שיעור בוקר 08.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תלמוד עשר הספירות, כרך ב', חלק ז', עמ' 500, דף ת"ק,

אותיות כ"ג-כ"ו

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות" כרך ב', חלק ז', עמ' 500, דף ת"ק, אות כ"ג, אנחנו ממשיכים באור פנימי טור ב', דבר המתחיל "למעלה מזה הוא פנים באחור".

"למעלה מזה הוא פנים באחור וכו': הנה ב' תיקונים הראשונים, שהם אב"א ואב"פ, נמשכו מכח האחורים דבינה, כנ"ל, כי תיקון דאב"א, ה"ס האחורים דבינה, הדוחים חכמה, מכח כי חפץ חסד הוא, כנ"ל, וע"כ אין ענין המסך ממעט אותה כלל, כי בלאו הכי היא דוחית חכמה, שבזה אינה נפגמת מחמת המסך כלל. כנ"ל. ואחר שנתקן האחורים התחיל התיקון של הכלים דפנים מאליהם, כי כל חסרונם היו מהסיתום דחסדים, אשר עתה אחר תיקון דאב"א, מקבלים חסדים בשפע מאחורים דחכמה. כנ"ל. אמנם מדרגה הג' הזו שהוא פנים באחור, שפירושו פני הזכר באחורי הנקבה, הנה זה מגיע לו ע"י זווג דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מהעינים לפה, שאז שבים חו"ב לראש, ואז משיג הזכר שהוא חכמה את בחינת הפנים שלו, כמו בראשונה. אבל הבינה עדיין נשארת בבחינת האחוריים, כי עדיין אין בה כח לקבל עם הכלים דפנים שלה. כמ"ש לפנינו.

אין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים: כי באמת היא יכולה לקבל אור הפנים של חכמה, שהרי כבר היא נמצאת למעלה ממסך כמו בפרצופי א"ק הקודמים. אמנם מכח ב' התיקונים הקודמים: אב"א ואב"פ, שהא' הוא האחורים דאמא החפצים חסד ודוחים חכמה. והב' הוא בחינת הגבורות אשר בהכלים דפנים שלה שהמה צמאים לאור דחסדים משורשם, ע"כ הבינה מחזקת באחורים שלה, ואינה חפצה לגלות הכלים דפנים שלה לקבל אור חכמה מהזכר, אלא רק אור דאחורים דהיינו חסדים, כמבואר. וזה אמרו שאין בה כל כך כח לקבלו דרך פנים. והיינו מחמת החשק הגדול לאור דחסדים שיש לה.

מתעבה שם האור קצת וכו' כבר יכולה לקבלו כיון שנתעבה קצת: פירוש, כי אור הפנים הזה המקובל בכלים דאחורים של הבינה, משביחים מאד את האחורים שלה עד שהאחורים בעצמם מתעלים לבחינת ג"ר גמורים, באופן, אשר הכלים דפנים נעשים טפלים ומקבלים אור הג"ר מהכלים של האחורים, ונמצאים כלים דאחורים שהם יותר חשובים מכלים דפנים, להיותם המשפיעים אליהם.

וטעם הדבר, הוא, כי באמת אין הכלים דאחורים מקבלים מאור הפנים של הזכר אלא הארה מועטת מאד שהרי הם כלים הדוחים חכמה ומשתוקקים רק אחר אור דחסדים כנ"ל. אלא אותה הארה מועטת שהם מקבלים, מחזירה את האחורים להיותם יותר חשובים מהכלים דפנים, שהרי בזמן שהכלים דפנים היו מקבלים חכמה, דהיינו אור המלכות שבכלי דיסוד שבהפרצופים הקודמים, הרי אז היו בסיתום גדול מאור של החסדים, כנ"ל. שה"ס ה"ג אשר בהיסוד. אבל הכלים דאחורים האלו יש להם אור דחסדים בשפע , וגם הארת חכמה מועטת שמקבלים, כמבואר.

וזה אמרו שהאור מתעבה קצת, כלומר שהארה מועטת היא, משום כח הדחיה הנמצא בכלים דאחוריים. "וכאשר יעבור האור דרך האחור ויגיע עד צד פנים שלה, כבר יכולה לקבלו, כיון שנתעבה קצת" כלומר, כי הכלים דפנים בשעה שהיו מקבלים הארת חכמה, הרי לא היו יכולים אז לקבל אור החסדים, אלא היו בבחינות גבורות, אבל עתה שהם מקבלים הארת חכמה באמצעות הכלים דאחורים, הרי יש להם חכמה וחסדים יחד.

וחכם באחור ישבחנה וכו' יותר מאלו יהיו להיפך, שהוא אחור בפנים: כי החכמה משבחת עתה את אור האחורים ועושה אותו לבחינת ג"ר, ואור הפנים. מה שאין כן מקודם זה כשהיו בבחי' אב"פ, אע"פ שקבלו בבחינת הכלים דפנים, אמנם לא קבלו אלא אור דאחור מהחכמה, אבל עתה הגם שמקבלת בכלים דאחורים, הרי היא מקבלת אור ג"ר ופנים כנ"ל."

זאת אומרת יש לה רווח גדול.

אות כ"ד

"למעלה מכולם היא המדרגה הד', והיא, היות הזכר והנקבה פנים בפנים זה כנגד זה, כי אז מקבלת היא אור פני הזכר שהוא אור נפלא, ולא עוד אלא שאין צורך שיתעבה באחור שלה בתחלה, רק יכולה היא לקבלו כמו שהיא זך דרך פנים שלה."

פירוש אור פנימי לאות כ"ד

"המדרגה הד' והוא היות הזכר והנקבה פנים בפנים: הנה ב' מדרגות הראשונות: אב"א, ואב"פ, הן נמשכות על ידי אחורים דאמא, ומדרגה הג', נמשכת ע"י זווג העליון דע"ב ס"ג, המוריד ה"ת מעינים, כנ"ל. ותיקון זה מועיל רק להזכר להשיג הפנים שלו כבתחילה, אבל הנוקבא עדיין דבוקה בכח האחורים שלה, והיא בוחרת יותר בחסדים, ודוחית חכמה כנ"ל. ולפיכך צריכה הבינה להעלאת מ"ן מן התחתונים, שהם הזו"ן, כי רק אז, היא מוכרחת להפסיק את כח האחורים שלה ולהחזיר פנים אל החכמה. שהיא עושה זה רק לטובת הזו"ן, כי לא תוכל להמשיך להם הארת חכמה זולת זה. וע"כ היא שבה פב"פ עם החכמה, שהיא מדרגה הד'.

ותדע שענין העלאת מ"ן המחזיר לחו"ב פב"פ, הוא מושרש עוד בע"ס דאור ישר. כי הבינה דאו"י היא בחינת אור דחסדים ולא חכמה, (כמ"ש באו"פ ח"א דף ה' ד"ה וטעם) וע"כ גם היא נבחנת כמו אחוריה לחכמה, אמנם בשעה שהיא רוצה להאציל את הז"א, שכל עיקרו הוא הארת חכמה כמ"ש שם, הנה אז היא מוכרחת להחזיר פניה אל החכמה פב"פ, כדי לקבל ממנו הארת חכמה בשביל הז"א דאור ישר. הרי שכל עוד שאינה מאצלת את הז"א, היא נמצאת באחורים עם החכמה, ואחר שהיא מאצלת את הז"א היא נמצאת פב"פ עם החכמה, כדי להמשיך לו הארתו. והנך מוצא שמקורם השרשי למצב החו"ב פב"פ הוא הז"א דא"י.

ובזה תבין ביותר דברי הרב לעיל (דף שמ"ט ח"ה אות נ"א) שאומר שאור החסד הניתן בבינה, שהוא אור הז"א, נשאר בה תמיד בבחינת מ"ן, עש"ה. דהיינו כנ"ל, כי בשעה שהבינה רוצה להמשיך את הגדלות של אור החסד כדי להאציל אותו למקומו, הרי היא מוכרחת אז להחזיר פניה אל החכמה, ולכן נחשב אור החסד הזה אל הבינה לבחינת מ"ן, שפירושו, הגורם לה זווג פב"פ עם החכמה.

והנה נתבאר היטב סוד העלאת מ"ן, שפירושו, גורם המעורר לזווג חו"ב. שזולת הגורם הזה לא היו החו"ב מזדווגים פב"פ, מחמת האחורים דבינה הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. וגורם זה הוא הזו"ן, משום שהם בני הבינה, וכל עיקרם הוא רק הארת חכמה. כי כל ההפרש מן הבינה דאור ישר להזו"ן דאו"י הוא רק באותה הארת חכמה שהבינה ממשכת בשביל הז"א, שהרי שניהם הם אור של חסדים, אלא הבינה הוא אור דחסדים בלי שום הארת חכמה, והז"א הוא בהארת חכמה (כמ"ש לעיל חלק א' דף ה' באו"פ ד"ה וטעם עש"ה) וע"כ לא יצויר זווג דגדלות לאו"א בלא עלית מ"ן כי כל עוד שאין הזו"ן עולים למ"ן אל הבינה, הרי היא קשורה בחשק של המשכת החסדים, שזה עיקר בנינה עוד מצד האו"י כמבואר. וזכור דברים אלו לכל המקומות שיש בהם איזה מדובר מהעלאת מ"ן."

הוא הסביר קצת יותר בהרחבה את מה שדיברנו קודם הרבה פעמים

אות כ"ה

"דע, כי בזו"ן היו כל הד' בחינות הנזכרים, על סדר הנ"ל. אבל באו"א לא היו בהם ג' בחינות לבד, והם הראשונה והשלישית והרביעית, אבל בחינה הב' לא נצרכה בהם."

פירוש אור פנימי לאות כ"ה

"באו"א לא היו בהם רק ג' בחינות לבד: כי המדרגה הב' של אב"פ אינו נוהג באו"א. והטעם כי ב' המדרגות אב"פ ופב"א מתתקנים בהם בבת אחת, דהיינו בעת הורדת ה"ת מעינים לפה, כי אז שבה הבינה לקדמותה, ואין המיעוטים דה"ת נוגעים בה כלל. משא"כ בזו"ן צריכה הנוקבא ב' תיקונים לב' המיעוטים שלה, כנ"ל: א' לכלים דאחורים. ב' לכלים דפנים. ע"ש."

אות כ"ו

"* ונבאר עתה ענין אחורים דאו"א, שגם הם נפלו ונשברו. ותחלה צריך לבאר הקדמת פנים בפנים ואב"א. והענין כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. ואמנם גם באחור דז"א יש קצת אחיזה. והנה בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע מקדושה, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה ואחד מעבודת האדמה הוא כיסוח קוצים מן הכרם, אשר לזה צריך מצות מעשיות. אבל כאשר נאצלו ז"ת, עדיין לא היה אדה"ר התחתון נברא בעולם, יצאו זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו. כי אם היו עומדים פב"פ, היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן, שהמה האחורים, לינק. כי מפנים לא יכלו לינק. ולכן הוצרכו להיות מתדבקים אב"א כדי שלא יוכלו החיצונים לינק משם."

* עץ חיים שער ח' פרק ו'.

פירוש אור פנימי לאות כ"ו

"מקום הקליפות והחיצונים הם באחורי נוקבא דז"א ושם הם נדבקים: כי אין הקליפות נאחזים אלא במקום החסרון, דהיינו במקום שאינו מאיר הנקרא אחורים, דהיינו דוקא באחורים דז"ת, שהם זו"ן, אבל בג"ר אין להם אחיזה כלל. כנ"ל בדברי הרב.

וגם בזו"ן יש חילוק בין הז"א אל הנוקבא. כי עיקר אחיזתן הוא בנוקבא דז"א, בהיותה ספירה המסיימת להפרצוף, דהיינו המפסקת על האור שבהפרצוף שלא יתפשט יותר, והוא מכח הצמצום והמסך שבה. כנודע. ולכן האחורים שלה הם חושך גמור, בסוד, ורגליה יורדת מות, שהם הקליפות המכונים מות. וזה אמרו מקום הקליפות והחיצונים הם באחורי נוקבא דז"א, ושם הם נדבקים. דהיינו כנ"ל שהקליפות והחיצונים מתחילים ממקום החושך ולמטה, שהוא מסיום הנוקבא ולמטה, כי אחריה מתחיל החושך, להיותה בחי' הסיום על האור שבהפרצוף.

ואמנם גם באחור ז"א יש קצת אחיזה: והיינו בכל אותו השיעור שאינו מאיר, שנקרא אחורים, כי זה הכלל שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כי כל יניקתן ובנינן של הס"א, הוא מהחורבנות של הקדושה. באופן, שבשעה שיתוקן הקדושה עד שלא יצוייר בה שום חורבן עוד, אז תתבטל הס"א מהעולם בסו"ה בלע המות לנצח.

בטרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע וכו': כלומר, כי אז לא היו יכולים זו"ן להזדווג פב"פ משום שאין זווג פב"פ בלי העלאת מ"ן מהתחתון שלהם. (כנ"ל בביאור המדרגה הד' פב"פ עש"ה) ושם נתבאר באו"א, וכן הענין גם בזו"ן כי גם זו"ן מתתקנים באב"א מכח האחורים דאמא, כמו שיתבאר לפנינו, ולפיכך גם הנוקבא אינה מפסקת את האחורים שלה בטרם שתהיה לה גורם המכריחה לזה, והגורם הזה הם נשמות הצדיקים העולים אליה למ"ן, אשר כדי להשפיע אליהם הארת ג"ר, היא מוכרחת להפסיק האחורים שלה ולהחזיר פניה לז"א, ואז מזדווגת עם הז"א פב"פ.

ולפיכך בטרם שנברא אדה"ר לא היה מי שיעלה מ"ן להנוקבא דז"א, וע"כ היו חסרי ג"ר דהיינו אור הפנים, שהוא עיקר חיותו של הפרצוף וע"כ היה כח בהקליפות לינק שפע מהקדושה, דהיינו מבחינת חסרון הזה של אור הג"ר. כנ"ל.

זו"ן אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו: כלומר, שיצאו בתיקון האחורים דאמא, כי עלו למעלה לאו"א וז"א נכלל באבא, ונוקבא דז"א באמא, ועי"ז השיגו בחינת אחורים דאמא, המספיק להם כמו הארת ג"ר. (כנ"ל באו"פ במדרגת אב"א דף תצ"ח) ואחר שהשיגו זה, כבר אין יכולים החיצונים לינק מזו"ן, כי נחשב להם כמו בחי' אור הג"ר, וכיון שיש ג"ר בפרצוף כבר אין מקום לחיצונים לינק משם. כי אין אחיזה אלא בז"ת בלי ג"ר. ע"ש.

אם היו עומדים פב"פ היו לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן: אין הפירוש אם עומדים בזווג פב"פ. כי אז אדרבא, שהיו הקליפות נגרשים מהזו"ן לגמרי, כנ"ל. אלא הפירוש הוא, אם לא היה בהם אותו התיקון של אב"א, אלא הנוקבא היתה רוצית לקבל אור הפנים של הז"א, הנה אז היו האחורים שלהם מגולה, כלומר, שהיה מגולה ומורגש החסרון ג"ר שבהם, ואז היו להם להקליפות מקום להתאחז דהיינו בהחסרון שבהם, אבל עתה שהם מתוקנים באחורים דאמא שהם דוחים לאור החכמה, דהיינו לאור הפנים, הרי אין שום חסרון מורגש בהם שיוכלו החיצונים להתאחז שם, כי חסרון אור חכמה לא נחשב להם עתה לשום פגם, כי בלאו הכי אינם חפצים בחכמה. כנ"ל באו"פ דף תצ"ח.

וזה אמרו ''אם היו עומדים פב"פ היה להקליפות מקום להתאחז, במקום אחיזתם שהמה אחורים, לינק, כי מפנים לא יוכלו לינק". דהיינו כמבואר, שאם היו הכלים דפנים של הנוקבא פתוחים לקבל אור הפנים היה חסרון אור הפנים מגולים בהם, שחסרון הזה הוא אחורים, שהקליפות מתאחזים בהם ויונקים משם. וזכור בכל ההמשך אשר אחורים פירושו, מקום החסרון אור החכמה, ובצורה זו יש אחיזה ויניקה לחיצונים, שכל חיותם ממקום החסרון שבהקדושה. ולהיפך מזה, אחורים דאמא, הוא בחינת ג"ר, אע"פ שגם שם יש חסרון חכמה בהכרח, כי ע"כ נקרא אחורים, אמנם כלפי הבינה אין זה נחשב לשום חסרון, להיותה כן משורשה בבינה דאו"י, שבוחרת בחסדים ודוחה אור החכמה. וכיון שהבינה היא עצם ספירה מהג"ר, ע"כ אור דחסדים שלה נחשב ג"כ לג"ר, ואחר שגם זו"ן עולים ומתכללים באו"א, ומקבלים מהם תיקון זה של אחורים דאמא, הנה גם הם משיגים הארת ג"ר מבחינת אחורים דאמא האלו, וחסרון אור הפנים לא נחשב ע"כ לחסרון אפילו בזו"ן. כמבואר, וזכור זה."

בפעם הבאה נתחיל מאדם הראשון.

(סוף השיעור)