני רק מסביר את חוקי הדרישה הרוחנית מאיתנו, כי אני בכל זאת אחראי על זה שהם יתקדמו, מה אני אעשה.
יש כאלה שלא, הם שומעים בצד. הם שומעים. יש לנו עוד אלפים אלפים רבים, שהם אוהבים לשמוע שיעורים. אני כבר לא מדבר על נשים, למרות שנשים גם מתארגנות, אני לא מדבר עליהן. אלא אנשים שומעים והם נכנסים ונכללים והם ככה בכל מיני צורות נמצאים איתנו. והם מתקדמים איתנו, רק בזכות זה שאנחנו, המרכז של "בני ברוך" כאן, במוסקבה, בפיטר, ניו יורק, קייב וכל המקומות האלה מתקדמים. ואתה חייב לעורר אותם.
מתי ראינו את מולדובה? עכשיו בגלל הכנס הם איתנו יחד. אתה מבין, צריכים את זה. זה שיהיו אנשים בצד, אני לא פוסל אותם, אבל אני צריך להראות גם להם שאני דואג למרכז, אחרת אני אצדיק אותם שהם כאלו פסיביים. אולי מהם גם יתקדמו פנימה.
ובדרך, מה לעשות? אתה לא היית כאן לפני חמש עשרה או עשרים שנה, כשהיינו במוסקבה בפעם הראשונה, זה כנראה היה ב-2002, היה שם כנס גדול, היו ארבע מאות או יותר אנשים רק ממוסקבה.
היינו גם באמריקה, נניח בשיקאגו, חמש מאות איש היו בהרצאה. היינו בניו יורק, אלפיים איש היו בהרצאה. והיום? היום אתה יכול לאסוף מאתיים איש? מאה איש? אלא זו הדרך. אנחנו לא יכולים לספור לפי הראשים, לא יכולים. באחד עשרה מקומות בארצות הברית נתתי הרצאות, לא היה מקום אחד שהיו פחות מארבע מאות, חמש מאות איש.
אתה לא יכול לעשות כלום, זה הזמנים, ככה הם הולכים. אבל אם היית רואה עלי, האם היה הבדל בין איך שעבדתי קודם ועכשיו? אני לא חושב שהיה הבדל. אני ככה, אתה יודע, כמו תוכי, מטומטם, הולך וזהו, ראש בקיר.
תלמיד: זאת אומרת, לא בהכרח צריך לתלות את זה בשינוי חיצוני בעשירייה, נניח שפתאום כולם יגיעו.
לא, העשירייה חייבת לדאוג לזה.
תלמיד: לדאוג כן, אבל אם זה יתממש או לא זה כבר לא באחריותי.
תמיד בין רצוי ומצוי נמצא בורא. זה מה שאני בעצם רוצה. שאם, אפשר להגיד כך, הם על בטוח חושבים בכובד ראש ובכובד לב במשהו, איך אנחנו אוספים את עצמנו לכלי שלם, לא לחבר או משהו, לכלי שלם, זו בעצם הבעיה, ואז מתפללים, ההוא קצת חסר וההוא קצת ישן וההוא קצת ככה, לא משתתף ואין לו רצון, והוא קצת חולה, יש לו בעיות, אם אנחנו רוצים לארגן כלי שלם, אנחנו אוספים את כל הדברים האלה ופונים לבורא. בשביל מה הוא עשה את כל הסיבות הללו? כדי שנפנה אליו. אז תבצע.
תלמיד: אפשר להגיד שעשירייה או ה-ו-י-ה מלאה שיכולה להביא תפילה, יש בה קודם את החיסרון.
זה גם חלק מהה-ו-י-ה. שלא נמצאים, ששלושה, ארבעה אנשים ישנים ולא רוצים כלום, תתפלל עבורם.
תלמיד: התפילה השלמה היא בחיסרון ובדאגה, זה לא באמת אם במציאות יושבים סביב שולחן עץ על כיסאות פלסטיק עשרה אנשים, אלא זו הדאגה בפנים.
זה קצת פילוסופיה.
תלמיד: אני לא מצליח ליישב את זה אצלי.
אתה כולך ברוחניות? לא, אתה בגשמיות. אתה בעצמך רואה, אם יש לך רצון אתה מגיע לכאן, אם אין רצון אתה נוסע לכיוון אחר. יש ויש. אין מה לעשות, אלה החיים.
תלמיד: רציתי להגיד שהכנה בבוקר אחרי השיעור והכנה בסוף שיעור זה דברים מעולים, אני חושב שהבעיה שלנו היא במשך היום, שהחופש בין שיעור לשיעור גורם לנו ניתוק שרק כשיש איזו מחויבות, איזו שריפה כזאת שזהו, מתחיל שיעור, אז כבר מתעוררים חזרה לחיים רוחניים. ורציתי להגיד שאני שמתי לב על עצמי, שהחופש הזה הוא כל כך לא טוב לי.
אז בוא נעשה כך. יש לכם אפשרות להשתחרר באיזה זמן ביום לרבע שעה?
תלמיד: אני חושב שזה לא מספיק, אנחנו נפגשים שלוש פעמים ביום.
לא, אני אעשה מכאן אולי, אם אתם רוצים, אני מוכן לעלות לכאן באמצע היום, או מהאולפן, או אפילו מהחדר שלי, לא חשוב, ואנחנו נעשה משהו.
תלמיד: נגיד וקבענו לשעה 3 בצהריים שעולים עם הרב לרבע שעה. איפה אני מ-6 בבוקר עד 3 בצהריים?
אז יש כאלו ב-11:30, אחר כך יש ב-13:45, אחר כך ב-5 בערב ואחר כך ב-8, אז אני כבר לא נמצא.
תלמיד: אני לא יודע לגבי שאר החברים, אני יכול להגיד עלי שברגע שנגמר הזום, אני מתנתק עוד פעם. זאת אומרת, בין 11:30 ל-2 יש עוד הפעם ניתוק. ואני לא מוכן לתת לעצמי להתעורר ב-5 בערב.
אז אתה צריך כל הזמן ללכת עם אזנייה.
תלמיד: אני שמתי לידי ספר וכל פעם שאני תופס את עצמי מתנתק, אני קורא וכותב לעשירייה, "חברים, קראתי קטע וחשבתי עליכם".
טוב, בסדר.
תלמיד: אני חושב שהניתוק הזה, החופש הוא לא טוב לנו.
בסדר גמור, כל אחד ואחד צריך להסתדר. הבורא סידר לנו כזה אורך יום וחיים, שכך אנחנו צריכים כאן להסתדר.
שאלה: אני חושב שיש חברים בחברה, שהסיבה שבגללה הם מגיעים לחברה היא לאו דווקא חיסרון רוחני מאוד מאוד חרד.
אף אחד לא יודע בשביל מה הוא מגיע. אל תהיה חכם, את זה אני לא רוצה לשמוע. אני לא עושה כזאת ביקורת. מי שבא, אני מקבל אותו וזהו. יכול להיות שנראה שאני מתייחס אליו בזלזול, הכול מחושב, אל תדאג.
שאלה: כיצד אני יכול לעשות עבודה בעשירייה בלי להרגיש אשמה? כי האשמה היא כאילו מבטלת את השמחה בעבודה, אם אני מרגיש אשם כלפי החברים.
קודם כל מה שאתה מרגיש, אתה מקבל מהבורא. כל ההרגשות שלך, כל המחשבות שלך זה מהבורא. אתה כקופסה ריקה, זו ה-ו-י-ה לפני מילוי, עשר ספירות ריקניות, פרטיות, כך זה האדם. אז אדם, גם הרגשה וגם מחשבה, הכול מקבל מהבורא. השאלה, מה הוא עושה עם זה. לא דנים אותו על זה שהוא רשע, דנים אותו על איך הוא מגיב על זה שהוא רשע, רק על זה. על העבודה הרוחנית של האדם, על התגובה שלו, לא מה שהוא בעצמו. כי בכל רגע הוא אדם חדש, שהבורא כך מייצב אותו.
שאלה: אצלנו יש מצב כזה בעשירייה, שיש חבר שכבר הרבה זמן לא יכול להגיע לשיעורי בוקר כיוון שהוא לא יכול לשלם אחזקה, וזה נמשך כבר שלושה חודשים. איך להשפיע על זה, לא ברור. מצד שני, מבחינת תפילה, אנחנו מתפללים על החבר, ואני באופן אישי מרגיש את הנוכחות שלו כאן יחד איתנו, אולי אפילו עוד יותר מאלה שנמצאים פה פיזית. איך לשלב בין כל הדברים האלה ועד איזו מידה אנחנו יכולים בכל זאת לסחוב, למשוך חברים אם יש נסיבות כאלה אצל חברים, ועד כמה זאת עבודה פנימית?
אני הייתי מתחשב עימו שהוא לא יכול לשלם, ובאמת לא יכול, והייתי לוקח ממנו רק נגיד 20% מהתחזוקה שהוא צריך לשלם לקבוצה כדי להחזיק את המקום. והיתר בינתיים לכסות עם החשבון הכללי, על חשבון הקבוצה. אבל שהוא יידע שזה חוב, ופעם, באחד מהימים הוא יצטרך את זה להחזיר.
הייתה לנו כזאת דוגמה אצל רב"ש, שהיה חבר שמאוד רצה להגיע, ואלה היו זמנים שהדלק היה מאוד יקר, אתם לא זוכרים את זה, זה שנות השמונים הראשונות, ממש היה קשה. לי זה לא היה קשה, אני הייתי שלוש פעמים ביום מגיע מרחובות, אבל אני זוכר שזה היה ממש רצח. אז אנחנו השלמנו לו את ההוצאות לדלק. אני זוכר את זה ברור. ורב"ש הבין את זה והסכים לזה. לא מהקבוצה, אלא ממקום הלימוד הכללי, הגבאי הכללי היה נותן לו כסף כל חודש.
תלמיד: לגבי שוויון בין החברים בקבוצה, זה ברור, זו מין סכמה שאפשר לעזור לחבר גשמית. אבל אם יש חבר שנגיד מאיזשהם חשבונות שלו לא מגיע, לא מתעורר לשיעור, ויש לנו פה חבר שנוסע עשרים קילומטר באופניים כל יום לשיעור, ואחרי זה הוא יחזור עשרים קילומטר בנסיעה באופניים, כי גם לו יש קשיים שלא מאפשרים אחרת. וכשאתה רואה כאלה הבדלים בין החברים, איך אפשר להשוות פנימית את היחס כלפי המאמצים?
אין מה להשוות. היינו פעם בגרוזיה והם אמרו לי שיש להם בעיה להגיע בלילה, אז נתתי להם כסף לחמישה זוגות אופניים. הם לא קנו. אבל הכסף נשאר בינתיים בקופה, לא יודע למה, ואיך הם בכל זאת מתאספים, אבל אני רואה שהם מתאספים. אני רואה שטביליסי נמצאת.
צריכים לעזור באיזושהי צורה. אני בעד לעזור. זמן מסוים, אבל לעזור, כן. בכל זאת ישנם תנאים שאדם לא מסוגל, מה לעשות. אבל אם זו בעיה גשמית, צריכים לעזור, ובבעיה הרוחנית צריכים לעזור בתפילה.
תלמיד: זה מאוד קשה לשפוט את זה, למי אני עוזר, למי לא וכמה. למשל חבר אומר, אני יוצא מהקבוצה כי אני לא יכול לשלם עבור המרכז, ואחר כך הוא מוציא שמונה מאות דולר על לטוס לישראל לכנס. אז עם השמונה מאות דולר האלה אולי הוא יכול היה שנה או שנתיים לשלם עבור המרכז בעלויות המקומיות.
זה נכון.
תלמיד: אז איך הקבוצה יכולה לשפוט, כי איבדת חבר יקר והכול, ואתה רואה פתאום שיש לו חשיבות לזה ולקבוצה לא, ובלי הקבוצה בכלל לא יהיה לו כוח. מאוד מאוד קשה לשפוט למי לעזור וכמה.
צריכים לדון כל פעם. אין לזה חוקים ברורים, אנחנו צריכים לברר אותם בדרך. והחוקים גם משתנים בהתאם לרמה שלנו. תהיו קצת יותר סבלניים, אתם נמצאים בהתפתחות פנימית רוחנית הנסתרת, שאתם לא יודעים.
אני מסתכל עכשיו על האולם, עשרים איש מתעסקים במשהו אחר לגמרי, עוד עשרים ישנים. חלק מקשיבים ככה, חלק אחרת, אז מה? זה החומר שאיתו צריכים לעבוד. אז קצת יותר להיות בסבלנות, אין מה לעשות. רק תבין שזה הכול הבורא נותן לך ועם זה אתה עובד, זה העולם שמגיע לך. מה תעשה. אם הייתי יותר מוצלח, היו לי חברים כאן ותלמידים אחרים. הייתי משאיר נגיד את העשירייה של הבסיס, ואת כל היתר הייתי שולח.
שאלה: בקשר לנוכחות והשתתפות של החברים. אם נגיד בעשירייה חברים שמלכתחילה היו במסגרת מלאה ואמרו שישתתפו בהכול, עם הזמן יורדים מזה וכמה שמשתדלים לבקש מהם, לברר איך לעזור, לא עוזר, הם כבר פחות ממסגרת מלאה. האם יש גבול עד איפה עוזרים ואחר כך אומרים להם, זהו?
אני לא יכול להגיד, אני כבר אמרתי, אלו דברים שכל כך משתנים ותלויים. כל הזמן צריכים לדון בכל מקרה ומקרה, אין לזה חוקים. אתה לא יכול לכתוב ספר חוקים, כי זה משתנה בהתאם לתנאי הקבוצה ותנאים חיצוניים וכל דבר ודבר. כבר ראיתי את זה, אין לזה כללים.
תלמיד: אני מדבר שהמצב עם הזמן נמשך והמצב לא משתנה, האדם לא מוכן להעלות את עצמו לרמת כל העשירייה. לא שיש לו קשיים מסוימים והוא מבקש עזרה, זה ברור, פה אין שאלה. אבל עם הזמן הוא לא משתנה, אולי אפילו יורד עוד יותר. האם אפשר להגיד לו, אתה נשאר, בסדר, תבוא בברכה, אבל אתה כבר לא ממש חלק מרכזי של מרכז העשירייה. אפשר לעשות כזה דבר?
אני מפחד להגיד על זה כי אתם עכשיו תגידו, "יש לנו שמונה קבועים ושניים שהם לא כל כך, אז אנחנו עובדים בשמונה, ועל השניים האלו אנחנו לא שמים לב". אני לא אגיד לך כך, אסור כך. אתם צריכים להיות עם כאב בלב, עם כאב בלב שאין אותם, ולהתפלל ולעבוד על זה ולהרגיש שזה הכול תלוי בכם.
שאלה: אני לא לגמרי הבנתי מה זה אומר, יחס שוויוני כלפי כל חבר בעשירייה שאליו אני צריך להשתוקק. במה מתבטא השוויון בין החברים בעשירייה, שאליו אני צריך לשאוף?
אחרי שאני מתייחס לכל אחד ואחד בזה שאני משלים את היחס שלי אליו, אני רואה שהעשירייה אצלי היא הומוגנית על ידי זה שאני משלים את עצמי. אחד יותר חכם, אחד יותר מסור, השלישי פזיז, ההוא ערמומי, אני מדבר דווקא בהבחנות גשמיות אבל זה הכול מעורב, כדי להראות שאני צריך להשלים את ההסתכלות שלי לכל אחד ואחד, שהוא שלם, הוא בעיניי פרפקט ממש, אין עוד להוסיף אליו כלום.
כך אני צריך כל אחד ואחד להשלים לרמה כזאת. ובזה אני תיקנתי את עצמי לא לראות את הפגמים, סך הכול אני על ידי זה תיקנתי את עצמי. עכשיו על ידי זה שאני הבאתי אותם כביכול לרמה כללית שלהם השלמה, אז הם בשבילי כעשירייה השלמה, המפוארת, המתוקנת בעיניי שנמצאת. וכמה שאני נכלל בה אני חודר לבורא שנמצא בתוכם, שהוא מטפח אותם, הוא מחזיק אותם. אני מרגיש מכל זה שאני מצליב אותם יחד לרמה שווה, אני בזה מגיע לפתוח פתח לבורא, לראות את הבורא, לגלות אותו.
רק בצורה כזאת. עשירייה זה כמו כוונת שדרכה אני רואה את הבורא. בלי זה לא יכול לראות. זה כמו משקפת, שאני חייב לתקן אותה ולסדר אותה ולכוון אותה בדיוק וכן הלאה וכן הלאה. לא אחרת.
תלמיד: לגבי הכאב בלב ותפילה. בפעם הראשונה מזה חמש עשרה שנה חבר לא נמצא בשיעור, כי הוא יושב ושומע את השיעור בבית חולים. אבל אני מרגיש אותו קרוב כאילו בלב. יש לו בערב ניתוח קשה, חשוב, שהוא צריך לעבור ואין ספק שזה בהרדמה מלאה, הוא יחזיק את הקבוצה בפנים, והקבוצה תחזיק אותו בחזרה. יש לנו הזדמנות בכל הניסויים שהבורא נותן לחברים לא להיפרד ולהתקרב עוד יותר.
אנחנו נהיה יחד איתכם ואיתו. נחשוב על החבר. ואתם אחר כך תתקשרו ותסביר לנו מה קורה.
שאלה: רציתי להבהיר בשבילנו, בצפון אמריקה, כי השיעור פה הוא במהלך זמן העבודה, לפעמים בזמנים שאנחנו צריכים להיות עם המשפחה. וזה לא שהחבר לא רוצה לבוא, הרצון שם, אבל לפעמים המציאות הגשמית מונעת מאיתנו להגיע בגלל הפרשי הזמן. איך תומכים בחברים במצבים האלה? ודאי שאפשר להתפלל עליהם, אבל הגשמיות פשוט לא מאפשרת להם להיות פה לפעמים מסיבה זו או אחרת. מה עושים כדי לפתור את זה? איך אפשר לפתור את זה מבחינתנו, אלו החיים בצפון אמריקה.
אני מקבל התקשרויות מאמריקאים במשך היום ובערב ובכל מיני זמנים, הם נוסעים עם האזנייה באוזן, הם עובדים גם עם אוזנייה. אני רואה שהיום זה לא כל כך מפריע. אז אין מה לעשות. אתם גם כך קבוצה וירטואלית, בקבוצה וירטואלית עוד יותר קל להיות בקשר עם האחרים. לכן אני דווקא חושב שאתם צריכים להסתדר ביניכם, לשמור על הקבוצה ולשמור על שלמותה.
אין שום בעיה. שיסתדרו החברים, ישתדלו החברים להיות בקשר. השיעור חייב להיות בזמן אמת. אם לא זמן אמת זה כבר נשמע אחרת, הכול תלוי באדם, אבל בכל זאת זה משפיע. כי ישנם הרבה אנשים יחד איתכם באותו זמן, שהם מרוכזים לשיעור ושומעים ושואלים, והרוח הזה אתם לא מקבלים. ולכן הקליטה היא בעוצמה אחרת.
שאלה: לגבי מסגרת ההשתתפות בשיעור. אני חושב שהחברים מרוסיה ומישראל, לעשיריות יש מסגרות מאוד חזקות. באיטליה, ונראה לי בכלל באירופה, הרבה חברים אין להם מסגרת ברורה. בעשירייה שלי אני לוחץ על זה, כי אני חושב שמטרת העשירייה צריכה להיות שלכולם תהיה מסגרת. מה דעתך על זה?
אני לא מבדיל כל כך בין קבוצה פיזית ווירטואלית, אם קבוצה וירטואלית מתנהגת כמו קבוצה פיזית. אני לא חושב שהבעיה היא במרחק. אם אתם עכשיו יושבים איתנו יחד, ואתם גם רואים במסכים את כל החברים ואתם מכירים אותם היטב, ונפגשים לפעמים פיזית, ואתם לומדים אותו החומר, אתם יכולים ממש להרגיש שאתם יחד. אתם לא חייבים להיות במתחם אחד.
ולכן אני מתייחס אליכם ובכלל לקבוצות וירטואליות קבועות, אני מתייחס כמו לקבוצה פיזית. אני לא רואה בזה כל כך הבדל. לא רואה. ואני מקווה מאד שבכנסים שאנחנו עכשיו נעשה בבולגריה, שאתם לא תבואו. תבואו ושם תהיה פגישה גם ביניכם וגם איתנו ביחד עם כל הכלי העולמי, וזה מאד עוזר. זה ייתן לכם כל פעם דחף קדימה.
אבל שוב אני אומר, אם קבוצה וירטואלית שומרת על עצמה שהם מתקשרים ביניהם, יש ביניכם ממש התנהלות כמו קבוצה פיזית. אז בעיני אני מרגיש אותם קשורים זה לזה. ממש, קשורים. לכן אין מה לדאוג, רק תגבירו את הקשר.
שאלה: אם אפשר למקד את השאלה של החבר יותר כלפי ההתחייבות של כל חבר בעשירייה למסגרת. להגיד בימים זה וזה אני מתחייב להיות בשיעור?
את זה אני לא יודע, אלה אותם החוקים כמו אצלנו. מה זה חשוב אם אתה יושב לידי או אנחנו יושבים אלפיים קילומטר זה מזה. איזה הבדל היום עם כלי התקשורת?
תלמיד: הוא לא שואל על המרחקים, הווירטואלי או הפיזי, אלא האם חשוב שתהייה התחייבות של כל חבר כלפי העשירייה באיזה ימים הוא בשיעור, לפחות. שאני אומר, אני יכול להיות רק בשיעור ביום שלישי וחמישי?
לא, כמו בקבוצה הפיזית, מה אכפת לי הוא וירטואלי? כמו בקבוצה הפיזית, אותם החוקים. למה המרחק פתאום משנה לנו את החוקים הרוחניים, שאנחנו חייבים להיות יחד בשווה, לדאוג כך וכך, למה? לא, אני לא רואה בזה סיבה. ההיפך, הם צריכים עוד יותר ועוד יותר להשקיע במכשור, בכל מיני דברים שיהיו ממש מרגישים את עצמם נמצאים כולם כאחד. שתהיה להם, הדְמיָה, כמו שהם נמצאים בחדר אחד.
תלמיד: גם בפיזי, אנחנו יכולים לבוא כל אחד מתי שבא לו, או אני צריך לדעת שהחברים התחייבו לימים מסוימים בשבוע שהם פה?
כן, אתם מתחייבים להיות כאן. כך גם בווירטואלי. איך יכול להיות שאני לא רואה מישהו. אני רואה שאני מתקשר לעשירייה, אם אני יכול להתקשר, אני רואה את הפרצופים במקום.
שאלה: האם אפשר להוציא מתוך השיחה עקרונות של עבודה בעשירייה. האם תשומת הלב, הדאגה, התפילה, צריכה להיות על מרכז העשירייה, לייצר איזה מגנט של החבר'ה שהם יותר משקיעים, ואז זה יוצר כוח לכולם להתחבר סביב המגנט הזה כמו איזה אדוות כאלה, או שצריך להשקיע את הכוחות בחברים שיותר נחלשים, לראות ככה שאף אחד לא מתפזר?
צריכים להשקיע כוחות ביחידות, בחיבור, שכולנו נהיה כאחר, עד כדי כך שהאחד הזה, הקשר בינינו הוא פתאום, תשמעו מה שצריך לקרות, הוא צריך, הקשר הזה בינינו פתאום להתחיל להתברר לנו שזה הבורא. זו לא הקבוצה, ולא הקשר בינינו, אלא עוד פנימה ועוד פנימה, אנחנו מתחילים להרגיש את מהות הקשר בינינו, זה הבורא, זה צריך להיות ואין דרך אחרת. וישנם אנשים ששומעים את זה טוב, וישנם אנשים שלא יכולים לשמוע את הדברים האלה, ולא נורא שלא יכולים לשמוע. דווקא בגלל שיש להם נשמה גבוהה, לכן הם לא מסוגלים את זה לשמוע, זה עוד רחוק, זה ייקח להם עוד עשר שנים התמדה והשקעה. אבל כשישיגו, ישיגו יותר מאחרים.
לכן אצלנו אין הבדל איך שומעים ואיך מבינים, לא החכם למד, הוא לא מוצלח בזה שהוא מבריק במשהו, אלא שוויון. דווקא מי שמצליח לראות את כולם בצורה שווה, והוא פחוּת מכולם, הנכשל אחד, אני. זאת הדרך.
שאלה: השאלה היא על פריט, חלק מעשירייה.
אין דבר כזה חלק מעשירייה.
תלמיד: יש מקרים שהשפעת העשירייה היא מאוד מורגשת, ברמה שהיא מחייה אותך, היא ממש מקימה אותך, ויש מקרים שפחות.
זאת אומרת, זאת עשירייה אבל בממד יותר פחות, מצומצמת, אבל כולה.
תלמיד: במציאות שלי, בתפיסה שלי, יש מקרים שאני מרגיש את העשירייה יותר, ויש מקרים שאני מרגיש את העשירייה פחות.
כן.
תלמיד: איך להרגיש יותר כל הזמן?
תפילה.
תלמיד: להרגיש את העשירייה, זאת התפילה?
לא, תפילה כדי להרגיש את העשירייה. אתה שואל, אני רוצה להרגיש את העשירייה יותר, איך? תפילה. אתם שוכחים מי מסדר אתכם, מי מבלבל אתכם, מי מבצע את הכול, אתם שוכחים. יש לכם רק כניסה אחת, כניסה אחת לכל המציאות זה לפנות לבורא. לברר את הדברים שהוא עושה לך, בבקשה, יש לך את כל העולם’ זה הכול הבורא מייצב, מייצב אותך, מייצב את העולם, גם מחשבה גם רצון, הכול הוא עושה. אחרי כל מה שאתה סופג ועושה איזה סיכום, עם הסיכום הזה אתה צריך לפנות אליו ולבקש. מה לבקש? תשנה אותי, תשנה את העולם שלי, בבקשה, אתה יכול. אבל יש לך דרך אחת, הכול פשוט.
וכל עשירייה חייבת להבין את זה, לחשוב על זה, וכל הזמן לשמור על זה, ואז לכולם תהייה גישה מאד קצרה לעניין. הופה, יחד כל הזמן כל הזמן כל הזמן, "אני לדודי ודודי לי" כל הזמן, וזהו. ואתה תראה איך בהתאם לזה העולם מתחיל להתגלגל, אין בעיה. אם אתם מוציאים את הבורא מהמאמצים שלכם, מהתכניות שלכם, אז מיהו אדם ומי אנוש?
קריין: קטע מספר 16, מתוך מאמר "ההבדל בין צדקה למתנה" של רב"ש.
"כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי". נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי," היינו לחיסרון. שוב [נחזור על] המשפט הזה.
"נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך."
(רב"ש - א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)
סדנה
מהו החיסרון לדבקות בבורא?
*
איך אנחנו דווקא על ידי עבודה בקבוצה, בעשירייה, מגלים חיסרון לגילוי הבורא? ובשום צורה אחרת אנחנו לא יכולים לגלות חיסרון אליו, אלא זה יהיה משהו אחר, אבל לא לבורא. למה דווקא בעבודה בעשירייה אנחנו מגלים את החיסרון לגילוי הבורא?
*
איך אנחנו דרך עשירייה מתחילים להרגיש, להתקרב לבורא, לחוש אותו, להמחיש אותו, לתאר אותו? אחרת אנחנו לא יודעים. אנחנו עכשיו לא מבינים מה זה בכלל, לא מבינים לגמרי, בכלום. איך אנחנו דרך עשירייה מתחילים איכשהו, עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר לגלות מה זה יכול להיות וחיסרון אליו? כי לא יכול להיות חיסרון אם אנחנו לא נתאר נכון איזו צורה, דמות, התנהגות, משהו.
אז במה אנחנו מתארים את גדלות הבורא? היום להגיד לאדם "תחשוב כל היום על הבורא", אחרי רגע הוא כבר מפסיק. אין לא חשיבות, לא גדלות, הבורא לא לוחץ, נעלם, אין.
איך אנחנו מתארים אותו, מתחילים לתאר אותו יותר ויותר דרך העשירייה? איך אנחנו דרך העשירייה מתחילים להשליט אותו עלינו? שאנחנו מתחילים להרגיש שהוא שולט על הכול, על כל תא שבגוף, כל מחשבה קטנה, כל רצון, כל יחס, בי, בכולם, בכל זה. וכל הרשת הזאת שכולם כולם כולם נמצאים בה, זה הכול בורא. איך אני מתאר את זה דרך עשירייה? אני צריך להגיע לזה דרך עשירייה, איך זה קורה?
*
שאלה: היחס הזה להשליט את הבורא על כל מחשבה וכל תנועה, לעומת לדאוג לחברים, לדאוג לעשירייה, להיות פעיל, זה לא מסתדר.
למה זה צריך להיות בניגוד, לעומת? את זה אני לא מבין. דוקא אחרת, אני לא יכול לחשוב עליו כי הוא לא נמצא, הוא לא קיים. כשאני רוצה אפילו בחיים שלנו למדוד משהו, לראות משהו, אני צריך כלים, כלפיהם אני מודד, בתוכם אני מגלה. הבורא עצמו? אני לא יודע על מה אתה מדבר. זה כוח גדול, איזה כוח? תראה לי את הכוח הזה, איפה? הכוח הפועל בנפעל, זה משהו אחר, אז יש נפעל ובו פועל כוח הפועל וזה הבורא. את זה אני יכול לקבל, אז בוא נגלה אותו.
אתה חייב לגלות את הכלי, ומתוך הכלי אתה מגלה אותו. לכן ללא חברים, ללא חברה, ללא בעיות, ללא כל מיני דברים שהם מכוונים אותך בעצם, בונים לך פוקוס על הבורא, בלי זה אתה לא יכול להגיע לזה. פשוט אתה מתעסק באיזה פנטזיות שאתה פונה לבורא.
אתה לא יכול לפנות לבורא, תפסיק כבר עם המשחקים האלה, אתה לא יכול לפנות לבורא אם אתה לא פונה מתוך החברה. עם הבעיות של החברה, עם כל הבעיות שיש בכלל, בך בחיים, בהכול. אין לך אז למי לפנות ואיך לפנות, כי הבורא לא קיים. לא קיים אלא רק כשמלובש בתוך הספירות, בתוך הפרצופים, בתוך העולמות, בתוך הנשמה. "אין אור ללא כלי".
שאלה: כשחושבים על חבר, שיהיה, לעזור לו, מה זה להכניס את הבורא לתמונה הזאת? או כשחושבים על העשירייה שתהיה שלימה?
ובמה אתה יכול לעזור לו או לעשירייה שתהיה שלימה? במה? רק בתפילה שלך לבורא. "אין עוד מלבדו". הוא פועל בכול, אז למי את רוצה לפנות? לממשלה? אין לך למי. לכן, כשאנחנו אומרים שאנחנו צריכים לדון איך אנחנו עוזרים לחבר, ואיך אנחנו עושים איזה שינויים בינינו, אפילו בתיקון העולם, מהדבר הקטן עד הדבר הגדול, הכול זה רק על ידי תפילה. אין אחרת.
שאלה: אמרת משפט יפה כזה "בין הרצוי למצוי נמצא הבורא". אני רוצה לראות אם הבנתי את התרגיל למשך היום. צריך לזהות את הבעיות גם בעשירייה, גם בחיים, גם בהפצה, בכול, להרגיש אותן, לשאוף לרצוי ולהבין שבלי הבורא זה לא יתקיים.
כן. הקשר בין הרצוי והמצוי נמצא בו, בבורא, אז אני מתאר לעצמי מה זה מצוי, ואני דן עם החברים מה הרצוי, ואז אנחנו יחד פונים לבורא. רצוי שגם לגבי המצוי וגם לגבי הרצוי תהיה הסכמה אצלנו בעשירייה, ואז גם התפילה לבורא היא תהיה מכל העשירייה.
תלמיד: נניח בזומים שלנו וכן הלאה, כל העבודה שלנו היא בעיקר להסכים על המצוי, להסכים על הרצוי ותפילה לבורא.
ותפילה לבורא. יפה מאוד. תוך חמש דקות אתה תראה שזה מספיק לך, מספיק, וזה יגרום לאיחוד וחיבור גם ביניכם, גם עמו, אין יותר, זו בדיוק אותה פעולה הרוחנית שצריכים בכל פעם להשתדל לבצע.
שאלה: מה אנחנו עושים אם החברים בעשירייה מסכימים למידת סדום, שאף אחד לא נוגע בשני, מכבדים אחד את השני, אבל נמנעים מאחריות?
בסדר. אם כולם מסכימים בלב שלם אדרבה, בבקשה. אבל הם עוזרים במידת סדום זה לזה? מידת סדום זה שאף אחד לא נוגע לשני, כל אחד שלם בפני עצמו, לא אכפת לי מהאחרים לגמרי, אסור לי לעזור להם, שימות, אני לא יכול לעזור, זה חוק. אני לא יכול לקחת ממנו, אני לא יכול לתת לו, אני לא יכול שום דבר, כל אחד בפני עצמו, ואני שומר על זה. זו פילוסופיה מאוד מיוחדת, תנסו, תיראו מה היה אם כך היה מתנהג העולם.
אני לא מסתכל עליך כדי לתפוס ממך משהו כמו החיות, לא. אני גם לא מחויב לתת למישהו, ואם יש לי נטייה לתפוס משהו ממך, אני עוצר את עצמי. אם יש לי דחף לעזור למישהו, אני עוצר את עצמי. אז מה יהיה? הכול בידי ה', הכול בידי שמיים, מה אתם רוצים ממני, אסור לי לקחת מהשני כי מה שיש לו, זה הבורא נתן לו. אסור לי לתת למישהו כי מה שיש לו הבורא נתן לו, ולי, מה שיש לי זהו.
תנסו, אתם תראו איך זה להתקיים במידת סדום, הלוואי. למה זה רע? כי אתה בזה לא מתקדם. רק בגלל זה זה רע, כי אתה שומר לא לתת ולא לקבל, לא לגנוב ולא לתרום, אין קשר בין בני האדם, לכן צריכים להחריב את זה, רק בגלל זה. אבל זו צורה כזו שאם תשאל מישהו "מה יש לך מזה? מה אתה דורש ממני?" הוא יגיד "אני לא דורש ממך שום דבר, תעזוב אותי, זהו".
תלמיד: זו בדיוק הצעקה של החבר שהוא מרגיש שהוא לא מקבל חשיבות המטרה מהחברים, כי כל אחד לא זז.
זה משהו אחר. אם יש ביניהם כאלה, זו כבר בעיה, אבל אם כולם מתקיימים במידת סדום, אמרתי לך שזו לא בעיה.
תלמיד: מאיפה הוא יקבל את חשיבות המטרה?
הוא צריך לחפש עשירייה אחרת, אין מה לעשות.
אני רציתי רק לשאול דבר אחד, תעזרו לי, האם יש איזה מנגנון כללי שהוא אחראי על כל הקבוצות הווירטואליות?
תלמיד: בכל שפה יש קבוצה שמטפלת כך, באנגלית, יש צוות קבוע בספרדית, ברוסית.
שהן מטפלות בקבוצות הווירטואליות במיוחד.
תלמיד: כן.
עם הרשימה, עם כל הנוכחות פחות או יותר?
תלמיד: כן. לגבי הנוכחות כל עשירייה יודעת מה המצב שלה, וגם יש הרגשה כללית מה קורה. אבל מצד אחד אתה אמרת, שאסור לך לעזוב את העשירייה, זה מה שניתן לך לעבוד, ומצד שני, אתה אומר במקרה כזה שהאדם צריך ללכת לעשירייה אחרת. מה עושים?
לא, עשירייה וירטואלית זה יותר קל, אם הוא רואה שהם רק רוצים להישאר במצב שהם נשארים, אז הוא צריך לעבור, אחרת הוא קובר את עצמו.
תלמיד: כך הוא מרגיש, קבור.
כן, גם אני עברתי כמה ידיים לפני שהגעתי לרב"ש, אבל לא הייתי בכל אחת יותר מפעמיים שלוש, הגעתי וראיתי שזה לא הכיוון שלי. אני חס ושלום לא עושה ביקורת, כולל על ברג, הייתי אצלו בכמה שיעורים וזהו.
שאלה: מצד שני, לאותו צוות ברור, שאם אותם חברים שיש להם את הרצון הזה, והם מחפשים סביבה יותר טובה, הם יעזבו את העשירייה שלהם, ואז בכלל באותן עשיריות כל האנשים יתאדו. אולי זה בסדר כי הם גם כך במידת סדום, אני לא יודע, אבל זו הדילמה כל פעם.
נניח שיש לנו כמה עשיריות כאלה אפתיות, וחברים שכן רוצים סביבה שתשפיע עליהם ומהם עושים עשירייה, אז מה קורה עם היתר? הם יתאדו, כי אין להם אפילו קצת השפעה?
אני לא יודע, על זה אתם צריכים לדון כראשי עשיריות או שפות, אבל צריכים להשלים לאדם אם הוא לא יכול להתפתח בתוך העשירייה. בעיני צריכים לעורר את כל עשירייה, אם אתה שואל מה הפתרון.
תלמיד: החברים שואלים איך?
איך לעורר את כל העשירייה? תבוא אלי במקרה כזה ואולי נדבר לחוד. נראה מה הבעיה.
שאלה: בקשר לשוויון בין החברים בעשירייה, אם יש מצב שהבורא מצייר שבאמת החברים חזקים, שווים, אבל בעיני יש חבר שהוא באמת יותר מהאחרים, עכשיו הסברת שזו בעיה, שאני צריך למשוך אותו חזרה למטה שיהיה כמו כולם.
החבר הגדול הוא, שהוא מחשיב את כולם, עושה את עצמו לגמרי פחות מכולם, ודואג לחיבור של האחרים.
תלמיד: יש חבר בעשירייה שאני מחשיב אותו יותר מכולם, הרבה יותר מכולם, הוא ממש חבר חבר.
לא טוב.
תלמיד: מה עושים?
עושים שאתה כך תכבד את כולם. זהו.
(סוף השיעור)